Life Lessons
גבר, אל תדחוף בבקשה. פויה. זה ממך מריח ככה? – סליחה. – מלמל האיש, ופסע אחורה. ועוד משהו רטן לעצמו, לא מרוצה ועצוב. עמד שם ומנה כמה מטבעות בכף ידו. כנראה לא מספיק לבקבוק. ריטה בלי לחשוב התבוננה לו בפנים. מוזר… לא נראה שיכור. – אדוני… סליחה, לא התכוונתי. – משהו מנע ממנה להסתובב ולעזוב. – הכל בסדר. הוא הרים אליה עיניים, כחולות חזקות, לא איבדו צבען כלל. למרות שבברור היה בגילה. וואו… כאלה עיניים לא ראתה אף פעם. ריטה אחזה חזק במרפקו והסיטה אותו מהתור הקטן לקופה. – קרה לך משהו? צריך עזרה אולי? – ניסתה לא לקמט את האף. ריטה הבינה סוף סוף במה מדובר – האיש פשוט מריח מזיעה ישנה. הוא שתק, הכניס את היד עם המטבעות לכיס. היה לו לא נעים. בהמשך, נרקמת ביניהם ידידות ישנה-חדשה, שיתוף פעולה ואהבה מאוחרת: ריטה נותנת לו עבודה אצל עצמה, לומדת אצלו להאמין שוב, חוששת מהשיפוט של בנה דני (חוקר בפרקליטות), ובוחרת לבנות בית משלהם – פיסית ורגשית – למרות החשש והמחסומים. שני הבודדים מוצאים זה את זו, מגלים ש״נשמה יתרה״ ו״אהבה שניה״ לא פחות חזקים משנות העשרים, ובונים יחד חיים חדשים, כנגד כל הסיכויים והחברה. נשימה שנייה – סיפור של אהבה מאוחרת, תיקון, ובחירה בחיים: מריטה ויורי ועד הבית החדש בפרברי מרכז הארץ
094
גבר, אל תדחף, בבקשה. פוי. זה ממך הריח הזה? סליחה מלמל האיש, ופסע אחורה. הוא מלמל עוד משהו, זעוף ועצוב. עמד שם וספר על כף ידו כמה אגורות.
Life Lessons
גורלן של נשים: מריאנה כשסבתא אסתר הלכה לעולמה, העולם נהיה למריאנה קודר עוד יותר. החמות שלה, דבורה, לא קיבלה אותה אף פעם, אמרה שהיא רזה מידי, לא עובדת מספיק, וגם מי יודע אם תצליח בכלל ללדת ילדים עם כזה ראש בעננים. מריאנה שתקה, התמודדה, ובימים הכי קשים הייתה רצה לסבתא שלה. סבתא אסתר הייתה למריאנה האדם היקר בעולם — גם סבתא וגם כאילו אימא במקום שהאמא מתה שנים קודם. אם תשאלו איך דניאל, בעלה, ראה לנכון לקחת לו אישה יתומה, רק אלוהים יודע. יפה, חזק, יש לו הכל, ודווקא אותה בחר, הענייה בלי המשפחה — כך קראה לה חמתה אחרי הגב. והשתדלה מריאנה, עשתה הכל בבית, תמיד ניסתה לרצות את דבורה. אבל טוב לא יצא, כלום לא הספיק. כשהיה דניאל בבית — איכשהו החזיקה, אבל כשהלך לעבודתו בכפר השכן, היה קשה עד מאוד. “תחזיקי מעמד, מריאנה שלי, עוד תראי שיהיה טוב,” הייתה סבתא מנחמת אותה. אבל הסבתא איננה, השנים עוברות ודבורה שונאת את כלתה יום יום יותר. דבורה לא מחלה לה אף פעם על זה שדניאל הביא הביתה