Life Lessons
Promesa Denis conducía con calma y seguridad por la autopista, junto a él viajaba su amigo Kirill, regresaban de una ciudad cercana, el jefe los había enviado de trabajo durante dos días. —Kir, qué bien que resolvimos todo, el contrato es enorme, el jefe quedará encantado —sonreía Denis alegremente. —Sí, nos ha salido redondo —confirmó Kirill, amigo y compañero de oficina. —Volver a casa cuando te esperan es genial —decía Denis—. Mi Arisha está embarazada y se queja del malestar. Me da mucha pena, pero deseábamos tanto ser padres que ella siempre dice que aguantará todo por nuestro bebé. —Tener un hijo está bien, pero a nosotros con Marina no nos sale; no consigue llevar el embarazo a término. Ahora vamos a intentar la segunda FIV, la primera salió mal —compartía Kirill; él y Marina llevaban siete años esperando, pero… Denis se casó tarde, con treinta y dos años; tuvo sus historias, pero nunca perdió la cabeza por nadie. Cuando conoció a Arina, se enamoró de tal manera que ya no veía a ninguna otra. Kirill conoció a Arina porque Denis se la presentó. Incluso le acompañó de testigo en la boda, y sintió una pizca de envidia; Arina era guapa, dulce, entendía por qué Denis se había enamorado tan perdidamente. Fuera caía una lluvia fina de otoño, el parabrisas la apartaba de vez en cuando, los amigos charlaban animados. Sonó el móvil de Denis, respondió. —Hola, Arisha, sí, vamos en camino, en un par de horas llegamos. ¿Tú cómo? ¿Igual? No levantes pesos, yo lo haré todo al llegar. Un beso, hasta pronto, cariño. Kirill escuchaba e imaginaba a Arina esperando, preocupada; pensó: “Marina nunca me llama, no se preocupa por mí, piensa que estoy atado a ella. No es como la Arina de Denis, lo suyo es trabajo y casa”. De repente Denis giró bruscamente el volante: una “furgoneta” se les venía encima. El choque era inevitable, pero a último momento, el coche se estrelló contra una farola por el lado de Denis y salió de la carretera. Kirill recuperó la conciencia: dolor de cabeza, sangre en el brazo, el coche sobre las ruedas, la puerta de su lado abierta. Miró a Denis, que no se movía. Gente llegó corriendo, los coches paraban. Kirill dolorido, tumbado en la hierba mojada, esperaban la ambulancia. Sacaron a Denis y lo pusieron en una camilla; Kirill se inclinó y Denis susurró: —Ayuda a Arisha… Los llevaron al hospital: Kirill tenía el brazo roto y una fuerte conmoción, pero estaba consciente. Preguntaba a los médicos: —¿Denis, mi amigo, cómo está? Una enfermera le dio la noticia: —Denis ha fallecido… Kirill quedó hundido. No pudo ir al funeral. Marina fue y contó que la esposa de Denis lloraba desconsolada, incapaz de creerlo, apenas de pie junto al ataúd. Al salir del hospital, Kirill fue con Marina al cementerio; ante la tumba de Denis prometió: —No te preocupes, amigo, cuidaré de tu esposa, cumplo tu petición… A los pocos días fue a casa de Arina, tocó el timbre. Al verle, ella rompió a llorar. —¿Cómo vivir sin él? No puedo aceptar que Dena ya no esté —dijo. —Arisha, tu marido me pidió que te ayudara. Lo afrontaremos juntos. Llámame para lo que necesites, te visitaré. El tiempo pasó. Arina estaba algo mejor, temía que el embarazo pudiera truncarse por el disgusto; el médico también se lo advirtió. Kirill la visitaba dos veces por semana, traía la compra y vitaminas, la llevaba a la clínica cuando hacía falta. Arina no abusaba, pedía ayuda sólo cuando era necesario. —Me da apuro que me dediques tu tiempo —le decía ella. —No es ningún esfuerzo, lo prometí a Denis. Kirill tenía sentimientos encontradísimos por Arina. Era su mujer ideal, pero se sentía en conflicto. Mientras Arina sobrellevaba el embarazo, Kirill y Marina volvían a médicos, pruebas, horarios, otra decepción… Su dolor por no tener hijos se había vuelto rutina. Marina no sabía nada de Arina; él la tenía guardada como “Caridad” en el móvil, por si ella veía la llamada. No lograron el segundo embarazo y la relación se tensó. Marina pensaba que Kirill era el culpable; él