Life Lessons
“תורידו את סבתא בתחנה הבאה, היא רק מפריעה” — סיפור אמיתי מהקו הישן של החשמלית בתל אביב: אנשים לחוצים, אישה זקנה עם לחם וחלב, ואף אחד לא מפנה לה מקום… עד שהקונטרולר מזהה בה את אמא שלו, והטרמפ משתנה לכולנו.
03
“תורידו את סבתא בתחנה הבאה. היא מעכבת את כולם.” החשמלית הישנה חרקה מכל פינה, כמו חיה עייפה שגוררת עוד יום של עבודה. היה בוקר מוקדם, והנוסעים
Life Lessons
מבחן למבוגרים: האם הבחירה במשפחה חזקה מהמשיכה האסורה? — סבטה, למה את לא מצטרפת אלינו לחגוג את סיום הפרויקט? — חייך מיכאל וקרץ לעברה. — כי, ידידי היקר, יש לי דייט הערב, — ענתה סבטה במבוכה. — איזה הפתעה! — הופתע מיכאל, שהכיר את סבטה כבר חמש שנים כאם חד-הורית, ולא חשב שהיא מחפשת זוגיות… הערב המשיך, מיכאל חזר הביתה אל אישתו קטיה וילדיו, אך לראשונה מזה זמן רב הרגיש בלבול וקנאה, למרות שבינו לסבטה היו תמיד יחסים חבריים בלבד. האם אדם יכול להיקרע בין הנוחות שבחיי המשפחה לבין להט רגשות בלתי צפוי? האם ניתן לבחור שוב באהבה הראשונה, כשהלב נמשך אחרת? סיפור ישראלי על יצר, אשמה, בחירות—והניצחון שבשגרה, גם אם היא לא מושלמת.
030
מבחן למבוגרים – נעה, למה את לא באה לחגוג איתנו את סיום הפרויקט? שאל בחיוך דביר, וממש קרץ לה. – כי, חביבי, יש לי דייט הערב, היא ענתה במבוכה קלה. –
Life Lessons
מבחן למבוגרים — סווטי, למה את לא באה לחגוג איתנו את סיום הפרויקט? — שאל מיכאל בחיוך, אפילו קרץ לה. — כי, חברי היקר, יש לי היום דייט, — ענתה סווטה במבוכה קלה. — וואו, איזו הפתעה! — מיכאל הופתע. הוא כבר הכיר את סווטה חמש שנים, ידוע שהיא אם יחידנית וחשב שהיא לא מחפשת זוגיות… מוזר, אולי כן חיפשה והוא לא שם לב. — טוב, לא נעכב אותך. שיהיה לך בהצלחה, — אמר, פנה לשאר העובדים: — נזוז? — כן! — קדימה! — ברור! — נענו כולם יחד, ויצאו לבית הקפה. מיכאל הלך איתם וחייך, אך עמוק בפנים הרגיש צביטת קנאה. איזו קנאה? הרי בינו ובין סווטה לא היה ולא היה יכול להיות דבר, חוץ מהקשר העיסקי והחברות הרגילה. “הכול משונה,” חשב לעצמו. * * * באותו יום חזר מיכאל הביתה מאוחר מהרגיל, בהרבה. הילדים מיד קפצו עליו: “אבא בא! אבא בא!” ובעקבותיהם יצאה קטיה, אשתו. — מישקה, סוף סוף! היא חיבקה ונישקה אותו. — טיילנו היום, בנינו ספינה מהאגדות, ואתה רק עובד ועובד, — קטיה חייכה. — אני לפחות מביא פרנסה, — רטן מיכאל. — יש לי זכות להישאר בעבודה עד כמה שאני רוצה! — כמובן שיש, — הסכימה קטיה. — ואין צורך לחקור אותי, — הוסיף בזעף. אם היו שואלים אותו למה הוא עונה בזעף וממשיך להתעכב על זה, לא היה יודע לענות. — מיש, מישהו נשך אותך? — צחקה קטיה. פתאום הבין: הוא רוצה לראות אותה מפסיקה לחייך, שיהיה לה רע כמו שלו. — לא. פשוט עייף. תחממי אוכל, — ניסה להשמע רגיל, וכשקטיה הלכה למטבח, התיישב על ספסל הנעליים ואחז בראשו. “מה אני עושה?!” נבהל מעצמו. * * * כמה ימים אחרי, מיכאל שחרר. החליט שזה רק בגלל שרצה שכולם יחגגו את סיום הפרויקט, ואולי הצטער שסווטה סירבה. עכשיו התחיל פרויקט חדש, ושקע כולו בעבודה. * * * — סווטה, נראה שתצטרכי להישאר היום, אני צריך חישובים, — אמר לה. — סליחה, היום אני אצל אמא שלי, — סווטה נענעה