Life Lessons
על מה נגזר לה גורל כזה: בכל שנה שעוברת, לובה מבינה שאינה רוצה ולא תסכים לחיות כמו אמא שלה, ורה, שנראית כבר מזמן מבוגרת מגילה בגלל אביה השתיין-האלים סמיונה. לובה בת 17, לא המשיכה אחרי הלימודים כדי לא להשאיר את האם לבד מול אביה המפחיד. ואם תברח מהבית, מי יעזור לאמא בהתקפי הזעם שלו? עוד בוקר של אלימות מסתיים כשהאב גורר את לובה בכוח לדיג בסערה; ברגע של אימה בנהר, שניהם נסחפים למים—ולובה מקיצה, פצועה וללא זיכרון, בבית של אלמן מזוקן שטוען שהיא אשתו, ולכודה באימה ובבדידות שאין לה סוף. האם תצליח להימלט ולזכות סוף סוף באושר ובאהבה אמיתית?
040
על איזה מזל התגלגלה לה עם השנים, כשעירית התבגרה, היא ידעה דבר אחד ברור היא בשום פנים ואופן לא רוצה להמשיך לחיות כמו אמא שלה, דבורה. דבורה עוד בחורה צעירה
Life Lessons
על איזו עוולה נגזר הגורל שלה: סיפורה של לובה, שבילדותה נשבעה שלא תחיה כמו אמה ורה, נאבקה תחת אלימות אביה השיכור, הקריבה את עתידה כדי להגן על אמה והסתחררה אל חיים של סבל, בריחה ואובדן זיכרון – עד שנלכדה בביתו של גבר זר ביער, שם נעה בין תקווה לבריחה, סבלה מהשפלות והתעללות, ובסוף נאחזה באומץ כדי להימלט, למצוא את אמה מחדש, ולהתחיל חיים חדשים עם בנה הקטן ועם תקווה לאהבה אמיתית.
05
על מה נגזר לה גורל כזה ככל שעברו השנים והפכתי בוגר יותר, הבנתי שאני בשום אופן לא מתכוון לחיות כמו אמא שלי, רינה. היא אישה צעירה יחסית, אבל השנים והעול
Life Lessons
למה נגזרה עליה גורל כזה: כל שנה שעוברת, לובה מבינה שהיא לא רוצה ולא תוכל לחיות כמו אמה ורווארה — שנראית מבוגרת משנותיה בגלל בעלה השיכור תמיד, שמעון. לובה בת שבע־עשרה, לא המשיכה ללימודים כי פחדה להשאיר את אמה לבד עם אביה ההפכפך. אחרי מריבה קשה ואירוע טראומטי על הנהר, לובה מתעוררת בבית של גבר מזוקן, חסרת זיכרון, שמנסה לשכנע אותה שהיא אשתו ולכפות עליה חיים של כאב ועבדות. כשהיא מגלה שהיא בהריון, ולומדת לאט־לאט את האמת על זהותה ואסונה, מגיעה תקווה חדשה: שכן מהעבר מגלה אותה, מחזיר אותה לאמה ודואג לביטחונן. לובה יוצאת למסע של ריפוי, בונה חיים חדשים עם אמה ובנה הקטן, ובסוף מוצאת גם אהבה שאמיתית — ומבינה שיש לה זכות לאושר, אחרי כל מה שעברה.
03
За מה נפל גורל כזה בחלקה כשאני נזכרת בילדותי בארץ ישראל של פעם, אני נזכרת איך משנה לשנה הלב שלי התקשח והבנתי שבתור ילדה, לא ארצה לחיות כאמא שלי נועה.
