Life Lessons
תשע ורדים אדומים… החמות הגיעה לביקור של כמה שעות, והחתן הרגיש שהוא לא עומד בזה. אמר שהוא הולך למקווה. התארגן ויצא. אבל חיכתה לו עוד אכזבה: המקווה היה סגור לשיפוצים. מצב הרוח נשבר לגמרי. איזה הביתה עכשיו?! התחיל לשוטט ברחובות, לחנויות לא רצה להיכנס – לא עניין של גברים. התיישב עצוב על ספסל. ופתאום ראה זוג. שניהם בסביבות השישים, לבושים יפה, הולכים לאט – מובן שמטיילים. היא מחזיקה לו את היד, מדברים ביניהם. והגבר מסתכל: “יש להם על מה לדבר. אני עם שלי כבר חמש עשרה שנה, הכול כבר נאמר. בדרך כלל שותקים”. פתאום הזוג עוצר, והבעל מסדר לאשתו בעדינות את הצעיף. ממשיכים ללכת. והגבר חושב: “תראה, הצליחו לשמור על אהבה. ואנחנו ממזמן כבר לא שמים לב אחד לשנייה”. יש לו אישה קטנה ורזה – מסוג הנשים שתמיד עייפות, הפסיקה להשקיע בעצמה – שמחה במעט. עובדת במפעל, שני ילדים, ותמיד הראש מלא בדאגות. רצה כל הזמן בבית, לא עוצרת: עניינים עניינים. במקטורן ישן, שערות מפוזרות. זזה במהירות בדירה, ביד אחת סחבה וביד שנייה מטאטא. שכחה איך לחייך, תמיד פנים רציניות, הביטוי לא משתנה. לספר הולכת לעיתים רחוקות. רק כשכבר אי אפשר לצאת לרחוב, נזכרת ללכת. הגבר יושב, חושב: “אהבנו מאוד. לאן זה נעלם?” ניסה לעורר את הרגש הישן. ובסוף הצליח – עלתה חיבה רכה. נעמה הלב, השאירה עקבות חמימים. פתאום ריחם על אשתו, ורצה לשמח אותה. אסור לשבת, צריך לעשות משהו טוב – עכשיו. בלי לחשוב התחיל ללכת, לא הבין לאן. הכוונה הופיעה פתאום: כמעט נתקע בדוכן פרחים. “לקנות פרחים? היא תחשוב שאני טיפש, תגיד שבזבזתי כסף על סתם זר. עדיף לקנות למרישקה סניקרס, אין לה איך ללכת לחוג ספורט”. היסס, מתלבט: מה לעשות? הלב המשיך ללחוש מתיקות. הרמתי יד: יאללה, שיהיה. נכנס, המוכרת עם חיוך, שואלת. והוא? עשרים שנה לא קנה פרחים. אולי ורד אחד. אבל בתוכו משהו לוחש: אל תתבייש, ורד אחד – זה כלום. שוב מחליט: תביאי תשע. נבהל מהפזיזות – השתגעת! אבל המילים כבר יצאו מהפה. יצא עם הזר, מרגיש שכל עובר ושב מסתכל עליו. התקשר לבדוק אם החמות הלכה. עלה לדירה, מתרגש, לא רגיל למצבים כאלו: “היא תעיף אותי עם כל הוורדים האלה. אם תתחיל לצעוק – אזמין למיין הכול לפח!” האישה בדיוק סיימה להוריד את הקמח אל השולחן, ידיים נקיות. ניגש, והיא – אפילו לא חושדת. עמד, שותק, נושם במהירות. הסתובבה, ראתה את הוורדים, נעמדה קפואה. – מאשה, זה בשבילך. פתאום התחשק. לא תכעסי? לא מיהרה לקחת, הסתכלה כאילו חלום עומד מולה. – זה לך, מאשה, באמת. לקחה, קרבה אל הלחיים, חייכה חלש. לרגע נעלמו המפעל, הבית, חמש עשרה השנים. כמעט לחשה: “תודה”. האגרטל עמד במרכז השולחן; תשע ורדים אדומים כאילו האירו את החדר. היא ליטפה את הפרחים, עצרה מול המראה, סידרה את השער. הפנים התרככו, הדאגה התחלפה בהרהור קל. הוא ניגש, חיבק אותה במותניים. עמדו שותקים. לרגע קט, רק רגע, היא נעמדה – ואז הכול חזר להסתובב.
