Life Lessons
בתי הפסיקה לדבר איתי לפני שנה שלמה. היא עזבה את הבית כדי לגור עם גבר שלא רציתי לקבל, כי הכרתי אותו טוב: לא יציב, משנה מצב רוח ברגע, תמיד מוצא תירוצים לא לעבוד. אבל היא הייתה מאוהבת ואמרה לי שאני “לא מבינה אותה” ושהחיים שלה איתו יהיו שונים. זה היה השיחה האחרונה בינינו, לפני שעזבה איתו בלי להביט לאחור. הוא חסם אותי בכל מקום, אפילו לא נתן לי להיפרד ממנה. בחודשים הראשונים שמעתי משכנה שבתי מעלה תמונות — מחובקת איתו, מחייכת, כותבת שסוף סוף יש לה בית. הלב שלי נצבט, אבל שתקתי. ידעתי שהקשר הזה יגלה את פרצופו האמיתי. וכך היה. התמונות נעלמו. כבר לא ראיתי אותה מאופרת, לא במסעדות, לא בטיולים. יום אחד ראיתי פוסט שבו היא מוכרת בגדים ורהיטים — והבנתי שמשהו לא בסדר. לפני שבועיים הטלפון שלי סוף סוף צלצל. ראיתי את שמה ונשארתי בלי מילים. עניתי בקול רועד, פחדתי שתדבר אליי שוב קשה על כך שאני “מתערבת לה בחיים”. אבל לא. היא בכתה. אמרה שהוא זרק אותה מהבית. ומה ששבר אותי באמת היה כשהיא אמרה: “אמא… אין לי לאן ללכת.” שאלתי למה לא חזרה קודם, למה שנה של שתיקה. היא אמרה שהתביישה להודות שצדקתי. שהקשר לא היה מה שדמיינה. “אני לא רוצה להיות לבד בחג,” אמרה בדמעות. זה כל כך כאב — נזכרתי בכל החגים שלנו, ששרנו, שבישלנו, שעיצבנו שולחן ביחד. להבין שהיא חיה במציאות כל כך רחוקה מהחלומות שלה, קרע אותי מבפנים. באותו ערב חזרה הביתה עם מזוודה קטנה, עצובה וריקה ומבט שנשבר בו משהו. לא חיבקתי אותה מיד — לא כי לא רציתי, אלא כי לא ידעתי אם היא מסוגלת. היא בעצמה קפצה אליי וחיבקה אותי חזק ולחשה: “אמא, תסלחי לי. אני לא רוצה להיות לבד בחג.” זה היה חיבוק שחיכתה לו שנה שלמה. הושבתי אותה, האכלתי אותה ונתתי לה לדבר. כל כך הרבה היה אצלה בפנים, שהמילים יצאו כמו קיטור מסיר לחץ. היא סיפרה שהוא בדק לה את הטלפון, גרם לה להרגיש כלום, אמר לה שבלעדיו אף אחד לא יאהב אותה. הודתה שרצתה הרבה פעמים להתקשר אליי, אבל הגאווה עצרה אותה. אמרה: “חשבתי שאם אתקשר אליך, זה להודות שנכשלתי.” אמרתי לה שזה לא כישלון לחזור הביתה — כישלון זה להישאר במקום שבו נשברת. והיא בכתה כמו ילדה קטנה. היום היא כאן — ישנה בשקט לראשונה מזה חודשים. אני לא יודעת מה יקרה מכאן. לא יודעת אם תחזור אליו או תבין שמגיע לה חיים טובים יותר. יודעת רק דבר אחד: בחג הזה היא לא תהיה לבד. כי מה אמא הייתה עושה
06
הבת שלי הפסיקה לדבר איתי לפני שנה שלמה. עזבה את הבית, כדי לגור עם גבר שלא הסכמתי לקבל, כי הכרתי אותו היטב: אדם לא יציב, שיכול להתהפך ברגע, שתמיד מוצא תירוצים למה לא לעבוד.
Life Lessons
שנים של מערכת יחסים מורכבת עם אמא שלי לא הכינו אותי למה שגיליתי – אני גרה לבד עם שני ילדיי, בת 9 ובן 6, מאז הפרידה, ותמיד הייתי אחראית ומסורה, אבל אמא לא הפסיקה להטיל ספק באמהות שלי. כל ביקור שלה הפך לביקורת: פתחה מקרר, חיפשה אבק, רטנה על כביסה. בשבוע שעבר, כשהגיעה “לעזור” כי הבן היה חולה, מצאתי במקרה מחברת שחורה עם מחיצת אדום – לא שלי, אלא שלה – ועל העמוד הראשון: “רישום – למקרה שצריך לצעוד בדרך משפטית.” דפדפתי וגיליתי רשימות מדוקדקות עם תאריכים: “3.9 – הילדים אכלו אורז מחומם,” “18.10 – הילדה הלכה לישון ב-22:00 – מאוחר מדי,” “22.11 – כביסה בסלון,” ובהמשך אפילו המצאות: “29.11 – השאירה את הילד לבד 40 דקות” (מעולם לא קרה), וגם פרק שלם: “תכנית חלופית” – שמות דודות שיכולות להעיד שאני בלחץ, הודעות שלי ששמרה כהוכחות. אפילו כתבה שאם תצליח “להוכיח” שאני לא מסודרת, תוכל לבקש אפוטרופסות זמנית על הילדים. כשחזרה מהסופר רעדתי; לא העזתי להתעמת, רק החזרתי את המחברת למקום. באותו ערב עוד העירה כבדרך אגב: “אולי הילדים צריכים מישהי יותר מסודרת…” – ואז הבנתי שזה לא גחמה, זו תכנית בנויה היטב. אני חוששת, פגועה עד עמקי נשמתי, ולא יודעת מה לעשות.
