Life Lessons
אצל דודה רות נופץ הסרוויס. לתמיד. סרוויס החתונה ל־12 איש. להתראות, שוליים מוזהבים וחותמות Made in Germany בגב של כל צלחת — דוד קובי נפל מהמדף העליון יחד עם הקופסה. — אוי, — דודה רות אפילו התעניינה. — הרי זה מחרסינה! כאילו חרסינה לא נשברת. אחר כך חדרה אליה הטרגדיה, נשענה בכיסא: “נחום, תביא ולידול!” התקשרה לכולם, אפילו אליי — למרות שזה שיחה בין־עירונית, והתייפחה על נעוריה שהתנפצו לאלף רסיסים קטנים: — ההורים שלו נתנו לנו את זה לפני עשרים שנה. לא נגענו, חיכינו למאורע מיוחד, חתונת החרסינה, רחמנא ליצלן. ומה? אבא נפטר, לקובי נקע בקרסול, לי יש לחץ דם גבוה. ושים לב, אף אחד, לא השתמש בצלחות האלה אפילו פעם אחת. טיפשים. חשבתי לעצמי: למה אנחנו שומרים סרוויסים, תכשיטים ורגעים צבעוניים ל“הזדמנות מיוחדת”? למה אנחנו שומרים נרות ריחניים ל“לילה מיוחד”, מכניסים עגילי יהלום לקופסה, מרחיקים את הילד כשהוא “מוקדם מדי” מושיט יד לנקניק, ושומרים מילים עדינות ליום האהבה? מה רע ביום הזה, ברגע הזה, לעומת ה“יום הנכון”? האם באמת “עוד נספיק”? רוב השיחות מהמגדלים הבוערים בניו יורק כללו הצהרות אהבה. אנשים התקשרו ליקיריהם, השאירו הודעות במשיבון. “אני. אוהב. אותך” — זה היה הכי חשוב להספיק לומר על פני האדמה. המציאות, לפי האנציקלופדיה, היא “הקיים בפועל”, אותו רגע בין העבר לעתיד. אין סיבה לחכות, להחביא על המדף העליון, לשמור ל“מתי שהוא” את מה שיכול לשמח, לרגש, ולחמם עכשיו. אין מחר. יש רק היום, שהוא לא פחות מיוחד מסילבסטר או מפורים. אז למה לא להזדרז — להשלים, לראות את הים, לשחק עם הילד, לחבק את הבת, להביא לאמא עוד בושם “שאנל 5” — שישתמשו לא רק בחג, אלא ביום־יום. צריך להספיק — לקרוא, לטעום מרק קיפודי ים או חגבים צלויים, לראות סרט אהוב ולשכוח מהכלים בכיור. לקנות לדודה רות סרוויס חדש ולעשות ארוחה חגיגית באמת. ולהגיד את המילים האלה, “אני אוהב אותך”, לפני שמתחילים הכותרות הסופיות.
07
אז תקשיב למה שקרה לדודה רותי פשוט שברון לב. סט הכלים של החתונה שלה הלך. לגמרי. סט מפואר כזה לי”ב איש, עם שולי זהב, שכל צלחת מסומנת ב”
Life Lessons
