Life Lessons
והיא גם הבינה שהחמות שלה בכלל לא כזו קשה ורעה, כמו שחשבה כל השנים בוקר ה-30 בדצמבר לא היה שונה מהרגיל, כבר שתים עשרה שנה שנעמה ודימה חיים יחד. הכול כרגיל: הוא יצא מוקדם בבוקר לציד ויחזור רק בערב של ה-31, הבן אצל סבתא, ונעמה נשארה שוב לבד בבית. במשך השנים התרגלה לזה, דימה דייג וצייד מושבע, את כל הסופ”שים והחגים הוא מבלה ביער, בלי קשר למזג האוויר, והיא מחכה בבית. אבל היום, משום מה, נעשה לה עצוב ובודד במיוחד. פעם הייתה מנצלת ימים כאלה לניקיונות ובישולים—תמיד יש מה לעשות בבית. מחר כבר ראש השנה, וכבר 12 שנה הם חוגגים אצל החמות, שום דבר חדש, הכול ידוע מראש, אבל היום לא התחשק לה לעשות כלום והכול נפל לה מהידיים. לכן, כשהחברה הטובה עוד מימי התיכון, עינת, התקשרה, זה בא בדיוק בזמן. עינת, שתמיד אופטימית, כבר גרושה ומרבה לארח אצלה חבורה, הזמינה גם הפעם. — מה, שוב לבד בבית? — אפילו לא שאלה, רק קבעה, — דימה שוב ברח ליער? בואי אליי בערב, הולכת להיות אחלה חברה, למה לשבת לבד? נעמה לא הבטיחה, ולא התכוונה ללכת, אבל ככל שהתקרב הערב נהיה לה ממש עצוב. פתאום התחילה להיזכר, ובדיוק היום נעלבה במיוחד שבעלה לא איתה. כל השנים האלו, היו לה רק בית, עבודה ובן. אף פעם לא יצאו לשום מקום—לדימה משעמם באירועים, העדיף רק דיג וציד, ולנעמה לא התחשק לבד. בחופשות נשארו אצל אמא של נעמה בכפר—היא שמחה שהם מסתדרים, אבל רצתה גם לראות עולם, לנסוע לים. בערב החליטה—למה לא? לא להיות לבד לפחות. הלכה לעינת, היה שמח, פגשה את החבורה מהתיכון, ונעמה באמת נהנתה. והכי חשוב—שם היה גידי, אהבת הנעורים שלה. איכשהו, הלילה הזה עבר איתו, היא בעצמה לא הבינה איך זה קרה, כנראה הנוסטלגיה והבדידות הציפו אותה. בבוקר התביישה, רק רצתה לשכוח מהמקרה, וברחה מהדירה של גידי מהר. בבית חיכה לה הפתעה—בדיוק שנכנסה ראתה את בגדי דימה, חזר מוקדם מהצפוי. הרגליים קרסו לה מרוב פחד—אם יגלה שלא ישנה בבית—ברור לה שיהיה בלגן, ואולי אפילו יפרד ממנה. כעסה על עצמה—איך גמרה כמעט להרוס לעצמה את כל מה שבנתה? הרי היא אוהבת אותו! ואז צלצל הטלפון. זו הייתה החמות, — אני לא יודעת מה קורה אצלכם, אבל דימה חיפש אותך בלילה ולא הצליח להשיג, אמרתי לו שאת אצל דודה לאה, שלא הרגישה טוב, שזה בסדר… מכולם, ממנה לא ציפתה נעמה לעזרה. היחסים שלהן תמיד היו מוזרים, לא רבות אבל גם לא באהבה גדולה, הרי ברכה, החמות, לא ממש שמחה לחתונה שלהם, ושניים גרו כמה שנים יחד. כבר תקופה ארוכה יחסים קורקטיים בלבד, רואות זו את זו בחגים ונשארות אדישות. אבל עכשיו, נעמה הרגישה אסירת תודה, והבינה שאולי לא הכירה את החמות לעומק. בערב, אף ניגשה אליה למטבח וביקשה להודות לה, אבל ברכה חתכה אותה: — עזבי, מה אני לא בן אדם? לא יודעת מה זה להיות נשואה למישהו שכל החיים הראש שלו רק בטיולים? תיזהרי שזה לא יהפוך להרגל, אחרת הכול בסדר… נעמה הבינה, והבינה גם שהחמות שלה לא רעה כמו שחשבה, ורואה הכל. הסיפור נגמר טוב, ונעמה החליטה שמעתה לא יוצאת מהבית בלעדיי דימה. מבוסס על סיפור אמיתי מהאינטרנט