בראשה. — זה חשוב לי. מחר אגיע מוקדם ואסיים הכול. — בסדר, — הסכים. בעצם התחרפן. יש פרויקט! מה יותר חשוב מפרויקט? — אמא שלך חולה? — שאל. — כן, — הורידה סווטה עיניים. — הבנתי, — הנהן. חולה זו סיבה מוצדקת. מאוחר יותר גילה שלא הייתה שום מחלה. סווטה פשוט נתנה תירוץ כדי שלא יבקש ממנה להישאר. — למה לא נוסעת לאמא? — שאל בהפתעה כששמע מעובדי מחלקתו. — בטח שהיא נוסעת. אבל עם המחזר שלה, — אמרה אולגה, משכה אותו לחלון, — תראה… נעמד לידה וראה: סווטה יוצאת מהבניין, גבר פוגש אותה, הם אוחזים ידיים, עולים לרכב ונוסעים. מיכאל שוב הרגיש קנאה — עכשיו חזקה מכל. “אלוהים — זה אמיתי. היא באמת מצאה גבר!” הבזיקה המחשבה. — טוב… — ניסה להסתיר בקול אדיש, — סיום עבודה בשש, כל אחד חופשי ללכת לדרכו. חזר לשולחן ונסה להתרכז, אבל לא הצליח. * * * הזמן עבר. מיכאל נהיה מתוח יותר ויותר, לא הבין מה קורה לו. בהתחלה רק התרגשות קלה בכל פעם ששמע את קולה של סווטה או קיבל ממנה הודעה — הלב פעם מהר, כמו פעם עם קטיה. “אולי התאהבתי?” חשב. זה הצחיק והבהיל בו זמנית. הרי בן ארבעים, משפחה, ילדים. הוא מעריך את אשתו, מודה לה, אולי כבר לא אוהב. הרגשות לסווטה רק התעצמו. שם לב, שהוא מזדקף כשסווטה נכנסת, פותח בשיחה ראשון, שואל לדעתה, מחזיר בלב כל מילה ומבט. מצא את עצמו חושב: “לו רק הייתי פוגש אותה לפני כן?” הבין שכנראה היה הולך. התגנב בו אשמה — הבט לכל התמונות המשפחתיות, החיוכים, הזיכרונות, ושאל — למה מרגיש שהוא חי חיים לא שלו? * * * קם בוקר אחד, בחדר חשוך וליבו מלא בסווטה. גם בבית, בחיבוק משפחתו, לא הצליח להוציא אותה ממחשבתיו. זכר איך אמש שוב ראה אותה הולכת עם בחור. וכל פעם שנעלמה, משהו בתוכו נקרע. “אני מאבד את עצמי. אם לא אעצור — לאט לאט אאבד הכול. הפוך זר לילדים, לקטיה, לעצמי. אשתנה, אשנא את מה שנהייתי. אחר כך יהיה מאוחר מדי.” קם, עשה לעצמו קפה, עמד מול החלון בערפל בוקר, וקיבל החלטה. * * * — מה? אתה עובר מחלקה? — התקהלו סביבו העובדים, גם סווטה. — כן. יש צורך לעזור שם, — אמר. — זמני, נכון? — ברור שזה זמני, — ענה, למרות שידע: אין קבוע כמו זמני. חשב בכלל להתפטר, אך הבין שזה לא חכם — הוא מוערך, תפקיד טוב, פרנסה, עתיד מבטיח. לכן ביקש לעבור מחלקה, אפילו לזמן קצר, רק להתרחק מהסביבה שכל מבט או מילה של סווטה מעבירים בו זרם של תשוקה בלתי נשלטת. לא רצה להיות הגיבור שמאבד הכול בשביל רגש חולף, לא רצה לומר: “אני רק בן אדם…”, ידע שהזמן יעבור והכאב יעבור איתו. בערב אמר לקטיה: — אני רוצה לבלות איתך ועם הילדים יותר. לא להיעלם כל הזמן לעבודה. קטיה הופתעה: — באמת? — — כן. אני מפספס הרבה איתכם. היא רק חייכה. היתה זו חיוך מוכר, וכאב מתוק עטף אותו. התחיל לקחת את הילדים לפארק, לאסוף מביה”ס, להשתתף באירועים, לשוחח עם קטיה לא רק על שגרה, אלא גם על עצמו ועליה. חשב: “למה לא עשיתי את זה קודם? למה זו היתה מטלה ולא הזדמנות?” מחשבות על סווטה לא נעלמו. אבל עם הזמן הפכו לנדירות, כמו צל קל: הנה היא, עם מי שיכלתי להיות, אבל בחרתי במשפחה. והודה לעצמו. * * * — מישה! פסע בקניון אל חנות הצעצועים, ושמע מישהי קוראת לו. הסתובב וראה את סווטה. — מישה, איפה נעלמת? כל הצוות חיכה שתחזור, כבר