Life Lessons
גבר, אל תדחוף בבקשה. פויה. זה ממך מריח ככה? – סליחה. – מלמל האיש, ופסע אחורה. ועוד משהו רטן לעצמו, לא מרוצה ועצוב. עמד שם ומנה כמה מטבעות בכף ידו. כנראה לא מספיק לבקבוק. ריטה בלי לחשוב התבוננה לו בפנים. מוזר… לא נראה שיכור. – אדוני… סליחה, לא התכוונתי. – משהו מנע ממנה להסתובב ולעזוב. – הכל בסדר. הוא הרים אליה עיניים, כחולות חזקות, לא איבדו צבען כלל. למרות שבברור היה בגילה. וואו… כאלה עיניים לא ראתה אף פעם. ריטה אחזה חזק במרפקו והסיטה אותו מהתור הקטן לקופה. – קרה לך משהו? צריך עזרה אולי? – ניסתה לא לקמט את האף. ריטה הבינה סוף סוף במה מדובר – האיש פשוט מריח מזיעה ישנה. הוא שתק, הכניס את היד עם המטבעות לכיס. היה לו לא נעים. בהמשך, נרקמת ביניהם ידידות ישנה-חדשה, שיתוף פעולה ואהבה מאוחרת: ריטה נותנת לו עבודה אצל עצמה, לומדת אצלו להאמין שוב, חוששת מהשיפוט של בנה דני (חוקר בפרקליטות), ובוחרת לבנות בית משלהם – פיסית ורגשית – למרות החשש והמחסומים. שני הבודדים מוצאים זה את זו, מגלים ש״נשמה יתרה״ ו״אהבה שניה״ לא פחות חזקים משנות העשרים, ובונים יחד חיים חדשים, כנגד כל הסיכויים והחברה. נשימה שנייה – סיפור של אהבה מאוחרת, תיקון, ובחירה בחיים: מריטה ויורי ועד הבית החדש בפרברי מרכז הארץ
06
גבר, אל תדחף, בבקשה. פוי. זה ממך הריח הזה? סליחה מלמל האיש, ופסע אחורה. הוא מלמל עוד משהו, זעוף ועצוב. עמד שם וספר על כף ידו כמה אגורות.
Life Lessons
השפילו את אבא שלי בחתונה שלי מול 500 אורחים… ובאותו היום גיליתי מי הוא באמת
03
La nunta mea, l-au făcut de râs pe tatăl meu în fața a 500 de invitați şi în aceeaşi zi am descoperit cine era cu adevărat. Sala de ceremonii a hotelului
Life Lessons
התחתנתי עם הגבר שגדלתי איתו בבית ילדים, ובבוקר שאחרי החתונה דפק זר על דלתנו. הוא אמר לי שיש משהו שאני לא יודעת על בעלי.
0190
שמי נעמה, בת 28, וגדלתי כל חיי במערכת האומנה. עד גיל שמונה עברתי יותר בתים מימי ההולדת שלי. אנשים אוהבים לספר שילדים מסתגלים למציאות, אבל האמת היא שאנחנו
Life Lessons
התחתנתי עם הגבר שגדלתי איתו בבית ילדים, ובבוקר שאחרי החתונה דפק זר על דלתנו. הוא סיפר לי שיש משהו שאני לא יודעת על בעלי.
