Life Lessons
הלכתי את הקטע שלי — הייתם עוד שמים אותו אצל משפחת אומנה, כאילו הוא גורה. מה יש? שילמתם – ועכשיו לכי תבלו, תהנו מהחופש, — הטעימה גלי, חמיה של מריה, בסרקזם צורב. מריה קימצה את שפתיה בחוסר שביעות רצון וטרקה את הרוכסן במזוודה שלה. לא הלך. נתקע. בדיוק כמו תקליט ישן, כזה שחמותה מפעילה כל פעם שכבר מתכננים לצאת לחופשה. — אמא, תפסיקי, — ניסה להרגיע אותה אנדריי, בעלה של מריה. — גם תום יוצא לחופש — פשוט בכפר, אצל ההורים שלי. יהיה לו אוויר צח, גינה, בריכת גומי וחלב טרי כל יום. בדיוק מתאים לגיל שלו. — איזה חופש, זו גלות! — מחתה גלי בזעקה. — ילד בן שלוש! בגיל הזה צריך את ההורים שלו! ומה אתם? לפטרבורג, למוזיאונים! הבן לא צריך תרבות? לא מגיע לו פיתוח עצמי? מריה הצליחה סוף סוף עם הרוכסן, הזדקפה והתבוננה בגלי ישירות בעיניים. — כרגע — ממש לא, — ענתה קרה. — הוא צריך קודם כל סדר יום, שנ”צ וסיר קרוב. לא טיסה של תשע שעות עם עצירה, לא החלפת שעון, ולא טיולים בעיר. גלי, אגב, מתי הלכת איתו לפארק בכלל? — אני את שלי כבר הלכתי! — הזדקפה בגאווה גלי. — תמיד איתי היה. לא קרה כלום, שרדנו. אתם רק מחפשים נוחות לעצמכם. צריך לחשוב גם על אחרים. — בדיוק! — כמעט צעקה מריה. — על אחרים! על אלה שיטוסו איתנו וישמעו את ההתקף של הבן שלך שעתיים. ועל אלה שבאו לסיור וישמעו רק “אני עייף, רוצה לשתות, פיפי, כואבות לי הרגליים, מתי חוזרים”. חופשה עם ילד בן שלוש — זו לא חופשה, גלי. זו עינוי. לתום — ולא פחות גם לנו. גלי קימצה שפתיים בכעס והסתובבה. — ברור. נמאסתם מההורות. רק לחפף אותו מהבית. תגידו כבר שלא רוצים אותו… מי שרוצה — מסתדר עם ילדים. מריה עצמה עיניים, התחילה לספור עד מאה. אם רק גלי הייתה יודעת איזה גיהנום עברו בפעם הקודמת — אולי הייתה שותקת. אבל מנין לה לדעת, אם היא כמעט לא משתתפת בגידול הנכד? ומריה דווקא זוכרת הכל היטב. חודש אחרי החופשה ההיא עוד קפץ לה העין מהלחץ. …זה היה בקיץ שעבר. תמימים, תכננו לנסוע לאיזה חברים בצפון, רק 100 ק”מ. להם גם ילדה, גינת משחקים וחצר משגעת. נשמע טוב, נכון? אבל הכל התחיל להשתבש מההתחלה. הרכב לא הניע. החברים כבר חיכו, הבשר בהשריה… בלית ברירה קנו כרטיסים לרכבת. וגם מזג האוויר תקע סכין. 35 מעלות. הקרון בלי מזגן, חלונות היו פתוחים — אבל חם ומחניק, דחוס בבני אדם. תום החזיק עשר דקות. אחר כך התחיל לקטר. אז קיטר על החום והשעמום. ואז — ניסה לרוץ ברחבי הקרון. — תן לי! — צרח, משתולל בידיים של אנדריי. — רוצה לשם! — תומקה, שפיץ, אי אפשר. שם יושבים אנשים. — לחש אנדריי מנגיד מבושה, מתאמץ להחזיק את בנו. — לא רוצה לשבת! אה-אהה! הצעקות שלו היו חזקות מהרעש של