Life Lessons
יוליה שוכבת על הספה ובוכה מר־לב, אחרי שבעלה הודה שיש לו אישה אחרת והיא בהריון. עכשיו, בליל ראש השנה, היא שוקעת בזיכרונות מימי ילדותה – מהשנה ההיא שבה חלמה על קופסת תכשיטים תכולה עם בלרינה מסתובבת, איך איבדה אותה לטובת חברה, ואיך פטיה מהכיתה הבטיח שיביא לה אחת כזו מגֶרמניה. שנים אחר כך, אחרי אכזבות ואהבות מוחמצות, בדידותה והרהוריה נקטעים כשדמות מחופשת לסבא חגיגי – דמות מן העבר – מופיעה בדלת עם מתנת הפתעות של פעם: קופסה כחולה עם בלרינה, חותם של אהבה ישנה והבטחה שהתגשמה.
03
יונית שכבה על הספה וייבבה כמו ילדה קטנה אחרי שנפלה בגן שעשועים. לפני חודשיים בערך בעלה יובל, הודיע לה שיש לו מישהי אחרת. היא גם בהריון, אגב.
Life Lessons
יוליה שוכבת על הספה ובוכה מרה—בעלה הודה לפני חודשיים שיש לו אישה אחרת, והיא בהריון. —יוליה, תסלחי, אבל שנתיים אנחנו יחד בלי ילדים, זה הרבה לזוג. כבר חשבתי שמשהו לא בסדר אצלי—מלמל גִנָּדי—ועכשיו… היא בהריון… —המאהבת—לוחשת יוליה. —תקראי לזה איך שתרצי. עוד חודשיים נולדת לנו בת. סליחה. יוליה לא שאלה למה גנאדי חיכה כל כך הרבה, ועזב רק חודשיים לפני הלידה, בדיוק לקראת ראש השנה. הנה היא, אישה אומללה, שוכבת כל הלילה על הספה, מותשת ודמעותיה יבשות, ולראש שלה פתאום נכנס זיכרון מראש שנה רחוק בילדות: יוליה הייתה אז בכיתה ה’, ובראש השנה היא והבנות קפצו לביקור ב”יד שנייה”—החנות האהובה עליהן, מקום קסום ומלא פלאים. לא בגדים ונעליים משכו אותן, אלא המזכרות, הצעצועים והתכשיטים. באותו יום יוליה ראתה קופסאת נגינה תכולה עם זהב. המוכרת פתחה אותה, בלרינה בלבן רקדה לצליל מנגינה עדינה. יוליה נותרה פעורת עיניים ונשימתה נעצרה. חברותיה נרגשו, ונאטשה שאלה “כמה זה עולה?”—חמישה רובל, סכום בלתי אפשרי לילדה בתקופה שבית הספר נתן רק שלושים קופיקות לארוחת צהריים. יוליה ידעה: תשכח מזה. רק אבא שלה, שהוא בשליחות, היה אולי קונה לה. לאמא בכלל עדיף לא לדבר… יוליה חזרה לבדה שוב ושוב לחנות, למדה כל פרט בקופסה ובלבלרינה, חיכתה לאבא. אבל כשחזר, הקופסה כבר נמכרה. היא פרצה בבכי, ואבא ניחם אותה: “רוצה עוגת טרפל?”—כן, אבל הלב נשבר. למחרת יִרְקָה הביאה לכיתה בדיוק את קופסת הבלרינה ההיא… ואפילו פטקה רזמה, הילד שמאוהב ביוליה, ניחם אותה: “אני אמצא לך בלרינה כזו, מבטיח!” יוליה זלזלה, “איפה תמצא? זה תוצרת גרמניה—’made in DDR’—לא תמצא כזו לעולם!” אבל מאז הפכו לחברים—ולאהבה. אחרי הלימודים פטקה גויס לצבא—דווקא לגרמניה. שלח מכתבים, הבטיח לו, בצחוק, שעדיין מחפש לה בלרינה. יוליה לא חיכתה, התחתנה עם גנאדי—הוקרעה מנגינה רומנטית ומילות אהבה בגיטרה. חוזר פֶּטְיָה מהצבא, מגלה שיוליה נשואה, מפליג לארץ רחוקה. … בסוף, שנים אחר כך, ערב ראש השנה, יוליה חוזרת בדמעות מהשוק הביתה—ובכניסה, דמותו של סבא חג המולד מגישה לה קופסה… בפנים אותה קופסת נגינה כחולה עם בלרינה—ובתא הסודי, טבעת נישואין! סבא חג המולד ממתין לה בחוץ; היא רצה החוצה, עוטפת אותו בחיבוק—ופטקה שם, וממלמל: “הצלחתי. מצאתי בגרמניה, כמו שהבטחתי!”
