VesperUm

גורלות נשים – סיפורה של מריאנה מריאנה נשארה בודדה כשנפטרה סבתא אנסטסיה, שהייתה לה כאם ואב גם יחד. הכלה הצעירה לא הצליחה למצוא חן בעיני חמותה, אבטיה: רזה מדי, חלשה בעבודה, ולא בטוח בכלל שתצליח להביא ילדים לעולם. מריאנה הכל סבלה, ובימים שהיה לה קשה, רצה לבקר את סבתה האהובה. דניאל, בעלה, ראה בילדה היתומה אהבת אמת – דווקא לה, שאין לה כלום, הקדיש את כל עושרו ואהבתו. אבל חמותה לא סלחה לו: כבר תכננה כלה ממשפחה אמידה. מריאנה ניסתה לשרוד בבית קרה והחלה סופגת השפלות – גם אחרי שילדה בן חלוש, החמות ממשיכה לייאש אותה; הכפר כולו התבונן בצער שלה. כשהבן נהיה חולה עוד יותר ודניאל יצא לעבודה רחוקה, תפסה אבטיה את ההזדמנות להחמיר ולהשתלט. מריאנה ברחה מהבית קפואה ומיואשת, יחד עם תינוקה, והגיחה לכפר זר, בלי תקווה, עד שאשה רחומה בשם אקולינה זיהתה אותה והביאה לבית אמה, אגלאיה – המכשפה המבוקשת לישועות. בזכות העזרה הבלתי רגילה, התינוק הבריא ושמחת החיים חזרה אל מריאנה. בינתיים, בבית ילדותה, דניאל מתייסר בעצב – סיפוריה של החמות גוזלים ממנו עוד ועוד מן התקווה לחזור ולהתאחד עם אשתו וילדו. לאחר שנים של סבל ולב שבור, כשהחיים כמעט אבדו לו, פגש דניאל את מריאנה מחדש ביער – האיחוד המרגש והלא יאומן החיה בהם את האמונה וחיבר בין משפחות והתרחשויות על טבעיות, באמצע קור ואהבה. מריאנה ודניאל בחרו לפתוח דף חדש בכפר החדש לצד אקולינה, ולהותיר את כאב העבר מאחוריהם – בעוד זכרה של האביטה, החמות המרושעת, נמוג והולך – כי לכל אישה גורל, ולכל לב אהבה שמנצחת ייאוש.

February 10, 2026010

תראה, אני חייבת לספר לך סיפור שכאילו נלקח מתוך איזו אגדה של פעם, אבל כל מילה בו אמיתית. סיפור על נשים, על החיים שלהן, ועל איך הגורל הזה לפעמים לא נותן מנוחה.