ya no pensaba nada. Marina notaba que él estaba raro, distraído, a veces irritable, salía por cosas misteriosas. No creía que fuera infiel; en lo suyo seguían bien. Kirill sabía que en lo privado todo iba mal, pero el trabajo iba de maravilla. Consiguió rematar el proyecto que había iniciado con Denis y firmaron un contrato muy exitoso. Arina, a medida que avanzaba el embarazo, se sentía más incapaz. Sus padres estaban lejos, en Siberia, no tenía familia cerca. Sufría dolores de cabeza y los pies hinchados, pero apenas se quejaba a Kirill. Un día la encontró subida a una escalera poniendo cortinas nuevas. —He lavado la ventana y estaba colgando las cortinas —dijo Arina. —Baja ya —ordenó Kirill mirando su enorme barriga—, si te caes… podrías perder al bebé, no son cosas para tomarse a broma. La ayudó a bajar, quedaron frente a frente, Kirill sintió hasta un escalofrío. —Gracias, Kir —le dijo ella, pero enseguida corrió al baño: las náuseas insistían. Kirill suspiró, se secó el sudor y pensó: “¿Verá Denis desde donde está? Quiso que la ayudara, nadie le obligó…”. Algunas semanas después, Arina le pidió: —Kirill, ¿me ayudas a montar el cuarto del bebé? Cuando nazca no tendré tiempo. He visto unos papeles pintados preciosos. Kirill se puso manos a la obra con el cuarto del bebé; no toleraba que Arina, embarazada, trabajara sola. Hicieron el arreglo juntos: ella apoyaba y animaba, él reparaba. Terminó el cuarto, y Kirill andaba entre dos fuegos: Marina hundida por el último fracaso y Arina cada día más cerca de dar a luz. Marina, guiada por la intuición, decidió volcarse en el trabajo para salvar el matrimonio. Escribía artículos y un famoso revista le propuso llevar una columna; aceptó encantada, necesitaba distraerse. Cobró un buen adelanto. Volvió feliz a casa con la compra y un par de botellas de vino. —¿Qué tal? ¿Tenemos algo que celebrar? —se sorprendió Kirill al llegar. —Sí, he cobrado una buena suma, hay que celebrarlo. Llevaba mucho esperando este contrato. Encendieron la tele con su película favorita, descorcharon vino y prepararon la mesa con todo lo comprado. De repente, sonó el móvil de Kirill. Marina leyó “Caridad” en la pantalla mientras él salía a la cocina. —¿Qué pasa? —preguntó él bajito. —Kir, perdona, pero creo que me he puesto de parto… Ya he llamado la ambulancia. —¿Tan pronto? —Siete meses… puede pasar —decía ella, aguantando el dolor. —Vale, voy al hospital. Kirill se vistió a toda prisa; Marina le miraba ansiosa. —¿Te vas? —Sí —mintió improvisando. —¿Quién era? —El jefe. Me llamó tarde, quiere contarme algo sobre lo de Caridad… Ya te lo explico luego, créeme, debo ir. Pero Marina no le creyó. —¿Qué caridad, ni qué jefe? No me cuentes historias, Kirill. Kirill salió disparado y condujo hasta el hospital. Arina ya había llegado. Esperó dos horas y la enfermera le dijo: “Arina ha tenido un niño”. Suspiró aliviado y volvió a casa destrozado, pensando: “Gracias a Dios, todo salió bien. Estaba muy preocupado”. Marina no dormía y le miró con insistencia; vio que estaba agotado y demacrado. —Tu caridad te tiene frito —dijo venenosa. Kirill se sentó en el sofá, sin quitarse el abrigo. —Sí, Marina, sí… Arina acaba de tener un hijo. Le prometí a Denis ayudarla. Está completamente sola —confesó con sinceridad. —Ya lo entiendo todo… —dijo despacio Marina—, y ahora tienes que ayudar a Arina con el bebé, ¿verdad? —Así es —respondió Kirill. —Pues… ya me conoces: no toleraré que dediques tiempo a otro niño, y menos si nosotros jamás podremos tener uno. Voy a pedir el divorcio, haz lo que quieras. Quizá conozca a otro y consiga ser madre. Kirill la miró sorprendido, entendió que ella siempre le ha culpado de no tener hijos. —Es tu decisión, no pienso justificarme. Debo ayudar a Arina con el niño. Pasó el tiempo. Marina se divorció y Kirill se fue con Arina, ayudó con el pequeño Dani. Más tarde se casaron y, dos años después, tuvieron una hija. Gracias por leer, por suscribirte y por tu apoyo. ¡Te deseo mucha suerte en la vida!
