Life Lessons
ג’ק, אל תספר עורבים! הסיפור על הכלב הג’ינג’י הבלתי מתפשר מהתחנה הצהובה, הבוט המסתורי, הקוטלטות, ולב הפועלים בעיר התעשייה הישראלית – איך דמיטרי איבנוביץ’, הסגן החדש מהמפעל, ותחושת השייכות שנולדה מתוך מפגש מקרי בעיצומו של חורף ירושלמי
07
יותם, אל תספר עורבים! כבר כמה ימים, יותם סירב לאכול את מה שנתנה לו גאולה: נו, חמוד שלי, אלו בדיוק אותם קציצות ששמואל יצחק קנה לך. הוא לא יבוא בקרוב…
Life Lessons
El amor no se presume Ani salió de la casa con un cubo lleno de pienso para los cerdos, pasando de mala gana junto a su marido Genaro, que llevaba ya tres días trasteando con el pozo. Quería tallarlo con adornos, para que quedara bonito, ¡como si no tuviese nada mejor que hacer! Mientras la esposa se ocupaba de la casa y alimentaba a los animales, él, con el formón en la mano y lleno de serrín, la miraba sonriente. ¡Vaya marido le había tocado! No decía una palabra dulce, ni daba un golpe en la mesa como los hombres con carácter, solo trabajaba en silencio y, a veces, se acercaba a mirarla a los ojos y le pasaba la mano por la trenza rubia y gruesa —todo su cariño era eso. Pero a Ani le gustaría que la llamara “lucerito”, “cisne blanco”… Pensando en su suerte de mujer, por poco no se cae tropezando con el viejo Bulka. Genaro fue corriendo a sujetar a su esposa y miró severo al perro: —¿Qué haces cruzándote? Vas a lastimar a tu dueña. Bulka bajó los ojos y se metió en la caseta. Ani volvió a sorprenderse de cómo los animales entendían a su marido. Cuando le preguntó a Genaro, él le contestó con sencillez: —Quiero a los animales, y me lo devuelven. Ani también soñaba con amor, quería que la llevaran en brazos, que le susurraran palabras al oído, que ofrecieran flores cada mañana… Pero Genaro era tacaño en caricias y Ani ya dudaba si su marido la quería siquiera un poco. —Dios te ayude, vecinita —asomó Basilio por la valla—. Genaro, ¿sigues con esa tontería? ¿Quién necesita tus adornitos? —Quiero que mis hijos crezcan siendo buenas personas, valorando la belleza. —¡Eso es si tienes hijos! —rió Basilio, guiñándole un ojo a Ani. Genaro miró triste a su mujer; Ani, avergonzada, se metió en casa deprisa. No le corría prisa tener hijos; era joven y guapa, quería vivir para sí, y su marido le parecía poca cosa, ni chicha ni limoná. ¡Pero qué guapo era el vecino! Alto, de hombros anchos; Genaro tampoco estaba mal, pero Basilio era todo un galán. Y cuando se cruzaba con ella en la cerca le susurraba tan tierno, como llovizna de verano: “Rocío mío, sol brillante…” El alma se le encogía y sentía flaquear las rodillas, pero se escapaba de Basilio y resistía sus insinuaciones. Al casarse prometió ser fiel esposa; sus padres vivieron unidos toda la vida y le enseñaron el valor de la familia. ¿Pero por qué ansiaba mirar por la ventana y cruzar una mirada con el vecino? A la mañana siguiente, Ani iba a llevar la vaca al prado y se encontró con Basilio en la portilla: —Anyucha, paloma blanca, ¿por qué me rehuyes? ¿O me temes? No puedo dejar de admirar tu belleza, me mareo de solo mirarte. Ven al amanecer. Cuando tu Genaro se vaya a pescar, vente conmigo. Yo sí sabré cubrirte de cariño y serás la más feliz. Ani se sonrojó, el corazón se le agitó, pero no respondió y pasó deprisa. —Te esperaré —le lanzó el vecino de espaldas. Ani pensó en él todo el día. Anhelaba amor y caricias y Basilio le atraía, la miraba con un fuego imposible de ignorar, pero no se atrevía… Quizá antes del alba cambiaría de opinión. Esa tarde, Genaro calentó la sauna y llamó al vecino a sudar. Encantado, Basilio aceptó, así se ahorraba leña. Se dieron buenos varazos de abedul, refunfuñando de gusto, y luego reposaron en el vestuario. Ani les trajo un botellín de orujo y algo para picar, y recordó que quedaban pepinos en el sótano; bajó a por ellos y, al subir, oyó una conversación por la puerta entreabierta. Se detuvo, al acecho. —Pero Genaro, ¿de qué tienes miedo? —susurraba Basilio—. Vamos, no te arrepentirás. Allí encontrarás viudas que te colmarán de afecto, todas bellísimas, mirar y alegrarse la vista. ¡No como tu Ani, ratona gris! —No me hacen falta bellezas, ni quiero ni pensarlo —oyó Ani la voz baja pero firme de Genaro—. Mi mujer no es ninguna ratona; es la más hermosa de todas las mujeres de esta tierra. No hay flor ni baya más bonita que ella. Cuando la miro, ni al sol veo: solo sus ojos, su figura. El amor que la tengo me inunda como el río en primavera, pero no sé decirlo ni expresar cuánto la amo. Ella se enfada por eso, lo noto. Soy culpable y temo perderla, porque sin Ani no sé si podría vivir ni un día ni un respiro. Ani escuchó sin moverse, el corazón desbocado y las lágrimas rodando. Luego, erguiéndose, entró en el vestuario y dijo fuerte: —Vecino, ¿por qué mejor no buscas viudas a quien entretener? Que mi marido y yo tenemos asuntos más importantes. Aún no hay quien admire la belleza que Genaro está tallando. Perdóname, mi amor, por mis pensamientos torpes y mi ceguera: tenía la felicidad en las manos y no la supe ver. Ven, que bastante tiempo hemos desperdiciado ya… Por la mañana, Genaro no fue a pescar.
02
El amor no es para presumir Esta mañana salí de la casa de campo con un cubo lleno de pienso para los cerdos, pasando malhumorada junto a mi marido, Eugenio
Life Lessons
אני אעשה ממנו בן אדם – סבתא טוענת: הנכד שלי לא יהיה שמאלי, ומתחיל קרב בין דורות על יד שמאל של איליה. דניס מתעמת עם חמיו, שדבקה במסורת: “ימין – העיקר, שמאל – לא טבעי.” האם נכון להכריח ילד לשנות את מי שהוא כדי “ליישר קו” עם המשפחה? סיפורה של משפחה ישראלית בין מסורת, מדע ואהבה לילד שנולד שמאלי.
076
אני אעשה ממנו בן־אדם הנכד שלי לא יהיה שמאלי, התריעה נורית. עמיר פנה אל חמותו, עיניו החשיכו מרוב תסכול. מה רע בזה? עדי נולד שמאלי, זאת התכונה שלו. תכונה?
Life Lessons
הרי הרצפה לא תתנקה מעצמה — אמא של אנדריי דורשת עזרה בבית, בזמן שאולגה בחודש שביעי עם תאומים, והיחסים ביניהן מתוחים מתמיד
0137
הרצפה לא תנקה את עצמה לבד רוני, כשיונתן בעבודה, את צריכה לדאוג לבית, אמרה שולה. הרצפה לא תינקה את עצמה לבד. ומי יבשל ארוחת ערב? מה ישיבה, מה מחכים?
Life Lessons
הרצפה לא תשתפשף מעצמה: סיפור על אמא לשניים, חמות שתלטנית, ומלחמה על הבית הפרטי שלך
07
רצפה את עצמה לא תשטוף יעל, כל עוד דורון בעבודה, את אחראית בבית, ציינה צביה. הרצפה את עצמה לא תשטוף. וארוחת ערב? מה, מחכים למשיח? יעל עברה בעדינות עם כף
Life Lessons
הרי הרצפה לא תשטוף את עצמה: חמות שתלטנית, הריון תאומים ושיעור במשפחה ישראלית
04
יומני, “רות, כל עוד עמית בעבודה, את צריכה לדאוג לבית,” אמרה פנינה. “הרצפה לא תשטוף את עצמה. ומי יבשל לנו ארוחת ערב? מה את יושבת פה?”
