תמר, כרוכבת על הספה, חיבקה את ידיה למרפקיה והציבה אותן על קיבעה התחתון. הכאב היה חודרני, מציק וזכיר לה מה שמחכה. כל פעם אותו תסריט: כאב חד, דימום, קריאת
רוני, כרוכבת על הספה, לחצה את ידיה על תחתון בטנה. כל תחושה הייתה כאב קודר, כאב חד, דימום, גלגלי אמבולנסים, בית חולים, וחלל ריק בליבה. זה היה הפלה אין על זה שום ספק.
**יומן, 12 במרץ 2026** היום הוא חזר אלי במילים שהייתי בטוחה שהשארתי מאחור: «נישתי איתך רק כי את נוחה». הוא חייך, משיכת כתפיים קלה, ושאל: «ומה זאת אומרת?
Jeg mindes, hvordan lilleYrsa aldrig kunne forstå, hvorfor hendes forældre så ud til at holde sig fra hende. Far drillede hende, og mor udførte sine plejeopgaver
Du sagde i dag, at du gifte dig med mig, fordi jeg er praktisk! Så hvad så? svarede han med et løftet skulder. Er det så dårligt? Har du igen den gamle pyjamas på?
אורית, מקואמת על הספה, משית את ידה על החלק התחתון של הבטן. כל התחושות חודרות, כואבות, מזכירות לה שמה שמחכה למעלה. שוב ושוב כאב פתאומי, דימום, אמבולנס
היי, אז תקשיב לי, יש לי סיפור שחשבתי לשתף אותך, ואני ממש מרגיש שצריך לספר אותו במילים שלנו, בעברית מודרנית. קצת לפני כמה שנים, קטנה בשם **נעמה** לא יכלה
מירה הקטנה לא ידעה למה ההורים שלה לא אוהבים אותה. אביה, יוסי, היה נושא רוחות, והאם, רות, ניתקה את עצמה מהתינוקות, כאילו הייתה פועלת רק כדי לשמור על מצב הרוח של בעלה.
אורית הקטנה חשה תמיד כמוהו קצה של חוט ארוך שמרחף בחלום, ולא הבינה למה הורייה נדחו עליה. אביה, יעקב, היה כמו רוחות של מרשמי כבישים, והיא תמיד מרעידה אותו במילה אחת.
אם הילד יראה כמו קודמו אסור לי אתן לו חיים ואז ארצה לו! קראתי בקול חסר צבע. זהו, חמודה, כבר מאחרת להסיק, נותר רק לחכות למועד הלידה סיכם הרופא.