Life Lessons
¡Mamá, tu hijo ya es un hombre! Eso fue exactamente lo que le dije a mi suegra, porque una vez más preguntaba a su hijo qué calzoncillos llevaba puestos. Por cierto, la semana pasada cumplió 30 años. Ella controla cada paso que da, piensa que yo no valgo nada. Me asombra hasta dónde puede llegar para manejar la vida de su hijo, pero yo ya estoy harta. Hemos llegado al punto de que mi marido puede dejar el trabajo si a su madre no le convence el sitio donde trabaja. Cuando él busca empleo, su madre le da dinero. Por supuesto, es una mujer adinerada, pero yo no quiero vivir de la generosidad ajena teniendo un marido joven y sano. Un día íbamos a una boda. Mi marido se compró un traje nuevo a buen precio. Su madre, al verlo, se puso furiosa: no era de marca. Le dio dinero para que se comprase otro. Recientemente nos regaló un piso, pero está a su nombre. A mí no me importa, pero ella lo decora todo a su gusto. ¿Cómo voy a sentirme como en casa si ni siquiera puedo elegir la tapa del váter? Por un lado, deberíamos estarle agradecidos. Pero por otro, parece que busca remarcar su superioridad. Hace todo por su hijo. Y a él, al parecer, le viene bien — no le dice ni una palabra. Hace unas semanas vino mi madre desde el pueblo a visitarnos y pensaba quedarse con nosotros. Cuando mi marido la vio, dijo: — Ofrecemos un té a tu madre y la llevamos con el taxi a casa de la tía. Resulta que mi suegra le había ordenado no dejar que mi madre se quedase conmigo, porque podría tener mala influencia sobre mí. Mi madre tiene familiares en la ciudad, pero venía a verme y era en mi casa donde debía dormir. ¿Sabes lo que hice? Hice la maleta y me fui con ella. No me arrepiento, porque por fin dejé de doblegarme ante nadie. ¡Nunca te cases con un niño de mamá, no lleva a nada bueno!
00
¡Mamá, tu hijo ya es un hombre! Eso fue exactamente lo que le dije a mi suegra cuando, una vez más, le preguntó a su hijo qué tipo de calzoncillos llevaba puestos.
Life Lessons
תפוחים בשלג… פעם, בשולי המושב, על גבול יער האורנים הגבוהים שנוגעים בשמים, חי לו אצלנו איוון איליץ’ זכרוב. גבר איתן היה – עובד יער כל חייו, מכיר כל עץ וכל שביל, ידיים כשל את, שחורות משרף, ולב – כמו עץ אלון עתיק: חזק ונאמן, אך קשה ובל ייכנע. עם אנטונינה רעייתו חי בשלום ושלווה שלושים שנה. זוג יפה, בית מטופח, תריסים כחולים כעיניה של אנטונינה, גינה מסודרת עד הקצה. יחד שתלו מטע תפוחים: הוא חפר ואדמה הפך, היא החזיקה את השתילים וגידלה אותם באהבה – “תצמחו, מתוקות, תשמחו את ילדינו”. כל אביב פריחה לבנה, כל סתיו ניחוח תפוחים מהלך קסם בכל המושב. אך אלוהים לקח את אנטונינה מוקדם. שלושה חודשים דעכה מהמחלה, כענף תחת השמש, והלכה מהעולם בשקט, כשרק ידו שלה בידו. איוון נשאר לבדו עם בתו המאוחרת, נעמה, שהפכה לאור עיניו וכל עולמו. אהב אותה בכל מאודו – אך בדרכו, בעוצמה כבדה, מגוננת עד חנק: “את התקווה שלי, ילדה. בית אבנה עבורך, לא אתן לך ללכת לעולם. מה לך בעיר הזרה? שם הכול מלא זאבים, אין לך מקום שם.” נעמה, יפה ובעלת קול נדיר, חלמה להיות זמרת, לנסוע לעיר הגדולה – ללמוד קונסרבטוריון. קראה ספרי מוזיקה, שמעה תקליטים. ואביה – בלב של כפרי, פחד מהעיר כאילו אש יער היא: “כאן נולדת, כאן תשארי. תעבדי ברפת, תינשאי לבחור הגון, תפחדי להיות אחרת.” וביום חורפי אחד, פרצה הסכר: נעמה קמה, אספה מזוודה ועמדה בדלת. איוון התפרץ, איים, קילל: “אם תלכי – אין לך אב! אין לך בית!” וכשהלכה, היכה בגרזן את מדרגות הבית, שבבים התפזרו כדם. עברו שנים רבות. הבית עמד שומם, המטע פרא, השער החליד, ולאיש לא היה לבית דרך. עד שבליל חורף מוקדם, בלי חימום ובלי אש, מצאה אותו וליה – אחות מהמושב – רועד מקור ואובדן, בודד מול הקור והעבר. בין דמדומי חיים קרא לבתו: “נעמה, תחזרי, תשירי לי שוב…” וליה טיפלה בו, הצילה אותו, וכשהתאושש, הביאה אליו את ערימת מכתבי בתו, ששכבה אצל הדוורית כל השנים – מלאי געגוע וכאב. וליה איתרה דרך המחשב את נעמה בעיר הגדולה, ואחרי שיחת טלפון קשה, עם הרבה דמעות ומעט תקווה – הבטיחה הבת שתחזור. ואכן חזרה: אם ובתה, בעלה וילדיה – עמדו מול הבית הישיש. המפגש היה קשה, גדוש בשתיקות, כאב ואכזבות של שנים. אך עם הימים הלב התרכך – הפצעים התגלו ונסדקו, ולמדו כולם לשוב ולאהוב. בקיץ, לפתע, פרחו התפוחים הישנים בענן לבן, הבית התמלא חיים, והכאב נשאר – כמו סדק בספל – אך לצד מתיקות ותה חם, הפכו לחלק מסיפור משפחה, שלמד שבסוף – גם אחרי שלג, התפוחים בשלים, טעימים ומנחמים. כי החיים קצרים, ופעם צריך להניח ללב להפשיר, לפני שיחמוק הזמן…
013
תפוחים על השלג… גר אצלנו בפאתיה של מושב קטן, ממש על סף שמורת החורש, איפה שהאורנים נוגעים בשמיים, ובאמצע היום הצל עמוק מבין המחטים גבר אחד בשם אורי בן-צבי.
Life Lessons
אני לא הזמנתי אורחים! – קולה של הכלה נשבר. – לא קראתי לכם!
0166
אני בכלל לא הזמנתי אורחים! קולה של הכלה נשבר. לא הזמנתי אתכם! פעם, זכור לי כאילו זה היה אתמול, עמוס עמד במטבח, מתעסק בריכוז ברוטב לפסטה.
Life Lessons
תפוחים בשלג… פעם, במושב קטן בקצה היער, שם שהאורנים נושקים לשמים אפילו ביום, חי לו אצלנו אדם איתן בשם יוחנן בן-אלישע. ידיו היו ככפות, לבו כמו עץ אלון – איתן, בטוח אך גם קשה. שלושים שנה חיו הוא ואשתו אנטונינה בנחת, ביתם מושקע ואהוב, גינת תפוחים פורחת, כל עץ מוכר, כל שביל ברור. זכור לי איך נטעו יחד את המטע שלהם – הוא חופר, היא מחזיקה בעדינות, אומרת “גדלו ושמחו אותנו ואת ילדינו”. אבל אלוהים לקח את אנטונינה מוקדם – חלתה ונפטרה בזרועותיו בלילה שקט. יוחנן הוכה באבל, שותק וחיוור בין רגע, נשאר רק עם בתו הצעירה, נעמה, האור בחייו. אהבתו הפכה להגנה יתרה – הוא לא הרשה לה לעוף, פחד שתעזוב כמו האם, אסר עליה לצאת לעולם, חלם שתהיה לאשת בית כאן, בישוב. אך נעמה חלמה – היה לה קול שמיימי, רצתה לשיר, לנסוע לעיר, ללמוד מוזיקה. אבל יוחנן עמד בדרכה – “פה מקומך, למה לך עיר זרה?”. יום אחד, בעיצומו של חורף, קמה נעמה ויצאה. האב זעם, טרק דלתות, ניפץ גרזן במדרגות, קרא “אין לי בת!” ובנה סביבו חומת בדידות. שנים עברו. המטע הפך פרא, הבית התקלף, הגרזן נרקב בעץ. ויום אחד, בחורף מושלג במיוחד, מצאה אותו שכנה על סף מוות בקור. דיבר הזיות – קורא לאנטונינה, מתגעגע לנעמה, שבור וחרד. השכנה דאגה לו. קראה לבן השכנים שימצא את נעמה באינטרנט, מצאה, שלחה לה הודעה: “אביך חולה, מחפש אותך”. נעמה התקשרה. שיחה צורבת, כאובה, אב שמבקש סליחה, בת שאינה יודעת אם תוכל לסלוח, אך מבטיחה לבוא. ואכן מגיעה – עם בעלה וילדיה. מפגש טעון, דמעות, מבוכה, אבל גם חיבוק זהיר, התקרבות איטית. שלושה ימים למדו שוב להיות משפחה. ובבוקר קמה נעמה, ראתה את אביה מחמם מגפיים לנכדתה בדיוק כפי שעשה לה, והלב התרכך. הם הפרידו מה שהיה קשה, סליחה לא באה ביום, אבל נכנסה הביתה ובישלה ריבה מתפוחי המטע הישן. הקיץ הגיע, המשפחה שבה, והמטע – עץ התפוח שכמעט ויבש – נפרח שוב. חיים הם כמו יום חורפי קצר – אם לא תמהר לסלוח, לדבר, להתחבק, תישאר רק שלג שקט ובודד וכמה תפוחים אדומים בתוכו.