01k.
תגיד, תשמע איזה קטע היה לי אתמול. חמותי קפצה אלינו לכמה שעות, ואני, אחרי רבע שעה כבר הרגשתי שאני לא מחזיק מעמד. אמרתי שאני קופץ רגע למקווה, אספתי את עצמי ויצאתי מהבית.
Life Lessons
תשע ורדים אדומים… החמות הגיעה לכמה שעות, והחתן הבין: אי אפשר להחזיק מעמד. אמר שהוא יוצא לסאונה. התלבש ויצא לדרך. אבל גם שם חיכתה לו אכזבה: הסאונה סגורה לשיפוצים. והמצב רוח ירד לשפל. מה, עכשיו לחזור הביתה? התחיל להסתובב ברחובות, לחנויות לא רצה להיכנס – זה לא גברי. התיישב על ספסל בעצב. פתאום שם לב לזוג מבוגר, בסביבות השישים. לבושים יפה, מטיילים לאט – ברור שיוצאים לטיול זוגי. היא מחזיקה לו ביד, מדברים ביניהם. והוא יושב, מתבונן: “יש להם על מה לדבר. אני ואשתי יחד חמש־עשרה שנה, כבר מזמן הכל נאמר. לרוב שותקים.” פתאום הזוג עוצר, והבעל מיישר לה בעדינות את הצעיף. ממשיכים ללכת. הגבר חושב: “תראה איזה יופי, אהבה שנשמרה. ואצלנו? הפסקנו לשים לב אחד לשנייה מזמן.” יש לו אישה קטנה ורזה, מהסוג שתמיד עייפות, כשהאישה מפסיקה להשקיע בעצמה – מסתפקת במועט. עובדת במפעל, שני ילדים, תמיד טרודות בראש. רץ בבית, לא יושבת לשנייה: עוד ועוד מטלות. בחלוק ישן, שערות פרועות. רצה בדירה עם סמרטוט או מטאטא. שכחה איך לחייך, תמיד פנים רציניות, מבט קפוא. במספרה כמעט לא ביקרה – רק כשממש כבר אי־אפשר להסתובב בחוץ. הגבר חושב לעצמו: “פעם אהבנו בטירוף. איפה זה נעלם?” מנסה להרגיש את מה שנשכח לפני שנים, ופתאום מתעורר בו רגש עדין וחמים. העדינות מחליקה בנשמתו, משאירה שובל של חום. ואשתו – כל־כך בא לו לעשות לה משהו טוב. לא לשבת, חייב עכשיו לעשות משהו טוב. והמוזר – רגליו מושכות אותו בלי להבין לאן. והנה, כאילו במקרה: כמעט נכנס בדוכן פרחים. “לקנות פרחים? היא תחשוב שאני מטורף, תגיד שבזבזתי כסף. יש יותר חשוב – הילדה צריכה נעלי ספורט.” מהסס – מה לעשות? אבל החום הזה בפנים לא עוזב. מהמר: שיהיה. נכנס, המוכרת שואלת. הפעם האחרונה שקנה פרחים הייתה לפני חמש־עשרה שנה. אולי ורד בודד? משהו בלב לוחש: אל תתבייש, ורד אחד זה לא מספיק. החליט באומץ: תני לי תשע. נבהל מהחוצפה של עצמו: השתגעת! אבל המילים כבר נאמרו. יוצא מהדוכן, מרגיש שכולם בוהים בו מוזר. מתקשר לבדוק אם החמות כבר הלכה. עולה במדרגות, הלב דופק – סיטואציה לא מוכרת. “היא תכעס, תבעט בי יחד עם הפרחים. תצעק? אז אזרוק הכל ישר לפח.” האישה בדיוק הניחה את השקית עם הקמח, ידיָה עוד נקיות. הוא מתקרב, היא לא מבינה מה קורה. עוצר, שותק, נשימה כבדה מהתרגשות. היא