Life Lessons
¿Vivir en casa ajena? ¡Entonces paga el alquiler!
00
¿Vivir en casa ajena? ¡Entonces paga alquiler! No sé si la boda de mi hija va a celebrarse. Todos han acabado enfrentados. Y el futuro yerno está completamente descontrolado.
Life Lessons
בדרך פתאום ראיתי את הבת שלי עם הנכד שלי, לבושים בבגדים קרועים, מבקשים נדבות: “ילדה שלי, איפה הדירה והכסף שנתתי לך?” הבעל והחמות לקחו לה הכול וזרקו אותה עם הילד לרחוב. מה שעשיתי כדי להעמיד אותם במקום השאיר את כולם בהלם 😲😨 בדרך פתאום ראיתי את הבת שלי עם הנכד שלי, לבושים בבגדים קרועים, מבקשים נדבות: “ילדה שלי, איפה הבית והכסף שהעברתי לך?”
018
היום קרה לי משהו בלתי צפוי שאף אבא לא מאחל לעצמו. הייתי בדרך הביתה מתל השומר, הראש כבר כאב מכל הדאגות, רק רציתי להגיע הביתה, להתקלח, להניח את הראש.
Life Lessons
זה לא האלקסיי ההוא לילך עמדה מול המראה ומחליפה עגילים כבר בפעם השלישית. — ומה את אומרת, קנוק, — פנתה לכלבתה, — את אלה או את ההם? קנוק פיהקה. — תודה על התמיכה. היא הביטה בשעון. עוד חצי שעה. התרגשות מוזרה. בדרך כלל היא הרגישה בטוחה בעצמה — המחזרים תמיד חיזרו אחריה. אבל עכשיו… — שטויות, — החליטה, ושוב בחנה את עצמה במראה. — את — הכי טובה! אולי הכל בגלל שעוד לא פגשה את אלכסיי? שלושה שבועות של שיחות טלפון — אבל לא מפגש אחד. שלושה שבועות, ואף פעם לא הצלחתי להשתלט עליו בשיחה, — חשבה פתאום וחייכה לעצמה. לילך נאנחה ולקחה את התיק שלה. הגיע הזמן. לפני שלושה שבועות — אלוהים, מתי כבר תתחתני ותצאי מהבית! — נאנח בארוחת הערב אביה, הניאורוכירורג. הוא רק עכשיו חזר מניתוח שנמשך שעות וקיווה לערב שקט עם ספר של האחים סטרוגצקי. אבל לילך כבר חצי שעה מדברת בלי לעצור, מנתחת סופרי מדע-בדיוני סובייטיים לעומת אמריקאים. — אבא, הרי בעצמך אמרת שסטרוגצקי זה הפסגה… — נכון, אמרתי. בואי נדבר על זה מחר? עכשיו אני צריך קצת שקט. לילך נעלבה ושתקה — לשלוש דקות שלמות. — דרך אגב — על חתונה, — התעורר פתאום אבא. — את זוכרת את ד”ר שפר — מנהל המרפאה שבה עבדתי פעם? — כן, מה איתו? — יש לו בן. אומרים שהוא בחור ראוי. שפר ביקש את המספר שלך — כדי להכיר ביניכם. הסכמתי. לילך עיוותה פרצוף. כל השידוכים האלה — כל כך מיושן. זה בשביל בנות שלא מוצאות זוג, לא בשבילי! אבל על אבא לא מתווכחים. הטלפון הראשון “בחור ראוי” המתין כמה ימים ואז התקשר. — שלום? — שלום, זו אלכסיי. אבא שלך סיפר לך? — כן, — ענתה באדיבות קרירה, אבל עם טיפונת עניין. קול נעים. — אבא שלי אמר שאת… מיוחדת. — אני? — צחקה. — סתם סטודנטית. שנה ב’, רפואה שנייה, ילדים. ואתה? — רפואה ראשונה. אהיה מנתח… הבנתי — זה מסביר את הביטחון. הם דיברו שעה. אחר כך — עוד שתיים. ואז — כל יום. אלכסיי סיפר על החתולה מריאנה, על האהבה שלו למדע-בדיוני, ואיך הוא דואג לדמות שלו — לא רזה מדי? לא