Life Lessons
“במשפחתנו ארבעה דורות של גברים עבדו ברכבת! ומה את הבאת? — את גלינקה, — ענתה אנה בשקט, מלטפת את בטנה. — נקרא לה גלינקה” — שוב ילדה? זה הרי לעג! — זרקה אלנה מיכאילובנה את תוצאות האולטרסאונד על השולחן. — במשפחה שלנו ארבעה דורות של גברים עבדו ברכבת! ומה את, מה תרמת? — גלינקה, — ענתה אנה בלחש, מלטפת את הבטן. — נקרא לה גלינקה. — גלינה… — גררה חמותה. — נו, לפחות שם נורמלי. אבל מה יצא ממנה? למי בכלל תהיה חשובה הילדה שלך, אנה? מקסים שתק, טבוע בטלפון הנייד. כשאשתו שאלה לדעתו, הוא רק משך בכתפיו: — מה שיש — זה מה שיש. אולי הבא יהיה בן. אנה הרגישה איך משהו מתכווץ בתוכה. הבא? והקטנה הזו היא מה, חזרה גנרלית? גלינקה נולדה בינואר — קטנה, עם עיניים ענקיות ושיער כהה סמיך. מקסים הגיע רק ליום השחרור, הביא זר ציפורני חתול ושקית בגדים לתינוקת. — יפה, — אמר בזהירות, מביט בעגלה. — דומה לך. — ויש לה אף כמו שלך, — חייכה אנה. — וסנטר עקשני. — די, — נפנף מקסים בידו. — כל התינוקות נראים אותו דבר בגיל הזה. אלנה מיכאילובנה קיבלה אותם בבית בפנים חמוצות. — השכנה ולנטינה שאלה אם זו נכדה או נכד. התביישתי לענות, — רטנה. — בגילי עוד לטפל בבובות… אנה הסתגרה בחדר הילדים ובכתה חרישית, מחבקת את בתה. מקסים עבד יותר ויותר. עשה עבודות נוספות בשכונה, לקח עוד משמרות. אמר שהמשפחה יקרה, במיוחד עם תינוקת בבית. היה חוזר מאוחר, עייף ושקט. — היא מחכה לך, — אמרה אנה כשהוא חלף על פני חדר הילדים בלי להציץ. — גלינקה תמיד מתעוררת כשהיא שומעת את הצעדים שלך. — אני עייף, אניה. מחר צריך לקום מוקדם לעבודה. — אבל אפילו לא אמרת לה שלום… — היא קטנה, היא לא תבין. אבל גלינקה הבינה. אנה ראתה איך הבת מסובבת את הראש לדלת בשמע צעדי אביה, ואחר כך מביטה ארוכות לריק כשקולו נעלם. בגיל שמונה חודשים גלינקה חלתה. החום עלה לשמונים ושמונה, אחר כך לשלושים ותשע. אנה הזעיקה רופא, אך אמר שאפשר להישאר בבית ולתת להוריד חום. בבוקר החום טיפס לארבעים. — מקסים, תתעורר! — ניסתה להעיר אותו. — גלינקה לא בסדר! — מה השעה? — פקח עיניים בקושי. — שבע. לא עצמתי עין כל הלילה. צריך לבית חולים עכשיו! — כל כך מוקדם? אולי נחכה לערב? יש לי משמרת חשובה היום… אנה הביטה בו כמו בזר. — הבת שלך בוערת מחום ואתה חושב רק על המשמרת? — היא לא גוססת! ילדים חולים לפעמים. אנה הזמינה מונית בעצמה. בבית החולים הרופאים קיבלו את גלינקה מיד למחלקה הזיהומית. חשדו בדלקת חמורה — נדרשה להם בדיקת ניקור. — איפה האבא? — שאל הרופא הראשי. — צריך אישור משני ההורים. — הוא… בעבודה. יגיע בקרוב. אנה התקשרה למקסים כל היום. הטלפון היה כבוי. בשבע בערב סוף סוף ענה. — אני בדפו, עסוק… — מקסים, לגלינקה יש חשד למנינגיט! צריך את האישור שלך לניקור! הרופאים מחכים! — מה? איזה ניקור? אני לא מבין… — תבוא מיד! — לא יכול, יש לי משמרת עד אחת עשרה. אחר כך… קבעתי עם החבר’ה… אנה ניתקה בשקט. היא חתמה לבד — כאם, הייתה לה זכות. את הניקור עשו בהרדמה מלאה. גלינקה נראתה כל כך קטנה על האלונקה הגדולה. — התוצאות יהיו מחר, — אמר הרופא. — אם יתברר מנינגיט, הטיפול יהיה ארוך. חודש וחצי בבית חולים. אנה נשארה ישנה ליד מיטת ביתה. גלינקה שכבה מחוברת לאינפוזיה, חיוורת ובלתי נעה, רק הגוש מתרומם ויורד בעדינות. למחרת בצהריים מקסים הופיע, לא מגולח ומקומט. — נו, איך… איך היא? — שאל, לא מעז להיכנס לחדר. — לא טוב, — ענתה אנה בקצרה. — התוצאות עוד לא מוכנות. — מה עשו לה? זה… הבדיקה הזאת… — ניקור עמוד שדרה. לקחו נוזל לבדיקה. מקסים החוויר. — כאב לה? — הייתה בהרדמה. לא הרגישה כלום. הוא התקרב לעריסה והחוויר. גלינקה ישנה, יד קטנה מונחת על השמיכה וקטטר מודבק לפרק כף היד. — היא… כל כך