אצל דודה ריה נשבר הסט כלים. לתמיד. סט החתונה ל–12 סועדים. להתראות, שפת הזהב והחותמות Made in Germany על כל כלי — דודה קותי נפל מהמטבחון עם הקופסה. — אוי, — דודה ריה פתאום הסתקרנה. — הרי זה חרסינה! כאילו חרסינה לא נשברת. אחר כך קלטה את הטרגדיה, השתרעה בכורסה: “ניקולאי, ולידול!”, התקשרה לכולם, אפילו אליי, למרות שזה שיחה בינעירונית, והתחילה לקונן על נעוריה שהתפזרו לאלף רסיסים: — ההורים שלו נתנו לנו את זה לפני עשרים שנה. אפילו לא נגענו, שמרנו לאירוע מיוחד, לחתונת החרסינה, רחמנא ליצלן. ומה קרה? אבא נפטר, לקותי נקע בקרסול, לי יש לחץ דם גבוה. ותשים לב — אף אחד לא השתמש פעם אחת בצלחות האלו. איזה טיפשות התחלתי לחשוב. למה אנחנו שומרים סטים, תכשיטים ורגשות צבעוניים רק ליום מיוחד? למה אנחנו חוסכים נר ריחני ל”לילה מיוחד”, מסתירים עגילי יהלום בקופסה, מרחיקים את הילד מהמאכלים עד ש”הגיע הזמן”, ושומרים מילים יפות ליום אהבה? מה הופך את היום הזה לפחות טוב ממה שמצופה? אפשר באמת להמשיך ולחכות? כמעט כל השיחות מהמגדלים הבוערים בניו יורק כללו הצהרות אהבה. אנשים התקשרו, השאירו הודעות. “אני. אוהב. אותך” — זה היה הדבר הכי חשוב להספיק לומר בעולם. המציאות, לפי האנציקלופדיה, היא “מה שקיים באמת” — הרגע שבין עבר לעתיד. אסור לדחות, לא להסתיר במחסן, לא לשמור ל”פעם אולי” את מה שיכול לשמח כאן ועכשיו. אין מחר. יש רק היום, שהוא לא פחות מיוחד מ-31 בדצמבר או 8 במרץ. אז בואו נמהר. להתפייס. לראות את הים. לשחק עם הבן, לחבק את הבת, לקנות לאמא עוד בקבוק שאנל 5 — שתחגוג כל יום, לא רק בחגים. צריך להספיק. לקרוא. לאכול מרק קיפוד ים או חגבים בתנור. לראות את הסרט האהוב ולשכוח מכלים בכיור. לקנות לדודה ריה סט חדש ולעשות ארוחה חגיגית. להספיק להגיד “אני אוהב אותך” — לפני שהקרדיטים עולים
05
ביומן שלי, אני כותבת: לכל אחד במשפחה יש איזו טראומה קטנה או גדולה, אבל היום זה היה תור של דודה רינה. סט הכוסות והצלחות שלה, אותו אחד שקיבלה לחתונה –
Life Lessons
אחרי תאונת דרכים נשארתי בבית חולים, כשהחמות מביאה אליי את הבן שלי; הבן הקטן שלי הושיט לי בקבוק מיץ תפוזים ולחש פתאום: “סבתא אמרה שתקחי את זה, אבל ביקשה שלא אגיד יותר כלום” — רק אחר כך גיליתי את האמת והזדעזעתי: למה החמות שלי באמת רצתה שאשתה את המיץ הזה, ומה היה בו.
05
אחרי התאונה הכל הרגיש כמו חלום מוזראו סרט ישן שהרצועה נקרעה ממנו באמצע. חייתי בין לבן של שמיים וגווני חול של בית החולים איכילוב בתל אביב, גופי עטוף בתחבושות
Life Lessons
Por dinero rejuvenecí “oficialmente”. Años después, mi marido descubrió la verdad y nos divorciamos.