0159
ופעם, במבט לאחור, אני מבינה פתאום חמותי, עליה השלום, לא הייתה כזו מרשעת כמו שתיארתי לעצמי לאורך כל השנים. בוקר עשרים ותשעה בכסלו היה רגיל להפליא, כמו כל
Life Lessons
“אמא, נכון שאני כבר בן עשר?” – שאל מישקה פתאום כשהוא חוזר מהבית ספר. “אז מה?” – שאלה אמא במבט מופתע על הבן שלה. “מה זאת אומרת אז מה? שכחת מה את ואבא הבטחתם לי כשאהיה בן עשר?” “להרשות? מה הבטחנו להרשות?” “להרשות לי לאמץ כלב.” “לא!” – צעקה אמא בפחד. – “מה שתרצה, רק לא זה! רוצה שנקנה לך קורקינט חשמלי? הכי יקר שיש. רק תבטיח שלא תדבר יותר על כלב.” “אהה, אז כאלה אתם…” – נעלב מישקה. – “מלמדים אותי תמיד לעמוד במילה, אבל בעצמכם לא עומדים… בסדר, בסדר…” מישקה נסגר בחדר עד שאבא חזר מהעבודה. “אבא, אתה זוכר מה הבטחתם לי עם אמא…” – התחיל שוב, אבל אבא קטע אותו: “אמא כבר סיפרה לי על הרצון שלך. רק לא מבין למה זה כל כך חשוב…” “אבל אבא, תמיד חלמתי על כלב! אתם יודעים את זה!” “כן, כן. קראת יותר מדי סיפורי ילדים וחולם על כלב כמו בקרלסון… אבל אתה יודע שכלב גזעי עולה הרבה, נכון?” “אני לא צריך גזעי,” – קרא מישקה – “מספיק לי כלב מעורב, אפילו עזוב. קראתי על כלבים עזובים באינטרנט – כל כך מסכנים.” “לא!” – קטע אותו אבא. – “מעורב? מה פתאום? זה לא יפה. נסכים אם תמצא כלב גזעי, צעיר, ועזוב בעיר. רק אז אולי נוותר…” “טוב…” – נאנח מישקה, כי הוא אף פעם לא ראה כלב גזעי עזוב ברחוב. אבל הוא החליט לנסות. ביום ראשון צלצל לחבר שלו וובקה, וביחד יצאו לחפש. כל העיר עברו רגלי – ולא מצאו אף כלב גזעי עזוב; כל הכלבים יפים, אבל עם בעלים ועם רצועה. “נו, נגמר,” – נאנח מישקה – “ידעתי שלא נמצא כלום…” “אולי נלך ביום ראשון הבא לכלביה? שמעתי שגם שם יש גזעיים…” התיישבו לנוח, חלמו להשיג כלב יפה מהכלביה, ולחזור הביתה. ופתאום, וובקה הצביע: “מישקה, תראה.” מישקה ראה כלבלב קטן, לבנבן ומלוכלך, מדדה על המדרכה. “מעורב,” – פסק וובקה ושרק – והכלבלב ניגש בשמחה, נעצר במרחק שני מטרים. “לא סומך על אנשים,” אמר וובקה. מישקה קרא בעדינות, הושיט יד, והכלבלב, בזהירות, נענע בזנב. “יאללה, נמשיך,” אמר וובקה, “אתה הרי צריך גזעי – לא מתאים לקרוא לזה שם יפה, רק ‘קנופקה’ (כפתור) יתאים.” מישקה נשאר והתכרבל עם הכלבלב, ואז הלך באי רצון. פתאום הכלבלב יילל – מישקה קפא. וובקה לחש: “מישקה, אל תסתכל, בוא! הכלב מסתכל כאילו היית הבעלים, ואתה משאיר אותו…” אבל מישקה לא הצליח לזוז. כשכבר רצה לברוח הרגיש משהו מושך עדינו במכנסיים – מביט למטה: עיניים כלביות שמחות. ואז, מישקה חיבק את הכלבלב, והחליט – אם ההורים לא ירשו, יברח מהבית יחד עם הכלב. אבל כשחזר, חיכתה לו בבית לא רק אמא ואבא, אלא גם כלבה נקייה ולבנה – קנופקה – שקיבלה אותו בשמחה.