01
תפוחים בשלג… גר אצלנו במושב קריית יערים, ממש בשולי היער הוותיק, שם שהאורן נוגע בשמיים ואפילו ביום צל כבד שורר בין המחטים, שמעון אלדד.
Life Lessons
תפוחים בשלג… פעם, בשולי המושב, על יד קצה היער העתיק ההוא — שם שהאורן מגרד כבר את השמים, וחושך שורר בין הצמרות אפילו בצהריים — גר אצלנו יצחק איליץ’ זכרוב. היה אדם איתן כמו סלע — כל חייו עבד בשמירה על היער, הכיר כל עץ וגבעה, כל שועל וכל שביל של חזירים. ידיים כמו אתים, מחוספסות, שחורות מעבודה, ולב… כאילו מאותו עץ אלון עתיק — חזק ונאמן, אבל קשה ובלתי מתפשר. עשרים שנה חי הוא ואשתו טניה (אסתר בינינו) באהבה כצמד יונים — יפים ונדירים. בערבים היו יושבים על המפתן, יצחק מפזם חרש על מפוחית, וטניה מזמרת בלחש; ומי שעובר — עומד ומקשיב להם באושר. ביתם היה לתפארת: תריסים מגולפים בצבע תכלת, גינת פרחים ומטע תפוחים שנטעו יחד, עץ עץ. זוכר איך שתלו — הוא חופר בור עמוק, היא מחזיקה שתיל צעיר, מלטפת את השורשים ואומרת: “תגדלו ותשמחו את ילדינו.” והוא מביט בה — ומחייך באור כזה, שלא חזר מעולם. המטע פרח כל אביב, והתפוחים — פריכים, ריחניים למרחוק. אבל הגורל לקח את טניה מוקדם. מחלה השמידה אותה בשלושה חודשים. כבתה כענף יבש, ונפטרה בשקט, בחיק בעלה. יצחק התכהה ביגונו, לא הזיל דמעה — איש הוא, כך למד. רק חרק שיניים עד שחיוור בן לילה. נשאר לבדו עם בתו המאוחרת, נטע. הייתה לו לקרן אור, לכל עולמו. שמר עליה, נשם אותה — לא רצה שתתרחק, אהב בדאגה דובית, מחניקה. פחד לאבד גם אותה, וכלא אותה כציפור בכלוב דאגתו. נטע, יפת תואר, שער שיבולים עבה, עיניים תכלת של אביה, קול שירה נדיר שגרם לציפורים לשתוק ולעובדים בשדה לשמוט את ידיהם מהמעדר. חלומה היה לצאת לעיר ולשיר בקונסרבטוריון, ללמוד מוזיקה. אבל יצחק — לב של עץ, ראש של קרקע. “מה שנשתלת בו — שם תשא פרי!” קינא בעיר, פחד שמא תיאכל אותו, לא הסכים בשום פנים. היה סתיו, דלת נטרקה, ונטע יצאה — על אף צעקותיו, למרות הקללות. שנים חלפו — ביתו קמל, המטע פרע, התפוח עם הגרזן רקוב במדרגות, גלד של זעם, קור בחדר, מכתבים נאספים אצל הדוורית ורה. עד שבחורף מוקדם, על סף מותו, חלה. ואני, השכנה, מצאתי אותו רועד מתחת לשמיכות, בוודאות שכמעט עזבה אותו נשמתו. לילה של ביעותים, חום וליחה — נדמה שכל הכאב שלב קשה יכל להחזיק — יצא בשיחות חלום, בבכי שהדחיק שנים. מצאתי את בתו ברשת, קולם התחבר לאחר שתים עשרה שנה של שתיקה — השיחה כאבה עד דמעות. ובסוף באה — עם ילדיה ובעלה. אבן על הלב, מתח ויגון; ישבה מולו ולא הצליחה להתפרק מזעמה וכאבה. שלושה ימים של התקרבות איטית, של שתיקות, של דמעות שקטות – עד שסלחה. בלב הקיץ, המטע חזר לפרוח, הבית נתמלא ילדים, ושוב, כמו אז, ישבו שניהם על המפתן, מביטים בשקיעה. ולמדנו — שסדק בלב נשאר, אבל חיים עוברים דרכו אור יקרות. אפשר להדביק כוס שנשברה — ויש משהו מתוק יותר בתה ששותים ממנה, כי שומרים עליה ביותר. כי החיים קצרים כימות החורף. אל תמתין לסלוח, לאהוב או לשוב הביתה — לפעמים הדלת נטרקת, והקור נכנס, והמכתבים מצטברים, אך אף אחד כבר לא שם לקבלם.