Life Lessons

“אנחנו בתחנה, יש לך חצי שעה להזמין לי ולילדים מונית יוקרתית!” – דרשה קרובת המשפחה — “את בכלל אחותי או סתם עוברת אורח? לא מתביישת להתנהג ככה מול הילדים? באמת קשה לך לקנות משהו לאחיינים שלך? למה אני בכלל צריכה לבקש? את צריכה להציע ולעזור בכסף! הרי לא הצלחת להביא ילדים לעולם, וספק אם תביאי! ואני – אמא חד הורית!” – אנג’לה ירתה במילותיה לעבר נדיה כמו חיצים, כל אחת פוגעת ומפלסת דרך לגבולות האישיים שלה. נדיה מעולם לא נחשבה לבת המועדפת במשפחה. אמא שלה ילדה אותה ללא נישואים, וכשהתחתנה, פתאום נדיה הפריעה לכולם. אבא החורג כל הזמן התחנן על כל פירור, ואמא הוציאה עליה את תסכולה על כך שנאלצה להתחתן עם הראשון שנקרה בדרכה, רק שלא להישאר חד הורית. לידתה של האחות הקטנה סוף סוף נתנה לנדיה תחושת תכלית – ההורים החליטו שהבת הגדולה תהיה המטפלת של הקטנה. כל זמנה של נדיה עבר עם אחותה. להאכיל, לשעשע ולפתח אותה, למרות שהיה לה חיים, שיעורים וחוגים. אם לא הספיקה להלביש או להאכיל את אנג’לה בזמן, לא הרשו לה לצאת עם חברים או ללכת ליום הולדת. כשבגרה, גם אנג’לה התייחסה לנדיה כאל משרתת, כפי שלמדו ההורים. בגיל שמונה-עשרה, אחרי שסיימה תיכון, החליטה נדיה לשנות את כל חייה. בחרה ללמוד באוניברסיטה הכי רחוקה מהבית, ארזה מזוודות ועזבה עם כוונה לא לשוב. במשך עשר שנים כמעט שלא התעניינה בהוריה ובאחותה – הם התקשרו רק כשביקשו כסף, שלעולם לא הוחזר. לבקר בבית לא רצתה, אבל ידעה שאחותה ילדה בגיל שבע-עשרה והתחתנה בגיל שמונה-עשרה, רק כדי שבעלה לא יגויס לצבא. במקרה נולדו תאומים, אך האב הטרי לא עמד בעומס וברח, כשהוא דורש גירושים מהירים. מאז החלו ההורים להתקשר תדיר, כי בניגוד לאחותה, נדיה הצליחה – למדה, עבדה, התקדמה, רכשה דירה קטנה. ההורים ניצלו זאת ובכל שבוע דרשו עוד הלוואה, שכללה תמיד את הצרכים של ילדי אנג’לה. — “נדיה, הסוודר של פולינה נקרע, תשלחי 500 ש”ח דחוף – אין לה במה ללכת לגן!” — “נדיה, לתאומים יש יום הולדת – את אחראית על המתנה, 1000 ש”ח.” — “נדיה, פיטרו את אנג’לה. עכשיו את תשלמי על הגן של התאומים ועל החוג של פולינה!” כל בקשה נשמעה כמו פקודה – בלי לשאול אם יש לה כסף, או איך היא מסתדרת. לא עניין את אמה איך הולך לה, מבחינתה נדיה פשוט הצליחה ולכן חייבת לעזור הרבה יותר. בגלל תחושת האשמה שנשתלה בה מילדות, נדיה לא הצליחה לסרב. אחרי כל שיחה, הייתה בודקת שוב את הכסף, ומוותרת על משהו בשביל המשפחה. חיי האהבה שלה היו דלים משל אנג’לה, אבל גם לה היה ניסיון כואב – אחרי שגילתה שאינה יכולה ללדת, בן זוגה נפרד ממנה רגע לפני החתונה. אמה רק הוסיפה שמן למדורה: — “נדיה – עקרה… איזה מזל שיש לנו את אנג’לה והנכדים.” אחרי זה לא נחו עליה לרגע. יום אחד החליטה אנג’לה להראות מי באמת האחות האכפתית: בשבת בבוקר, נדיה שמעה צלצול בדלת: — “נדיה, מה קורה איתך? את מצפה שאסע באוטובוס עם ילדים? תזמיני מונית, ושלא תהיה זולה! הילדים סובלים מזיהום! — “שלום. איפה את? ולמה אני צריכה להזמין לך מונית?” — “אמא לא סיפרה לך? אני עוברת אלייך. אין לי מה לחפש בעיירה הזאת. אני בתחנה, יש לך חצי שעה להזמין לנו מונית. ביי.” בערב כבר חילקה אנג’לה פקודות: — “מחר תדאגי לי לעבודה אצלך – עם שכר טוב, בלי לחץ, עם בחורים צעירים בצוות. בשביל התאומים – מיטת קומותיים, ולא ספה! הלילה אשן במיטה שלך עם הבנים, את ופולינה תסתדרו על הספה. ותתחילי לקנות לילדים בגדים טובים, שלא אצטרך להתבייש!” נדיה הבינה שהיא לא יודעת למה היא עדיין לא זרקה אותה החוצה. למה לא הגנה על עצמה? מה גרם לה להבליג? פתאום התעוררה בה החלטיות: — “היום תישנו אצלי, מחר בבוקר אחזיר אותך לתחנה. אני לא מממנת אותך ואת הילדים שלך יותר! תסתדרי לבד! עשיתי מספיק – סיימתי להחזיק אתכם. אם את לא עוזבת על הבוקר – אני מזמינה משטרה, ולא אכפת לי שיש ילדים! אגב, את וכולם ישנים על הספה – אני לא מוותרת על הנוחות שלי!” אנג’לה נדהמה וניסתה להתלונן לאמא, אבל נדיה לא ויתרה. בבוקר פשוט נתנה לה קצת כסף למונית ולרכבת וסגרה את הדלת – “זה נגמר. החיים שלי לא מתחילים ונגמרים בכם.” נדיה בכתה מאחורי הדלת, אך הרגישה שמאז היא סוף סוף נושמת. אחרי שנתיים הכירה בן זוג, התחתנה, אימצה שני ילדים, והתחילה לחיות באושר אמיתי.