02
במשך שנים היחסים שלי עם אימא שלי היו קשים, אבל אף פעם לא דמיינתי שזה יגיע עד לכאן. יש לי שני ילדים בת בת תשע ובן בן שש. מאז שהתגרשתי אני מגדלת אותם לבד.
Life Lessons
Natalia, llevas cinco años desaparecida, no te preocupa cómo vivo ni lo que ocurre conmigo
01
Natalia, ya hace cinco años que te fuiste, ya no te importa cómo vivo ni lo que me ocurre. Natalia y Zacarías vivieron juntos durante más de un lustro.
Life Lessons
שנים ארוכות מערכת היחסים עם אמא שלי הייתה טעונה, אבל לעולם לא דמיינתי שזה יגיע עד לכאן: אני אמא לשני ילדים — בת בת 9 ובן בן 6, מגדלת אותם לבד מאז שנפרדתי, מתמידה להיות אחראית, חרוצה ודואגת, אבל אמא שלי לא הפסיקה להדגיש ש”אני לא אמא ראויה”. כל פעם שבאה אליי, בודקת את כל הבית — פותחת את המקרר, מחטטת במדפי האבק, מעירה לי על כביסה לא מקופלת או אם הילדים לא שקטים מספיק כשהיא כאן. בשבוע שעבר, כשהגיעה “לעזור” כי הבן שלי היה חולה, קרה משהו שלא אשכח: תוך כדי חיפוש קבלה בארון, מצאתי מחברת שחורה עבשה עם חוצץ אדום. חשבתי שזו שלי, אבל זה היה הכתב שלה, ועל הדף הראשון— “רישום — למקרה שיהיה צורך לפעול בדרך משפטית”. דפדפתי וראיתי תאריכים ורשימות: “הילדים אכלו אורז מחומם”, “הבת הלכה לישון ב-22:00, מאוחר מדי”, “כביסה לא מכופלת בסלון”, “הייתה עייפה, לא מתאים לאמא”. כל צעד שלי, כל פרט בבית — כאילו עבירה. אפילו דברים שלא היו ולא נבראו: “29 בנובמבר: השאירה את הילד לבד 40 דקות”. קטע שהכי הפחיד אותי היה בפרק “תוכנית חלופית” — שמות דודות שיכולות “לאשר” שאני חיה בסטרס, הודעות שהדפסה כהוכחה שאני “דוחה עזרה”, ופסקה על כך שאם תוכיח שאני לא מסודרת, תוכל לבקש משמורת זמנית על הילדים “למענם”. רעדתי כשהיא חזרה מהחנות. לא ידעתי אם להתעמת איתה, לשתוק או לברוח. החזרתי את המחברת למקום. באותו ערב היא זרקה לאוויר: “אולי הילדים יהיו טובים יותר אצל מישהי מסודרת…”. אז הבנתי — זו לא גחמה רגעית, זהו מהלך מתוכנן היטב. לא גיליתי לה שראיתי, כי אם אעשה זאת — תכחיש, תסובב הכל נגדי ותחמיר את המצב. אני לא יודעת מה לעשות. אני מפחדת. וכואבת עד עמקי נשמתי.
090
שנים על גבי години היו לי יחסים מורכבים עם אמא שלי, אבל אף פעם לא דמיינתי שזה יכול להגיע לכזה מקום. יש לי שני ילדים בת בת תשע ובן בן שש.