הקרון. הנוסעים הסתכלו בהתחלה ברחמים, אחר כך בחוסר סבלנות, ולבסוף — ממש בשנאה. מישהי צעקה, ותום בעירבולין זעם התיז עליה מיץ — ופגע גם באנדריי ובמריה. היה שם בלאגן רציני. הגברת דיברה לא פחות חזק מתום. מריה התנצלה, דמעות בעיניה, ניסתה לשלם פיצוי. תום בכה כי אין לו מיץ. אנדריי נשך שפתיים. שעה וחצי של גיהנום. כשהגיעו סוף סוף, לא היה כוח לשום “חופשה”. תום, בסטרס, ויתר על השנ”צ, התפרע עד הערב, כמעט הפך את המנגל. הדרך חזור — אותו סיפור. וזה היה רק שעה וחצי נסיעה! וגלי רוצה לקחת אותו שבוע לסיורים? חס ושלום. — אתם פשוט לא יודעים לחנך! — הייתה אוהבת גלי להגיד כשמריה ניסתה להסביר. גלי הייתה פדגוגית-בתיאוריה. הייתה מגיעה פעם בשבועיים, מביאה בננות או שוקולד (שלתום יש אלרגיה אליו — כבר אמרו לה!), מגהצת עם תום עשרים דקות והולכת. אולי תמונה לאינסטגרם. — גלי, באמת אכפת לך איפה תום? — שאלה מריה פעם באמצע עוד ריב. — זה לא שאיתך הוא. — אני לא חייבת! יש לו הורים — שיטפלו בו! אם צריך באמת — כמו בית חולים או עבודה — הייתי עוזרת. אבל ככה… אתם זורקים אותו כמו גורה, לא יודעים מה לעשות איתו! כל המלחמות האלו היו סובלות, אבל לאט לעסו את העצבים של כולם. גלי הייתה בטוחה שאין כמוהה בצדק ולא הסכימה לשמוע הסברים. אבל החיים יודעים ללמד טוב מכולם. ארבע שנים עברו. תום כבר בן שבע, ילד גדול: יודע לדבר, יש בית ספר, חוגים… גלי גם השתנתה. התאלמנה. דירתה הפכה שקטה וריקה. אולי מתוך הבדידות, אולי בשביל להוכיח לעולם (ובעיקר לחמי ולחמות), שהיא עוד “בשיא”, החליטה גלי לשבור את הכלים: — תביאו את תום אליי, — הכריזה. — כבר ילד גדול, נסתדר! — גלי, את בטוחה? — שאלה מריה בזהירות. — הוא פעיל, צריך תשומת לב. אולי מחשב… — אל תלמדי את המורה! — פסקה גלי. — גידלתי בן לבד! נסתדר גם בלי המחשבים שלכם! בלב כבד, הצטלבו כל האצבעות ונתנו. לשבועיים שלמים. הם עצמם נסעו לנופשון, סופ”ש אחד — כי מריה הרגישה שלא יהיה זמן יותר. והאינטואיציה לא הטעתה. גלי דימיינה אידיליה: נכד נקי, מסורק, קורא אנציקלופדיה על בעלי חיים, היא יושבת סורגת גרביים. המציאות קרסה חצי שעה אחרי שעזבו. — סבתא, משעמם לי! — הודיע תום. — יש לך טאבלט? — אין. ומה זה טאבלט בכלל? — אז בואי נשחק אפוקליפסת זומבים! את תהיי הזומבי! — מה פתאום? — נבהלה גלי. — בוא תצייר! הבאתי לך דפי צביעה. — אני גדול! לא רוצה! — והתחיל להסתובב סביב הספה. — יאללה תשחקי! נו סבתא! תראי איך אני עף! את לא מסתכלת! לא ישב דקה. פעם מטוס, פעם מכה בסירים, פעם גורר את גלי למשחק זר. ספרים, קונסטרוקטור? לא! הוא רצה קהל, שותף, ומפעיל אישי. כל שלוש דקות: “סבתא, למה…?”, “סבתא, בואי…” עד