Life Lessons
Una equivocación feliz… Crecí en una familia incompleta, sin padre; mi madre y mi abuela me criaron y sentí la necesidad de un padre desde la época del parvulario. ¡Sobre todo en los primeros cursos de primaria! Moría de envidia por los compañeros que paseaban con sus padres altos y varoniles, jugaban y montaban en bicicleta o en coche con ellos. Me daba muchísima rabia ver cómo los padres besaban a sus hijas o hijos, los cogían en brazos y reían juntos. Pensaba: “¡Qué felicidad debe de ser eso!” A mi propio padre sólo lo veía en una foto, sonriendo como todos los demás, pero no a mí… Mi madre decía que era polarista, viviendo en el lejano norte, tanto que no podía venir, pero enviaba regalos de cumple religiosamente. En tercero descubrí con gran amargura que no existía ningún padre polarista… Nunca lo hubo. Oí a mi madre admitirle a mi abuela que ya no podía seguir fingiendo, ni comprar regalos en nombre de un padre que la había traicionado y nunca llamó ni felicitó a su hijo. “Artemio adora esas fiestas… Son los únicos días que siente algo de apoyo, aunque sea de un padre lejano y mágico”. Así que antes del cumpleaños les pedí que no me hicieran regalos “del padre que no existe”. “Sólo hacedme mi tarta favorita, ‘Leche de Pájaro’, y basta”. Vivíamos modestamente con las dos nóminas. Al ser universitario empecé a trabajar de mozo de almacén en la estación y en tiendas. Un vecino me ofreció suplirle como Papá Noel visitando casas en Navidad. De los jardines de infancia pasé de inmediato; eso requería actuaciones. Pero acepté los trabajos en domicilios particulares. Me dio un cuaderno con poesías e indicaciones. No era tan complicado memorizarlo, aunque temía meter la pata. Pero, para mi sorpresa, la primera vez salió bien. Cuando, exhausto pero satisfecho, sumé lo ganado, casi dancé de alegría. Ningún trabajo de medio año me había dado tanto. Así empecé a ejercer de Papá Noel cada invierno. Mientras estudiaba, mi vida personal no avanzaba mucho: la carrera, trabajos esporádicos… Salía con chicas, pero nunca pensaba en boda. “Ya me casaré cuando acabe la universidad, tenga trabajo y buen sueldo… Entonces formaré familia”, soñaba yo. Al graduarme y trabajar de ingeniero, aunque en puesto modesto, quise comprarme un coche de segunda mano. El dinero familiar no llegaba, así que decidí volver a trabajar de Papá Noel. Mi madre buscó mi disfraz, lo renovó con más brillos, y la barba blanca y poblada escondía bien mi cara. Me puse cejas postizas y, al verme, me gustó el resultado. Mi madre suspiró: — Artemio, ya va siendo hora de que tú mismo tengas tus hijos en vez de hacer de Papá Noel para los demás. — ¡Todo llegará! — le contesté, besándola en la mejilla antes de salir a trabajar. Una semana antes de Nochevieja puse un anuncio en el “Diario de la Ciudad”, y recibí quince encargos. Tras visitar seis domicilios, revisé la siguiente dirección: “calle del Jardín, 6, piso 19”. Bajé del autobús y caminé por esa calle periférica, mal iluminada, hasta el portal 6. Subí al segundo piso y llamé. Abrió un niño de cinco o seis años. — En mi cabaña junto al bosque yo vivo… — empecé mi verso. Pero me interrumpió: — ¡Nosotros no hemos llamado a Papá Noel! — A los niños buenos voy aunque no me llamen — respondí con agilidad. — ¿Está mamá o papá? — No, mamá ha ido al bloque de al lado a ponerle una inyección a la abuela Toñi. — ¿Cómo te llamas? — Artemio. “Vaya, tocayo”, pensé, sorprendido. Pero no podía decírselo, yo era Papá Noel. — ¿Y el árbol? — En mi cuarto. Me llevó de la mano a una habitación modesta. En vez de árbol, una rama de abeto decorada en un bote de cristal y dos marcos iguales sobre la mesa: un hombre y una mujer. Me fijé mejor y… Me quedé helado. ¡Era yo! No puede ser… Claramente, la foto de mi época universitaria junto a la de una chica: Elena Gornova, con quien coincidí en una brigada estudiantil de construcción aquel