Life Lessons
הלכתי את הקטע שלי — הייתם עוד שמים אותו אצל משפחת אומנה, כאילו הוא גורה. מה יש? שילמתם – ועכשיו לכי תבלו, תהנו מהחופש, — הטעימה גלי, חמיה של מריה, בסרקזם צורב. מריה קימצה את שפתיה בחוסר שביעות רצון וטרקה את הרוכסן במזוודה שלה. לא הלך. נתקע. בדיוק כמו תקליט ישן, כזה שחמותה מפעילה כל פעם שכבר מתכננים לצאת לחופשה. — אמא, תפסיקי, — ניסה להרגיע אותה אנדריי, בעלה של מריה. — גם תום יוצא לחופש — פשוט בכפר, אצל ההורים שלי. יהיה לו אוויר צח, גינה, בריכת גומי וחלב טרי כל יום. בדיוק מתאים לגיל שלו. — איזה חופש, זו גלות! — מחתה גלי בזעקה. — ילד בן שלוש! בגיל הזה צריך את ההורים שלו! ומה אתם? לפטרבורג, למוזיאונים! הבן לא צריך תרבות? לא מגיע לו פיתוח עצמי? מריה הצליחה סוף סוף עם הרוכסן, הזדקפה והתבוננה בגלי ישירות בעיניים. — כרגע — ממש לא, — ענתה קרה. — הוא צריך קודם כל סדר יום, שנ”צ וסיר קרוב. לא טיסה של תשע שעות עם עצירה, לא החלפת שעון, ולא טיולים בעיר. גלי, אגב, מתי הלכת איתו לפארק בכלל? — אני את שלי כבר הלכתי! — הזדקפה בגאווה גלי. — תמיד איתי היה. לא קרה כלום, שרדנו. אתם רק מחפשים נוחות לעצמכם. צריך לחשוב גם על אחרים. — בדיוק! — כמעט צעקה מריה. — על אחרים! על אלה שיטוסו איתנו וישמעו את ההתקף של הבן שלך שעתיים. ועל אלה שבאו לסיור וישמעו רק “אני עייף, רוצה לשתות, פיפי, כואבות לי הרגליים, מתי חוזרים”. חופשה עם ילד בן שלוש — זו לא חופשה, גלי. זו עינוי. לתום — ולא פחות גם לנו. גלי קימצה שפתיים בכעס והסתובבה. — ברור. נמאסתם מההורות. רק לחפף אותו מהבית. תגידו כבר שלא רוצים אותו… מי שרוצה — מסתדר עם ילדים. מריה עצמה עיניים, התחילה לספור עד מאה. אם רק גלי הייתה יודעת איזה גיהנום עברו בפעם הקודמת — אולי הייתה שותקת. אבל מנין לה לדעת, אם היא כמעט לא משתתפת בגידול הנכד? ומריה דווקא זוכרת הכל היטב. חודש אחרי החופשה ההיא עוד קפץ לה העין מהלחץ. …זה היה בקיץ שעבר. תמימים, תכננו לנסוע לאיזה חברים בצפון, רק 100 ק”מ. להם גם ילדה, גינת משחקים וחצר משגעת. נשמע טוב, נכון? אבל הכל התחיל להשתבש מההתחלה. הרכב לא הניע. החברים כבר חיכו, הבשר בהשריה… בלית ברירה קנו כרטיסים לרכבת. וגם מזג האוויר תקע סכין. 35 מעלות. הקרון בלי מזגן, חלונות היו פתוחים — אבל חם ומחניק, דחוס בבני אדם. תום החזיק עשר דקות. אחר כך התחיל לקטר. אז קיטר על החום והשעמום. ואז — ניסה לרוץ ברחבי הקרון. — תן לי! — צרח, משתולל בידיים של אנדריי. — רוצה לשם! — תומקה, שפיץ, אי אפשר. שם יושבים אנשים. — לחש אנדריי מנגיד מבושה, מתאמץ להחזיק את בנו. — לא רוצה לשבת! אה-אהה! הצעקות שלו היו חזקות מהרעש של הקרון. הנוסעים הסתכלו בהתחלה ברחמים, אחר כך בחוסר סבלנות, ולבסוף — ממש בשנאה. מישהי צעקה, ותום בעירבולין זעם התיז עליה מיץ — ופגע גם באנדריי ובמריה. היה שם בלאגן רציני. הגברת דיברה לא