הצהריים גלי הרגישה כאילו פורקת קרון פחם. אבל זה עוד כלום. השיא בא באוכל. גלי בישלה מרק בקר במיוחד. אבל תום הציץ בצלחת והתקמט. — אני לא אוכל. — למה? — יש בזה בצל מבושל. לא אוהב. — מה?! — נדהמה גלי. — זה בריא! תאכל! — אני לא. — אז מה כן? — פסטה עם גבינה. ונקניקיה פרוסה כמו תמנון. גלי הרימה גבה — לא ידעה להכין ככה. — כאן לא מסעדה! — ענתה. תום חזר לסלון לבנות אוהל מכריות. בערב הגלים של הלחץ השתוללו. כל פעם שכבה — קפץ עליה תום בשלל קריאות קרב. חדשות — אי אפשר, תום רוצה “רק קצת” טלוויזיה, כי משעמם. ולא היה נרגע מהמולטיק — השתולל פי שתיים. ואצל אנדריי ומריה היה אחלה ערב. ישבו על המרפסת, שקיעה, אש נחה במנגל… — יו, איזה שקט… — נמתחה מריה. — אולי סתם לא נתנו לה קרדיט? ברגע ההוא, צלצל הטלפון. — אמא? — תבואו מיד! — צרחה גלי. — קחו אותו! די! עכשיו! — אמא, הכל בסדר? — פה סיוט! הילד הזה לא ילד — מפלצת! הרס לי חצי דירה! לא אוכל כלום! קופץ ועושה ממני סוס! עוד מעט התקף לב! אם אתם לא פה תוך שעה, אני מזמינה אמבולנס ומשטרה — שייקחו גם אותו וגם אותי! גמרנו! ניתקה. מריה הניחה את הכוס בשקט. היין לא נגמר, והשיפוד — לא הספיק לעלות על האש. — טוב, תארוז — אמר אנדריי קודר. — הלך הנופש… נסעו בשקט. אכזבה צורבת — היא זאת שיזמה, והיא צורחת. רק דפקו, הדלת נפתחה מייד. גלי עמדה לבנה, ריח ולוקורדין שלף ממנה. נראתה כמו אחרי וייטנאם. ותום? רץ להורים שמח וקופצני. — ברוך השם! — נשפה גלי, דוחפת את תום. — קחו ולכו. ואל תבקשו שוב! מה זה? מפלצת! בצל לא רוצה, לסבתא תוקף, קופץ, הכל משעמם! — הוא פשוט ילד, אמא, — יבש אנדריי, לקח את תום. — ילד בריא וחיוני. אמרנו לך. את התעקשת. — חשבתי שהוא נורמלי! זה… שיבדקו אותו! — אחזה ליבה — לכו. אני צריכה לשכב, אחרת זה נגמר רע. …בדרך, תום התמקם ושאל: — אמא, מתי ניסע לסבא וסבתא לובה? — בקרוב, חמוד. — יופי… — מלמל בעייפות. — כי סבתא גלי… משונה. צועקת, לא יודעת לשחק. והאוכל אצלה לא טעים. מאז, גלי הפסיקה להציע טיולים משותפים ושאלות למה לא מביאים את תום. כשהיו יוצאים לחופשה, הברכה היחידה היתה “נסיעה טובה”. ותום? את כל החופשות עשה אצל ההורים של מריה. שם חפר עם סבא תולעים, שיחק מלחמה, ואכל מרק של סבתא — בלי בצל, כי סבתא לובה זוכרת מה הנכד אוהב. היחסים עם גלי לא השתפרו, אבל מריה היתה מרוצה. לפחות אף אחת כבר לא לימדה אותה איך חיים. וגלי נשארה לבד עם הצדק שלה וערמת אנציקלופדיות שאיש לא פתח…
031
כבר עדיף שתשימו אותו בפנסיון, כמו חתול, באמת. העיקר שילמתם, ועכשיו תתפנקו לכם, חופשיים, תהנו, זרקה ברעל חנה בר-און, חמתי. נועה הידקה שפתיים, נאבקת עם הרוכסן במזוודה.
