Life Lessons
תתרחק ממני! אני לא הבטחתי להתחתן איתך! חוץ מזה, אני אפילו לא יודע של מי הילד הזה — ואולי בכלל לא שלי? אז תחיי את חייך, אני הולך. כך אמר ויקטור לוולנטינה ההמומה, שלא יכלה להאמין: האם זה באמת אותו ויקטור שהבטיח לה עולמות, קרא לה ואליושקה ונשא אותה על כפיים? היא נשארה לבדה בגיל שלושים וחמש והחליטה ללדת בעצמה — וילדה את מאשה. ולנטינה גידלה את בתה בניכור, עד שגבר מסתורי בשם איגור נכנס לחייה, שינה את הבית, תמך במאשה, לימד אותה לבשל, דאג לה ולימד אותה ליפול ולקום. הוא היה לה אבא אמיתי, שליווה אותה כל הדרך עד הבגרות, לחתונה ולהולדת ילדיה. וביום שנפרדה ממנו בעצב, אמרה: “שלום, אבא… תמיד תהייה הכי טוב שיש.” כי לפעמים, אבא הוא לא מי שילד אותך — אלא מי שתמך, אהב וגידל אותך באמת.
062
תתרחק ממני! אני לא הבטחתי להתחתן איתך! ובכלל, אני אפילו לא יודע של מי הילד הזה. אולי בכלל הוא לא שלי? אז, תמשיכי לדרכך, ואני כנראה אעזוב.
Life Lessons
גברתי, אני אדם חשוב, אין לי זמן לחכות כמוך! ומה שקרה אחר כך… גרם לו להתבייש מול כולם. המסדרון בבית החולים הריח מחיטוי ועייפות. על כיסא פלסטיק ישבה אישה לבושה בפשטות, מחבקת את תיקה קרוב ללבה, כאילו שם החזיקה את התקווה והפחד גם יחד. היה עוד מוקדם. מ-7 בבוקר היא יושבת שם, עיניה נעוצות בדלת המרפאה. באה מרחוק, כמעט 200 קילומטרים. לא התלוננה. לא התווכחה. רק חיכתה. סביבה עוד אנשים: גבר עם יד חבושה, צעירה בעיניים טרוטות מעייפות, אמא עם ילד ישן על הכתף. כולם שותקים, על פניהם אותה הבעת תפילה – “השם, תעזור…” ואז, מהקצה השני של המסדרון, הופיע הוא. קשיש בן כ-75, לבוש ללא רבב—מעיל יוקרתי, מקל מבריק, כובע אלגנטי. צעדיו בטוחים, כמו מי שרגיל לפנות עבורו דרך. לא שאל דבר. לא הביט באף אחד. התקדם ישירות אל הדלת, כאילו המסדרון היה רק פורמליות בינו לבין מה שרצה. הגיע לדלת המרפאה, פתח את הידית. האישה קמה באיטיות. לא בכעס, לא בריב—בכבוד עצמי של מי שאין לה הרבה, אך יש לה ערכים. — אדוני… זה התור שלי. אני כאן מ-7 בבוקר, באתי מ-200 קילומטרים. הזקן סובב אליה את ראשו, כאילו רק אז שם לב שיש שם עוד אנשים. חייך בקור. — גברתי, אני מישהו חשוב, אין לי זמן לחכות כמוך! ובטון עוד יותר חד: — כשתגיעי לגילי ותעשי משהו בחיים, תביני שהזמן יקר מדי כדי לעמוד בתור. האישה עמדה דוממת. מילותיו הכבידו עליה, לא משום שאיבדה מקום בתור, אלא בשל העלבון. השתררה דממה כבדה במסדרון. אבל הדממה לא נמשכה זמן רב. הדלת נפתחה לפתע. הרופא, גבר כבן 50, במקטורן רופא מעט מקומט ועיניים עייפות, יצא והסתכל עליהם. — מה קורה כאן? הזקן התקדם קדימה, מלא ביטחון. — דוקטור, באתי לבדיקה, בבקשה תקבל אותי מיד. אין לי זמן לחכות. הרופא הביט בו כמה שניות, שותק. ואז פנה אל האישה. — את הגברת שהגיעה ב-7? האישה הנהנה. — כן… הגעתי מ-200 קילומטרים… הרופא נאנח. ואז פנה לזקן, בקול שקט אך חודר יותר מכל צעקה: — אדוני… אני מזהה אותך. הזקן קפא לרגע, מתמלא גאווה. הרופא המשיך: — היית המורה שלי בתיכון. המסדרון נדם. הזקן חייך בסיפוק, כאילו קיבל אישור לכך שהוא “מישהו”. אך הרופא לא חייך. — אני זוכר היטב שיעור שחזרת עליו פעם אחר פעם: והקריא במילים מודגשות: — “הערך האמיתי של אדם לא נמדד בבגדים, בתפקיד או בקול רם… אלא בכמה כבוד יש לו כלפי אלו שלא מסוגלים להגן על עצמם.” הזקן מצמץ במהירות. כבר לא היה בטוח בהליכתו. הרופא התקרב ואמר, בלי כעס, אך בכנות שצרבה: — היום… לא היית “מישהו”. היום היית רק אדם ששכח להיות בן אדם. הזקן הסמיק. לסתו התכווצה. סביבו, כולם שתקו—אך כל מבט היה כמו פסק דין. הרופא פתח את הדלת ואמר בקול, כדי שכולם ישמעו: — הגברת תיכנס. זה התור שלה. האישה פסעה פנימה, עיניה דומעות אך ראשה מורם. הזקן נסוג אל הקיר, בשקט. התיישב. חיכה. ולראשונה מזה זמן רב… הבין שלהיות “מישהו” זה לא לרמוס אחרים, אלא לכבד אותם. כשהגיע תורו, נכנס גם הוא. ולפני שאמר מה כואב לו, אמר רק: — דוקטור… מצטער על מה שקרה קודם. הרופא חייך אליו בחום. — אף פעם לא מאוחר להיות בן אדם, אדוני. ערך אמיתי לא נמדד בקול רם, אלא ביופי ההתנהגות. אפשר להיות “מישהו” בעיני העולם ועדיין להיות קטן מול הבסיס של הכבוד. ואפשר להיות פשוט, צנוע, שקט… ולהיות ענק דרך הכבוד והאנושיות. מה הייתם עושים במקומה של האישה? או במקומו של הרופא? 👉 אם הסיפור הזה נגע לכם בלב, שתפו אותו. אולי דווקא האדם שצריך לזכור להיות בן אדם יקרא אותו היום.