02
אני יעל, בת 28, וגדלתי במערכת האימוץ והפנימיות. עד גיל שמונה עברתי בין משפחות אומנה יותר פעמים ממה שחגגתי ימי הולדת. אנשים אוהבים לומר על ילדים כאלה שהם “
Life Lessons
El banco del patio Víctor Esteban salió al patio poco después de la una. Sentía presión en las sienes—ayer había terminado las últimas ensaladas y esta mañana desmontó el belén y guardó los adornos. En casa reinaba un silencio demasiado inquietante. Se caló la boina, metió el móvil en el bolsillo y bajó las escaleras, sujetándose instintivamente a la barandilla. El mediodía de enero convertía el patio en un decorado: caminos despejados, montones de nieve intactos, ni un alma a la vista. Víctor Esteban sacudió el banco junto al portal número dos. La nieve cayó suavemente de las tablas. Allí se pensaba bien, sobre todo cuando no había nadie—se podía sentar cinco minutos y volver a casa. — ¿Le importa si comparto banco? —preguntó una voz masculina. Víctor Esteban giró la cabeza. Alto, con anorak azul oscuro, unos cincuenta y cinco años. Su rostro le resultó vagamente familiar. — Siéntese, hay sitio de sobra —le contestó, apartándose un poco—. ¿De qué piso es usted? — El cuarenta y tres, segundo—llevo aquí tres semanas. Me llamo Miguel. — Víctor Esteban —le dio la mano mecánicamente—. Bienvenido a nuestro rincón tranquilo. Miguel sacó un paquete de tabaco. — ¿Le molesta si fumo? — Fume, hombre, sin problema. Víctor Esteban llevaba una década sin probar tabaco, pero el olor le recordó inesperadamente la redacción del periódico donde pasó la mayor parte de su vida. Se sorprendió deseando inspirar ese humo, pero enseguida apartó la idea. — ¿Lleva usted mucho en este barrio? —preguntó Miguel. — Desde el ochenta y siete. Por entonces acaban de construir toda la manzana. — Trabajé justo aquí al lado, en el Centro Cultural Metalistas. Era técnico de sonido. Víctor Esteban se estremeció: — ¿Con don Valerio? — ¡Exactamente! ¿Cómo…? — Le escribí un reportaje. En el ochenta y nueve hicimos un concierto de aniversario. ¿Recuerda cuando actuó “Agosto”? — ¡Aquel concierto lo podría relatar de memoria! —sonrió Miguel—. Trajimos unos altavoces enormes, la fuente de alimentación echaba chispas… La charla se encauzó sola. Emergían nombres, historias—a veces cómicas, otras amargas. Víctor Esteban pensaba en regresar a casa, pero siempre surgía un nuevo derrotero: músicos, equipos, secretos del backstage. Hacía años que no tenía conversaciones largas. Sus últimos años en la redacción iba a lo práctico, y tras la jubilación se encerró del todo. Se convencía de que así vivía más tranquilo—sin atarse a nadie, sin deberle nada a nadie. Pero ahora sentía que algo se derretía por dentro. — ¿Sabe? —Miguel apagó el tercer cigarro—. Tengo todo el archivo en casa. Carteles, fotos. Y cintas de los conciertos, las grabé yo. Si le apetece… ¿Para qué?, pensó Víctor Esteban. Luego hay que ir, hablar. Igual quiere hacerse amigo—me trastoca la rutina. Y al final, ¿qué voy a ver nuevo? — Se podría mirar —respondió—. ¿Cuándo le viene bien? — Cuando quiera. ¿A las cinco mañana? A esa hora vuelvo de trabajar. — Hecho —Víctor Esteban sacó el móvil y abrió los contactos—. Tome nota del número. Si hay cambio, nos avisamos. Por la noche, le costó dormir. Repasaba mentalmente la charla, recordando detalles de viejas historias. Varias veces pensó en escribirle para dejarlo—ponía cualquier excusa. Al final, no lo hizo. A la mañana siguiente, le despertó el teléfono. En la pantalla: “Miguel, vecino”. — ¿Seguro que no se arrepiente? —la voz sonaba algo insegura. — No —contestó Víctor Esteban—. A las cinco estaré allí.
00
El banco del patio Víctor Hernández salió al patio poco después de la una. Le latían las sienes: anoche acabó la última ensaladilla rusa y hoy, al levantarse
Life Lessons
התחתנתי עם הגבר שגדלתי איתו בבית ילדים, ובבוקר שאחרי החתונה דפק אצלנו בדלת אדם זר. הוא אמר לי שיש משהו על בעלי שלא ידעתי.