Life Lessons
הדרך להיות אנושי – מסעה של מכונית חלומות, פגישה מקרית עם ילד במצוקה ובחירה לחולל שינוי אמיתי בלב תל אביב
06
יומן הדרך אל אנושיות הערב התחלתי בנסיעה הראשונה שלי על הרכב החדש זה שחלמתי עליו במשך השנתיים האחרונות. אספתי שקל אחר שקל, ויתרתי לעצמי על פינוקים, עד שיכולתי
Life Lessons
שיעור לאישה: כשאמא בסמארטפון, אבא דורש גירושים – האם אנפיסה תלמד מה שחשוב באמת למשפחה בישראל של היום?
088
– נמאס לי כבר! יהונתן טרק בכעס את הכף על השולחן, מבטו חודר אל אשתו. זה נקרא אוכל? איטריות רכות מדי שהפכו לעיסה וזוג קציצות שאפילו לא טיגנת כמו שצריך!
Life Lessons
זה אפילו לא פתוח לדיון – נינה תגור איתנו, זה אפילו לא פתוח לדיון, אמר זכריה והניח את הכף בצד. הוא אפילו לא נגע בארוחת הערב, כנראה כי התכונן לשיחה רצינית. – יש לה חדר, בדיוק סיימנו שיפוץ. אז בעוד שבועיים הבת תעבור אלינו הביתה. – שכחת משהו? – שאלה קסניה אחרי שסיפרה עד עשר בשקט. – נגיד, שהחדר הזה היה מיועד לילד המשותף שלנו? ואולי פספסת את העובדה שלנינה יש אמא, והיא זו שאמורה לגדל אותה? – אני זוכר שתכננו ילד – הנהן הגבר בזעף. הוא קיווה שאשתו תסכים בלי להקשות, ולא יהיה צורך להמשיך להתווכח. – אבל לא נורא, אפשר לדחות את זה בכמה שנים. בכל מקרה, את עוד צריכה לסיים לימודים, עכשיו זה לא הזמן לילדים. חוץ מזה, נינה בכלל לא רוצה אחים ואחיות. ולגבי אמא שלה… – זכריה חייך חיוך עקום – אני פועל לשלול לה את זכויות ההורות. מסוכן לילדה להיות איתה באותו בית! – ילדה? – הרימה קסניה גבות בפליאה – היא כבר בת שתים-עשרה, ילדה גדולה. ומה בדיוק מסוכן? שהיא לא מרשה לה להסתובב בלילה? או שהיא מאלצת אותה להכין שיעורים ומאיימת לקחת לה את הטלפון? האקסית שלך בכלל צדיקה אם היא עוד לא שלפה חגורה! – את לא יודעת כלום, לחש הגבר – נינה כבר הציגה לי חבורות, נתנה לי לקרוא הודעות עם קללות ואיומים! אני לא אתן שיקטינו לה את החיים! – זה בדיוק מה שאתה עושה עכשיו, כשאתה מציית לה. קסניה התרוממה מהשולחן, השאירה את המרק כמעט לא נוגע. התיאבון נעלם, ולראות את בעלה מאוכזב רק גרם לה לכאב ראש. הרי אמרו לה – אל תמהרי להתחתן! תחיו יחד כמה שנים בלי חתונה, תבדקו את הזוגיות… אבל היא הרי הכי חכמה! בטוחה שזו הדרך הנכונה עבורה! וגם רצתה להספיק לפני כל החברות… למה כולם הזהירו לא למהר? פשוט – לזכריה זה נישואים שניים, הוא מבוגר ממנה בחמש-עשרה שנה, ויש לו בת די גדולה שהוא מאוד קשור אליה. שלוש סיבות שלכאורה לא משמעותיות, אבל יחד – כמעט אסון. בעצם, שתי הסיבות הראשונות לא ממש הפריעו. להפך, קסניה אהבה שבן זוגה מנוסה ובעל ניסיון חיים. היא גם ביררה מהאקסית – הגירושים היו בהבנה מלאה וללא ריבים. הבעיה הייתה הסיבה השלישית – נינה, ילדה מפונקת ולא רגועה, שגדלה בעיקר אצל סבתה כי ההורים עבדו קשה כדי לדאוג לה לעתיד. הגירושים לא הפריעו לה, כי ידעה שאבא שלה אף פעם לא יעזוב אותה – גם אם יתחתן שוב. אבל החתונה