חיוור? לא עייף? לילך הקשיבה. לפעמים חשבה: האמת שזה אמור להיות תפקידי… והתאפקה לא לומר — “אלכס, תרפה כבר”. למרות שהוא ממש לא אהב שאומרים לו אלכס. אבל אם לא לחפש שערות — הכל מצא חן בעיניה. פגישה ב”כיכר רבין” סוף סוף קבעו. בתחנת הרכבת, בכיכר רבין. לראות סרט חדש בקולנוע, אחר כך לאכול גלידה ב”סוסיאטה” ברחוב אבן גבירול. ואחר כך — מי יודע. לילך קפצה מהקרון והסתכלה סביב. המון. רעש. ריח המטרו. והוא — גבוה, נחמד, עם זר שושנים ביד. מחכה סמוך לעמוד, מציץ בכל רכבת שנכנסת. היא התקרבה: — אלכסיי? הבחור נבהל, הסתכל עליה מופתע: — סליחה, את… — לילך, — אמרה בנחישות ושלחה לו יד — גם ללחיצה, גם לנשיקה. נשאר המום מיופיי, — חייכה לעצמה. שוב הוא עובר מ”לך” ל”את”… הבחור קפא. — לילך? — חזר אחריה, לא בטוח. — אבל אני… — בוא נזוז! — גררה אותו. — צריך להספיק לאסוף את הכרטיסים! — רגע, אני רק רוצה להגיד… — נדבר אחר כך! — משכה אותו החוצה. הוא עוד הביט לאחור — כאילו מחפש מישהו. אבל לילך כבר הטביעה אותו בהמון. זר השושנים נשאר אצלו ביד. הוא הביט בזר, אחר כך בה — ונכנע. — טוב, — אמר בשקט. — נלך. הקולנוע והקפה הסרט מצא חן בעיניהם. לילך אהבה גם את המעיל המעוצב שלו, והצעיף שסבתא כנראה סרגה ביד — והוא גאה בו. הריח היוקרתי של קלן צרפתי. הגלידה המתוקה והפריכה ב”סוסיאטה”. וגם זה שדעתם דומה כמעט על הכל. או יותר נכון היא דיברה — והוא הקשיב לה בעיניים חומות נוצצות, מהנהן ומסכים. לפעמים היה מניח על ידה המחוות הקטנות, היד הרחבה והחמה. זה היה כל כך גברי וסקסי! — את יודעת, — אמר כשהם טיילו בערב בשדרות רוטשילד, — את כל כך… — היסס. — כל כך מה? — שאלה בחשש. — את אמיתית. לא מתביישת להיות את. לילך שלחה לו חיוך מהפנט — הכי מהפנט שהיא יכולה. היא הייתה מאוהבת. שלושה חודשים אחרי הסיפור התקדם מהר. נפגשו כמעט כל יום, והיו מתקשרים עוד כמה פעמים ביום. אולי גם יותר, אבל אז עוד לא היו סמארטפונים. שלושה חודשים אחרי זה, אלכסיי אמר לה שהוא אוהב אותה, לא יכול בלעדיה, ומבקש להתחתן איתה. לילך עשתה את עצמה חושבת עשר דקות, ואז הסכימה בשמחה. — צריך להכיר אותך עם ההורים, — דאג החתן. — עדיף שנחכה עם זה, — נבהלה. המשפחה שלה חשדה בכל מועמד. ובעיקר סבתא. אף אחד לא היה ראוי לנכדה היקרה שלה, ואמא ואבא תמיד הסכימו איתה. מהאלכסיי שלה לילך לא הייתה מוכנה לוותר. גם לפגוש את ההורים שלו — לא מיהרה. שלא ירוץ מילה מכאן לשם. יום הולדת לאבא הזדמנות הגיעה כשבועיים אחרי. האבא, שלא אוהב רעש, החליט לחגוג יומולדת 55 והזמין חברים. לילך הודיעה חגיגית שתגיע עם בן זוג. החברים כבר התאספו, כשלילך הכניסה את החתן שלה — עם זר ציפורנים ובקבוק קוניאק צרפתי. — אבא, תכיר בבקשה… — התחילה ברצינות ובהתרגשות. הטלפון צלצל. — תמתינו, אני עוד רגע, — אמר ורץ לטלפון. חזר כעבור דקה: — זה היה שפר — בירר איך להגיע מהתחנה. אני כל כך