Life Lessons
– איך אני עכשיו בלעדייך? מה אעשה? למה לי להמשיך לחיות? – דמעות התגלגלו על לחייו, ובנשמתו נפער ריק. שם, במקום הלב, נוצרה כעת חור שחור ולרי התאהב באיריס עוד מהתיכון. קטנה, עדינה, עם נמשים ג’ינג’יים על האף – כך ראה אותה לראשונה, ומאז, כבר בכיתה ו’, התאהב בה עד מעל לראש. איריס הייתה צעירה ממנו בשלוש שנים. תמיד למדה מצטיין, הייתה התלמידה הכי טובה בכיתה, וגם צנועה וביישנית. ולרי, עם השנים, נשאב אליה יותר ויותר. הסתכל עליה בהפסקות, בזמן שקפצה עם חברות בחצר בית הספר. קלה כמו פרפר צבעוני. חלם שיום אחד הם יתחתנו. כשהשתחרר מהצבא, בא לאיריס עם זר פרחים ביד, וביקש את ידה. אביה של איריס היה אדם קשוח ורציני. דיבר זמן רב עם ולרי בחדר נפרד, ואז, עם חיוך על הפנים, לחץ את ידו של ולרי. החתונה הייתה גדולה ושמחה במיוחד – הגיעו גם קרובי המשפחה הכי רחוקים. את הזוג איחלו שלושה ימים. עיניה של איריס זהרו מאושר, ולרי היה גאה עד אין קץ. חשב שזכה בכלה הכי טובה ביישוב. תוך שנתיים, בעזרת ההורים, ולרי הקים בית משלו. איריס ריחפה מאושר – שלושה חודשים לפני הולדת בתם הראשונה, הצליחו לעבור לביתם החדש. משחקי משפחה נולדה להם בת, אותה קראו עדי, על שם סבתה של איריס. הילדה הייתה חזקה ובריאה, אך הלידה הייתה קשה מאוד לאיריס. שנה שלמה אחרי הלידה, איריס הלכה חיוורת וחלשה. ולרי הסיע אותה בין רופאים, אך אלה רק משכו בכתפיהם ואמרו: צריך זמן עד שהגוף יתאושש. כשעדי הייתה בת שנה וחצי, גילתה איריס שהיא שוב בהריון. הרופאים המליצו לה להפסיק את ההריון; אמרו שגופה עדיין לא חזק, ואולי לא תצליח לשאת את התינוק. ולרי ניסה לשכנע את איריס יחד עם הרופאים, אך היא לא הסכימה. – אני את ילדתי לא אפיל! היא לא אשמה שרצתה להגיע לעולם. מה שיהיה, יהיה, – אמרה בקול שקט – הכול בידי שמים. החודש האחרון היה קשה ביותר, ואיריס שכבה בבית חולים. בבית המתינה לה הבת הקטנה, והבעל האוהב לא ידע נפשו. הוא חש בצרה המתקרבת, והפחדים התממשו. איריס לא שרדה את הלידה, ליבה פשוט נדם. אך לעולם הספיקו להגיע זוג תאומות בנות נפלאות. ולרי נשבר מיגון. בבית העלמין הביט בגבעה החשוכה בעיניים ריקות. מול עיניו חלפו זיכרונותיו עם איריס, ימים שמחים, החיוך שלה. באוזניו הדהד סיפוקה של צחוקה המתגלגל. ולרי קרס על ברכיו ופרץ בבכי נורא כבהמה פצועה. – איך, איך אני עכשיו בלעדייך? מה אעשה? למה לי להמשיך? – הדמעות זלגו, והריק היה עמוק כמו חור שחור במקום הלב. לאחר הלוויה התעטף בצערו. שתה לשוכרה, לילות אפלים, כדי לא לשמוע יותר את קולה ושחוקה בראשו. הוריה של איריס לקחו את הילדות אליהם. סברו שוולרי לא יתאושש לעולם ולא יוכל להיות להן אב טוב. משחקי משפחה בארבעים יום, שוב שתה וישן במסדרון. וחלם חלום – איריס נכנסה הביתה, בשמלה לבנה, שערה מתנפנף אדמדם וזורח, מחייכת ברוך. ניגשה אליו, ליטפה בראשו, ואמרה בעדינות ובאהבה: – ולרי, אהובי, מה אתה עושה? לא מתבייש? – עיניה הירוקות הצטמצמו והיא מנופפת באצבע מאיימת בחיוך. – הבנות לא רואות בכלל