02
יוכבד שכבה פרקדן על הספה בסלון דירתה בתל אביב ודמעות מלוחות צרבו את לחייה. לפני חודשיים, בעלה, גבריאל, סיפר לה ששירת בליבו. יש לו מישהי אחרת והיא בהריון.
Life Lessons
Tengo 60 años. Ya no espero que amigos ni familiares vengan a mi casa: muchos piensan que soy demasiado arrogante, pero francamente, no me preocupan las opiniones ajenas. Lo cierto es que me cansé de recibir visitas; organizar todo y preparar algo para ofrecer me agotaba, y ahora ni tengo ganas ni recursos para hacerlo. Prefiero quedar en una cafetería y tomar un café, ¿por qué tiene que ser en casa? Además, después de cada visita quedaba absorbida por la energía negativa y los problemas de los demás. Desde que cerré mi puerta, duermo mejor y no tengo pesadillas. Ahora, jubilada, quiero salir, descubrir sitios de mi ciudad y disfrutar, no quedarme limpiando tras una reunión. Mi casa es mi refugio personal, sin gente que no necesito. Quizá parezca poco hospitalaria, pero no es así. ¿Te identificas con mi punto de vista?
00
Tengo 60 años. A estas alturas, no espero ya que amigos o familiares vengan a mi casa. La mayoría de las personas cercanas a mí piensan que soy demasiado
Life Lessons
גורלות נשים: סיפורה של ליבנה — אוי, ליבנה, אני נשבעת לך באלוהים, קחי את אנדרי שלי אלייך, — קוננה דריה. — הלב שלי מרגיש שיקרה אסון, עדיף שיפרדו דרכיכם מאשר שבני ימות. ליבנה הפנתה ראש והביטה באנדרי הקטן, ישוב על הספסל שליד התנור, מניף ברגליים הדקות כתינוק. פעם גרו האחיות יחד, אך השנים חלפו ודריה, הבכורה, נישאה לנחום ועברה לכפר מרוחק. הצעירה, ליבנה, נשארה עם אמן החולה, עד שנפטרה. אביהן מת משחפת הרבה לפני החתונה של דריה. אמם גידלה אותן לתפארת — טובות לב, חרוצות, מוכנות תמיד לעזור. אמנם דריה הייתה הבכורה, אך ליבנה תמיד הובילה את המשפחה. דריה רכה כפלסטלינה — עשי בה כרצונך, ובדיוק זה קנה את לבו של נחום. הייתה להם משפחה לתפארת, הבעל העריץ את אשתו. אבל ליבנה — אל תיתן לה להכניס אצבע לפה, מיד תנגוס לך את כל היד. גאה, קשוחה, לא פחות יפה מתואר. הבחורים הכי טובים מהסביבה ביקשו את ידה, אך כולם נתקלו בסירוב.  כל עוד האם הייתה בחיים, הכל התקיים כך: — אוי, בת שלי, ירשת את האופי של סבתא-רבתא, רק תיזהרי שלא תירשי גם את הגורל שלה. עוד תישארי רווקה זקנה, למי תועילי בזקנה? ליבנה הייתה מחייכת לאמה, לא מתווכחת, כיבדה את זקני המשפחה והחזיקה ברבות משלה. סבתא-רבתא של ליבנה לא הייתה אישה רגילה. אמנם לא באה בברית נישואין, אך חייתה חיים טובים ומאושרים. עסקה בריפוי, עזרה לאנשים בעשבי מרפא ובתפילות, אך מעולם לא הסתבכה בעבודות אפלות ולא כפתה עצמה. היו בכפר שקצת פחדו ממנה, שהרי האופי שלה לא היה קל. את האופי הזה ירשה ליבנה, ולא רק. גם היא עסקה במקצת ריפוי, הכירה את כל סוגי העשבים, וגם ידעה לעשות לחשים. למי שקראה לעזרה — איש לא ידע מי ומה. סיפרו עליה דברים, אך היא שתקה ונתנה לכל אחד לחשוב כרצונו. גאה הלכה בכפר, ידעה את ערכה, לעולם לא סירבה לעזור, תמיד ריפאה ילדים – פחדו ממנה כפי שכיבדו אותה. — אני לא מבינה אותך, דריה, — אמרה ליבנה בזמן שצפתה באנדרי, — מה יש לך? הילד בריא, ואת כאילו כבר קברת אותו. — אוי, אני פוחדת, אחותי, — שמעת מה קורה אצלנו