שמח שסוף סוף יבוא. כבר חשבתי שנעלב ממני מאז שלא הגעת לדייט עם הבן שלו! לילך קפאה. — לא הגעתי?! אבא הסתכל עליה מופתע: — נכון. הוא אמר שחיכה לך בכיכר רבין שעתיים. עם פרחים. לא באת. לילך פונה לאלכסיי. הוא עומד ליד הדלת — חיוור, עם זר ציפורנים, ומסתכל עליה במבט אשם. — אנחנו עוד רגע חוזרים, — היא אומרת לאבא המופתע. תופסת את אלכסיי בשרוול וגוררת אותו לחדר. האמת לילך סגרה את הדלת. פנתה אליו. — חכה, — דיברה לאט, כאילו חוששת לא להבין. — מה זה “לא הגעתי”? אלכסיי שותק. — אתה לא אלכסיי שפר? הוא מניד בראש. — לא, — לוחש. — אני אלכסיי סוקולוב. חבר שלי הכיר לי מישהי… נטע. חיכיתי לה ברבין. ואז את באת ו… — סתם גררתי אותך איתי, — אמרה בשקט. עמדו שניהם בשתיקה. — ניסיתי להסביר, — אומר בשקט. — כבר ביום הראשון, בדרך לסרט. אבל לא הקשבת. — אני אף פעם לא מקשיבה, — היא מחייכת. — זה כישרון שיש לי. קנוק נובחת בדלת. לילך יושבת על המיטה. — ומה עכשיו? אלכסיי מביט בה — ארוך ורציני מדי. נעמד מולה על ברך אחת. — לא משנה לי איך הכרנו — מקרה או מישהו שסידר. אני אוהב אותך ורוצה שתהיי אשתי. אמיתית. בלי בלבול. לילך נושמת לרווחה בחיוך. — טוב. אז בוא נכיר להורים. רק שתדע — המשפחה שלי לא קלה. — גם שלי לא. ויש לי גם חתולה עם אופי. — נסתדר! יצאו מהחדר לסלון. כל האורחים חיכו להם — וביניהם, שזה עתה נכנס, ד”ר שפר עם בנו. גבוה, יפה, עם זר שושנים ביד. לילך הסתכלה על אלכסיי שפר האמיתי. ואז — על אלכסיי שלה, חיוור ומתרגש, עם זר הציפורנים. לא, — חשבה. — זה לא ההוא. וצחקה — באמת. — אבא, — אמרה, — יש לי סיפור לספר לך. ארוך.
076
לא אותו אלעד נעמה עמדה מול המראה והחליפה עגילים בפעם השלישית. “נו מה את אומרת, במבה?” פנתה אל הכלבה הקטנה שלה. במבה פיהקה בעייפות. “
Life Lessons
זה לא אלכסיי הנכון לילית עמדה מול המראה, מתלבטת כבר בשלישית בין עגילים, ופנתה לכלבלב קנופקה: “נו, קנופקה, האלו או ההם?” (קנופקה פיהקה באדישות.) “ותודה על התמיכה,” חייכה לילית לעצמה, הציצה שוב בשעון – עוד חצי שעה. התרגשות משונה מילאה אותה. בדרך כלל היא רגילה לכך שהבחורים רודפים אחריה, אבל הפעם… אולי זה בגלל שעדיין לא פגשה את אלכסיי? שלושה שבועות של שיחות טלפון – בלי אף פגישה. ואף פעם לא הצלחתי לגבור עליו בשיחה, חשבה וחייכה לעצמה, תוך כדי שלוקחת את התיק. הגיע הזמן. שלושה שבועות קודם “אוי, מתי כבר תתחתני ותעזבי את הבית?” נאנח אבא, הנוירוכירורג, באמצע ארוחת הערב. רק חזר ממשמרת מתישה וקיווה למנוחה עם ספר של אתגר קרת, אבל לילית לא הפסיקה לברבר השוואות בין מדע בדיוני ישראלי לעולמי. “אבל אבא, אמרת בעצמך שקרת הוא בשיא,” “נכון, דיברנו על זה. אולי נעשה את זה בפעם אחרת? עכשיו רק שקט.” לילית נעלבה ונשארה דוממת… לשלוש דקות בדיוק. “דרך אגב, בענייני חתונה,” התעורר אבא לפתע. “זוכר את ד״ר שפיגל — המנהל של הקופה שבה