Life Lessons
No supe esperar: —Voy a pedir el divorcio —dijo Vera con calma, entregando a su marido una taza de té—. Bueno, en realidad, ya lo he pedido. Lo soltó así, con la naturalidad de quien anuncia que para cenar hay pollo con verduras. —¿Puedo preguntar desde cuándo…? Eh, mejor lo dejamos para cuando los niños no estén —Arturo bajó el tono al ver la mirada preocupada de sus hijos—. ¿Qué he hecho yo para merecer esto? Sin contar que los niños necesitan a su padre. —¿Te crees que no encontraría otro padre? —Vera puso los ojos en blanco con una sonrisa sarcástica—. ¿Que qué has hecho mal? ¡Todo! Yo esperaba que nuestra vida juntos sería tranquila como un lago, no un río desbordado. —Chicos, ¿habéis acabado de comer? —Arturo quería evitar la discusión delante de los niños—. Venga, a jugar. ¡Y nada de espiar! —dijo mientras los pequeños salían. Luego miró a Vera—. Ahora podemos seguir. Vera apretó los labios, molesta. ¡Siempre tiene que dar órdenes! Se las da de padre ejemplar… —Estoy harta de esta vida. No quiero trabajar ocho horas diarias, sonreír a los compañeros, aguantar a los clientes… Quiero dormir hasta el mediodía, ir de compras a tiendas caras, visitar salones de belleza. Y tú no puedes darme eso. ¡Basta! Te he dado los mejores diez años de mi vida… —¿Puedes ahorrarte el drama? —Arturo cortó, seco—. ¿No fuiste tú la que se empeñó tantísimo en casarte conmigo hace diez años? No es que yo tuviera muchas ganas. —Me equivoqué, le puede pasar a cualquiera. El divorcio fue rápido y discreto. Arturo, aunque a regañadientes, aceptó que los niños se quedaran con la madre, con la condición de tenerlos todos los fines de semana y vacaciones. Vera no puso problema. Medio año después, Arturo presentó a sus hijos su nueva esposa. La alegre y simpática Lucía conquistó inmediatamente a los niños, quienes esperaban con ilusión cada visita, lo que desesperaba a su madre. Más rabia le daba a Vera enterarse de que Arturo había heredado una fortuna de un tío lejano, se compró un chalet en las afueras y vivía como un rey. Eso sí, mantenía su trabajo y pagaba una pensión justa, prefiriendo comprar él mismo la ropa y los gadgets de los chicos. ¡Incluso controlaba hasta el último céntimo de la pensión! ¿Por qué no esperé apenas medio año? Si Vera lo hubiera sabido… ¡Ahora sí que haría las cosas de otra manera! Aunque… ¿Aún no está todo perdido? ************************* —¿Te apetece un té? Como en los viejos tiempos —sonrió ella coqueta, enrollándose un mechón de pelo en el dedo. El vestido corto resaltaba su figura y el maquillaje le restaba varios años. Estaba espectacular. —No puedo, no tengo tiempo —respondió Arturo, mirándola sin emoción—. ¿Están los niños listos? —Dicen que no encuentran una cosa, estarán otro rato, lo sé por experiencia —Vera alargó la frase, pero seguía intentándolo—. ¿Y si celebramos juntos la Nochevieja? Nico y Jorge han decorado el árbol toda la tarde. —Quedamos en el juicio que las vacaciones eran mías. Y este año celebraremos en un precioso pueblecito con nieve, pistas de esquí y todo organizado por Lucía. —Pero es una fiesta familiar… —Por eso —replicó Arturo—. La pasaremos ¡en familia! Si protestas, pido la custodia. En cuanto se cerró la puerta tras su exmarido y sus felices hijos, Vera, furiosa, rompió la vajilla que él le regaló el día de la boda. Lucía otra vez… ¡Siempre Lucía! Finge ser feliz con los chicos y seguro que los devuelve contando las horas. ¡Si alguien sabe cómo son de traviesos y consentidos esos niños, esa es Vera! Aunque… Eso puede ser una ventaja. Vera sonrió para sí. Todavía puedo quedarme con todo el dinero de Arturo… ******************** —¿Y esto qué es? —Arturo arqueó una ceja al ver las maletas en el recibidor. —¿Cómo que qué es? Las cosas de Nico y Jorge —Vera dio una patadita a la maleta, que casi se cae—. He decidido que ya que tú tienes tu vida montada, me toca a mí empezar la mía. Y claro, no todos los hombres quieren criar hijos ajenos, así que los niños vivirán contigo. Ya he ido a servicios sociales, tienes que tramitarlo tú, yo me voy de vacaciones con un nuevo pretendiente. Dejó a Arturo boquiabierto y se marchó hacia un coche que la esperaba. ¿Cuánto resistirá esa “santita” de Lucía? ¿Una semana? ¿Dos? Seguro que dos. Arturo, si tiene que elegir entre mujer e hijos, acabará volviendo a mí. Y con él, todo su dinero… Pasaron dos semanas. Un mes. Dos. Y ni una llamada pidiendo recuperar a los niños. Y por lo que decían, Lucía ni había perdido la paciencia ni una sola vez. ¿Sería posible que esos dos diablillos se hubieran vuelto unos angelitos? ¡Imposible! —¿Qué tal se portan los niños? ¿Aún no los echáis de menos? —Vera no pudo más y llamó a su exmarido. —Se portan genial, ayudan, obedecen… —la voz de Arturo se suavizó al hablar de los chicos—. Son unos soles. —¿Ah, sí? —Vera preguntó incrédula—. Conmigo siempre se las ingeniaban para armar algo… —Porque con los niños hay que estar —bufó Arturo—. Pero tú siempre estabas pegada al móvil. Por cierto, nos mudamos. Si quieres, puedo traerte a los niños en vacaciones. —Pero… ¡También son mis hijos! —Ni que nada —soltó Arturo riéndose—. Tú me diste todos los derechos. Vaya madre. A Vera solo le quedó morderse los codos. No recuperó ni al marido (ni su dinero), el nuevo novio tampoco cuajó y los niños ahora estaban lejos. Aunque la verdad, no iba a extrañarlos mucho… Ahora tenía tiempo de sobra para sí misma. ¿Dónde está la justicia? Aguantar diez años y caerte cuando solo quedaba medio año para lograr una vida de lujo… No es justo…
00
No he aguantado lo suficiente Voy a pedir el divorcio dice Carmen con una tranquilidad pasmosa, mientras le pasa una taza de té a su marido.