של אמא… לזה היא לא היתה מוכנה. לא רק שאביה החורג שם דגש רציני על החינוך שלה, פתאום גם אמא שינתה עבודה, נשארה יותר בבית ושיתפה פעולה עם בעלה החדש. עוצר, שיעורים, חונכים, כי נינה לא עמדה ברמה בלימודים… כל זה הוציא אותה מדעתה, עד שהתחילה לספר סיפורים לאביה ולהלחיץ אותו. כן, נינה רצתה לעבור לאבא, מבינה שעקב העבודה שלו היא תישאר די חופשיה. קסניה לא באמת עניינה אותה – היא לא התכוונה לציית לאשה שמבוגרת ממנה בשבע שנים בלבד. ולמען ה”חופש” שלה, הייתה מוכנה להכל. ************************ – נינה מגיעה היום. תכיני לה את החדר ואל תעצבני אותה, מספיק מה שעברה, – זכריה קבע עובדה תוך כדי שהוא בוחר עניבה לחליפה. – לו הייתי יודע שאלקה תתחיל להתעלל בה בגלל גבר חדש… אבל מה זה חשוב עכשיו? אי אפשר להחזיר את הזמן. – אז באמת לא שינית את דעתך? אתה באמת רוצה שהיא תעבור אלינו? – קסניה עוד קיוותה שבעלה לא יצליח. – ומי ישגיח עליה? אתה מגיע במקרה הטוב בשמונה בערב. – את תשגיחי, – משך בכתפיו. – היא כבר לא ילדה קטנה, היא עצמאית. – יש לי מבחנים, בעצמך אמרת שאני צריכה להתרכז בלימודים, – חייכה במתכוון. – שהיא לא תפריע לי ללמוד, ואם צריך שתדע לנקות כי בשבועיים הקרובים – זה התפקיד שלה. – היא לא עוזרת בית… – וגם אני לא, – קטעה אותו קסניה. – אבל אם היא גרה פה, היא תעזור בבית. ועדיף שתדבר איתה על חוקי הבית המשותף. ************************ – אבא, אתה באמת תיתן לה לרדות בי? אני לא מצליחה אפילו להיפגש עם חברות, והיא הטילה עליי את כל המטלות בבית, והחיוך על פניה! קסניה שמעה את זה במקרה וחייכה בציניות לעצמה – כן, בטח, תגרמי לה לעשות משהו… יותר סיכוי שנראה נס משמים. – אני אדבר עם קסניה, מבטיח. אבל גם את צריכה לנסות להסתדר איתה, נינה, אני יודע שקשה לך, אבל אני לא יכול לעקוב אחריך. תסתדרי איתה, תראי איזה ילדה טובה את. – טוב, אנסה, – ענתה באי רצון, מבינה שלא תשיג ממנו עכשיו כלום. – וזה נכון שקנית לה רכב? – נכון, ומה קרה? – כלום… רק שאתה טוען שאין לך כסף לשלוח אותי לחו”ל בחופש, וזה כל מה שרציתי! – בכל מקרה לא היית נוסעת לבד, את רק בת שתים-עשרה ולי אין איך להשגיח עליך. בקיץ ניסע – כולנו. – אני בכלל לא רוצה לטייל עם כולכם! אתה לא אוהב אותי בכלל, נכון? – נשמעה לחישה. – למה בכלל לקחת אותי מאמא? לאשתך אני סתם מפריעה, ואתה תמיד עסוק… קסניה כבר לא האזינה – היא הבינה שגם אם ייקח זמן, נינה תצליח להשיג את כל מה שתרצה. וזה לא יסתכם רק בחופשות. הילדה המתוחכמת כנראה תצליח להיפטר מכל מי שמתחרה איתה על הכסף של אבא. כנראה שתצליח. היא נמאסה על קסניה, והחלטתה – עוד ריב אחד והיא מתגרשת. ובסוף, תספק לנינה “הפתעה” – שגם אז זכריה יצטרך לשלם מזונות. ********************** ובכן, קסניה צדקה – הערב התחיל בגשם של תלונות. היא הקשיבה ואמרה ברוגע – אני מגישה גט. – אני רוצה שקט, לא לשמוע אינסוף השמצות כלפיי. וכן, הזהרתי אותך שלהיכנע לדרישות של הבת זה