01
Por dinero me volví más joven. Años después, mi marido descubrió la verdad y nos divorciamos. Nací en un pequeño pueblo de Castilla. Después de terminar
Life Lessons
אחרי התאונה שכבתי בבית החולים במצב קשה, כשהחמות שלי הביאה אליי את הבן שלי; הילד הקטן שלי הושיט לי בקבוק מיץ תפוזים ולחש לי: “סבתא אמרה שאת צריכה לשתות את זה, אבל היא ביקשה שלא אגיד כלום” אחרי תאונת פגע וברח, שכבתי בבית החולים – הרופאים היו מעטים במילים, בעלי עמד בצד בחוסר אונים, והחמות הפכה למי ששולטת בכול: הניירות, השיחות, הביקורים. הייתי חלשה מדי מכדי להתווכח. באותו יום הדלת נפתחה, והחמות נכנסה ראשונה, מחזיקה בידה את בני. הוא נראה רציני מדי לגילו, כמו שמבין שאסור להרעיש כאן או לשאול שאלות. החמות הציבה אותו ליד המיטה, חייכה חיוך מאולץ ואמרה שזה רק לרגע – “שלא יילחץ”. ואז התרחקה לכיוון החלון, כאילו נותנת לנו רגע לבד. הבן שלי טיפס לידי על המיטה, התמקם בחוסר נוחות והושיט לי בקבוק מיץ תפוזים. לקחתי אותו אוטומטית וידיי רעדו. הוא התקרב אליי ממש, כיסה בידו את פיו ולחש בקול חרישי: “סבתא אמרה שתשתי את זה אם אני רוצה שתהיה לי אמא חדשה, יפה… אבל היא ביקשה לא לספר עוד כלום.” קפאתי. המיץ היה קר ומבריק מדי, לא מהמזווה של בית החולים. פתאום הרגשתי את מבטו של בעלי בכניסה, והחמות עדיין עמדה ליד החלון, כאילו כלום לא קורה, אבל ידעתי שהיא כל כולה מכוונת אלינו. הנחתי אט־אט את הבקבוק על הסדין, והזלפתי את המיץ על הרצפה – העמדתי פנים ששתיתי. החלטתי לגלות למה החמות השתמשה בבני כדי לשכנע אותי לשתות את המיץ הזה. 😨😱 האמת שהתגלה לי הפחידה אותי. המשך בתגובה הראשונה למטה 👇👇
04
יומן אישי, 12.2 אחרי התאונה ישבתי בבית החולים, גופי פגוע וכואב, הידיים רועדות מחולשה. חמתי, רבקה, השתלטה על כל העניינים מסמכים, ביקורים, שיחות עם הצוות.
Life Lessons
אחרי תאונת דרכים קשה שכבתי בבית החולים – כשהחמות דאגה להביא אליי את בני הקטן; הוא התקרב אליי בשקט, הושיט לי בקבוק מיץ תפוזים ולחש: “סבתא אמרה שתשתי את זה – אבל היא ביקשה לא לספר יותר כלום”
011
לאחר התאונה, שכבתי בבית החולים בתל אביב, כשלפתע נכנסה חמתי מלווה בידי בני הקטן, איתי. הוא ניגש אליי בשקט, הגיש לי בקבוק עם מיץ תפוזים, והתקרב אליי עד שלחש: “
Life Lessons
התביישתי להגיע לחתונת הבן שלי כי היו לי רק בגדים ישנים; בכנסייה הרבה אורחים לעגו למראה שלי, אבל מה שעשתה הכלה לעתיד שלנו הדהים את כולם
01
הרגשתי בושה ללכת לחתונה של הבן שלי. ידעתי שהבגדים שלי ישנים ובלויים, ושבין כל האורחים המכובדים והעשירים ארגיש זרה ומובכת. אבל לא הייתה לי ברירה אחרת.
Life Lessons
היה לי כל כך מביך להגיע לחתונה של הבן שלי עם שמלה ישנה; בכנסייה חלק מהאורחים לעגו לי — אבל מה שעשתה כלתי לעתיד הדהים את כולם
07
היה לי כל כך לא נעים ללכת לחתונה של הבן שלי. ידעתי שהבגדים שלי ישנים ובלויים, ושבקרב האורחים האלגנטיים אראה חריגה ולא שייכת. לא הייתה לי ברירה אחרת.
Life Lessons
התביישתי ללכת לחתונה של הבן שלי כי הבגד שלי היה ישן; בכנסייה הרבה אורחים לעגו לי, אבל מה שעשתה כלתי לעתיד השאירה את כולם בהלם
011
היה לי מאוד מביך ללכת לחתונה של הבן שלי. ידעתי שהבגדים שלי ישנים ובלויים, ושבין כל האורחים החגיגיים והיוקרתיים בעיר תל אביב, אראה לא שייכת.
Life Lessons
“מה אתם עושים? זה הבית שלי! התגרשתי מהבן שלכם כבר לפני שלוש שנים!” – זעקה אישה כשראתה את גרושתה לשעבר מביאה מנעולן ומנסה לפרוץ לה לדירה
09
מה אתן עושות פה? זה הבית שלי! אני ובנך התגרשנו כבר לפני שלוש שנים! צעקה תמרה, כשראתה את חמותה לשעבר מביאה עימה את יעקב האינסטלטור ומנסה לפרוץ לדירתה.