שנה עברה! חייך — שמח לראותה, אך בפנים היה שלו. — שלום, סווטה. שמח לראותך! — איך אתה? — טוב. אפילו מצוין, — הרגיש שזה אמת. — למה לא חזרת אלינו? היית המנהל הכי טוב. — הייתי צריך שינוי, — ענה. — ואת? — התחתנתי. הוא בן אדם טוב, אמיתי, הבת שלי קיבלה אותו. הנהן — לא קנאה, רק פליאה קלה, כמו לפגוש ידיד ישן ששב מדרך ארוכה אדם אחר לגמרי. — שמח בשבילך, — אמר בכנות. דיברו קצת, עדכונים על החברה, מכרים משותפים. איש לא הציע להמשיך לבית קפה. שניהם ידעו שזה סוף (או אולי התחלה של חדש, אבל לא ביחד). נפרדו, מיכאל קנה מתנה, יצא, נכנס לרכב — ורק אז הבין: אין לו כלפיה כלום. לא כאב, לא רטט, לא תשוקה לזרוק הכול ולהתחיל מחדש. הביט קדימה: רמזור, הולכי רגל, ילדים בידיים של מבוגרים — ופתאום הרגיש שהוא במקום הנכון. לא באגדה רומנטית, אלא בחיים — שלו, האמיתיים, המורכבים, אך שלו. * * * סווטה וקטיה עמדו יחד ליד מסלול הריצה. השתיים מזמן רשומות לאותו חדר כושר ונפגשות לא פעם. — איך היה המפגש? — קטיה שאלה. — לא היה כלום. הוא איחל אושר, וזהו… תדעי לך, ניצחת, — אמרה סווטה. — בעלך איש נפלא. — אני יודעת, תמיד ידעתי, — קטיה חייכה וקרצה לחברתה.
04
יומן אישי מבחן של מבוגרים דלית, למה את לא באה איתנו לחגוג את סיום הפרויקט? שאל יהונתן בחיוך, ואף קרץ אלי. כי, חברי היקר, יש לי היום דייט, עניתי במבוכה קלה. מה?
Life Lessons
מבחן למבוגרים — סווטיק, למה את לא מצטרפת אלינו לחגוג את סיום הפרויקט? — חייך מיכאל ואף קרץ לה. — כי, חבר יקר שלי, יש לי דייט הערב, — ענתה סיון במעט מבוכה. — זה מפתיע! — השתומם מיכאל. סיון עבדה איתו כבר חמש שנים, תמיד נתפסה כאמא חד-הורית שלא מחפשת זוגיות… או שמא הוא פשוט לא ראה? — טוב, אז לא נעכב אותך, שיהיה בהצלחה — אמר ופנה לעובדים האחרים. — הולכים? — ברור! — הם ענו, וצעדו יחד אל בית הקפה. מיכאל הלך לצידם וחייך, אך בליבו חש קנאה קטנה. מי הוא שיקנא? הרי בינו לבין סיון יש רק ידידות ועבודה. “משהו פה מוזר,” חשב לעצמו. * * * באותו יום חזר הביתה מאוחר מהרגיל. ילדיו התנפלו עליו בקריאות “אבא הגיע!”, ואז הופיעה אשתו. — סוף־סוף, מישה! היא חיבקה אותו ונישקה. — הספקנו לבנות ספינת פיראטים! רק אתה ממשיך להיעלם כל הזמן, — חייכה קטיה. — לפחות מישהו פה צריך לפרנס, — רטן מיכאל. — מותר לי להישאר עד מאוחר בעבודה! — בטח שמותר, — קטיה הסכימה, — וחבל על כל התחקורים האלה… — הוסיף בעצבנות. — מישה, מה עוקץ אותך? — קטיה שאלה, עדיין מחייכת. ברגע הזה הבין מיכאל שהרצון שלו הוא למחוק את החיוך הזה ולהעביר לה את התחושה הרעה שלו — רצון שהוא מיהר להצטער עליו. * * * כשהתגבר עליו געגוע לפרויקט שסיים וסיונה שסירבה להצטרף, נשאב מיכאל כולו לפרויקט החדש. * * * — סיון, נראה שתצטרכי להישאר היום—אני צריך חישובים, — אמר יום אחד. — סליחה, אני נוסעת לאמא. זה חשוב. מחר אבוא מוקדם ואסיים הכול, — ענתה סיון. — טוב, — הסכים מיכאל, ובפנים התמרמר: איך ייתכן שפרויקט העבודה פחות חשוב? — אמא שלך חולה? — כן, — ענתה בפיזור נפש. אך בהמשך הבין ששיקרתה — היא לא נסעה לאמא, אלא לבלות עם בן זוגה החדש, כפי שגילו לו עמיתים לעבודה. ואז כשראה סיון יוצאת עם גבר צעיר, אחוז