קטנה, — מלמל מקסים. — לא חשבתי… אנה שתקה. התשובה הייתה טובה — אין מנינגיט. סתם וירוס, עם סיבוכים. אפשר להחלים בבית, בפיקוח רופא. — היה לכם מזל, — אמר הרופא. — עוד יום-יומיים וזה היה נגמר רע. בדרך הביתה מקסים שתק. רק כשחנו שאל בשקט: — אני… באמת כזה אבא רע? אנה סידרה את הבת הישנה, הביטה בו. — ומה אתה חושב? — חשבתי שיש זמן. שהיא קטנה היא לא מבינה כלום. ופתאום… — נדם. — כשראיתי אותה שם, עם כל הצינורות… הבנתי שאני יכול לאבד אותה. ושבאמת יש לי מה להפסיד. — מקסים, היא צריכה אבא. לא רק מי שמביא כסף, אבא. אחד שיודע איך קוראים לה. שמכיר את הצעצועים שהיא הכי אוהבת. — אילו? — לחש. — קיפוד גומי ורעשן עם פעמונים. כל פעם שאתה נכנס הביתה, היא זוחלת לדלת. מחכה שתרימו אותה. מקסים השפיל מבט. — לא ידעתי… — עכשיו אתה יודע. בבית גלינקה התעוררה ובכתה בעדינות. מקסים שלח יד, היסס: — אפשר? — שאל את אשתו. — היא הבת שלך. הוא הרים אותה בזרועות. גלינקה חייכה אליו בעיניים רציניות. — שלום, קטנטנה, — לחש מקסים. — סליחה שלא הייתי שם כשתפחדת. גלינקה שלחה יד אל פניו ונגעה בלחי. מקסים הרגיש איך גרונו נחנק. — אבא, — אמרה פתאום גלינקה, בבהירות. זו הייתה מילה ראשונה. מקסים הביט באנה בעיניים פעורות. — היא… היא אמרה… — כבר שבוע היא אומרת, — חייכה אנה. — אבל רק כשאתה לא בבית. כנראה חיכתה לרגע המתאים. בערב, כשגלינקה נרדמה על אבא, מקסים הניח אותה בזהירות במיטה. הילדה לא התעוררה, רק אחזה חזק יותר באצבעו. — היא לא רוצה לעזוב, — הופתע. — פוחדת שתיעלם שוב, — הסבירה אנה. הוא ישב עוד חצי שעה ליד העריסה, לא מסוגל לשחרר את האצבע. — מחר אני לוקח יום חופש, — אמר לאשתו. — וגם מחרתיים. אני… רוצה להכיר את הבת שלי באמת. — ומה עם העבודה? — נסתדר. העיקר לא לפספס איך היא גדלה. אנה חיבקה אותו. — עדיף מאוחר מאף פעם. — לא הייתי סולח לעצמי אם הייתי מפספס את זה, — אמר מקסים בשקט, מסתכל על ביתו. — או שלא הייתי שומע אותה אומרת “אבא”. אחרי שבוע, כשגלינקה הבריאה, יצאו שלושתם יחד לפארק. גלינקה ישבה על הכתפיים של אביה וצחקה, תופסת בידיים את העלים. — תראי איזה יופי, גלינקה! — הצביע מקסים על העצים הצהובים. — ותראי שם, סנאי! אנה הלכה לצידם וחשבה שלפעמים צריך כמעט לאבד את היקר מכל כדי להעריך אותו באמת. אלנה מיכאילובנה קיבלה אותם בבית בפנים לא מרוצים. — מקסים, ולנטינה סיפרה לי שהנכד שלה כבר משחק כדורגל. והבת שלך? כל היום עם בובות. — הבת שלי הכי טובה בעולם, — ענה מקסים בשקט, מושיט לגלינקה את קיפוד הגומי. — ובובות — זה נהדר. — אבל השושלת תיפסק… — לא תיפסק. תמשיך, בדרך שלה. אלנה רצתה לטעון, אבל גלינקה זחלה אליה והרימה ידיים. — סבתא! — קראה הילדה ופרשה חיוך. החמות נטלה אותה בהפתעה. — היא… היא מדברת! — הופתעה. — גלינקה שלנו מאוד חכמה, — אמר מקסים בגאווה. — נכון, ביתי? — אבא! — ענתה גלינקה והתחילה למחוא כפיים. אנה הביטה בהם וחשבה שאושר לפעמים בא רק אחרי מבחן. והאהבה הכי גדולה — היא זו שצומחת לאט, דרך כאב ופחד. בערב, מקסים שר לה שיר ערש. הקול שלו נמוך, צרוד, אבל גלינקה האזינה בעיניים פעורות. — אף פעם לא שרת לה, — העירה אנה. — אף פעם לא עשיתי הרבה דברים, — ענה מקסים. — עכשיו יש לי זמן להשלים. גלינקה נרדמה וצימדה את אצבעו. וגם הפעם, הוא לא הזיז אותה — פשוט ישב, מאזין לנשימותיה וחושב כמה אפשר לפספס אם לא עוצרים בזמן ומתבוננים במה שחשוב באמת. וגלינקה חלמה חיוך — עכשיו היא ידעה שאבא לא הולך לשום מקום. סיפור אמיתי שנשלח על ידי אחת מקוראותינו. לפעמים הגורל מחייב אותנו לעמוד במבחן כדי להעיר בנו את הרגשות הטובים ביותר. האם גם אתם מאמינים שבני אדם יכולים להשתנות כשמבינים שהם עומדים לאבד את היקר להם מכל?