Life Lessons
אין אהבה גדולה מזו: ורד עם בתה יורדות מהאוטובוס בקצה מושב מושלג, עוברות ליד בית עזוב שיש עליו שמועות על מכשפה, פוגשות את הסבתא הממתינה בזרועות פתוחות — וחוזרות לבית הילדות, לריחות עוגה וחיבוק של אמא. בארוחת הערב מתגלה סוד ישן על זהות האם האמיתית, ותוך סערה של רגשות, ורד נוכחת לדעת: לא תמיד זו שילדה אותך היא האם, אלא זו שגדלה אותך, שאוהבת באמת.
04
קרובה יותר מזה אין דבר תמר וּבִּתָּהּ נָעֳמִי ירדו מהאוטובוס בקצה מושב קטן בגליל. מתוך העננים האפרפרים הביטו קרני שמש חורפית, וקור הרוח של ינואר צרב את הלחיים.
Life Lessons
אין כמו בבית: ורה ובתה יורדות מהאוטובוס ועל סף הכפר, בין השלג לאור החורפי, נחשפת להן אמת ישנה – על בית נטוש, על סבתא שכולם יראו ממנה, ועל הסוד המשפחתי שמתגלה בין ריח עוגה חמה לאלבום תמונות ישן; כשהעבר מתערבב עם ההווה, ורה מגלה מי באמת אמא שלה, ומהי אהבת אם שאין לה תחליף
02
Более родного не бывает… Когда Сиван с дочкой вышли из автобуса на окраине мошава, зимнее солнце пробиралось сквозь мрачные облака, морозный воздух
Life Lessons
אין קרבה גדולה מזה… וריה ובתה ירדו מהאוטובוס בקצה המושב עטוף השלג. השמש בקושי הציצה מבעד לעננים האפורים, הכפור נשך בלחיים, והשלג הבוהק סנוור עד שאיריס הצעירה מצמצה עיניים. “אמא, למה אף אחד לא גר בבית ההוא?” שאלה איריס, כשעברו ליד הבית הנטוש היחיד בקצה המושב. “הייתה גרה שם סבתא זקנה,” ענתה וריה. “אף פעם לא באו לבקר אותה, והיא נפטרה בגיל מאה ושתיים…” כך התחיל מסען של וריה ובתה אל בית הילדות, אל האם האהובה שחיכתה להן עם ריח פחם ופירוגים חמים, לחיבוק אמיתי שכל כך התגעגענו אליו בעיר. – בשולחן העץ במטבח, בין תצלומים ישנים, מתגלה לפתע הסוד הגדול: “וֶרָה, אולגה – אחותי, היא אמך האמיתית… אני גידלתי אותך, את בתי לכל דבר. לפעמים בחיים אימא היא לא רק זו שיולדת – אלא זו שמגדלת, שמחבקת, שמקריבה…” וריה מתמודדת עם האמת, הכאב, החיים, ולבסוף בוחרת שוב באהבה ובקשר שמנצחים כל גנטיקה – כי אימא זו מי שאוהבת אותך ומחכה שתשוב הביתה בשלג ובכפור, בשבת חורפית במושב קטן בארץ ישראל. אין קרבה גדולה מזה.
08
יותר קרובה מזה אין… נועה ובתה הללי ירדו מהאוטובוס על שפת המושב. מבין ענני החורף האפורים בקע אור שמש חלוש, הקור צבט בלחיים, והשלג כל כך סנוור את העיניים
Life Lessons
מדמי פנסיה, חוץ מחשבונות החובה ורכישת מצרכים בשוק הסיטונאי, הרשתה לעצמה דליה – אלמנת העלייה של שנות הארבעים – מתנה קטנה אחת: שקית קפה גרגרים. הגרגרים כבר היו קלויים, וכשגזרה את פינת השקית, מילא ריח משכר את דירתה הישנה בהרצליה. את הרגע הזה חיכתה, עוצמת עיניים וסופגת כל שאיפה, כי אז הגיע הקסם: עם הניחוח חזרה אליה התמלאות הכוח, זיכרונות וחלומות ילדות על ארצות וימים רחוקים; גלי האוקיינוס, גשם טרופי, צעקות קופים באמזונס — אף שמעולם לא ראתה זאת במו עיניה. רק סיפורים מאביה, מדען שיצא למסעות ביבשת אמריקה, חקוקים בזכרונה: סיפורים שהיו מלווים תמיד בריח קפה טרי. הוא היה מסנן לקפה, והיא — מסננת קדושת העבר. את ידעה תמיד שהוריה לא היו הוריה הביולוגיים. בראשית המלחמה מצאה אותה בגליל אישה והפכה לאמה; לאחר מכן, כמו כולם: בית ספר, צבא, עבודה, נישואין, לידת בן — ולבסוף: בדידות. בנה, לפני עשרים שנה, עבר בעקבות אשתו ושלושת ילדיהם לחיפה, ואילו היא — חיה עם געגוע והכרת תודה, חוסכת כל שקל שהוא שולח לה לחשבון צדדי, כי הכול יום אחד יישאר לו. בשנים האחרונות התחזקה בה התחושה: היא חיה חיים טובים — אך זרים. אילולא אותה מלחמה — אולי הייתה לה משפחה אחרת, שם אחר, בית אחר וגורל שונה. זיכרונותיה בילדות מתערבבים: דליה זוכרת ילדה נוספת, בערך בת גילה, ששמה מרים. תמיד השתיים יחד: “מריוש, דליה!” — שמעה ברקע, אבל האם הייתה חברה? אחות? ביום נובמבר שחון במיוחד, קיבלה אס-אמ-אס: הפנסיה נכנסה. אפשר לתפוס מעט שבילי שמש וללכת לסופר. ליד הכניסה התגפפה חתולה אפורה, מביטה בחשדנות בדלתות הזכוכית. ליבה נחמץ: “קפואה מסכנה, אולי רעבה. הייתי לוקחת אותך הביתה, אבל… למי תישארי אחרי שאלך?” אף על פי כן קנתה לה חבילת אוכל זולה. בעודה שופכת את המאכל, פרצה מהחנות אישה גדולה וגערה בה בקול: “כמה פעמים אמרנו — לא להאכיל חתולים כאן!” הניפה ברגלה את הקופסה, וגושי ג’לי התפזרו על המדרכה. דליה נדהמה, והרגישה איך התקף המיגרנה מזדחל. בבהילות צעדה לתחנת האוטובוס, חיפשה אחר התרופות, לשווא. הכאב מטלטל, הראייה מתערפלת. לפתע נגעה בה נערה צעירה: “סבתא, את מרגישה טוב? איך אפשר לעזור?” — “בשקית שם… קפה… תפתחי”. שאפה מהריח, מעט נרגעה. – תודה, ילדה. – שמי שחר, ותודי גם לחתולה — הייתה לצידך, ייללה בקול. שחר עזרה לה לעלות הביתה. בשיחת קפה קל עם עוגיות, סיפרה כי גם לסבתה יש מיגרנות קשות; היא הלומדת לסייעת רפואית בתל-אביב. “את כל כך דומה לה. לא ניסית לברר על משפחתך האמיתית?” דליה מלמלה: “איך אחפש? אין שם, אין עיר, רק שברי זיכרונות מהפגזות, בריחה… אישה אספה אותי, הייתה לי לאמא, ובעלה היה אחר כך אבא שלי… ייתכן שמשפחתי מתה אז — גם אמא, גם מרים…” שחר נראתה המומה: “דליה, יש לך נקודת חן דמוית עלה בכתף ימין?” דליה החווירה: “מאיפה את יודעת?” — “גם לסבתא שלי, מרים, יש בדיוק כזו. מגיל צעיר מספרת לי על אחותה התאומה שאבדה בהפצצות ולא נמצאה לעולם…” למחרת לא סבלה דליה מרוגע. החתולה לא משה ממנה. כשהדלת נפתחה, עמדו שתיים — שתי נשים קשישות, מביטות זו בזו כמביטות במראה: עיניים תכולות, תלתלי שיבה, קמטים עדיני חמלה. ואז, חיבוק מהסרטים: “שלום, דליה!” — ודמעות של אושר זלגו. המשפחה חזרה.