פחות חזק מתום. מריה התנצלה, דמעות בעיניה, ניסתה לשלם פיצוי. תום בכה כי אין לו מיץ. אנדריי נשך שפתיים. שעה וחצי של גיהנום. כשהגיעו סוף סוף, לא היה כוח לשום “חופשה”. תום, בסטרס, ויתר על השנ”צ, התפרע עד הערב, כמעט הפך את המנגל. הדרך חזור — אותו סיפור. וזה היה רק שעה וחצי נסיעה! וגלי רוצה לקחת אותו שבוע לסיורים? חס ושלום. — אתם פשוט לא יודעים לחנך! — הייתה אוהבת גלי להגיד כשמריה ניסתה להסביר. גלי הייתה פדגוגית-בתיאוריה. הייתה מגיעה פעם בשבועיים, מביאה בננות או שוקולד (שלתום יש אלרגיה אליו — כבר אמרו לה!), מגהצת עם תום עשרים דקות והולכת. אולי תמונה לאינסטגרם. — גלי, באמת אכפת לך איפה תום? — שאלה מריה פעם באמצע עוד ריב. — זה לא שאיתך הוא. — אני לא חייבת! יש לו הורים — שיטפלו בו! אם צריך באמת — כמו בית חולים או עבודה — הייתי עוזרת. אבל ככה… אתם זורקים אותו כמו גורה, לא יודעים מה לעשות איתו! כל המלחמות האלו היו סובלות, אבל לאט לעסו את העצבים של כולם. גלי הייתה בטוחה שאין כמוהה בצדק ולא הסכימה לשמוע הסברים. אבל החיים יודעים ללמד טוב מכולם. ארבע שנים עברו. תום כבר בן שבע, ילד גדול: יודע לדבר, יש בית ספר, חוגים… גלי גם השתנתה. התאלמנה. דירתה הפכה שקטה וריקה. אולי מתוך הבדידות, אולי בשביל להוכיח לעולם (ובעיקר לחמי ולחמות), שהיא עוד “בשיא”, החליטה גלי לשבור את הכלים: — תביאו את תום אליי, — הכריזה. — כבר ילד גדול, נסתדר! — גלי, את בטוחה? — שאלה מריה בזהירות. — הוא פעיל, צריך תשומת לב. אולי מחשב… — אל תלמדי את המורה! — פסקה גלי. — גידלתי בן לבד! נסתדר גם בלי המחשבים שלכם! בלב כבד, הצטלבו כל האצבעות ונתנו. לשבועיים שלמים. הם עצמם נסעו לנופשון, סופ”ש אחד — כי מריה הרגישה שלא יהיה זמן יותר. והאינטואיציה לא הטעתה. גלי דימיינה אידיליה: נכד נקי, מסורק, קורא אנציקלופדיה על בעלי חיים, היא יושבת סורגת גרביים. המציאות קרסה חצי שעה אחרי שעזבו. — סבתא, משעמם לי! — הודיע תום. — יש לך טאבלט? — אין. ומה זה טאבלט בכלל? — אז בואי נשחק אפוקליפסת זומבים! את תהיי הזומבי! — מה פתאום? — נבהלה גלי. — בוא תצייר! הבאתי לך דפי צביעה. — אני גדול! לא רוצה! — והתחיל להסתובב סביב הספה. — יאללה תשחקי! נו סבתא! תראי איך אני עף! את לא מסתכלת! לא ישב דקה. פעם מטוס, פעם מכה בסירים, פעם גורר את גלי למשחק זר. ספרים, קונסטרוקטור? לא! הוא רצה קהל, שותף, ומפעיל אישי. כל שלוש דקות: “סבתא, למה…?”, “סבתא, בואי…” עד הצהריים גלי הרגישה כאילו פורקת קרון פחם. אבל זה עוד כלום. השיא בא באוכל. גלי בישלה מרק בקר במיוחד. אבל תום הציץ בצלחת והתקמט. — אני לא אוכל. — למה? — יש בזה בצל מבושל. לא אוהב. — מה?! — נדהמה גלי. — זה בריא! תאכל! — אני לא. — אז מה כן? — פסטה עם גבינה. ונקניקיה פרוסה כמו תמנון. גלי הרימה גבה — לא ידעה להכין ככה. — כאן לא מסעדה! — ענתה. תום חזר לסלון לבנות אוהל