01
תפוחים בשלג… גר אצלנו בפרברי קריית יערים, ממש על סף היער הוותיק, איפה שהאורנים עושים צל כבר בצהריים, ושקט שם כל כך שהציפורים לוחשות, מִיכָאל לֶבִי.
Life Lessons
אנדריי ויטאלייביץ’, בבקשה! אני מתחננת אליך! תעזור לנו! – האישה צנחה על ברכיה מול הרופא הגבוה בבגד הלבן, מתייפחת, בשעה שבקצה המסדרון מאחורי דלתות עץ מתקלפות בחדר המיון של בית החולים בעיירה, בנה הקטן נאבק על חייו. – את לא מבינה? אני לא יכול! לא מסוגל! בשביל זה באתי לכאן! שנתיים לא ניתחתי! היד… והתנאים… – בבקשה! אני מתחננת! – ממשיכה האישה למשוך ברופא המסרב. הוא חייב להסכים, חייב לנסות, כי אם לא… עוד כמה צעדים לדלת הלבנה, ושם — מישקה שלה, בן יחיד, מחובר לחוטים ומסכת חמצן מכסה את הנמשים על פניו. הוא עדיין נושם, והדם הזולג מראשו כבד וכהה כמו ריבת דובדבנים ישנה. הפס הירוק במוניטור רועד לפי נשימותיו הקרועות. לא יספיקו להגיע לבית החולים בעיר — מאה קילומטרים רחוק, והשלג הכבד מנע מזלזל להמריא. הלחץ דם צונח, הלב דועך. הפראמדיקים מסובבים את העיניים. – קובלבסקי! – אחות ותיקה אוחזת בידו, – אנדריי ויטאלייביץ’! מכיסה היא שולפת עיתון ישן ובצילום — הרופא הגבוה בחלוק לבן מוקף ילדים מחייכים. בין הדמעות מתערבבות שורות על תאונה, יד פגועה, ניתוח שנכשל — אך גם תהילתו של נוירוכירורג דגול, “ידיו זהב”, “שליח אלוהים”, ובפריפריה הזו… רק תסכים, בבקשה! – אני לא יכול לקחת אחריות כזו! את לא מבינה! — הוא מתעקש, – הניתוח האחרון… פרק כף היד… לא הצלחתי! אינני מנתח יותר! ומישקה, צבעו אוזל, הדם כמו ריבה, והקולגות הישנים עומדים בדממה בפתח הדלת, והאם בוכה, הזמן אזל — ואפילו כלב… – כלב?! – מה פתאום כלב? ורק ייללה נשמעת — לברדור מנסה לזנק לעבר האלונקה, טופריו שורטים את הרצפה, מישהו אוחז בקולר והוא משתולל ומביט במישקה בעיניים כלות. – זה ורני. הכלב של מישקה, — ממלמלת האם ומפסיקה לנשום כאשר במתח המשתלט על חדר המיון נשמעות מילות הרופא: – תכינו את חדר הניתוח. הוא עוצם עיניים לרגע, נזכר בכלבה אחרת — ניידה — אז, בילדות, כשאביו נהרג, ואמא בוכה והרופא משפיל מבט, ואסור היה לוותר — ויודע: הבטיח לידידתו הקטנה שיום אחד יהפוך לנוירוכירורג הגדול מכולם. ***** מנורות חדר הניתוח מסנוורות, כלי הניתוח מנצנצים, פרק כף היד שוב מתמרד והוא עוצר בקושי; הכלבים והילדות — פתאום מתערבבים יחד — עוד קצת, להספיק בזמן; ילדותו, נפילתו של מישקה, צחוק הילדים שמרפא הכל… ובחוץ, לבסוף, ההמולה במסדרון, החדשות עוברות: דוקטור קובלבסקי חזר! וההורים והילדים נושמים לרווחה. לחדרו נכנס לפתע מישקה ונאטליה, מחייכים; לברדור ורני מזנק לשמוח גם הוא, בקצה הלהקה — ומתנה שחורה קטנה, גורה לוחשנית. – אל תדאג, נקרא לו תמריץ קטן.