רעיון גרוע, – וכשראתה את החיוך השמח של נינה, קסניה מיהרה להנמיך ציפיות – ואת עוד לא צריכה לשמוח, מי יודע איך תתגלגלי. למשל, אני יכולה לעשות לך אולטימטום – אם אבא ירצה לפגוש את הילד שלנו, – ליטפה את הבטן, – שידאג לשלוח אותך בחזרה לאמא. כשנינה חיפשה מילים בכעס, וזכריה עיכל את המצב, קסניה כבר לקחה מזוודה מוכנה ויצאה. היא אמנם לא באמת הייתה בהריון – רצתה רק להלחיץ את הנערה המציקה ולתת שיעור לגבר שלא מבין כלום בפסיכולוגיה של ילדים…
021
זה בכלל לא עולה לדיון. הנבה תגור אצלנו, זה בכלל לא עולה לדיון, אמר זוהר והניח את הכף בצד. לא נגע בארוחת הערב, כאילו מתכונן לשיחה חשובה. יש חדר פנוי, בדיוק
Life Lessons
עכשיו סוף סוף יהיה לכם ילד משלכם, ולנג’ליה הגיע הזמן לחזור לבית הילדים
093
עכשיו יהיה לך ילד משלך, והגיע הזמן שהיא תחזור הביתה אל הפנימייה מתי כבר הבן שלי יזכה ליורש? רחל הסתכלה אלי במבט נרגז, כשאני יושבת בשולחן בסלון שלה.
Life Lessons
Me quitaste a mi padre
01
Me acuerdo de aquellos días como si fueran de otra vida, cuando me mudé finalmente a mi propio piso en Madrid. ¡Mamá, ya he llegado! ¿Te lo imaginas?
Life Lessons
Dio a luz en silencio y estuvo a punto de entregar a su hija: relato de una matrona española sobre una joven estudiante, Lilka, que tras un embarazo oculto y una situación familiar difícil, decidió quedarse con su bebé gracias al apoyo recibido en el hospital.
01
Diario de una matrona Llevo muchos años dedicada a la obstetricia; en este tiempo he presenciado momentos dulces y otros difíciles. En nuestro hospital
Life Lessons
ומה אם זו לא באמת הבת שלי? חייבים לעשות בדיקת אבהות ניקיטה ישב מהורהר והתבונן באולסיה, אשתו, שדאגה באהבה לתינוקת שנולדה להם — ולא הצליח להיפטר ממחשבה מטרידה אחת. אולי הילדה הזאת בכלל לא שלו. בשנה שעברה, לצורך העבודה, היה ניקיטה בנסיעת עסקים לחודש שלם. וכשחזר הביתה, שבועות ספורים אחר כך, בישרה לו אולסיה בשמחה כי הם מצפים לילד. ניקיטה שמח בהתחלה. אבל אז, ערב אחד, אחותה של אולסיה הגיעה לביקור וסיפרה סיפור מסקרן: היא עשתה לבנה בדיקת אבהות, כדי שבעלה ידע בוודאות שהוא האב. – אולי גם אנחנו נלך לבדיקה? רק לשקט הנפשי שלי, אמר ניקיטה. אולסיה התפוצצה מיד. הרימה צעקות, טרקה דלתות, עד ששכנים דפקו מהקירות. – מה כבר ביקשתי? התעקש ניקיטה, מרגיש מתחזק בספקותיו. הרי אם אין מה להסתיר — למה כל ההיסטריה? — אני רק רוצה לדעת בוודאות, זה הכול. – איך בכלל הגעת לזה? – צעקה אולסיה, בעוד כרית עפה לעברו. – נתתי לך פעם סיבה? – לא הייתי בבית חודש, ענה בעקיצה. – מאיפה לי לדעת מה קרה פה? נעשה בדיקה, אדע תוצאה, לא נדבר על זה שוב. נבקש את הכתובת מהאחות שלך. – בגלגול הבא, פלטה בזעם ונכנסה לחדר של הילדה, תוך שהיא טורקת דלת. ******************************************** – אמא, אני