קנאה שטף אותו כולו. “וואו, זה אמיתי. היא באמת מצאה מישהו,” חשב, ובקושי החזיק תיאור של אדישות, וחזר לעבוד אך לשווא — לא הצליח להתרכז. * * * לאט לאט הקנאה הפכה לגעגועים, ההתנהגות שלו הפכה מוזרה: הוא הזדקף כשהיא נכנסה, דיבר איתה יותר, ביקש את דעתה, שיחזר שיחות איתה בראשו… פתאום חשב: “מה אם הייתי פוגש אותה לפני הילדים?” — וזעם פנימי מילא אותו עם ההכרה שהיה עוזב הכול למענה. עכשיו הציפה אותו אשמה; ראה את תמונת המשפחה ותהה: למה לא מרגיש שהוא חי באמת? הוא כעס על רגשותיו, ניסה להתעלם מהכול מתוך ידיעת חייו, גילו, הסיפור המשפחתי — אבל הלב לא נרגע. * * * יום אחד קם מוקדם, בודד במטבח, כוס קפה בידו, בצד השני של החלון חיים שגרתיים. הבין שלמען משפחתו עליו להתרחק מסיון. * * * — מה, אתה עוזב למחלקה אחרת? — השתרכה סביבו קבוצה, ובתוכן גם סיון. — כן, יש שם בעיה זמנית, אני מטפל — ענה. — זה רק זמני, נכון? — ברור — אמר, וידע ש”דבר זמני הוא הכי קבוע”… הוא בחר לעבור מחלקה — לא לעזוב מקום עבודה מצוין, משכורת טובה ועתיד מובטח, אך לתת ללב להירגע. בערב, אמר לקטיה: — אני רוצה להיות יותר בבית, איתך ועם הילדים. קטיה הופתעה ושמחה. הוא הפך למעורב — מסיע, משתתף, מדבר, מקשיב; למד להכיר את אהוביו מחדש. הוא עדיין חשב על סיון, אך הרגשות הטורדניים דעכו. * * * יום אחד, בקניון, שמע את סיון: — מישה! איפה נעלמת? חיכינו לך כל המחלקה… מיכאל חייך — שמח לפגוש אותה אך לא יותר. — איך אתה? — טוב, ואפילו מצוין. — למה לא חזרת? היית המנהל הכי טוב… — רציתי שינוי. ומה איתך? — התחתנתי. הוא באמת בן אדם טוב, הבת שלי אוהבת אותו. הוא בירך אותה באמת, דיברו עוד רגעים קצרים — ללא שום הצעה להיפגש שוב, שניהם הבינו שזהו סוף. כשנפרדו, המשיך מיכאל בדרכו בטבעיות, לראשונה מזה שנים חש שמקומו בעולם נכון. * * * סיון וקטיה עמדו זו לצד זו בחדר הכושר, כבר שנים מתאמנות יחד. — איך עברה הפגישה? — קטיה שאלה. — לא קרה כלום, הוא איחל לי אושר וזהו… — אז ניצחת, — אמרה סיון. — יש לך בעל מדהים. — אני יודעת, — קטיה חייכה וקרצה.
03
בחינה למבוגרים נועה, למה את לא מצטרפת אלינו לחגוג את סיום הפרויקט? חייך אליה דניאל, וגם קרץ קלות. כי, חברי היקר, יש לי עכשיו דייט, ענתה נועה במבוכה קטנה. זה באמת הפתעה!
Life Lessons
״יש לאמא שלי בדיוק כזה״ — אמרה המלצרית, מביטה בטבעת של המיליונר… תגובתו גרמה לה לקרוס על ברכיה… בערב תל-אביבי, בבית-קפה יוקרתי מלא בריח אספרסו ופרחים טריים, מסיימת אריאלה את המשמרת, כשבליבה סערה. שם, בין קטיפה וקירות עמוסים בסיפורים, גבר מסתורי – לאון פטרובסקי – מבקש ארוחת ערב וקצת שקט. המבטים, הטבעת הכסופה עם הספיר והכוכבים הקטנים, והמשפט הקטן של אריאלה פותחים פתח לסוד ישן במשפחתה: ״סלחי לי על השאלה… הטבעת הזו – לאמא שלי הייתה בדיוק כזו.״ הרגע הזה, שמוביל לחשיפת אהבת נעורים גדולה וסיפור חיים שלם על דברים שקרו, טעויות, געגועים ומתנות קטנות שממשיכות לעבור מדור לדור – יחשוף לאריאלה שהעבר שלה ושל משפחתה עמוק פי כמה ממה שתמיד חשבה… כעבור שעה, מול אורות גשר יהודית וקולות העיר, תחל שיחה שתשנה הכל – ותעלה שאלה אחת: מה שווה עושר מול זיכרון, פיוס וגעגוע של לב יהודי?