015
יומן, 14 במרץ “אמא, אני כבר בן עשר, נכון?” שאלתי כשחזרתי הביתה מבית הספר, התיק על הגב. “ומה בכך?” אמא הביטה בי מופתעת, מגבת ידיים ביד. “
Life Lessons
הגבר היחיד במשפחה בוקר אחד בארוחת הבוקר, הבת הבכורה ורה, מביטה במסך הסמארטפון, שואלת: – אבא, ראית מה התאריך היום? – לא, מה מיוחד בו? היא מסובבת את המסך: על הצג רצף מספרים – 11.11.11, כלומר 11 בנובמבר 2011. – זה הרי המספר המזל שלך – 11, והנה שלוש פעמים ברצף! בטוח שיהיה לך יום מהמם. – הלוואי, מי יתן ואוזני יהיו רווות דבש מדברייך, – גיחך ולרי. – נכון, אבא, – הצטרפה הקטנה נדיה, גם היא לא מרימה עיניים מהנייד. – היום מצפה לעקרבים היכרות נעימה ומתנה לכל החיים. – מגניב. בטח באירופה או ארה״ב הלך לעולמו קרוב לא מוכר, ואנחנו היורשים היחידים… בטח מיליונר. – מיליארדר, אבא – הקניטה ורה. – מיליונר זה באמת קטן עלינו… – טוב, ומה נעשה עם כל הכסף? וילה בטוסקנה? אולי במלדיביים? אחר כך יאכטה… – ומסוק! אבא, אני רוצה מסוק פרטי! – ברור, יהיה לך מסוק. ואת, ורה? – אני רוצה להשתתף בסרט בבוליווד עם סלב הודי. – שטויות, אני אזרוק טלפון – מסדרים. די, פנטזיות זה נחמד, אבל צריך לזוז לבית הספר. – אפילו לחלום אי אפשר – נאנחה נדיה. – מותר וחייבים לחלום – ולרי מסיים תה, קם מהשולחן – אבל אל תשכחו את בית הספר… במהלך יום שגרתי, במכולת, כשהוא מעמיס מצרכים, נזכר ולרי בשיחת הבוקר. היום דווקא לא זרם – להיפך, נוספו משימות, עיכוב בעבודה, עייפות מצטברת. לא נרקמה היכרות מרעישה, ובוודאי שלא התקבלה מתנה לכל החיים. ״האושר חלף מעליי כמו מטוס מעל בן גוריון…״ גיחך ולרי לעצמו, יוצא מהמכולת. ליד ה”סובארו” הישנה, השריד הנאמן למעלה מעשרים שנה, התרוצץ ילד. חסר בית, מראהו מסגיר: בגדים קרועים, נעליים לא תואמות, כובע מצחייה בלוי. – אדון… אני… רעב, אפשר לחם? – מלמל הילד כשהתקרב ולרי. משהו לא הסתדר לוולרי, אינטואיציה מהעבר שעלתה דווקא עכשיו: הילד כנראה משחק משחק. אבל בשביל מה? אולי זה “משחק תיאטרון”. ״טוב, ילד, נזרום עם המשחק שלך – הבנות יתלהבו, הן הרי מתות על בלשיונות״, חשב ולרי. – לא תלך רחוק עם לחם. רוצה בורשט, תפוחי אדמה ודגים, קומפוט חם? הילד הופתע לשנייה, ואז הנהן. ולרי ערך את הטסט הקבוע – מי שבאמת רעב בורח עם השקית. הילד הזה לא ברח. ולרי פתח לפניו את הדלת – ״בבקשה, הנסיעה יוצאת, הסיר על הכיריים״. בדרך לבית הכפר שבו הם מתגוררים, נזכר ולרי במקומו בעולם: אלמן, אב יחידני לשתי בנות, בעצמו בן למשפחת אומנה, לוקח ללב כל מקרה