Life Lessons
סגר את הדלת ישר בפרצוף שלי – אמא, אני יודע שאת לא אוהבת אותי… זוהר קפאה עם המגבת ביד. היא הסתובבה לאט לבן שלה. אלי עמד בפתח הדלת, מכווץ, הידיים בכיסי מכנסי הבית. – מה? – זוהר הניחה את המגבת. – מאיפה בא לך רעיון כזה? – סבתא אמרה. כמובן, סבתא. – ומה עוד סבתא אמרה? אלי נכנס למטבח, סנטר מתרומם, עיניים עקשניות – כולו אבא שלו. – שעזבת את אבא רק בגלל שלא רצית לי משפחה נורמלית. מלאה. שלא אהיה ילד שמח. עשית את זה למרותי. זוהר הביטה בבנה. כמעט בן עשר. שנתיים שהם גרים לבד. שנתיים מאז שרוני פשוט נעלם מהחיים של אלי, לא טלפון, לא הודעה ביום הולדת. אבל חנה, הגרושה המיתולוגית, לא מפספסת אף סוף שבוע עם הנכד ודואגת לשטוף לו את המוח. – אלי, – זוהר ניסתה להשאר רגועה, – לא כדאי לך להקשיב לסבתא יותר מדי. היא לא יודעת הכל. – יודעת! – אלי סטה אחורה. – היא יודעת הכל! את משקרת! אם היית אוהבת אותי היית שומרת על המשפחה! לא היית מגישה גט! לא היית הורסת הכל! כל מילה חדה כמו סכין. זוהר ראתה את השפתיים הרועדות, את הברק בעיניים. הוא באמת האמין למה שהוא אומר. – אלי… – אבא היה גר איתנו! היינו ביחד! – אבא שלך לא התקשר אליך אפילו פעם אחת, – נפלט לה. – כי את לא מאפשרת! סבתא אומרת שאת אוסרת עליו! אלי הסתובב ורץ למקום שלו. דקה אחר כך נשמעה טריקת דלת עזה – חדר הילדים נסגר מאחוריו. זוהר נותרה לעמוד ליד השולחן. מגבות מקופלות, שעון מתקתק, שקט כבד. היא קרסה על השרפרף, כיסתה את פניה בידיים. דמעות רותחות ומלאות כעס נשפכו. רוני בגד בה, חודשיים עם בחורה מהמשרד, ולזוהר זה נודע בלי שום התנצלות. רק משך בכתפיים – “מה לעשות, קורה”. איך אפשר היה לסלוח? לחיות עם גבר שמביט בעיניים ומשקר? עכשיו גם אלי חושב שזו היא שהרסה הכל… וחנה – סבתא צדקנית, טובלת בלשון, מסובבת הכל על ראשי זוהר, רק הבן שלה אף פעם לא אשם. הכל בגלל “הכלה”, שלא הסכימה לשתוק ולשאת ולתת עוד צ’אנס בשביל הילד. הילד כמעט בן עשר. הוא לא מבין. ואולי לא יבין עוד הרבה זמן. שלושה ימים עברו לאט. אלי ליד – אוכל, הולך לבית ספר, חוזר, עושה שיעורים. אבל מרגיש רחוק, מאחורי זכוכית. שאלות על בית הספר נהנות ב”ממ…”, תקוע בטלפון; קוראת לאכול – בא, אוכל, לא מרים עיניים. מנסה לחבק לפני השינה – מתחמק, זורק “לילה טוב” וסוגר דלת. ביום שישי זוהר החליטה: די. עצרה בסופר אחרי העבודה, קנתה עוגת “פראג”, את החטיפים שאלי אוהב, פיצה גדולה עם פסטרמה ופטריות. אולי יראו סרט, אולי ידברו סוף סוף – כמו פעם. דלת הדירה נפתחה, השקיות נגררות למטבח. – אלי! תבוא רגע, תראה מה הבאתי! שקט. – אלי? היא עברה במסדרון, פתחה את דלת החדר. המיטה מפורקת, ספרי לימוד על השולחן, תיק… אין תיק. המעיל גם לא תלוי. היא חטפה את הטלפון, התקשרה לבן. צלצול ארוך – ניתוק. כתבה הודעה: “איפה אתה? תחזור אלי”. כחול – נקרא. אין תשובה. שוב התקשרה. שוב. בפעם החמישית – ניתוק. – מה הולך פה… האצבעות רעדו, החזיקו בקושי את הטלפון. עוד שיחה. עוד אחת. צלצול, צלצול, צלצול. קליק. – הלו? – אלי! – זוהר הדביקה את הטלפון לאוזן. – איפה אתה? מה קרה? הכל בסדר? – אני בסדר. הקול רגוע. מדי. – איפה אתה? למה הלכת? – נסעתי לאבא. אני הולך לגור אצלו. זוהר קפאה. – מה?! – סבתא אמרה שאבא רצה לקחת אותי. בבית משפט הוא ניסה. את התעקשת, אז נשארתי אצלך. אני לא רוצה לגור איתך. יהיה לי טוב יותר אצל אבא. – אלי, חכה… ניתוק. היא התקשרה שוב – ניתוק. עוד פעם – טלפון כבוי. במעיל, עם התיק ביד ובלב דופק, קרעה את עצמה מהדירה, נכנסה למונית. הכתובת של רוני לא נשכחה לה אף פעם. עשרים דקות פקק, עשרים דקות של כרסום ציפורניים וחרדה. הגיעה. בחניון – אלי יושב לבדו על ספסל בכניסה, מעיל פרום, תיק לידו. הפנים רטובות, עיניים נפוחות, כתפיים רועדות. הוא בכה. זוהר רצה אליו, כרעה על המדרכה, חיבקה אותו חזק. הקור ניקב את הג’ינס, אבל לה לא היה אכפת. – הכל בסדר? אכלת משהו? למה אתה בוכה? ידיים מלטפות, מוודאות שעוד נשאר שלם. הלחיים קפואות, אף אדום, ריסים דבוקים מדמעות. אלי הרים אליה מבט. עיניים אדומות, צער עמוק. – אבא סילק אותי. זוהר קפאה. הידיים על כתפיו. – מה? – הוא גר שם עם מישהי, יש להם תינוק. – אלי משך באף, ניגב דמעות ברקמה מגואלת בלכלוך. – אפילו לא הכניס אותי הביתה. אמר שבאתי סתם. שאחזור לאמא. פשוט סגר לי את הדלת בפנים. ישר בפרצוף שלי. הקול נשבר והפנים התכסו בידיים. כתפיים רטטו. זוהר חיבקה חזק יותר, נטמנה בשערו שאחרי רוח קרירה ושמפו לילדים. אלי לא התרחק. להפך – נאחז בה, טמן את הראש בכתפה. – בוא נלך, – לחשה כשנרגע. – נברר הכל אחת ולתמיד. עשר דקות במונית לבית של חנה. אלי שתק, הביט בחלון על האור הנמוג. זוהר אחזה בידו, והוא לא עזב. הדלת נפתחה מיד, כאילו חיכתה. חלוק, ביגוד, נעלי בית – כל סממני בית. אבל עיניים דרוכות, חשדניות. – או–הו, מה הביאה אותך לכאן, אמא שלך? באה לסכסך? להסית נגד אבא? אלי התקרב לסף הדלת. זוהר ראתה את הגב שלו – רזה, מתוח, עדיין ילד בתוך המעיל שיגדל לו בקרוב. – סבתא, – הרים ראשו, משהו בקולו השתנה, כאילו בגר בבת אחת – שיקרת לי? חנה מצמצה. לשנייה המסכה נשברה. – מה? אלוש, על מה אתה מדבר? – הייתי אצל אבא. הוא סילק אותי. למה? זוהר ראתה את הפנים משתנות. איך המסכה מתקלפת. העיניים דוהרות בין הנכד לזוהר. – זה הכל אמא שלך אשמה, היא… – את אמרת שהיא לא נותנת לנו לדבר, שאוסרת עליו להתקשר, שהוא מתגעגע ומחכה לי! – אלי לחץ אגרופים עד שפרקי האצבעות הלבינו. – אז למה הוא סגר לי את הדלת? למה לא רצה לדבר? למה הסתכל עלי כאילו אני זר? – אתה לא מבין, קשה