05
עברה כבר תקופה מאז אותו יום, אבל אני זוכר אותו כאילו היה אתמול. מסדרון בית החולים הדס במקרה הזה הדיף ריח חריף של חיטוי ועייפות עמוקה. על כיסא פלסטיק ישבה
Life Lessons
גברתי, אני בן אדם חשוב, אין לי זמן לחכות כמוך! ומה שקרה אחר כך גרם לו להתבייש מול כולם. מסדרון בית החולים הדיף ריח חיטוי ועייפות. על כיסא פלסטיק ישבה אישה לבושה בפשטות, מחבקת את תיק היד שלה כאילו שם שמורים גם התקווה וגם הפחד. עדיין היה מוקדם. מהשעה שבע בבוקר ישבה שם, עיניה נעוצות בדלת המרפאה. הגיעה מרחוק, כמעט מאתיים קילומטרים. לא התלוננה, לא העירה – רק חיכתה. סביבה ישבו עוד כמה אנשים: גבר עם יד חבושה, צעירה עם עיניים אדומות מחוסר שינה, אמא עם ילד ישן על הכתף. כולם שקטים, עם אותה הבעת פנים: “אלוהים, תעזור…” ואז, מקצה המסדרון, הופיע הוא. זקן בן כשבעים וחמש, לבוש למשעי: מעיל יוקרתי, מקל הליכה מבריק, כובע אלגנטי. הלך בביטחון של מי שרגיל שפותחים לו דרך. לא שאל כלום, לא הסתכל על אף אחד. התקדם ישר אל הדלת, כאילו המסדרון הזה הוא רק תחנה בדרך למטרה שלו. הגיע לדלת. שלח יד לידית. אז קמה האישה לאט—לא בזעם, לא ברעש, אלא בכבוד של מי שאין לה הרבה, אבל יש לה דרך ארץ. — אדוני… אבל זה התור שלי. אני מחכה מ-7 בבוקר. נסעתי מרחק של 200 קילומטרים. הזקן סובב אליה ראש, כאילו רק עכשיו הבחין שיש שם עוד אנשים. חייך קצרות. קור. — גברתי, אני בן אדם חשוב, אין לי זמן לחכות כמוך! ובקול תקיף הוסיף: — כשהגעתי לגילי ועשיתי משהו בחיים, לומדים שהזמן יקר מדי בשביל לעמוד בתור. האישה נותרה דוממת. מילותיו נפלו עליה בכובד. לא כאבה לה ההמתנה, אלא ההשפלה. שררה דממה במסדרון. אבל זה לא ארך הרבה. דלת המרפאה נפתחה בפתאומיות. הרופא, גבר בן חמישים בערך, בחלוק מקומט ועיניים עייפות, יצא והביט בהם. — מה קורה כאן? הזקן עשה צעד קדימה, בטוח בעצמו. — דוקטור, באתי לבדיקה. בבקשה לקבל אותי מיד. אין לי זמן להמתין. הרופא הביט בו כמה שניות בשתיקה, ואז פנה אל האישה. — את הגברת שמחכה מהשעה שבע? האישה הנהנה. — כן… באתי מרחוק… הרופא נאנח. ואז פנה אל הזקן, בקול רגוע, שחותך יותר מכל צעקה: — אדוני… אני מזהה אותך. הזקן קפא לשנייה, גאה. הרופא המשיך: — היית המורה שלי בתיכון. המסדרון השתתק. הזקן חייך בסיפוק, כאילו קיבל אישור לכך שהוא “מישהו”. אבל הרופא לא חייך. — אני זוכר היטב שיעור שלמדנו ממך שוב ושוב: “הערך של אדם לא נמדד בבגדים, בתפקיד או בעוצמת הקול—אלא בכבוד שהוא מעניק לחלשים”. הזקן מצמץ בתדירות, כבר לא כל כך בטוח במקל ההליכה. הרופא התקרב צעד ואמר בכנות כואבת: — היום… לא היית “מישהו”. היום היית רק אדם ששכח להיות אדם. פניו של הזקן האדימו. לסתותיו התכווצו. האנשים סביב לא אמרו דבר, אבל כל מבט היה שיפוט. הרופא פתח את הדלת ואמר בקול, שכולם ישמעו: — תיכנסי, גברתי. זה התור שלך. האישה נכנסה, עיניה נוצצות אבל ראשה מורם. הזקן נסוג לקיר, בשקט. התיישב. חיכה. לראשונה מזה זמן רב… הבין שלהיות “מישהו” זה לא לדרוך על אחרים, אלא לא לרמוס אף אחד. כשסוף סוף הגיע התור שלו, נכנס גם הוא. ולפני שפתח את פיו להתלונן, אמר רק: — דוקטור… מצטער על מה שקרה קודם! הרופא חייך אליו בחום: — אף פעם לא מאוחר להיות בן אדם, אדוני. ערך אמיתי לא נמדד בקול רם, אלא ביופי שבלב. אתה יכול להיות “מישהו” בעיני כולם, ועדיין להיות קטן מול מצפון ודרך ארץ. ולהפך – אפשר להיות צנוע, פשוט, שקט… ולהיות ענק על פי כבוד. מה אתה היית עושה במקומה של האישה? ואיך היית פועל במקומו של הרופא? 👉 אם הסיפור נגע לך בלב—שתף. אולי דווקא האדם שצריך להזכר להיות אדם… יקרא את זה היום.