של ילד בודד. אם החוק היה מאפשר – היה מאמץ עוד עשרה. אך המערכת – אכזרית וחסרת לב, מי שלא עמד בכל הקריטריונים לא ראוי לגידול ילדים לפי התקנות. וגם: מה שחשוב באמת לילד זה אהבה, לא סלון מפואר. – מה זה, אבא? – שאלו הבנות כשהגיעו. – זו ההיכרות הנעימה והמתנה שהבטחתן: חבילה שלא כתוב עליה כלום… ומפה מתגלגל המשחק – הבנות חוקרות את הילד-״המתנה״ כמו במשחקי משטרה טוב-רע, מוצאות שהוא כלל לא ילד רחוב – כולו מסורק ומריח מסבון. מתברר בסוף שמוּבל מסכת שקרים, אבל האמת טורפת את הקלפים: הילד הוא ספרטק בוגייב, בן גילו של נדיה, אח למשפחה שאיבדה אב בצבא. כשהאחות הבכורה התאהבה עמוק־עמוק ובחרדה להינשא לאב המשפחה, שלח אותה לבדוק מיהו – והתחפש להומלס, רק כדי לוודא בעצמו אחרי מי הולכת אהבתה ואלו הבנות שלו. הוטחו שאלות, נחשפו שבילים – בסוף מציע הספרטק: – ולרי, קח את אחותי לאשה. בשבילי אתה המשפחה הנכונה. הבנות מוחאות כפיים – הנה, מתנה לכל החיים: משפחה אחת, אוהבת, מלאת חיים, ומתחילה חדשה. הגבר היחיד במשפחה – על בוקר גורלי, חלומות, ילד מסתורי, ואיך לב נפתח למשפחה גדולה בישראל של ימינו
014
הגבר היחיד במשפחה בבוקר, בזמן שהמשפחה יושבת לסעודת בוקר, הבחורה הבכורה עיה מביטה במסך הטלפון ושואלת בקול מאופק: אבא, שמת לב לתאריך היום?
Life Lessons
סבתא המלאך השומר: ההורים של לנה לא היו בתמונה–אבא עזב את אמא בזמן ההיריון, ואמא נפטרה מסרטן כשהייתה בת שנה בלבד. את לנה גידלה סבתא דוסיה, אמא של אמא, שהקדישה כל חייה לבתה ולנכדתה, והקשר ביניהן היה נדיר ועמוק. דוסיה הייתה אהובה בשכונה ובבית הספר, תמיד הגיעה לאסיפות עם סלסילת בורקסים, מלאה באמפתיה ומילים טובות, ותמיד עזרה לכל דורש. ללנה עצמה לא הלך במערכות יחסים – לימודים, עבודה, ושום בחור לא נראה לה נכון. סבתא דוסיה דאגה: “מה יהיה איתך, אליושה? לא מצאת כבר בחור טוב, כזו יפה וחכמה?” אבל לנה רק התלוצצה. יום אחד סבתא נפטרה פתאום בשנתה, ולנה נותרה בודדה עם החתולה מוּסְיָה. פעם, בנסיעה ברכבת, פגשה במקרה את אלכסיי, גבר נאה וחכם ששבה את ליבה, והשניים התאהבו. כשהציע לה נישואין במסעדה, חוותה לנה חלום בו הופיעה סבתה ואמרה: “אל תיפגשי איתו, הוא אדם רע!” לנה נחרדה אך החליטה להקשיב לאינטואיציה המשפחתית – ואכן, לאחר חקירה גילתה שאלכסיי נוכל נשוי סדרתי שמרמה נשים ונעלם עם רכושן. תודה לסבתא השומרת, שנשארה לרחף מעליה ולהזהירה: לפעמים מלאכים שומרים עלינו בדרכים נסתרות. האם באמת הנשמות של היקרים לנו הופכות למלאך שומר שמגן עלינו? יש מי שמאמין שכן…