034
יומן אישי, יום שלישי בבוקר, תל אביב הבוקר שוב קיבלתי הודעה הפנסיה נכנסה לחשבון בבנק דיסקונט, תודה לאל. מעבר לחשבונות החשמל והמים, ולרכישות קבועות בשוק
Life Lessons
La ruptura predeterminada — Tranquila, todo saldrá bien —susurró Vova, intentando que su voz sonase firme. Inspiró profundamente, soltó el aire y pulsó el timbre. La noche prometía ser complicada, pero… ¿acaso podía ser de otra forma? Conocer a los padres es siempre un reto. La puerta apenas tardó en abrirse. En el rellano aguardaba doña Alevtina. Perfectamente peinada, con un vestido de corte severo y maquillaje discreto, era la imagen misma del orden. Su mirada pasó de Lera a la cestita de galletas, y una fugaz presión en los labios delató su juicio. Lera no dejó pasar el gesto, sutil pero claro para quien observa. — Pasad —indicó doña Alevtina sin mayor calidez en la voz, apartándose para dejarles entrar. Vova cruzó el umbral procurando no mirar a su madre, seguido de Lera, que traspasó la puerta con cautela. La casa les recibió con luz cálida y aroma a sándalo; todo pulcro, nada fuera de sitio. Ni un libro mal posado, ni una bufanda olvidada. Cada detalle parecía clamar por control y perfección. Doña Alevtina condujo a los jóvenes al salón: una estancia luminosa, presidida por un ventanal cubierto de cortinas color crema y un sofá enorme, tapizado con telas de alta calidad, junto a una mesita baja de madera oscura. Señaló el sofá para que se acomodaran. — ¿Queréis té? ¿Café? —preguntó, sin mirar a Lera. Su tono carecía de emoción, como si solo cumpliera un trámite de cortesía, no un gesto real de hospitalidad. — Tomaré un té, gracias —respondió Lera con amabilidad, procurando sonar serena y cordial. Puso la cesta sobre la mesa, desató la cinta y levantó la tapadera. El aroma de las galletas recién hechas llenó la habitación—. He traído galletas, las he horneado yo. Si le apetece probar… Por un instante, la anfitriona detuvo la mirada sobre la cesta. Asintió escuetamente. — Bien, ahora traigo el té. Cuando salió, Vova se inclinó hacia Lera y susurró: — Perdona. Ella siempre es tan… reservada. — Tranquilo, lo entiendo —sonrió Lera apretándole la mano—. Lo importante es que estamos juntos. Mientras doña Alevtina preparaba el té, la sala quedó sumida en un silencio tenso. Lera observó el piso: todo impecable pero distante, más parecido a una sala de exposición que a una casa familiar. Enseguida regresó la madre, portando una bandeja con finas tazas de porcelana, una tetera de plata y las galletas perfectamente dispuestas. Sirvió el té con parsimonia y se acomodó en el butacón de enfrente, cruzando las manos en el regazo. — Entonces, Valeria —comenzó, fijando su mirada en la joven y examinando hasta el detalle más mínimo: peinado, manos, el modo de sujetar la taza—. Según Vova estudias para ser educadora, ¿no? — Sí, estoy en tercero —Lera asintió, esforzándose por mantener la calma. Deposita la taza para que no se le notasen nervios en las manos—. Me encanta, disfruto trabajar con niños. Es importante ayudarles a crecer, a descubrir el mundo. Me siento realizada. — Con niños —repitió la madre, con una pizca de ironía alzando una ceja—. Por supuesto, es noble. Aunque imagino que entiende que el salario de educadora… es modesto. Hoy hay que pensar en el futuro, en la estabilidad. Vova intervino enseguida, con un tono más áspero de lo previsto que recompuso de inmediato. — Mamá, ¿por qué hablar solo de dinero? Lera ama su profesión, eso es lo fundamental. Lo demás se irá arreglando. Nos apoyaremos, eso es lo que cuenta. La madre ladeó ligeramente la cabeza hacia el hijo, aunque no respondió aún. Bebió un sorbito de té, con lentitud, eligiendo las palabras. — Adorar el trabajo es estupendo —volvió a dirigirse a Lera—. Pero la realidad es que a menudo no basta. ¿Ya sabe dónde piensa trabajar después? ¿Qué planes tiene para los próximos años? Lera respiró hondo. Sabía que era algo más que simple curiosidad, casi una prueba. — Desde luego —respondió segura—. Mi idea es empezar en una guardería mientras gano experiencia. Después intentaré formarme para trabajar con niños con necesidades especiales. No es nada fácil, pero creo que es mi vocación. Doña Alevtina asintió, pero con un aire pensativo. Seguía escudriñando a Lera como si buscase respuestas ocultas. — No pienso vivir a costa de Vova —añadió Lera—. Quiero trabajar y ser independiente. Creo que una familia fuerte se basa en que ambos aportan, y no solo en lo material, sino haciendo lo que les llena. — Interesante