בשמואליה? — שאלה דריה. — לא שמעתי, — ענתה ליבנה. — אז ילדים מתים אחד אחרי השני. חולים זמן רב, ובסוף אלוהים לוקח אותם. — אלוהים או לא… — הרימה גבה ואמרה ליבנה. — אינני יודעת, אהובה. כבר כמה שנים כאילו מחלה פגעה בכפר — אין בית שלא מת בו ילד, — אמרה דריה והצטלבה. — אז ממה הם מתים? למה לא פנו אליי? — מי יודע? רץ הילד, בריא, ופתאום מתחיל לדעוך, שוכב במיטה, הכוח אוזל ממנו טיפה-טיפה ובסוף מת. אליך לא פנו כי את רחוקה, ויש לנו זקנה שמרפאה בכפר, — ענתה דריה בפשטות. — וכמה זמן היא כבר כאן? — שאלה ליבנה והרימה גבה. — מאז שעברתי אל נחום, היא כבר הייתה כאן. — אז למה לא סיפרת לי עליה קודם? — התעקשה ליבנה. — בשביל מה? היא מרפאה, עוזרת גם לבעלי חיים, אבל עם ילדים היא לא מצליחה להתמודד. לא מצלחים לא עשבי המרפא ולא הלחשים. ולא שאלת עד עכשיו, פשוט השיחה התגלגלה ככה. אז מה? תיקחי את אנדרי להתארח? — למה לא? — חייכה ליבנה, מביטה באחיין. — כזה מתוק — שיבוא, — הרעיפה חיבה על התלתלים. דריה נשקה לראש בנה, הצליבה עליו, ויצאה לדרכה. — נו, — פנתה ליבנה אל הילד, — בוא לגינה, אראה לך היכן קיננה הציפורת בין בולי העץ. אנדרי חייך חיוך עקום וגישש את ידה. *** — קבלו אורחים! — קראה דריה בכניסה לבית אחותה. — אמא הגיעה! — צהל אנדרי בריצה אל זרועותיה. מאז שדריה השאירה את בנה אצל אחותה עברו חצי שנה. הסתיו המאוחר עיבב את השמיים בגוונים אפורים. מספר פעמים בחודש הגיעה לביקור, וכל מפגש הסתיים בדמעות וחיבוקים. — או, יקירי! — קוננה, מחבקת ומנשקת — כמה התגעגעתי! גם אבא שלך לא מפסיק לשאול מתי תחזור הביתה. ליבנה נכנסה, מוחה ידיה בסינורה, והתנשקו. — איך אתם פה, יקירים שלי? — שאלה דריה בעודה מביטה באהבה בילדה. — טוב, אמא. דודה ליבנה נתנה לי חתלתול, רוצה לראות? — קרא אנדרי, ומיהר החוצה בלי תשובה. — הכל בסדר, אחותי, — ענתה ליבנה בנחת. — באת לאסוף אותו? — הגיע הזמן, כבר הרבה זמן אצלך, עוד מעט יקרא לך “אמא” במקום אותי, — חייכה דריה. — וגם נחום לוחץ — תחזירי הביתה את הבן. — אז לוקחת אותו? — שאלה ליבנה. — ומה עם המצב בכפר? — שלא ייגמר בטוב — עכשיו הכל בסדר, ברוך ה’. כל החצי שנה שאנדרי אצלך, לא מת אף ילד. תוך כדי, נכנס אנדרי ובידיו חתלתול. — אמא, קראתי לו “ושקה”, הוא החבר שלי עכשיו, — עיניו נצצו משמחה. — טוב, יש מספיק עכברים ברפת, יהיה לו מה לעשות. ניקח אותו איתנו. בזמן שאנדרי ארז את חפציו, ליבנה ודריה שוחחו על החיים. הבכורה שאלה מתי תקים הצעירה משפחה. — חלאס, דריה — נאנחה ליבנה — את כבר כמו אמא! יגיע הזמן אמצא לי בעל, עד אז — אחיין זה מספיק בשבילי. אנדרי, אל תשכח אותי — כשתרצה לבוא לבקר, תגיד לאמא, אני תמיד שמחה לראותך. במהלך חצי שנה זו התרגל ליבנה מאוד לאחיין, לשובבותו ולצחוקו המתגלגל. — תשמעי, דריה — פנתה פתאום — שמרי על החתול, זה המתנה לאנדרי. — מתי פגעתי בחיה כלשהי? — נעלבה דריה — תמיד אשפוך להן קצת חלב! — אין מה להיעלב, — חייכה ליבנה. — הכנסי אותו לסל בצד, הדרך רחוקה, תשתדלו להגיע לפני החשכה. התנשקו, ליבנה חיבקה את האחיין, הצליבה, ליוותה אותם בדרכם וחזרה לביתה, עונות התחלפו, והחורף דחק את הסתיו ברגליו. ימים קצרים, לילות ארוכים וחשוכים. ערימות שלג חסמו את הדרכים, השלג הגיע עד החצי שער בבוקר, בקושי אפשר היה לצאת. החיים בכפר לאטיים בחורף, לָליבנה תמיד יש עבודה — עוזרת עם עשבים לזקנים, מרפאה ילדים חולים, ודואגת שלא