February 10, 202601

אנחנו בתחנת רכבת, יש לך חצי שעה להזמין לי ולילדים מונית יוקרתית! כך דרשה קרובת משפחתי. יעל, את אחותי או סתם מישהי שעוברת בדרך? לא מתביישת להתנהג ככה ועוד מול הילדים?

Life Lessons

Cada uno a lo suyo —Mamá, no te imaginas cómo está ahora mismo el mercado —Maxim pasaba los folios impresos de una mano a otra, ordenándolos y desordenándolos sobre la mesa de la cocina—. Los precios cambian cada semana. Si no damos la entrada ya mismo, nos quitan este piso delante de las narices. Lidia acercó a su hijo una taza de té ya frío y se sentó frente a él. En los papeles aparecían planos, cifras, gráficos de amortización. Un piso de tres habitaciones en una urbanización nueva, cuarto para Timoteo y Sofía, al fin habitaciones separadas. —¿Cuánto os falta? —Ochocientos veinte mil —Maxim se frotó el puente de la nariz—. Ya sé que es mucho. Pero Anya no puede más, los niños crecen y seguimos de alquiler en pisos diferentes… Lidia miraba a su hijo y solo veía al niño que, en su día, le llevaba ramos de dientes de león. Treinta y dos años, dos hijos, y aquella arruga entre las cejas seguía igual que cuando de pequeño se angustiaba por no hacer los deberes. —Yo tengo algunos ahorros. Están en la cuenta. —Mamá, te los devuelvo, de verdad. En cuanto se estabilice todo, empiezo a guardar. Ella posó su mano, endurecida por los años de cocina y limpieza, sobre la de él. —Maxim, esto es por los nietos. ¿Devolver? La familia está por encima de cualquier dinero. En la sucursal bancaria, Lidia rellenaba los formularios con la caligrafía perfecta de quien ha sido contable durante treinta años. Ochocientos veinte mil euros —casi todo lo que había ahorrado estos años. Por si acaso, para imprevistos, para “por si pasa algo”. Maxim la abrazó fuerte en la ventanilla, sin importar la cola que tenía detrás. —Eres la mejor madre del mundo, de verdad. No lo olvidaré. Lidia le dio unas palmaditas en la espalda. —Tira, anda. Seguro que Anya ya te está esperando. …Los primeros meses tras la mudanza se convirtieron en una interminable carrera de un lado a otro de la ciudad. Lidia llegaba con bolsas de Mercadona: pollo, arroz, aceite, yogures para los niños. Ayudaba a Ana a colgar cortinas, montar muebles, quitar el polvo de la obra de las ventanas. —¡Timoteo, cuidado con las herramientas! —gritaba a la vez que explicaba a su nuera cómo hacer albóndigas. Ana asentía pasando las pantallas en el móvil. Maxim llegaba por la noche, agotado de trabajar, cenaba rápido la comida de su madre y se encerraba en el dormitorio. —Gracias, mamá —soltaba al pasar—. ¿Qué haríamos sin ti? …A los seis meses, otra vez el teléfono con el número conocido. —Mamá, tengo un problema… La hipoteca de este mes coincide con la reparación del coche. Me faltan 35.000 euros. Lidia transfirió el dinero sin preguntar. Los jóvenes lo tienen difícil, eso está claro. Gastos nuevos, niños pequeños, nervios en el trabajo. Da igual, algún día podrán devolvérselo. O no. Qué más da, cuando son tus hijos. Los años pasaron tan rápido como el agua entre los dedos. Timoteo cumplió siete y Lidia le regaló el Lego que llevaba pidiendo medio año. Sofía daba vueltas en su vestido rosa, lleno de brillantina, igual que la princesa de la tele. —¡Abuela, eres la mejor! —Sofía le abrazó el cuello, oliendo a colonia de niños y caramelos. Cada fin de semana, Lidia llevaba a los nietos a casa o de excursión: teatro, parque, pista de hielo. Compraba helado, juguetes, libros. Los bolsillos de su abrigo siempre abultaban, llenos de caramelos y toallitas húmedas. Cinco años suplicando en esta cárcel voluntaria y generosa. El dinero de la hipoteca— “mamá, este mes estamos justos”. Los virus de los nietos— “mamá, no podemos pedir permiso en el trabajo”. La compra— “mamá, si ya vas al súper…” Cada vez menos palabras de agradecimiento… …Aquel día, Lidia contemplaba las manchas en el techo de su cocina. Los cercos de óxido se extendían por la escayola. La habían inundado, vivir allí se hacía imposible. Marcó el número de su hijo. —Maxim, necesito ayuda con la reforma. Me han inundado y no sé cuándo me pagarán… —Mamá —le cortó su hijo—. Ahora tengo otras prioridades. Las extraescolares de los niños, las clases de Anya… —No pido mucho. Solo que me ayudes a buscar unos obreros. O al menos… —No tengo tiempo ahora, mamá, y menos para esas tonterías —repitió Maxim como si no