019
גברת, אני מישהו חשוב, אין לי זמן להמתין כמוך! ומה שקרה אחר כך… גרם לו להתבייש בפני כולם. המסדרון של בית החולים הדיף ריח חריף של חומרי חיטוי ושל עייפות מצטברת.
Life Lessons
בעלי הזמין את חמותי לגור אצלנו כל ינואר – אז ארזתי מזוודה ועזבתי. הוא הודיע לי ברצינות שבעונה הכי שקטה שלי, אמא שלו תגור איתנו חודש שלם בגלל שיפוצים בדירה שלה – בלי לשאול איך אני מרגישה. עבורי ינואר הוא תקופת מנוחה אחרי חודש של לחץ בעבודה. תכננתי לשכב עם ספר, להירגע ולהחזיר את השקט לבית – אבל הוא קבע שאחיה חודש שלם עם אדם שחייב שליטה ושיחות, מזיז רהיטים, מבקר, מתערב ולא סובל גבולות. ניסיתי להסביר שאני חייבת הפסקה – והוא רק דיבר על “אגואיזם” ושהוא כבר קנה לה כרטיס. החלטתי לא להתווכח – מצאתי לעצמי דירה שקטה, השארתי מפתחות ופתק, ויצאתי. במשך חודש ישנתי בשקט, קראתי, צפיתי בסדרות, הזמנתי אוכל ונהניתי משקט אמיתי – והוא, אחרי שבועות עם אמא שלו, סוף סוף הבין מה זה חיים בלי גבולות. הוא ביקש שאחזור כדי “לתפוס את האש”, אבל הבנתי שהוא רוצה אותי כמגן – לא בזוגיות. כשחזרתי, הוא התנצל והשתנה – לראשונה הבין שבית צריך להיות מרחב פרטי, ושאהבה אינה הקרבה עצמית. וכשהעלתה רעיון לארח שוב – הוא פשוט כתב לה: “לא אפשרי, יש לנו תכניות”. בדרך הזאת הבנתי: לפעמים צריך לעזוב כדי להציב גבול ולהציל את הבית שלך. מה דעתכם? לקבל הכול בשביל “שלום בית” או להילחם על הגבולות שלך גם במחיר של מתחים זמניים?
0208
בעלי הזמין את אמו לעבור לגור אצלנו בינואר ואני ארזתי מזוודה ועזבתי. יום אחד סיפר לי לגמרי ברצינות שבינואר אמא שלו תגור איתנו. לא לכמה ימים, אלא לכל החודש.
Life Lessons
אני לא אוכל להיות לך אמא ולא אוכל לאהוב אותך, אבל אדאג לך ואתה לא צריך להיעלב – הרי אצלנו תמיד יהיה לך יותר טוב מאשר בפנימיה היום היה יום קשה. יונתן קבר את אחותו. אמנם לא מסודרת, אבל בכל זאת משפחה. חמש שנים הם לא התראו, והנה טרגדיה כזו. נטע תמכה בבעלה ככל שיכלה, ניסתה לקחת את רוב הדאגות על עצמה. אבל אחרי ההלוויה חיכתה להם משימה חשובה נוספת – לאחותו של יונתן נשאר בן קטן. כל הקרובים שבאו להיפרד מאחותו, מיד העבירו את כל האחריות לאח הקטן יונתן. מי, אם לא דוד ביולוגי, צריך לדאוג לילד? לכן זה לא היה נושא לדיון – זה היה הפתרון היחיד. נטע הבינה הכל, וגם לא הייתה ממש נגד, אבל היה “אבל” אחד – היא אף פעם לא רצתה ילדים. לא משלה, ולא של אחרים. היא קיבלה את ההחלטה הזו מזמן. היא הודתה בזה בפני יונתן לפני שהתחתנו, והוא לקח את זה בקלות – מי בכלל חושב על ילדים בגיל עשרים וקצת? לא ולא, נחיה בשביל עצמנו, כך הם החליטו לפני עשר שנים. ועכשיו היא צריכה לקבל לחייה ילד זר לגמרי. אין ברירה. למסור את הילד לפנימיה – ליונתן זה לא בא בחשבון, וגם נטע לא הייתה מעזה להעלות שיחה כזו. היא ידעה שלעולם לא תאהב את הילד הזה, ובטח לא תוכל להיות לו אמא. הילד – ולדי – היה חכם ובוגר לגילו, ונטע החליטה לומר לו את הכל ישר. “וולדי, איפה אתה רוצה לגור – אצלנו או בפנימיה?” “אני רוצה לחזור הביתה, לבד.” “אבל לא יתנו לך לגור לבד, אתה רק בן שבע. אז אתה צריך לבחור.” “אז אצל דוד יונתן.” “טוב, תגור איתנו, אבל חשוב לי להגיד לך משהו. אני לא אוכל להיות לך אמא, ולא אוכל לאהוב אותך, אבל אני אדאג לך, ואתה לא צריך להיעלב – כי אצלנו יהיה לך יותר טוב מאשר בפנימיה.” רק חלק מהפרוצדורות הסתיימו, והם סוף סוף חזרו הביתה. נטע חשבה שאחרי השיחה הזו היא לא צריכה עוד לשחק את התפקיד של דודה איכפתית, ויכולה פשוט להיות היא עצמה – להאכיל, לכבס ולעזור בשיעורי בית – זה לא קשה, אבל לתת מעצמה רגשית – זה לא. ווולדי אף פעם לא שכח שהוא לא אהוב, ושכדי שלא יחזירו אותו לפנימיה – עליו להתנהג טיפ-טופ. החליטו לתת לו את החדר הכי קטן בבית, אבל קודם צריך היה להפוך אותו לחדר ילדים. בחירת טפטים, ריהוט, עיצוב – זה בדיוק מה שנטע אוהבת. היא קפצה בהתלהבות לתהליך עיצוב החדר החדש. וולדי קיבל לבחור טפטים, וכל השאר סידרה נטע בעצמה. היא לא חסכה כסף – היא לא הייתה קמצנית, היא פשוט לא אהבה ילדים, לכן יצא חדר מהמם. וולדי היה מאושר! רק חבל שאמא לא רואה – איזו פינה יפה יש לו עכשיו. אוף, הלוואי שנטע הייתה מצליחה לאהוב אותו. היא טובה, נדיבה, פשוט לא אוהבת ילדים. לעיתים קרובות חשב על זה וולדי לפני השינה. הוא ידע לשמוח על כל דבר קטן – קרקס, גן חיות, פארק שעשועים – הילד הביע התרגשות כנה, עד שנטע התחילה בעצמה ליהנות מהטיולים איתו. היא אהבה להפתיע אותו ולראות את התגובה שלו. באוגוסט הם היו אמורים לנסוע לים יחד עם יונתן, וולדי היה אמור להישאר אצל קרובה למשך עשרה ימים. אבל ממש ברגע האחרון, נטע שינתה את התוכניות – רצתה מאוד שוולדי יראה את הים. יונתן הופתע מהשינוי, אבל בתוכו היה מאושר – הוא נקשר מאוד לילד. ווולדי היה כמעט מאושר. הלוואי שיאהבו אותו. אבל העיקר – הוא יראה ים! הטיול הצליח – הים היה חמים, הפירות עסיסיים, מצב הרוח מעולה. אבל כל דבר טוב נגמר, וגם החופש הסתיים. החיים חזרו לשגרה – עבודה, בית, בית ספר. אבל משהו השתנה בעולם הקטן שלהם – הופיעה תחושת חיים חדשה, שמחה דקה, ציפייה למשהו פלאי. והפלא קרה – נטע חזרה מהים עם חיים חדשים. איך דווקא עכשיו, אחרי שנים שהצליחו “להתחמק” מהפתעות כאלה? נטע לא ידעה מה לעשות. לספר לבעלה או להחליט לבד? מאז שוולדי הצטרף, היא כבר לא בטוחה שיונתן באמת נגד ילדים – הוא נהנה מהזמן עם וולדי, היה מושקע בו, אפילו לקח אותו איתו לכדורגל. לא, גבורה אחת כבר עשתה נטע, אבל לשנייה לא הייתה מוכנה. היא קיבלה החלטה בעצמה. נטע ישבה במרפאה, כשהגיע טלפון מהבית ספר – וולדי פונה באמבולנס עם חשד לדלקת בתוספתן. הכל מתעכב. היא רצה לחדר המיון. וולדי שכב על מיטה, חיוור, רועד, וברגע שראה אותה – פרץ בבכי. “נטע, בבקשה, אל תלכי, אני מפחד. תהיי היום אמא שלי. בבקשה, רק ליום אחד, אני כבר לא אבקש לעולם.” הוא אחז בה חזק, דמעותיו כמעיין. נראה שממש נכנס להיסטריה. נטע מעולם לא ראתה אותו בוכה, רק ביום ההלוויה. ועכשיו – הכל התפרץ. נטע נישקה את ידו ולחצה אותה ללחיה. “חמוד שלי, חכה עוד קצת. יבוא רופא – הכל יהיה בסדר. אני כאן, לידך, לא אלך לשום מקום.” אלוהים, כמה אהבה אותו באותו רגע! הילד הזה, עם העיניים המתפעמות – הוא הדבר הכי חשוב שיש לה. צ’יילדפרי? קשקוש. הערב תספר ליונתן על התינוק שיגיע. ההחלטה הזו נפלה ברגע שוולדי לחץ לה את היד חזק מהכאב. עברו עשר שנים. היום כמעט יומולדת עגול לנטע – ארבעים וחמש. יהיו אורחים, ברכות. בינתיים, עם כוס קפה, מציף אותה גל זיכרונות. כמה מהר עבר הזמן – נעורים, נעורים של פעם. היום היא אישה, רעיה מאושרת ואמא לשניים מקסימים. וולדי כבר כמעט בן שמונה עשרה, סופיה בת עשר. והיא לא מצטערת על כלום. אבל יש משהו אחד שהיא ממש מצטערת עליו – המילים ההן שאמרה על אי-אהבה. הלוואי שהיה שוכח אותן, שלא יזכור אף פעם. מאז אותו יום בבית החולים ניסתה כל הזמן לומר לו שהיא אוהבת אותו, אבל אם הוא זוכר את ההודאה הראשונה – היא אף פעם לא העזה לשאול.
0153
אני אף פעם לא אוכל להיות לך אמא ולא אצליח באמת לאהוב אותך, אבל אדאג לך ואתה לא צריך להיפגע מזה. הרי אצלנו לך יהיה בכל מקרה טוב יותר מאשר בבית ילדים.