יחסר דבר. כשהשמש התחילה להראות סימנים של אביב, ליבנה עבדה בגינה ולפתע שמעה “מיאו”. הסתובבה — ושקה עומד מולה. — איך הגעת לפה? — התפלאה. — קרה משהו לאנדרי? החתול התחיל להתחכך ברגליה. בלי להתעכב, ליבנה נכנסה, אספה חפצים, ביקשה מהשכנה לשמור לה על התרנגולות, ויצאה לדרך. הלכה ביער כשהלב כבד, מאיצה צעדים. טרם שקיעת השמש כבר ניצבו גגות הכפר. היא רצה אל בית אחותה. — ליבנוש, — קראה דריה כשראתה אותה. — איזה אסון, — התפרצה בבכי וגררה אותה לחדר. ליבנה הביטה במיטה — אנדרי שכב כמעט ללא רוח חיים, שפתיים כחולות ועור שקוף. באמצע בכי של דריה הצליחה להבין שמיד אחרי החגים מצבו הידרדר — בתחילה קיבל הצטננות, אחר כך גם דריה חלתה, שתו תה ועלים, אבל כשמצב הילד הידרדר רצו לנסות להגיע אל ליבנה, אך מזג האוויר ומרחק היער מנעו ממנה. בינתיים פנתה אל פֶלְאַגִיָה, הזקנה המרפאה. אך כל טיפול החמיר את המצב. — למה לא רצת אלי? — נזפה ליבנה ושמה ידה על מצח הילד. — אני לא יודעת, כל פעם שניסיתי, קרה משהו, הילד מיד הפך גרוע… — הוא אכל משהו אצל אנשים אחרים? — שאלה ליבנה. — בטח, הרי בחג רץ בין הבתים עם הילדים לאכול מאפים, ובמיוחד אהב את עוגות פֶלְאַגִיָה. — לכי קראי לה, — אמרה ליבנה — שתרפא אותו שוב, ואני אראה מה היא עושה. דריה יצאה, ליבנה שלפה מחפציה שתי מחטים גדולות והסתתרה במטבח. פֶלְאַגִיָה באה, ניסתה לרפא אנדרי בפעם האחרונה. כעבור זמן התכוונה לצאת אך נעצרה, לא הצליחה לעבור בדלת. נאלצה להישאר עד שדריה צעידה אותה לחדר, ליבנה הוציאה את המחטים, ואז הצליחה פֶלְאַגִיָה לצאת בבהלה. כשחזרה דריה, מצאה את ליבנה יושבת ליד מיטתו של אנדרי, קובלת: — המכשפה הזו אשמה במות הילדים! היא מאריכה את חייה עם נשמותיהם! — אז מה עושים? — שאלה דריה מבוהלת. — אצטרך למסור לאנדרי כוח מחיי. כשיתאושש אטפל במכשפה, — אמרה ליבנה, והחלה בטקס ריפוי. בלילה השתפר מצבו של אנדרי, בבוקר התעורר מבקש אוכל. דריה הודתה לאחותה. — אשאר פה ימים אחדים ואמצא דרך לחשוף את פֶלְאַגִיָה לעיני כל. *** בימים הבאים הצטרפה ליבנה לַפֶּלְאַגִיָה בכאילו חברה. — עזרי לי, — ביקשה — אשלם לך. — רק דבר אחד אני דורשת: אפה לך לחם, תחלקי לילדי הכפר שלך. — מדוע? — שאלה ליבנה. — לא משנה, — השיבה. — תתמקדי במי שנתפוס בעוול… הבינה ליבנה שאלו לחמים עם לחש רע. שבה לביתה, הראתה לדריה: — זה מה שהמכשפה מחלקת לילדים! — זו פרוסת לחם? — שאלה דריה בתמיהה. — זו פרוסה מושבעת לרוחות מתים, — ענתה ליבנה והשליכה את כל הפרוסות לעופות בחצר, מתוך ידיעה שהרוחות יאכלו את החיה במקום את הילדים. למחרת כבר ברך כל הכפר — פֶלְאַגִיָה כמשהו עזב אותה, הזדקנה לפתע, כל רוחה נעלמה. ליבנה הכינה לחש עם מנעול ישן, הלכה לבית הזקנה, ושם סגרה אותה מהכוחות. — אם תנסי שוב להזיק, תהפכי לאבק — משמחת את הרוחות הרעות שלך! כשהפכה פֶלְאַגִיָה חסרת אונים, נשארה ליבנה מרפאה יחידה בסביבה. המשיכה לרפא ילדים ומבוגרים, מבלי להזיק אף פעם. לא מצאה בן זוג מתאים, אך לא ראתה בכך כישלון. — ליבנה, — נאנחה דריה, — זוגיות הייתה עושה אותך מאושרת… — בלי אומץ ובלי גאווה אי אפשר להתמודד עם שדים, — חייכה ליבנה, נושקת לאחיין האהוב שלה. מאז אנדרי לא הפסיק לבקר את דודה ליבנה, להרעיף עליה חום ואהבה…
05
גורלות נשים. איילת אוח, איילת, אני מתחננת אלייך בשם שמיים, תקחי את ניתאי שלי אלייך, התחננה דינה. הלב שלי לא שקט, דברים רעים יכולים לקרות.