את אביהן, מתגעגעות. אתה, אהובי, נחוץ להן, בדיוק כמו שהייתי דרושה לך. אם אתה עוד אוהב אותי, אל תעזוב את בנותינו – תאהב אותן כפי שאהבת אותי. והנה התעורר ולרי, ראשו צלול. השמש הפציעה פנימה וחיממה את לחיו. עם הנץ החמה הגיע לבית הורי איריס, מגולח, מסודר, עיניו מלאות חכמה, כמו התבגר מיד חמישים שנה. נשק את ידה של חמותו, חיבק את חמותו ואת בנותיו, ולקח אותן אל ביתו. מאז חיו ארבעתם יחד. השתדל להיות להן גם אבא, גם אמא. למד לבשל, לכבס, לתקן בגדים. ואת הצמות קלַע הכי יפה מכל אמא בגן. תמיד היללו את בנותיו בבית הספר, היו למופת – טובות, חרוצות, ממושמעות. ומי שפגע בהן – ולרי היה שומר ומגן. שכנים שאלו אותו לא פעם: – ולרי, למה אתה לא נושא אשה שוב? אדם צעיר אתה, טוב מראה, בריא – תראה כמה מחזרות אחריך. והוא, מופתע, ענה להם: – אני כבר מזמן נשוי. – תראו – כבר יש לי בבית שלוש כלות, אני אביא עוד אחת? עם ארבעה לא אסתדר… וכך, דרך בדיחות קטנות, לילות נטולי שינה ומעט לחם ביום – ולרי גידל בנות לתפארת, בנות חן ואור. כשהיו כבר בתיכון, התחילה שכנה להגיע, מביאה פטריות מיובשות, הרינג כבוש, מרבה לרמוז. הבין שאינה עומדת להפסיק, ואף לא רצה לפגוע. פעם אחת קרא לה אליו בערב ושאל: – את מי מהבנות שלי את הכי אוהבת? ענתה: – את בנותיך אינני צריכה! תכף יפרחו. ואתה? כך תישאר לבד כל החיים? אני אוהבת אותך, לא אותן! ולרי הרים עיניו: – הנה, קחי את תמונתי, – ונתן לה את תמונתו, – ואהבי אותי בביתך, כמה שתרצי. השכנה חזרה לביתה עצובה עם תמונה ביד. הבנות גדלו, נכנסו לאוניברסיטה, ומעולם לא שכחו אותו. בסופי שבוע תמיד שלושתן הגיעו, עזרו בבית ובגינה. ולרי ליווה כל בת לחופה, שוחח עם כל חתן, בדיוק כפי שחמיו שוחח עמו. תמיד איחל לשלוש הנסיכות שלו רק אושר. הבנות בגרו, לכל אחת משפחתה, ילדים ודאגות, אבל אביהן לא נשכח לעולם! בחופשות ובחגים, הגיעו כולם – בנות, נכדים ונין קטן לאביהם האהוב בכפר. כשהגיע לגבורות, בן שמונים ואחת שנה, שוב חלם חלום: עומד הוא בשדה, צעיר, יפה, שערו כהה וכתפיו רחבות. אליו רצה איריסו, יחפה ושערה לוכד קרני שמש. פשט זרועותיו לרווחה ולבו הלם. נפגשו, התחבקו, איריס הביטה אליו בעיניה ואמרה בקול רך: – ולרי, אהובי, איזה גבר היית! לבנותינו סידרת חיים מאושרים. הכל ראיתי, כל יום התפללתי עבורך מלמעלה – תפסה את ידו ברוך. – בוא. עכשיו נהיה יחד לנצח. וכך הצטרפו ידיהם, צעדו יחד בין דשאים ירוקים ושופעים. כל המשפחה התכנסה לחלוק לו כבוד אחרון. היה קשה לבנות לומר שלום, אך ידעו שאביהן לצד אהבת חייו. הסיפור הזה – גורלו האמיתי של אדם טוב, אבא עם א’ גדולה! שמעתי עליו מסבתי. הכירו אותו כול תושבי היישוב. כך קורה שאדם בוחר בחיים של הקרבה למען בנותיו ולא למען עצמו. יהי זכרו ברוך! כתבו בתגובות מה דעתכם? סמנו לייק, ועקבו אחרי הדף לקרוא סיפורים נוספים!
07
מה אעשה עכשיו בלעדייך? איך אמשיך? בשביל מה לי להמשיך לחיות? הדמעות זרמו על לחייו של גבריאל, וליבו היה חלול וריק. במקום הלב הייתה בו חור שחור.