יתומה בלי ייחוס — כבר הייתה לה כלה משלה על הכוונת, ממשפחה טובה, עת בעלה יתחבר לעשירים והעושר ישתמר לדורות. אבל הבן העקשן, כמו אבא שלו ז”ל, אומר מלה ולא זז ממנה. גבר, בעל הבית. דניאל אכן היה בעל בית רציני. אחרי מות אביו לקח הכל על עצמו, הרים את המשק ואפילו הגדיל אותו. אמנם כיבד את אמא שלו, אבל לא נתן לה לשים לו מילים בפה. את מריאנה אהב עד כלות. ראה אותה לראשונה — דקיקה כמו ענף, פנים לבנות, עיניים כחולות ענקיות, אף שובב — ולא יכל לעמוד בפניה. הציע לה הכל. מריאנה, בתמימותה, נענתה כי ראתה את טוהר הנשמה שבו — וגם היא התאהבה עד השתגעות. היא ידעה איך אמו, דבורה, לא סובלת אותה, את המרירות והחמדנות, אך ראתה שדניאל אדם עומד במילה שלו, אז הסכימה לשידוך. הגיעה לביתו. נשאה את כל ההתקפות של החמות. כשהיה קשה מדי, רצה לבקר את סבתא אסתר, לשפוך את הלב. הייתה יושבת לרגלי הסבתא, ראש על ברכיה, כמו כלבלב מוכרע. ידיה של הסבתא משחקות בשערה, לוחשות תפילה לאמא של מעלה שתגן על היתומה. אחרי שעה שכזאת היה חוזר לה האומץ ורוצה שוב לחיות. ועכשיו — אין לאן לרוץ. סבתא איננה, אמא מתה, אבא שנים לא איתה. מרגישה לגמרי לבד בעולם. אומרים שהזמן מרפא — לא נכון. הכל נחרט בלב; כשהכאב עולה, זוכרת ידי הסבתא החמות ושוב בוכה. בדירה של דניאל נהיה גרוע יותר. דבורה מכרסמת בה, וכשהיא לא מצליחה להיכנס להריון רוגע לא היה לה בחיים. זה היה הסיוט של מריאנה; ידעה שחמותה לוחשת לבן שהכלה “מקוללת” — לא תביא ילדים ויורשים. דניאל הגן עליה, אבל על הדיבורים אי אפשר לסתום פיות — השכונה ריכלה ש”השושלת של דניאל תמות איתו”. אבל כשהדכדוך נגע, די היה לראות את מריאנה שלו כדי שדניאל יישכח מהכל. היה מוכן לשאת אותה על כפיים. ואולי אלוהים שמע תפילות, אולי האהבה עשתה נס — פתאום התבשרה שהיא בהריון. דבורה השתוללה, ודניאל רק אהב אותה יותר. בבית הפכה דבורה לנץ; כל מנוחה אצל מריאנה הייתה עילה לגעור: “יושבת?! מה, נדמה לך שאם יש לך בטן, את יכולה לא לעשות כלום?” מריאנה לא התווכחה — קמה וגררה דליים מהבאר. השכנות נחרדו להזדעזע — “דבורה נהייתה חיה, אפילו ההרה לא מרחמת!” הגיע זמן — נולד בן, אבל לא הכל לטובה. יצא חלש, חסר נשימה, כחול בעור. דבורה לא התאפקה ללעוג: “ככה זה שאת חלשלושה, גם הילד חולני.” “אבל זה הנכד שלך!” התחננה מריאנה, בוכה. “גם אם הוא יחזיק מעמד! בסוף ארון ניסר לנו.” מריאנה בכתה עד לב השמים, ודבורה התענגה על ייאושה — אולי אם התינוק ימות, דניאל יעזוב את הענייה וייקח