095
סבתא המלאכית השומרת אני לא זוכר את ההורים שלי בכלל. אבא עזב את אמא כשהייתה בהיריון, ומאז לא שמענו עליו. אמא נפטרה כשהייתי בן שנה. היא חלתה פתאום בסרטן
Life Lessons
“לודמילה, את התחרפנת כבר בגיל הזה? יש לך נכדים בבית ספר, איזו חתונה עכשיו?!” – אלו הדברים ששמעתי מאחותי כשסיפרתי לה שאני מתחתנת. אבל למה למשוך? בעוד שבוע אני ותוליק הולכים להירשם ברבנות, צריך להודיע לאחותי, חשבתי לי. ברור שהיא לא תבוא לטקס – אנחנו גרות בשני קצוות הארץ – וגם לא נרצה לעשות חגיגות גדולות עם “מרור!” ותרועות בגיל 60, פשוט נחתום ונשב בשקט לבדנו. יכלנו לוותר לגמרי על החתונה, אבל תוליק מתעקש. הוא באמת ג’נטלמן בכל רמ”ח איבריו: פותח לי דלתות, מחזיק לי יד, עוזר במעיל. מבחינתו, אין חיים בלי חותמת בדרכון. כך בדיוק אמר: “מה אני, ילד? אני רוצה יחסים רציניים.” ולי, למרות שהשיער שלו כבר מלבין, הוא דווקא הכי ילד שיש. בעבודה כולם מכבדים אותו וקוראים לו רק בשם המלא, אבל כשאני לצידו—הוא מקבל ניצוץ בעיניים, מסתחרר איתי באמצע הרחוב, ואני עם כל המבוכה רק צוחקת. “נו, מה יחשבו האנשים?” אני אומרת והוא עונה: “איזה אנשים? מבחינתי, יש בעולם רק אותך!” ובעוד שאני חוששת מה יגידו כולם, הכי פחדתי מתגובה של אחותי טניה. כשהעזתי סוף סוף לספר לה, ענתה: “מה, שנה עברה מאז ויקטור הלך לעולמו ואת כבר מוצאת לו מחליף?!” ניסיתי להסביר לה: “מי בכלל קובע אחרי כמה זמן מותר לאדם להיות שוב מאושר?” כך התפתח בינינו שיח עמוק: האם צריך לחכות חמש שנים? אולי שנה נוספת? ואיך אפשר לדעת כמה זמן נשאר בכלל? אני מסתכלת אחורה על שנים של עבודה קשה—הנכדים, הדאגות, המרוץ אחרי הפרנסה—תמיד נתתי הכול למשפחה. הכול השתנה כשהכרתי את תוליק: הוא החזיר לי את שמחת החיים, לימד אותי לעצור, להסתכל על הטבע, פשוט ליהנות. אחרי השבעה פתאום גיליתי עולם אחר: טיולים בפארק, גלידה, להסתכל על הברווזים, שמחה פשוטה שלא הכרתי קודם. הילדים פחות התלהבו—הרגישו שאני ‘בוגדת בזכרו של אבא’—אבל הילדים של תוליק דווקא שמחו. כשהגענו לרבנות ביום החתונה, חייכו לקראתי הבנות, הנכדים, תוליק עם משפחתו, ולתדהמתי גם אחותי טניה – עם חיבוק וזר שושנים לבנות. בסוף ישבנו כולנו יחד, חגגנו בלי רעש, רק עם המון לב. היום, שנה אחרי, אני מסתכלת על תוליק ולא מאמינה—איך הגעתי להיות כל כך מאושרת בגיל 60? לפעמים אני פוחדת שזה ייעלם. החיים שלי התחילו מחדש — גם אם זה לא תמיד נראה “הולם” בעיני כולם, למדתי שאף פעם לא מאוחר לבחור באהבה ובשמחה שלך.