018
יומן אישי, תל אביב, ינואר במשפחת שטרן, ארבעה דורות של גברים עבדו ברכבת ישראל! ומה אני מביאה? נועה, עניתי בלחש, ליטפתי את הבטן שלי. אנחנו נקרא לה נועה. שוב ילדה?
Life Lessons
Un año más juntos… Durante un tiempo, don Arcadio no salió solo a la calle. No lo hacía desde aquel día en que fue a la consulta y olvidó cómo se llamaba y dónde vivía, perdiéndose por el barrio hasta que, tras dar muchas vueltas, reconoció el antiguo taller de relojería donde había trabajado casi cincuenta años. Miró el edificio y sabía que lo conocía, aunque no recordaba por qué ni quién era él, hasta que alguien le dio un golpecito en el hombro y le dijo: —¡Don Arcadio! ¿Ha venido porque nos echaba de menos? Justo hace poco hablábamos de usted, del gran maestro que tuvimos. ¿No me reconoce? Soy Yura, el aprendiz al que usted enseñó a ser persona. De repente, a don Arcadio se le despejó la mente y lo recordó todo, bendito sea Dios… Yura, feliz, abrazó a su viejo maestro: —Me afeité el bigote, por eso no me reconoce, ¿quiere pasarse a saludar? —Será en otra ocasión, estoy algo cansado —confesó Arcadio. —Le llevo en el coche, recuerdo su dirección —se alegró Yura. Lo dejó en casa y, desde entonces, doña Natalia no permitió que su marido saliese solo, aunque ya no tenía problemas de memoria. Salían siempre juntos: al parque, al médico, a la compra. Hasta un día que Arcadio enfermó, con fiebre y fuerte tos. Su esposa, aunque tampoco se sentía bien, fue sola a la farmacia y al súper. Compró pocas cosas, pero la debilidad y el ahogo la vencieron; la bolsa le pesaba como nunca. Se detuvo, respiró hondo y siguió hasta que, de repente, dejó la bolsa sobre la nieve recién caída y se dejó caer, suavemente, en el sendero hacia su casa. Su último pensamiento fue reprocharse haber comprado tanto de una vez: ¡algo tenía que faltarle en la cabeza! Por suerte, sus vecinos la vieron desde el portal y llamaron a emergencias… Se llevaron a Natalia en ambulancia, y los vecinos recogieron la bolsa y fueron a tocar a su puerta. —Su marido, don Arcadio, debe de estar en casa, enfermo. No lo he visto estos días —comentó doña Nines, otra vecina—. Estará dormido, Natalia decía que últimamente él también no se sentía bien; ya pasaré más tarde… Arcadio escuchó el timbre, pero la tos y la fiebre le impedían levantarse y casi se desmaya… Se adormiló y, en ese letargo, creyó ver a Natalia volviendo a casa. —Arcadio, dame la mano, apóyate en mí, levántate… —le susurró su mujer. Él se incorporó, agarrándose a su mano fría y débil. —Ahora abre la puerta, rápido —le pidió ella suavemente. —¿Para qué? —preguntó sorprendido, pero obedeció. En ese momento entró Nines y Yura, el aprendiz convertido en amigo. —¿Por qué no abre, don Arcadio? Hemos llamado y golpeado… —¿Y Natalia? Estaba aquí hace un momento… —balbuceó Arcadio, sin entender dónde había ido su esposa. —Está en el hospital, en cuidados intensivos —respondió Nines, extrañada. —Me parece que delira —comentó Yura, justo a tiempo de sostenerle antes de que se desplomara… Llamaron de nuevo al 061: era un desmayo por la fiebre… A las dos semanas, dieron el alta a Natalia. Yura la llevó a casa en coche, y tanto él como la vecina ayudaron a Arcadio hasta que se recuperó completamente. Lo importante es que, de momento, seguían juntos. Cuando por fin Arcadio y Natalia se quedaron solos, casi no pudieron contener las lágrimas. —Menos mal que el mundo aún tiene alma, Arcadio. Nines es una gran mujer; ¿te acuerdas cuando sus niños venían aquí después del cole y les dábamos la merienda y hacíamos los deberes, hasta que ella venía a recogerlos? —Sí, pero no todo el mundo recuerda el bien. Ella no ha endurecido su corazón, y eso reconforta —asintió Arcadio. —Y Yura también, era tan joven, fuiste su maestro, le ayudaste a crecer; los jóvenes olvidan pronto a los mayores, pero él no me ha dejado tirado. —Dentro de unos días es Nochevieja, Arcadio. Qué suerte que seguimos juntos —se abrazó Natalia a su marido. —Pero dime, ¿cómo fue que viniste del hospital para que yo te abriera a quienes me salvaron? Sin ti, creo que me habría muerto —se atrevió finalmente a preguntar Arcadio. Temía que ella pensara que había perdido el juicio, pero Natalia le miró asombrada: —¿De verdad fue así? Me dijeron que tuve muerte clínica, y yo, como en un sueño, fui a tu lado. Lo recuerdo: me vi en la UCI, después salí y fui hacia ti… —Qué milagros nos pasan en la vejez. Y te quiero como siempre, o más aún —susurró Arcadio, cogiendo sus manos, y permanecieron juntos, mirándose en silencio, como si temieran que algo los volviera a separar… La víspera de Nochevieja, Yura los visitó con regalos: su esposa les había horneado empanadas. Luego llegó Nines; tomaron té y empanada juntos, y el corazón se les llenó de calor. El Año Nuevo lo recibieron Arcadio y Natalia solos en casa. —He pensado que si celebramos juntos este Año Nuevo, el año será nuestro. Y que aún nos queda vida por delante —le dijo Natalia a su marido. Y ambos rieron, felices por esa idea alegre. Un año más juntos —¿no es acaso mucha vida, mucho más que fortuna? ¿No es pura felicidad?