מישהי “טובה”. בלילות, דניאל היה מנחם אותה, לוקח הילד הקטן אליו, ונדמה שלפתע יש כוח, חיוך וחיים. וכשקידשו את שמו — קראו לו עדי. אבל עדי לא התחזק, ויום אחד דניאל שוב יצא לעבודה ממושכת. אז הייתה דבורה למלכה בבית — הפכה כל יום לגיהנום למריאנה: לשאוב מים, להביא עצים, לטפל בפרות — לא ראו אותה נחה דקה. בלילות לא ישנה — עדי לא הפסיק לבכות וחלה עוד יותר. יום אחד כבר לא יכלה — שמעה את דבורה לוחשת: “מה, את לא מרחמת על דניאל? אם הילד ימות, תשחררי אותו. תני לו להקים בית אמיתי.” המשפטים האלו חרטו מעל לבה. בלילות חידדה את הבדידות, המשיכה להאשים את עצמה בפרידה, ודניאל איננו שב. עד שבפעם ההיא, בתום עוד התקפה של דבורה, קמה, אספה חפציה הדלים, עטפה את עדי במדווי צמר — ויצאה, בליל שבירה מן הבית. דבורה לא ניסתה לעצור אותה. עבור דניאל אמרה שהילד נפטר ואשתו השתגעה וברחה. מריאנה הלכה בשדות, נטולת תקווה. הרגישה שכלום אינה שווה. השתוקקה רק להאכיל את עדי, למצוא פינה חמה. פתאום פגשה באשה בשם שולמית ליד הבאר. זו ראתה אותה דלה, קפואה, וללא שאלות, קיבלה אותה. הביאה אותה ואת התינוק לביתה, חיממה, השקתה והזינה. שולמית גלתה שסבתה היא אגלאה — זקנה שיצאה להתבודד ביער, כי חשדו בה שהיא מכשפה, אך האמת — עוזרת וסועדת חולים ותינוקות. אגלאה גילתה שמריאנה חלתה כי בהריונה ביקרה רבות בקבר הסבתא, והביאה “רוח רעה” על הילד, ולכן דועך. אצל אגלאה טופלה מריאנה, ועדי הבריא בביתה ביער, מסכת ניסית של חסד וריפוי. כשהתחזקו, חזרו לכפר, שם נרקמה ידידות עמוקה עם שולמית, שעזרה והיטיבה עמה כאם שנייה. ובינתיים, בכפר של דניאל, האבל והאשמה חנקו את דבורה, ואחרי שסבלה את גזר דינה מתה אף היא. דניאל, כשחזר וגילה שאיבד הכל, כמעט איבד דעתו; מרחק של שנה כמעט נטרפה עליו דעתו. בסוף, רגע לפני שהתייאש לגמרי והלך לטבוע בביצה, נשמעה פתאום קריאת אהבתו — מריאנה הופיעה בחייו שוב בחסד משמיים. בקושי רב הצליח להשתחרר מהבוץ, והאהבה חיברה ביניהם מחדש. דניאל גילה שעדי והשניים חי, והשמחה הייתה אדירה. החליטו לעזוב את הבית הישן ולעבור לכפר החדש, ליד שולמית — ידידה שהייתה זרה בדם אך אם בלב. והחיים נבנו מחדש. אך את קברה של דבורה, מי שנשבתה בכוח, כיסו העשבים, ונעלמה מנפשות כולם — הסיפור של מי שגזר על עצמה אסון בשם קנאה וגאווה נשכח…
047
גורלות נשים. מרים נפטרה סבתא חנה, והעולם של מרים החשיך. לא מצאה מרים חן בעיני חמותה. רזה מדי, לא מספיק עובדת, ומי יודע אולי ילדים בכלל לא יהיו לה?
