היום קראו לבני בן השש, תומר, למנהלת. לא על ריב. לא על קללות. אלא על כך שסירב “להוריד” את הכלב שלנו מעץ המשפחה שלו. כשהוצאתי את תומר מבית הספר
היום מזמנים את הבן שלי, בן שש, לשיחה עם המנהלת. לא בגלל ריב, לא בגלל קללות. אלא בגלל שהוא סירב “למחוק” את הכלב שלנו מעץ המשפחה שלו.
ביומן האישי שלי, יום שלישי האחרון כמעט שינה לי את החיים. ישבתי ברכב, העפתי מבט במסמכים שבידי, ובלב לא היה ספק “הניצוץ” כבה. לא נשארו יותר רגשות
אני יושבת על הרצפה במטבח שלי, בוהה במחזיק המפתחות כאילו הוא לא שייך לי. עד אתמול זו הייתה המכונית שלי. היום היא הפכה לשלנו, בלי שאיש שאל אותי.
Mi esposa me dejó después de once años de matrimonio y la razón que me dio fue sorprendentemente sencilla: según ella, había dejado de cuidarme.
Life Lessons
עשר שנים טיפלתי בסבא של בעלי. באותם ימים גרנו, אני, הילדים והסבא, בדירה שכורה בפתח תקוה. אחותו של בעלי, ליאורה, גרה בדירה של הסבא בתל אביב.
בעבר, לפני הרבה שנים, כמעט ופניתי לבית הדין לרבנות. הייתי יושבת במכונית שלי, מחזיקה ביד מסמכים רשמיים, מלאה בתחושה שלא נותר שם כלוםלא רגש, לא אש, רק ריקנות עמוקה.
שמלה זרה פעם, ברחוב שלנו ברמת גן, ממש שלושה בתים מהמוקד הרפואי, גרה דבורה. שם המשפחה שלה היה ישראלי פשוט כהן. דבורה הייתה אישה שקטה, כמעט לא מורגשת, כמו
בשבוע שעבר, ביום שלישי, כמעט והגשתי בקשה לגירושין. ישבתי ברכב שלי מתבוננת על ניירות, ובפנים הרגשתי ריקנות מוחלטת; הייתי בטוחה שה״ניצוץ״ פשוט כבה.
לבעלי הייתה סבתא. כל קיץ הוא היה מבלה אצלה, מגרד יתושים ומתחבא מהשמש בלב גדרה. אותה זה בכלל לא הפריע להפך, באותן השנים הייתה לה חנות משלה, שסבתא בעצמה