יומן אישי 24 במאי אני לא מצליחה להירגע מאז אמש. קשה לי להאמין מה התרחש באירוע צדקה של עמותת לב זהב במלון קינג דיוויד בירושלים. המקום היה מואר באור נרות
ביישוב שלנו, קרית אלה ליד נחל שורק, גרה בחורה אחת. שמה היה עדי. שקטה, כמעט בלתי נראית. יש אנשים כאלה הם קיימים, אבל כאילו שקופים. מבט קבוע לרצפה, שיער
Life Lessons
יום שישי. אני לא מצליחה להירדם, אז החלטתי לכתוב לעצמי ולנסות לעשות קצת סדר במחשבות. מאז שאמיר, בן הזוג החדש שלי, עבר אלינו לדירה ברמת גן, איתן שלי, הבן
בתל מרים שלנו, ליד נחל גבעות, גרה פעם בחורה אחת, שמה היה יערה. צנועה וחרישית, כזאת שאם היא פה לא מרגישים, ואם אין כאילו לא חסר. תמיד מביטה לרצפה, צמה דקה
דובה ענקית נקשה על הדלת של היערני איש מבוגר פתח אותן, בלי להבין למה חיית בר מופיעה בפתח או מה עומד לקרות עוד רגע. שנים רבות גר בגפו בקצה היער, לא רחוק מהמושב בגליל.
Life Lessons
Пам’ятаю ті давні часи, коли Іллі тринадцять років виповнилося. Тоді, після довгої самотності, я зустріла нову надію на родинне тепло чоловіка на імя Дорон.
Life Lessons
יחידי שלנו הפתיע אותנו כשהודיע שהוא רוצה להתחתן והוא רק בן עשרים ושתיים. אבל אני ובעלי החלטנו שלא נתנגד, כי גם אנחנו התחתנו צעירים מאוד.
Life Lessons
תשמעי, אני חייבת לשתף אותך במה שעברתי. אחרי שבן הזוג החדש שלי, נדב, עבר לגור אצלנו, דני הבן שלי בן ה-15 פשוט נסגר. הוא הפסיק לשבת איתנו לארוחות, התרחק
אמא, את כבר בת 65. צריך ללכת לעורך דין ולהסדיר את העניינים של הדירה, העירו אחותי כשהתארחה אצלנו לפני שבוע חגגנו לאמא יום הולדת שישים וחמש.
שמי נעמה ואני בת 49. אני אחות במשמרת לילה בבית החולים איכילוב. כבר עשרים שנה אני שם, ראיתי הכול. אני גרושה שמונה שנים ויש לי בן יחיד יותם, שרק עכשיו חגג 16.