לו עכשיו, זה לא זמן… – אולי אמא צדקה? – אלי הרים את הקול. – שאבא לא רוצה אותי? שלא צריך אותו? יש לו אישה חדשה, תינוק. כולם מאושרים. בשביל מה אני? מיותר, לא חשוב לאף אחד! חנה התייצבה, הרימה סנטר. ברק בעיניים, פגיעה. – היא לימדה אותך! – הצביעה בזוהר. – אמך אשמה, היא הרסה… – דיי! אלי צעק. זוהר קפצה. ההד בקומה. – שיקרת לי! שנתיים סיפרת אגדות, ואבא אפילו ביום הולדת לא התקשר. לא אבוא לכאן יותר. ולא תתקשרי אלי. אם אבא ויתר עלי – אני מוותר עליו. על שניכם. – הוא תפס בזוהר. – אמא, בואי נלך. חנה נעמדה בפתח, חיוורת, המומה. לראשונה, חשופה, בלי השריון הרגיל של האשמות. – להתראות, – אמרה זוהר וסגרה את הדלת. בבית, אלי אכל שתי חתיכות פיצה קרה ושתה שלוש כוסות תה חם עם ריבת פטל. ישב מכורבל בשמיכה, שקוע, אף אדום. הבחוץ כבר חשוך, והמנורה על הקיר פיזרה חום נעים. – אמא. – כן, חמוד? – סליחה. זוהר הניחה את הספל, הביטה בבנה – כתפיים דקיקות, שיער פרוע, קמט עקשן בין הגבות. – התאמצת תמיד בשבילי, עבדת, בישלת, טרחת – ורק שמעתי את סבתא. – הוא השפיל מבט, מגלגל חוט מהשמיכה. – זהו, עכשיו אסמוך רק על עצמי. אאמין למה שאני רואה, לא למה שמדברים עלי. זוהר חייכה, התקרבה, ליטפה את ראשו. הוא לא התרחק. להפך – נשען עליה, כמו כשהיה קטן. הלקח היה קשה. אולי אפילו אכזרי. אבל נדמה שאלי למד אותו…
07
סגר את הדלת ישר בפנים אמא, אני יודע שאת לא אוהבת אותי… נועה קפאה עם המגבת בידיים, הסתובבה לאט לעבר הבן שלה. דניאל עמד בכניסה למטבח, פנים זעופות
Life Lessons
Eres el error de mi juventud: la historia de un niño criado por sus abuelos tras el abandono de su madre adolescente, la búsqueda de respuestas en una boda familiar y el reencuentro años después en la España contemporánea
00
Eres un error de juventud. La chica tuvo a su hijo cuando tenía 16 años. El padre del niño también contaba con 16. Dejando de lado detalles del escándalo
Life Lessons
כשסוגרים את הדלת בפניך: סיפור על אהבת אם, שקרים של המשפחה, ושיעור כואב בהתבגרות
0174
סגר את הדלת בפרצוף אמא, אני יודע שאת לא אוהבת אותי… נועה קפאה עם המגבת בידה. היא הסתובבה לאט אל בנה. אילן עמד בפתח המטבח, מצחו מקומט, ידיו תחובות
Life Lessons
סגר לי את הדלת בפנים “אמא, אני יודע שאת לא אוהבת אותי…” – כשהבן שלי האשים אותי והלב שלי נשבר: איך שקרים של סבתא כמעט הרסו לנו את הבית, ולמה אבא העדיף לדחוק אותו החוצה במקום לחבק – סיפור על משפחה ישראלית, פרידה, והלקח הקשה שכולנו למדנו
02
סגר את הדלת מול הפנים אמא, אני יודע שאת לא אוהבת אותי… עדי עצרה עם המגבת בידיים, הסתובבה לאיטה אל הבן שלה. נעם עמד בפתח המטבח, פנים קודרות, ידיים
© 2026 VesperUm