עבדתי?” “כן?” “לו יש בן. אומרים עליו שהוא בחור רציני מאוד. שפיגל ביקש ממני את מספרך – כדי שיכירו ביניכם. נתתי.” לילית עיוותה את פניה. כל ההיכרות האלה שסידרו ההורים כל כך מיושנות. וזה הרי לפשוטות, לא לה. אבל להתנגד לאבא? לא הייתה לה אומץ. השיחה הראשונה “הבחור הרציני” חיכה כמה ימים ואז התקשר. “הלו?” “שלום, זו אלכסיי. אבא שלך סיפר עליי?” “סיפר,” ענתה לילית ביובש, אבל הסקרנות גברה. קולו נשמע נעים. “אבי לא הפסיק להחמיא לך. אמר שאת מיוחדת ממש.” “לא בטוחה,” צחקה, “אני סתם סטודנטית. שנה שנייה ברפואה, מתמחה בילדים. ואתה?” “אני מהמחזור הראשון. אהיה כירורג…” הביטחון העצמי התבהר בין המילים. הם שוחחו שעה. ואחר כך שעתיים. ומאז – כל יום. אלכסיי סיפר על החתולה מריאנה, על אהבתו למדע בדיוני ועל דאגותיו מהמדדים הפיזיים שלו – רזה מדי? חיוור? עייף? לילית הקשיבה, אבל מידי פעם תפסה את עצמה חושבת: רגע, לא זו הייתה תמיד התפקיד שלי? היא בקושי התאפקה לא להגיד: “אלי, פשוט תירגע כבר” – ולמרות שממש לא סבל את השם אלי. אבל חוץ מהשטויות האלו, הכל היה לה מושלם. הפגישה ב”צומת עזרא נאווי” סוף סוף סיכמו להיפגש. בתחנת רכבת, בצומת עזרא נאווי (הלוא היא “פושקינסקיה” התל אביבית). ללכת לסרט החדש, ואז לטייל עד לבית הקפה “קוסמוס” ברחוב אבן גבירול. ואחר כך – נראה מה יהיה. לילית קפצה מהקרון והביטה לכל הכיוונים. המון, רעש, ריח של תל אביב הישנה. והנה הוא: גבוה, נאה, זרי ורדים בידו. מחכה ליד עמוד, סורק במבטו כל רכבת נרגש. היא נגשה בנחישות: “אלכסיי?” הבחור נדרך, הביט בה בהפתעה: “סליחה, את…” “לילית,” אמרה בתקיפות והושיטה לו יד, גם ללחיצה וגם אולי לנשיקה. המום מהיופי שלי, חשבה לעצמה וצחקה בראש. הבחור קפא. “לילית?” שאל בגמגום. “אבל אני…” “בוא כבר! צריך להספיק להזמין כרטיסים!” “חכי, רציתי להגיד…” “נשמור את זה לאחר כך!” משכה אותו החוצה. הוא עוד הספיק להביט לאחור, כאילו מחפש מישהו, אבל לילית כבר גררה אותו אל תוך הקהל. זר הוורדים עדיין בידיו. הוא הביט בפרחים, אחר כך בה – ונכנע. “טוב,” אמר בלחש. “בואי.” הסרט ובית הקפה הסרט מצא חן בעיניהם. לילית שמה לב למעיל המיוחד של הבחור, הצעיף האומנותי שסבתא שלו סרגה, והריח הנעים של בושם צרפתי יוקרתי. הגלידה הנמסה עם הציפוי הפריך בקוסמוס הייתה פשוט תענוג. וגם הדעות שלהם – התאימו כמעט להכל. טוב, כרגיל, לילית דיברה בעיקר, והוא הקשיב לה, נועץ בה עיניים בורקות ומדי פעם הניח את ידו החמה והרחבה על ידה, בתמיכה רכה. זה היה כל כך גברי ואפילו סקסי! “את יודעת,” אמר כששוטטו בין הסמטאות של נחלת בנימין בערב, “את כזו…” – הוא התלבט לרגע. “כזו מה?” התכווצה בה החוסר ודאות. “חיה. כנה.” היא חייכה אליו בחיוך הכי מהפנט שלה. היא כבר הייתה מאוהבת. שלושה חודשים אחר כך הקשר התפתח במהירות. נפגשו כמעט כל יום, ודיברו עוד יותר בטלפון. היה אפשר להתכתב שעות, אם רק היו אז