042
אילנה, נטרפת על דעתך בשלב הזה של החיים? הנכדים שלך כבר בכיתה ג׳, איזו חתונה עכשיו? אלו המילים ששמעתי מאחותי כשבישרתי לה שאני עומדת להתחתן. אבל באמת, למה לדחות?
Life Lessons
Nuestros vecinos decidieron demostrar quién manda en la comunidad, y todo sin motivo: cómo comenzó nuestra convivencia en la vieja finca con tres hijos, tras vender nuestro piso y mudarnos, hasta el enfrentamiento que provocó la paz forzada
01
Los vecinos decidieron dejarnos bien clarito quién mandaba en el bloque. ¿La razón? Pues ninguna, puro instinto de jefazo. Todo comenzó hace cinco años.
Life Lessons
ליתר ביטחון ורד הביטה בחברתה לעבודה שבכתה, הסבה מבט בחוסר עניין אל המחשב והתחילה להקליד במהירות. – את חסרת רגש, ורד – שמעה את קולה של ענת, מנהלת המחלקה. – אני? למה את אומרת את זה? – כי אם לך הכל מסתדר בחיים האישיים, זה לא אומר שלכולם ככה. את רואה שהיא שבורה, לא עדיף אולי לעודד? אולי לשתף קצת מניסיונך, לתת מילה טובה. ככה אצלך הכל מושלם… – אני? לשתף אותה? בניסיון שלי? נראה לי שנעמה לא תאהב את זה, כבר ניסיתי פעם, לפני חמש שנים כשעוד הייתה באה עם פנסים לעבודה — כנראה כדי שיותר יראו לה בדרך חזרה. את עוד לא עבדת פה בכלל. ובכלל, זה לא בן הזוג שהכה אותה, היא נפלה כל פעם לבד, חוסר מזל, וכשהוא עזב — הפנסים נעלמו מהפנים שלה, הוא היה השלישי שעזב אותה. ואז ניסיתי לתמוך בה, לשתף מניסיון – ונו, יצא שדווקא אני אשמה בסוף. אחר כך הבהירו לי, גם בנות מהעבודה, שזה חסר טעם, נעמה יודעת בדיוק הכל ואף אחת לא תלמד אותה כלום. בכלל, יצאתי המרשעת שמפריעה לה למצוא אושר. אז היא אז עוד מסתובבת בין המקובלות והולכת לקוסמות, היום כבר שודרגה, הולכת לפסיכולוגים. מעבדת טראומות. היא לא קולטת שהיא חיה אותו סיפור שוב ושוב, רק השמות משתנים. אז תסלחי לי, אני לא הולכת לבכות איתה ולהגיש טישו. – ובכל זאת, ורד, אי אפשר ככה. בצהריים, וכל הבנות ישבו סביב אותו שולחן, רק שיחה אחת הייתה – הנבלה לשעבר של נעמה, איך רימה אותה. ורד אכלה בשקט, אחר כך מזגה לה קפה ונסוגה לפינה, להירגע עם הפייסבוק. – ורד, – התיישבה לידה תמרה החייכנית, שתמיד באנרגיות חיוביות, אבל היום נראתה עגמומית פתאום, – לא באמת אכפת לך מנעמה? אפילו קצת? – תמרה, מה אתן רוצות ממני? – עזבי, – שלחה יערה, – היא תמיד ככה, יש לה את הבן זוג המושלם שלה, חיה לה כמו גבינת קוטג’, אין לה מושג מה זה להישאר לבד עם ילד, בלי עזרה, בלי כלום. עכשיו לך תוציאי מזונות מהאבא הזה… – לא הייתה חייבת ללדת! חוץ מזה לא ברור של מי הילד, אל תכעסו עליי בנות, – אמרה