verano. Su foto actual mostraba una mujer hermosa, dulce pero triste, muy parecida a la alegre Elena joven. — ¿Quién es? — logré preguntar, casi sin voz. — Mi madre. — ¿La tuya?.. — Sí. — ¿Se llama… Elena? — se me escapó. — ¡Qué bien! ¡Usted sí que es Papá Noel de verdad! Yo pensé que no existían. — ¿Y este? — señalé mi propia imagen, intuición latiendo. — ¡Mi padre! Es un auténtico polarista, vive y trabaja en un bloque de hielo gigante y se fue cuando era muy pequeño. Nunca le vi ni recuerdo. Pero me manda siempre regalo por mi cumpleaños y Navidad. Este año Papá Noel pondrá su regalo bajo mi almohada. Me quedé en shock, recordando aquel “padre polarista” de mi infancia. ¿Será que todas las madres llaman “polarista” a los padres ausentes y los mandan a Norte lejano? Al parecer, yo era uno de esos padres. Sentí una punzada en el alma. Recordé mi corto y apasionado romance con Elena… Nos intercambiamos teléfonos, pero al volver a casa nunca la llamé y pronto me robaron el móvil. Muchas veces la recordé, pero el estudio y los amigos la borraron poco a poco. Pero ella vivía cerca y, lejos de olvidarme, criaba sola a nuestro hijo, poniendo mi foto junto a la suya. Iba a confesarle a Artemio que yo era su padre cuando entró Elena: — Hijo, perdona la tardanza. A la abuela Toñi tuvo que llevársela la ambulancia al hospital. Al verme exclamó: — ¡Vaya, no hemos pedido a Papá Noel! Me caían lágrimas de felicidad. Me quité gorro, barba y cejas. — ¡Artemio! — se asombró Elena. Se sentó sobre el puf y lloró tan fuerte que hasta el pequeño Artemio se asustó. Pero ante su hijo se recomponía rápido. Le conté que volé desde el norte y me convertí en Papá Noel para sorprender a él y a su mamá. El niño no cabía en sí de felicidad: reía, cantaba, recitaba versos. Se quedaba cerca de nosotros, agarrándonos la mano, como temiendo que me fuera otra vez. Del regalo ni se acordaba. Sabía que Papá Noel pondría el de su padre bajo la almohada. Artemio se quedó dormido, y Elena y yo charlamos hasta el amanecer, como si nunca hubieran existido los años separados. Por la mañana bajé a comprar otro regalo y entonces descubrí que me había equivocado de portal: entré por el número 6A, en vez del 6. No vi la letra por la noche y fui al piso equivocado. Aunque no… ¡al más acertado para mí! “Qué feliz y afortunada equivocación”, pensaba sonriendo. Ahora somos tres. ¡Somos muy felices! Y mi madre y mi abuela no pueden alegrarse más del nieto y bisnieto: ¡Artemio Artemiov!
01
Mira, te voy a contar una historia que todavía me pone la piel de gallina cada vez que la recuerdo. Yo crecí en una familia un poquito rota: mi padre nunca
Life Lessons
סבתא שטנית, לב אדיר ואבא אמיתי: הסיפור של אמה, הילדה עם הלב מהחוטים – איך חוטי סריגה הפרידו משפחה וחיברו אותה מחדש
07
אבא של בתי בת העשר נפטר כשהייתה בת שלוש בלבד. במשך שנים היינו שתינו, עולם קטן משלנו מול העולם כולו. אחר כך נישאתי לדניאל. הוא התייחס לאיילת כאילו הייתה
Life Lessons
סבתא קרה, לב של ילדה טוב – איך 80 כובעים לא נולדו מחדש: הסיפור על בת עשר, אבא שמאמץ באהבה, וסבתא אחת שלא ראתה אותה כמשפחה – עד שקרע בלתי צפוי חילץ את הבית מהצל שלה
0698
אבא של בתי בת העשר נפטר כאשר הייתה רק בת שלוש. במשך שנים היינו היא ואני, בנינו חומה נגד כל העולם. ואז נישאתי לדניאל. הוא קיבל את עלמה כבתו היה מכין לה
Life Lessons
הטרגדיה שלנו, החסד של אמא חורגת, והסבתא שהרסה הכל: איך קרול ניפצה לאמה את החלום וסיימה את הקשר עם בנה לנצח
02
אבא של בתי בת העשר נפטר כשעוד הייתה בת שלוש בלבד. במשך השנים היינו זה לצד זו – אני והיא, נגד העולם. אחר-כך נישאתי לדניאל. דניאל מקבל את תמר כאילו
Life Lessons
קוראים לי יונתן, אני בן 61, גר בחו”ל ושלוש години אלמן – הסיפור על הבדידות הגדולה בבית אחרי סילביה, הילדים שבאים רק בחגים, הפנסיה שלא הביאה שלווה, הרגע שבו בתי אמרה “אבא, אתה כמו צל”, והתחלה חדשה בפארק: הבוקריים על הספסל, הפגישה עם רחל החייכנית והאומץ לתת לתקווה לחזור – האם אתם מאמינים בהזדמנות שנייה לאהבה? האם קרה שנפגשתם זר שהפך למישהו יקר? ומה הכי חסר לכם כשאתם לבדכם?