מסתובבת, רואה את הפרחים, קופאת. – מאשה, זה בשבילך. פתאום התחשק לי. לא תתרגזי? היא לא לוקחת מיד, מסתכלת כאילו זו אשליה. – זה בשבילך, מאשה, בשבילך. היא לוקחת, מריחה, מחייכת קלושות. לרגע אין מפעל, אין דאגות, אין חמש־עשרה שנה. כמעט לוחשת: תודה. הוא מניח את האגרטל באמצע השולחן, תשע ורדים אדומים, נראה כאילו האירו את החדר. היא נוגעת בהם, אחר־כך עומדת מול המראה, מסדרת את השיער. הפנים מתרככות, הדאגה מתחלפת בהרהור שקט. הוא מתקרב, מחבק אותה במותן. עומדים בדממה. ולרגע – רק לרגע – היא נעצרת.
010
תשמע, אני חייב לספר לך מה קרה לי אתמול. חמתי קפצה לביקור של כמה שעות אתה יודע איך זה, באה ככה על הבוקר, ולא עברה חצי שעה וכבר התחלתי להרגיש שאני מאבד את זה, פשוט חנק.
Life Lessons
Mi marido trabaja, pero yo pago por todo: La historia de cómo el amor y mi independencia me llevaron a mantener sola a mi familia en España
01
Mi marido trabaja, pero soy yo quien paga todo. Siempre me preguntan cómo llegué a esta situación, cómo acepté algo así, pero yo respondo que todas las
Life Lessons
תשע ורדים אדומים… החמות קפצה לביקור לכמה שעות, והחתן הרגיש: הוא לא שורד את זה. אמר שהוא הולך לסאונה. התארגן ויצא. אבל חיכתה לו עוד אי נעימות: הסאונה סגורה לשיפוצים. מצב הרוח התרסק סופית. מה, עכשיו לחזור הביתה? התחיל לשוטט ברחובות, לחנויות לא בא לו להיכנס – זה לא גברי. התיישב בעצב על ספסל. ופתאום רואה זוג – שניהם בסביבות השישים, לבושים יפה, הולכים לאט-לאט – ברור שהם סתם מטיילים. היא מחזיקה אותו ביד, מדברים על משהו. והוא חושב: “יש להם על מה לדבר. אני עם שלי חמש-עשרה שנה יחד – הכול כבר דיברנו. בד״כ שותקים.” ופתאום הם עוצרים, והבעל מיישר לאשתו את הצעיף בעדינות. ממשיכים ללכת. והוא חושב: “איזה יופי, הם הצליחו לשמור על אהבה. ואנחנו? מזמן הפסיקנו לשים לב אחד לשנייה.” יש לו אישה קטנה ורזה – מהזן של הנשים שתמיד עייפות, שחדלו לדאוג לעצמן – מסתפקות במועט. עובדת במפעל, שני ילדים, תמיד טרודה. רצה בבית בלי לשבת, עסוקה כל הזמן. בכתונת בית ישנה, שיער פרוע. רצה מדבר לדבר, תמיד עם סמרטוט או מגב ביד. שכחה איך מחייכים, על הפנים רק רצינות, אותו מבט תמיד. למספרה בקושי מגיעה – רק כשכבר אי אפשר לצאת החוצה ככה. הוא יושב וחושב: “אהבנו מאוד. לאן זה נעלם?” ניסה להיזכר ברגש ישן, והצליח: עלתה בו עדינות קטנה. העדינות חיממה את הלב, השאירה סימנים של חמימות. נהיה לו כל כך רחמים על אשתו, ורצה