סמארטפונים. שלושה חודשים עברו ואלכסיי הצהיר שהוא אוהב אותה, לא יכול בלעדיה, ורוצה להתחתן. לילית, לאחר רגע של העמדת פנים, הסכימה בשמחה. “צריך להכיר אותך להורים,” דאג החתן. “לא עכשיו, עדיף לדחות,” נבהלה. במשפחה שלה היו מאוד בררנים בבחירת מועמד לבת האהובה – ובעיקר סבתא, שאף פעם אף חתן לא היה ראוי בעיניה. לילית ממש לא התכוונה לוותר על אלכסיי, ועם ההורים שלו גם העדיפה בינתיים לא למהר. יום הולדת לאבא ההזדמנות התגלגלה אחרי שבועיים. הפעם – יום הולדת 55 לאבא, שאינו אוהב מסיבות, אך הזמין אורחים לכבוד המאורע. לילית הודיעה חגיגית שתבוא עם האורח שלה. כשהאורחים כמעט כולם כבר הגיעו, הכניסה את החתן, עם זר ציפורנים ובקבוק קוניאק צרפתי מתחת לזרוע. “אבא, תכיר בבקשה…” התחילה בטקסיות מהוססת. הטלפון צלצל. “חכי שנייה,” אמר אבא ורץ לענות. חזר כעבור דקה: “זה היה שפיגל – שאל על הדרך מהתחנה. אני שמח שהוא יגיע, חשבתי שנעלב ממני כשלא באת לפגישה עם הבן שלו!” לילית קפאה. “לא באתי?!” אבא הביט בה במבט תמים: “כן. הוא סיפר לי שהבן חיכה לך בצומת שעתיים. עם פרחים. את לא הגעת.” לילית סובבה לאט את ראשה אל עבר אלכסיי, שעמד ליד הדלת, חיוור, עם זר הציפורנים בידים, ובמבטו אשמה. “נחזור עוד רגע,” לחשה לאבא המופתע. תפסה את אלכסיי בשרוול וגררה אותו לחדרה. האמת לילית טרקה את הדלת, פנתה אליו לאט: “רגע. מה זאת אומרת שלא באתי?” אלכסיי שתק. “אתה לא אלכסיי שפיגל?” הוא הניד בראשו. “לא. אני אלכסיי סוקולוב. חבר שלי הכיר לי מישהי… נטאשה. חיכיתי לה בצומת. ואז את ניגשת אליי ו…” “ופשוט גררתי אותך איתי,” סיכמה לילית. עמדו בלי מילה. “ניסיתי להסביר,” אמר. “בפעם הראשונה. בדרך לקולנוע. אבל לא הקשבת.” “אני אף פעם לא מקשיבה,” הודתה. “כישרון.” קנופקה יבבה ליד הדלת. לילית התיישבה על המיטה. “ומה עכשיו?” אלכסיי הביט בה, ארוך ורציני. אחר כך כרע ברך. “זה לא משנה איך הכרנו – במקרה או דרך אבא של מישהי. אני אוהב אותך ורוצה שתהיי אשתי – באמת. בלי טעויות.” חיוך הקלה התפשט על פניה של לילית. “טוב. אז הולכים להכיר את ההורים שלי. רק שתדע – אנחנו משפחה קשה.” “וגם אצלי לא פשוט. וגם יש חתולה עם אופי.” “נשרוד!” יצאו מהחדר, ובסלון כבר חיכו כל האורחים, וביניהם – נכנס ממש עכשיו – ד”ר שפיגל עם בנו. גבוה. נאה. זר ורדים ביד. לילית הביטה באלכסיי שפיגל האמיתי. ואז – באלכסיי שלה, לבן מהתרגשות, עם זר הציפורנים. לא, חשבה, זה לא הוא. וצחקה – הפעם באמת. “אבא,” אמרה, “יש לי בשבילך סיפור. ארוך.”
02
לא יונתן הנכון ליבי עמדה מול המראה ובפעם השלישית החליפה עגילים. טוב, פיסטוק, פנתה לכלבה שלה את אלה או את ההם? פיסטוק פיהקה. תודה על התמיכה.
Life Lessons
Los padres de mi marido no dejan de entrometerse: intentan reconciliarlo con su exmujer. “¿Es que no lo comprendes? ¡Tienen un hijo en común!”, se queja mi suegra.
