16 במרץ, יום חמישי פשוט לא יכולתי להחזיק יותר אני מגישה בקשה לגירושין, אמרתי בנחת, תוך כדי שאני מגישה לאלון כוס תה. ליתר דיוק, כבר הגשתי.
עוד מעט תגידו שצריך לשים אותו בפנימייה כמו חתול עזוב. באמת, משלמים ואז תהיו חופשיים ותיהנו מהחיים, סיננה חנה בר-שלום במרירות. תמרה כיווצה את שפתיה בחוסר
אולי הייתם שמים אותו אצל משפחת אומנה, כמו כלב רחוב. אה? שילמתם ויאללה, לכו תטיילו, תהנו מהחופש שלכם, זרקה בסרקזם צורב חנה גבריאלית. נעמי הידקה את שפתיה
הכול יהיה בסדר, לוחש בשקט אייל, משתדל שהקול שלו יישמע בטוח, למרות הלב שמכה במהירות. הוא לוקח נשימה עמוקה, נושף, ולוחץ על האינטרקום של הדירה.
Promesa Javier sostenía el volante con calma, guiando el coche con seguridad por la autovía de regreso a Madrid después de una breve misión laboral en Valencia.
הכל צריך להיות חצי-חצי נועה, אנחנו חייבים לדבר על ההוצאות. בעצם, על ההוצאות שלך. ליתר דיוק על כמה שאת פזרנית. נועה קפאה עם ספל הקפה באמצע הדרך לפה.
הכל חייב להיות חצי-חצי נועה, אנחנו צריכים לדבר על ההוצאות שלך. זאת אומרת, על כמה את פזרנית. הכנתי לעצמי כוס קפה, אבל היד נעצרה באוויר כשהמילים של גיא נחתו עליי.
הכול חייב להיות שווה בשווה יעל, אנחנו צריכים לדבר על ההוצאות. יותר נכון, על כמה שאת פזרנית. יעל קפאה עם ספל הקפה שלה באמצע הדרך אל הפה. שבע בבוקר, היא
Antonina García caminaba bajo la lluvia por las calles de Madrid, con lágrimas deslizándose por su rostro y mezclándose con las gotas del cielo.
הקרבתי את האושר שלי כדי לרצות את הקרובים אליי ובסוף, הם היו הראשונים שסובבו לי את הגב. כשסגרתי מאחורי את הדלת של הדירה שלי בתל אביב, השעון הראה כמעט חצות.









