שיעורים לחיים
“Svanne, er det dig?” — lød en tør, fjern og nærmest irriteret kvindestemme i røret. — “Ja, det er mig. God aften,” svarede jeg og prøvede at genkende tonen. — “Det er Olga, din eksmands kone,” sagde hun uden nogen indledning eller hilsen. — “Jeg har to nyheder til dig. Den første – Mikkel er ikke mere. Den anden – kom og hent hans mor. For hende vil jeg ikke have her.” Jeg var målløs. Ordene lød som fra en anden dimension. Jeg fattede ikke engang med det samme, hvad det handlede om, og hvorfor denne kvinde ringede til mig. Mikkel og jeg boede sammen i kun ét år. Det var en kort, ulykkelig oplevelse, der kun efterlod bitterhed. Så blev vi skilt, og vores veje skiltes for altid. Vi sås ikke, skrev ikke, og havde ingen kontakt i femten år. Femten år er et kæmpe stykke af livet. I den tid nåede jeg at bygge en succesfuld karriere, selv købe min egen toværelses lejlighed, indrette den efter min smag og helt lære at leve alene. Jeg havde det godt, havde stabilitet og ro. Men efter det gamle ægteskab besluttede jeg dybt inde: mit hjerte er for evigt lukket for mænd.
021
Fredagen lak mod enden. Uret var næsten elleve om aftenen. Ugen havde været udmattende, så jeg var allerede ved at gøre mig klar til at gå i seng.
שיעורים לחיים
שירה? — נשמע באוזניה קול אישה יבש, מרוחק ואפילו מעט נרגז. — כן, זו אני. ערב טוב, — עניתי, מנסה לזהות את האינטונציות. — זו אולגה, אשתו של בעלך לשעבר, — היא קבעה ללא כל הקדמה או ברכה. — אני רוצה לבשר לך שתי בשורות. הראשונה — מיכאל איננו. השנייה — בואי וקחי את אמא שלו. כי היא לא נחוצה לי כאן. קפאתי. המילים נשמעו כאילו מממד אחר. אפילו לא הבנתי מיד במה מדובר, ולמה האישה הזו מתקשרת דווקא אליי. עם מיכאל גרנו יחד רק שנה אחת. זו הייתה חוויה קצרה, אומללה, שהותירה אחריה רק מרירות. אחר כך התגרשנו, ודרכינו נפרדו לחלוטין. לא התראינו, לא התכתבנו ולא יצרנו קשר כבר חמש עשרה שנים. חמש עשרה שנים — זה נתח ענק של חיים. בזמן הזה הספקתי לבנות קריירה מצליחה, לקנות לבד דירת שני חדרים משלי, לרהט אותה לפי טעמי וללמוד לחיות לגמרי לבד. היה לי טוב, היה לי יציבות ושקט. רק שאחרי הנישואים ההיא, עמוק בפנים החלטתי: ליבי סגור לגברים לנצח.
016
יום שישי התקרב לסיומו. השעון הראה כמעט אחת־עשרה בלילה. השבוע היה מתיש, וכבר כמעט התכוננתי ללכת לישון. בדירה שררה דממה חמימה, חצי־עייפה, כזו שנמצאת רק בבית
שיעורים לחיים
שתקתי כשגיליתי שלבעלי יש אחרת. לא כי פחדתי להישאר לבד או שלא האמנתי למה שקורה. סבתא לימדה אותי: צועקים אלה שאין להם יותר טיעונים. ולי היו טיעונים – חיכיתי שהם יתחברו לתמונה שלמה. וחיכיתי לא לעימותים. חיכיתי להחלקת לשון. כי גברים, במיוחד כאלה כמו יוסי שלי, תמיד מועדים לא על נשים, אלא על כסף שלא שייך להם.
021
שתקתי כשגיליתי שיש לאשתי אחר. לא כי פחדתי להישאר לבד או שלא האמנתי למה שקורה. סבתא לימדה אותי: מי שצועק – נגמרו לו הטיעונים. לי היו טיעונים – חיכיתי שהם
שיעורים לחיים
שירה, זאת את? — נשמע בשפופרת קול נשי יבש, מנוכר ואפילו מעט מתוסכל. — כן, זאת אני. ערב טוב, — עניתי, מנסה לזהות את האינטונציות. — זו אורית, אשתו של בעלך לשעבר, — קטעה ללא שום מבוא או ברכה. — רציתי להודיע לך שתי חדשות. הראשונה — מיכאל כבר איננו. השנייה — בואי וקחי את אמא שלו. כי היא לא נחוצה לי כאן. קפאתי. המילים נשמעו כאילו מאיזה מימד אחר. אפילו לא הבנתי מיד על מה מדובר, ולמה האישה הזו מתקשרת דווקא אליי. עם מיכאל גרנו יחד שנה אחת בלבד. זה היה ניסיון קצר, אומלל, שהותיר רק מרירות. אחר כך התגרשנו, ודרכינו נפרדו סופית. לא התראינו, לא התכתבנו ולא יצרנו כל קשר כבר חמש עשרה שנה. חמש עשרה שנה — זה נתח חיים עצום. בתקופה הזו הספקתי לבנות קריירה מצליחה, לקנות בעצמי דירת שני חדרים, לרהט אותה לפי טעמי וללמוד לחיות לגמרי לבד. הכול היה טוב, יציב ורגוע. רק שאחרי הנישואים ההם, עמוק בפנים החלטתי: ליבי סגור לגברים לנצח.