07
שמי יהונתן ואני בן שישים ואחת. היום, אינני מתגורר בישראל. שלוש שנים עברו מאז שאיבדתי את רעייתי, תמר. מרגע שתמר הלכה לעולמה, נשארתי לגור בבית בו גידלנו
Life Lessons
Mi hermano se niega a llevarse a mamá a su casa y tampoco acepta ingresarla en una residencia – ¡dice que no tiene sitio!
00
Mi hermano no quiere que mamá vaya a una residencia, pero tampoco quiere llevársela a su casa, ¡dice que no tiene suficiente espacio! Llevamos tres meses
Life Lessons
חתונה לא תהיה: כשדניס לא הצליח לבחור אהבה או משפחה, וטניה גילתה מי באמת מביא לסוף היחסים
0234
חתונה לא תהיה למה אתה כזה שקט היום? שאלה דקלה, הרי סיכמנו: בשבת ניסע לבחור מיטה לחדר שינה. ואתה נראה קצת עצוב. מה קורה? איתי ידע: עכשיו או אף פעם.
Life Lessons
שמי יואב, אני בן 61, כבר שלוש שנים אלמן ומתגורר רחוק מהארץ – ודווקא על ספסל בפארק, ליד האגם עם הברווזים, מצאתי מחדש תקווה ואומץ לאהוב בזכות זרה בשם אילנה.
0876
קוראים לי גדי ואני בן 61. היום אני כבר לא גר בישראל. שלוש שנים אני אלמן. כשדליה נפטרה, נשארתי לגור באותה דירה בירושלים, שבה גידלנו את הילדים, אבל פתאום
Life Lessons
שמי יואב, בן 61, אלמן מזה שלוש שנים, חי לבד בארץ זרה – עד שמפגש מקרי על ספסל בפארק עם אישה בשם אילנה החזיר לי את התקווה, את הטעם לחיים ואת האמונה שלפעמים הלב מספיק גדול לאהבה שנייה — האם גם אתם מאמינים בהתחלות חדשות ואיך מפגש פשוט משנה חיים?
02
שמי יונתן ואני בן 61. עברה תקופה מאז שחייתי בארץ ישראל. שלוש שנים אני אלמן. מאז שרינה נפטרה, נשארתי בבית שבו גידלנו את ילדינו, אבל פתאום הכל הרגיש ריק וגדול מדי.