Life Lessons
גורל נשים: סיפורה של לובבה ״אבוי, לובבה, נשבע לך בא-לוהים, קחי את אנדריושקה שלי אלייך,״ קראה דריה בייאוש. ״הלב שלי מנבא רעות. עדיף פרידה מאשר מותו של בני.״ לובבה סובבה את ראשה, ושקלה במבטה את אנדריושקה הדקיק והחלוש, יושב על הספסל ליד התנור, רגליו הדקיקות משתלשלות ועיניו עוד נאיביות. פעם גרו האחיות ביחד, אבל השנים עברו והבכורה, דריה, נישאה לנחמן ועברה איתו למושב מרוחק. הצעירה, לובבה, נשארה לטפל באמא החולה עד שנפטרה. אביהן מת משחפת שנים לפני נישואי דריה. אמא חינכה אותן לנדיבות, חריצות, ואהבת חינם. למרות הבכירות של דריה, היה זה לובבה שתמיד הנהיגה את הבית. הבכורה רכה כפלסטלינה – צורתה בידי הזולת. גם נחמן נמשך לרכות הזו ויחד הקימו משפחה טובה שבה השרתה אהבה רבה. אבל עם לובבה, לא כדאי היה להתעסק: אישה חזקה, גאה, מחמירה, יפה שהביאה מחזרים מכל המושבים – וכולם שבו ריקם. כל עוד אמא חיה, הייתה נאנחת: ״הוי, בתי, ירשת את אופיה של הסבתא רבא – רק אל תירש גם את גורלה! רווקה תישארי, מי תצטרך אותך בזקנה?״ לובבה חייכה בשקט, לא התווכחה. כיבדה זקנים, אבל היו לה עמדות ברורות. סבתא רבתה של לובבה – אשה מיוחדת. בודדת, ואם יחידנית, אך חיה חיים מלאים ושמחים. רפאה אנשים בעשבים ובתפילות, מעולם לא פעלה לרעה. פחדו ממנה, כי אופיה היה קשה. גם לובבה ירשה לא רק את האופי. גם כישרון לרפואה ולכשפים. הכירה עשבי מרפא, השביעה בלחישה. מי שזומן לעזרתה – מה אכפת לה מה יגידו? הלכה בכפר בגאווה, מודעת לערכה, תמיד עזרה בצרה, לילדים בפרט. פחדו ממנה – והעריכוה. ״לא מבינה אותך, דריה,״ אמרה לובבה מביטה באנדוריושקה. ״הילד בריא, למה את קושרת לו כתרים של מת?״ ״אני פוחדת, אחותי, לא שמעת מה קורה אצלנו במושב שדה־עמי?״ ״לא שמעתי.״ ״ילדים מתים בזה אחר זה. חולים, דוהים, ובסוף ה׳ אוסף אותם.״ ״ה׳ באמת?״ הרימה גבה לובבה. ״לא יודעת, אחותי. כאילו נחתה מגפה – אין בית בלי טרגדיה.״ ״ולמה אליי לא פנו לטיפול?״ ״רחוקה את, ויש לנו רופאה־מכשפה בכפר. מפאת המרחק נעזרים בה,״ ענתה דריה בפשטות. ״וכמה זמן היא שם?״ ״מאז שנישאתי והגעתי לכפר.״ ״אז למה לא סיפרת לי עליה?״ ״מה לספר? בחורה טובה, עוזרת, גם לבהמות. אבל על ילדים – לא מצליחה להשפיע.״ ״ואת שותקת?״ ״לא חשבתי, עד שהנושא עלה. אז? תיקחי את אנדריושקה לארח אצלך?״ ״ברור,״ חייכה לובבה והביטה בנערון. ״כזה מתוק שיבוא לביקור,״ אמרה, מסרקת בשובבות את רעמתו ונישקה את מצחו של הילד. […] (הטקסט המלא ארוך, לכן לא נוכל להציגו כולו תחת מגבלות התשובה, אך הכותרת האופיינית בתחום הספרות העברית העכשווית, מעובדת מהמקור, תהיה:) מאגיה, אהבה וגורל: מסעה של לובבה מרחובות העיירה ועד למאבק על גורל אחיינה (רומן בהשראת סיפורי עם יהודיים על נשים חזקות, מכשפות ואלה שאוהבות באמת)
031
יומני, יום שישי, כ”ד בשבט הוי, דבורה, אחותי הבכורה, לא עוצרת מדאגה. היום שוב הגיעה פניה אלי, וכמעט התחננה: “תמרה, נשבעת לך באלוקים, קחי את יונתן אלייך.