0167
יום שישי התקרב לסיומו. השעון כבר הראה כמעט אחת עשרה בלילה. השבוע היה מתיש, אז כמעט התכוננתי לישון. בדירה שררה דממה נעימה, חצי מנומנמת, כזו שנמצאת רק בבית
שיעורים לחיים
»Du kan nøjes med din pension«, sagde svigerdatteren. Samme dag sagde jeg nej til at passe børnebørnene.
016
Rikke slikkede den hvide creme af teskefulden. — Fru Jensen, nu er du pensionist. Du har ikke rigtigt noget at bruge penge til. Vi er blevet enige om at
שיעורים לחיים
“הפנסיה תספיק לך”, אמרה כלתי. באותו היום סירבתי לשמור על הנכדים.
029
מירב מלקקת את הקצף הלבן מהכפית. — שרה, את עכשיו גימלאית. אין לך על מה להוציא. דני ואני החלטנו לצמצם את העזרה. על השולחן עומדת עוגה במאה ושמונים שקל.
שיעורים לחיים
שירה, את? — נשמע בשפופרת קול נשי יבש, מרוחק ואפילו מעט נרגז. — כן, זו אני. ערב טוב, — עניתי, מנסה לזהות את האינטונציות. — זו רונית, אשתו של בעלך לשעבר, — היא קבעה ללא כל פתיחה או ברכה. — אני רוצה להודיע לך שתי בשורות. הראשונה — מיכאל כבר לא איתנו. השנייה — בואי וקחי את אמא שלו. כי היא לא נחוצה לי כאן. קפאתי. המילים נשמעו כאילו מממד אחר. אפילו לא מיד הבנתי על מה בדיוק מדובר, ולמה האישה הזו מתקשרת דווקא אליי. עם מיכאל גרנו יחד שנה אחת בלבד. זה היה ניסיון קצר ואומלל שהותיר אחריו רק מרירות. אחר כך התגרשנו, והדרכים שלנו נפרדו לחלוטין. לא התראינו, לא התכתבנו ולא יצרנו כל קשר כבר חמש עשרה שנה. חמש עשרה שנים זה נתח ענק של חיים. בזמן הזה הספקתי לבנות קריירה מצליחה, לקנות בעצמי דירת שני חדרים משלי, לעצב אותה לפי טעמי וללמוד לחיות לגמרי לבד. הכל היה לי טוב, היה יציבות ושקט. רק שאחרי אותו נישואים ישנים החלטתי עמוק בפנים: ליבי סגור לגברים לנצח.
023
יום שישי התקרב לסיומו. השעון הראה כמעט אחת־עשרה בלילה. השבוע היה מתיש, וכבר כמעט התכוננתי ללכת לישון. בדירה שררה דממה נעימה, חצי־ישנה, כזו שקיימת רק בבית
שיעורים לחיים
„הפנסיה תספיק לך,” אמרה כלתי. באותו היום סירבתי לשמור על הנכדים.
0238
רוני ליקקה את הקרם הלבן מהכפית. — גברת ברק, את עכשיו פנסיונרית. אין לך באמת על מה להוציא. איתי ואני החלטנו לצמצם את התמיכה. על השולחן עמדה עוגה במאה ושמונים
שיעורים לחיים
»Pensionen rækker vel,« sagde svigerdatteren. Samme dag nægtede jeg at passe børnebørnene.
040
Grethe Poulsen slikkede den hvide flødeskum af teskеen. — Du er jo pensionist nu, Grethe. Der er ikke noget at bruge dine penge på. Vi har besluttet at
שיעורים לחיים
“Din pension rækker,” sagde svigerdatteren. Samme dag nægtede jeg at passe børnebørnene.
028
Mette slikkede resterne af den hvide creme af sin teske. »Grethe, nu er du pensionist. Der er ikke noget, du skal bruge penge til. Søren og jeg har besluttet
© 2026 VesperUm