Life Lessons
אוקסנה, את עסוקה? – שאלה אמא כשנכנסה לחדר של הבת שלה. – דקה, אמא. אני שולחת עכשיו מייל ומיד באה לעזור, – ענתה אוקסנה בעודה מול המסך. – חסר ליונס למיונז, והיה חסר לי שמיר – שכחתי לקנות. אולי תקפצי לסופר מהר לפני שנסגר? – בסדר. – מצטערת שאני מטרידה אותך – כבר עשית תסרוקת, הראש שלי כבר סחרחר מהחג הזה, – נאנחה אמא. – סיימתי, – סגרה אוקסנה את הלפטופ ופנתה לאמא. – מה אמרת? היא נעלה מגפיים, לבשה מעיל, לא שמה כובע כדי לא להרוס את התסרוקת. החנות ממש מעבר, לא תספיק לקפוא. היה קריר בחוץ, שלג דק ירד – ממש אגדה של ערב ראש השנה. במכולת כמעט לא היו אנשים – רק מי ששכח משהו בסידורים האחרונים. שמיר היה רק בתוך חבילה יחד עם פטרוזיליה ובצל, די נבול. אוקסנה רצתה להתקשר לאמא לשאול אם מספיק לה, אבל גילתה שהשאירה את הטלפון בבית. היא החליטה לקחת את חבילת הירק, בחרה גם מיונז מהמדף הדליל, שילמה ויצאה החוצה. עוד לא הספיקה להתרחק, ומזווית הרחוב זינקה עליה מכונית עם אורות מסנוורים. אוקסנה קפצה הצידה, עקב המגף החליק על קרח מכוסה שלג דק, והקרסול התעקם. היא נפלה על המדרכה, התיק עף. ניסתה לקום, כאב עז הציף את הקרסול ודמעות זלגו. אף אחד לא היה בסביבה, ואין טלפון. מה עושים? פתאום שמעה דלת רכב נסגרת מאחור. – הכל בסדר? נפצעת? – התכופף לעברה גבר צעיר. – את מצליחה לעמוד? תני לי לעזור – מושיט לה יד. – נראה לי ששברת לי את הרגל עם האוטו שלך, – סיננה בבכי, מתעלמת מידו. – את בעצמך אשמה. על עקבים בלילה? – לך לך, – התעצבנה, מתייפחת. – את מתכוונת לשבת כאן עד הבוקר? טוב, אני לא רוצח של בנות יפות. איפה את גרה? – שם. – הצביעה אוקסנה על הבניין הסמוך. הגבר נעלם, אבל חזרת המכונית הביאה אותו חזרה אליה. – אני מרימה אותך, אל תדרכי על הקרסול. אחת, שתיים, שלוש – ועוד לפני שהספיקה למחות, הרים אותה בזהירות. – עומדת? – שואל, חוסם לה את הדלת עם רגלו, פותח את הרכב. – התיק שלי, – צעקה כשנחתה על המושב. הוא החזיר לה את התיק. מול הבניין, עזר לה לצאת, הרים אותה בזרועותיו. – המפתח בתיק? אמא בבית? – כן. – תקלידי את הקוד, תקראי לאמא שתפתח. אין להם מעלית. הוא טיפס איתה שלוש קומות. שמעה אותו מתנשף, טיפות זיעה על הרקות – “מגיע לך, ככה תלמד,” חשבה לעצמה. – תוריד אותי, מכאן אני מסתדרת לבד, – ביקשה מול הדלת. דלת נפתחה, אמא הופיעה: – אוקסנה? מה קורה פה? הגבר פשוט נכנס, הניח את אוקסנה, נשם עמוק. – תביאי כיסא, – אמר לאמא המזועזעת. אמא רצה להביא כיסא. אוקסנה התיישבה, הרגל מורמת. הגבר כרע לפניה, תפס את הקרסול, שלף את מגף, אוקסנה צרחה. – מה אתה עושה? כואב! – מה קורה פה? היא סובלת! – אמא צועקת. – זה רק נקע, אני רופא. תביאי קרח. מהר. אמא רצה למטבח, חזרה עם עוף קפוא. – תניחי