Life Lessons
המיליונר עוצר ברחוב מושלג בירושלים… ולא מאמין למראה עיניו
07
Milionarul se opri pe o stradă acoperită de zăpadă… și nu-i venea să creadă Frânele Lexusului se auziră, scârțâind ascuțit pe ploaia înghețată a
Life Lessons
הבית שתמיד היה מלא אורחים: בקבוקי שתייה בלי סוף, אך בלי טיפת אוכל – רק בדלי סיגריות על השולחן וקופסה ריקה של קילו; לֵניה בן השש יוצא, מקווה לאוזן חמה מאמא, אבל היא אף פעם לא אומרת מילה טובה. לֵניה מחליט לברוח מהבית, לאסוף בקבוקים בשלג ולנסות לקנות לעצמו לחמניה, אך גבר זר גונב ממנו את הכול והחלום נעלם; לֵניה קופא מקור בלילות, עד שיום אחד אוספת אותו אישה עם חיוך טוב, בשם ליליה, הביתה ומציעה לו חום ואהבה כאמא אמיתית. שבוע של אושר נגמר כשאמו הביולוגית מחזירה אותו בכעס, והחיים חוזרים לסבל. לאחר זמן היא מאבדת משמורת עליו ולֵניה מגיע לבית ילדים, שם הוא מתבודד ומצייר תמיד אותו בית לבן ומושלג. יום אחד מגיעה עיתונאית בשם ליליה לבית הילדים, ולֵניה מתעורר לחיים בזכות השם היקר לליבו. הסיפור מתפרסם בעיתון, ולבסוף נמצאת ליליה הטובה ומאחדת את לֵניה אל חיקה, בדרך לאימוץ, והתקווה חוזרת לחייו. שנים אחר כך, לֵניה כבר גבר מצליח, אסיר תודה לאמא שאימצה אותו, וליליה שחזרה אליו כמו באגדה, לאחר שנות בדידות ונדודים.
057
אתמול באו אלינו אורחים, כמו כמעט כל יום. כולם שתו, שתו, הבקבוקים נערמו בכל פינה, אבל אוכל בקושי היה. אפילו חתיכת לחם אחת לא נשארה על השולחן רק בדלי סיגריות
Life Lessons
Oksana, ¿estás ocupada? – preguntó su madre asomándose a la habitación de su hija. – Un momento, mamá. Ahora envío el correo y te ayudo – respondió ella, sin levantar la vista del ordenador. – Falta mayonesa para la ensaladilla. No he calculado bien. Y también se me olvidó el eneldo. ¿Podrías ir un momento al súper, antes de que cierre? – Vale. – Perdona que te moleste, ya llevas el peinado hecho… Este jaleo de la Nochevieja me tiene con la cabeza como un bombo – suspiró la madre. – Ya está. – Oksana cerró el portátil y se giró hacia ella –. ¿Qué decías? Se puso las botas y el abrigo, pero no el gorro para no estropear el peinado. La tienda estaba en el portal de al lado, no le daba tiempo a congelarse. Había un ligero frío en la calle y caía una fina nevada, como una estampa de Nochevieja. En el súper casi no quedaba gente; sólo quienes se habían olvidado de algo en el último momento. De eneldo sólo quedaba un pack junto a perejil y cebolleta, bastante mustio. Oksana quiso llamar a su madre para preguntarle si servía o era mejor prescindir, pero se dio cuenta de que había dejado el móvil en casa. Tras pensarlo, cogió el manojo de hierbas, eligió la última mayonesa de la estantería medio vacía, pagó y salió a la calle. No llevaba ni cinco pasos cuando un coche giró la esquina y la deslumbró con los faros. Oksana se apartó de un salto. El tacón de la bota patinó sobre una placa de hielo cubierta de nieve, torciéndose el pie, y cayó de bruces en la acera. El bolso salió disparado… Intentó levantarse: el tobillo le ardía de dolor y se le llenaron los ojos de lágrimas. Nadie alrededor, sin móvil. ¿Qué hacer? No oyó a la puerta del coche cerrarse suavemente tras ella. – ¿Se ha hecho daño? – Un joven se inclinó sobre ella –. ¿Puede levantarse? Déjeme que le ayude – y le tendió la mano. – Creo que me he roto el pie por su culpa. Os ponéis a circular por aquí y convertís la calle en una pista de patinaje… – le espetó Oksana, con voz llorosa, ignorando su mano. – La culpa es tuya. ¿A quién se le ocurre ir con tacones de noche? – ¡Pues vete a paseo! – replicó Oksana sollozando. – ¿Y vas a quedarte aquí sentada hasta mañana? Venga, que no mato chicas guapas. ¿Dónde vives? – Ahí – señaló Oksana el portal vecino. El chico se marchó, pero al poco escuchó el motor del coche, que dio marcha atrás y se paró a su lado. – Ahora le ayudo a incorporarse, no pise ese pie. Un, dos, tres – y, antes de protestar, ya la había levantado de un tirón y apoyado en una pierna. En la otra, no podía ni apoyar el dedo. – ¿Puede sostenerse? – preguntó él, abriendo la puerta del coche –. Agárrese de mí y siéntese. – ¡Mi bolso! – gritó Oksana al caer en el asiento. Él recuperó el bolso y lo puso en la parte de atrás. En el portal la ayudó a bajar y la cogió en brazos, cerrando de un golpe la puerta del coche con el pie. Delante de la puerta preguntó: – ¿Tienes llaves? ¿Hay alguien en casa? – Mamá. – Marca el código y dile que te abra. Como no había ascensor, tuvo que llevarla a pulso hasta el tercer piso. Oksana se agarró a su cuello, escuchando la respiración agitada del joven; veía cómo el sudor le bajaba por la sien bajo la mortecina luz del rellano. “Así aprenderá a no correr con el coche”, pensó Oksana vengativa. – Déjeme aquí, sigo sola – pidió ante su puerta. El joven, sin decir