Life Lessons
תחזיקי עוד קצת מעמד – אמא, זה בשביל הסמסטר הבא של ענת. מריה הניחה את המעטפה על המפה המרופטת שבשולחן המטבח. מאה אלף שקל. היא סופרת אותם שלוש פעמים – בבית, באוטובוס, בדרך לבניין. כל פעם יוצא בדיוק הסכום שצריך. ילנה הניחה את הסריגה והביטה על בתה מעל המשקפיים. – מריה’לה, את נראית לבנה. להכין לך תה? – לא צריך, אמא. באתי רק לדקה, עוד צריך להספיק למשמרת שנייה. במטבח ריח של תפוחי אדמה מבושלים ושל משחה רפואית – אולי משחה למפרקים, אולי טיפות שמריה קונה לאמא כל חודש. אלפיים שקלים לכל בקבוק, מספיק לשלושה שבועות. חוץ מזה כדורים ללחץ דם, בדיקות כל רבעון. – ענת כל כך שמחה כששמעה על הסטאז’ בבנק, – ילנה אחזה במעטפה כמו הייתה עשויה זכוכית דקה. – היא אמרה שיש שם עתיד טוב. מריה שתקה. – תגידי לה, שזה הכסף האחרון ללימודים. הסמסטר האחרון. חמש שנים שמריה נושאת הכל על כתפיה. כל חודש – מעטפה לאמא, העברה לאחות. כל חודש – מחשבון ביד ובדיקת מינוס: מינוס שכירות, מינוס תרופות, מינוס אוכל לאמא, מינוס לימודים של ענת. מה נשאר? חדר שכור בדירה משותפת, מעיל חורף ישן כבר שש שנים, וחלומות על דירה משלי שנשכחו מזמן. פעם מריה חלמה לנסוע לתל אביב. סתם, לסופשבוע. לטייל ברוטשילד, לראות מוזיאונים. אפילו התחילה לחסוך – ואז לאמא היה התקף ראשון רציני, וכל החיסכון הלך על רופאים. – את צריכה לנוח, בת שלי, – ילנה ליטפה את ידה. – את לא נראית טוב. – אנוח. בקרוב. בקרוב – זה כשענת תמצא עבודה. כשהמצב של אמא יתייצב. כשאפשר יהיה לשים את עצמי בראש. מריה חוזרת על “בקרוב” הזה כבר חמש שנים. בגרות בכלכלה ענת קיבלה ביוני. תעודת הצטיינות, כמובן – מריה הגיעה במיוחד לטקס, לקחה חופש מהעבודה. ראתה את אחותה הקטנה עולה על הבמה בשמלה חדשה, מתנה ממנה, וחשבה: הכל. עכשיו הכל ישתנה. עכשיו ענת תתחיל לעבוד, להתחיל להרוויח, וסוף סוף אפשר יהיה להפסיק לספור כל אגורה. עברו ארבעה חודשים. – מריה, את לא מבינה, – ענת ישבה על הספה ברגליים מקופלות בגרביים מפוארים. – לא בשביל זה למדתי חמש שנים כדי לעבוד בפרוטות. – חמשת אלפים זה לא פרוטות. – בשבילך אולי. מריה הידקה שפתיים. בעבודה העיקרית הרוויחה ארבעת-אלפים ומאתיים. בעבודות מזדמנות – עוד אלפיים, אם התמזל המזל. ששת-אלפים ומתיים שקל לחודש, לעצמה נשאר מעט מאוד. – ענת, את בת עשרים ושתיים. הגיע הזמן להתחיל לעבוד, איפה שהוא. – אתחיל. אבל לא באיזה משרד מעפן בשביל חמשת אלפים. ילנה טרחה במטבח, אחריה רעש הכלים – עושה את עצמה לא שומעת. היא תמיד בורחת ככה כשהבנות רבות. כשהמריה הולכת, היא לוחשת: “אל תכעסי על ענת’לה, היא עוד צעירה, לא מבינה.” לא מבינה. בת עשרים ושתיים – ולא מבינה. – אני לא אשאר כאן לנצח, ענת. – מספיק לדרמטיזציה. אני לא מבקשת ממך כסף, סך הכל מחפשת עבודה טובה. שלא מבקשת. טכנית – לא מבקשת. אמא מבקשת. “מריה’לה, לענת צריך קורס באנגלית, היא רוצה לשפר.” “מריה’לה, לענת התקלקל הטלפון, היא צריכה לשלוח קורות חיים.” “מריה’לה, ענת רוצה מעיל חדש, החורף בפתח.” מריה העבירה, קנתה, שילמה. בשקט. כי כך זה תמיד היה: היא סוחבת, והשאר מתייחסים לזה כאל מובן מאליו. – אני צריכה לזוז, – קמה. – בערב עוד משמרת נוספת. – חכי, אקח לך בורקסים! – קראה אמא מהמטבח. הבורקסים היו עם כרוב. מריה לקחה את השקית ויצאה ללובי הקר, מסריח מלחות וחתולים. עד לתחנת האוטובוס – עשר דקות ברגל. אחר כך שעה נסיעה. שמונה שעות בעמידה. ואז עוד ארבע שעות במחשב, אם תספיק לעבודה הנוספת. וענת תשב בבית, תדפדף במודעות דרושים ותחכה שהיקום יסדר לה משרה מושלמת של חמישים אלף שקל מהבית. המריבה הראשונה קרתה בנובמבר. – את בכלל עושה משהו? – שאלה מריה בתסכול, כשראתה את ענת באותה התנוחה על הספה כמו שבוע לפני. – שלחת בכלל קורות חיים? – שלחתי. שלוש פעמים. – בחודש – שלושה קורות חיים? ענת גלגלה עיניים ונעצה מבט בטלפון. – את לא יודעת איך שוק העבודה היום. התחרות מטורפת, צריך