מכריות. בערב הגלים של הלחץ השתוללו. כל פעם שכבה — קפץ עליה תום בשלל קריאות קרב. חדשות — אי אפשר, תום רוצה “רק קצת” טלוויזיה, כי משעמם. ולא היה נרגע מהמולטיק — השתולל פי שתיים. ואצל אנדריי ומריה היה אחלה ערב. ישבו על המרפסת, שקיעה, אש נחה במנגל… — יו, איזה שקט… — נמתחה מריה. — אולי סתם לא נתנו לה קרדיט? ברגע ההוא, צלצל הטלפון. — אמא? — תבואו מיד! — צרחה גלי. — קחו אותו! די! עכשיו! — אמא, הכל בסדר? — פה סיוט! הילד הזה לא ילד — מפלצת! הרס לי חצי דירה! לא אוכל כלום! קופץ ועושה ממני סוס! עוד מעט התקף לב! אם אתם לא פה תוך שעה, אני מזמינה אמבולנס ומשטרה — שייקחו גם אותו וגם אותי! גמרנו! ניתקה. מריה הניחה את הכוס בשקט. היין לא נגמר, והשיפוד — לא הספיק לעלות על האש. — טוב, תארוז — אמר אנדריי קודר. — הלך הנופש… נסעו בשקט. אכזבה צורבת — היא זאת שיזמה, והיא צורחת. רק דפקו, הדלת נפתחה מייד. גלי עמדה לבנה, ריח ולוקורדין שלף ממנה. נראתה כמו אחרי וייטנאם. ותום? רץ להורים שמח וקופצני. — ברוך השם! — נשפה גלי, דוחפת את תום. — קחו ולכו. ואל תבקשו שוב! מה זה? מפלצת! בצל לא רוצה, לסבתא תוקף, קופץ, הכל משעמם! — הוא פשוט ילד, אמא, — יבש אנדריי, לקח את תום. — ילד בריא וחיוני. אמרנו לך. את התעקשת. — חשבתי שהוא נורמלי! זה… שיבדקו אותו! — אחזה ליבה — לכו. אני צריכה לשכב, אחרת זה נגמר רע. …בדרך, תום התמקם ושאל: — אמא, מתי ניסע לסבא וסבתא לובה? — בקרוב, חמוד. — יופי… — מלמל בעייפות. — כי סבתא גלי… משונה. צועקת, לא יודעת לשחק. והאוכל אצלה לא טעים. מאז, גלי הפסיקה להציע טיולים משותפים ושאלות למה לא מביאים את תום. כשהיו יוצאים לחופשה, הברכה היחידה היתה “נסיעה טובה”. ותום? את כל החופשות עשה אצל ההורים של מריה. שם חפר עם סבא תולעים, שיחק מלחמה, ואכל מרק של סבתא — בלי בצל, כי סבתא לובה זוכרת מה הנכד אוהב. היחסים עם גלי לא השתפרו, אבל מריה היתה מרוצה. לפחות אף אחת כבר לא לימדה אותה איך חיים. וגלי נשארה לבד עם הצדק שלה וערמת אנציקלופדיות שאיש לא פתח…
031
כבר עדיף שתשימו אותו בפנסיון, כמו חתול, באמת. העיקר שילמתם, ועכשיו תתפנקו לכם, חופשיים, תהנו, זרקה ברעל חנה בר-און, חמתי. נועה הידקה שפתיים, נאבקת עם הרוכסן במזוודה.
Life Lessons
הדרך להיות אנושי – מסעה של מכונית חלומות, פגישה מקרית עם ילד במצוקה ובחירה לחולל שינוי אמיתי בלב תל אביב
06
יומן הדרך אל אנושיות הערב התחלתי בנסיעה הראשונה שלי על הרכב החדש זה שחלמתי עליו במשך השנתיים האחרונות. אספתי שקל אחר שקל, ויתרתי לעצמי על פינוקים, עד שיכולתי
Life Lessons
שיעור לאישה: כשאמא בסמארטפון, אבא דורש גירושים – האם אנפיסה תלמד מה שחשוב באמת למשפחה בישראל של היום?
088
– נמאס לי כבר! יהונתן טרק בכעס את הכף על השולחן, מבטו חודר אל אשתו. זה נקרא אוכל? איטריות רכות מדי שהפכו לעיסה וזוג קציצות שאפילו לא טיגנת כמו שצריך!