01
שמי דבורה, בת 28, וגדלתי במערכת האומנה בישראל. עד גיל שמונה, עברתי יותר משפחות אומנה מאשר ימי הולדת. אנשים אוהבים לומר שילדים “חזקים”
Life Lessons
סבתא, פה זה מסעדת יוקרה—אנחנו חייבים לבקש ממך לעזוב… המילים נאמרו בשקט, אבל מספיק ברור שכולם שמעו. הסבתא עמדה מהוססת בכניסה, אחוזה בקור ובדלת, רק רצתה להתחמם עד שיגיע האוטובוס. המלצר הביט בה, המעיל ישן, הנעליים שחוקות, תיק בד מחובק. “אני מבין, סבתא, אבל כאן זה מסעדה יוקרתית. יש לנו לקוחות—לא יכולים להכניס כל אחד.” המבטים מהשולחנות, סקרנים או מוטרדים. הסבתא הנהנה, מתביישת, “סליחה… לא ידעתי…” היא באמת לא הבינה מה זה מסעדת יוקרה, רק את הקור בעצמות. עשתה צעד אחורה. “רק… לנוח רגע…” המלצר התקרב, “בבקשה תצאי. עכשיו.” שתי נשים בקצה הרחוב לחשו, “ככה… זה פוגע באווירה…” הסבתא חיבקה חזק יותר את התיק—לחם, צנצנת מרק, מטפחת ישנה. “אני לא רוצה להטריד אף אחד…” בדיוק אז, קול משולחן ליד החלון, “היא לא הולכת לשום מקום.” המלצר עצר, “גברתי?” אישה בשנות הארבעים, אלגנטית, רגועה, מביטה בעיניו, “הגברת נשארת. אצלי בשולחן.” הסבתא נבהלה, “לא… באמת, זה לא…” “זה כן, ” אמרה האישה. “אי אפשר לגרש בן אדם כמו חפץ.” המלצר ניסה, “אבל החוקים…” “החוקים נועדו לאנשים, לא נגד אנשים,” קבעה האישה. “תביא לה תה חם.” שקט לא נעים נפל במקום. סידרו לה כיסא, ושמו לפניה תה. ידיה רעדו. “תודה…” לחשה. “לא ישבתי במקום כזה מזמן…” האישה חייכה בעצב, “המקום לא משנה—האנשים שבתוכו כן.” הסבתא שתתה, התחממה, זה הכול. כשקמה, האישה ניגשה והניחה בידה פתק, לא כסף—כתובת. “זו קפה קטנה—שלי, יש תמיד תה חם, מרק בצהריים… וכיסא שאף אחד לא ממהר להוציא אותך ממנו. תוכלי לבוא מתי שתרצי, הדלת תמיד פתוחה.” הסבתא הביטה, “אין לי כסף לקפה, יקירתי…” האישה חייכה, “לא צריך. בואי מתי שרע לך או שאת בודדה. יש מקום חם, ואנשים שמחכים. אני לבד… הרבה פעמים… אז אל תהיי יותר.” הן עמדו רגע. בלי מילים גדולות. שתי נשים שיודעות מה זה קור—של הגוף והלב. הסבתא יצאה, הפעם צעדה בטוחה יותר. המלצר הביט אחריה, קיבל שיעור בשתיקה. כי לפעמים מקום חם הוא לא עניין של יוקרה— אלא של מי שמקבל אותך כשאתה נכנס. מכירים גם אתם סבתא כזו? התקופות אולי משתנות, אבל טוב הלב אסור שייעלם. אם אתם מסכימים—שתפו הלאה 🙏
01.1k.
סבתא, זהו מסעדת יוקרה כאן. נאלץ לבקש ממך לצאת…” המשפט נאמר בשקט, אך בבירור. מספיק ברור כדי שכל היושבים סביב ישמעו. הקשישה נעצרה באמצע המסעדה
Life Lessons