Life Lessons
חוצפה ללא גבולות – נו, נטע, תגידי באמת, – נאנח קובי, – מה זה משנה בשבילנו למי נשכיר את הבית? משפחה או זרים? הכסף אותו כסף. נטע סיימה לתלות כביסה. עדיף היית עוזר במקום לנדנד. – קובי, – ענתה, – בעלי היקר, ההבדל הוא שאת הכסף ממשפחה אחר כך בלתי אפשרי להוציא. – את מתכוונת לדימה? – מה לא נעים לשמוע – דימה, הוא אח שלי! הוא ישלם, אני אומר לך במאה אחוז. אפילו לא ביקש הנחה. ישכור את כל הבית לכל הקיץ. ולא נצטרך לחפש דיירים בעצמנו. – קובי, זה בית ליד הים. דיירים אני מוצאת תוך חמש דקות. – תסבירי לי למה כל כך עקרוני לך להשכיר לזרים? – עם זרים הכל פשוט: חוזה, מקדמה, לא משלמים – מוציאים, ולא אכפת לי. עם קרובים מתחילים, “נו נטע, את יודעת, יש לנו ילדים”. “נו, נשלם קצת מאוחר יותר”. “טלוויזיה נשברה, אבל ברור שלא תקחי על זה קנס?” תאמין לי, אני כבר ראיתי מספיק. אתה לא יודע איך זה נגמר. הבית עבר לנטע מההורים, שגם הם היו משכירים. גרו כאן בחיפה, והבית בנתניה נתן תוספת יפה לשכר. נטע המשיכה – אבל באותו תנאי: לא משפחה ולא חברים. כבר ראתה איך “חברים” זרקו את ההורים בכסף. – ומה קרה? – שאל קובי. – שקרובים לא משלמים, וגם לא מתנצלים! “מה, זה כל כך קשה לתת לנו להתארח?” לא, בית זה עסק, קובי. לא בית הארחה חינם למשפחתך. דימה החליט שהקיץ בים זה בול מה שאשתו וילדיו צריכים. בקיץ הוא פחות עובד, אז שווה ליהנות, ונטע לא האמינה שהוא מתכוון באמת לשלם. – דימה לא מבקש לגור חינם! – לחץ קובי – הוא ישלם. כולם מבטיחים לשלם קודם. – למה לסבך את עצמנו? תמיד יש תור של אנשים שישלמו מחיר מלא, יבואו, נסגור חוזה ואישן בשקט. אין משפחה, אין חברים. חברים – לחוד, כסף – לחוד. הגיונית – קשה להתווכח עם נטע, אבל קובי ידע איך לשכנע. – טוב. לדימה את לא סומכת. אבל בי – את לא סומכת? נטע חיכתה להמשך. – סומכת, אז מה? – אם דימה לא ישלם, אני בעצמי אשלם לך שכירות. גיבור לא קטן. – הצעה מבריקה. אתה תשלם לי מהכסף של שנינו. – נו… אם כבר… – קובי התבלבל, – אני יכול למצוא עבודה נוספת. כמה שעות. כל מה שאעשה – שלך. לא שלנו. שלך בלבד. מסכימה? נטע הופתעה שזה כל כך חשוב לו. אם הוא כזה בטוח באחיו, אולי פשוט תסמוך… – תשכנע כל אחד, – אמרה – כל האחריות עליך. סגור. היה עוד זמן עד לקיץ, ונטע ניסתה להרגע ולהאמין בו. יוני התחיל – והתחיל ישר בעיות. קובי התקשר לדימה כל שלושה ימים, “אולי תשלם לפחות על חודש?”, קיבל תשובות מבטיחות. – כן כן, הכל בסדר! מחכה לתשלום גדול, סוף החודש מבטיחים לי. ישר כשייכנס, סוגרים. סליחה על העיכוב, יצא ככה. אל תדאג! סוף יוני הגיע. כסף – אין. נטע חיכתה חודש שלם. לא שאלה, לא כעסה. קובי ביקש לסמוך – סמכה. לא רצתה לפגוע בביטחון שלו, אבל אחרי עוד שיחה לדימה, שאלה: – אז? שילם? – לקוח עדיין לא העביר לדימה, אמר ישר כשייכנס ישלם! אותה תשובה כבר חודש. רצתה להגיד “ידעתי”. – נזכרתי מה שאמרתי? קרובים תמיד יודעים להסביר למה אי אפשר לשלם בזמן. – נטע, זה מקרי! – קובי התחיל למלמל – הוא לא אשם! אני יודע איך זה נראה… צירוף מקרים פשוט. נחכה. – נחכה עד ספטמבר, עד שיעזבו ויגידו: “תודה על חופשה, נדבר