01
8 de febrero Últimamente siento que los padres de mi marido no logran aceptar que la vida de su hijo ha cambiado. Continuamente intentan reconciliarle
Life Lessons
זה לא אותו אלכסיי לילוש עמדה מול המראה, מחליפה עגילים בפעם השלישית. — נו, כפתור, — פנתה לכלבה שלה — אלה או האחרים? כפתור פיהקה. — תודה על התמיכה. היא הציצה בשעון. עוד חצי שעה. התרגשות משונה. בדרך כלל היא בטוחה בעצמה — המחזרים תמיד הסתובבו סביבה, אבל הפעם… — שטויות, — החליטה, ונעצה עוד מבט במראה. — את — הכי טובה! אולי זה בגלל שהיא עוד לא פגשה את אלכסיי? שלושה שבועות של שיחות טלפון — ואף לא פגישה אחת. שלושה שבועות, ואף פעם לא הצלחתי להשתלט עליו בשיחה, — עלה במחשבתה בחיוך. לילוש נאנחה ולקחה את התיק. הגיע הזמן. שלושה שבועות קודם — אלוהים, מתי כבר תתחתני ותעזבי את הבית? — נאנח אביה, הנוירוכירורג, בארוחת הערב. הוא זה עתה שב מניתוח ארוך, וקיווה לערב שקט עם ספר של אסימוב בעברית. ולילוש לא הפסיקה כבר חצי שעה, מנתחת בהתרגשות את ההבדלים בין מדע בדיוני ישראלי לעולמי. — אבא, הרי אמרת בעצמך שאסימוב זה פסגת הספרות… — אמרתי. נדבר על זה בפעם הבאה? עכשיו אני רוצה שקט. לילוש נעלבה — ושתקה לשלוש דקות תמימות. — דרך אגב, לגבי חתונה, — פתאום הפציע הבזק בעיני האב. — את זוכרת את ד”ר ספקטור — המנהל של הקליניקה בה התמחיתי? — נו? — יש לו בן. אומרים שהוא ממש בחור הגון. ספקטור ביקש את המספר שלך — שיכיר ביניכם. הסכמתי. לילוש עיקמה פרצוף. כל השידוכים האלה — כל כך מיושן, וזה טוב רק למי שאין לה ברירה, מה לה ולזה? אבל לא העזה לסרב לאבא. השיחה הראשונה ה”בחור ההגון” התקשר אחרי כמה ימים. — שלום, זו אלכסיי. אבא שלי דיבר איתך? — כן, — ענתה לילוש ביובש, אבל בליבה כבר ניצת עניין. קול נעים. — אבא שלי מאוד החמיא לך. אמר שאת… מיוחדת. — אני לא יודעת, — צחקה. — סטודנטית רגילה. שנה ב׳ ברפואה, מסלול ילדים. ואתה? — שנה א׳. אהיה כירורג… אה, זה מסביר את הביטחון. הם דיברו שעה. ואז — שעתיים נוספות. ומאז, כל יום. אלכסיי סיפר על החתולה מריאנה, על האהבה שלו למדע בדיוני, ועל החששות מגופו — האם הוא רזה מדי, חיוור מדי, עייף מדי? לילוש הקשיבה, אבל לפעמים חשבה: זה בעצם התפקיד שלי… וכמעט פלטה: “אלי, תירגע כבר.” (הוא סבל את השם “אלי” בקושי…) אבל חוץ מזוטות — הכל מצא חן בעיניה. המפגש ב“כיכר הבימה” סוף סוף קבעו להיפגש. בתחנת “כיכר הבימה”. קולנוע, ואחר כך גלידה ב”קוסמוס” ברחוב דיזנגוף. משם — מי יודע. לילוש קפצה מהקרון והביטה סביבה. המון. רעש. ריח המטרו. והנה הוא — גבוה, נאה, עם זר ורדים. עומד ליד העמוד, סוקר בדריכות כל רכבת. היא ניגשה בהחלטיות: — אלכסיי? הבחור נבהל, הביט בה מופתע: — סליחה, את… — לילוש, — אמרה ברצינות והושיטה יד — חצי לחיצת יד, חצי נשיקה. נדהם מהיופי שלי, — קימצה לה. שוב עבר ל”את”… הבחור קפא. — לילוש? — שאל מהוסס. — אבל אני… — נו, בוא כבר! — משכה אותו בשרוול, — עוד צריך להספיק את ההזמנה! — חכי רגע, רק רציתי להגיד… — נדבר אחר כך! — והובילה אותו החוצה. הוא הביט לאחור — כאילו חיפש מישהו — אבל לילוש כבר סחפה אותו להמון. הזר עוד בידו. הביט בפרחים, ואז בה — ונכנע. — טוב, — אמר בשקט. — הולכים. קולנוע ובית קפה הסרט מצא חן בעיניהם. לילוש