«Hvornår vil du være væk?» hviskede svigerdatteren. Hendes ånde var lun og duftede af billig espresso. Hun troede, at jeg var bevidstløs blot en krop fyldt med piller.
בַּמֶּט, מוֹפָע חַזּוֹק בְּכָל פִּתְחִים: הֶחָרָשׁ הַצָּעִיר יֹשֵׁב בְּבִנְיָן יְקָר בְּתֵל־אָבִיב, חוֹלֵק כֶּסֶף בַּמְּעוּנִית וְאֹפֶן חַיִּים שֶׁל תִּקְוָה נוֹצֶחֶת.
בחלום משונה, בו הקירות נמתחו כמו קשתות של קשת בענן, הלך אלון, צעיר שגדל על הונאות של ניירות ערך בתל אביב, ונתקל ברחוב השוק של יפו בילד קוצני, בגדים משורפים, פנים מתפוררות.
יום אחד, צעיר עשיר בשם יובל חזר הביתה מתורן השקעות במרכז תלאביב, כשהוא חוצה את הרחוב, וראה נער רדוד שממתין במרפסת של מבנה ישן בשכונת נווה צדק.
Det var vinteren 1950, og kulden gik lige igennem knoglerne. I et mørkt værelse med fugtige lervægge og en duft af mug sank den syttenårige Lærke sammen
**Kære Dagbog 12. april 2024** I går gik jeg tilbage til den dag, hvor alt begyndte. Jeg husker, hvordan jeg som en bange lille pige stod udenfor Politiets
החורף של שנת1950 היה קפוא עד שכל עצם רגיש הרגיש את השבר של הקרח. בחדר חשוך, קירותיו מבטון קר וחשק של לחות, נערה בת שבעה עשר רקמת נשימות, תפסה את המצעים
12מרץ1950 היום נגררתי לזיכרונות של החורף הקשה ששרר בגליל, קפאון עד לחוטם. בחדר קטן וחשוך של בית חקלאי ישן, עם קירות חימריים ריח לחות, שכיתי על האדמה כשאבקת
החורף של 2024 מרטיט את השטחים הדרומיים של הארץ, והקור חודר עד לעצמות. בחדר חשוך של בית קבע קטן בכפר קיבוץ רמת ישי, קירותיו מצופים בבטון ישן וניחוח של רטיבות
Porcelænsukkeræske med et naivt mønster af engangsbundne vilde blomster stod på sin sædvanlige plads, men nu virkede den som en frygtelig fælde, klar til