29 באוגוסט 2026 היום אני חובץ את מחשבותיי במילים, כמו שמסדרים ספרים במדף של סבתא, כדי שלא ישכחו. נוגה, אל תכעסי עליי, אני לא עומד לחיות איתך, אמרתי בקול חשש.
אל תתעצב, רות, לא אתן לעצמי לחיות איתך. אולי ננסה, יובל? רות הרימה מבטה, כמעט מבלי להרחביע, ופניו קיבלו רימון של סוףאדום. אמרתי כבר הכל, תמר תמר לוי נולדה
זוכר אני את הילדות, איך הייתי יוסי, נער מתל אביב, וכשהייתי בכיתה א’ נוצרה סביבי דמות שלא אשכח לעולם. רותם פודברזני כך קראו לה במשפחה, אך אנחנו קוראים
Sandheden er ofte mere smertefuld end løgnen. Så, Lise, lyt godt efter. Du kan tænke, hvad du vil om mig, men du kan alligevel ikke bevise noget.
**Dagbog 12. maj 2026** Kære journal, I dag er alt mellem mig og Signe endeligt forbi. Jeg har længe håbet på et liv med en rigtig familie, børn, en fremtid.
אין יותר לאישה של יוסף. היא לא הצליחה לחזור מהלידה האחרונה. היה, כמו שאומרים, לא משנה אם אתה מצטער או לא, חמשה בנים נותרו. המבוגר מביניהם, נעם, בן תשע.
יום חמישי, 12 ביוני 2026 היום רישמתי את מה שתרקדה במוחי. האמת לפעמים חודרת כאב עמוק יותר מן השקר. אז, מרים, תקשיבי טוב. תחשבי עליי כמה שתרצי, אבל לא תצליחי להוכיח דבר.
האמית לעיתים כואבת יותר משקר. אז מה, אביבית, תקשיבי היטב. תוכלי לחשוב עליי מה שאת רוצה, אבל אף אחת לא תוכל להוכיח זאת. אין לך עדויות, ואיתן מאמין בי.
Kirstine lå sammenkrøllet på sofaen med hænderne presset mod den lave del af maven. Alt gør ondt, det gør ondt, og det minder hende om, hvad der venter.
מאז, לפני שנים רבות, כשקול הפעמונים של ימאן נשמע מרחוק, נזכרתי בערב שבו ניהלתי את הארוחה במטבח הקטן של ביתנו בירושלים, והדלת החלה לתקתק. שלום, את נועה?