לבחור נכון. – נכון זה מה? משלמים על זה שאת שוכבת על הספה? ילנה הציצה מהמטבח, מנגבת ידיים במגבת. – בנות, אולי תה? אפיתי עוגה… – אמא, לא צריך, – מריה מחתה את הרקות. הראש כואב כבר שלושה ימים. – תסבירי לי, למה אני צריכה לעבוד בשתי עבודות והיא לא באף אחת? – מריה’לה, ענת עוד צעירה, היא תמצא את מקומה… – מתי? בעוד שנה? חמש? אני בגילה כבר עבדתי! ענת קמה בכעס. – סורי, שאני לא רוצה להיות כמוך! סוס עבודה שחושב רק על משמרות! שקט. מריה שתקה, אספה את התיק ויצאה. באוטובוס הביתה הסתכלה החוצה בחושך וחשבה: סוס עבודה. ככה זה נראה מבחוץ. ילנה התקשרה למחרת, ביקשה לא ללכת לישון כועסת. – ענת לא התכוונה לזה. לה קשה עכשיו. תחזיקי עוד קצת מעמד, היא תמצא עבודה. תחזיקי עוד. המשפט האהוב של אמא. תחזיקי – עד שאבא יתאושש. תחזיקי – עד שענת תתבגר. תחזיקי – עד שהמצב ישתפר. מריה מחזיקה כל החיים. המריבות הפכו לשגרה. כל ביקור אצל אמא נגמר אותו דבר: מריה מנסה לדבר ללב של ענת, ענת עונה בעוקצנות, ילנה רצה ביניהן, מתחננת לפיוס. אחר כך מריה נוסעת, אמא מתקשרת עם סליחות, וזה חוזר שוב. – את צריכה להבין, היא אחותך, – אמא אומרת. – והיא צריכה להבין שאני לא כספומט של אף אחד. – מריה’לה… בינואר ענת חייגה בעצמה. קולה היה נרגש במיוחד. – מריה! אני מתחתנת! – מה? עם מי? – קוראים לו דימה. אנחנו נפגשים שלושה שבועות. הוא פשוט… מושלם! שלושה שבועות. שלושה, ומתחתנים. מריה רצתה להגיד שזה טירוף, שצריך להכיר קודם, אבל שתקה. אולי דווקא טוב. תתחתן, בעל ישלם עליה – אולי סוף סוף אפשר יהיה לנשום. התקווה הילדותית החזיקה עד לארוחת הערב המשפחתית. – כבר חשבתי על הכל! – ענת קרנה. – מסעדה למאה אנשים, מוזיקה חיה, שמלה ראיתי בדיוטי פרי… מריה הניחה אט אט את המזלג. – וכמה הכל עולה? – אממ… – ענת חייכה חיוך שובב. – בסביבות חצי מיליון, אולי שש מאות אלף. אבל זה אירוע של פעם בחיים! חתונה! – ומי ישלם על זה? – מריה, תביני… לדימה אין עזרה מההורים, הם במשכנתה. אמא בפנסיה כמעט. כנראה תצטרכי לקחת הלוואה. מריה הביטה באחותה. ואז באמא. ילנה הסיטה מבט. – אתן רציניות? – מריה’לה, זו חתונה, – אמרה אמא בקולה המרגיע המוכר. – פעם בחיים יש שמחה כזו. לא מתאים להתקמצן… – אני צריכה לקחת הלוואה של חצי מיליון כדי לשלם חתונה למישהי שלא טורחת אפילו למצוא עבודה? – את אחותי! – ענת הטיחה יד בשולחן. – את חייבת! – חייבת? מריה קמה. בראש נהיה שקט וצלול באופן מוזר. – חמש שנים. חמש שנים שילמתי על הלימודים שלך. על התרופות של אמא. על אוכל, בגדים, חשבון חשמל. אני עובדת בשתי עבודות. אין לי דירה, אין לי רכב, אין לי חופשה. אני בת עשרים ושמונה, ולא קניתי בגד חדש לעצמי כבר שנה וחצי. – מריה, תירגעי… – התחילה אמא. – לא! נגמר! שנים החזקתי אתכן, ואתן יושבות כאן ומדברות איתי על חובות? די! מהיום אני חיה בשביל עצמי! היא יצאה, בדיוק בזמן להספיק את המעיל מהקולב. בחוץ היה מינוס עשרים, אבל מריה לא שמה לב לקור. בפנים התפשט חום משונה – כאילו סוף סוף הורידה אבן מהגב שסחבה כל החיים. הטלפון צלצל שוב ושוב. מריה ניתקה שיחה וחסמה את שתי המספרים. …עברו חצי שנה. מריה עברה לדירה קטנה שסוף סוף יכלה להרשות לעצמה. בקיץ נסעה לסופש בתל אביב – ארבעה ימים, מוזיאונים, טיולים בחופים. קנתה שמלה חדשה. ועוד אחת. וגם נעליים. על המשפחה שמעה במקרה – מחברה שלמדה איתה, שעבדה קרוב לאמא. – תגידי, זה נכון שלאחותך ביטלו את החתונה? מריה קפאה עם הספל קפה. – מה? – אומרים שהחתן ברח. גילה שאין כסף, נעלם. מריה לגמה מהקפה. הוא היה מר ומתוק בו זמנית. – לא יודעת. אנחנו לא בקשר. בערב ישבה ליד החלון בדירתה החדשה וחשבה שאין בה אפילו טיפת שמחה לאיד. רק שקט. שקט אמיתי של מי שסוף סוף הפסיק להיות סוס עבודה…
037
אמא, זה בשביל הסמסטר הבא של טליה. מירב הניחה את המעטפה על המפה השחוקה שעל שולחן המטבח. מאה אלף שקל. היא ספרה אותם שלוש פעמים בבית, באוטובוס, לפני הדלת.