Life Lessons
איך ממשיכים מכאן בלעדייך? מה עליי לעשות ואיך אוכל לחיות הלאה? – דמעות זולגות על לחייו ובליבו פעורה ריקנות, במקום הלב נפערה שם עכשיו בור שחור ולרי אהב את איריס עוד מהתיכון; קטנה, עדינה, מנומשת בשיער ג’ינג’י – כך ראה אותה לראשונה, ובכיתה ו’ כבר התאהב בה עד כלות. איריס הייתה צעירה ממנו בשלוש שנים, תלמידה מצטיינת, צנועה וביישנית. ולרי נמשך אליה כל שנה יותר – הביט בה בהפסקות בזמן שקיפצה עם החברות בחצר בית הספר, פרפר צבעוני כל-כך, וחלם שיום אחד יתחתנו. כשחזר מהצבא הלך ישר לבית הוריה עם זר פרחים כפול בשביל לבקש את ידה. אביה היה איש קשוח, ושוחח איתו בחדר נפרד, אך בסוף, עם חיוך, לחץ את ידו והסכים. החתונה הייתה שמחה וגדולה, קרובי משפחה מכל הארץ הגיעו, שלושה ימים בירכו את הזוג הטרי. עיני איריס נצצו מאושר ולרי היה גאה באשתו – לדעתו היא הייתה הכלה הכי טובה ביישוב. תוך שנתיים, בעזרת ההורים, בנה בית. איריס התעופפה מאושר – שלושה חודשים לפני שהתינוקת נולדה, עברו לביתם החדש. נולדה בת וקראו לה אוקסנה, על שם סבתא של איריס. התינוקת הייתה חזקה ובריאה, אך עבור איריס הלידה הייתה מבחן קשה. שנה שלמה הייתה חיוורת וחלשה, ולרי לקח אותה לרופאים אך הם רק אמרו שצריך זמן להחלים. כשבתם הייתה בת שנה וחצי, איריס גילתה שוב שהיא בהיריון. הרופאים יעצו לה להפסיק – גופה עדיין חלש, ואולי לא תצלח ההיריון. אך איריס לא הסכימה לשמוע: “אני את הילד שלי לא עוזבת! מה שיהיה – יהיה, הכל בידי שמיים.” החודש האחרון היה קשה מאוד, איריס אושפזה. בבית חיכו בת קטנה ובעל אוהב שריחש רעות. בסוף הלידה – ליבה נדם, אבל הספיקה ללדת תאומות נפלאות. ולרי היה שבור. בבית הקברות הביט בריק העצום של פני האדמה, ובזיכרונו התרוצצו קטעי חיים עם איריס, ימי אושר, צחוקה. הוא התמוטט על ברכיו ובכה כאריה פצוע: “איך, איך אמשיך בלעדייך? מה אעשה עכשיו? למה לי להמשיך לחיות?” דמעות זלגו על לחייו, בלבו נפער חלל, במקום הלב – חור שחור. אחרי ההלוויה נרפה בשתייה – עשה הכל כדי לא לשמוע את קולה, לשכוח מצחוקה. הוריה של איריס אספו את הבנות אליהם – חשבו שלולרי לא ישוב ממנו ויוכל להיות להם אבא. בליל הארבעים, שתוי נפל ונרדם, ובחלום באה אליו איריס, לבושה לבן, שיערה הג’ינג’י מפוזר, נוגעת בראשו ולוחשת: “ולרי, אהובי, מה אתה עושה? הילדים זקוקים לך כמו שאתה היית זקוק לי. אם אתה עוד אוהב אותי, אל תעזוב אותן – תאהב אותן כפי שאהבת אותי.” כשקם בבוקר חזר להוריה של איריס מסודר ורציני, נשק לאמא, חיבק את אביה, ולקח בחזרה את שלוש בנותיו הביתה. מאז חי איתן, היה גם אבא וגם אמא – למד לבשל, לכבס, לסרוג, והיה קולע להן צמות ססגוניות, טוב יותר מכל אמא. הבנות תמיד הצטיינו בלימודים, ואם מישהו פגע בהן – ולרי עמד להגן עליהן. שכנים שאלו: “ולרי, למה לא תתחתן שוב? בחור טוב, צעיר – הבט כמה נשים מסתכלות עליך!” והוא ענה: “אני כבר נשוי מזמן. יש לי שלוש כלות בבית, ואביא להן עוד אחת? עם ארבעה לא אצליח להסתדר!” בשנים של לילות לבנים ועבודה קשה, גידל את בנותיו לתפארת. כשהיו בתיכון, התחילה שכנה לבקר: מביאה