תקשיב, יש לי סיפור על נסיעה שלא אשכח בחיים. תדמיין אני ונועה אשתי, האוטו שלנו (יונדאי טוסון הישן), מסע לאילת אלף קילומטר לכל כיוון, מדמיינים כבר את החום
יום ראשון, 16 באפריל יומן יקר, אף פעם לא תיארתי לעצמי שאישב באמצע הלילה במטבח, בקיץ ישראלי חם, עם קערת מרק שהתקרר מזמן ושקט כואב שבתוך הלב שלי.
הכול התחיל כמו עוד תכנון רגיל של חופשת קיץ בארץ. אני ונועה, אשתי, עם הקרוסאובר הוותיק שלנו, מסלול של יותר מאלף קילומטרים לכיוון אחד, והתחושה המתוקה של
הכול התחיל כמו תכנון רגיל של חופשת קיץ. אני ורעייתי, עם הקיה המשומשת שלנו שכבר איתנו שנים, תכננו מסע לאילת יותר מאלף קילומטרים לכל כיוון, וההתרגשות של
מקום במטבח רות, נרדמת שם? יש אורחים מסביב לשולחן, את יודעת! קולה של חמותה, דרורה, חתך את רעש המטבח כמו סכין. רות שני לא התרגשה. היא כבר רגילה. לטון הזה. ל”
היום הזה נחקק בזיכרוני. הייתי יושב במשרד הקטן במפעלי יערות מחוץ לקריית שמונה, בדיוק בשעה שבה חילקו את המשכורות שקלים חדשים מרשרשים בידיים של הגברים שהיו
הבשורה על לידת בתו תפסה את דן שטיינברג בדיוק במשרד הנגרייה בנהריה, ביום שבו חילקו את המשכורות. העובדים כבר לקחו את השקלים שלהם ויצאו, דופקים בדליים ריקים
Отец мечтал о сыне, а родилась «бесполезная» дочь, которую он вычеркнул из сердца. Но спустя годы именно эта «нежеланная» девчонка, прошедшая через унижения
שלוש שנים של שיפוץ בלי אורחים אני נזכרת איך שמתי פעם ספל תה על עדן החלון, והוא נעם עמד במסדרון וקפא. אפילו לא ראיתי אותו, עמדתי אל החלון, אבל הרגשתי אותו בגב.
אמא מחבקת אותה, מנשקת וחושבת בלב: “על מי היא דומה, בעצם?” ונאנחת. גם החברים שואלים את אותה השאלה, מתפלאים ומביטים טוב טוב. לא ברור אם אחד החברים