00
Diario personal, diciembre Ya llevamos un año más juntos Últimamente, Arcadio Jiménez no sale solo a la calle. No lo hace desde aquel día que fue al ambulatorio
Life Lessons
״אני אשיב כל שקל כשאגדל,״ התחננה הילדה חסרת הבית מול המיליארדר, מבקשת קופסת חלב אחת לאחיה התינוק שכמעט ונשבר מרעב — והתגובה שלו הותירה את כל הרחוב קפוא בהלם.
0857
“אחזיר לך כל אגורה כשאהיה גדולה,” מתחננת הילדה חסרת הבית למיליארדר, מבקשת קרטון חלב בודד לאחיה התינוק הדועך מרעב והתגובה שלו קופאת את הרחוב כולו בהלם.
Life Lessons
“אני אחזיר לך כל שקל כשאהיה גדולה,” התייפחה הילדה חסרת הבית אל מול איל ההון, מתחננת לקופסת חלב אחת עבור אחיה התינוק שנגווע מרעב — והתשובה שלו השאירה את כל הרחוב משותק מהלם.
02
“כשאגדל, אחזיר לך כל שקל,” התחננה הילדה ברחוב דיזנגוף, מביטה במיליארדר כאילו היא היחידה בעולם שזוכרת שפעם היינו כולנו בני אדם.
Life Lessons
“לא, זה לא הבן שלי – זה הבן של השכנה שלי, קטי. בעלך היה נוהג לבקר אצלה לעיתים קרובות, וכך יצאה לה הריון ממנו. הילד ג’ינג’י ומנומר בדיוק כמו אבא שלו, אין צורך בבדיקת אבהות. — ומה את רוצה ממני? בעלי נפטר לא מזמן, אין לי מושג עם מי היה בקשר… — אבל גם קטי כבר איננה” טוניה עישבה את הערוגות כששמעה מישהי קוראת לה בחצר. ניגבה את הזיעה ויצאה אל השער, שם חיכתה אישה זרה. — טוניה, שלום! יש לי איתך עניין. — שלום, תיכנסי אם כבר באת… טוניה הכניסה אותה, שמה מים לקפה, והסתקרנה לדעת מה רצונה. — קוראים לי נינה. אנחנו לא מכירות, אבל שמועות עוברות מהר פה… לא אסתובב סחור-סחור — לבעלך המנוח יש בן, מישקה. הוא בן שלוש. טוניה הסתכלה על האישה הנבוכה – היא נראתה מבוגרת מדי בשביל להיות אמא שלו… — לא, זה לא הבן שלי. זה של קטי, שכנה שלי. בעלך היה מגיע אליה לעיתים קרובות… הילד ממש דומה לו, וזה ברור. — אז מה את רוצה ממני? בעלי נפטר, אין לי מושג מה היה עושה… — גם קטי כבר לא בין החיים, דלקת ריאות קשה סיימה את חייה. הילד עכשיו יתום. לקטי לא היו הורים, היא הייתה עובדת במכולת… — חסר לי רק זה, כבר יש לי שתי בנות מנישואין חוקיים. את באה להציע לי לאמץ אותו? באמת חוצפה — באה אלי כי אשתו של המאהב, ומבקשת שאיקח את הילד שלו… — אבל הוא אח של הבנות שלך, בכל זאת קרוב… והילד טוב, חמוד… עכשיו הוא בבית החולים, מסדרים לו ניירות… — אל תנסי ללחוץ לי על הרגש… מי יודע עוד כמה ילדים בעלי השאיר… — תעשי כרצונך… אני באתי רק לספר. נינה יצאה. טוניה מזגה לעצמה תה וישבה מהורהרת… *** את יורק פגשה מיד אחרי סיום הלימודים. חגגה עם חברות, והוא בא להתחיל איתה. הבלט בכתם שיער ג’ינג’י ובנמשים אין סופיים. מצחיק, מלא חיים, אהב לספר בדיחות, הקריא לה שירים. ליווה אותה הביתה. וכך, הם התחתנו. עברו לגור אצל הסבתא, שירשה להם את הבית אחרי שנפטרה. נולדה וליה, ואח”כ גם אולגה. חיים לא פשוטים, תמיד חסר כסף. ואז יורק התחיל לשתות. ניסתה טוניה להילחם, מחלה קשה לתקן. היה נעלם ימים. סילקו אותו מהעבודה; היא עבדה בשתי עבודות. החליטה להתגרש. חשבה לעבור עם הבנות לעיר, הדודה לבד מזמינה, עבודה תמצא… אבל יורק שיכור נדרס ונהרג. בכתה טוניה, וגם הבנות, על האבא שלהן. עכשיו מתגלה שהשאיר ילד גם ברחוב… **** הביתה נכנסה ולנטינה, בתה הבכורה, גבוהה ורזה כמו אמא, עם השיער הג’ינג’י של אבא. — אמא, מה יהיה לאכול? יוצאות