04
«לאמא שלי היה בדיוק כזה», אמרה המלצרית, מבטה נופל על טבעתו של המיליונר… תגובתו גרמה לה לקרוס על ברכיה. עברו שנים רבות מאז אותו ערב בתל אביב הישנה
Life Lessons
“גם לאמא שלי יש כזה” — לחשה המלצרית, מביטה בטבעת של המיליונר… 👨‍💼 תגובתו הותירה אותה כורעת על ברכיה… ערב אחד, בלבו הפועם של תל אביב, בבית קפה עטוף ניחוחות של קפה יקר ופרחי שדה טריים, שבו הקירות מרופדים קטיפה ומוסיקת הפסנתר נושאת געגוע, מסיימת את המשמרת מלצרית בשם ארינה. יומה היה ארוך ורב־עסק, אך תמיד בשעות האחרונות נרגע הכול סביב. דווקא אז, כשהשמש גולשת אל אדום השקיעה, נכנס אורח קבוע שהעיר כולה הכירה לפי שמועה אך לא באמת ידעה את אישיותו – לאון פדר, איל מסחר ודמות אפופה מסתורין. ארינה שקדה בשקט, מעניקה לו את מבוקשו: ארוחה קלה וכוס יין אדום. בעת שהגישו את המנה העיקרית, הבחינה בטבעת על אצבעו – לא מזהב יוקרתי, אלא כסף ישן שכמעט האפיל, ובה שיבוץ ספיר כחול, מוקף חריטות של כוכבים קטנים. ליבה דילג. בזהירות, בלחישה, שאלה: — תסלח לי… אבל לאמא שלי יש בדיוק כזו טבעת. מצפה לתשובה סתמית, הופתעה כאשר עיניו התמלאו עומק שלא הכירה: — אמא שלך… שמה היה מרים? מרים וולקוב? העולם נעצר. זהו השם שמעטים הכירו. וכשהיא עונה בקושי כי כן, הוא מבקש: — שבּי. בבקשה. היא מתיישבת, ובין זריחות לאור ירח, נשפכת ההיסטוריה הגנוזה: סיפור על אהבה גדולה ממעגל הים התיכון, טבעת שנעשתה בידיים רועדות ותשוקה שלא שיער לעצמו. אך המשפחה מנעה, את מרים חיתנו לאחר, והוא נשבע להוכיח שהוא ראוי. העשייה צלחה, אך האושר נותר בליבו של אחר. — היא שמרה את הטבעת, — עונה ארינה. — בימים הכי קשים ענדה אותה. הוא שולף את הטבעת ומושיט לה אותה: — זה שייך לך. זה כל מה שנותר מהלבבות שלנו. היא בולעת את זיכרון הדמעה, אוחזת גם בטבעת אמה. שני ספירים – שתי דרכים לאהבה. מאותו רגע, נרקמת בין אב ובתו האבודה מסכת גילויים. יומניה של מרים נפתחים; מתגלות אהבות, החלטות, סודות, אף שקרים ששינו חיים. כשהאמת נחשפת – שגם אביה האמיתי של ארינה הוא לאון – מתחיל תהליך פיוס ארוך שמוביל לקבלה אמיצה: להעריך את המסע, את הטעויות, את רגעי החמלה והוויתור. שני הטבעות מאוחדות לתכשיט אחד – סמלה של סליחה ואהבת אמת, כזו שלעולם אינה נרקבת; רק משנה צורתה ונשמרת מדור לדור, עד אשר לְבוֹ כל אדם מוצא שלווה.
0103
“יש לאמא שלי בדיוק כזה,” אמרה המלצרית בהיסוס, עיניה נעוצות בטבעת שעל אצבעו של המיליונר… תשובתו המטלטלת גרמה לה להתמוטט על ברכיה.
Life Lessons
“כמו של אמא שלי,” לחשה המלצרית, בעודה מביטה בטבעת של המיליארדר… 🤵 תשובתו הפילה אותה על הברכיים… ערב אחד, בלב תל אביב, בבית קפה בו ריח אספרסו גורמה ופרחי שושן טריים התערבב באוויר, מסיימת משמרת אחרונה מלצרית צעירה בשם ארינה. היום הארוך כבר כמעט חלף, כשהלקוח הקבוע, לאוניד פטרוביץ’, דמות מוכרת אך אפופת מסתורין, נכנס אל המקום. בידו השמאלית ענדה טבעת כסף ישנה, משובצת ספיר כחול חי ומוקפת כוכבים מגולפים בפשטות— תכשיט שאי אפשר לטעות בו. ארינה, שמבחינה בפרט הזה, מעזה ולוחשת: “סליחה על השאלה… אבל לאמא שלי הייתה בדיוק כזאת טבעת.” היא לא הייתה מוכנה למה שהולך להתרחש: לאוניד מתבונן בה, עיניו מלאות עומק שלא הכירה. “כינית את אמך… מריה? מריה וולקובה?” ברגע אחד כל עולמה משתנה. בשלוש מילים — ובטבעת אחת — נחשפת טרגדיה רבת שנים: אהבה אסורה, ויתורים, בגידה בזיכרון ובזהות. בלילה תל-אביבי אחד, שני אנשים מתחברים מחדש אל עבר שאבד— כדי להבין שלא הכסף, אלא הלב, הוא שמנציח את מה שאי אפשר לקנות. סיפור על טבעת, על אודיסיאה של רגשות, ועל הסוד שהסתתר בדלתות סגורות — עד שאלה, סוף סוף, נפתחו.
