HE
מרתה בן־עמי כבר לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קמה בלי שעון מעורר. היא גרה בדירה בבניין ברמת אביב ג', בקומה השלישית, שם המעלית כמעט אף פעם לא עובדת ובכניסה
HE
בת ים, סוף אוגוסט, שעה שמונה בערב, עדיין שרב. מיכל רגב עמדה על המרפסת בקומה השלישית ברחוב בלפור וספרה את מספר הכתמים על החולצה שלה. שלושה.
HE
גראז' של החותן, שמונה מאות אלף שקל והמפתחות שחזרו אליי ריח של בצל מטוגן מהמזנון בקומת הקרקע חדר מבעד לחלון החדר הפתוח למחצה במשרד בקומה השנייה, מתערבב
HE
אני אבנר, בן חמישים ושתיים, מנהל מוסך משאיות בחולון כבר עשרים ושלוש שנה. אשתי, שולה, עובדת בקופת חולים כללית. הבת שלנו, מיכל, התחתנה לפני שבעה חודשים עם
HE
אני עובדת בקבלה במרפאת פיזיותרפיה ברמת השרון כבר תשע שנים, ורואה הרבה נשים אחרי לידה שבאות בגלל כאבי גב או בעיות רצפת אגן. אבל את נעמה אני זוכרת כי היא
HE
עשרים דקות כבר עמדתי והבטתי בשעון של הבנק ברחוב אבן גבירול בתל אביב, ודוד רפי שלי עדיין שם, בתור השלישי, מפטפט עם הקופאית כאילו יש להם את כל אחר הצהריים בעולם.
HE
קוראים לי אבישי בוזגלו, ואני עובד היום כשמאי מקרקעין ברמת גן. אבל כשהייתי בן תשע, מכרתי פרחים בצומת ברחוב יפו בירושלים, ליד תחנת הדלק, כל אחר צהריים אחרי
HE
אני יוסי, בן חמישים ושתיים, טכנאי מעליות בחיפה. הכלב שלי, בוקסר בשם רוקי, בן ארבע-עשרה, מת אתמול בצהריים בקליניקה הווטרינרית ברחוב הנביאים.
HE
אני אינסטלטור בבאר שבע כבר שש עשרה שנה. עבדתי כמעט בכל שכונה בעיר, מרמות לרגר ועד נווה זאב, ותאמינו לי, ראיתי הכל. ברזים שקוראסים, אסלות סתומות, דוד שמש
HE
"תמצא לך דירה, בעז. מהיום." זה מה שאמרתי לבן שלי, בזמן שהוא עדיין מנסה להבין למה אני מחייכת ולא בוכה. אני אספר לכם איך זה נראה מהצד שלי — כי