על הקרסול. הגבר יוצא להביא תחבושת אלסטית מהרכב ומחזיר לה את התיק. – אולי גנב? – לוחשת אמא. – אמא, הוא הישיב אותי הביתה בעצמו. הוא חוזר, בודק, קושר. – עכשיו אפשר לדרוך? – עברנו ל”את”… כן, – עונה אוקסנה. – תה? – שואלת אמא. – בפעם אחרת, יש לי משמרת. – אתה עוד תבוא? – שואלת אוקסנה. הוא מחייך. כעבור חודשיים עברה אוקסנה אליו. – הוא אפילו לא גרוש! מה אם אשתו תחזור? – אומרת אמא. – היא לא תחזור. שנה עברה, אוקסנה למדה להבין את אשתו – תמיד הוא נקרא לבית החולים, גם בחגים. הגיע ערב ראש השנה. אוקסנה כבר התרגשה – שמלה חדשה מוכנה, השולחן ערוך, מחכה לולרי. פתאום הוא מקבל טלפון – “הבת עצובה, מחכה לי, לא רוצה לישון.” – ולרי, נשארו שלוש שעות, – הקול שלה חנוק מדמעות. – אחזור מהר. אני רק מרדים אותה וחוזר. אבל הוא לא שב. היא מנסה לא להתקשר – אולי נוהג. שולחת הודעה – שקט. עוברת שעה, שתיים, חצות מתקרב, ולרי לא מגיע. מתוך בדידות נזכרת קשישה בדירה למטה. מביאה לה סלט, עוגה – שלא תהיה לבד. הקשישה מספרת את סיפור אהבת חייה – איך איבדה את אהובה כי לא סלחה, וכמה חרטה. – חבל שלא דיברתי, לא סליחה, – דמעות בעיניה. – אם את אוהבת אותו, תסלחי, אל תקנאי. תעשי מה שהלב שלך אומר. ולרי חזר רק בבוקר: – סליחה, לא יודע מה קרה. אולי משהו שם לי בתה… – למה אתה לא מתגרש ממנה? – רק את הבת אני אוהב. את סומכת עלי? – בוא נברח, – היא מבקשת. – אני אוהב אותך. אוקסנה נזכרת שוב במילים של השכנה: “אם את אוהבת, תלחמי. תעשי מה שהלב שלך אומר.” היא מכבה את האורות, שוכבת לידו. “אוהבת אותך. כל כך.” כשאוהבים – אפשר לסלוח על הכל… חוץ מדבר אחד: שמפסיקים לאהוב אותך.
0169
אביגיל, את עסוקה? שאלה אמא, כשהציצה לחדר של בתה. עוד דקה, אמא. אני רק שולחת מייל ואבוא לעזור, ענתה הבת מבלי להסיר עין מהמחשב. חסר לי טחינה לסלט.
Life Lessons
מאז שאיגור חזר מהנופש – לא חזר באמת: הדרמה של לודמילה, השאלות של השכנה, והלילות הארוכים בלי מענה – סיפור מריר מתוק של אובדן, בגידה וגורל בשלהי הסתיו של 1988 בישראל
08
מאז החופשה שמעון לא חזר נו, יעל, בעלך לא מתקשר, לא שולח הודעה? לא, מירה, כבר עברה תקופה ארוכה, לא סימן חיים, ענתה לה יעל, כשהיא מסדרת את הסינר על מותניה הרחבות.
Life Lessons
— כמה את מעצבנת אותי כבר!!!… גם איך שאת אוכלת זה לא טוב…, וגם איך שאת מתלבשת זה לא מתאים…, ובכלל, כל דבר את עושה לא נכון!!! — קולו של פאבל נשבר ועלה לצעקה. — אתה לא מסוגל לכלום!!!… אפילו כסף נורמלי אתה לא מצליח להרוויח!… בבית אני אף פעם לא מקבלת ממך עזרה!