פטריות, דג מלוח – והוא, שלא רצה להעליב, אמר: “את מי מבנותי את הכי אוהבת?” אמרה: “לא רוצה את בנותיך! עוד מעט ילכו. אני אוהבת אותך.” אז נתן לה תמונתו: “קחי, ואהבי אותי בביתך כמה שתרצי.” חזרה הביתה עם תמונה ובלב שבור. הבנות גדלו, הלכו ללימודים, אבל תמיד בילו סופי שבוע וחגים אצל אבא. אחר כך חיתן אותן, עם כל חתן דיבר באריכות כמו שעשו עמו. שלושת הנסיכות זכו באב שמח ובריא – ולרי הנחשב ביותר ביישוב! ביום הולדתו ה-81 חלם שוב: בשדה הפתוח עומד צעיר ויפה – לקראתו רצה איריס, לבנה, יחפה, שיער ג’ינג’י מנצנץ באור השמש. פותח זרועות, ליבה פועם בחוזקה. נפגשים, מתחבקים, איריס מרימה עיניה ואומרת בלחש: “ולרי, עשית את כל הכבוד. הבנות שלנו חיות באושר – אני תמיד התפללתי עליך, ראיתי הכל מלמעלה. בוא, מפה נהיה יחד לעולם.” ויחד צעדו בשדה ירוק וקסום. ביום הזיכרון לולרי הגיעו כל בני המשפחה. הבנות כאבו את הפרידה, אבל ידעו – עכשיו הוא סוף סוף עם אהבת חייו. זהו סיפורו האמיתי של אבא לדוגמה, שבחר להקריב את חייו עבור בנותיו האהובות. זיכרון יקר ונצחי – ומה דעתכם? שתפו בתגובות, עשו לייק והרשמו לעמוד בשביל עוד סיפורים!
0149
מה אעשה בלעדייך? איך אפשר להמשיך? למה לי בכלל להמשיך לחיות? דמעות זלגו על לחייו של אביתר, וכל-פנימיותו הייתה ריקה. בליבו, במקום שהיה באהבה גדולה, הייתה
Life Lessons
Extraños en Nuestra Casa: Cuando al Volver de Vacaciones Encuentras a la Familia de tu Suegra Ocupando Tu Piso Madrileño – Claves de Conflicto, Límites y Hospitalidad a la Española
00
Pilar fue la primera en abrir la puerta y se quedó petrificada en el umbral. De la vivienda salía el zumbido de la tele, una conversación en la cocina
Life Lessons
טניה, יצאת מדעתך?! את בת ארבעים וחמש! יש לך בן בוגר בצבא! ואת הולכת לקחת תינוק? ועוד עם “זר” כזה של אבחנות?! את תהיי סבתא כשהוא יתחיל כיתה א’! הוא יגמור עלייך ויקבור אותך!
04
רותי, את שפויה בכלל?! את בת ארבעים וחמש! הבן שלך כבר בצבא! ואת לוקחת תינוק הביתה? ועוד עם כל החבילה הזאת של אבחנות רפואיות?! את תהיי סבתא-סבתות כשיכנס לכיתה א’
Life Lessons
טטיאנה, התחרפנת?! את כבר בת ארבעים וחמש! יש לך בן בצבא! ועכשיו את לוקחת תינוק? ועוד עם “זר של אבחנות”?! את תזדקני עד שהוא יתחיל בית ספר! הוא יגמור אותך! טטיאנה ארזה בשקט בגדים קטנטנים לשקית, כשאלנה, החברה הכי טובה שלה, השתוללה במטבח: – טובה, את הרי רצית לטוס לאיטליה, להתחיל לחיות בשביל עצמך, רק עכשיו התגרשת מהשיכור הזה – למה לקחת על עצמך עול כזה? זה שיתוק מוחין, זה מום בלב – זה גזר דין לכל החיים! טטיאנה, בעיניים עייפות אך שלוות, ענתה: “ראיתי אותו בבית התינוקות, אף אחד לא רצה לגעת בו. בעיניים שלו – היה הכל. לא יכולתי לעזוב. ידעתי: אם אלך עכשיו, כבר לא אוכל לנשום”. את ארטיום, בן שמונה חודשים, אמא שלו כבר נטשה. “צמח”, אמרו הרופאים. טטיאנה לקחה אותו הביתה, והגיהנום שאלנה ניבאה – התגשם. היא עזבה עבודה טובה בבנק, הפכה לרואת חשבון מהבית. כולם התרחקו ממנה — “משוגעת” לחשו השכנות. בנה שחזר מהצבא לא הבין: “אמא, תבזבזי עליו את הכל? ומה עם החתונה שלי?”