postura —respondió la madre, ladeando la cabeza—. ¿Nunca ha contemplado dedicarse a algo más rentable? Con sus habilidades, podría probar en ventas o marketing. Allí ganaría más que de educadora. Vova intentó interrumpir, pero Lera le detuvo con un gesto. Sabía que tenía que defenderse ella misma. — ¿Y usted, en qué trabaja? —preguntó de pronto, mirándola a los ojos. Doña Alevtina titubeó apenas un segundo, sorprendida, pero dominada enseguida. — Yo… no trabajo —admitió tras breve pausa—. Mi marido mantiene la familia. Yo cuido de la casa, le ayudo en las gestiones, mantengo el orden. También es trabajo, aunque no remunerado. — Lo entiendo —Lera se reafirmó—. Entonces, si usted misma ha elegido no trabajar, ¿por qué cree que yo deba buscar solo un salario mayor aunque no me apasione? No le pido a Vova que me mantenga. Se hizo el silencio. Doña Alevtina la escrutó de nuevo con renovado interés. — Mi marido así lo quiso, podía permitirse mantenernos —dijo finalmente—. Y Vova… Vova se removió incómodo ante la mención, sintiendo la tensión del momento. Miró de reojo a su madre, inexpresiva; luego a Lera, que ocultaba la sorpresa bajando levemente la cabeza. — Lera, tienes que entenderlo… —atinó a decir él, dubitativo—. Mi madre solo quiere lo mejor. Que no suframos más de lo necesario. Lera le miró sorprendida. Hasta ese momento la había apoyado; ¿ahora también él dudaba, precisamente cuando más necesitaba sentirlo cerca? — ¿Entonces estás de acuerdo? —preguntó despacio, procurando no alzar la voz—. ¿Piensas que no debo dedicarme a lo que me gusta? ¿Debo renunciar solo porque no da dinero? — No digo eso… —dudó Vova, entrelazando y soltando los dedos—. Pero mamá tiene razón en que hay que pensar en el futuro, en la estabilidad. No podemos vivir solo al día. Hay que saber afrontar los gastos. Doña Alevtina le dedicó una mirada de aprobación. Luego miró a Lera, cruzó los brazos y prosiguió, más suave pero insistente: — Dime, Valeria, ¿de verdad crees que mi hijo debe renunciar a sus sueños? Siempre quiso ser periodista, viajar, escribir… No es solo una profesión, es su vocación. ¿Acaso debe sacrificarse ahora para mantener a una familia? Lera trató de responder, pero Vova se adelantó: — Mamá, yo… — No, Vova, contesta sinceramente —le cortó la madre—. ¿Estás listo para abandonar tus sueños por esta chica? ¿Renunciarías a reportajes, viajes, a todo lo que amas? Vova enmudeció, dudando. Miró a Lera: leyó el dolor en sus ojos, pero ella guardó silencio, esperando que él mismo resolviese sus pensamientos. — Yo… —empezó con dificultad—. No quiero renunciar a lo que sueño, pero tampoco a Lera. Creo que se puede encontrar el equilibrio. No dejaré el periodismo del todo, aunque no sea como antes… Y Lera estará conmigo, igual que yo la apoyaré a ella. Doña Alevtina resopló y se echó atrás en el sillón, dando a entender que ya había dicho suficiente. Esperaría a ver qué pasaba. — Es curioso cómo plantea la cuestión —replicó Lera con una sonrisa amarga—. ¿Así que Vova no puede dejar sus sueños, pero yo sí debo hacerlo? ¿He de buscar un trabajo rentable mientras él disfruta? No suena muy justo, ¿no cree? Vova bajó la vista, nervioso, apretando la taza. No hallaba palabras que cuadraran para todos. — Habrá que buscar un término medio… —murmuró él, abatido. — ¿Un término medio? —rió la madre, ahora claramente segura de sí—. Bien sabes que eso no es realista. O le dedicas todo a tu profesión, o nada… Lo dejó en el aire, alternando la mirada entre su hijo y Lera. En ese silencio había una sentencia de vida: nada de medias tintas ni ilusiones ingenuas. Vova tragó saliva. Quiso objetar—el mundo ha cambiado, ahora es posible—pero la palabra se le quedó atascada. Su madre siempre lograba hacerle sentir inexperto, como un niño que no sabe cómo funciona la vida real. — Basta por hoy —sentenció finalmente doña Alevtina, poniéndose en pie con su habitual parsimonia—. Ya es tarde y aquí no es seguro por las noches. Será mejor que te vayas ya, Valeria. Vova, tenemos que hablar, ahora. Era mucho más que un consejo. Era orden. Vova intentó replicar: — Mamá, ¿puedo al menos acompañar a Lera? Hasta la parada… — Ni se te ocurra —lo cortó en seco, sin siquiera mirarle—. Me pondrás nerviosa. Quédate. Vova se hundió en el sillón. Sabía que resistirse era inútil. — Lo siento, Lera —murmuró él—. Mejor llama un taxi. No puedo acompañarte. Lera asintió. Colocó la taza en su sitio, tomó el bolso y se levantó. — Perfecto —dijo, serena pero con la voz crispada por dentro—. Entonces me marcho. Acomodó la chaqueta, se irguió y se dirigió a la puerta. No hizo por sonreír; ya no tenía