… — מרינה התפרצה בבכי, — …וגם אין לנו ילדים…, — הוסיפה בקול שקט מאוד. בלקה — חתולה לבנה-ג’ינג’ית, בת עשר בערך, טיפסה על הארון וצפתה בשקט מלמעלה על הטרגדיה המשפחתית. היא ידעה, הרגישה, שאמא ואבא אוהבים אחד את השנייה, אפילו מאוד… לכן לא הבינה — למה להגיד מילים כל כך כואבות, שמכאיבות לכולם. אמא, תוך כדי בכי, ברחה לחדר, ואבא התחיל לעשן סיגריה אחרי סיגריה. בלקה, שהבינה שהמשפחה שלה מתפרקת לה מול העיניים, חשבה לעצמה: “צריך שיהיה אושר בבית…, ואושר — זה ילדים…, צריך איכשהו להשיג ילדים…”. בלקה עצמה לא יכלה להביא ילדים לעולם — עיקרו אותה מזמן, ואמא… הרופאים אמרו שיכולה, אבל משהו שם “לא הסתדר”… בבוקר, כשההורים יצאו לעבודה, בפעם הראשונה בחיים, בלקה יצאה דרך החלון הקטן לבקר את השכנה לפקה — להתייעץ ולדבר. — בשביל מה לכם ילדים?! — נחרה לפקה בבוז, — הנה, כל הזמן באים לכן עם ילדים — אני בורחת מהם…, פעם מנשקים לי את האף עם שפתון, פעם חונקים אותי מחיבוקים! בלקה נאנחה: — אנחנו צריכים ילדים נורמליים… רק איפה מוצאים כאלה… — נו…, בחצר, מאשה הרחוביה המליטה… יש שם חמישה…, — חשבה בקול לפקה, — תבחרי… בלקה, בחרדה ובהרפתקה, דילגה ממרפסת למרפסת, ירדה לרחוב, עברה דרך הסורגים של חלון המרתף וקראה: — מאשה, תצאי רגע, בבקשה… מתוך עומק המרתף עלו יללות קצרות של גורים. בלקה, מזדחלת ומביטה לכל עבר, התקרבה ופרצה בבכי דק. מתחת לרדיאטור על החצץ, שכבו חמישה גורים עיורים, צבעים שונים, מחפשים את אמא שלהם ברעב ובייאוש. היא הריחה וידעה — מאשה לא הייתה שם כבר שלושה ימים לפחות, והגורים גוועים ברעב… בלקה, כמעט בוכה, בעדינות אך בעקשנות, העבירה כל גור אל כניסת הבניין. ניסתה להרגיע אותם, שוכבת לצידם, ומביטה בדאגה לעבר סוף החצר, משם היו צריכים להגיע אבא ואמא. פאבל ומרינה, שחזרו מהעבודה, הופתעו לגלות את בלקה שלהם (שמעולם לא הייתה לבד ברחוב) שוכבת על המדרגות, וחמישה גורי חתולים קטנים מייללים מנסים לינוק ממנה. — מה זה??? — התבלבל פאבל. — נס…, — לחשה מרינה, והם הרימו את בלקה ואת הגורים ורצו איתם הביתה… אחר כך, בזמן שפאבל הסתכל איך בלקה מרוצה בקופסה עם הגורים, שאל: — ומה נעשה איתם? — אני אגדל אותם עם טפטפת…, כשיגדלו — אתן לחברות…, — ענתה מרינה בשקט. שלושה חודשים אחרי, מרינה, המומה מהחדשות, ישבה וליטפה את ה”להקה” שלה, וחזרה לעצמה שוב ושוב: — זה פשוט לא ייאמן…, לא ייאמן… ואז היא ופאבל פרצו בבכי של אושר, התחבקו, והוא הרים אותה באוויר, והם דיברו ודיברו בתחרות: — סוף סוף סיימתי לבנות את הבית! — כן, יש לילד שלנו מקום מושלם לגדול בו! — וגם כל הגורים יוכלו לרוץ שם! — כולנו נסתדר! — אני אוהב אותך! — ואני כל כך אוהבת אותך! החתולה החכמה בלקה ניגבה דמעה — החיים מתחילים להסתדר…
05
כמה את מעצבנת אותי!!! גם איך שאני אוכל זה לא בסדר, וגם איך שאני מתלבש, בעצם, שום דבר לא טוב בעינייך!!! קולו של רועי נשבר ועלה לצעקה. אתה לא מסוגל לכלום!