Life Lessons
זה אפילו לא פתוח לדיון – נינה תגור איתנו, זה אפילו לא פתוח לדיון, אמר זכריה והניח את הכף בצד. הוא אפילו לא נגע בארוחת הערב, כנראה כי התכונן לשיחה רצינית. – יש לה חדר, בדיוק סיימנו שיפוץ. אז בעוד שבועיים הבת תעבור אלינו הביתה. – שכחת משהו? – שאלה קסניה אחרי שסיפרה עד עשר בשקט. – נגיד, שהחדר הזה היה מיועד לילד המשותף שלנו? ואולי פספסת את העובדה שלנינה יש אמא, והיא זו שאמורה לגדל אותה? – אני זוכר שתכננו ילד – הנהן הגבר בזעף. הוא קיווה שאשתו תסכים בלי להקשות, ולא יהיה צורך להמשיך להתווכח. – אבל לא נורא, אפשר לדחות את זה בכמה שנים. בכל מקרה, את עוד צריכה לסיים לימודים, עכשיו זה לא הזמן לילדים. חוץ מזה, נינה בכלל לא רוצה אחים ואחיות. ולגבי אמא שלה… – זכריה חייך חיוך עקום – אני פועל לשלול לה את זכויות ההורות. מסוכן לילדה להיות איתה באותו בית! – ילדה? – הרימה קסניה גבות בפליאה – היא כבר בת שתים-עשרה, ילדה גדולה. ומה בדיוק מסוכן? שהיא לא מרשה לה להסתובב בלילה? או שהיא מאלצת אותה להכין שיעורים ומאיימת לקחת לה את הטלפון? האקסית שלך בכלל צדיקה אם היא עוד לא שלפה חגורה! – את לא יודעת כלום, לחש הגבר – נינה כבר הציגה לי חבורות, נתנה לי לקרוא הודעות עם קללות ואיומים! אני לא אתן שיקטינו לה את החיים! – זה בדיוק מה שאתה עושה עכשיו, כשאתה מציית לה. קסניה התרוממה מהשולחן, השאירה את המרק כמעט לא נוגע. התיאבון נעלם, ולראות את בעלה מאוכזב רק גרם לה לכאב ראש. הרי אמרו לה – אל תמהרי להתחתן! תחיו יחד כמה שנים בלי חתונה, תבדקו את הזוגיות… אבל היא הרי הכי חכמה! בטוחה שזו הדרך הנכונה עבורה! וגם רצתה להספיק לפני כל החברות… למה כולם הזהירו לא למהר? פשוט – לזכריה זה נישואים שניים, הוא מבוגר ממנה בחמש-עשרה שנה, ויש לו בת די גדולה שהוא מאוד קשור אליה. שלוש סיבות שלכאורה לא משמעותיות, אבל יחד – כמעט אסון. בעצם, שתי הסיבות הראשונות לא ממש הפריעו. להפך, קסניה אהבה שבן זוגה מנוסה ובעל ניסיון חיים. היא גם ביררה מהאקסית – הגירושים היו בהבנה מלאה וללא ריבים. הבעיה הייתה הסיבה השלישית – נינה, ילדה מפונקת ולא רגועה, שגדלה בעיקר אצל סבתה כי ההורים עבדו קשה כדי לדאוג לה לעתיד. הגירושים לא הפריעו לה, כי ידעה שאבא שלה אף פעם לא יעזוב אותה – גם אם יתחתן שוב. אבל החתונה של אמא… לזה היא לא היתה מוכנה. לא רק שאביה החורג שם דגש רציני על החינוך שלה, פתאום גם אמא שינתה עבודה, נשארה יותר בבית ושיתפה פעולה עם בעלה החדש. עוצר, שיעורים, חונכים, כי נינה לא עמדה ברמה בלימודים… כל זה הוציא אותה מדעתה, עד שהתחילה לספר סיפורים לאביה ולהלחיץ אותו. כן, נינה רצתה לעבור לאבא, מבינה שעקב העבודה שלו היא תישאר די חופשיה. קסניה לא באמת עניינה אותה – היא לא התכוונה לציית לאשה שמבוגרת ממנה בשבע שנים בלבד. ולמען ה”חופש” שלה, הייתה מוכנה להכל. ************************ – נינה מגיעה היום. תכיני לה את החדר ואל תעצבני אותה, מספיק מה שעברה, – זכריה קבע עובדה תוך כדי שהוא בוחר עניבה לחליפה. – לו הייתי יודע שאלקה תתחיל להתעלל בה בגלל גבר חדש… אבל מה זה חשוב עכשיו? אי אפשר להחזיר את הזמן. – אז באמת לא שינית את דעתך? אתה באמת רוצה שהיא תעבור אלינו? – קסניה עוד קיוותה שבעלה לא יצליח. – ומי ישגיח עליה? אתה מגיע במקרה הטוב בשמונה בערב. – את תשגיחי, – משך בכתפיו. – היא כבר לא ילדה קטנה, היא עצמאית. – יש לי מבחנים, בעצמך אמרת שאני צריכה להתרכז בלימודים, – חייכה במתכוון. – שהיא לא תפריע לי