בעלי ואני נשואים באושר. נפגשנו באוניברסיטה בירושלים, לפני שנים רבות. אף פעם לא תכננתי להישאר שםרציתי לשוב לעיר הולדתי, באר שבע. ידעתי שבתחום שלי אהיה פָּרָחָה
Life Lessons
הבן שלי נעל את הדלת כשבאתי לבקר אותו… והעמיד פנים כאילו הוא לא בבית. ידעתי שהוא בפנים. ראיתי את האור. שמעתי גם את הטלוויזיה. אבל כשצלצלתי בפעמון
Hoy quiero relatar una parte esencial de mi vida. Yo, un hombre de 27 años, soñaba con tener un hijo propio; sin embargo, la única posibilidad se presentó
צריך לדבר. עומר עמד בפתח המטבח, הידיים שלו עמוק בכיסי הג’ינס. היה בו מבוכה, כאילו ניסה להימנע משיחה שהוא יודע שתכאב. המבט שלו רפרף על הקירות, על
סיפור לא פשוט צריך לדבר. דביר עמד בפתח המטבח, ידיו קבורות עמוק בכיסי הג’ינס. ניכר היה עליו אי-נוחות גופו כמו התחמק מהשיחה הצפויה. מבטו גלש שוב ושוב
סיפור לא פשוט – צריך לדבר. דוד עמד בפתח המטבח, ידיו מונחות עמוק בכיסי ג’ינסו. היה בו משהו לא נינוח היה בו חשש ברור, גופו מתכווץ כמעט מתוך רצון
אני והארוסה שלי, טמר, אוהבים אחד את השנייה מאוד. אנחנו בני עשרים. החברות בינינו התחילה עוד בכיתה ד’, ובכיתה ו’ כבר היינו זוג.
אני והארוסה שלי, איילה, אוהבים אחד את השנייה מאוד. שנינו בני עשרים. אנחנו חברים עוד מכיתה ד, וכבר בכיתה ו היינו ביחד. נהיינו הורים בגיל צעיר מאוד ויש לנו בן קטן.
Siempre he tenido la sensación de que mis padres no me han tratado del todo justo. Vamos, que desde pequeña he notado ciertas preferencias, por llamarles
תקשיב, אני חייבת לספר לך משהו שקרה לנו לאחרונה, פשוט כי זה כל כך מצחיק וגם קצת מביך. אז ככה: אני וארוסתי, שירה, מאוהבים בטירוף כבר שנים.