nada, sólo respiraba fuerte. La puerta se abrió de repente y apareció su madre. – Oksana, ¿pero qué ha pasado? Él avanzó sin contemplaciones y la dejó en el suelo, pidiendo: – ¿Puede traer una silla? – a la madre, que se pegó a la pared asustada. Oksana se sentó con el pie en alto; el joven se arrodilló ante ella. – ¿Pero de qué va esto? – protestó la madre. Él, sin hacerle caso, le sujetó el pie y desabrochó bruscamente la bota. Oksana gritó de dolor. – ¡¿Pero qué hace?! ¡Le duele! – ¡Voy a llamar a una ambulancia! – dijo la madre. – Es sólo un esguince. Soy médico. Tráigame hielo, rápido – ordenó él. La madre, sin rechistar, trajo un pollo congelado de la cocina. – Póngaselo en el tobillo – indicó el joven, se levantó y fue a la puerta. – ¿Se va? – preguntó Oksana asustada. – Bajo al coche a por una venda elástica y de paso le traigo el bolso – contestó él, saliendo. – ¿Le has dejado el bolso en su coche? ¿Quién es ese? – le preguntó bajito la madre, aplicándole el frío en el tobillo y ayudándola a contener el llanto. – Salió de la nada con el coche y me caí. Me trajo a casa. No sé más… – ¿No será un ladrón? A lo mejor se lleva tu bolso con la tarjeta, el dinero, y las llaves. ¿Llamamos a la policía antes de que se escape? – ¿Qué policía, mamá? Si quisiera robarme, me habría dejado tirada. Nos ha traído a casa… La madre dudaba cuando sonó el portero automático. – Es él. Abre, por favor, mamá – rogó Oksana. Él entró, le devolvió el bolso, se arrodilló sobre su chaqueta y advirtió: – Va a doler. Hay que colocar el tobillo. Sujétese al asiento. Le cogió el pie, lo dobló… Oksana gimió de dolor. – Creo que algo se quema – dijo mirando a la madre, que corrió a la cocina. En ese instante recolocó el tobillo y Oksana vio las estrellas de dolor. – Ya está, pasará pronto. No pisar varios días – dijo, poniéndose la chaqueta. – Gracias, disculpe por lo que pensé – atinó a decir la madre –. ¿Quiere quedarse a cenar? Es Nochevieja y no llegará a casa. Tengo todo listo… El joven dudó y aceptó. Ayudó a Oksana a llegar al sofá, donde ella, pese al dolor, disfrutaba de su cercanía y de apoyarse en él. – Gracias – murmuró ella. – No hay de qué, fue culpa mía. – No fue culpa tuya, yo me aparté sola. ¿Cómo te llamas? – Valerio. ¿Nos tuteamos? – De acuerdo. ¿Eres médico de verdad? – Cirujano. Iba a comprar algo… – ¿Tienes mujer? – Se marchó hace seis meses. Se cansó de mis guardias, se fue con mi hija a su madre. – Yo debo de parecer fatal… – Al revés – sonrió él. Así recibieron juntos el Año Nuevo los tres. Y ya sabes: como lo recibes, así lo vives. Cuando Valerio se marchó, Oksana no podía dormir. Sentía aún el abrazo de Valerio, recordaba su roce, cómo la llevó en brazos… Por la mañana pudo andar. El tobillo aún hinchado, pero podía caminar. Se le iluminó la cara cuando Valerio vino a revisarla. – ¿Puedes apoyar? – Ayer pasamos al tuteo. Sí, puedo – respondió ella. – ¿Un té? – ofreció la madre. – En otra ocasión. Tengo guardia. – ¿Volverás? Valerio sonrió. A los dos meses, Oksana se mudó con él. – Ni siquiera está divorciado. ¿Y si vuelve la esposa? – protestaba la madre al verla hacer la maleta. – No volverá, ya tiene a otro. Fue un año feliz, aunque Oksana le veía poco: guardias, trabajo, visitas a la hija y encuentros con la ex. Celos, pero felicidad. Pasó el año. Valerio seguía sin divorciarse. Sólo eso ensombrecía la dicha. Su madre le instaba a aclarar las cosas, pero Oksana retrasaba la conversación… La Nochevieja siguiente preparaba la cena, el vestido, la mesa… Valerio recibió una llamada. – Tengo que ir, la niña me espera, está llorando… – Pero quedan menos de tres horas para las campanadas… – Vuelvo enseguida – prometió. Oksana lo esperó vestida, todo listo. Las horas pasaban, él no respondía los mensajes. Sola, apagó las velas del salón. Recordó a la vecina del primero, una anciana siempre sola. Preparó ensalada y tarta, bajó a su casa. La anciana, tras oír su historia, le contó la suya: de cómo perdió a su gran amor por orgullo y una mentira. – Si le quieres, perdónale, no le celes. Haz caso a tu corazón. No repitas mis errores – aconsejó la anciana. De regreso, Valerio no volvió hasta el día siguiente, diciendo que la ex le había drogado: – ¿Por qué no te divorcias? ¿Aún la quieres? – No, sólo a mi hija. – Vámonos lejos, Valerio… – No puedo hablar. Luego. Te quiero. Oksana se acurrucó junto a él, recordando las palabras de la anciana. “Te quiero. Esa palabra no lo dice todo. Te quiero. Pueden decirse de mil formas. Pero yo te quiero…” Annie Hall «Cuando se ama, se puede perdonar todo… Menos una cosa: dejar de amar»
01