01
“לסבתא שלי היה בדיוק כזה,” לחשה נעה המלצרית, עיניה נתלות בטבעת המשונה שעל אצבעו של הגבר בשולחן הפינתי… התגובה שלו גרמה לה לשקוע בשרפרף
Life Lessons
“בלי בעלי לא תסתדרי! את כלום בלעדיי!” — זה מה שהוא צרח בזמן שארז את החולצות לתוך מזוודה גדולה. אבל היא הסתדרה. לא נשברה. אולי אם הייתה עוצרת לחשוב איך תשרוד לבד עם שתי בנות, הייתה נבהלת ומוחלת על הבגידה. אבל לא היה לה זמן: הגן מחכה לבנות, והעבודה לא תחכה לה. הוא נכנס הביתה רק חצי שעה קודם, כולו בטוח בעצמו בזכות הרומן החדש… אז, בדרך ליום חדש, טניה מחלקת פקודות: “אוליה, תעזרי לאניה לסגור את המעיל ואל תשכחי להשגיח שתאכל בגן — הגננת התלוננה שהיא מסרבת לדייסה. ולך, לֶשָה, קח את כל מה ששלך — בלי כאבי ראש ובלי למשוך זמן. והמפתחות? תשאיר בתיבת הדואר. ביי”. אוליה נולדה חצי שעה לפני אניה, ונחשבת לאחות הבכורה — שתיהן בנות ארבע, עצמאיות, כל אחת בעולם משלה: אוליה אוכלת את הדייסה בשקט כי “ככה צריך”, אניה עומדת על שלה: “לא בא לי, יש גושים!” מזל שהגן קרוב לבית — עשר דקות הליכה. דיבורים עם הבנות עוזרים לשכוח שדווקא עכשיו מתחילה תקופה חדשה בחיים. גם בעבודה אין זמן למחשבות — המטופלים מחכים, ויש גם ביקורי בית. ורק בערב, כשהיא רואה את הקולבים הריקים, פתאום מבינה: היא עכשיו לבד. אבל הבכי לא באופי שלה — הכול צריך להמשיך, אולי אפילו להיות טוב יותר. אפשר לקפוא במקום — אבל אפשר גם למצוא תקווה, לחשוב על פיתרון ולחפש את הניצוץ החיובי. קודם כל — להכין ארוחת ערב! “מה השתנה לנו בכלל?” הרהרה טניה מול הירקות. “הוא עזב. איזו עזרה באמת קיבלתי ממנו? שום דבר שלא אצליח לסדר בעצמי. רק לשדרג את השגרה, וזהו. אני אסתדר, והכול עוד יהיה טוב אפילו יותר.” עדיף לבד — קשה, אבל שקט. אחרי סיפור לפני שינה לבנות, היא מסדרת כביסה, מכינה לעצמה תה במליסה, ומחבקת את השקט הביתי כשהגשם מתערבב בשלג מאחוריי החלון… ואז — דפיקה בדלת. השכנה מהקומה, שהייתה תמיד זרה ולא חייכנית, עומדת שם. קשישה, אלמונית, שהצילה פעם מהרחוב כלב רזה ועצוב, שלא זכתה למבקרים ושלא טרחה בשאלות חטטניות. “סליחה שמפריעה,” היא אומרת, עטופה בשאל פוך, “רק רציתי שתדעי — אם תצטרכי עזרה, אני כאן, אשמח להיות איתך ועם הבנות. סתם, בלי תשלום, רק מעולם הלב”. טניה מכניסה אותה, מגישה תה ופותחת סלסילת עוגיות, ובלי לשים לב — הלב נפתח. “יש לי במושב גינה מלאה מליסה — בקיץ תבואו, יש תפוחים נהדרים…” מאז עברו חמש שנים. הכלבים שונו, הבנות גדלו, וטניה כבר מזמן לא לבד: החברות עם ג’ניה השכנה הלבישה אושר לבית הקטן, שהפך לבית גדול מלא ריח תפוחי עץ ועוגה חמה. “מה הייתי עושה בלעדיה?” שואלת טניה, מתבוננת בבנות שהיום הן כבר תלמידות, ובלב מתמלא חום. כי הכול — בזכות אהבה. רק אהבה מצילה אותנו.