לעשות משהו טוב. אי אפשר להישאר במקום – צריך לעשות טוב עכשיו. למהר איכשהו. וישר עמד מול דוכן פרחים: “לקנות לה פרחים? תחשוב שאני דפוק, סתם הוצאתי כסף על זרי פרא. עדיף כבר לקנות למרישה נעלי ספורט לחוג.” התרחק, מתלבט: מה לעשות? העדינות משאירה כאב מתוק. החליט: יאללה. נכנס – המוכרת אומרת שלום, מסתכלת עליו. הרי לא קנה פרחים חמש-עשרה שנה. אולי ורד אחד? אבל משהו בפנים לוחש: אל תפדח את עצמך, אחד זה כלום. מחליט פתאום: תביא לי תשע. נבהל מהשטות של עצמו, אבל כבר אמר – אי אפשר לחזור אחורה. יוצא מהדוכן, נדמה לו שכולם מסתכלים עליו מוזר. התקשר לברר: החמות כבר הלכה? טיפס במדרגות, קצת התרגש – מצב לא רגיל: “היא בטח תעיף אותי מהבית עם כל הוורדים האלה. אם תתחיל לצעוק, אזמין ואזרוק אותם ישר לפח.” האישה מניחה שקית קמח על השולחן, הידיים עוד נקיות. הוא מתקרב, והיא – אין לה מושג. נעצר, שותק, מתנשם בהתרגשות. היא מסתובבת, רואה את הפרחים, נעמדת בלי לזוז. – מאשה, זה בשבילך. ממש רציתי. לא תכעסי? היא לא לוקחת מיד, מסתכלת כאילו מהפנטת. – זה שלך, מאשה, שלך. לקחה, הריחה, חייכה חלש. פתאום לא היה מפעל, לא היו דאגות, ולא חמש-עשרה שנה! כמעט לחשה: “תודה”. הווזה עמדה על השולחן, תשע ורדים אדומים – כאילו האירו את כל החדר. נגעה בפרחים, עמדה וחלמה מול המראה, סידרה את השיער. פניה התרככו, הדאגה פינתה מקום לרוך קטן. הוא ניגש, חיבק אותה במותן. עמדו יחד בשקט. רק לרגע נעצרה – רק לרגע.
06
תשע ורדים אדומים… היה זה מזמן. אמא של שירה הגיע לביקור קצר, רק לכמה שעות. ואני, אלון חתנה, הרגשתי שממש קשה לי לנשום. אמרתי להן שאני הולך למרחצאות, לברוח קצת.
Life Lessons
Cuando volvió del trabajo, el gato ya no estaba.
01
Cuando volvió del trabajo, el gato no estaba. Álvaro era un joven sencillo, sin ningún mal hábito. En el día de su vigésimo quinto cumpleaños, sus padres
Life Lessons
הכלה זרקה את המתנה שלי לפח – אז שיניתי את הצוואה שלי
083
לאן נשים את זה, עומר? בקושי סיימנו את השיפוץ, סיגלנו קווים בהירים, פתוח, אוויר, בדיוק הסגנון הסקנדינבי החביב עליך. ואז הדבר הזה. כתם צבעוני באמצע הכל.
Life Lessons
הכלה זרקה את המתנה שהכנתי במיוחד, ואני שיניתי את הצוואה שלי – ככה הבנתי איפה הגבול בין משפחה לאהבה, ומה שווה הזיכרון בבית ישראלי מודרני
03
לאן בכלל נשים את זה, אורי? בדיוק סיימנו את השיפוץ, הכול בהיר, אוויר, חלל, כל הסטייל הסקנדינבי הזה שלך! ופתאום טלאי צבעוני באמצע. רעש בעיניים, באמת.