Carmen, ¿estás ocupada? preguntó mi madre asomándose a la puerta de la habitación de mi hija. Un minuto, mamá. Envío este correo y te ayudo respondió mi
Life Lessons
הסיפור שלי לא דומה לאחרים: חמותי ידעה שבעלה בוגד בי עם השכנה, והסתירה ממני את האמת. גיליתי כשאותה שכנה נכנסה להריון ואי אפשר היה להסתיר עוד את הבגידה. במשך שש שנים הייתי נשואה, עבדנו וחיינו יחד בלי ילדים, וקיוויתי שאנחנו משפחה אמיתית — אפילו כל יום ראשון הלכנו לארוחה אצלו בבית; עזרתי במטבח, הרגשתי שייכות. אף פעם לא העליתי בדעתי שאנשים שמסתכלים לי בעיניים באותה ארוחה, מסתירים סוד כזה. השכנה הייתה סביבם כל הזמן — לא עוד אחת מהבניין, אלא ממש קרובה, כמעט כמו בת משפחה. חמותי תמיד הגנה עליה ונתנה לה עדיפות, אפילו יותר מאשר לי. בעלִי תמיד היה “זמין” בשבילה, אבל לא חשבתי על חוסר נאמנות, כי גדלתי במשפחה של ערכים. רק חודשים לפני שהכול התפוצץ, התחלתי להרגיש שמשהו מוזר: בעלי היה לא נוכח, תמיד אצל ההורים או “עסוק”. לא עקבתי ולא חשדתי בו, אבל חמותי הפכה לקרירה, מרוחקת, כמעט אשמה. ואז קיבלתי שיחת טלפון מהדודה של בעלי: “את יודעת שהשכנה בהריון? והוא האבא.” התברר שזה “סוד של כולם”. כששאלתי את בעלי — הוא לא הכחיש: הסיפור נמשך שנה, וחמותי ידעה כל הזמן. הלכתי אליה ושאלתי למה הסתירה ממני. היא אמרה “רציתי להימנע מסקנדל — חשבתי שהוא יסדר את זה”. הבנתי שמעולם לא הגנו עליי, רק השתמשו בנוחיותי. אחרי שנפרדנו, חתמתי על הגט, השכנה עברה לאמא שלה, וחמותי לא דיברה איתי יותר. נשארתי לבד, לא רק בלי בעל, אלא גם בלי משפחה שחשבתי שיש לי — והכי כואב, זו לא הייתה רק בגידה רומנטית אלא בגידה קבוצתית, של כל הבית. חמותי לא ששברה אותי ברגע האמת, אלא בכל חיבוק ובכל “הכול בסדר” כשידעה שבנה עושה לי ילד עם אישה אחרת. למדתי שבגידה של בן זוג אפשר לשרוד, אבל בגידה של כל שולחן המשפחה — זה משנה אותך לתמיד. ❓ מה דעתכם: אם משפחת בן הזוג יודעת שהוא בוגד ושותקת — הם שותפים לבגידה, או שזה לא עניינם? מה הייתם עושים במקומי?
096
תקשיבי רגע, יש לי סיפור שגם אני עדיין לא מאמינה שקרה לי. חמותי ידעה כל הזמן שבעלה שלי בוגד בי עם השכנה שלנו, ולא רק שידעההיא הסתירה את זה ממני.
Life Lessons
Tras las vacaciones, Igor no volvió a casa — ¿Y el tuyo? ¿No da señales, no llama ni escribe? — Nada de nada, Vera, ni a los nueve días ni a los cuarenta ha aparecido — bromeaba Luda, ajustándose el delantal de faena sobre su amplia cintura. — Pues habrá que pensar lo peor, o que se ha perdido por ahí — asentía la vecina con gesto compasivo —. Ánimo, mujer. ¿La policía tampoco contesta a tus preguntas? — Todos callan, Verita, como peces en ese gran mar. — Vaya… qué destino. A Ludmila aquella charla le pesaba demasiado. Agarró la escoba con la otra mano y siguió barriendo las hojas caídas frente a su casa. Corría el final de un interminable otoño de 1988. El caminito, recién limpia, se llenaba enseguida de hojas y Luda volvía a empezar una y otra vez. Habían pasado tres años desde que Ludmila Gulkina se jubiló y pudo disfrutar de un descanso muy merecido. Pero el mes pasado tuvo que buscar trabajo de portera en el ayuntamiento, porque el dinero no alcanzaba y no pudo encontrar otra cosa mejor. Y eso que vivían como cualquier otra familia soviética. Ni bien ni mal; simplemente, como todos. Trabajaban, criaban a su hijo. El marido de Ludmila no bebía demasiado, sólo en fiestas, y en el trabajo lo respetaban, era formal. Nunca se supo de líos de faldas. Ella, por su parte, toda la vida trabajando de enfermera en el hospital y había recibido varias menciones honoríficas. El marido se fue de vacaciones al mar y nunca regresó. Ludmila no se inquietó al principio; pensó que, si no daba señales, sería porque todo iba bien. Pero al no aparecer en la fecha prevista, empezó a buscarlo: llamó a hospitales, a la policía, incluso a la morgue. Al hijo, que cumplía el servicio militar, le mandó primero un telegrama; luego consiguió localizarle por teléfono. Entre los dos averiguaron que el marido había salido del hotel, pero nunca tomó el tren de regreso. Desapareció. Y otra vez a llamar hospitales y morgues. En el trabajo del marido tampoco sabían nada: nuestro deber era darle las vacaciones a un trabajador ejemplar, decían, de ahí en adelante, no nos metemos en líos familiares: si no aparece a tiempo, lo despedimos por ausencias injustificadas. Ludmila quería ir a buscarlo, pero el hijo la convenció: — ¿Y qué vas a hacer tú allí? Si me dan una semana libre, iré yo; al fin y al cabo, con uniforme de militar será más fácil moverme. Ludmila se calmaba poco; buscaba cualquier cosa para ocupar la mente. Volvía a la policía como quien va a trabajar, ahora con menos nervios pero sin noticias. Incluso empezó a trabajar para no estar sin hacer nada. Barrer y estar entre gente le ayudaba a aguantar. Pero en casa, por las noches, se venía abajo. Se lamentaba por su destino y por las pruebas que