טלי, הוותיקה בין כולן, כולם קראו לה מאחורי הגב “סבתא טלי”. – ורד צודקת, כמה פעמים היא כבר בכתה לנו, גם כשהייתה בהריון הוא לא הפסיק להציק לה… ושוב, הבנות הסתודדו, כל אחת בטוחה שהיא בעלת ניסיון חיים נדיר. וכך, מתוך הסערה, החליטה נעמה להרים את הראש. נמאס לה לבכות, קראה לאמא מהכפר שתעזור עם הילד, והתחילה להשתקם. סידרה פוני, קעקעה גבות, הדביקה ריסים – רק עגיל באף לא נתנה להן לשים. ופתאום התחילה לחייך. – חכי חכי נעמה, – מעודדות אותה כולן, – בסוף הוא עוד יבכה עלייך. – הוא לא יבכה, – אומרת ורד בשקט לעצמה, אבל חברותיה שיכורות קולטות. – מה זה לא יבכה?! – הוא פשוט לא, הוא לא מתכוון להתחרט. ונעמה תמצא עוד אחד עוד היום-מחר… – קל לך לדבר, יש לך את מושלם שלך, עמיר. – עמיר… הוא לא שותה, לא מכה, לא בוגד, אוהב אותי בטירוף. – בטח, כולם אותו דבר, – מגחכת תמרה. – תיזהרי ורד, עוד נגנוב לך את עמיר שלך. – בחיים לא, הוא נאמן. – אל תהיי בטוחה בעצמך. – תהיי את. אלכוהול כבר עלה לראש והבנות התלהטו. – יאללה, ניסע אלייך, נראה אם עמיר שלך יעמוד בפיתוי? את בכלל לא מזמינה אותנו, מפחדת שנחטוף לך אותו! – אז בואו, למה לא. וכך, בתהלוכה, הגיעו כולן לדירתה של ורד. – יאללה, נעשה משהו לאכול, נדאג שכשעמיר יגיע – יחכה לו שולחן מלא. – אל תשקיעו, הוא לא אוכל הרבה, אבל אתן מוזמנות לנסות. החבורה התפזרה אט אט, כל אחת לביתה, ורק נעמה, ענת ותמרה נשארו. שתו תה במטבח הקטן, אוחזות כוסות בידיים קרות מחוסר נוחות, ממתינות לאותו עמיר. והנה מישהו נכנס. – עמיר! עמירוש, מותק שלי, – קראה ורד אל הדלת. הבנות החווירו – ואל הדירה נכנס בחור צעיר וגבוה וחתיך. רגע, מה הולך פה… עמיר הזה בכלל… – תכירו, זה דניאל, הבן שלי, – צוחקת ורד. המבטים המבולבלים – “מה? איפה עמיר?!” – דניאל, הכל בסדר עם עמיר? – כן, אמא, רק שינוח קצת, מחר יוכל להתרוצץ. רק אל תתני לו ללקק… הבנות מסמיקות. – אנחנו… אולי נלך. – רגע, עוד לא הצגתי לכן את עמיר – בשקט! הוא אחרי ניתוח, דניאל עם אשתו לקחו אותו ל… הסירו ממנו ביצים, סימן טריטוריה על הווילון… בואו, תראו אותו. – הנה עמיר, החתול שלי, תראו איך הוא ישן! בלי התפרצות של צחוק, הן ברחו מהחדר בשקט. – ורד, זה חתול! – ברור שחתול, מה חשבתן? – ומה עם בעלך… – אין לי. אתן דמיינתן לבד – אמרתי פעם שיש לי גבר מצוין, עמיר שמו, וזהו. התחתנתי בגיל צעיר, ילדה את דניאל, נפרדנו. הורים עזרו המון. פעם שנייה ניסיתי, כמעט שלושים, גבר חיובי, עף על כנפיים, רק דניאל לו היה תקוע. אז שלחתי אותו לאמא שלו. והשלישי? קיבלתי ממנו פנס, “מאוהב”, כך הסביר… אבל דניאל התאמן בג’ודו מגיל שש, בבית תרגלנו – אז