Madrid, 14 de junio de 2024 Hoy he tenido que sentarme a escribir, porque siento que mi corazón está muy pesado. No está siendo un buen periodo para nosotros.
יהודית ואני התיידדנו כבר ביום הראשון של בית הספר, ואדם הצטרף לחבורה שלנו בסוף שנת הלימודים. היה לי ברור שאדם פיתח רגשות כלפי יהודית מההתחלה.
מחשכה לאור שוב את רואה את הסדרות האלה? קולו של דני נשמע מאחוריי, מפתיע אותי כל כך עד שכמעט שפכתי את כוס התה הידועה שלי. כבר אמרתי לך, זה פוגע במוח.
יומן אישי: מבדידות לאור שוב מצאתי את עצמי עם הסדרות הטלוויזיה, נשאבת אליהן כדי לברוח קצת מהמחשבות. פתאום מחוץ למסך, שמעתי את קולו של יואב.
¡Este que este niño no es mío, es una copia exacta de tu amigo, pero no de mí!gritó Felipe, con voz temblorosa. Pero ya hicimos la prueba de ADN, debería
אנחנו לא זבל, בני יומני משפחתי “אבא, אמרתי לך כבר לא. אתה לא שומע? צריך לזרוק את הגרוטאות האלה לפח, לא להכניס אותן הביתה!” הקול של בני חתך לי באוזניים.
לאחרונה, המשפחה שלנו עברה תקופה קשה מאוד ואיבדנו את ההכנסה הקבועה שלנו. אני רוצה לשתף אתכם במה שקרה. אני גמלאי, והקצבה שאני מקבל מהביטוח הלאומי כמעט לא
אנחנו לא זבל, בן שלי. אבא, אמרתי לא. אתה לא שומע? את הזקנה הזאת צריך לזרוק לפח, לא לגרור הביתה! הקול של הבן חתך באוויר, חד ונוקב. חנה ישבה במטבח, כף המרק
אנחנו לא פסולת, בני. (סיפור) יום רביע אחד, רות עמד במטבח, מערבב קדרה של מרק ירקות, כשלפתע קולו החד של אביתר, בנו, פילח את הדירה: אבא, אמרתי לך כבר די! אתה לא שומע?
Она נכנסה בלי לצלצל, מחזיקה בידיה משהו שזז. נועה נכנסה בלי לצלצל. היא אף פעם לא נכנסה בלי לצלצל, וכבר זה הספיק כדי שאילנה תצא מהמטבח עם מגבת ביד.