Life Lessons
שנים נאבקתי בקשר המסובך שלי עם אמא שלי, אבל לעולם לא דמיינתי שזה יגיע עד לכאן: אני אם חד-הורית לשני ילדים, ילדה בת 9 וילד בן 6, מאז שנפרדתי אני מגדלת אותם לבדי, ותמיד השתדלתי להיות אחראית, חרוצה ודאגנית. למרות זאת, אמא שלי חזרה ואמרה שאני “לא מספיק טובה כאמא”. בכל ביקור שלה אצלי היא בודקת את המקרר, מחפשת אבק, מעירה לי אם הבגדים לא מקופלים בדיוק כמו שהיא רוצה, או אם הילדים לא מספיק שקטים כשהיא בסביבה. בשבוע שעבר היא הגיעה “לעזור” כי הבן שלי היה חולה, וטענה שתישאר יומיים. אחר הצהריים אחד, כשיצאה לסופר, חיפשתי קבלה בארונית הטלוויזיה, ופתאום גיליתי: מחברת שחורה עבה עם מפריד אדום. חשבתי שזו שלי – אחת שאני רושמת בה הוצאות – אבל לא. הכתב היה שלה. ועל העמוד הראשון הופיע: “מחברת רישום – למקרה שיהיה צורך לפנות לערכאות חוקיות”. דפדפתי… וגיליתי תאריכים מדויקים עם “מחדלים” שלדבריה עשיתי, למשל: • “3 בספטמבר: הילדים אכלו אורז שחומם במיקרו.” • “18 באוקטובר: הילדה נכנסה לישון ב-22:00 – מאוחר מדי לגילה.” • “22 בנובמבר: כביסה מחכה לקיפול בסלון.” • “15 בדצמבר: ראיתי אותה עייפה – לא ראוי לאם מגדלת.” כל פרט בבית שלי – כל פעולה – תועד כאילו היה פשע. היו גם דברים מומצאים לגמרי: “29 בנובמבר: השאירה את הילד לבד 40 דקות.” זה בכלל לא קרה. וחמור מזה, היה שם גם פרק בשם “תוכנית חלופית”. בפרק היא רשמה שמות של דודות שיכולות “לאשר” שאני חיה בלחץ – דבר שמעולם לא אמרו. היא הדפיסה הודעות שבהן ביקשתי ממנה לא להפתיע כי אני עמוסה – ושמרה עליהן “כהוכחה” לזה שאני “דוחה עזרה”. היה אפילו סעיף שבמידה שתצליח “להוכיח” שאני לא מסודרת או רק אמא לא מאורגנת, תוכל לבקש אפוטרופסות זמנית על הילדים “לטובתם”. כשהיא חזרה מהסופר רעדתי. לא ידעתי אם להתעמת, לשתוק או לברוח. החזרתי את המחברת בדיוק למקום שמצאתי אותה. באותו ערב היא זרקה, כבדרך אגב: “אולי יהיה עדיף לילדים עם מישהי יותר מסודרת…” אז הבנתי: זה לא גחמה רגעית – זו תוכנית. מאורגנת. מחושבת. מכוונת מטרה. לא אמרתי לה שראיתי. אני יודעת שאם אגיד, היא תכחיש, תאשים אותי, תהפוך הכול עליי – ותסכן אותי אפילו יותר. אני לא יודעת מה לעשות. אני מפחדת. ונשבר לי הלב.