. “חתונה תחכה. חיים – לא”. עברו חמש שנים. טטיאנה הזדקנה, אבל ארטיום חי. מסע אינסופי של טיפולים, מכירת דירה, רכב ותכשיטים – עד שיום אחד אמר “אמא”, התחיל לזחול, אחר כך לעמוד. כשהיה זקוק לניתוח יקר דקות לפני שהיה מתחיל ללכת, טטיאנה פנתה לבנה סרגיי — הוא סירב. בייאושה, פגשה את ניקולאי, גיבור מלחמות לשעבר, שנתן לה כסף ובית. אחרי הניתוח והשיקום, ארטיום הלך – בעצמו. עשר שנים חלפו. ארטיום כבר בן עשרים, לומד תכנות, הולך עם מקל, בן חכם וטוב עם עיניים “מבינות”. סרגיי, הבן הביולוגי, איבד הכל. וטטיאנה, ניקולאי וארטיום נסעו סוף-סוף יחד לאיטליה – בכסף שארטיום הרוויח בעצמו. בתמונה ברומא – טטיאנה המאושרת מוקפת בשני גברים, צעיר ומבוגר. ואז כתבה אלנה: “בסוף צדקת, טניה. את לא זקנה – את הכי חיה שבינינו”. מוסר השכל – לפעמים מה שנראה כמו גזר דין הוא בעצם כנפיים. אל תפחדו לאהוב את מי שלא קל לאהוב ולקבל החלטות “בלתי נוחות” – כי בסוף נצטער רק אם פספסנו הזדמנות להפוך את העולם של מישהו לטוב יותר. האם גם לכם יש סיפור שבו ילד מאומץ הפך למשפחה יותר מכל?
08
נועה, את בסדר?! את בת ארבעים וחמש! יש לך בן מבוגר בצבא! ואת לוקחת תינוק?! עם כזו “רשימת” אבחנות?! את תהיי כבר סבתא כשייכנס לכיתה א’
Life Lessons
¡Yo no he invitado a nadie a mi casa! —la voz de la nuera se quebró—. ¡No os he llamado!
00
¡No he invitado a nadie a mi casa! gritó la nuera, al borde de las lágrimas. ¡Yo no os he invitado! Marcos estaba en la cocina, batiendo con esmero la
Life Lessons
כשמלאו לי 69, סוף סוף קיבלתי סכום שחיכיתי לו שנים – כסף שלי, שעבדתי בשבילו קשה, כזה שכל אחד היה שומר כמו עיניים. היו לי תוכניות – לשפץ את הגג בבית, לשים קצת בצד לימים קשים, ולפנק את עצמי בשמחה קטנה אחרי עשרות שנות עבודה. אבל כל מה שנדרש היה שמשפחה תשמע… והאחיין שלי דפק בדלת, מחייך בנעימות, משכנע וחמוד, ומספר לי על “עסק בטוח”, “הזדמנות זהב”, וכמה שהוא רק צריך דחיפה קטנה “כדי לעוף קדימה”. הוא דיבר כל כך יפה, כל כך בביטחון, שהאמנתי לו. זוכר/ת איך הוא אמר “בעוד חצי שנה אני מחזיר לך הכל – עם ריבית”, שזה יציב, מהיר, בטוח – והוא הרי לא כמו אחרים שנכשלו. נתתי לו את הכסף – בלי מסמכים, בלי חתימות, רק מילה שלו. אמרתי לעצמי: “זה האחיין שלי, הוא לא יבגוד בי”. בגיל הזה עוד מאמינים שכבוד המשפחה קיים. כמה תמים/ה הייתי. חצי שנה עברה – כלום. אמר שהעסק עובד, אבל צריך “עוד טיפה סבלנות”. בחודש השמיני הפסיק לענות לי לטלפון. בחודש העשירי גיליתי מאחרים שהוא מבזבז בלי חשבון, כאילו לא חייב לאף אחד. כשפניתי אליו – נפגע. דיבר בתקיפות, האשים אותי שאני “לא סומך/ת עליו”, “לוחץ/ת עליו”, “מוציא/ה אותו רע בפני אחרים”. אז הבנתי שמשהו לא תקין… אבל עוד קיוויתי שבתוך תוכו יתעשת. הכי קשה לא הגיע ממנו, אלא ממשפחתי – מאחים שלי. עמדו לצידו, אמרו לי: “די, תני לו שקט”, “הכסף יחזור”, “הוא עושה מה שהוא יכול”. אחר כך התחילו רינונים – שאני