סבתא, כאן זה מסעדת יוקרה — את צריכה לצאת… המילים נאמרו בשקט, אבל מספיק ברור שכולם שמעו. הקשישה נעצרה באמצע המסעדה, כשהיא עדיין אוחזת בידית הדלת. החום שעטף אותה אחרי הקור שבחוץ גרם לה לשנייה להרגיש שאולי טוב שעשתה שנכנסה. — אני… לא באתי לאכול… גמגמה בלחש. — רק להתחמם קצת… עד שיגיע האוטובוס… המלצר סקר אותה במהירות מכף רגל ועד ראש — מעיל ישן, נעליים בלויות, שקית בד חבוקה לחזה. — אני מבין, סבתא, אבל כאן זה מסעדה ברמה גבוהה. יש לנו לקוחות, אי אפשר להכניס כל אחד. כמה מבטים התרוממו מהצלחות — סקרנים, מטרידים. הקשישה הנהנה, מבוישת. — כן… כן… סליחה… לא ידעתי… היא לא שיקרה. היא באמת לא ידעה מה זה “מסעדת יוקרה”, רק הכירה את הקור שחדר לעצמותיה. צעדה צעד אחורה, ואז עוד אחד. — רק רגע… מלמלה יותר לעצמה, — רק לקחת אוויר… המלצר התקרב. — בבקשה שתצאי. עכשיו. בפינת החלל, שתי נשים לחשו: — כזה דבר… — הורסת את האווירה… הקשישה חיבקה את השקית חזק יותר. בתוכה לחם, צנצנת מרק וצעיף ישן — דברים שלא עניינו אף אחד שם. — אני לא רוצה להפריע לאף אחד… מלמלה בשקט. — אני אלך… בדיוק אז, נשמעה קול משולחן ליד החלון: — היא לא הולכת לשום מקום. המלצר הסתובב בבת אחת. — גברת? עמדה שם אישה בשנות ה-40 שלה — אלגנטית, רגועה, אך עם מבט שלא משאיר מקום לויכוח. — היא נשארת. — אצלי בשולחן. הקשישה נבהלה. — לא… לא צריך… אני… — כן צריך, ענתה לה בפשטות. — כי אף אחד לא ראוי שיגרשו אותו כמו חפץ. המלצר ניסה: — אבל אלה החוקים… — חוקים נועדו לאנשים, לא נגדם, קטעה אותו. — תביא לה תה חם. חל שקט לא נעים באולם. הקשישה הובלה אל השולחן. הושיבו אותה, הגישו לה תה. הידיים רעדו כשאחזה בכוס. — תודה… לחשה. — לא ישבתי במקום כזה מזמן… האישה חייכה בעצב: — לא המקום חשוב. — אלא האנשים שבו. הקשישה הביטה רגע — שתתה, התחממה, זה הכול. כשקמה ללכת, התקרבה אליה האישה ותחבה משהו בכף ידה. לא כסף. פתק מקופל. — כאן כתובת, אמרה בשקט. — זו קפה קטנה, שלי. הקשישה הביטה בפתק — לא ממש מבינה. — אין לי כסף לקפה, גבירתי. האישה חייכה: — לא צריך. את מוזמנת תמיד לשתות משהו חם או כשאת מרגישה בודדה. הדלת תמיד פתוחה. הקשישה הרימה מבט, כאילו אוזניה כבר לא רגילות לטוב לב אנושי. — יש לנו תה חם, מרק בצהריים… וכיסאות שאף אחד לא ממהר לפנות אותך מהם, הוסיפה האישה. הקשישה חיבקה את הפתק בשתי ידיה. — אני לבד, אמרה כמעט בלחישה, הרבה פעמים… יותר מדי לבד. — אז שלא תהיי, ענתה לה בפשטות. הדלת פתוחה. כל יום. הן עמדו רגע אחת מול השנייה. ללא מילים גדולות. ללא הבטחות מיותרות. רק שתי נשים שיודעות מה זה קור. אחד בגוף. אחד בנשמה. הקשישה יצאה לאט — הצעדים בטוחים יותר מכשהגיעה. המלצר נשאר בוהה בדלת הסגורה — מקבל את השיעור בשקט. כי לפעמים, מקום חם זה לא עניין של יוקרה, אלא מי שמחכה לך כשאתה נכנס. מכירים גם אתם קשיש או קשישה שנראים חסרי אונים? אולי הזמנים השתנו, אבל טוב לב לא צריך להיעלם. אם גם אתם מאמינים, שתפו הלאה. 🙏
01
יומן אישי, חורף תשפ”ד הלב שלי עדיין רועד קצת כשאני כותבת את המילים האלו. נכנסתי למסעדה נאה בלב תל אביב, מהסוג שאף פעם לא העזתי לחלום לשבת בו.