לסרט, ואני רעבה! ולמה את נראית עצובה? — קיבלתי בשורה מהוללה — סיפרו לי שלבעלך יש בן מחוץ לנישואין, בן שלוש. אמו הלכה לעולמה ועכשיו מוציאים אותו לבית ילדים. הציעו לי לאמץ אותו… — וואו… איזה סיפור… מי האמא? את מכירה אותה? — לא, לא מהיישוב, קטרינה שמה… לא יודעת עוד פרטים… — ומה תעשי? איפה הילד? יש לו משפחה אחרת? — כנראה שאין. הילד בבית חולים, ג’ינג’י, אומרים דומה ליורק… תאכלי תפוחי אדמה עם נקניקיות. וליה החלה לאכול; גם אולגה באה. טוניה הסתכלה על בנותיה וחייכה — שתיהן ג’ינג’יות… למחרת וליה הודיעה: — אמא, הלכנו אני ואולגה לראות את הילד. הוא חמוד, דומה לנו, ג’ינג’י… בכה מאוד, התגעגע לאמא… — הבאנו לו תפוח ותפוז. הוא עומד ומושיט ידיים… האחות נתנה לשחק איתו קצת. אמא, בואי נאמץ אותו. הוא אח שלנו… טוניה התעצבנה. — מה, אבא שלכם בגד, ואני אשלם את המחיר? לי יש מספיק על הראש… — אנשים מאמצים ילדים זרים, והיא מבקשת לאח… הוא לא אשם שנולד ככה, “הילדים לא נושאים באשמת ההורים”. — איך נוסיף עוד ילד? אני עובדת קשה, מביאה ירקות מהשדה… עכשיו לשלם כל חודש עלייך לגיוס, ועל אולגה צריך לקנות… — אם עושי אפוטרופסות, יש תמיכה כלשהי… אמא, אין לך לב לחתן? טוניה כעסה גם על יורק וגם על הילדה. אבל החליטה ללכת לראות אותו. למחרת פנתה לבית החולים. — שלום, איפה הילד מישקה, בן שלוש? מכינים אותו לבית הילדים, — שאלה את האחות. — מי את בשבילו? מה את רוצה? — רוצה לראות. זה הבן של בעלי, מנישואין אחרים… יצא ככה… — ראית, אתמול גם הבנות שלך באו… הילד בכה, חיפש את אמא… — רק לראות… — תיכנסי, אבל לא להרים. טוניה פתחה את הדלת ועצרה. כמו יורק קטן… שערות ג’ינג’יות, עיניים כחולות. הילד שיחק בבובות. כשראה אותה, חייך: — דודה… איפה אמא שלי…? — אמא איננה, מישקה… — רוצה הביתה… והתחיל לבכות. ליבה של טוניה רעד. ניגשה אליו. הרימה אותו. — גברת, אל תישאי אותו! רק תעשי נזק! — צעקה האחות. — מישקה, אל תבכה… טוניה ליטפה לו את הראש וניגבה דמעות. — קחי אותי… אני רוצה לאכול, ואין לי עם מי לשחק… — טוב, אני אחזור. אל תבכה… טוניה חזרה הביתה עם החלטה — לוקחת אותו. כל הכעס נעלם; היא ראתה ילד לא מישהו זר, אלא דומה לשתיים שלה… **** עברו חמש עשרה שנה. מישקה נוסע לעיר ללמוד. הוא כבר גדול… — תתקשר, בן, ואל תשכח לבוא… נשמה שלי דואגת בזמנים כאלה… — יהיה טוב, אמא! לא אאכזב אותך! שנתיים יעברו במהירות, אסיים לימודים! אחר כך אעבור לעבוד, החבר של אליק אמר שהדוד שלו משלם טוב, ואני טוב במכונאות… — מכונאי שלי, — ליטפה קוציו הג’ינג’יים… *** החיים, כמו דרך צרה ביער, לוקחים אותך למקומות לא צפויים. טוניה חשבה שקיבלה עוד צליבה, עוד בגידה. אבל מתחת לקוצים מסתתר שתיל עדין — ילד שלא אשם אלא רק נולד. לפעמים הלב רואה מה שהעיניים מפספסות. הוא ראה בילד נפש בודדה שאיבדה חמימות. הוא שמע לא את צרחת “ילד זר”, אלא את הלחש: “אמא”. וטוניה, בניגוד להיגיון, פחדים ועייפות — פתחה ידיים. הזמן הראה — חסד אינו קורבן אלא מתנה. מישקה לא הפך ל”פה מיותר” — הוא הפך למי שהביא מים מן הבאר כשעישבה. למי ששימח את האחיות כשכאב להן. למי שכאיש צעיר אמר: “תודה, אמא”, — ומהמילים האלה נבנה עולם שלם…
0816
לא, הילד לא שלי. זה של השכנה שלי, עידית. בעלך היה נכנס אליה לא פעם, וכך היא הרתה ממנו. כל כך ג’ינג’י ומנומר, ממש כמו האבא, אין צורך בבדיקה.
