תקשיבי, אני חייבת לספר לך מה היה פה היום. תעבירי גם את האגרטל הזה בקופסה, אמרה ציפי איילון בלי להסתובב אלי. היא עמדה באמצע הסלון, מסתכלת על המדפים כאילו
רק חפצים, לא אנשים גם את האגרטל הזה תארוז, אמרה ציפורה, מבלי להסתובב. היא עמדה באמצע הסלון, מביטה במדפי הספרים כמו שמביטים בחלון ראווה שבו הכול כבר שולם.
Cuando Marina y yo nos casamos hace ya quince años, mi suegra dejó claro desde el primer día que nunca seríamos amigas. Nos unimos en matrimonio, pero
שום דבר אישי, רק חפצים את האגרטל הזה גם תארזי, אמרה רונית, בלי להביט לאחור. היא עמדה במרכז הסלון, מביטה במדפים כמו שמביטים בחלון ראווה בחנות שכבר שילמת על הכל שבה.
יומן אישי, פרק היציאה של הדודה “את לא יוצאת ככה,” אמר איתן, אפילו לא סובב אליי את הראש. הוא עמד מול המראה במסדרון, מסדר את העניבה החדשה והעמוקה
¡Estoy harta de escuchar sus historias sobre los parientes! Es nuestra vecina, ¿no puedes escucharla un rato? preguntó mi marido. Siempre cuenta lo mismo.
יומן אישי היציאה של הדודה אתמול בערב, כשעמיתי עמד במבואה, מול המראה החדשה שעל הקיר, התעסק בעניבת המשי הכחולה, זו שקנה בקניון עזריאלי תמורת 300 ש״ח (ושמעתי
את לא הולכת עם זה, אמר גיא מבלי להסתובב בכלל. הוא עמד מול המראה במסדרון, סידר עניבה כחולה כהה, משי, כזו שקנה בחודש שעבר בסכום שעליו נועה גילתה במקרה כשחיפשה
Life Lessons
ארבעים שנה חיים ביחד, ובגיל שישים ושלוש פתאום החלטת להפוך הכל? רותי ישבה בקרסה הנוח וסקרה את רחוב יהודה הלוי דרך החלון, מנסה להשאיר מאחוריה את אירועי היום שחלף.
שלב 1: תיק הגב שהיה כבד מהרגיל אבא פתח את הדלת לאט, כאילו ציפה למצוא שכן מאיים, לא את רגשות האשם שלו שצפו בדמדומי ערב. בפתח עמד בני, גבוה, רחב-כתפיים