la vida la obligaba a afrontar ya mayor. Lo peor era la incertidumbre. Igor apareció un día ante Ludmila igual de misteriosamente como desapareció. Vestía el mismo traje azul oscuro con el que se fue de vacaciones, sin maleta ni bolsa. Solo estaba allí, con el cuello del abrigo levantado y las manos en los bolsillos, mirando cómo Luda barría el patio. Ella ni siquiera lo vio al principio, ni cuánto tiempo llevaba allí parado, hasta que el hijo la llamó: — Igor, Pedro… Ludmila soltó la escoba y corrió. Abrió los brazos como un ave regresando a su hogar y con un salto se abrazó al marido. Igor, al rato, también abrazó a su mujer. — ¡Venga, vamos para casa! — se quejó el hijo, sin mucho entusiasmo. La madre captó el tono seco en su paso al caminar. — Pedro, déjame que te abrace, desde primavera que no te veo — la madre le dio alcance. — Sí, sí. Vamos, que hace frío. — ¿Por qué no avisaste, Igor? Podría haberme preparado, aquí todo está patas arriba. — Mamá, no vengo por pasteles. Te lo prometí. Aquí estoy. La mujer miró al marido, luego al hijo; después de todo lo que había pasado, se sentía aturdida. Vivo, sano. Solo quería darles de comer y dejarlos descansar. Igor estaba callado. — Mamá, siéntate de una vez. Pero Luda no paraba por la cocina, entre platos y tazas. — Mamá, encontré a papá con otra mujer. Luda se volvió al hijo y clavó la mirada en su esposo. Él seguía allí sentado, con las manos entrelazadas sobre las rodillas y la cabeza baja. Parecía un niño travieso, flaco y sombrío, resistiéndose a admitir su culpa. — ¿Con otra mujer, qué ha pasado, Igor? Todo lo que Ludmila había imaginado era una desgracia: un robo, sin dinero para el billete, una paliza, el pobre vagando de pueblo en pueblo buscando cómo sobrevivir. — No regresó, se quedó a vivir con Olga Zubova en una casita frente al mar. No quería volver. Ludmila parpadeaba sorprendida. — ¿Cómo que no querías volver? — Pues eso, no quería. Me di cuenta de que no vivía como quería — empezó él, subiendo el tono —. Me faltaba vida. Fábrica-trabajo, trabajo-fábrica. La finca los fines de semana. Pero nada de libertad. — ¡Ah, la libertad! — Luda se puso colorada de rabia. — ¿Y por qué traes aquí ese trozo de libertad, hijo? ¿Querías humillarme trayendo a este hombre? ¿No hubiera sido mejor decir que estaba en la morgue? Yo lo esperaba aquí, ingenua, con ojos llorosos, mientras él vivía con otra… — Mira, Luda… Quizá yo quería empezar de cero. — No, Igor, no — le gritó ella, fuera de sí —. No querías empezar de cero nada, sino que el sol de ese sur te nubló la cabeza y huiste como el peor de los hombres para esconderte con otra. Un hombre de verdad vuelve, se divorcia y luego, si quiere, rehace su vida. Pero sería honesto primero con los demás y después consigo mismo. ¡Fuera! ¡No quiero verte! Igor se fue al pasillo y entró en la habitación. — ¡No, no, así no! ¡Vete como si no hubieras vuelto! ¡No puedo, no quiero! — gritó Ludmila, al borde del colapso. — Papá, vete — Pedro estaba ya en el pasillo. No volvió a ver a Igor hasta pasadas dos semanas. Ella barría la entrada de casa, apartando el agua que había dejado la lluvia. Él apareció al comienzo de la calle, con un abrigo viejo y un gorro ridículo. — Luda — dijo él, repitiendo su nombre en voz más alta. Ella levantó la cabeza y lo miró con la mirada vacía. Él había roto todos los lazos y, aunque podía perdonarlo, ya no podía acercarse ni abrazarlo. Igor se acercó solo. — Me he quedado. He vuelto a la fábrica, aunque no me admiten de encargado, sólo de peón. ¿Me dejas entrar? Ludmila se apoyó en la escoba, y le respondió: — ¡Claro que sí! Pero para firmar los papeles del divorcio, con urgencia. — ¿No me has perdonado? Lo entiendo. — Si lo entiendes, ¿para qué has venido? — Cuando me fui, Olga me advirtió: si te marchas no cuentes conmigo de vuelta. Así que he regresado, Luda, he regresado. — Ja, ja, ja. Ni allá ni aquí te quieren ya, Igor. Porque hombres así no los necesita nadie. Y has vuelto porque fue mi hijo el que te obligó; él no se iría de allí sin ti, por eso volviste. Ve, haz tu vida, pero no me molestes más. ¡Déjame trabajar! Y le barrió varias veces los zapatos con la escoba. Ludmila se volvió, barriendo la calle con rabia. Cinco minutos después miró por encima del hombro y vio que Igor ya no estaba. Incluso suspiró de alivio. Temía que si se quedaba, al final lo acabaría perdonando… Aunque a quienes hieren por la espalda, siempre hay quien los defiende.
00
Diario de Lucía Gutiérrez, otoño de 1988 Villa del Prado, Madrid ¿Aún no sabes nada de tu marido? ¿Ni una carta, ni una llamada? Nada, Verónica, ni al
© 2026 VesperUm