Life Lessons
Sin “deberes”: Una tarde en familia sin obligaciones, con platos sin lavar y confesiones sinceras en una casa madrileña, donde un padre agotado se sincera con sus hijos entre deberes, temores, presión escolar y decisiones de futuro, y aprenden juntos que no siempre hace falta fingir que todo va bien
00
Sin tengo que Hoy, al llegar a casa, he notado que me sentía más agotado de lo normal. He abierto la puerta y, nada más entrar en la cocina, me he topado
Life Lessons
סבתא, כאן זה מסעדת יוקרה. נאלץ לבקש ממך לצאת… המשפט נאמר בשקט, אבל בבירור, כך שכל מי שסביב שמע. הסבתא נעצרה באמצע המסעדה, ידה עדיין על הידית. החום בפנים היכה בה אחרי הקור שבחוץ, ולרגע חשבה שעשתה טוב שנכנסה. — אני… לא באתי לאכול… לחשה בשקט. — רק להתחמם קצת… עד שיגיע האוטובוס… המלצר סקר אותה במהירות—מעיל ישן, נעליים בלויות, שקית בד חבוקה לחזה. — אני מבין, סבתא, אבל כאן זו מסעדת יוקרה. יש לקוחות, אי אפשר להכניס כל אחד. מבטי הסועדים עלו מהצלחות—חלק סקרנים, אחרים כועסים. הסבתא הנידה בראשה, נבוכה. — כן… כן… סליחה… לא ידעתי… והיא דיברה אמת. היא לא ידעה מה זו “מסעדת יוקרה”. היא רק הכירה את הקור שחדר לעצמותיה. היא פסעה צעד לאחור, ואז עוד אחד. — רגע… לחשה לעצמה. — לתת לנשמה מנוחה… המלצר התקרב: — בבקשה לצאת. עכשיו. בקצה האולם, שתי נשים לחשו: — בושה… — הורסת את כל האווירה… הסבתא חיבקה חזק את השקית. בתוכה לחם, צנצנת מרק צעצוע, צעיף ישן—דברים שלא עניינו אף אחד שם. — לא רוצה להפריע לאיש… לחשה. — אני יוצאת… אז, משולחן ליד החלון, נשמעה לפתע קול: — היא לא הולכת לשום מקום. המלצר נרעד: — סליחה, גברת? אשה אלגנטית בת ארבעים קמה, עיניה חדות, קול שקט. — היא נשארת. — לשבת איתי. הסבתא נבהלה: — לא צריך… באמת… — בהחלט צריך, אמרה האשה בפשטות. — כי אף אחד לא צריך להיות מגורש מכאן כמו חפץ. המלצר ניסה: — אבל החוקים… — חוקים קיימים בשביל אנשים, לא נגדם, קבעה. — תביא לה תה חם. דממה לא נוחה שררה. הזמינו לה לשבת. שלפו לה כיסא. הניחו לה תה. ידיה רעדו כשקירבה את הכוס לשפתיה. — תודה… לחשה. — מזמן לא ישבתי במקום כזה… הגברת חייכה עצוב: — לא המקום חשוב. — אלא האנשים שבו. הסבתא שתתה לאט. התחממה. זה הכל. כשקמה ללכת, האשה הגישה לה פתק מקופל, לא כסף— — פה כתובת, אמרה בשקט. — בית קפה קטן. שלי. הסבתא הביטה בפתק, לא מבינה. — אין לי כסף לקפה, חמודה. האשה חייכה: — לא צריך. תבואי מתי שבא לך לשתות משהו חם או כשתרגישי לבד. הדלת תמיד פתוחה בשבילך. הסבתא הרימה מבט, כאילו שכחה שיש בעולם טוב לב. — יש תה חם, מרק בצהריים… וכיסאות שאף אחד לא מזרז לשום מקום, חייכה האשה. הסבתא חיבקה את הפתק. — אני לבד, כמעט לחשה. הרבה פעמים… לבד מדי. — אז שלא תהיי, ענתה בפשטות. הדלת תמיד פתוחה, כל יום. עמדו רגע אחת מול השנייה. בלי מילים גדולות. בלי הבטחות מיותרות. רק שתיים שיודעות מה זה קור— אחד בעצמות, והשני בלב. הסבתא הלכה לאיטה, צעדה בטוחה יותר מבהתחלה. המלצר נותר מביט בדלת, לומד שיעור בשתיקה. כי לפעמים מקום חם אינו עניין של יוקרה—אלא של האנשים שמחכים שייכנסו. מכירים גם אתם סבתא או סבא שנראים חסרי אונים? אולי הזמנים השתנו, אבל טוב לב לא צריך להיעלם. אם אתם מסכימים, שתפו הלאה. 🙏
03
סבתא, זה כאן מסעדת יוקרה. אנחנו נאלצים לבקש שתצאי… המילים נאמרו בשקט, אבל ברור מאוד, מספיק כדי שכולם סביב ישמעו. הסבתא עצרה באמצע המסעדה, ידה עדיין על ידית הדלת.
© 2026 VesperUm