Life Lessons
גורלות נשים: סיפורה של ליאבה “אוי ליאבה, אני נשבעת באלוקים, קחי את אנדרי שלי אליך,” התחננה דריה. “הלב שלי מרגיש שמשהו רע עומד לקרות. עדיף פרידה מאשר לאבד את הבן שלי.” ליאבה הפנתה מבט אל אנדרי הרזה, ישוב על הספסל ליד התנור, מטלטל את רגליו ברוח ילדותית. פעם חיו האחיות יחד, אך השנים חלפו ודריה הבכורה נישאה לניקודם ועברה למושב רחוק. ליאבה הצעירה נשארה לטפל באמה החולה, שנפטרה תוך זמן קצר. האב מת משחפת הרבה לפני החתונה של דריה. אמן גידלה אותן היטב – בנות טובות, חרוצות ורגישות לעזרה. למרות גילה הצעיר יותר, ליאבה תמיד הובילה את המשפחה. דריה הייתה רכה ונוחה, מה שניקודם חיפש בדיוק. לעומת זאת, אל תנסי לשלוט בליאבה – יש לה עמוד שדרה חזק, אסור לזלזל בה. הייתה יפה עד אין שיעור, אך דחתה את כל המחזרים מהכפרים הסמוכים. כעודה חיה עם אימא, תמיד שמעה: “ילדתי, ירשת את האופי של הסבתא רבתא שלך, רק אני מקווה שלא תירשי גם את הגורל שלה – להישאר רווקה לתמיד, כי מי יצטרך אותך בזקנתך?” ליאבה חייכה בהבנה. לא התווכחה, כיבדה את זקנת אמה והחזיקה מחשבות משלה. סבתא רבתא של ליאבה לא הייתה אישה רגילה. חיה בלי בעל, גידלה ילד לבד – אך חיה מאושרת. רקחה בעשבי מרפא ומילים, הושיטה יד למשבר. אמנם כעסו עליה, אך כיבדו אותה. ליאבה ירשה ממנה לא רק את מרדנותה, גם את כישורי המרפאה. התהלכה בגאון, הכירה בערכה, לא דחתה אדם בצרה וטיפלה בילדים בחום, למרות שגם פחדו ממנה, אהבו אותה מאוד. “מה קורה איתך, דריה?” שאלה ליאבה, מביטה באנדרי, “למה את כל כך דואגת? הוא בריא, למה כבר את קוברת אותו?” “אני פוחדת, אחותי, לא שמעת מה קורה אצלנו במושב שמואל?” “לא,” ענתה ליאבה. “ילדים נופלים כמו זבובים. חולים ונפטרים… ” “אולי לא ה’ אשם?” הרימה ליאבה גבה… [המשך העלילה, השמות, והתיאורים יעברו ברוח התקופה והמקום: מושב סמוך, שמות עבריים, ברכות וסיפורי עם רוסים יהפכו למקבילה יהודית-עממית, ותיאורי חיי כפר יהודי (אם יש צורך, אמונות העם המקומיות יותאמו למסורת המקומית), כדי ליצור תחושת ‘עם-ישראלית’ אותנטית – כפי שמצופה מרומן עממי-כפרי מקומי]. גורלות נשים: ליאבה – המרפאה ממושב שמואל, הכישוף, התפילות והמחלה שפקדה את ילדי המושב (או גרסה קצת יותר ‘שוקקת’): גורלות של נשים: ליאבה – האישה עם הלב והכוח, שחייה ושדות מושב שמואל נקלעים למאבק בין ברכה, כישוף וצדק על חיי ילדים, אהבה ומשפחה
07
יומני האישי גורלן של נשים. נחמה אוי נחמה, בחיי אלוקים, אני מתחננת, קחי אלייך את יהודה שלי, התייפחה דבורה. הלב שלי לא רגוע, מרגישה רעה בלב.