0128
בלעדיי את לא תסתדרי! את לא תצליחי בכלום! כך צורח רוני, תוך שהוא מקפל את חולצותיו ומכניס אותן לתיק גדול. אבל בסוף הצלחתי. לא נשברתי. אולי אילו הרשיתי לעצמי
Life Lessons
“בלי החיים שלי את לא תשרדי! את לא תסתדרי בלעדיי!” – כך צרח עליה בעלה כשהוא אורז את החולצות לתוך מזוודה ענקית. אבל היא הסתדרה, לא נשברה. אולי אם הייתה עוצרת לחשוב איך תשרוד לבד עם שתי ילדות קטנות, הייתה מפחדת, אולי אפילו סולחת על הבגידה – אבל לא היה לה זמן. הילדות צריכות לגן, והיא לעבודה. הבעל הופיע בבית רק חצי שעה לפני כן, מאושר מהאהבה החדשה שלו, בטוח בעצמו. אז במעיל וכובע, טניה חילקה הוראות בבהירות: “אוליה, תעזרי לאניה לסגור את המעיל ותדאגי בגן שתאכל טוב, אל תתווכחי עם הגננת; לֵשה, תקח איתך את כל החפצים שלך, ואל תשכח את המפתח בדואר – ביי.” אוליה נולדה חצי שעה לפני אניה ונחשבת לבכורה – עכשיו הן בנות ארבע. כל אחת עם האופי שלה: אוליה תאכל דייסה כי חייבים, אניה תתווכח: “יש בזה גושים, לא אוכלת.” טוב שהגן עשר דקות מהבית – הבנות מפטפטות, מסיחות את הדעת. בעבודה כרופאה – אין זמן לחשוב, החולים לא מחכים. רק בערב, מול הקולבים הריקים, טניה מבינה: מעכשיו היא לבד. אבל זה לא באופי שלה להתייאש – היא תצליח, אפילו יותר טוב מקודם. אפשר לשקוע בצער, אבל טניה בוחרת לחשוב חיובי ולהכין ארוחת ערב לבנות. “מה בעצם השתנה? בעלי הלך – מה היה עושה בבית שאני לא יכולה?” היא צוחקת לעצמה. “אני אסתדר, הכול יהיה טוב, אפילו יותר.” אחרי סיפור לפני השינה ונשיקות לילדות, טניה תולה כביסה, עושה לה תה מליסה אהוב, מול החלון גשם ושלג, בדירה חמים ושקט. פתאום דפיקה בדלת – שכנה מבוגרת, גברת יהודית, שבחיים לא דיברה איתה חוץ מ’שלום’ קריר, עומדת עטופה בשַׁאל. “סליחה שהפרעתי, ראיתי שהבעל שלך העמיס חפצים – הוא השאיר אתכן?” טניה לא עונה, אבל גברת יהודית מציעה עזרה מכל הלב – בייביסיטר כשצריך, לא בשביל כסף. הן שותות יחד תה ועוגיות. יהודית מזמינה אותן לבוא אליה בקיץ: “יש לי תפוחים טעימים בגן ושלולית ברווזים.” ומשיחה מגלות חיבור חדש ומרפא. חמש שנים אחרי, טניה זוכרת את צרחת הפרידה של בעלה. עכשיו הן חוגגות יומולדת לגברת יהודית בדירת דשא וחצר, הילדות כבר בנות תשע, כל קיץ על הדשא הביתי, סביבן כלבה שקלטו מהרחוב, משפחה ואהבה – כי בסוף רק אהבה מצילה אותנו.
00
את לא תסתדרי בלעדיי! אין לך שום סיכוי! זה מה שבעלה צועק עכשיו, תוך שהוא דוחף חולצות אל תוך תיק נסיעות גדול. אבל היא הסתדרה. היא לא קרסה.
Life Lessons
“תראי, בלעדיי תקרסי! את לא תסתדרי בעצמך!” – ככה צעק הבעל תוך כדי שהוא אורז את החולצות שלו לתוך תיק גדול. אבל היא הסתדרה. לא קרסה. אולי אם הייתה עוצרת לחשוב איך תשרוד לבד עם שתי הבנות, הייתה מדמיינת לה אימהות – ואולי אפילו הייתה סולחת על הבגידה. אבל לא היה לה זמן לזה: צריך להוציא את הילדות לגן ולרוץ לעבודה. הוא חזר הביתה רק חצי שעה קודם – מאושר עם אהבה חדשה, מלא ביטחון. לכן, כשהיא לובשת מעיל, טניה פוקדת בקצרה: “אולה, תעזרי לאניה לסגור את המעיל ותשימי לב בגן שהיא אוכלת כמו שצריך. הגננת אמרה שהיא מסרבת לדייסה.” “לеша, תדאג לקחת את כל הדברים שלך. אל תעשה סצנות. ותזרוק את המפתח של הדירה בתיבת הדואר. להתראות.” אולה נולדה חצי שעה לפני אניה ונחשבת לבכורה. עכשיו הן בנות ארבע. בנות עצמאייות, כל אחת עם אופי משלה. אולה תסיים לאכול את הדייסה – כי צריך, אבל אניה תעמוד על שלה: “יש בזה גושים, אני לא