מרינה, אל תתביישי! על מי את מתכננת להתחתן?! קראה אמא, מתקנת את שמלת השחר שלך. תסבירי לי, לפחות, מה לא מרוצה בך ביוסף? נפלתי משיקוליהן של דמעותיה. איך כך?
יום שלישי, יוני 2026 היום נפתחו הדלתות של הבית ובפתח נעמדה בחורה צעירה, מתבוללת, לבושה בחולצה מכופפת וידיה רועדות. היא לחשה: “בוקר טוב אני הכלה של בנך.
מירית, בתי, תתבשי! עם מי את מתכננת להתחתן? קראה האמא, מסדרת לי את הטלית. תסבירי לי, לפחות, מה לא מרצת אותך באורי? נפלתי לבדה בדמעותיה. איך לא?
היום, בערב, אחרי שהקפה של המשפחה הסתיים, חתני יוסף נעמד לפני, מביט בי בעיניים בריקות. קווקו קולה רעד, וכף ידה נשענה במפרק על השולחן. נתקעתי במקומי, לא
גלעד, חיכינו חמש שנים. חמש. הרופאים אמרו שאין לנו ילדים. ואני כאן גלעד, תראה! קפאתי ליד השער, לא מאמינה למבט העיניים שלי. בעל הבית נאלץ ללכת פנימה, מקווקו
כשהייתי קטנה, כולם אומרים שיש לי את העיניים שלו אפורות, כמו פני האגם כשהשמים מתכוונים לגשם. הסבתא חוזרת על כך שכל תנועותי דומות לאלו שלו, ואפילו האצבעות «כשלו».
לעולם לא אשכח את הלילה הקר של דצמבר ההוא, כשהטלפון רעם והקול של בתי פרץ בבכי: אמא, אני לא יכולה אני לא עומדת, לא רוצה להיפרד מאיתי, אבל צריך לעבוד תעזרי לי, בבקשה.
מרינה, קחי יושב! על מי את מתכננת להינשא? צעקה אמא, מתכוונת את הכתפיים של הבדלה שעלייה. תסבירי לי לפחות, מה בדיוק לא מרגיש לי יוסי? נאנחה אני, דמעותיה של אמא נרחבו.
מאיר, חיכינו חמש שנים. חמש. הרופאים אמרו לא יהיו לנו ילדים. והנה מאיר, תראה! נעצרתי בריח השער, לא מצליחה להאמין למראה העיניים. הוא כנסת ברגליו הקטנות
**Dagbog, 22. juni 2026** I dag har jeg ladet Tankerne vandre tilbage til den tid, hvor familien var et rodet kulisse af skæbner og uventede gæster.