HE
במשך שבע שנים גרתי מעל איתן וליאורה, בקומה השלישית של בניין ישן ברחוב יפה בירושלים. כל בוקר, כשיצאתי לקנות עיתון בקיוסק של מוטי בפינה — שקל שמונים, אני
HE
בעלי אסף אמר שהוא נוסע למפגש מחזור בתיכון. שנתיים של נישואים, ועדיין כל פעם מחדש הוא נישק אותי על המצח וירה "אל תחכי לי" כאילו אני השמש של היום שלו.
HE
קוראים לי טל. אח שלי, רועי, נולד עם מום בלב שאף אחד לא ידע להסביר. הרופאים אמרו שיחיה עד עשרים וחמש. הוא חגג עשרים ותשע, אבל במשפחה תמיד דיברנו על זה בלחש.
HE
אף פעם לא חשבתי שאני אשלם לגבר כדי שיחזיק לי את היד. אבל כשהגיעה ההזמנה לחתונת הכסף של אמא של רון, פשוט לא הייתה לי אוויר. הילדים יושבים בסלון עם גלידה
HE
המשכתי לערבב את הרוטב. "איפה?" "איזה מלון בנתניה. מפגש גברים, את יודעת איך זה." בחודשים שלפני כן, בועז השתנה. לא בצורה דרמטית — אף
HE
אמיר חנה מחוץ לבית הישן בשכונת הדר בחיפה, מגפי העור האיטלקיות שלו נרטבו בשלולית. הגשם של דצמבר טפטף מהמרזב השבור, וחתול רחוב ישב על תיבת הדואר החלודה כמו שומר סף.
HE
**הבוקר שבו אימא שלי שילמה 350 שקל למנעולן יממה אחרי ניתוח החירום שלי** עדיין הרגשתי איך החוטים נמתחים בתוך העור בכל נשימה עמוקה. הניתוח היה אמור להימשך
HE
אני מלמד קרמיקה אחת-עשרה שנים, ואני יודע לזהות אישה שהחיים שמו אותה על מדף. היא נכנסת לסטודיו עם גב זקוף אבל הידיים שלה קצת אבודות — לא יודעות לאחוז בכלום
HE
הבנות הופיעו משום מקום. שלוש ילדות זהות, סביבות גיל שבע, עם קוקיות מתוחות וסנדלים מנצנצים שהיו לגמרי לא פרופורציונליים למגלשה הרטובה שהן טיפסו עליה בגן הציבורי.
HE
הכול התחיל במרפסת של בית קפה קטן בכיכר דיזנגוף. ישבתי עם מיכל, חברה ותיקה, מול סלט קצוץ וקנקן לימונדה שאף אחת מאיתנו בקושי נגעה בו. האוויר היה דביק, סוף