אהבה גם את המעיל המעוצב של הבחור, עם צעיף סרוג ביד אמו. ריח קל של בושם צרפתי יקר. גלידת וניל עם ציפוי פריך ב”קוסמוס” של דיזנגוף. וההסכמה ביניהם על כמעט הכול. אומנם בעיקר לילוש דיברה, והוא — האזין מוקסם, עיניו החומות נעות אחריה, מהנהן בשלווה, ולפעמים הניח יד רחבה ומחממת על כף ידה הקטנה — כל כך גברי וסקסי! — את יודעת… — אמר, כשצעדו בערב בשדרות רוטשילד — את כזו… — כזו מה? — שאלה בלחש. — אמיתית. ספונטנית. היא חייכה אליו את החיוך הכי שובה שלה. היא הייתה מאוהבת. שלושה חודשים אחר כך הרומן התפתח מהר. הם נפגשו כמעט כל יום, ודיברו בטלפון שוב ושוב. אם רק היה סמארטפון — היו מדברים עוד יותר… אחרי שלושה חודשים אלכסיי הודה שהוא אוהב אותה, לא יכול בלי, ורוצה להינשא לה. לילוש, אחרי שהעמידה פני מתלבטת עשר דקות, הסכימה בשמחה. — צריך להכיר אותך להורים, — חשב בקול החתן. — לא עכשיו, עדיף להמתין, — נבהלה לילוש. המשפחה שלה, למרות הרצון “להשיא” אותה, הייתה מאוד קפדנית במחזרים. במיוחד הסבתא. אף אחד לא היה ראוי לנכדתה היקרה, ואבא ואמא תמיד הקשיבו לה. לוותר על אלכסיי לא הייתה מוכנה. גם עם הוריו של אלכסיי — לא מיהרה להכיר, שלא יידעו האחד על השני יותר מדי. יום ההולדת של אבא ההזדמנות צצה אחרי שבועיים. אבא, שבדרך כלל לא חוגג, מציין יומולדת 55 עם אורחים. לילוש הודיעה חגיגית שתגיע לא לבד. כמעט כל האורחים כבר הגיעו כשלילוש הובילה פנימה את המחזר — עם זר ציפורנים ובקבוק קוניאק צרפתי. — אבא, תכיר בבקשה… — החלה בטקסיות. הטלפון צלצל. — רגע, אני עונה — אמר אבא. הוא שב, מעט מתנשף: — זה היה ספקטור — שאל איך מגיעים מהתחנה. איזה יופי שהוא בא. חששתי שהוא עדיין נעלב מאז שלא הגעת לפגישה עם בנו! לילוש קפאה. — לא הגעתי?! אבא הסתכל עליה בתרעומת: — נכון. הוא אמר לי שבנו חיכה לך ב”כיכר הבימה” שעתיים — עם פרחים, ואת לא באת. לילוש פנתה לאלכסיי באיטיות. הוא עמד בדלת — חיוור, עם זר הציפורנים — והביט בה באשמה רכה. — נחזור עוד רגע, — לחשה לאב המופתע, ותפסה את אלכסיי ל”חדר שלה”. האמת לילוש סגרה את הדלת. הביטה בו. — רגע, — דיברה לאט, כאילו מפחדת לטעות. — מה זאת אומרת “לא הגעתי”? אלכסיי שתק. — אתה לא אותו אלכסיי? הוא הניד ראשו. — אתה לא אלכסיי ספקטור?! — לא, — לחש. — אני אלכסיי סוקולוב. חבר הכיר אותי לנערה… נטשה. חיכיתי לה ב”כיכר הבימה”. ואז את ניגשת ו… — ופשוט חטפתי אותך, — קבעה לילוש. עמדו בחדר ושתקו. — ניסיתי להגיד, — לחש. — ביום הראשון. בדרך לקולנוע. אבל לא הקשבת. — אני אף פעם לא מקשיבה, — הסכימה. — יש לי כישרון. כפתור ייללה ליד הדלת. לילוש התיישבה על המיטה. — ומה עכשיו? אלכסיי הביט בה — ארוכות, ברצינות, אפילו יותר מדי. התקרב וירד על ברך. — לא אכפת לי איך הכירו בינינו. גורל, או אבא של מישהי. — אני אוהב אותך ורוצה שתהיי אשתי. באמת. בלי בלבולים. לילוש חייכה בהקלה. — טוב. בוא נכיר את ההורים. רק תדע: המשפחה שלי לא פשוטה. — גם שלי לא. ויש לי חתולה עם אופי. — נסתדר! יצאו מהחדר. בסלון כבר חיכה ד”ר ספקטור ובנו שרק נכנס — גבוה, יפה, עם זר ורדים. לילוש הביטה על אלכסיי ספקטור האמיתי. ואז — על שלה, חיוור, ועם זר ציפורנים. לא, — חשבה. — זה לא הוא. וצחקה — באמת. — אבא, — אמרה, — יש לי בשבילך חדשות. וסיפור ארוך.