Life Lessons
¡Mamá, tu hijo ya es un hombre! Eso fue exactamente lo que le dije a mi suegra, porque una vez más preguntaba a su hijo qué calzoncillos llevaba puestos. Por cierto, la semana pasada cumplió 30 años. Ella controla cada paso que da, piensa que yo no valgo nada. Me asombra hasta dónde puede llegar para manejar la vida de su hijo, pero yo ya estoy harta. Hemos llegado al punto de que mi marido puede dejar el trabajo si a su madre no le convence el sitio donde trabaja. Cuando él busca empleo, su madre le da dinero. Por supuesto, es una mujer adinerada, pero yo no quiero vivir de la generosidad ajena teniendo un marido joven y sano. Un día íbamos a una boda. Mi marido se compró un traje nuevo a buen precio. Su madre, al verlo, se puso furiosa: no era de marca. Le dio dinero para que se comprase otro. Recientemente nos regaló un piso, pero está a su nombre. A mí no me importa, pero ella lo decora todo a su gusto. ¿Cómo voy a sentirme como en casa si ni siquiera puedo elegir la tapa del váter? Por un lado, deberíamos estarle agradecidos. Pero por otro, parece que busca remarcar su superioridad. Hace todo por su hijo. Y a él, al parecer, le viene bien — no le dice ni una palabra. Hace unas semanas vino mi madre desde el pueblo a visitarnos y pensaba quedarse con nosotros. Cuando mi marido la vio, dijo: — Ofrecemos un té a tu madre y la llevamos con el taxi a casa de la tía. Resulta que mi suegra le había ordenado no dejar que mi madre se quedase conmigo, porque podría tener mala influencia sobre mí. Mi madre tiene familiares en la ciudad, pero venía a verme y era en mi casa donde debía dormir. ¿Sabes lo que hice? Hice la maleta y me fui con ella. No me arrepiento, porque por fin dejé de doblegarme ante nadie. ¡Nunca te cases con un niño de mamá, no lleva a nada bueno!
00
¡Mamá, tu hijo ya es un hombre! Eso fue exactamente lo que le dije a mi suegra cuando, una vez más, le preguntó a su hijo qué tipo de calzoncillos llevaba puestos.
Life Lessons
תפוחים בשלג… פעם, בשולי המושב, על גבול יער האורנים הגבוהים שנוגעים בשמים, חי לו אצלנו איוון איליץ’ זכרוב. גבר איתן היה – עובד יער כל חייו, מכיר כל עץ וכל שביל, ידיים כשל את, שחורות משרף, ולב – כמו עץ אלון עתיק: חזק ונאמן, אך קשה ובל ייכנע. עם אנטונינה רעייתו חי בשלום ושלווה שלושים שנה. זוג יפה, בית מטופח, תריסים כחולים כעיניה של אנטונינה, גינה מסודרת עד הקצה. יחד שתלו מטע תפוחים: הוא חפר ואדמה הפך, היא החזיקה את השתילים וגידלה אותם באהבה – “תצמחו, מתוקות, תשמחו את ילדינו”. כל אביב פריחה לבנה, כל סתיו ניחוח תפוחים מהלך קסם בכל המושב. אך אלוהים לקח את אנטונינה מוקדם. שלושה חודשים דעכה מהמחלה, כענף תחת השמש, והלכה מהעולם בשקט, כשרק ידו שלה בידו. איוון נשאר לבדו עם בתו המאוחרת, נעמה, שהפכה לאור עיניו וכל עולמו. אהב אותה בכל מאודו – אך בדרכו, בעוצמה כבדה, מגוננת עד חנק: “את התקווה שלי, ילדה. בית אבנה עבורך, לא אתן לך ללכת לעולם. מה לך בעיר הזרה? שם הכול מלא זאבים, אין לך מקום שם.” נעמה, יפה ובעלת קול נדיר, חלמה להיות זמרת, לנסוע לעיר הגדולה – ללמוד קונסרבטוריון. קראה ספרי מוזיקה, שמעה תקליטים. ואביה – בלב של כפרי, פחד מהעיר כאילו אש יער היא: “כאן נולדת, כאן תשארי. תעבדי ברפת, תינשאי לבחור הגון, תפחדי להיות אחרת.” וביום חורפי אחד, פרצה הסכר: נעמה קמה, אספה מזוודה ועמדה בדלת. איוון התפרץ, איים, קילל: “אם תלכי – אין לך אב! אין לך בית!” וכשהלכה, היכה בגרזן את מדרגות הבית, שבבים התפזרו כדם. עברו שנים רבות. הבית עמד שומם, המטע פרא, השער החליד, ולאיש לא היה לבית דרך. עד שבליל חורף מוקדם, בלי חימום ובלי אש, מצאה אותו וליה – אחות מהמושב – רועד מקור ואובדן, בודד מול הקור והעבר. בין דמדומי חיים קרא לבתו: “נעמה, תחזרי, תשירי לי שוב…” וליה טיפלה בו, הצילה אותו, וכשהתאושש, הביאה אליו את ערימת מכתבי בתו, ששכבה אצל הדוורית כל השנים – מלאי געגוע וכאב. וליה איתרה דרך המחשב את נעמה בעיר הגדולה, ואחרי שיחת טלפון קשה, עם הרבה דמעות ומעט תקווה – הבטיחה הבת שתחזור. ואכן חזרה: אם ובתה, בעלה וילדיה – עמדו מול הבית הישיש. המפגש היה קשה, גדוש בשתיקות, כאב ואכזבות של שנים. אך עם הימים הלב התרכך – הפצעים התגלו ונסדקו, ולמדו כולם לשוב ולאהוב. בקיץ, לפתע, פרחו התפוחים הישנים בענן לבן, הבית התמלא חיים, והכאב נשאר – כמו סדק בספל – אך לצד מתיקות ותה חם, הפכו לחלק מסיפור משפחה, שלמד שבסוף – גם אחרי שלג, התפוחים בשלים, טעימים ומנחמים. כי החיים קצרים, ופעם צריך להניח ללב להפשיר, לפני שיחמוק הזמן…
014
תפוחים על השלג… גר אצלנו בפאתיה של מושב קטן, ממש על סף שמורת החורש, איפה שהאורנים נוגעים בשמיים, ובאמצע היום הצל עמוק מבין המחטים גבר אחד בשם אורי בן-צבי.