sentido. Solo quería salir de aquella casa donde cada objeto remarcaba su presencia extraña. — Gracias por el té —dijo con modales fríos, ya sin buscar agradar. — Adiós —replicó doña Alevtina, sin mirarla siquiera. Lera caminó hasta la puerta. Antes de salir, miró atrás. Vova seguía en el sofá, abatido, cabizbajo, inmóvil. No intentó detenerla ni pronunció palabra. Ese silencio fue definitivo. Bajó a la calle y respiró el aire fresco que, aunque no disolvió toda la tensión, le devolvió parte de su fuerza. Mezcla de rabia, decepción y tristeza le oprimían el pecho. La claridad se hacía rotunda: Vova sería siempre para su madre. Incluso si eso la excluía a ella. Caminó deprisa, como huyendo de todo. La última escena se repetía en su cabeza: él ni siquiera trató de defenderla ante la madre. Cumplirle a ella era lo prioritario, y eso dolía más que cualquier palabra. Sostenía los puños en los bolsillos, aguantando las ganas de gritar. Llegó a casa de noche; la calle mojada relucía bajo las farolas. Se dejó caer en el recibidor y, envuelta por el silencio, respiró hondo. Empezaba a serenarse, sabiéndose fuerte para lo que viniera. No era el fin del mundo, solo el final de una historia tal vez condenada desde el principio. Mañana sería un nuevo día, con nuevas oportunidades. ******************* Al día siguiente, Lera no contestó las llamadas de Vova. Necesitaba tiempo para sí, para aclararse. Y cada vez que el móvil vibraba, lo miraba y lo guardaba sin responder. En su cabeza, la certeza: aunque sigan, siempre competirá con la madre, y él nunca elegirá realmente. Pasó los días en piloto automático, haciendo como si nada. Pero los recuerdos volvían: la escena final, el silencio de Vova… Unos días después, al volver de clase, se topó con él junto a su portal. — Lera —la llamó. Se acercó, encorvado, con manos en los bolsillos y mirada triste, como esperando que ella se marchara sin hablarle. — Necesitamos hablar —dijo, esquivando la vista—. Mi madre me explicó… Cree que no eres para mí. Lera alzó las cejas, obligándose a mostrarse impasible. — ¿Y tú qué crees? —preguntó, tranquila. Él vaciló, bajó la cabeza, arrastró los pies. — Es mi madre —balbuceó—. Solo quiere cuidarme. Yo no quiero disgustarla. Ni fuerza, ni decisión en su voz. Solo una excusa. Lera le miró largo rato, preguntándose si de verdad lo sentía o solo no quería admitir lo contrario. — ¿Entonces lo compartes? —insistió. — No digo eso —se apresuró él—. Es mi familia. No puedo alejarme. Él se quedó esperando que ella resolviera el conflicto. Pero ella no le alivió el camino. — ¿Quieres estar conmigo? —preguntó, mirándole a los ojos. Él vaciló, abrió la boca, pero no brotó palabra. Suspendió los hombros. No podía darle lo que pedía. Lera asintió. Dio media vuelta y se metió en el portal, dejándole en la acera. Vova se quedó a solas, apretando la chaqueta, preguntándose si había hecho lo correcto. Aquella noche, ella salió a caminar. El aire olía a otoño, a hojas, humedad y vida nueva. Vagó sin rumbo, hasta que acabó soltando una risa ligera y espontánea. Al mirar las luces de la ciudad, entendió algo crucial: por difícil que fuese el futuro, ella lo afrontaría libre. No tendría que encajar en sueños ajenos ni rogar aprobación. Era, por fin, verdaderamente libre.
00
Ruptura por defecto Todo va a ir bien susurré, intentando que mi voz sonara convencida. Inspiré hondo y pulsé el timbre. La noche prometía ser complicada
Life Lessons
עם הפנסיה, חוץ מהחשבונות והקניות בשוק הסיטונאי, הרשתה לעצמה דריה לקנות מתנה קטנה – שקית קפה בפולים. כשהייתה חותכת את הפינה, היה מתפשט ניחוח משכר שמיד העיר זכרונות ילדות על חלומות מסע ועל סיפורי אבא מהאמזונס. הקפה החזיר אותה לאותו טעם של בית – זיכרון אחרון מאב שהפליג למחקריו בדרום אמריקה, והיום היא לבדה. את בנה, שעבר עם משפחתו לישראל וחי בחיפה, בקושי ראתה עם השנים, אך הכסף ששלח – שמרה עבורו, אולי ליום בו יזדקק. תמיד ידעה שהוריה המאמצים אספו אותה כילדה יתומה במלחמה, ושהייתה עם ילדה נוספת, מאשה, ששמותיהן קרא תמיד ברוך: “מאשות’קה, דשות’קה!”. יום אחד, בדרכה אחרי קבלת הפנסיה, פגשה בחתולה אפורה רעבה בכניסה לסופר, ובאישה כעוסה שגירשה אותן. כשחשה ברע מהתרגשות, נחלצה לעזרתה בחורה צעירה, פולינה שמה, שהחתולה הביאה לספסל. בבית, בין קפה ועוגיות, סיפרה דריה על עברה ועל זיכרון אחות אבודה בשם מאשה וסימן לידה ייחודי. פולינה סיפרה על סבתא-רבתא שלה, מריה, שעד היום בוכה על אחותה התאומה דשות’קה שנעלמה בפינוי המלחמה, ולשתיהן אותו סימן על הכתף. הפגישה הגדולה לא אחרה לבוא: אחרי שנים של בדידות, ניצבו זו מול זו שתי נשים מבוגרות, אחיות שאבדו זו לזו במלחמת העולם. “שלום, דשות’קה”, חיבקה אחותה מאשה, כשהחתולה אפורת הפסים מתבוננת בהן מרוצה – כי למשפחות יש דרכים מופלאות להתאחד, גם כשנדמה שהכל אבוד.
