Life Lessons
הזכות על עצמי היום התחיל, כהרגלו, בשקט. לא אותו שקט של דירה לפני שמתחילים החיים, אלא שקט כבד, מוכר מאוד, כאילו הספה הישנה בסלון בלעה כל קול.
אני לא שונאת אותך בעצם, שום דבר לא השתנה… נעמה שיחקה בקצה שרוולה, עיניה דבוקות לחלון של מונית השירות. מעבר לזכוכית ריחפו רחובותיה של פתח תקווה אותם
Life Lessons
יומן, 18 במאי אני מתעורר מתוך חשיכה מלאה כאב ורעש, כאילו צללתי מקרקעית באר עמוקה. קול גברי לא מוכר מסנן מבעד לערפל: שרון, את שומעת אותי?
לא תתקיים חתונה טליה נכנסה אל החדר ועצרה על הסף. מולה, לבושה בשמלת כלה לבנה כמו ענן, עמדה איילת ונראתה כמעט שקופה מיופי. הבד החליק על גופה כמו נהר שקט
לא פירושו לא ביום ראשון בבוקר, המשרדים של אחת החברות הגדולות בתל אביב מתמלאים בזרם הרגיל של עובדים הממהרים למקום, כוסות קפה ביד, שיחות חולין על סוף השבוע
בלי זכות לחולשה “רותי, בואי, בבקשה… אני בבית חולים.” נועה אפילו לא חשבה להחליף בגדים. היא משכה על עצמה במהירות את המעיל, ישירות על הסוודר
Life Lessons
זכות להיות עצמי הבוקר ההוא התחיל, כמו תמיד, בשקט. אבל לא אותו שקט של בית כשהילדים עדיין ישנים ואפשר להאזין לציוץ הציפורים בחוץ. זה היה שקט אחר, עוטף ועמוק
בלי מילים מיותרות יומן אישי / איתי ברק אתמול בערב, אחרי ארוחה מפנקת במסעדה בנווה צדק, נשענתי על גב הכיסא, מאפשר לעצמי רגע של רוגע. נשמתי עמוק את האווירה
הריסות של חברות נועה חזרה הביתה אחרי יום מתיש. היא פתחה את דלת הדירה ולאט-לאט, כמעט אוטומטית, חלצה את הסנדלים. כל תנועה השמיעה עייפות לא עייפות של הגוף, אלא של הלב.
שחרור נועה התעוררה בבהלה מצלצול טלפון עיקש וחד. הצליל חתך את השקט של חלומה והכריח אותה להילחם עם עפעפיים כבדים כמו שקדי חומוס אחרי חג שבועות.