ברגע שחזרתי הביתה, שכנה שלי שירה עמדה בפתח ואמרה לי: “בכל יום בדירה שלך צועק איזה גבר, זה כבר מטריף את כל השכנים.” לא הבנתי מה קורה הרי אני גרה לבד.
El Teatro Real de Madrid resplandecía bajo el fulgor de las farolas y los destellos de la Gran Vía. Era la noche inaugural del Festival Internacional de
“את לא הספקת, אוריה! המטוס כבר המריא! יחד איתו עפה המשרה שלך והבונוס שלך! את מפוטרת!” הראש מחלקה צעק דרך הטלפון. אוריה עמדה באמצע הפקק על כביש
נועה חשדה בבעלה, תומר, כבר חודשים. יותר מדי “פגישות עבודה”, יותר מדי נסיעות ארוכות ל”מחסן הכלים”, ריחות משונים על הבגדים שאין להם הסבר.
שרה, שחשדה כבר זמן רב שבעלה בוגד בה, שכרה חוקר פרטי. סימנים קטנים הפכו לגדולים פגישות עבודה תכופות מדי, שליחויות למחסן שנמשכו שעות, ניחוחות משונים שדבקו בו.
נועה давно подозревала, שמשה בעלה עושה לה עיניים עם מישהי אחרת. יותר מדי פגישות עסקים, יותר מדי נסיעות לקנות כלים למשרד, וריחות משונים שלא דבקו באף בורג או פטיש.
El sol del atardecer se desliza como miel fundida por las laderas de los montes, tiñendo de tonos cálidos y plácidos las casas humildes de un pequeño pueblo de Castilla.
הערב שבו אב חזר הביתה והנישואין נגמרו בגלל אמת שנאמרה בשקט הבית ברחוב בהרצליה נראה רגוע מבחוץ, החלונות הגבוהים מאירים בחום כשהשמש שוקעת מעל קו החוף של תל אביב.
הלילה שבו אב חזר הביתה… ונישואין התפרקו בגלל אמת שנאמרה בלחישה הבית ברחוב בצפון תל אביב נראה שלו מבחוץ, החלונות הגבוהים שלו הפיצו אור חמים בשעות
אהבת הורים. “ילדים הם הפרחים של החיים,” אמא אהבה לומר. ואבא, בצחוק, תמיד הוסיף: “על קבר הוריהם,” רומז לשובבות ולרעש שלא נגמר בבית.