HE
אני מלמד קרמיקה אחת-עשרה שנים, ואני יודע לזהות אישה שהחיים שמו אותה על מדף. היא נכנסת לסטודיו עם גב זקוף אבל הידיים שלה קצת אבודות — לא יודעות לאחוז בכלום
HE
הבנות הופיעו משום מקום. שלוש ילדות זהות, סביבות גיל שבע, עם קוקיות מתוחות וסנדלים מנצנצים שהיו לגמרי לא פרופורציונליים למגלשה הרטובה שהן טיפסו עליה בגן הציבורי.
HE
הכול התחיל במרפסת של בית קפה קטן בכיכר דיזנגוף. ישבתי עם מיכל, חברה ותיקה, מול סלט קצוץ וקנקן לימונדה שאף אחת מאיתנו בקושי נגעה בו. האוויר היה דביק, סוף
HE
הגשם ירד על תל אביב כאילו מישהו קרע שקית ענקית מעל העיר. השעה הייתה כמעט עשר בלילה, והרחוב שלי בשכונת יד אליהו שקע בשלוליות שהחזירו את האור הצהוב של הפנסים.
HE
הוא עמד שם על המרפסת שלי, שלי ושל יוסי, וגרר את האוכל מהגריל. ״בואי, אמא, תקחי. תראי איזה יופי יצא.״ לקחתי צלחת. אכלתי לאט, כמו אורחת. זאת אומרת, אני באמת הייתי אורחת.
HE
כל המדינה הפסיקה לחפש את יעל בר־דוד. חוץ מאייל אחד. שלושה ימים סרקו מסוקים של חיל האוויר את הרי אילת, רחפנים טסו מעל נחל שלמה ומצפה רמון, צוותי חילוץ מיחידת
HE
כותרת: המלצר שהציל בטעות את ראש המאפיה — והחוב שנעלם למחרת בבוקר אני עובד בחברת קייטרינג יוקרתית בתל אביב כבר אחת־עשרה שנים. אנחנו משרתים אירועים פרטיים
HE
ליא העבירה את הסמרטוט הרך על דלפק הנחושת של בר ״הודו״, מביטה בהשתקפותה המעורפלת באור הענברי. רגליה דפקו בכאב עמום, כמו תמיד אחרי השעה השישית.
HE
אני דורון, מתווך נדל"ן בפתח תקווה כבר עשרים וחמש שנה. ראיתי הכול: גירושים מכוערים עם צלחות מעופפות, ירושות שקרעות משפחות לגזרים, ילדים שזורקים הורים
HE
המזגן בבית המשפט השלום בתל אביב קולקל בדיוק באותו בוקר של אוגוסט, וריח של אבק וזיעה דבק בקירות האולם בקומה החמישית. השופט אבנר לוזון אפילו לא טרח להתיר