יומני האישי, החתונה שלי מתקרבת בצעדי ענק, ואני מוצא את עצמי מתמודד עם בקשות לא סבירות והכלה מיותרת מצידה של אמא שלי. היא עומדת על כך שאזמין את אבא שלי
Life Lessons
כל חיי טענתי שאני לא צריך אבא. ככה היה לי פשוט יותר. כשהייתי בן עשר, הוא עזב. מזוודה אחת, דלת שנטרקה וחלל דומם שנמשך שנים ארוכות. אמא שלי לקחה את הכול על עצמה.
Life Lessons
חדר הספר אליאב הניח על הרצפה במסדרון שני גלילים של טפט, ובמגפיו הדחף בכתפיו את דלת “החדר הרזרבי”. הדלת נתקלה במשהו רך ולא נפתחה עד הסוף.
יומן אישי, 1998 “ומתברר שדני בכלל נשוי…” נאנחתי, ישבתי על ספסל בגינה הציבורית, ומוללתי בכף ידי את ההפניה לפרוצדורה רפואית.
מירב, אישה בת 67, מקפידה מדי יום לצאת לטיול רגלי בפארק הסמוך לביתה בתל אביב. היום, משהו כבד יושב עליה זיכרונות העבר מציפים אותה בעצב עמוק.
הקופסה עם ההבטחות שנשכחו בשבועות האחרונים התחלתי לחשוד שיש מישהו נוסף שגר איתנו בדירה, חוץ ממני ומרב. לא, אני לא מדבר על רוח רפאים. לפי דעתי, רוחות זה
ביומן שלי: ״הבאנו אותו הביתה, כדי שיוכל להיפרד בשקט״ זו הייתה ההערה בטופס מהעמותה. אותיות ברורות, חתום בגדול: טיפול פליאטיבי. אחרי שלושה שבועות, הכלב הזקן
אני בן 46, מהנדס בניין, ורוב חיי עבדתי באותה חברת בנייה בתל אביב. עשרים שנה של עבודה קשה, יום אחרי ден, אתר בעקבות אתר, נסיעות ללא סוף. תמיד הייתי אחראי
Life Lessons
כל חיי אמרתי לעצמי שאני לא צריכה אבא. כך היה לי קל יותר. כשהייתי בת עשר, הוא עזב. מזוודה אחת, דלת שנסגרה בחבטה, ודממה שנשארה בבית שנים ארוכות.
אני בת חמישים, ולפני שנה בעלי הלך לעולמו פתאום. זה לא היה משהו ממושך, שום מחלה כזאת שמכינה אותך מראש. זה היה טלפון באמצע הלילה, מיון, רופא שאמר לי מילים