קמצנית, “מה יש לי לעשות עם הסכום הזה בגילי”, ושזה מוגזם “להיאחז באיזה סכום”. בסוף – הפסיקו לדבר איתי. אני, כמעט בת שבעים, הפכתי לחשודה – רק בגלל שביקשתי את שלי. יום אחד עמדתי מולו ישירות, בלי סיבובים. הוא נהיה תוקפני. אמר שאני “לוחצת עליו”. איים שאם אמשיך לדרוש את הכסף, “הוא לא יבוא יותר לביתי”. כאילו זה אמור לשבור אותי. הסתכלתי עליו ונזכרתי בכל – איך פתחתי לו דלת, איך האמנתי לו, איך הגנתי עליו כשאמרו שהוא לא אחראי. והוא – בלי בושה – כועס עליי שאני רוצה את מה ששייך לי. שלוש שנים עברו. שלוש. לפעמים אומרים לי לוותר – שבגילי עדיף לחיות בשקט. אחרים אומרים לא להבליג – כי אם שותקים, דורכים עלייך עוד יותר. אני נשארת באמצע. אין חתימה, אין מסמך. רק מילה – המילה שלו – שבירה, בלי שום ייסורי מצפון. וכל פעם שאני דורשת את הכסף, המשפחה כועסת. מסתכלים עליי כמו סיוט, כאילו אני הרעה, הבעיה. אבל האמת פשוטה: לא ביקשתי כלום שלא שלי. אני רק רוצה את מה שמגיע לי.
03
אז תקשיבי, אני חייבת לספר לך משהו שבוער לי בלב כבר הרבה זמן. הגיעה לי סוף־סוף איזו קצבה מהביטוח הלאומי, אחרי שנים שחיכיתי. זה סכום לא קטן, את יודעת, כזה
Life Lessons
טניה, את שפויה?! את כבר בת ארבעים וחמש! יש לך בן בוגר בצה”ל! ואת מאמצת תינוק?! ועוד עם כזה “מגוון” אבחנות רפואיות? את תהיי כבר סבתא כשהוא יעלה לכיתה א’! הוא ישבור אותך ויביא אותך לקבר! טניה בשקט קיפלה בגדים קטנים לתיק. במטבח השתוללה החברה הכי טובה שלה, אילנה. — טניה, תתעוררי! הרי תיכנַנּוּ איטליה! רצינו להתחיל לחיות בשביל עצמנו! רק עכשיו התגרשת מהשיכור ההוא, נשמת לכמה דקות… למה צריך את העול הזה? זה שיתוק מוחין, זה מום בלב, זה גזר דין לכל החיים! אבל טניה לא יכלה להתעלם. היא ראתה אותו, בבית התינוקות המתוקשר, כאשר התנדבה יחד עם האחרים להביא חיתולים. הוא שכב לבד בפינה, לא בכה. פשוט הביט בתקרה. העיניים שלו, אילנה… עיני בוגר שהבין הכול והסכים, לא יכלה ללכת משם. הרגשתי שאם אלך – לא אוכל לנשום. קראו לו ארטיום. בן שמונה חודשים. אמו נטשה אותו בבית היולדות. “צמח”, אמרו הרופאים. “אין סיכוי”. טניה הביאה אותו הביתה. כך התחיל הגיהנום שאילנה חָזְתָה. ארטיום לא ישן לילות שלמים. בכה מכאבים. טניה למדה לעשות פיזיותרפיה, זריקות, להאכיל דרך צינור. עזבה משרה בנקאית, עבדה מהבית בפרוטות, שותפה לחשבונות. רבים התרחקו ממנה. “משוגעת”, לחשו השכנות. “משועממת משחקת אותה צדיקה”. גם הבן שחזר מהצבא לא הבין: — אמא, מה זה? — הביט בבוז על הילד המעוות במיטה. — עכשיו תבזבזי עליו הכול? ומה עם החתונה שלי? הבטחת לעזור. — סֶרֵגֵיי, חתונה יכולה לחכות. חיים – לא. חמש שנים עברו. טניה הזדקנה. שיער שיבה, קמטים עמוקים, גב כואב מלסחוב את ארטיום. אבל ארטיום… חי. לא נהיה “צמח”. טניה גררה אותו לשיקום, מכרה דירה, רכב, תכשיטים. כל יום – טיפול, בריכה, קלינאית תקשורת. — אמ…אמא — אמר לראשונה בגיל שלוש. והיא בכתה, חבוקה אליו, כי זו הייתה המתנה הגדולה בעולם. בגיל חמש — זחל. בגיל שבע — עמד. הרופאים הרימו ידיים: “נס”. אבל טניה ידעה: זה לא נס, זה עבודה