אוכלת את זה.” טוב שהגן קרוב – עשר דקות מהבית. הבנות מקשקשות, מסיחות דעתה מהקשיים שמחכים לה. בעבודה גם אין זמן לחשוב על החיים – בלו”ז של רופאה כל רגע מתוזמן, ואז עוד ביקורים שצריך להספיק. ורק בערב, כשהיא רואה את הקולבים הריקים שבדרך כלל היו עליהם המעילים של בעלה, היא מבינה – מהיום היא לבד. אבל היא לא מסוגלת להתמסכן: הכל צריך להיות רגיל ואפילו יותר טוב. בכל מצב אפשר לבכות, ואפשר לחשוב ולמצוא פתח של אור. קודם כל – להכין ארוחת ערב. “מה בעצם השתנה?” תהתה טניה, קוצצת ירקות לסלט. “הוא הלך. מה היה התפקיד שלו? מה עכשיו אני אצטרך לעשות? שום דבר שאני לא מסוגלת אליו. רק קצת לסדר את סדר היום. אני אצליח. הכל בסדר. אפילו יהיה עוד יותר טוב. לא רוצה לחיות ולחשוב איפה הוא, שוב אצל המאהבת? עדיף להיות לבד. קשה יותר, אבל שקט יותר.” אחרי שסיפרה עוד סיפור של ‘הרפתקאות בוראטינו’ ונישקה את הבנות בלילה טוב, מיהרה טניה לתלות את הכביסה שיצאה מהמכונה. לפני השינה, כוס תה, מחשבות, תכנון למחר. הבנות שלה דומות כמו שתי טיפות מים – תאומות. שתיים אולי קשה יותר מאחת, אבל היא אף פעם לא הרגישה ככה. היא הופתעה כשאמרו לה “מסכנה”. “הכל בסדר אצלנו,” ענתה, “אני מסתדרת.” הקומקום רותח, טניה מכינה תה עם לואיזה, מדליקה מנורה נעימה. בחוץ סערה – שלג עם גשם, והבית חמים ושקט. ופתאום – צלצול בדלת. היא פותחת ורואה את השכנה, קשישה שלא אהבה. גברת בודדה שמטיילת כל בוקר עם כלבה זקנה ועונה לשלום ביובש. “סליחה שהטרדתי,” אמרה כשהיא מתעטפת בצעיף. “ראיתי את בעלך אורז ויוצא. הוא עזב?” “זה לא עניינך,” ענתה טניה. “את צודקת. רק רציתי להציע – אם תצטרכי עזרה, אני פה. אפשר לשמור על הילדות או כל דבר.” “תיכנסי,” הזמינה טניה. “איך קוראים לך?” מוזגת לה תה ומעמידה עוגיות. “קוראים לי יבגניה ניקולייבנה. ואת, טניה, אני יודעת.” “טניה’לה, לא משגעת, רק שתדעי – כל עזרה שתרצי, אשמח. לא כסף, סתם – בשבילי זה עונג.” היא לוגמת תה ואומרת: “טעים התה – זה לואיזה? יש לי מלא בגינה. תבואי אלי בקיץ, תתארחי. יש לי עץ תפוחים, פירות נפלאים…” וטניה מסתכלת עליה ותוהה – למה חשבה שהיא לא נחמדה? אולי כי לא חיפשה להתחנף? לא דחפה אף פעם, רק עברה בשקט? ופתאום היא רואה אותה אחרת: מסודרת, נעליים חדשות, שיער אסוף, שמלה עם צווארון תחרה. אפילו הריח שלה נעים, בושם עדין. טניה מאזינה לסיפורי הגינה, התפוחים, האגם, והלב מתמלא שקט וחום… חמש שנים אחר כך, טניה עדיין זוכרת היטב את אותו ערב, את הצעקות של הבעל: “את תקרסי! לא תסתדרי!” אבל זה כבר מאחוריה. יבגניה ניקולייבנה חותכת תפוחים, מסדרת מעל הבצק, מכניסה עוגה לתנור. סלטים מוכנים, תבשיל מבעבע על הגז. היום יום הולדת לשכנה האהובה. אוגוסט בחוץ. דלתות וחלונות פתוחים, וניחוח עוגת תפוחים ממלא את הבית. “איך עזרת לי,” חושבת טניה, מביטה בשכנה הנמרצת. “מה הייתי עושה בלעדייך? הבנות לא יכולות בלעדיה – הן כבר בנות תשע וחופשות כל קיץ רק כאן, לצד האגם, החברים והסבתא הטובה.” “אצא לקטוף עוד תפוחים, נבשל קומפוט,” אומרת טניה ויוצאת לחצר עם סל. מתחת לעץ שוכבת אלקה, הכלבה. מי היה מאמין שהכלבה העלובה מהפח תהפוך ללברדורית הנפלאה הזו? הכל בזכות אהבה. רק אהבה מצילה אותנו, חושבת טניה, ומושיטה לאלקה עוגייה על כף היד…
03
בלעדי את תקרסי! את לא תסתדרי לבד! צעק מיכאל, כשהוא דוחס את החולצות אל תוך המזוודה הגדולה שלו. אבל היא הסתדרה. היא לא קרסה. אולי, אם הייתה עוצרת רגע לחשוב
© 2026 VesperUm