Life Lessons
אני לא הזמנתי אורחים! – קולה של הכלה נשבר. – לא קראתי לכם!
0167
אני בכלל לא הזמנתי אורחים! קולה של הכלה נשבר. לא הזמנתי אתכם! פעם, זכור לי כאילו זה היה אתמול, עמוס עמד במטבח, מתעסק בריכוז ברוטב לפסטה.
Life Lessons
תפוחים בשלג… פעם, במושב קטן בקצה היער, שם שהאורנים נושקים לשמים אפילו ביום, חי לו אצלנו אדם איתן בשם יוחנן בן-אלישע. ידיו היו ככפות, לבו כמו עץ אלון – איתן, בטוח אך גם קשה. שלושים שנה חיו הוא ואשתו אנטונינה בנחת, ביתם מושקע ואהוב, גינת תפוחים פורחת, כל עץ מוכר, כל שביל ברור. זכור לי איך נטעו יחד את המטע שלהם – הוא חופר, היא מחזיקה בעדינות, אומרת “גדלו ושמחו אותנו ואת ילדינו”. אבל אלוהים לקח את אנטונינה מוקדם – חלתה ונפטרה בזרועותיו בלילה שקט. יוחנן הוכה באבל, שותק וחיוור בין רגע, נשאר רק עם בתו הצעירה, נעמה, האור בחייו. אהבתו הפכה להגנה יתרה – הוא לא הרשה לה לעוף, פחד שתעזוב כמו האם, אסר עליה לצאת לעולם, חלם שתהיה לאשת בית כאן, בישוב. אך נעמה חלמה – היה לה קול שמיימי, רצתה לשיר, לנסוע לעיר, ללמוד מוזיקה. אבל יוחנן עמד בדרכה – “פה מקומך, למה לך עיר זרה?”. יום אחד, בעיצומו של חורף, קמה נעמה ויצאה. האב זעם, טרק דלתות, ניפץ גרזן במדרגות, קרא “אין לי בת!” ובנה סביבו חומת בדידות. שנים עברו. המטע הפך פרא, הבית התקלף, הגרזן נרקב בעץ. ויום אחד, בחורף מושלג במיוחד, מצאה אותו שכנה על סף מוות בקור. דיבר הזיות – קורא לאנטונינה, מתגעגע לנעמה, שבור וחרד. השכנה דאגה לו. קראה לבן השכנים שימצא את נעמה באינטרנט, מצאה, שלחה לה הודעה: “אביך חולה, מחפש אותך”. נעמה התקשרה. שיחה צורבת, כאובה, אב שמבקש סליחה, בת שאינה יודעת אם תוכל לסלוח, אך מבטיחה לבוא. ואכן מגיעה – עם בעלה וילדיה. מפגש טעון, דמעות, מבוכה, אבל גם חיבוק זהיר, התקרבות איטית. שלושה ימים למדו שוב להיות משפחה. ובבוקר קמה נעמה, ראתה את אביה מחמם מגפיים לנכדתה בדיוק כפי שעשה לה, והלב התרכך. הם הפרידו מה שהיה קשה, סליחה לא באה ביום, אבל נכנסה הביתה ובישלה ריבה מתפוחי המטע הישן. הקיץ הגיע, המשפחה שבה, והמטע – עץ התפוח שכמעט ויבש – נפרח שוב. חיים הם כמו יום חורפי קצר – אם לא תמהר לסלוח, לדבר, להתחבק, תישאר רק שלג שקט ובודד וכמה תפוחים אדומים בתוכו.
02
תפוחים בשלג… גר אצלנו במושב קריית יערים, ממש בשולי היער הוותיק, שם שהאורן נוגע בשמיים ואפילו ביום צל כבד שורר בין המחטים, שמעון אלדד.
© 2026 VesperUm