בהמשך?” – נטע, מה את כבר מפסידה? אני אעבוד עוד ויחזיר. – אתה? עכשיו? הוא נבלע. – עוד שבועיים. אם לא ישלים, אני אשלם… אם כה חשוב לך. – לא הכרחתיך להתחייב. זה היה רעיון שלך להוכיח שאחיך ישר. תעמוד בזה. והאווירה בבית השתנתה. קובי יותר שתק. יולי. חום כבד. נטע תפסה את קובי בערב מחפש דרושים, לא מתקשר לאף אחד. – קובי, שמת לב שזה ה-30 לחודש? עברו כבר שני שלישים מהקיץ, ואנחנו עדיין באפס שכירות, – הזכירה. – עדיין לא התקדם, אבל… – ישר כשייכנס, נכון. – הוא יחזיר הכל! אמר שאם יקבל כסף – קודם כל לנו, ויפצה על האיחור. – אני כבר לא מאמינה. הכנסת עצמך ערב? אתה אמרת לי: “אני אשלם”. אז תשלם. איפה העבודה הנוספת? הוא קלט שזה כבד עליו. קל להבטיח, קשה לעבוד פעמיים. – אמצא. אבל לא כל משרה מתאימה… אני עם הגב… – עדיף שתשלח את אחיך להרים ארגזים. אתה הבטחת. או שתתחיל עכשיו, או שאני מתקשרת לדימה ואומרת – אם עד שישי לא שילם חצי, אני מפנה אותם ותובעת. קובי נבהל. – אל תתקשרי! איזה תביעה? איך המשפחה תסתכל אחר כך? מה אגיד לאמא? שאתבע את אחי? לא הגיוני, נטע, לא יבינו. דימה לא רוצה לשלם, קובי לא רוצה לקיים הבטחות, לא רוצה לתבוע – ופתאום עשה את נטע אשמה. – מה את דואגת לי בכלל? לא אכפת לך שאעבוד כפול בשבילך? – אתה זה שהתחייב! תעמוד בזה! – לא ידעתי שדימה יבריז! – אבל אני ידעתי, – אמרה נטע. – כבר ראיתי מקרים כאלה. ואתה לא הקשבת לי. – עכשיו אני רואה! – נהיה מסכן – ואת גם לא תומכת בי. ומעדיפה את הכסף עליי! לא משנה אם אני אחלה. רק כסף! – לא מכריחה אותך! אבל אני דורשת שתעמוד במה שהתחייבת. – טוב! – צעק – אתחיל לעבוד ויחזיר את דימה, טוב? אם הכסף כזה חשוב לך. ככה זה! העסקה קרסה – אבל נטע קיבלה את שלה: הוא יצא לעבוד. אבל משהו נשבר. ובערבים עבד שליח וזרק אליה מבטים קרים. – הכל בגללך… – אמר פעם. – בגללי? – כן! – לפחות ככה תלמד… – נטע ענתה, – קל להיות טוב על חשבוני. כשתשלם על אחיך – אולי תבין. נטע, מודה, קיוותה שלדימה יהיה יושר, ושבסוף ישלם. ואז באמת התקשר – לה, לא לקובי. אולי טעתה? אולי יעביר כסף? – נטע, יש לי משהו… – דימה, אין לי זמן. הייתם אמורים לשלם עוד ליולי, אנחנו מחכים לאוגוסט! זה כבר בעיה של קובי, שהתחייב עבורך. – כן, הוא אמר. מסכן קובי. אבל תקשיבי, נתקעה לי האוטו פה, הכל הלך על תיקון. צריך איכשהו להחזיר את המשפחה, על השכירות… נדבר בהמשך… צפוי. נטע ניתקה. קובי קלט הכל לפי הפנים שלה. – טוב, – הודה – טעיתי שיותר מדי סמכתי עליו. אבל את… לא נותנת לי לטעות! במקום לעזור – מחמירה… – ומה הייתי אמורה? לחייך ולומר: “שיהנו בחינם, אני אסתדר?” אתה עצמך התחייבת שתשלם! – נכון! – נעצב – לא חשבתי שתסכימי שאקריב בריאותי בשביל כסף. את חושבת עליי בכלל? – ואחיך חושב עליך? – הוא לא רע, פשוט התגלגל ככה… – יופי. הוא “לא רע” כשמפיל עליי ולא דואג לך, ואני, שדורשת את שלי, רעה? קובי שתק. נדמה שביניהם מתחיל שלב לא פשוט.
086
חוצפה בלי גבולות נו, מאיה, תגידי לי את האמת, רטן יואל, באמת מה זה משנה למי נשכיר את הדירה? לקרובים או לזרה? הכסף אותו כסף. מאיה סיימה לתלות בגדים על החבל במרפסת.
© 2026 VesperUm