03
Promesa Javier sostenía el volante con calma, guiando el coche con seguridad por la autovía de regreso a Madrid después de una breve misión laboral en Valencia.
Life Lessons
הכול חייב להיות חצי-חצי: כשריבים על קניות, חישובים ועל אי-צדק בבית ישראלי – דיאנה מתעמתת עם קוסטה, הארנקים על השולחן, חשבון נפש של משפחה מודרנית
04
הכל צריך להיות חצי-חצי נועה, אנחנו חייבים לדבר על ההוצאות. בעצם, על ההוצאות שלך. ליתר דיוק על כמה שאת פזרנית. נועה קפאה עם ספל הקפה באמצע הדרך לפה.
Life Lessons
כשבחשבון הזוגי – הכל צריך להיות חצי-חצי: המריבה של דנה וקוסטה על הוצאות, קרמים, רכב וחשבון אמיתי של בית ישראלי
0212
הכל חייב להיות חצי-חצי נועה, אנחנו צריכים לדבר על ההוצאות שלך. זאת אומרת, על כמה את פזרנית. הכנתי לעצמי כוס קפה, אבל היד נעצרה באוויר כשהמילים של גיא נחתו עליי.
Life Lessons
הכל חייב להיות חצי-חצי: ככה חשבון משותף כמעט הרס את הזוגיות של דנה וקוסטה, עד שדנה הראתה מה באמת קורה כשמחשבים כל שקל
00
הכול חייב להיות שווה בשווה יעל, אנחנו צריכים לדבר על ההוצאות. יותר נכון, על כמה שאת פזרנית. יעל קפאה עם ספל הקפה שלה באמצע הדרך אל הפה. שבע בבוקר, היא
Life Lessons
Antonia, bajo la lluvia y entre lágrimas, encontraba consuelo: nadie distingue el llanto cuando llueve. “La culpa es mía, llegué en mal momento, soy la invitada incómoda”, pensaba mientras reía recordando el chiste del yerno que pregunta a su suegra: “¿De verdad, mamá, ni siquiera tomas una taza de té?”. Hoy era ella la “mamá” del chiste: llorando y riendo a la vez, hasta llegar a casa, donde se quitó la ropa mojada, se tapó con una manta y dejó que el llanto la invadiera sin testigos, salvo por su pez dorado en la pecera. Nadie más la oía. Antonia siempre atrajo a los hombres, pero nunca funcionó con el padre de su hijo Nikita, alcohólico y celoso con todos, hasta con el vecino. Un día, tras un saludo cordial, su esposo la golpeó brutalmente delante del hijo, quien relató todo a los abuelos; el abuelo echó al yerno desde el cuarto piso, advirtiéndole que jamás volviera. Antonia, libre, jamás volvió a casarse. Prioridad: criar a Nikita. Hubo hombres que quisieron conquistarla, pero le bastaba con aprender del pasado. Tenía buena posición: experta en hostelería, trabajaba en un restaurante y ahorraba, primero para un piso, luego para la boda y el hogar de Nikita y la dulce Anastasia. Viviendo sola en su pequeño piso, ayudaba a los hijos, incluso ahorrando para un coche nuevo, aunque ella prefería no molestarles. Un día, sorprendida por una tormenta cerca de su casa, sin paraguas, decidió refugiarse con su nuera Anastasia para conversar como amigas, sólo pedir una taza de té. Pero Anastasia, fría en el recibidor, la despidió: “¿Vienes por algo? La lluvia ya terminó, puedes irte andando”. Así, Antonia volvió a salir bajo la lluvia, llorando, y al llegar a casa, soñó con su pez dorado gigante que le hablaba: “¿Llorando? ¡Qué tonta! Ni siquiera te ofrecen té, ahorras para