לא מבקש שום דבר לא הגיוני, התלונן ניקיטה בפני אמו. – אם היא מתעצבנת ככה — סימן שיש לה מה להסתיר, ענתה אנה, אמא שלו, ומזגה לו קפה. הילדה הזאת לא שלך – תדע לך. ובכלל, היא היססה, אבל כשנסעת לחו”ל, היה מקרה… – ספרי, ביקש ניקיטה בדחיפות. – זה לא שאני מתערבת, הסבירה, הייתי צריכה לדבר עם אולסיה על יום ההולדת של אבא שלך. היא לא פתחה לי הרבה זמן, למרות ששמעתי אותה בבית. כשהכניסה אותי לבסוף, הייתה מבולבלת מאוד. ו… נעלי גבר זר היו במסדרון. – ומה אמרה לך? – אמרה שהיה לה פיצוץ בצנרת… – ולי לא סיפרת? – לא רציתי להתערב בלי הוכחות. – טעות! ומה עכשיו? – תעמוד על זה שתעשו בדיקה. או תעשה לבד. זו הזכות שלך כאבא. ********************************** – את יכולה להירגע, אמר ניקיטה אחרי שפתח את המעטפה שקיבל בשליח. — ארינה הבת שלי. כמו שהבטחתי, זה נסגר. – סליחה? שאליה אולסיה בחשדנות, נועצת עיניים במעטפה. — עשית את הבדיקה מאחורי הגב שלי? – כן, ענה בשלווה. יצאתי לסיבוב עם ארינה, זה היה מהיר. היא של שנינו, אז אין בעיה. – מאוד חבל שאתה לא מבין שזאת בעיה, ענתה בלחש. למחרת בערב, כשחזר מהעבודה, גילה דירה ריקה. אולסיה וארינה לא היו, וכל החפצים שלהן נעלמו. רק פתק אחד נשאר על השולחן: “באי-האמון שלך הרסת כל מה שהיה בינינו. אני לא יכולה לחיות עם בוגד. אני פונה לגירושין. לא רוצה ממך דבר, לא דירה ולא מזונות. רק שתיעלם מהחיים שלנו.” זעם הציף את ניקיטה. איך אולסיה עוזבת אותו, ועוד לוקחת את הבת? תפס את הטלפון והחל מתקשר. ענה גבר. האזין לשטף הקללות וביקש בנימוס שיפסיק להטריד. – ידעתי שהיא בוגדת! עוד לא הספיקה לעזוב, וכבר יש לה מישהו! שתרקב לה! לא העלה על דעתו שאולסיה חזרה אולי לבית הוריה, ושהאח שלה ענה — לא גבר זר. ניקיטה כבר החליט מה נכון ומה לא. הגירושין נעשו מהר, בהסכמה. ארינה נשארה עם אמא ולא פגשה שוב את אביה הביולוגי…
0202
ומה אם היא בכלל לא הבת שלי? כנראה צריך בדיקת דנ”א לפני שנים רבות, עוד כשהייתי צעיר, ישבתי בביתי בירושלים והבטתי בעיניים מהורהרות על בתי התינוקת
Life Lessons
משפחה חדשה יקרה מהישנה: איך הכלה החדשה השתלטה על הבית ושברה לארтур ולאמא שלו את הלב – סיפור משפחתי ישראלי על אהבה, נישואים, קנאה, וכאב שמגיע כשמגלים שלא הכלב הוא זה שננשך Ripley
0415
– אמא, תכירי, זו עדי, הארוסה שלי, יונתן מכריז מהדלת, מחבק בהתרגשות את עדי שנראית מובכת. היום הגשנו בקשה ברבנות. מזל טוב, שירה אומרת במבוכה, תוך כדי
Life Lessons
Tenemos cinco pisos en la familia, pero aun así nos vemos obligados a alquilar uno: así es cómo hemos llegado a esta situación y por qué nuestros padres prefieren obtener ingresos de sus propiedades antes que ayudar a sus hijos
02
Ya estoy tan acostumbrada a esta situación que pocas cosas me sorprenden. Os contaré cómo hemos llegado a tener cinco pisos en la familia y, sin embargo
© 2026 VesperUm