Life Lessons
חמותי אנה פטרובנה ישבה במטבח והביטה איך החלב מתחמם בשקט על האש. שלוש פעמים שכחה לערבב אותו, וכל פעם גילתה מאוחר מדי: הקצף עלה, ברח, והיא ניגבה בעצבים את הכיריים. ברגעים כאלה הרגישה בבירור: זה לא באמת החלב. מאז שנולד הנכד השני, הכל בבית התערער. הבת עייפה, רזתה, מדברת פחות. החתן חוזר מאוחר, אוכל בשקט, לפעמים נכנס ישר לחדר. אנה ראתה וחשבה: איך אפשר להשאיר אישה לבד? בהתחלה ניסתה לדבר בעדינות, אחר-כך בכעס. בהתחלה עם הבת, אחרי כן עם החתן. ואז שמה לב, שאחרי המילים שלה נהיה יותר כבד בבית, לא קל יותר. הבת מגינה על בעלה, החתן מקדר, והיא חוזרת הביתה בתחושת אשמה. ביום ההוא הלכה לרב לא בשביל עצה, אלא פשוט כי לא היה לה לאן לברוח מהרגשות. – אולי אני אמא רעה, אמרה בשקט, בלי להסתכל עליו. – הכל אני עושה לא נכון. הרב ישב וכתב משהו. הניח את העט. – למה את חושבת ככה? אנה משכה כתפיים. – רק רציתי לעזור. אבל רק מרגיזה את כולם. הוא הביט בה בעדינות. – את לא רעה. את מותשת. ודואגת מאוד. היא נאנחה. זה הרגיש נכון. – אני דואגת לבת שלי, אמרה. – היא השתנתה אחרי הלידה. והוא… – הניפה יד. – כאילו לא רואה. – ואת רואה מה הוא כן עושה? אנה נזכרה: שבוע שעבר שטף כלים מאוחר בלילה, חשב שאף אחד לא רואה. בשבת יצא עם העגלה, למרות שרצה רק לישון. – אולי הוא עושה… אבל לא כמו שאני חושבת שצריך. – ואיך צריך? רצתה לענות מיד, אבל לא ידעה איך. בראש רק: יותר, לעתים קרובות, להיות קשוב. מה בדיוק – קשה לומר. – אני רק רוצה שיהיה לה קל יותר, אמרה. – את זה תגידי לעצמך, לא לו, לחש הרב. הביטה בו. – למה הכוונה? – עכשיו את מנהלת מאבק לא למען הבת, אלא נגד החתן. במאבק – כולם מותשים. את, הם. אנה שתקה. אחר-כך שאלה: – אז מה לעשות? להעמיד פנים שהכל בסדר? – לא, ענה. תעשי מה שעוזר. לא דיבורים, מעשים. לא נגד משהו, אלא בשביל מישהו. בדרך הביתה חשבה על זה. נזכרה, כשהבת הייתה קטנה, לא הייתה מטיפה – רק יושבת לידה כשהייתה בוכה. למה עכשיו זה אחרת? למחרת באה בלי אזהרה. הביאה מרק. הבת הופתעה, החתן גמגם. – אני רק עוזרת, אמרה אנה. הייתה עם הילדים כדי שהבת תנוח, יצאה בלי לומר מילה על כמה קשה ואיך צריך לחיות. שבוע חזרה שוב. ועוד שבוע. עדיין ראתה מה החתן לא עושה, אבל התחילה לשים לב: איך הוא מרים בעדינות את הקטן, איך מכסה את הבת בשמיכה בלילה כשחושב שאף אחד לא רואה. יום אחד שאלה אותו במטבח: – קשה לך עכשיו? הופתע, כאילו אף פעם לא שאלו אותו את זה. – כן, ענה לבסוף. – מאוד. ולא כלום מעבר. אבל מאז נעלם משהו צורב מהאוויר ביניהם. הבינה: קיוותה שהוא ישתנה. היה צריך להתחיל מעצמה. הפסיקה לדבר עליו עם הבת. כשקיטרה, לא הטיפה – רק הקשיבה. לפעמים לקחה את הילדים כדי שהבת תנוח. לפעמים התקשרה לשאול את החתן לשלומו. זה היה קשה, קל היה לכעוס. אבל בהדרגה נהיה שקט יותר בבית. לא מושלם – אבל שקט. יום אחד אמרה הבת: – אמא, תודה שאת איתנו ולא נגדנו. אנה חשבה על זה ימים. הבינה דבר פשוט: פיוס זה לא שמישהו מודה באשמה, אלא כשמישהו מפסיק להילחם ראשון. עדיין רצתה שהחתן ישים לב, אבל עכשיו היה חשוב יותר: שיהיה בבית שקט. וכל פעם שעלו הכעס, העלבון, הרצון להעיר – שאלה את עצמה: אני רוצה להיות צודקת או רוצה שיהיה להם קל? כמעט תמיד התשובה ידעה להדריך אותה הלאה.