קשה ואהבה חסרת תנאים. בגיל עשר דרושה ניתוח יקר ברגליים. פנתה לסרגיי, שכבר פתח מוסך משלו: — סרגיי, תלווה לי. אחזיר, נחליף לדירת חדר. סרגיי הביט בה קר. — אמא, יש לי תוכניות. אני בונה בית. את בחרת בעול הזה. לא נותן. יצאה מהבית, כוח אזל. ישבה על ספסל. ניגש קשיש עם מקל. — קשה לך? — שאל. קראו לו ניקולאי. גמלאי צה”ל, חבלן לשעבר. הם דיברו. טניה שפכה את ליבה על הכול. — אני אעזור, — אמר ניקולאי. — יש לי חסכונות. למה לי? אני לבד, אשתִי מתה, לא היו ילדים. לילד הזה מגיע ללכת. ניקולאי הביא את הכסף, בלי טפסים, בלי תנאים. ארטיום נותח. שנה של שיקום. ניקולאי עבר לגור איתם — יחד קל יותר. היה לארטיום לאבא שמעולם לא היה. לימד אותו שחמט, סיפר על שירותו. ויום אחד… ארטיום הלך — בלעדיהם, עם הליכון. — “אבא קולי, תראה! אני הולך!” טניה וניקולאי עמדו במסדרון, יד ביד. שני אנשים עייפים שעשו את הבלתי אפשרי. חלפו עשר שנים. ארטיום בן עשרים, הולך עם מקל, לומד תכנות, חכם וטוב לב עם אותן עיניים בוגרות. סרגיי מעולם לא מצא אושר בבית הגדול שבנה. אשתו עזבה, ילדיו התרחקו. לפעמים מתקשר, מתלונן, אבל לא בא לבקר — מתבייש. וטניה וניקולאי חיו בשקט. לאחרונה סוף סוף טסו לאיטליה, השלושה יחד, בכסף שארטיום הרוויח כשתכנת אפליקציה חדשה. — אמא, אבא, זה בשבילכם, — אמר, מושיט כרטיסים. — הענקתם לי רגליים. אני רוצה להעניק לכם עולם. ישבו בבית קפה קטן ברומא, שתו קפה. אילנה ראתה את התמונה ברשתות: טניה, שיער שיבה, צוחקת ומחובקת בשני גברים – אחד צעיר, אחד מבוגר. אילנה כתבה: “בסוף צדקת, טנקה. את לא סבתא. את הכי חיה מכולנו”. המוסר: לפעמים מה שנראה לנו צלב – הוא בעצם כנפיים. החיים לא על נוחות או חופשות, אלא על להיות משמעותי למישהו כל כך – שהאהבה שלך יוצרת ניסים. מכירים סיפורים שבהם ילדים מאומצים הפכו ליקרים אף יותר מילדים ביולוגיים?
0182
רוית, את השתגעת?! את בת ארבעים וחמש! יש לך בן בוגר בצבא! ואת לוקחת אלייך תינוק? ועוד עם כזה “שרשרת” של אבחנות?! כשתהיי זקנה, הוא רק יתחיל בית ספר!
Life Lessons
כשמלאו לי 69 סוף סוף קיבלתי סכום שחיכיתי לו שנים – כסף שלי, שעמלתי עליו. תכננתי לשפץ את הגג, לשים חסכונות לימים קשים, ולפנק את עצמי אחרי כל כך הרבה שנות עבודה. אבל כשבני המשפחה שמעו – האחיין הגיע, חייכן ומתוק, עם סיפורי ״עסק בטוח״ ו״הזדמנות של פעם בחיים״, רק צריך דחיפה קטנה כדי להצליח. הוא שיכנע אותי, הבטיח שיחזיר כל שקל עם ריבית תוך חצי שנה. האמנתי בו. נתתי לו את הכסף ללא מסמכים, רק על המילה שלו – כי זה המשפחה. חצי שנה עברה – כלום. שמונה חודשים – הפסיק לענות. עשרה – הבנתי שבזבז כאילו לא חייב לאף אחד כלום. כשדרשתי את שלי, הוא נעלב, הפך תוקפני ואיים לנתק קשר. והמשפחה? עברה לעמוד לצידו, האשימו אותי, טענו ש״אני מחזיקה בכסף״ ושבגילי ההיתפסות לסכום היא מיותרת. לבסוף סובבתי לבד, כמעט בגיל שבעים, מוקצית כי ביקשתי רק את שלי. שלוש שנים של שתיקה, האמונה במשפחה נשברה. אין לי מסמך, רק מילה שהוא רמס – ורק רצון אחד: לקבל בחזרה את מה ששייך לי, למרות שכולם עושים ממני את הפושעת.