למדתי להחזיר… השלכתי אותו החוצה – וסגרתי דלת. דניאל כבר נשוי, לי לבד, הבאתי את עמיר – החתול. יש לי עם מי לבלות, ואין מחויבות לאיש. לפעמים אני מזמינה חברים לארוחה. דניאל שואל למה אני לא חיה בזוגיות, ואומרת – למה, חייבים? יש חלומות – לפעמים הם מסתדרים, לפעמים לא, כל אחד בדרכו. אני והחתול חיים טוב, אף אחד לא שובר לי את הלב. באמת, מותק שלי, פוקח עיניים? אמרתי לך, תפסיק להשתולל – תאבד את הצ’ופצ’יק… כל אחת חזרה לביתה, ובעיקר נעמה, מהרהרת. אבל לא הצליחה נעמה להיות כמו ורד – חודש אחרי כבר התאהבה מחדש, קיבלה פרחים מהמאורר החדש. ורד וסבתא טלי חייכו בשקט. – ומה עם מיכאל שלך? איך הרגל? – בסדר, ורד, בטיול כנראה דרך על משהו, אבל החלים – תודה לאל, כמו כלב… הנכדים רצו שאשלח את מיכאל לתערוכה… לי מספיק טוב בלעדיה. ולנעמה, נראה שהסתדר הפעם. – כן, טלי, יש כאלה שמגדלים חיות, ויש שמגדלים בעלים… – כל אחת והמזל שלה… אולי הפעם יצליח לה? – הלוואי… – על מה אתן רומזות שם? – עלייך, נעמה – הלוואי שתהיי מאושרת הפעם. – שתדעו, אני מבינה איך זה נראה, אבל לא מסוגלת להיות לבד – באמת. – לא אכפת לנו, כל אחת והחיים שלה… – ורד… – מה, נעמה? – אם תצטרכי לייעץ – איך מגדלים חתולים? עדיף חתול או חתולה? – לכי, מחכה לך מישהו… אם תצטרכי, תשאלי… – אני רק בודקת… ליתר ביטחון
012
שומעת, תקשיבי למה שקרה בעבודה היוםמצחיק ועצוב בו זמנית כזה, תכף תביני. אני יושבת לי במשרד, מתרגמת איזה מסמך במחשב ופתאום שירה, זאת מהצוות, נכנסת בדמעות רציניות.
Life Lessons
Mi marido no paraba de compararme con su madre, así que le propuse que hiciera las maletas y se fuera a vivir con ella
01
Mi esposo no dejaba de compararme con su madre y, al final, le propuse que hiciera sus maletas y se mudara con ella. ¿Otra vez te has quedado corta de sal?
Life Lessons
הנכדה: סיפורה של אולגה – ילדה לא רצויה, אם שלא אהבה, וסבתא אחת שנתנה הכל. מהניכור בבית עד לאהבה חדשה, מסלידה משפחתית ועד התבגרות, חלומות, וחיבת אמת בארץ ישראל של היום
0131
נכדה עוד מיום היוולדה, נועה פלאט לא הייתה רצויה לאמא שלה, ענת. ענת התייחסה אליה כמו לבלנדר ישן במטבח אם יש אותו, יופי; אין? גם טוב, לא מרגישה שום הבדל.
Life Lessons
Mi amigo, 42 años, ha encontrado esposa. Dice que es una excelente ama de casa y una cocinera fantástica, y que lo demás no le importa.
02
Mira, te tengo que contar una historia sobre mi amigo de toda la vida, que ahora tiene 42 años y ha encontrado por fin pareja. El otro día me decía súper
© 2026 VesperUm