5 בפברואר. בדיוק שלוש שנים מאז אותו היום הארור. בוקר קפוא, שלג תל־אביבי מאוד לא אופייני, אבל המערכת עשתה את שלה והכביש עלה מראשל”צ לירושלים נראה
Paso a paso ¿Estás en casa? pregunté, en tono breve, mientras hacía una llamada rápida a mi esposa durante el descanso de la comida. Sí contestó Inés
5 בפברואר היום מלאו שלוש שנים. אני לא מפספסת את התאריך הזה, לא משנה כמה קשה. שלוש שנים מאז התאונה. עדיין לא ברור לי איך ממשיכים. תמיד בפברואר.
עשרים ושש שנה אחרי מרק הקובה באותו ערב יצא במיוחד טוב. יעל הסירה את המכסה מהסיר, טעמה מהכף, הוסיפה קמצוץ מלח ונשארה מרוצה. בעשרים ושש השנים האחרונות למדה
באותו יום שנה לאסון, היא ראתה זאבים בשלג. הדרך בה פעלה הייתה פלא אמיתי… אביגיל הידקה את אחיזתה בהגה של הטויוטה רָאב4 הלבנה שלה, כאשר השלג שהסתחרר
בלילה תל-אביבי מוזר שבו הירח משתקף בשלוליות שמן על הכביש, נורה כחול של ניידת מחליקה בין חלומות ותפוזים, השוטר דביר מזרחי קיבל קריאה שנשמעה שגרתית, כמעט לא אמיתית.
השוטר הגיע לקריאה שגרתית ונתקל בילדה בת חמש יחפה, שסחבה שקית אשפה. כשראה שה”חבילה” שעל חזהּ היא בעצם תינוק ישן, הפסיק לפעול כשוטר וקיבל החלטה
¿Dónde vive la felicidad? Carmen estaba sentada sola en la cocina, rodeando con las manos una taza de café hirviendo. El café estaba tan caliente que tenía
זאת שאמרה “לא” דינה לוינסקי ישבה על קצה השרפרף במטבח הקטן בדירתה בגבעתיים, פורסה לחם שחור דק דק, בזהירות, כמו שהוא תמיד אהב.
היום אני מרגישה צורך לכתוב, כי כל מה שקרה לפני כמה שנים עדיין מלווה אותי. אני זוכרת כל פרט, כל צליל. הייתי אז בסיור רגיל, כשנשמעה קריאה בשכונת תלפיות בירושלים.