su coche y ellos ni lo agradecen. Vive un poco por ti, vete al mar, date un respiro”. Al despertar, con el mensaje claro, tomó el dinero reservado para el coche y se fue de vacaciones al Mediterráneo. Volvió bronceada y feliz, y nadie lo supo; los hijos sólo la buscaban cuando necesitaban algo – dinero o niñera. Antonia dejó de evitar a los hombres, y se enamoró de un hombre muy especial: el director del restaurante. Todo encajó. Ahora compartían vida y trabajo juntos. Un día, Anastasia apareció reclamando: “Antonia, ¿por qué no vienes, no llamas? Nikita ha encontrado un coche…”, insinuaba. Pero Antonia, firme, le respondió: “¿Quieres algo, Anastasia?”. Entonces, el hombre asomó: “Toni, ¿tomamos té?”. “Por supuesto”, sonrió Antonia. “Invita a la visita”, insistió él. “No, Anastasia ya se va… Y el té no le apetece, ¿verdad, Anastasia?”. Antonia cerró la puerta y, guiñando a su pez, se rio: “¡Así es la vida!”
04
Antonina García caminaba bajo la lluvia por las calles de Madrid, con lágrimas deslizándose por su rostro y mezclándose con las gotas del cielo.
Life Lessons
הקרבתי את האושר שלי כדי לרצות את הקרובים אליי – ובסוף הם היו הראשונים שהפנו לי גב.
043
הקרבתי את האושר שלי כדי לרצות את הקרובים אליי ובסוף, הם היו הראשונים שסובבו לי את הגב. כשסגרתי מאחורי את הדלת של הדירה שלי בתל אביב, השעון הראה כמעט חצות.
Life Lessons
סליחה לא תבוא – האם אי פעם חשבת לנסות לאתר את אמא שלך? כשאלכס שאל את ויקה את השאלה הזו, היא פרצה את שגרת הערב שלה – בדיוק כשהניחה על שולחן המטבח ערימת מסמכים מהעבודה. השאלה טילטלה אותה: למה שתרצה למצוא את האישה שנטשה אותה בילדותה, ומעולם לא ניסתה לכפר על מעשיה? “ברור שלא,” ענתה ויקה בתקיפות, משתדלת לשמור על קור רוח, ולא הבינה בכלל למה אלכס חשב שיש לה עניין בגורל האם שמזמן מחקה מהחיים שלה. אבל אלכס, שגדל במשפחה שמרנית בישראל, לא הצליח להבין איך אפשר לנטוש קשר דם, ואמר שלדעתו לאמא תמיד שמורה פינה בלב – לא משנה מה קרה. אבל ויקה לא קיבלה את התפיסה הזו בכלל. עבור ויקה, מאז הרגע שבו הושארה חסרת אונים, לבושה מעיל דק וסנדלי גומי על ספסל בתחנת רכבת בנתניה, היחס לאמא הביולוגית שלה נחתם. הילדות שלה עברה בבית ילדים, ואת התשובות לשאלות הקשות קיבלה רק אצל מנהלת הפנימייה, גברת טליה שפירא – לא מהמשפחה שהייתה אמורה להגן עליה. שנים אחר כך, כשהיתה מתבגרת ועצמאית, העדיפה ויקה לשים חומה בין עברה הכואב להווה שלה. היא בחרה במשפחה שמצאה: טליה מנהלת הפנימייה, יעל המטפלת ובנות המשפחה המאמצת. אבל אלכס, מתוך רצון כן לעשות טוב, החליט מאחורי גבה לאתר את האם הביולוגית במאגר משרד הרווחה ולהפגיש ביניהן. הוא הזמין אותה למפגש בגן העצמאות שבתל אביב, ועמד נרגש ליד הספסל, ממתין שיוציא בכך את ויקה מהמחנק של עברה. המפגש נגמר במפח נפש עמוק: ויקה סירבה אפילו לשמוע, גירשה את שניהם – את אמה ואת ארוסה – מהחיים שלה, וביטלה בנחרצות את החתונה: “לא אסלח, לא לך ולא לה. המשפחה שלי היא רק מי שבחר להיות כאן באמת.” סליחה לא תבוא: סיפור על נטישה, בגידה ובחירה במשפחה שבחרת – מסע של ויקה מילדות בצל כאב אל עצמאות, כנגד כל מוסכמה חברתית שאמא סולחים לה תמיד.