Life Lessons
הכלה זרקה את המתנה שלי לפח – ועשיתי מעשה: כך שיניתי את הצוואה שלי אחרי שהבן והכלה הפכו אותי ל”חפץ מיותר”
04
לאן נניח את זה, איתי? סיימנו לא מזמן שיפוץ, הכול נקי ובהיר, פתוח, יש אוויר כזה “מינימליזם תל-אביבי” שחלמתי עליו. ופתאום עכשיו הצבעים האלו שלך
Life Lessons
תגובה מפתיעה קטי פשוט לא יכלה לסבול את סתיו. כל שבע השנים שהייתה נשואה לחברו הטוב ביותר, מקסים. הצחוק הרועש של סתיו, המעיל עור המטופש שלו, וההרגל להכות את מקס על השכם ולצעוק: “נו, נחשי, שוב אשתך עצבנית?” – כל זה הוציא את קטי מדעתה. מקס הייתה מרגיע: “הוא מצחיק, אבל יש לו לב של זהב”. וקטי כעסה על בעלה: מה זה שווה אם זה הורס לה את הערב. כשמקסים נהרג – החליק ונפל – סתיו, עם המעיל המגוחך, עמד בלוויה מהצד – שקט ומבולבל. עמד והתבונן למרחקים, כאילו ראה משהו שאיש לא ראה. קטי חשבה: “סוף סוף ירד ממני, ברוך שפטרנו”. אבל הוא לא ירד. הגיע אחרי שבוע. דפק בדלת הדירה השקטה והעצובה. “קטי,” גמגם, “אפשר שאקלף תפוחי אדמה, או משהו?” “לא צריך,” ענתה מהדלת בקול מרוחק וריק. “צריך,” התעקש, וחמק פנימה כמו משב רוח. ככה זה התחיל. סתיו תיקן כל מה שהתקלקל. נראה שהדברים מתקלקלים סתם כדי שיבוא. הביא קניות ענקיות, לקח את בנה תום לפארק – ממנו חזר מלא חיים, בניגוד למה שהיה עם מקס. והכאב הפך לביתה של קטי – חד, עמום, דוקר. חברות לחשו: “הוא מאוהב בך! תזרמי”. אמא אמרה: “גבר טוב, אל תבריחי”. קטי רק כעסה – היה נדמה שסתיו גונב לה את האבל, פורץ פנימה עם הדאגה הכפויה שלו. פעם, כשבא עם שק תפוחי אדמה נוסף (“במבצע!”), אמרה לו: “סתיו, מספיק! אני יודעת שאתה דואג… אבל אני לא מוכנה להיות עוד. אתה היית חבר של מקס. תישאר ככה.” חיכתה שייכעס, שיתגונן. אבל הוא רק הסמיק והשפיל עיניים: “הבנתי. מצטער.” והלך. והשקט היה צורם מכל. תום שאל: “איפה דודי סתיו? למה לא בא?” וקטי, חובקת את בנה, חשבה: “גרשתי את היחיד שבא באמת לתת, לא לקחת”. כעבור שבועיים שב. דפק בדלת, מבושם מריחי גשם סתווי ו… וודקה. עיניו אפורות ועקשניות: “אפשר רגע? רק לומר וללכת”. ישב במבואה בלי להוריד את המעיל הרטוב. “לא חובתי,” פתח בקול חנוק, “אבל כבר לא מסוגל. את צדקת – הייתי אידיוט. אבל… נתתי לו מילה”. קטי קפאה. “איזו מילה?” לחשה. “ידע, קטי. לא בדיוק, אבל חשד. הייתה לו אניאוריזמה… הרופאים אמרו – שנה, שנתיים גג. לא סיפר לך, רצה לחסוך לך פחד. אבל לי… לי אמר, חודש לפני שנפל…” וסיפר על ההבטחה: “תשמור עליהם. תום קטן, קטי חזקה, אבל בפנים – יכולה להישבר. אל תיתן לה להישבר, סתיו!” וקטי יושבת על הרצפה, ליבה דופק בחוזקה. “ומה עוד?” “הוא ביקש… שאשתדל שקטי תאהב אותי. שלא תישאר לבד… אצלי תמיד היית חשובה… זה הכי נכון…” “וזהו?” לחשה. “הוא אמר שתשנאי אותי. כי אזכיר לך אותו. אבל תחזיק מעמד, אמר. הזמן יעבור… אלוהים יחליט”. והוא התרומם כבד. “זהו. ניסיתי. זה לא יעבוד… אכזבתי את מקס. לא עמדתי במילה. סליחה”. משהו נשבר בקטי. סוף סוף ראתה את סתיו – והוא, לא רק צילו של בעלה. האיש שלקח עליו את החובה לאהוב אותם. “סתיו,” אמרה בשקט, “תישאר. תשתה תה. כולך קפוא…” הביט בה כאילו לא האמין. “בתור חבר,” הוסיפה, והפעם בקולה היה משהו חמים, חי – כחברו הטוב של מקס. עד שימאס. סתיו חייך, החיוך הישן ההוא. “תה? אין איזה בירה?” קטי צחקה. לראשונה זה זמן רב. ידעה: לעולם לא תדפה עוד את היד שמנסה לעזור – גם אם עטויה בכפפה מעור מטופש.