05
שנים הייתה לי מערכת יחסים מסובכת עם אמא שלי, אבל אף פעם לא חשבתי שנגיע למצב כזה. יש לי שני ילדים בת בת 9 ובן בן 6. אני מגדל אותם לבד מאז שהתגרשתי, ותמיד
Life Lessons
אחרי שסיימנו את ארוחת חג המולד, התחבאתי מתחת למיטה כדי להפתיע את ארוסי – איך תוכנית מתוקה של כלה הפכה לקרב מוחות יהודי מושלם, במהלכו בת לאימפריית ספנות חשפה מזימה אפלה בערב נרות, ונקמה בחופה מול כל המוזמנים, בכיכוב ורה ואנג, שעון פאטק פיליפ ונקמה ששווה חצי מיליון דולר במלון המלכים בניו יורק
0407
אחרי שסיימנו את סעודת ליל שבת, התחמקתי מתחת למיטה, מתכננת להפתיע את ארוסי. חדר האורחים בבית משפחת גבאי התמלא בניחוח לוונדר ואבק ישן. הלילה היה שבת, ובחוץ
Life Lessons
תברחי ממנו – היי, חברה! — נטלי התיישבה על הכיסא ליד לִיקָה. — לא נפגשנו המון זמן. מה שלומך? — היי, נָטָשָה — ענתה ליקה לאט. — הכול מצוין. — אז למה את לא מסתכלת לי בעיניים? — נטלי בחנה אותה. — רוֹם שוב הסתבך במשהו? מה קרה הפעם? — נו, תפסיקי להעצים, — ליקה גלגלה עיניים, מתחרטת שנכנסה בכלל לבית הקפה. — הכל בסדר בינינו. עם רום היחסים שלנו מושלמים. הוא באמת בחור טוב. ובואי נסגור את הנושא. מבלי להקשיב להמשך הדברים של נטלי, קמה ליקה ויצאה, משאירה מאחוריה פרוסה חצי אכולה של עוגת גבינה. היא לא רצתה לשמוע לאף אחת. בטוחה שכולן פשוט מקנאות לה. רוֹם היה… חתיך, מוצלח, אכפתי. נכון, לפעמים עם דרישות מוזרות. למשל, הוא אסר על ליקה לצבוע את שיערה לבלונד. בפעם הראשונה הזו הם רבו ממש חזק. כמעט נפרדו! וכל זה על שטות כזו… ליקה הלכה למספרה, והספר אמר לה שבטח נולדה להיות בלונדינית. היא נכנעה. חזרה הביתה עם תלתלים פלטינים. רום החוויר מכעס. השליך לעברה את הספר שקרא, אמר מילים קשות ודרש שתצבע את השיער מיד. “בלונדיניות לא נכנסות לבית שלי”. ליקה חנוקה מדמעות מיהרה חזרה למספרה. הספרים ניסו לשכנע אותה לוותר, הרי הבלונד החמיא לה, אבל כשהתחילה לבכות, צבעו לה מיד חזרה. רום רק חייך בשביעות רצון ולא אמר כלום. אבל בבוקר כבר קיבלה ממנו צמיד יקר “כפיצוי”. ועוד משהו — ליקה לא יכלה להתלבש בלבן. אדום, כחול, ירוק — הכול חוץ מלבן. היא שאלה בבדיחה מה יהיה צבע שמלת הכלה שלה, וקיבלה ממנו מבט כל־כך מוזר שאיבדה חשק לכל שאלות נוספות. — תברחי ממנו, — התחננה אז נטלי. — תברחי ולא תביטי אחורה. היום את לא לובשת לבן, ומחר? אסור יהיה לצאת מהבית? לא משנה כמה “נפלא” הוא, תמצאי לך מישהו נורמלי. — לכל אחד יש את הקטעים שלו. — ליקה רק משכה כתפיים. — אצלנו זה רציני. אפילו החלטנו להביא ילד. רום מאוד רוצה בת. אפילו בחר לה שם — אנג’לה. ואת עוד אומרת לי לברוח… ************************** חבל שליקה לא הקשיבה לה. כי נטלי באמת צדקה — רום היה מוזר. וזה לא לקח הרבה זמן עד שליקה נוכחה בעצמה. היה בבית חדר אחד שליקה לא הורשתה להיכנס אליו. היה תמיד נעול. פעם שאלה: — תגיד, אתה במקרה קרוב משפחה של “הזקן עם הזקן הכחול”? — אל תדאגי, — חייך רום חיוך עקום, — אני לא שומר שם גופות של נשים לשעבר. וזה היה סוף השיחה על החדר ההוא. עד שליום אחד, כשחזרה הביתה מוקדם מהרגיל כי מרצה באוניברסיטה היה בשליחות, שמעה מאחורי הדלת קול לא ברור. בזהירות פתחה סדק — ומראה שהזעזע אותה נגלה לעיניה. דיוקן ענק של אישה, ורום כורע ברך מולה. האישה בציור חייכה ובעיקר — הייתה דומה מאוד לליקה. אולי אפילו נראו כאחיות, רק הבדל אחד: ההיא הייתה בלונדינית. — עוד קצת סבלנות, אנג’לה. עוד מעט נהיה שוב יחד, — חזר רום בשקט. ליקה רצתה להתפרץ פנימה, אבל אז שמעה את המשפט הבא: — היא תביא לי בת, בטוח בת. ואז הנשמה שלך תעבור לגוף הקטן הזה, ואת תישארי איתי לנצח. אני אדאג לך, וכשתגדלי, עוד פעם נאהב. “משוגע!” הבזיק בראשה, וליקה ברחה בפחד. נטלי הייתה כל כך צודקת. אבל מה עכשיו? איך בורחים מפסיכופת? מה שעוד יותר מפחיד — היא באמת הייתה בהריון. היה מוקדם לדעת בבירור, אבל הרגישה. ההורים רחוקים, חברות קרובות — רק נטלי. אז לשם הלכה. — אפילו לא דמיינתי שרום כזה, — לחשה ליקה ונעצה אגרופים בכפות הידיים. — אם לא הייתי רואה בעצמי, לא הייתי מאמינה! — תירגעי, — הושיטה לה נטלי כוס מים. ליקה שתתה בשקט. — את יודעת מה תעשי? תישארי איתו? — אין מצב! — הנהנה ליקה. — הוא משוגע! אני פוחדת על עצמי ועל הילדה. — חיוך עקום. — עכשיו אני מבינה