058
סליחה לא תהיה חשבת אי פעם לנסות לאתר את אמא שלך? השאלה נזרקה לאוויר כל־כך פתאומית, עד שאביגיל נבהלה והניחה באצבעותיה את ערימת המסמכים שהביאה מהעבודה.
Life Lessons
ויתרתי על האושר שלי כדי לרצות את המשפחה – ובסוף דווקא הם היו הראשונים שהפנו לי גב כשהגעתי לדירה שלי כמעט בחצות, הדליקה אותי אותה מנורה ישנה בקורידור שאמא שלי תמיד מתעקשת להשאיר – “היא עוד עובדת.” הורדתי לאט את הנעליים והרגשתי שוב את הכובד בחזה שמחכה לי כל ערב. במטבח חיכתה לי פתק: “תחזרי אליי. דחוף.” אמא. בלי לשאוף ליותר מדי, פשוט התקשרתי. החיים שלי שוב חיכו בצד. “איפה היית עד עכשיו?” קולה של אמא, לא שואלת אם אני בסדר. “בעבודה.” “את יודעת שמחר את חייבת לבוא. אבא לא מרגיש טוב. ואחותך – שוב לא יכולה.” ברור שהיא לא יכולה. אחותי אף פעם לא יכולה. ואני תמיד יכולה. לפני שנים הציעו לי עבודה בעיר אחרת – שכר טוב, התחלה חדשה, אפשרות להיות משהו מעבר ל’הבת שאפשר לסמוך עליה’. אמא בכתה, אבא שתק, ואחותי אמרה: “את לא יכולה לחשוב קצת גם עלינו?” חשבתי. וויתרתי. אחר כך התחתנתי. לא כי הייתי מאוהבת – כולם אמרו שזה הזמן. בעלי היה “מתאים”, כמו שאמרו הקרובים. מתאים, אבל רחוק. לאט-לאט הפכנו לשותפים לדירה שמדברים רק על חשבונות וחובות. כשנפרדנו, אף אחד לא תמך בי. “אשמתך לבד,” אמרה אמא. “היית צריכה לוותר,” הוסיף אבא. בלעתי שוב. המהלומה האמיתית הגיעה כשחלה אצלי משבר בריאותי – התעלפויות, תשישות, כאבים שנשארים. הרופא אמר: להוריד הילוך, לדאוג לעצמי, לא לסחוב עליי הכול לבד. בערב שיתפתי בבית. “אז מחר לא תבואי?” אמא שלי שואלת. “לא יכולה. לא מרגישה טוב.” הייתה דממה. ואז הקול שלה התקרר: “טוב, אם גם את מתחילה לחשוב רק על עצמך…” אחר כך לא התקשרו ימים. ואחר כך שבועות. כשבסוף באתי אליהם, אחותי פתחה את הדלת בחיוך לא בטוח: “לא ידענו אם תבואי בכלל.” נכנסתי והרגשתי שאני אורחת. לא חלק, לא משענת – בסך הכול מישהי שהעזה לא להיות זמינה. שם הבנתי: כל עוד ויתרתי על עצמי, הייתי נחוצה. כשביקשתי התחשבות, נעשיתי לנטל. יצאתי מהבית ההוא בלי טריקות דלת, בלי דמעות – רק עם החלטה: אני לא אחיה יותר חיים שלא שייכים לי רק כדי להתאים לאחרים. לפעמים לאבד את מי שעליהם הקרבת את עצמך זה לא אסון – לפעמים זה הדרך היחידה לשרוד.