019
דוקטור דוד, בבקשה, אני מתחננת אליך! האישה קרסה על ברכיה מול הגבר הגבוה בחלוק הלבן ופרצה בבכי. מאחורי שורת חדרי הטיפולים המוזנחים, בתוך הריח החריף של תרופות
Life Lessons
Cuando la familia política de mi hijo nos lo arrebató: Así dejó de visitarnos tras casarse, siempre pendiente de su suegra, que nunca deja de pedirle ayuda urgente, y cómo la convivencia y las prioridades familiares cambiaron por completo desde su boda
01
Cuando nuestro hijo se casó, de pronto dejó de visitarnos. Siempre estaba en casa de su suegra, como si un hechizo lo llevara allí. Aquella mujer necesitaba
Life Lessons
— אמרתי במפורש: לא להביא את הילדים לחתונה!
08
הרי ביקשתי לא להביא את הילדים לחתונה! דלתות האולם נפתחו לאטן, ואור זהוב וחמים שטף את המבואה. עמדתי שם, בשמלת כלה לבנה, אוחזת מעט בשולי השמלה כדי להסתיר את רעד הידיים.
Life Lessons
אנדריי ויטאלייביץ’, בבקשה, תחוס עלינו! – אישה מתמוטטת לרגלי רופא גבוה בחלוק לבן ופורצת בבכי. מאחורי מסדרון מלא חדרי טיפול מוזנחים, בין ריח תרופות חריף של חדר המיון בבית החולים הכפרי, גוסס בנה. – תבינו, אני לא יכול! שנתיים לא ניתחתי! היד… והתנאים… – אני מתחננת, בבקשה! – האישה אוחזת ברופא שמסרב לצאת אחריה. הוא חייב להסכים. חייב לנסות. כי אחרת… עוד כמה צעדים. דלת עץ לבנה. והנה, הבן שלה, מישקה, המכוסה חוטים, ופניו מנוקדות נמשים דהויים מאחורי מסכת חמצן. הוא עדיין נושם. והדם הזורם מראשו כהה וסמיך, כמו ריבת דובדבנים של שנה שעברה. פס ירוק רועד על הצג בהתאם לנשימותיו הכבדות. אין סיכוי להגיע לעיר – מאה קילומטרים ויש סופה. אין מסוק – נותרה רק תקווה ודאית. הלחץ שלו יורד, הלב בקושי דופק, והפרמדיקים משפילים מבט. – קובלבסקי! – תופסת אותו אחות מבוגרת ביד, – אנדריי ויטאלייביץ’! היא שולפת עיתון ישן, בו תצלום של הרופא מוקף ילדים מחייכים. הדמעות ממסכות את הכתבה על התאונה, על היד הפגועה, על הניתוח שכשל… אבל הוא נוירוכירורג דגול, רופא מהשמיים! כאן אצלנו בכפר… אלוהים, רק שיסכים! – אני לא יכול לקחת אחריות כזו! – הוא נאבק, – הניתוח האחרון… פרק כף היד… לא הצלחתי! אני כבר לא מנתח! הנער נחלש על המיטה. הדם ניגר כמו ריבה, והעמיתים מהדלת מהססים. האם הבחור ישרוד בזמן שנגמר? והכלב… – כלב?! – מאיפה כלב פה? רק יללה נענית. לברדור מנסה להגיע אל המיטה, גורר על הרצפה ומביט במישקה באמונה עיקשת, נחנק, אך לא מוותר. – זה נאמן. של מישקה, – האישה בוכה כשמילות הרופא ככובד אבן שוברות את הדממה: – תכינו חדר ניתוח. הוא עוצם עיניים. נזכר בכלבה נאידה, בימים אחרים, כשהיה רק אנדריושקה בכיתה ז’, בדרך חלקלקה בחורף ההוא בו אמו בוכה והרופא שאז מפנה מבט… ונאידה כבר לא ייללה, רק נחנקה – וכשמת אביו גם היא כבתה. – אני אהיה נוירוכירורג, אמא. הבטחתי לנאידה, – לוחש הילד, – הכי טוב שיש. את מאמינה? איך שכח? למה? ***** המנורות בחדר הניתוח מסנוורות, הכלים מנצנצים, והיד שוב כואבת. מזכיר לעצמו לנשום – מישקה חייב להחזיק. לא לוותר. הפעם הזמן איתם. אולי באמת מגיח מסוק? ***** – אנדריי ויטאלייביץ’, מחפשים אותך, – מחייכת האחות. כולם מאושרים: קובלבסקי חזר! ילדים מכל הארץ מובאים ויש תקווה. בידי קובלבסקי יש “ידיים זהב”. וקול צחוק הילדים נשמע שוב במסדרונות. – עוד חמש דקות. צריך לבדוק את מקר הקטן. הדרך מהמשרד לחדרו של מקר, בן השש, קצרה – ילד שובב, ג’ינג’י, קורא לו “דוד אנדריי”. בדיוק כמו מישקה מהכפר. נפל מהקומה השנייה בטיול במוסקבה, ואנדריי ויטאלייביץ’ הרכיב את גולגלתו ב־8 שעות של ניתוח. והיד כמעט לא כואבת – אולי מהצחוק של הילדים… טוב שחזר. הגיע הזמן. שכח כל כך הרבה, וחיים – מזכירים לו. רק כלב לא הספיק לגדל. מעניין מה שלום מישקה והלברדור שלו. – אנדריי ויטאלייביץ’, יקר שלנו! הנה הם שוב – מישקה, נטעה, ואיתם נאמן עליז. – שלום מישקה, נטע. וגם לך, נאמן, – הוא מחייך ומלטף את הלברדור. – מה מביא אתכם? מישקה הכל בסדר? – הכל מצוין! באנו בשביל משהו אחר! – אמא אומרת בעיניים נוצצות. מישקה שולף משהו שחור וגור כלבים חמוד עם אוזניים ענקיות מתפתל בידיו. – אל תכעסו, – מישקה מסביר, – נאמן מצא אותו. וברגע ששמענו את הקול שלך בראיון בטלוויזיה, נאמן הביא אותו למסך, אז חשבנו… – נכון חשבתם – אקרא לו גירוי. טימקה, בעדינות.
00
אלעד בן-צבי, בבקשה, רחמנות! אני מתחננת! תעזור לי! האישה כרעה על ברכיה לפני גבר גבוה בלבן וזעקה בבכי. מעבר למסדרון המיושן, באוויר שטוף ריח תרופות של חדר
Life Lessons
אנדרי ויטאלייביץ’, בבקשה, תעזור! ילד גוסס בחדר המיון של בית החולים הקטן, ורק אתה – נוירוכירורג שנטש את המקצוע אחרי כישלון כואב – יכול לנסות להציל אותו, כשסופת שלגים חוסמת כל תקווה והאֵם קורסת לרגליך בתחנונים; הדילמה קורעת, ורק מבט של כלב נאמן לצד הילד מחזיר אותך לזכרונות מהבטחה ישנה – האם תעז שוב להיכנס לחדר הניתוח ולהילחם על חייו, מול הזמן, הפחד, ופצעי העבר?
05
5 ביוני יומן יקר, אני חייב לשפוך בפניך את כל מה שחוויתי היום. הכול התחיל בצעקות שקרעו את השקט במסדרון מיון של קופת החולים שלנו בקיבוץ בצפון. “
© 2026 VesperUm