למה אסר עלי להתלבש בלבן ולצבוע לבלונד. הייתי דומה מדי לה. — מזל שגילית לפני שהתחתנתם. — נטלי חשבה בקול. — סיפרת לו על ההריון? — התכוונתי להפתיע אותו… — אז מצוין. תגידי שמצאת מישהו אחר ותיסעי איתו. — נטלי נשפה. — אולי תחזרי להורים שלך. תלמדי באוניברסיטה שם, העיקר שתתרחקי ממנו. — כנראה את צודקת. ***************************************** ששת החודשים הבאים היו קשים — לא פיזית, אלא נפשית. מעבר דירה, הסברים להורים… בשל ההריון הפסיקה ללמוד; הפלה לא הייתה אופציה, הילדה לא אשמה. וליקה באמת ילדה בת, כמו שרום רצה. רום, בניגוד לכל החששות, עזב אותה בקלות יחסית. רק רמז לא לדבר יותר מדי. אפילו לא התעניין לאן בדיוק היא נוסעת, כאילו לא אכפת לו. לפעמים תהתה ליקה אם טעתה כאשר עזבה אותו ולא סיפרה על הילדה. וגם באותו ערב, אחרי שהרדימה את גלי הקטנה, עמדה ליד החלון וחשבה. הדלת צלצלה. שליח מהמסעדה, הזמינה אוכל. היא מעולם לא למדה לבשל. אחרי שאכלה משהו, התיישבה לספרים, מתכננת לחזור לאוניברסיטה. האותיות ריצדו, הראש הסתחרר… ליקה ניסתה להגיע לפלאפון להזמין עזרה, אבל הידיים סירבו לזוז. רגע לפני שהתעלפה, ראתה את רום, מחזיק ברוך את התינוקת. *********************************************** כשחזרה להכרה, הייתה בבית החולים. אמא שלה החליטה לבקר אותה ברגע הנכון. המשטרה ניסתה למצוא את הילדה — לחינם. רום נעלם יחד עם התינוקת, כאילו בלעה אותם האדמה. רק אחרי כמה שנים קיבלה האם שבורת הלב סימן קטן — צילום שבו רום מחבק ילדה יפהפייה עם שיער בלונדיני.
0114
– אהלן חברה, – אמרה שירי והתיישבה ליד נגה בבית הקפה הקטן בלב תל אביב. – מזמן לא נפגשנו, מה איתך? – אהלן, שיר, –
Life Lessons
Vete y no regreses jamás – La desgarradora despedida de Miguel entre lágrimas: “Vete, ¿me oyes? ¡Vete y no vuelvas nunca!” Con manos temblorosas, el joven aparta la pesada cadena y lleva a Berta hasta la verja del patio, abriéndola de par en par para intentar empujarla hacia la carretera, mientras ella no entiende por qué la están echando. ¿De verdad la abandonan? ¿Por qué? Si ella no ha hecho nada malo… “Vete, te lo suplico”, repite Miguel, abrazando a su perra, “no puedes quedarte aquí, él volverá en cualquier momento y…” Justo entonces, la puerta de la casa se abre de golpe y en el umbral aparece el ebrio Basilio, blandiendo un hacha… ***** Si las personas fueran capaces de imaginar por un instante lo dura que puede ser la vida de un perro que termina en la calle sin quererlo, seguramente muchos cambiarían su actitud hacia ellos. Al menos los mirarían con compasión y no con desdén, como suele ocurrir. Pero, ¿cómo iban a saberlo? Los perros no pueden contarlo. Ni quejarse de su destino. Toda su pena la llevan dentro. Pero yo os contaré una historia. Una historia de amor, traición y lealtad que empieza cuando Berta dejó de ser querida desde muy pequeña…
00
Diario personal Vete y no vuelvas Vete, ¿me oyes? susurraba entre lágrimas Miguel. Vete y no regreses jamás. Nunca. Con manos temblorosas, quité la pesada
Life Lessons
BARBA CANOSA, ALMA HERMOSA: “¡Me lo has mentido todo! Dejo de escribirte. Muy decepcionado con las mujeres. ¿Cómo pudiste fingir y mentir tanto tiempo? Quería casarme contigo y lo has echado todo a perder. Una vida en pareja no puede empezar con mentiras y desconfianza. Adiós. No me escribas más. No responderé. Tu antiguo caballero.” Así fue la carta que recibí de un inglés. Mantuve correspondencia con Connor casi un año, y parecía que nuestra cita sería en su ciudad, Sheffield. Pero, lamentablemente… No ocurrió. …Yo tenía entonces cuarenta y nueve años, divorciada hacía tiempo, con hijos y nietos. Quería sentirme mujer una vez más. Los años pasan volando. Los hijos, en sus asuntos. No quería quedarme entre cuatro paredes recordando mejores tiempos, convertida en abuelita tejiendo calcetines interminables y bordando sábanas. Mis amigas, casadas, pegadas a