023
יומן אישי חמישי, ערב שוב אני יושבת במטבח שלי, בוהה בסיר החלב שרוחש על הגז, ושוב שוכחת לערבב. הפעם השלישית השבוע שהחלב גולש לי, ואני מנגבת את הכיריים בעצבנות
Life Lessons
“הנכדים רואים פירות פעם בחודש, אבל היא קונה לחתולים שלה אוכל יקר – הכלה יוצאת עליי, מאשימה אותי באטימות… הכלה החליטה להטיף לי מוסר על זה שהילדים שלה רואים פירות רק פעם בחודש, בזמן שאני מפנקת את החתולים שלי באוכל איכותי. אבל יש כאן הבדל – לילדים שלהם יש אבא ואמא שאמורים לדאוג להם לתזונה טובה, ואילו לחתולים שלי יש רק אותי. כשהערתי לבני וכלתי שעדיף שירסנו קצת את קצב הילודה, נשלחתי לעסוק בעניינים שלי. מאז הפסקתי להתערב, מטפלת בחתולים שלי ושומעת את תלונות הכלה, שכל מה שמעניין אותה זה שהנכדים שלי לא אוכלים מספיק פירות.”
0125
הנכדים רואים תפוז רק פעם בחודש, והיא קונה לחתולים שלה אוכל ביבוא אישי, מתעצבנת כלתי ומאשימה אותי באטימות רגשית… כלתי ניסתה להעמיד אותי בשער הפומבי
Life Lessons
Hasta aquí hemos llegado: La nuera valiente de Castilla que, tras años de críticas maternas y comparación con la perfecta María, tomó las riendas de su hogar, defendió su trabajo y educación moderna frente a los reproches tradicionales de su suegra, poniendo un límite definitivo a las invasiones familiares y recuperando la paz junto a su familia
01
¡Isabelita, hija, ¿es que has dejado de pasar la aspiradora por completo? Ya tengo los ojos llorosos de tanta polvareda. Mira, el polvo parece alfombra
Life Lessons
Hasta aquí hemos llegado: La nuera valiente de Castilla que, tras años de críticas maternas y comparación con la perfecta María, tomó las riendas de su hogar, defendió su trabajo y educación moderna frente a los reproches tradicionales de su suegra, poniendo un límite definitivo a las invasiones familiares y recuperando la paz junto a su familia
01
¡Isabelita, hija, ¿es que has dejado de pasar la aspiradora por completo? Ya tengo los ojos llorosos de tanta polvareda. Mira, el polvo parece alfombra
Life Lessons
ויטלי ישב בנחת ליד שולחן העבודה עם מחשב נייד וכוס קפה וניסה לסיים כמה משימות, כשלפתע קיבל שיחה ממספר לא מוכר שמטלטלת את עולמו: מבית־החולים מודיעים לו שאנה מיכאילובנה איזוטובה, שאותה הכיר לרגע אחד בעיר נופש בספטמבר, נפטרה תוך כדי לידה – והבת שנולדה היא בתו, אף שמעולם לא רצה להיות הורה. בין הלם לאדישות, ויטלי נאלץ להתמודד עם אֵם אבלה שמתחננת שלא יוותר על הילדה, עם בירוקרטיה של בדיקות דנ”א ועם החלטה שישנה כל שבדמיונו – עד שכשהוא מחזיק לראשונה בבתו, משהו עמוק בו משתנה, והמילים “בואי, הביתה” מקבלות משמעות חדשה.
0366
תשמע, אני חייב לשתף אותך במה שקרה לי אתמול, זה באמת היה יום הפוך על הפוך. ישבתי לי בסבבה ליד השולחן עבודה, עם הלפטופ וכוס קפה, בדרך לסגור כמה עניינים מהעבודה שנשארו פתוחים.
© 2026 VesperUm