01
כשהגעתי לגיל 69, סוף סוף קיבלתי סכום שחיכיתי לו שנים. כסף שלי, שנצבר בעמל כפיים. שקל, שכל אדם היה שומר עליו כעל עינו. כבר היו לי תכניות לשפץ את הגג, לשים
Life Lessons
כשהגעתי לגיל 69, סוף סוף קיבלתי סכום שחיכיתי לו שנים—הכסף שלי, שהרווחתי בעבודה קשה, כסף שכל אחד היה שומר עליו מכל משמר. כבר היו לי תכניות: לשפץ את הגג של הבית, להפריש חסכונות לימים קשים, ולפנק את עצמי אחרי כל כך הרבה שנות עבודה. אבל ברגע שהמשפחה שמעה על כך, האחיין שלי הופיע בפתח—נחמד, מחייך ועם לשון משכנעת: סיפר על “עסק בטוח”, “הזדמנות זהב”, ושכל מה שחסר לו זו דחיפה קטנה כדי להצליח. דיבר כל כך יפה ואמין, שהאמנתי לו. הבטיח שבתוך חצי שנה אחזיר הכול עם ריבית, שזה יציב, מהיר ובטוח, שהוא לא כמו אחרים שנפלו. מתוך מחשבה שגם עוזרת לו וגם אולי מרוויחה בעצמי, נתתי לו את הכסף—בלי מסמכים, בלי חתימות, רק על המילה שלו. אמרתי לעצמי: “זה אחיין שלי, לא יפגע בי.” בגיל הזה, עדיין חושבים שלמשפחה יש כבוד. איזו תמימות. עברה חצי שנה—כלום. הסביר שהעסק מתקדם אבל צריך עוד סבלנות. בחודש השמיני הפסיק לענות לטלפונים שלי. אחרי עשרה חודשים שמעתי מאנשים שהוא מבזבז בלי חשבון, כאילו לא חייב כלום לאף אחד. כשפניתי אליו שוב, נעלב—האשימני שאני לא סומכת עליו, מרגישה אותו בלחץ, מוציאה אותו רע בעיני אחרים. שם כבר הבנתי שמשהו לא בסדר, אבל עדיין קיוויתי שיעשה את המעשה הנכון. ואז באה המכה האמיתית—מהאחים שלי: עמדו לצדו. אמרו לי: “תעזבי אותו, הכסף יחזור, הוא עושה כל מה שהוא יכול.” אחר כך התחילו הערות: שאני קמצנית, ש”למה לי כל זה בגיל כזה”, שאני מגזימה בלהיאחז באיזה סכום. בסוף הפסיקו לדבר איתי בכלל. כמעט בת שבעים, הפכתי לחשודה כי העזתי לבקש את מה שמגיע לי. יום אחד עמדתי מולו בפנים—בלי סיבובים. הוא נהיה תוקפני, טען שאני לוחצת עליו, איים שאם אמשיך לדרוש את הכסף הוא לא ידרוך עוד בביתי—כאילו זה אמור לשבור אותי. הסתכלתי עליו וחשבתי: איך פתחתי לו דלת, איך האמנתי בו, איך הגנתי עליו כשאמרו שהוא לא אחראי. והוא—בלי טיפת בושה—מרשה לעצמו לכעוס כשאני מבקשת את שלי. עברו שלוש שנים. לפעמים אומרים לי לוותר—שבגילי עדיף כבר שיהיה לי שקט. אחרים אומרים לא להיגרר לשתיקה—כי אם שותקים, דורכים עליך עוד. אני במצב ביניים. אין לי חתימה, אין מסמך—רק מילה אחת. המילה שנתתי—והוא ריסק בלי חשבון. וכל פעם שאני דורשת את הכסף, המשפחה מתרגזת. מסתכלים עליי כאילו אני הסיוט, כאילו אני הבעיה. והאמת פשוטה: לא ביקשתי מאף אחד כלום—רק את מה ששייך לי.
0126
כשהגעתי לגיל שבעים, סוף סוף קיבלתי את הסכום שחיכיתי לו שנים. כסף שלי. כסף מזיעתי. שקלים שכל אחד היה שומר כעל אישון עינו. כבר תכננתי מה אעשה איתם לתקן את
© 2026 VesperUm