016
Тשובה מפתיעה נועה לא יכלה לסבול את עמרי. כל שבע השנים שהייתה נשואה לשאול, החבר הכי טוב שלו. הצחוק הרם של עמרי הרגיז אותה, הזקט העור המגוחך שלו עצבן אותה
Life Lessons
תשובה שלא צפיתי לה קָטי מעולם לא סבלה את סְטָס, החבר הטוב ביותר של בעלה מקס, במשך כל שבע שנות הנישואים שלהם. חיוכו הרועש, הג’קט העור המטופש שלו, וההרגל שלו לצעוק ולחבק את מקס ולקרוא: “נו, נחשי, שוב אשתך עצבנית?”—כל אלו הוציאו את קטי מדעתה. מקס רק חייך: “נו, הוא משוגע, אבל הלב שלו זהב.” ולפעמים זה עצבן גם את קטי. “לב זהב זה לא תירוץ להרוס לי את הערב.” כשמקס נפטר – מעד ונפל – סטס עמד בהלוויה עם המעיל הלא קשור שלו, קצת בצד, שותק ומביט למרחקים. קטי חשבה שזהו, עכשיו יניח לה סוף סוף. אבל הוא לא הניח. הוא חזר אחרי שבוע, דפק בדלת הדירה הדוממת. “קְטי,” אמר במבוכה, “רוצה שאקלף תפוחי אדמה, או… משהו?” “לא צריך,” ענתה בקור רגוע מבעד לדלת. ” צריך,” התעקש, ונכנס כמו משב רוח. ככה זה התחיל. סטס תיקן כל דבר שנשבר. לפעמים קטי כבר הרגישה שהחפצים מתקלקלים במיוחד כדי שיהיה לו תירוץ לבוא. הוא סחב בסלים ענקיים מצרכים (“קניתי במבצע!”). לקח את טימו, הבן שלה, לפארק, שממנו חזר אדום לחיים ומדבר – וזה כאב: עם מקס טימו היה שקט ורציני. הכאב הפך לבן לוויה קבוע של קטי. חד – כשהייתה מוצאת גרב ישן של מקס. עמום – כשהייתה מכינה תה לערב לשניים. מוזר ודוקר – כשראתה את סטס מעמיד צלחות במקומות הלא נכונים. הוא היה תזכורת למקס, מין מראה עקומה. קטי סבלה מהנוכחות שלו, אבל פתאום פחדה מהיעדרות. מה יישאר אז? החברות לחשו: ” קטי, הוא דלוק עלייך! תתעוררי!” אמא אמרה: ” אחלה גבר, אל תבריחי.” וקטי רק התעצבנה. הרגישה שסטס גונב לה את האבל, מחליף אותו בחסד שלו. עד שיום אחד, כשבא עם עוד שק תפוחי אדמה (“במבצע!”), כבר לא עמדה בזה: “סטס, די! אני מסתדרת. ברור לי שאתה… שאתה דואג לי…” “אבל אני לא מוכנה, ולא אהיה. אתה ידיד של מקס, תישאר כזה.” ציפתה להיעלבויות, להתנצלות. אבל סטס רק הסמיק והשפיל מבט: “הבנתי. סליחה.” והלך. והיעדרותו הדהדה יותר מהנוכחות שלו. טימו שאל: “איפה דודה סטס? למה לא בא?” וקטי, מחבקת אותו, חשבה: “כי