2a.m., Hospital Universitario La Paz, Madrid. La noche era demasiado callada; solo el pitido rítmico del monitor y el zumbido tenue de las luces fluorescentes
Dos caras de la soledad Alejandra está frente al espejo, mordisqueando el labio inferior. Sus dedos acomoden nerviosos una hebra de pelo, enrollándola
¿Quién, si no yo? En el patio de un bloque de cinco plantas de un barrio de la periferia de Sevilla, todo el mundo conocía a la abuela Alba Pérez.
El enfermero, que sólo ella conocía, se deslizó en el sueño del hospital a las dos de la madrugada, donde el silencio era tan denso que parecía una niebla de algodón.
Tío, imagínate la escena: es una tarde tranquila en Madrid, la calle está desierta, solo unas cuantas farolas lanzan manchas amarillas sobre el asfalto.
בחזית של בניין בן חמישה קומות בשכונת הדר בתל אביב, כולם מכירים את סבתא רבקה חנה. היא קצרה, רזה, שערה האפור מורם לקש, והיא מתנודדת ברחבה עם מקל הליכה, אבל
25 באוקטובר, יום שלישי ערב שקט. הרחוב ריק כמעט, רק פנסי הרחוב המוצלחים מטילים כתמים צהובים על אספלט קווארטזי. עומד לפני היא, ובינינו תהום של מילים לא נאמרות
חמניות לסבא יוסף לוי גר בקצה הרחוב, בבית קטן אך חזק. הקירות, שבנו אביו משטחים עבות של עץ אורן, השחימו עם השנים, אך נעמדו איתן. הגג, שלמרות שהשתחרר מעט
הוילה שהחייה את החלום קיבלתי בתואר ראשון באדריכלות עם הצטיינות, והייתי חולם על סדנה משלי, על פרויקטים שישנו את פני תלאביב. אך החלום נאלץ לדחות.
היום, בעוד שאני עומד בכניסה המובנית של השכונה שלי ברחוב רוטשילד, שמיים מלאים בעננים קודרים והגשם מקפיץ קפלים על אספלט חם, חשתי איך האדי האדמה עולה צפוף