oyese. —Ya hablaremos luego. ¿Vale? Tono de llamada… Lidia bajó el móvil. En la pantalla apareció la foto del último Fin de Año. Ella, Timoteo y Sofía. Todos sonriendo. El dinero que él cogía sin pensárselo. Los fines de semana que ella regalaba con sus nietos. Ese tiempo, ese esfuerzo, ese cariño—todo fue “antes”. Ahora hay “otras prioridades”. Una gota le cayó en la mano desde el techo. Fría… Al día siguiente, fue Ana quien llamó, algo tan raro que Lidia ya sospechaba antes de oír la voz de su nuera. —Doña Lidia, Maxim me contó vuestra conversación —Ana sonaba molesta—. Tiene que entender que cada uno debe arreglarse sus propios problemas. Nosotros bastante tenemos con nuestro piso, la hipoteca… Lidia estuvo a punto de reír. La hipoteca. Que ella pagaba cada tres meses. La entrada que era, casi del todo, su dinero. —Por supuesto, Ana —respondió con voz neutra—. Cada uno a lo suyo. —Eso es. Así evitamos malentendidos. Y Maxim se preocupa, dice que si te has sentido ofendida. ¿No es así, verdad? —No. En absoluto. Tono de llamada… Lidia dejó el móvil en la mesa y lo miró largo rato, como si fuera un extraño insecto. Se asomó a la ventana, pero giró rápido—tras el cristal polvoriento ya no había nada que la consolara. Las noches se hacen eternas, el techo pesa y las ideas no dejan dormir. Lidia repasó los últimos cinco años como si fueran un rosario. Ella misma había levantado en su hijo la idea de que una madre es un recurso inagotable. A la mañana siguiente, Lidia llamó a una inmobiliaria. —Quiero poner en venta una finca rústica con chalet. Seis áreas, en las afueras de Madrid, con electricidad. El chalet que construyeron marido y mujer durante veinte años. Los manzanos que ella plantó embarazada de Maxim. El porche donde pasaron tantas noches de verano. En un mes ya había comprador. Lidia firmó los papeles sin dejarse pensar en lo que perdía. El dinero llegó a su cuenta y ella lo repartió sin dudar: reforma del piso, nuevo depósito, un pequeño colchón para imprevistos. Un equipo de reformas entró en su casa la semana siguiente. Lidia eligió por sí misma azulejos, empapelado, grifería. Por primera vez en muchos años, gastaba en sí misma, sin pensar en “por si acaso” ni en a quién tendría que ayudar después. Maxim no llamó. Dos semanas, tres, un mes. Lidia tampoco. La primera llamada llegó con el piso reformado. La cocina nueva relucía, las ventanas ya no silbaban, las tuberías no goteaban. —Mamá, ¿por qué ya no vienes? Sofía preguntaba por ti. —He estado ocupada. —¿En qué? —Con mi vida, Maxim. Mi vida. Fue a verles una semana después. Llevó libros a los nietos—buenos detalles, pero ya sin derroches. Tomó té dos horas, habló del tiempo y del cole. Rechazó la cena. —Mamá, ¿puedes cuidar a los niños el sábado? —Maxim la atrapó en la entrada—. Nosotros con Anya… —Imposible. Ya tengo planes. Lidia vio la cara de estupefacción de su hijo. Aún no lo entendía. Los meses pasaron y la comprensión llegó. Sin los ingresos de la madre, la hipoteca se tragaba un tercio del sueldo. Sin la abuela de niñera gratuita, no había con quién dejar a los niños. Lidia, mientras tanto, abrió una cuenta de ahorro con buenos intereses. Se compró un abrigo nuevo—bueno, abrigado, nada de rebajas. Se fue dos semanas al balneario. Se inscribió a clases de marcha nórdica. Recordaba cómo los padres de Ana siempre mantenían la distancia. Felicitaciones en Navidad, alguna visita de compromiso cada dos meses. Ni dinero, ni ayuda, ni sacrificios. Y nadie les reprochaba nada. ¿Ellos sí lo habrían hecho bien desde el principio? Las raras visitas de los nietos se volvieron algo formal. Lidia iba, dejaba algún detalle, charlaba sobre colegio y amigos. No se quedaba a dormir, ni se llevaba a los niños el fin de semana. Un día, Timoteo preguntó: —¿Abu, por qué ya no nos llevas al parque? —Ahora la abuela tiene cosas que hacer, Timoteo. El niño no lo entendió. Pero Maxim, de pie en la puerta, sí empezaba a comprenderlo. Lidia volvía a su piso recién reformado, donde olía a pintura y muebles nuevos. Preparaba un té, se sentaba en el sillón, comprado con el dinero de la venta. ¿Culpa? Sí, a veces llegaba de noche. Pero cada vez menos. Porque Lidia al fin había aprendido la lección más sencilla: querer no es sacrificarte. Sobre todo cuando nadie lo valora. Eligió pensar en sí misma. Por primera vez en treinta y dos años de ser madre…