09
לא אותו אלון עינב עמדה מול המראה והחליפה עגילים בפעם השלישית. נו, ליבי, פנתה אל כלבתה, את העגילים האלו או את ההם? ליבי פיהקה. תודה על התמיכה.
Life Lessons
נסעתי בכביש מושלג בין יערות בגליל, כשלפתע חוסמה הדרך על ידי להקת זאבים; אחד מהם זינק על מכסה המנוע שלי — וברגע שבו הייתי בטוחה שזה סופי ושאין לי סיכוי לשרוד, התרחש דבר בלתי צפוי לחלוטין…
07
נסעתי בכביש 6 קרוב ליער בן שמן, הכל כזה ישראלי חורף אמיתי, אם בכלל יש דבר כזה בארץ: אפור, גשם פה ושם, ערפל, אפס שלג. הדרך ריקה כמעט, אפילו משאית של שטראוס לא רואים.
Life Lessons
Mi suegra se ofreció a ayudarnos con el cuidado de los niños durante el verano, ahora que está jubilada y dispone de mucho tiempo libre, así que aceptamos encantados. Ambos trabajamos y tenemos tres hijos, pero realmente no podemos permitirnos coger vacaciones normales: generalmente nos turnamos en el trabajo cuando alguno se pone enfermo o hay algún evento especial, y a veces logramos escaparnos un fin de semana si no surge nada en casa, pero nada más. Durante los últimos tres años hemos estado pagando una hipoteca a 20 años porque nos cansamos de mudarnos de alquiler en alquiler, y aunque la cuota es más alta, preferimos tener nuestro propio hogar. A pesar de trabajar todo el verano, no podemos irnos de vacaciones porque la hipoteca nos deja poco dinero al mes, y además en verano no hay cole y no hay nadie que cuide a los niños en nuestra ausencia. Al menos tenemos la tranquilidad de que estos meses de calor los pasan seguros y bien en casa, ¡su lugar! Mi suegra, ahora jubilada, se ofreció generosamente a echar una mano durante el verano, y como agradecimiento siempre vamos a casa de la madre de mi marido con la compra hecha y le damos dinero aparte para algún capricho de los niños, ya que nunca gasta su pensión en ellos porque no le llega. Preferimos darle el dinero en mano, así nos sale mejor que contratar una niñera, y todos parecemos contentos con este acuerdo. Sin embargo, el hermano de mi marido, que también tiene tres hijos, ha decidido llevarlos a casa de la abuela. Pero sus niños son más pequeños y revoltosos, necesitan mucha más atención y él no ha traído ni comida ni dinero para ellos, así que al final los estamos manteniendo nosotros. Es normal sentirse así; se lo he pedido muchas veces a mi marido que lo hable con su hermano, pero nunca se atreve porque no quiere discutir. ¿Por qué tengo que hacer yo el esfuerzo para que alguien más críe a sus hijos? ¿Cuál sería la mejor manera de hablarlo con él sin provocar una bronca?
00
Mi suegra nos ofreció su ayuda para cuidar de nuestros hijos durante el verano. Ahora está jubilada y le sobra tiempo, así que aceptamos, casi como quien
Life Lessons
נסעתי בכביש מושלג בין חורשות, כשלפתע הטרסה נחסמה על ידי להקת זאבים — אחד מהם קפץ על מכסה המנוע שלי; וברגע שכבר הייתי בטוחה שלא אצא מזה בחיים, התרחש משהו לא צפוי לחלוטין…
02
נסעתי בכביש המהיר החורפי לאורך יערות בגליל, כשלפתע הדרך נחסמה על ידי להקת זאבים. אחד מהם קפץ על מכסה המנוע שלי. ברגע שבו הייתי בטוחה שסיכויי לשרוד קלושים
Life Lessons
נסעתי בכביש המושלג בין עצי היער, כשלפתע להקת זאבים חסמה לי את הדרך — אחד מהם קפץ על מכסה המנוע שלי; וברגע שבו הייתי בטוחה שלא אצא מזה בחיים, קרה משהו מפתיע ובלתי צפוי לחלוטין…
04
יומן, יום ראשון נסעתי הערב בכביש 89 הגלילי, הדרך הישנה שמפלסת את דרכה בין יערות האלונים. בחוץ היה קור ירושלמי חורך, דק שבדקים על הכביש, שלג שכיסה הכל בשקט נקי.
© 2026 VesperUm