Life Lessons
Al filo del mundo. La nieve se colaba en las botas y quemaba la piel. Pero Rita no pensaba comprarse unas botas de invierno; prefería unas botas altas, aunque aquí lucirían ridículas. Además, su padre le había bloqueado la tarjeta. —¿De verdad vas a vivir en un pueblo? —preguntó él, frunciendo el labio con desprecio. A su padre no le gustaba el campo, la naturaleza ni ningún lugar carente de las comodidades urbanas. Y Guille era igual, por eso Rita había decidido irse al pueblo. En realidad, no quería vivir allí: aunque disfrutaba de campamentos y excursiones, lo de instalarse de forma permanente no era para ella. Pero aquello no se lo dijo a su padre. —Quiero. Y lo haré. —No digas tonterías. ¿Qué harás allí, ordeñar vacas? Pensé que este verano te casarías con Guille; pensaba que estaríamos preparando la boda… La boda. Su padre le “servía” a Guille como esa horrenda sémola fría con grumos, tan nauseabunda que no se le quitaba el asco en horas. Guille no era feo, incluso podía decirse que resultaba simpático: nariz recta, ojos vivos bajo cejas elegantes, pelo rizado y bien cortado, cuerpo fuerte. Era el ayudante de su padre, su mano derecha, y hacía tiempo que él soñaba con su hija casada con semejante “buen partido”. Rita no soportaba a Guille: le molestaba su voz monótona, sus dedos regordetes siempre jugando con algo, sus historias sobre sus trajes, relojes y coches… ¡Dinero, dinero, dinero! No les interesaba otra cosa. Pero Rita anhelaba amor, esa pasión que te deja sin aliento, como en los libros. No la había sentido nunca, pero estaba convencida de que llegaría. Se había enamorado algunas veces, siempre fueron sentimientos pasajeros, no dejaban huellas. Pero ella ansiaba cicatrices, drama, no la tranquila previsibilidad de Guille. Por eso mudarse y dar clase en la escuela local le pareció maravilloso: Guille no podría seguirla; huiría de la falta de internet, agua caliente y alcantarillado. Rita escogió el pueblo a propósito: aquí no había nada de eso. El director dudaba en contratarla, pero la profesora anterior falleció de repente y Rita fue persistente, llegó al Departamento de Educación con sus certificados. —¿Y qué va a hacer una profesora tan joven y cualificada en el pueblo? —preguntó una señora de pelo rojo intenso, con gesto estricto. —Enseñar a los niños —respondió Rita con la misma seriedad. Y así, ahora enseñaba. Vivía en una casita sin agua caliente ni alcantarillado, mantenía la estufa encendida. Como sospechaba, Guille vino, pasó la noche y escapó. El padre tampoco valoraba aquello y pensaba que era una “pataleta” pasajera. Al principio, Rita estaba encantada. Pero llegó el invierno, la casa se enfriaba por la noche, cargar leña era complicado. Quería volver (no iba a rendirse), además ahora era responsable de los niños. Su clase era pequeña, apenas doce alumnos. Al principio se escandalizó: en el Centro de Educación Infantil de la ciudad, los niños eran listos y con talento, pero aquí… parecían un caso perdido. Un tercer curso y muchos aún leían con dificultad, no hacían deberes, armaban jaleo. Pero al cabo de un tiempo, Rita acabó enamorándose de ellos. Santiago tallaba animales en madera, creando piezas dignas de exhibir; Ana escribía versos blancos; Miguel siempre ayudaba después de clase, e Irene tenía un corderito que la acompañaba como un perro. Leer realmente sabían: solo les faltaba motivación y buenos libros. Rita ignoró el temario oficial y trajo libros nuevos, buscándolos en la villa comarcal porque aquí internet apenas llegaba y no podía pedir nada. Solo no conseguía llegar a una alumna y, justo al padre de esa niña, lo encontró cuando se le retorció la cara por el frío y llevaba el brazo cargado de leña. —Buenos días, Margarita Egurrola —dijo él, frenando a unos pasos ante la verja. Rita le temía un poco. Tenía ese porte… duro. Nunca sonreía. Su corazón latía tan rápido que temía que lo notara. —Buenos días. Le salió la voz demasiado aguda. —¿Por qué ha sacado solo suspensos mi hija Tania? —Porque no trabaja. —Pues hágala trabajar. ¿Quién es la profesora: usted o yo? Era Rita. Pero no pensaba forzar a Tania. La niña probablemente tenía autismo, necesitaba otro tipo de atención. —¿Siempre estuvo así? —preguntó Rita por si acaso. Vladimir vaciló. —No siempre. Antes hacía todo con Olga. —¿Olga, su…? Puso cara de dolor. —Su madre. Rita entendió que no debía preguntar más, pero necesitaba hacerlo: —¿Dónde está ahora? —En el cementerio. Así era. El misterio se resolvía fácilmente, como decía su padre. Sostener la leña era incómodo. Cuando un tronco le cayó sobre el pie, Rita soltó la leña y casi llora: era dolor y vergüenza juntas. —Déjeme