01
מהפנסיה של אילנה בן-צור, מעבר לחשבונות החובה ולקניית ירקות בסופרמרקט, הרשתה לעצמה מדי חודש מתנה קטנה שקית קפה גרגרים. הגרגירים כבר היו קלויים, וכשהייתה
Life Lessons
האקס שלי חזר עם הזמנה לארוחת ערב… ואני הסכמתי – רק כדי להראות לו איזו אישה הוא איבד כשאקס חוזר אלייך אחרי שנים, זה לא כמו בסרט זה לא רומנטי זה לא מתוק זה לא “הגורל” בהתחלה יש שקט בבטן ואז שאלה אחת: “למה דווקא עכשיו?” ההודעה שלו הגיעה ביום רביעי רגיל, בדיוק כשסיימתי את העבודה ועמדתי להכין לעצמי תה – ברגע שבו סוף-סוף העולם נרגע ואת נשארת לבד עם עצמך הטלפון רוטט על השיש, והשֵם שלו מאיר לא ראיתי אותו כך כבר ארבע שנים בהתחלה פשוט הסתכלתי – לא מהלם, אלא מתוך סקרנות של מישהי שכבר לא כואב לה באותו מקום “שלום. אני יודע שזה מוזר, אבל… תתני לי שעה? אני רוצה לראות אותך.” בלי לבבות בלי “את חסרה לי” בלי דרמה רק הזמנה, כאילו זו זכותו לגמתי מהתה וחייכתי לא מרוב כיף – אלא כי נזכרתי בעצמי לפני שנים, אותה אישה שהייתה מתרגשת, מתבלבלת, שואלת אם זו “אות” כבר לא תהיתי – היום אני בוחרת עניתי לו בעשר דקות קצר קר וגאה “סבבה. שעה. מחר. ב-19:00.” הוא ענה מיד: “תודה, אשלח לך כתובת” באותו רגע הרגשתי – הוא לא היה בטוח שאסכים. כלומר, הוא כבר לא מכיר אותי ואני – אני כבר אישה אחרת למחרת לא התכוננתי כמו לדייט התכוננתי לסצנה שבה אני לא משחקת תפקיד זר לבשתי שמלה שקטה ויוקרתית – ירוקה כהה, חלקה, עם שרוולים ארוכים לא פרובוקטיבית, לא צנועה מדי – בדיוק כמו שאני עכשיו השארתי את השיער פזור איפור עדין בושם יוקרתי אבל לא בולט לא רציתי לגרום לו להצטער רציתי שהוא יבין ההבדל ענק המסעדה הייתה מסוג המקומות שאין בהם קולות רמים – רק כוסות, צעדים, שיחות שקטות הכניסה מנצנצת, והתאורה גורמת לכל אישה להיראות יפה ולכל גבר – בטוח בעצמו הוא חיכה לי בפנים, נראה יותר אלגנטי ומסודר, עם הביטחון הזה של גבר שרגיל לקבל הזדמנות שנייה – כי תמיד נותנים לו כשראה אותי – חייך “את נראית מדהים” הודיתי בנימוס, בלי להתרגש, בלי להחמיא לו חזרה ישבתי הוא מיהר לדבר – כאילו פחד שאקום ואתקדם “חשבתי עלייך לאחרונה” “לאחרונה?” חזרתי בשקט הוא גיחך במבוכה “כן… אני יודע איך זה נשמע” שמרתי על שתיקה שתיקה מאוד לא נעימה לאנשים שמצפים שמישהו תמיד יציל אותם עם מילים הזמנו אוכל הוא התעקש לבחור את היין הרגשתי עד כמה הוא מנסה להיות “הגבר שיודע” – הגבר השולט בערב זה אותו הגבר שבעבר שלט גם בי רק שעכשיו אין לו במה לשלוט תוך כדי ההמתנה, הוא התחיל לספר על החיים ההצלחות האנשים סביבו על כמה הוא עסוק על זה שהכול קורה לו מהר מדי הקשבתי, כמו אישה שכבר לא חולמת עליו פתאום הוא התקרב מעט ואמר: “את יודעת מה הכי מוזר? שאף אחת לא הייתה… כמוך.” זה היה יכול לרגש אותי פעם גברים חוזרים כשנוח להם – לא כשהאהבה נולדת הסתכלתי עליו בשלווה “ומה זה אומר?” הוא נאנח “פשוט היית אמיתית. טהורה. נאמנה.” נאמנה המילה שבזמנה הצדיקה כל מה שבלעתי שהייתי נאמנה כשהוא נעלם לחברים, שאיפות, נשים אחרות, לעצמו נאמנה בזמן שחיכיתי שיתבגר נאמנה בזמן שההשפלה גדלה בתוכי ואז כשהכוס שלי עלתה על גדותיה – הוא אמר שנהייתי “רגישה מדי” חייכתי אליו חיוך עדין, אבל לא חם “לא הזמנת אותי לכאן בשביל מחמאה” הוא הופתע לא רגיל שאישה רואה אותו כל-כך ישיר “טוב…” אמר, “נכון. רציתי לומר שאני מצטער.” שמרתי על שתיקה “מצטער שלא נלחמתי. שלא עצרתי אותך.” זה היה נשמע יותר אמיתי אבל לפעמים האמת מגיעה מאוחר – ואמת מאוחרת היא כבר לא מתנה, רק איחור “למה עכשיו?” שאלתי הוא שתק, ואז אמר: “כי… ראיתי