ללמוד, ואם צריך שתדע לנקות כי בשבועיים הקרובים – זה התפקיד שלה. – היא לא עוזרת בית… – וגם אני לא, – קטעה אותו קסניה. – אבל אם היא גרה פה, היא תעזור בבית. ועדיף שתדבר איתה על חוקי הבית המשותף. ************************ – אבא, אתה באמת תיתן לה לרדות בי? אני לא מצליחה אפילו להיפגש עם חברות, והיא הטילה עליי את כל המטלות בבית, והחיוך על פניה! קסניה שמעה את זה במקרה וחייכה בציניות לעצמה – כן, בטח, תגרמי לה לעשות משהו… יותר סיכוי שנראה נס משמים. – אני אדבר עם קסניה, מבטיח. אבל גם את צריכה לנסות להסתדר איתה, נינה, אני יודע שקשה לך, אבל אני לא יכול לעקוב אחריך. תסתדרי איתה, תראי איזה ילדה טובה את. – טוב, אנסה, – ענתה באי רצון, מבינה שלא תשיג ממנו עכשיו כלום. – וזה נכון שקנית לה רכב? – נכון, ומה קרה? – כלום… רק שאתה טוען שאין לך כסף לשלוח אותי לחו”ל בחופש, וזה כל מה שרציתי! – בכל מקרה לא היית נוסעת לבד, את רק בת שתים-עשרה ולי אין איך להשגיח עליך. בקיץ ניסע – כולנו. – אני בכלל לא רוצה לטייל עם כולכם! אתה לא אוהב אותי בכלל, נכון? – נשמעה לחישה. – למה בכלל לקחת אותי מאמא? לאשתך אני סתם מפריעה, ואתה תמיד עסוק… קסניה כבר לא האזינה – היא הבינה שגם אם ייקח זמן, נינה תצליח להשיג את כל מה שתרצה. וזה לא יסתכם רק בחופשות. הילדה המתוחכמת כנראה תצליח להיפטר מכל מי שמתחרה איתה על הכסף של אבא. כנראה שתצליח. היא נמאסה על קסניה, והחלטתה – עוד ריב אחד והיא מתגרשת. ובסוף, תספק לנינה “הפתעה” – שגם אז זכריה יצטרך לשלם מזונות. ********************** ובכן, קסניה צדקה – הערב התחיל בגשם של תלונות. היא הקשיבה ואמרה ברוגע – אני מגישה גט. – אני רוצה שקט, לא לשמוע אינסוף השמצות כלפיי. וכן, הזהרתי אותך שלהיכנע לדרישות של הבת זה רעיון גרוע, – וכשראתה את החיוך השמח של נינה, קסניה מיהרה להנמיך ציפיות – ואת עוד לא צריכה לשמוח, מי יודע איך תתגלגלי. למשל, אני יכולה לעשות לך אולטימטום – אם אבא ירצה לפגוש את הילד שלנו, – ליטפה את הבטן, – שידאג לשלוח אותך בחזרה לאמא. כשנינה חיפשה מילים בכעס, וזכריה עיכל את המצב, קסניה כבר לקחה מזוודה מוכנה ויצאה. היא אמנם לא באמת הייתה בהריון – רצתה רק להלחיץ את הנערה המציקה ולתת שיעור לגבר שלא מבין כלום בפסיכולוגיה של ילדים…
021
זה בכלל לא עולה לדיון. הנבה תגור אצלנו, זה בכלל לא עולה לדיון, אמר זוהר והניח את הכף בצד. לא נגע בארוחת הערב, כאילו מתכונן לשיחה חשובה. יש חדר פנוי, בדיוק
Life Lessons
עכשיו סוף סוף יהיה לכם ילד משלכם, ולנג’ליה הגיע הזמן לחזור לבית הילדים
093
עכשיו יהיה לך ילד משלך, והגיע הזמן שהיא תחזור הביתה אל הפנימייה מתי כבר הבן שלי יזכה ליורש? רחל הסתכלה אלי במבט נרגז, כשאני יושבת בשולחן בסלון שלה.
Life Lessons
Me quitaste a mi padre
01
Me acuerdo de aquellos días como si fueran de otra vida, cuando me mudé finalmente a mi propio piso en Madrid. ¡Mamá, ya he llegado! ¿Te lo imaginas?
Life Lessons
Dio a luz en silencio y estuvo a punto de entregar a su hija: relato de una matrona española sobre una joven estudiante, Lilka, que tras un embarazo oculto y una situación familiar difícil, decidió quedarse con su bebé gracias al apoyo recibido en el hospital.
01
Diario de una matrona Llevo muchos años dedicada a la obstetricia; en este tiempo he presenciado momentos dulces y otros difíciles. En nuestro hospital
© 2026 VesperUm