ayudar —dijo Vladimir. —No hace falta, gracias, yo puedo sola. —Ya, lo veo. Le llevó leña, ajustó la puerta. —Si necesita algo, ya sabe —dijo él, y se fue. ¿Pensaba que por unas cargas de leña iba a aprobar a su hija? Los pensamientos sobre Tania la inquietaban. Intentó acercarse a la niña por varios días y hasta pidió consejo a la jefa de estudios. —Eso es un caso perdido, ponle suspensos y en verano la mandamos a educación especial. —¿Eso cómo va? —Comisión, diagnóstico y listo. —Pero el padre dice que antes… —¡Antes era otra cosa! La madre la cuidaba, el padre no puede. Ni caso le hagas, te contará… —¿No le cae bien, verdad? —adivinó Rita. La jefa de estudios apretó los labios: —No es cuestión de caer bien o mal. La niña necesita el entorno adecuado. Eso a Rita no le valía. No estaba convencida de que la niña tuviera que ir a educación especial. Así que llamó a su mentora favorita, Lidya, y fue a visitar a Tania. Le daba miedo, hasta se tomó una infusión de manzanilla (como hacía mamá), buscaba calma. Su madre también había fallecido, por eso la historia de Tania le llegaba tan dentro. Vladimir no la recibió bien, aunque Rita pensaba que se alegraría. —No solemos recibir visitas —dijo él. Rita apretó los labios, como la jefa de estudios, y argumentó que tenía que verificar las condiciones de la niña. La habitación de Tania era preciosa: papeles rosas, peluches y muchísimos libros. Rita hasta sintió celos; su padre era minimalista y detestaba los colores vivos. La primera vez no consiguió mucho. Preguntó por los libros, los lápices. Tania le llevó los lápices sin decir palabra. Al final, ante la pregunta sobre cómo se llamaba el conejo rosa, respondió: —Pelusa. La siguiente vez Rita le llevó una chaquetita para Pelusa. Su madre le enseñó a tejer, era su modo de recordarla. No le salía muy bien, encima se había equivocado de lana. Pero Tania se alegró, la probó y dijo: —Bonita. Rita propuso dibujar a Pelusa con la chaqueta nueva. Tania lo hizo. Rita firmó el dibujo con un error adrede, y Tania lo corrigió. No tenía ningún retraso mental. —Iré a ver a Tania tres veces por semana —anunció Rita a Vladimir. —No tengo dinero de sobra —gruñó él. —No me pague nada —se ofendió Rita. Así quedaron. Al saberlo, la jefa de estudios no se alegró lo más mínimo: —No puede centrarse sólo en una alumna, eso no es pedagógico. Además, es inútil, ya he visto muchos casos así. —Yo también —la cortó Rita— y sé que nunca es tarde para intentarlo. Tania era especial: casi siempre silenciosa, evitaba mirar a los ojos, prefería dibujar; pero calculaba bien, captaba la gramática al vuelo. Al cerrar el trimestre, los aprobados fueron auténticos. —¿Se irá en Navidad? —preguntó Vladimir, evitando su mirada. —No, no tengo planes —balbuceó Rita, sintiendo que se le sonrojaban las mejillas. —Tania quiere invitarla. Eso era inesperado. Tania nunca lo había dicho, pero tampoco hablaba mucho. No quería decepcionarla ni celebrar Nochevieja con desconocidos: —Gracias, lo pensaré. No durmió bien esa noche. ¿Por qué le había afectado tanto? Llevaba un mes con la niña, lógico que reaccionara así después de tanta atención… ¿Qué más da lo que piense Vladimir? Se durmió con ese dilema. Por la mañana, Guille la llamó: —¿Cuándo vuelves? —¿Qué? —¿En Nochevieja? ¿No vas a quedarte en el pueblo? —¡Sí, claro que voy a quedarme! —Rita, ¿hasta cuándo vas a seguir con esto? A su padre nunca le llamó. —¡Que vaya al médico! —Entonces, ¿de verdad no vienes? —De verdad. —Vale… ¿y qué hago? —¡Haz lo que quieras! Nunca pensó que Guille lo haría: se presentó con champán, ensaladas y regalos. —Si la montaña no va a Mahoma… Rita se quedó de piedra. No desagradablemente: no esperaba que Guille se atreviera. Él prefería los restaurantes y la música en vivo por Nochevieja. Aquí ni tele había. —No importa, lo importante eres tú. Rita buscaba una trampa. No la encontró. “¿Y si me he equivocado con él?” Se le enterneció el corazón cuando entre los regalos halló sus platos favoritos, libros de pedagogía, un proyector y una agenda escolar. —Gracias —se emocionó—. Pensé que me regalarías las joyas de siempre y algún aparato. Guille sonrió: —Rita, he descubierto que eres lo más valioso que tengo. Si quieres vivir aquí, viviremos aquí. Bueno, también traje joyas. Sacó una cajita de terciopelo rojo. Está claro lo que había. —¿Puedo no responder ahora? —preguntó Rita. Guille no se ofendió. —Temía que dijeras que no de inmediato. Esperaré lo necesario. Rita no supo qué responder y guardó la caja. Vladimir tenía su número. Pero llamó al teléfono fijo. —¿Lo ha pensado? —Perdón, tengo visita. —Entiendo. Y colgó. Le entró un nudo en el estómago. “¿Qué