דלת הכניסה נטרקה בחוזקה כזו, שכל הבית רעד. בני, יונתן, עמד שם רועד, פתיתי גשם דבוקים לשערואישה מבוגרת התכרבלה בזרועותיו. באותו רגע הבנתי כמה מהר לילה רגיל
Drzwi wejściowe otworzyły się z taką siłą, że przez moment myślałam, że wylecą z futryny. Mój czternastoletni syn, Yoav, stał na progu, cały roztrzęsiony
21 בינואר הרוח המדברית צרחה בלילה כשדלת הכניסה הוטחה בעוצמה כזו שכל הבית רעד, ובני האהוב, עמית, עמד שם מכוסה בטיפות גשם ושערו דבוק למצחו אשה מבוגרת ורועדת
בחלום מוזר שהיה כאילו שט במרחב שמעבר לזמן, מצאתי את עצמי יושבת באולם בית המשפט בתל אביב, המקום כולו מוצף באור מסנוור, שבו כל הצללים נראים כבעלי חיים קטנים
בן הזוג שלי העמיד אולטימטום: אני לא יכול יותר! הוא צעק ברגע שראה אותי. נמאס לי מהחתול הזקן הזה! וכך סילקתי אותו מהדירה לא עם הבן אדם הנכון התחברתי.
השותף שלי הציב אולטימטום: “אני לא יכול יותר!” הוא צעק ברגע שראה אותי. “נמאס לי מהחתול הזקן הזה!”… ופשוט סילקתי אותו מהדלת טעיתי בבחירה.
השותף הציב אולטימטום: “אני לא יכול יותר!” צרח ברגע שנכנס הביתה וראה אותי. “נמאס לי מהחתול הזקן שלך!” אז הוצאתי אותו מהדלת לא עם
יומן אישי טיול לירושלים עם קבוצת גמלאים: לא דמיינתי שבצל חומות העיר העתיקה אפגוש גבר שיזכיר לי מה זה להרגיש צעירה יצאתי לטיול לירושלים עם קבוצת גמלאים.
Соседка גנבה לי את הזבל בערמות בלילות. אתמול פיזרתי לתוכו כמות נדיבה של שמרים. את שוב לקחת מהערמה שלי עם הדליים? לא שאלתי, רק קבעתי עובדה פשוטה.
האושר בפרטים הקטנים בתל אביב, במסעדה המעוטרת “מגדלור”, התקבצו בערב קיץ בוגרי האקדמיה לאומנויות. עשור חלף מאז עמדו כאן עם תעודות ביד, מלאים