אותך” “איפה?” “באירוע כלשהו. לא דיברנו. היית שונה.” בתוך הלב שלי משהו חייך בשקט לא כי זה מצחיק – אלא כי זה כל-כך צפוי הוא ראה אותי רק כשהפכתי לאישה שלא צריכה אותו “ומה בדיוק ראית?” הוא בלע רוק “ראיתי אישה שלווה. חזקה. כולם סביבך פתאום… התחשבו בך.” זו האמת לא – “ראיתי אישה שאני אוהב” אלא – “ראיתי אישה שכבר אי אפשר להשיג בקלות” זו הייתה הגעגוע שלו הרעב שלו לא אהבה הוא המשיך: “ואמרתי לעצמי: עשיתי את הטעות הכי גדולה של החיים שלי.” פעם המשפט הזה היה מרטיט אותי הייתי מרגישה חשובה הייתי נמסה עכשיו רק הסתכלתי במבט לא אכזרי, אלא ברור “תספר לי משהו,” אמרתי בשקט, “כשהלכתי… מה סיפרת עליי?” הוא התבלבל “על מה את מדברת?” “לחברים שלך. לאמא שלך. לאנשים. מה אמרת?” הוא ניסה לחייך “שפשוט לא הסתדרנו.” הנהנתי “אמרת גם את האמת? שאיבדת אותי כי לא שמרת עליי? שעזבת אותי כשהייתי עדין כאן?” הוא שתק וזו הייתה התשובה פעם חיפשתי סליחה הסבר סיום היום אני לא מחפשת דבר רק מחזירה לעצמי את הקול הוא הושיט יד – אבל לא נגע בי, רק בדק אם עוד יש לו זכות “אני רוצה להתחיל מחדש” לא משכתי את היד בפאניקה רק הנחתי אותה לאט בחיקי “אנחנו לא יכולים להתחיל מחדש,” אמרתי ברוך, “אני כבר לא בהתחלה. אני אחרי הסוף.” הוא מצמץ “אבל… השתניתי.” הבטתי בו “השתנית כדי שתוכל לסלוח לעצמך, לא כדי שתוכל להחזיק אותי שוב.” המילים האלה נשמעו חדות, אפילו בשבילי אבל הן לא נאמרו מכעס הן נאמרו באמת ואז הוספתי: “הזמנת אותי כדי לבדוק אם עוד יש לך שליטה. אם עוד אוכל להתרכך. אם עוד אחזור אליך אם רק תסתכל נכון.” הוא הסמיק “זה לא ככה…” “כן, זה כן,” לחשתי, “וזה פשוט כבר לא עובד.” שילמתי על עצמי לא כי אני צריכה, אלא כדי שלא יהיו ‘מחוות’ שירכשו שוב גישה אליי קמתי הוא גם “תעזבי ככה?” שאל בשקט לבשתי את המעיל “עזבתי ככה כבר לפני שנים,” עניתי בשלווה, “רק אז חשבתי שאני מאבדת אותך – ובעצם מצאתי את עצמי.” הבטתי בו פעם אחרונה “תזכור: לא איבדת אותי כי לא אהבת – איבדת כי היית בטוח שאין לי לאן ללכת.” ופניתי ליציאה לא עם עצב לא עם כאב אלא עם ההרגשה שמצאתי משהו יקר יותר מהאהבה שלו את החירות שלי ❓ומה את היית עושה אם האקס היה חוזר “אחר” – נותנת לו הזדמנות או בוחרת בעצמך בלי הסברים?
0465
תקשיבי, את לא תאמיני… האקס שלי הופיע פתאום עם הזמנה לארוחת ערב. ואני, ברור שהלכתי לא כדי להתגעגע, אלא כדי שיבין איזו אישה כבר לא חלק מהחיים שלו.
Life Lessons
מפנסיה צנועה, דריה איבנובה הרשתה לעצמה, חוץ מתשלום חשבונות חובה וקניית מצרכים במבצע, להתפנק לפעמים באריזת קפה פולי קטן – ריח פולי הקפה הקלוי שנפתח היה משכר ועורר בה זיכרונות, חלומות על מסעות רחוקים, וסיפורים של אבא, חוקר דרום אמריקה, שלגם קפה חזק וסיפר לה בילדותה על הרפתקאות ביערות האמזונס – ועכשיו, בודדה בדירתה, לאחר שבנה עבר עם משפחתו לחיפה ומתקשר לעיתים נדירות, היא מתמודדת עם מגבלות הגיל והבדידות, נזכרת במשפחתה האמיתית שאיבדה במלחמה ובילדה בשם מאשה שקראו לה יחד “מאשותקה, דאשותקה”, וכשהיא פוגשת חתולונת אפורה קפואה ליד הסופר, ומאכילה אותה למרות נוקשות העוברת-האורח, היא חווה התקף בריאותי לפתע ומוצאת עזרה אצל נערה בשם פולינה שלומדת להיות פארמדיקית – וכשפולינה מדברת איתה, מתברר כי לסבתא של פולינה, מריה, יש סימן לידה זהה וחלום על אחות תאומה שאבדה בילדותה – וכך, בזכות קפה, חתול ואנושיות פשוטה, נחשפת מחדש אחווה אבודה בין שתי אחיות, שנפגשות בפתח הדלת בפעם הראשונה מזה עשרות שנים, בעיניים מלאות הכרה ודמעות אושר, כשמשפחתן מתאחדת מחדש ברגע מרגש של תיקון גורל ואהבה.