tono era ese? ‘Entiendo…’ ¿Qué entiende?” No le había prometido nada. Pero parece que se había ofendido. ¿Por Tania? A ningún padre le gusta que su hijo se decepcione. Le dolía la cabeza con tanto pensar. Guille, ajeno, trataba de encontrar internet para poner películas de Navidad. Rita oyó un silbido, como cuando Vladimir llamaba al perro. Al mirar por la ventana, vio a Vladimir y Tania en la verja. Se le sonrojó la cara. —¿Quién es? —preguntó Guille, molesto. —Una alumna —chilló Tania—. Ahora vengo. Preparó el regalo para Tania: una amiga para Pelusa, la conejita rosa. Su padre habría dicho que era de mal gusto. Para Vladimir también tenía regalo. Dudaba si debía hacerlo, pero lo había tejido: unos guantes. Cogió los regalos y salió corriendo, sin abrigo ni gorro, con los pies desnudos. Se llenó las botas de nieve, pero ni se inmutó. —¡Hola, Tania! —saludó Rita, radiante—. ¡Feliz Año Nuevo! Mira lo que te he traído. Tania sacó el conejo y lo abrazó. Miró a su padre. Vladimir tenía dos paquetes, uno grande y uno pequeño. Tania abrió el grande primero: una libreta con cómic, reconoció sus propios dibujos. —¡Gracias, qué cómic más bonito! El pequeño era un broche en forma de colibrí dorado. Rita miró a Vladimir. Él no la miraba. Tania dijo: —Era de mamá. Se le hizo un nudo en la garganta. —Bueno, nos vamos —gruñó Vladimir. —Claro, ¡Feliz Año Nuevo! —Igualmente… Rita quiso abrazar a Tania, pero no se atrevió: la niña se quedó agarrada al conejo, en silencio. En la puerta se giró Rita. Le oprimía el pecho verlos irse. Entró en casa parpadeando y sorbiendo la nariz. —¿Y qué te han dado? —protestó Guille. Rita miró la libreta y el broche apretado en el puño. Recordó que había olvidado los guantes. Y lo que dijo Tania: era de mamá… y la sonrisa irresistible de Vladimir cuando mira a su hija. En el corazón algo se rompía y florecía. Sentía pena por Guille, pero sería inútil engañarse. Sacó la caja de terciopelo, se la devolvió, y dijo: —Vuelve a casa. Lo siento. No puedo casarme contigo. Perdóname —insistió. Guille se quedó petrificado; no estaba acostumbrado al rechazo. Por un momento, Rita pensó que la iba a golpear. Pero Guille guardó la caja, tomó las llaves y se fue sin decir palabra. Rita, deprisa, guardó la comida en tuppers, cogió los guantes tejidos para Vladimir y corrió tras esas personas desconocidas, pero ahora tan necesarias para ella…
01
En el confín del mundo. La nieve se colaba en los zapatos, quemando la piel. Pero comprar unas botas de felpa no pasaba por mi mente, pensaba en unas botas
Life Lessons
“אל תיכנסי פנימה! תתקשרי לאבא שלך עכשיו! מישהו מחכה מאחורי הדלת!” – אישה זקנה ומוזרה תפסה לי את היד כשעליתי במדרגות עם התינוקת שלי. פרק 1: הזקנה
0119
״אל תיכנסי! תתקשרי עכשיו לאבא שלך! יש מישהו שממתין מאחורי הדלת הזו!״ זקנה משונה תפסה לי את פרק כף היד בזמן שעליתי עם בתי בזרועותיי במדרגות.
Life Lessons
“אל תיכנסי פנימה! תתקשרי לאבא שלך עכשיו! מישהו מחכה מאחורי הדלת הזאת!” – קשישה מסתורית תפסה את מפרק ידי כשעליתי במדרגות עם התינוקת שלי. פרק 1: האישה הזקנה
00
אל תיכנס הביתה! תתקשר לאבא שלך עכשיו! מישהו מחכה מאחורי הדלת הזו! אישה זקנה ומוזרה תפסה לי את היד כשעליתי עם הבת שלי במדרגות. פרק 1: הזקנה הלילה הרחיב
Life Lessons
“אל תיכנסי פנימה! תתקשרי לאבא שלך עכשיו! מישהו מחכה מאחורי הדלת!” – אישה זקנה ומסתורית תפסה אותי בפרק היד כשעליתי עם התינוקת שלי במדרגות. פרק 1: האישה הזקנה
00
אל תיכנסי פנימה! תקשרי עכשיו לאבא שלך! מישהו מחכה מאחורי הדלת! אישה זקנה ואמרה תפסה אותי בפרק כף היד כשעליתי עם תמר שלי בזרועותיי. פרק 1: הזקנה הלילה הדיף
Life Lessons
Leonardo nunca creyó que Iria fuera su hija. Vera, su esposa, trabajaba en una tienda del pueblo, y se rumoreaba que solía encerrarse en el almacén con hombres ajenos. Por eso Leonardo desconfiaba y rechazaba a la pequeña y delicada Iria, que solo encontraba cariño en su abuelo, Matías. Él, guardabosques jubilado y hombre solitario, enseñó a su nieta los secretos de las plantas y le dejó su casa en herencia y le predijo una vida feliz. Cuando la madre vino a pedirlo dinero para pagar las deudas del hermano jugón, Matías se negó, priorizando la formación de Iria. Ella estudió enfermería gracias al apoyo de su abuelo, quien antes de morir le aconsejó no abandonar el hogar familiar, pues allí encontraría su destino. Y así fue: durante una nevada conoció a Esteban, quien quedó prendado de ella y no tardó en buscarla de nuevo. No hubo boda, pero sí amor sincero. Al nacer su primer hijo, Iria lo llamó Matías, en honor a aquel abuelo que le enseñó a creer en la buena fortuna.
01
León jamás quiso creer que Inés era su hija. Su esposa, Dolores, trabajaba en una tienda del pueblo. Se rumoraba que solía encerrarse en la trastienda
© 2026 VesperUm