la vida doméstica familiar. Revisé en el trabajo a todos los “pretendientes” y ninguno me convenció. Siguiendo el consejo de una compañera, probé suerte en una web de citas. Total, no perdía nada. Rellené un larguísimo perfil, resaltando mis virtudes y adjuntando una foto favorecedora. Esperé milagros, sin lanzarme sobre los hombres solteros. Manteniendo mi dignidad. A los días, solo un correo: un inglés, 59 años, empresario, divorciado, dos hijos adultos. En la foto, impecable, apuesto, de pie ante una mansión espectacular. Me proponía conocernos. Quizá matrimonio, quién sabe. La felicidad al alcance de la mano, pensé… aunque respondí cortésmente que debía pensarlo porque tenía muchos pretendientes, y él, Connor, debía comprenderlo. Connor fue discreto, elegante. Me respondió que una mujer como yo cautivaba a muchos, pero sobre todo a él. ¡Qué halagada me sentí! Empezamos una correspondencia abierta y entrañable. Pensaba que habíamos nacido el uno para el otro. ¿Por qué en países distintos? Connor me llamaba “Rosa misteriosa”, yo a él, “Mi caballero”. Me acostumbré tanto a sus cartas dulces que ya imaginaba mi vida casada con él, en esa casa grande conversando cada mañana. Avisé a mis hijos de que pronto me iría, que el piso sería para ellos, que dejaría mi trabajo. Mi hijo y mi hija intentaron bajarme de la nube: -Mamá, no te conocemos. La jubilación está cerca y tú, ¿te casas? ¿Quién te va a querer allí? Dentro de poco tu caballero tendrá achaques y te tocará cuidarle… No te precipites, mamá, piensa. Yo no hacía caso. ¡Iba camino de convertirme en una lady! Cambié mi vestuario, mi peinado, mis modales. Pedí el visado. Y entonces, la carta cruel de Connor: “No eres una Rosa misteriosa, sino una simple mentirosa. No escribas más.” No entendía nada. ¿Cuándo mentí yo? Repasé todo, le escribí a Connor. Esperé seis meses, sin respuesta. Hasta que, ya resignada, llegó un mensaje de “Mi caballero”: -“Rosa misteriosa”, perdona. Estuve meses hospitalizado y casi muero. No quise preocuparte. Pedí a mi hijo Oliver que continuara la correspondencia, pero me dijo que de pronto cortaste tú. ¿Por qué? He sanado, y quiero recibirte en mi casa como esposa. Leí y releí la carta, llorando. No sabía qué responder. Entendí que Oliver no quería que su padre se casara, y quería apartarme. Pensé: supón que viajo a Sheffield. Oliver, celoso, podría envenenar mi desayuno o llenarle la cabeza a su padre para que me eche. Mejor dejar a los ingleses con sus cosas. Al fin y al cabo, mis nietos empiezan el cole en septiembre, hay que ayudarles con lectura y mates, y en la casita del pueblo esperan los tomates, el jardín… Descansaré de nuevas aventuras amorosas, que tanta energía consumen. La vida pasa deprisa. -¡Buenas, vecina! ¿No esperaba verte, hace mucho que no venías? ¿Demasiadas ocupaciones, o te has casado acaso? – mi vecino del pueblo me abordó, curioso. -¡Hola, Nicolás! La verdad, te he echado de menos. ¿No estarás casado tú? ¿Me ayudas con la leña? Te invito a un té. Hay mil cosas que hacer – tan feliz estaba de ver a Nicolás que casi me lanzo a su cuello. -¿Cómo iba a casarme? Si mi novia lleva un año sin aparecer… – bromeó él. -¿Y eso cómo se interpreta? – fingí no entender, aunque sí entendí. -Cásate conmigo, Antonia. Ya nos conocemos de toda la vida… Como se dice, árbol viejo cruje, pero sigue en pie. Qué feliz soy ahora. Mi futuro marido tendrá barba canosa, pero el alma hermosa. …Y Nicolás y yo sumamos ya siete años de felicidad matrimonial…
00
BARBA CANA, ALMA TEMPRANA ¡Me has engañado todo este tiempo! Rompo nuestro contacto. Muy decepcionado con las mujeres. ¿Cómo has podido fingir y mentir tanto?
© 2026 VesperUm