Life Lessons
רק לא שוב, חשבתי לעצמי בזמן שהבטתי בכיור, מלא במים סבונים. השעון במטבח קצת רץ מאחור אבל הראה בדיוק “1:15”. הבית היה שקט, חוץ מהנשימות הקטנות
אחרי גיל חמישים הפסקתי להאמין בכל דבר רומנטי: עד שטסתי לטיול פנויים־פנויות 50+ והכרתי את ניר כבר לא האמנתי באהבות גדולות. אחרי הגירושין היו כמה ניסיונות
יונתן – תמר, השתגעת? יפעת מההנהלה תהרוג אותך על זה! – עדי, לאן אני אשליך אותו? לזרוק לרחוב? רחמים עליו, הוא חי! – הוא חי, אבל אני לא
תקשיבי, חייבת לספר לך משהו שקרה לחברת ילדות שלי, נעמה. היא התחתנה עם גדי לפני ארבע שנים מין נישואים כאלה שכולם מסביב אמרו עליהם נמל שקט.
כוס חלב את יודעת, לא קל לפעמים, לא רק לאנשים שאין להם כלום, אלא גם למי שמוצאים את עצמם לידם. על זה עדן ברגר הבינה מזמן כבר שמונה שנים שהיא עובדת בשירותי הרווחה.
הציפור יעלי! את מה זה מתעכבת?! מחכה לך פה כבר נצח! תתיישבי! מרים, שכנתה של יעלית ברוך (או, כמו שכולן קראו לה רותי), הזיזה את עצמה על הספסל ומתמקמת.
המחול האחרון יום ראשון, ואני יושב מול יומני ומתלבט אם לכתוב. גם אחרי ארבעים שנה בארץ הזאת, נשארה לי אותה מין התכווצות בכתפיים מין הרגל ישן, לחוץ, שאי אפשר להפטר ממנו.
בית של נייר “שירה, נאחר!” “אבא, רגע!” שירה קפצה על רגל אחת, מנסה לגרוב גרב. הגרביים שלה הצחיקו אותה. כל גרב בצבע אחר אחת ורודה, אחת ירוקה.
– שָׁלוֹם, אני שְׁכֵנָה שלך מקומה למטה. סליחה שאני מפריעה. – אין בעיה, אני אחליש את המוזיקה, – ענתה הצעירה חלוק דק לובשת, כוס יין בידה. –
Life Lessons
חגיגה אצל קרובי המשפחה כניסה ללא גבולות היה חורף בתל אביב. ריח של שמפו, יין מוסקט וטיפונת קלמנטינות למרות שאיש לא קילף קלמנטינה אמש מילא את הדירה.