07
הקרבתי את האושר שלי כדי לרצות את הקרובים אליי ובסופו של דבר, הם היו הראשונים שהפנו לי גב. כשסגרתי את הדלת של הדירה שלי, כבר כמעט חצות. במסדרון דלקה רק
Life Lessons
הקרבתי את האושר שלי כדי לרצות את הקרובים שלי – ובסוף הם היו הראשונים שפנו לי עורף. רגע האמת הגיע כשהבנתי: כל עוד ויתרתי על עצמי, הייתי חיונית. ברגע שביקשתי דאגה – הפכתי לנטל. היום בחרתי: להפסיק לחיות חיים שלא שייכים לי, רק כדי להיות נוחה לאחרים. לפעמים אובדן האנשים שלמענם הקרבת הכל הוא לא טרגדיה – אלא הדרך היחידה לשרוד.
09
הקרבתי את האושר שלי שוב ושוב כדי לרצות את המשפחה שלי ובסוף, הם היו הראשונים שהפנו לי גב. כשסגרתי את הדלת של הדירה שלי ברמת גן, כבר כמעט חצות הייתה.
Life Lessons
בין אמא שלי לאשתי בחרתי בשתיקה – והיא הפכה לטעות הכי גדולה שלי לא עמדתי בצד של אף אחת. לפחות כך חשבתי. כשאמא שלי התחילה להעביר ביקורת על אשתי – בהתחלה כאילו בצחוק, אחר כך כבר בגלוי – שתקתי. חייכתי במבוכה. שיניתי נושא. אמרתי לעצמי שעדיף לא להחריף את העניינים. “זו פשוט היא,” ניסיתי להסביר לאשתי. “אל תיקחי ללב כל כך,” אמרתי לאמא שלי. שתיהן הנהנו. שתיהן הלכו לא מרוצות. השתיקה שלי נראתה לי כמו פשרה. כמו היגיון. כמו גבריות. האמנתי שאם לא אבחר צד, המתיחות תחלוף מאליה. אבל היא לא נרגעה. אמא שלי התחילה להגיע בלי להודיע. לסדר “יותר טוב”. לתת עצות שלא ביקשו ממנה. אשתי נסגרה. חייכה פחות. דיברה פחות. “תגיד משהו,” לחשה לי פעם כשאמא שלי יצאה. “אני לא רוצה לריב,” עניתי. האמת? פחדתי. לא לפגוע באמא שלי. לא להיראות כפוי טובה. לא לבחור. וכשהמשכתי לשתוק, הן התחילו לדבר במקומי. אמא שלי ראתה בשתיקה שלי הסכמה. אשתי – בגידה. יום אחד חזרתי מאוחר. הדירה הייתה שקטה, שקט מדי. התיק של אשתי לא היה שם. בארון היה מקום ריק. על השולחן חיכתה לי פתקית. “לא רציתי לגרום לך לבחור. בגלל זה אני הולכת.” התקשרתי. לא ענתה. שלחתי הודעה. אין תשובה. הלכתי לאמא שלי. “היא עושה עניין מכלום,” אמרה. “אני רק רציתי בשבילך את הכי טוב.” בפעם הראשונה, לא האמנתי לה עד הסוף. ישבתי ברכב ולא הדלקתי אותו הרבה זמן. ההבנה הגיעה לאט וכואב. לא שמרתי על השלום. הרסתי אותו. כי שתיקה היא לא נייטרלית. היא תמיד בוחרת צד. אבל אף פעם לא את הצד של האהבה. עכשיו הבית שקט. באמת שקט. בלי ריבים. בלי מתיחות. בלעדיה. ורק עכשיו אני מבין: לפעמים הטעות הכי גדולה היא לא מה שאמרת… אלא מה שלא העזת לומר. ואתה? מאמין ששקט מציל… או סתם דוחה את האובדן?
0109
בין אמא שלי לאשתי בחרתי בשתיקה וזאת נהפכה לטעות הכי גדולה שלי לא לקחתי צד. לפחות כך חשבתי. כשאמא שלי התחילה להעביר ביקורת על אשתי בהתחלה בצחוק, ואחר כך
© 2026 VesperUm