אין לי שכל. גירשתי את היחיד שבא רק לתת.” סטס חזר אחרי שבועיים. הקיש בדלת באמצע הלילה. הריח מגשם סתיו… ווודקה. עיניים עייפות ואמת עצובה: “אפשר לשנייה? אגיד ועוזב.” התיישב במסדרון הרטוב, לא פשט את המעיל. “אני לא חייב – אבל לא יכול יותר לשתוק. את צודקת, התנהגתי כמו אידיוט, אבל… הבטחתי לו.” קטי קפאה. ” למה הבטחת? מה?” ” הוא ידע. לא בדיוק, אבל חשד. הייתה לו פצצה בראש – אנוריזמה. הרופאים אמרו – שנה, שנתיים גג. לא רצה להלחיץ אותך, אבל לי סיפר. חודש לפני שנפל.” העולם של קטי קרס סופית. ” ומה הוא אמר?” “סטס, רק לך אני סומך. אם משהו יקרה… שמור עליהם. טימו קטן, קטי – מבחוץ חזקה, מבפנים – יכולה להישבר. אל תתן לה.” “עדיף שתגרום לקטי לאהוב אותך. שלא תישאר לבד. תמיד היית טוב אליה.” סטס עצר. “זהו?” “הוא גם אמר: ‘בהתחלה היא תשנא אותך. תזכיר לה את מקס. אבל תעמוד בזה. תן לה זמן… אחר כך… נראה מה יהיה.'” הוא התרומם בכבדות. “עשיתי מה שיכולתי… חשבתי… אבל את הסתכלת עליי כמו על אוויר. לא אצליח לעמוד במה שהבטחתי. סליחה.” רצה לצאת. ואז, קטי הבינה – את האהבה הבלתי נסבלת של מקס, את האבירות העיקשת של סטס, שנשא את הנטל שלו בלי לקבל תודה. “סטס,” קראה ברוך. הוא הסתובב, עייף, בלי תקווה. ” תיקנת את הברז שמקס רק הבטיח. לקחת את טימו כשהתמוטטתי. נזכרת לי את יומולדת של אמא שלי כששכחתי בעצמי. הכל רק בגלל ההבטחה?” סטס נשם עמוק: “תתחלה – כן. עכשיו – כי כבר אי אפשר אחרת.” קטי קמה, ניגשה. הסתכלה על המעיל המטופש, על הפנים העייפות – וכבר לא ראתה את מקס, רק את סטס. מי שלמד לאהוב את המשפחה של חברו הטוב. ” תישאר,” אמרה בשקט ברורה, “תשתה תה. קפאת…” הוא הביט, לא מאמין. “כחבר,” הוסיפה קטי, ובפעם הראשונה היה בטון שלה רוך. “בתור החבר הכי טוב של מקס… לפחות עד שימאס.” סטס גיחך, כמו פעם. ” תה? אין אולי בירה?” קטי צחקה, לראשונה זה זמן רב. והרגישה – יותר לא תדחה יד שמבקשת לעזור, גם אם היא עטופה בכפפת עור מגוחכת.
03
תקשיב, יש לי סיפור לספר לך, אחד כזה שנוגע בול בנשמה, והכול קורה פה בארץ שלנו. אז תדמיין נועה, נשואה כבר שבע שנים לאלי, והם חברים טובים של גיא, שתמיד הצליח לחרפן אותה.