02
מהפנסיה שלי, מלבד התשלומים הקבועים לעירייה וקניית מצרכים בשוק הסיטונאי, תמיד הרשיתי לעצמי להתפנק במתנה קטנה שקית קפה בפקעות. הפקעות כבר היו קלויות וכשהייתי
Life Lessons
ביום ההולדת שלי הגישו לי עוגה… ואני הגשתי להם את האמת – באופן שאף אחד לא יוכל להאשים אותי יום ההולדת שלי תמיד היה חשוב לי, לא כי אני אוהבת להיות מרכז תשומת הלב, אלא כי זה הזכיר לי ששרדתי עוד שנה – עם כל הכאב, הבחירות, הפשרות והניצחונות שלי. הפעם החלטתי לחגוג בסטייל: בלי הגזמות, בלי קיטש, רק אלגנטיות ויוקרה – סלון קטן, נרות על השולחנות, תאורה חמימה, מוזיקה עדינה, קרובים, כמה חברות, כמה בני משפחה, והוא – בעלי – עם המבט הזה שגרם לנשים אחרות לקנא בי. כולן אמרו “איזה גבר זכית”, ואני חייכתי, כי אף אחת לא ידעה כמה קשה לשמור על החיוך כאשר בבית נכנס קור. בחודשים האחרונים משהו בו השתנה – לא ברוטליות, אלא היעלמות. היעלמות מהטלפון, מהמבט, מהקשב. לפעמים אפילו שישב לידי הרגשתי שהוא עם מישהי אחרת. והחמור מכול – לא יכולתי לתפוס אותו על שקר, כי השקרים היו מושלמים. אבל איש שמצליח לשקר בלי טעויות – הוא המסוכן ביותר. לא רציתי להיות פרנואידית ולא נאיבית. אני אישה שלא רודפת – אני מתבוננת. ודווקא כך ראיתי פרט שמעולם לא שמתי לב אליו: כל יום רביעי היתה לו “פגישה”. יום רביעי היה היום שהוא חזר מאוחר, הריח מבושם אחר וחייך חיוך שלא נועד לי. לא שאלתי, לא רציתי לבקש, כבר החלטתי – האמת תבוא בעצמה. וכך היה, שבוע לפני יום ההולדת שלי. הטלפון שלו היה מונח על השולחן, הודעה חדשה. משהו בלילה הזה היה סמלי, רוגע בלתי מוסבר. חיטטתי – לא כדי לתפוס, אלא כדי להשתחרר. והנה: “רביעי באותו מקום. אני רוצה שתהיי רק שלי.” שתי מילים – “רק שלי” – לא הרסו אותי, הן סידרו אותי. הבנתי – אין לי בעל. יש גבר שמתגורר איתי. ולא עשיתי סצנות. לא חיכיתי, לא התקשרתי. כתבתי תוכנית – ברורה, קצרה ומדויקת – לא צריך לצעוק. ביום ההולדת שלי הוא היה אדיב מדי, הביא זר גדול, החמיא, החזיק לי את היד. לפעמים דווקא הגברים הכי אכזריים נראים המושלמים ביותר כשהם בוגדים. הסלון התמלא, צלמים, מוזיקה, צחוק. לבשתי שמלה כחולה כהה – חזקה, אלגנטית ובטוחה. רציתי שיזכרו אותי כך: אישה שלא התחננה לאהבה, אלא יצאה מהשקר בגב זקוף. הוא לחש: “יש לי הפתעה בשבילך.” עניתי: “גם לי יש הפתעה עבורך.” ברגע שהעוגה נכנסה – הכל קרה. כולם עמדו, שרו.כיביתי נרות, כולם מחאו כפיים. הוא רצה לנשק אותי בלחי – ואני התרחקתי בדיוק במידה הנכונה. ואז לקחתי מיקרופון ודיברתי ברוגע: “תודה שאתם כאן. אין צורך בהרבה מילים. רק רוצה להגיד משהו על אהבה: אהבה היא נאמנות – גם כשאף אחד לא רואה”. העצבים בחדר החלו לבעבע. “ומכיוון שזה היום שלי – אני נותנת לעצמי מתנה: אמת”. הוצאתי קופסה שחורה אלגנטית ונתתי לו. “מה זה?” “תפתח עכשיו, כאן.” בקופסה היו דיסק און קי וכרטיס. הוא קרא, הפנים שלו השתנו. פניתי לאורחים: “אל תדאגו, זו לא שערורייה – זה הסוף שלי.” ואז פניתי אליו: “רביעי. ‘אותו המקום’. ‘רק שלי.'” מישהי נשמט לה כוס. הוא ניסה לקום – “בבקשה…” הרמתי יד באלגנטיות. “לא. אל תדבר אליי ככה. אנחנו לא לבד. כאן, במקומך המושלם – אני בוחרת לחשוף את האמת.” הדמות שלו התרסקה. לקחתי לו את הדבר שהוא אהב: השליטה. “אני לא אצרח. לא אבכה. היום יום ההולדת שלי – ואני בוחרת להעניק לעצמי את הכבוד שלי.” הרמתי את המיקרופון: “תודה שהייתם עדים. יש אנשים שחייבים קהל כדי להבין שאי אפשר לחיות בשתי אמת.” הנחתי את המיקרופון, לקחתי את התיק שלי – ויצאתי. בחוץ היה קר, אמיתי, חופשי. בפעם הראשונה מזה זמן – ידעתי שלא אתעורר ואשאל את עצמי “האם הוא באמת אוהב אותי?” כי אהבה היא לא שאלה – זו עשייה. ואם המעשה הוא שקר – האישה לא צריכה להוכיח שמגיעה לה אמת. היא פשוט הולכת – בסטייל. איך את היית פועלת במקומי – שותקת וסוחבת את הסוד, או מוציאה את האמת לאור, אבל עם כבוד?
0180
ביום ההולדת שלי קיבלתי עוגה ואני הגשתי אמת אמת כזו שאיש לא יוכל להאשים אותי בה. יום ההולדת שלי תמיד היה עבורי מיוחד. לא כי אני מאותן נשים שאוהבות להיות
© 2026 VesperUm