February 10, 202600

16 de enero A veces me sorprendo repasando las cuentas con la misma ansiedad que cuando era joven y buscaba que cada peseta llegara a final de mes.

Life Lessons

המתכון לאושר… כל דיירי הבניין עקבו בסקרנות אחרי הזוג החדש שעבר לדירה בקומה השנייה – משפחה של ראש משמרת במפעל חשוב בעיירה קטנה ומנומנמת בפריפריה. – למה להם לגור פה, בבניין ישן? – שאלה נינה אנדרייבנה את חברותיה הפנסיונריות, – עם הקשרים שלהם בטח יכלו להשיג דירה חדשה בשיכונים. – את שופטת לפי עצמך, אמא, – תיקנה אותה אנקה בת השלושים, רווקה עם איפור בולט, – מה רע כאן? “בניין לשימור”, תקרות גבוהות, חדרים נפרדים, סלון ענק, מרפסת ענקית. וחוצמזה התקינו להם קו טלפון מהיום הראשון. ממש לא לכל אחד אצלנו יש טלפון, רק שלוש דירות מתוך תשע… – רק טלפון בראש שלך, – קטעה את אנה אמא שלה, – נמאסת כבר לשכנות. ואל תעיזי להידחף אליהם, הם אנשים עובדים ורציניים… – הם לא כאלה קשוחים, הם צעירים, ויש להם ילדה בת תשע, נטע שמה, – ענתה אנה תוך מבט נעלב באמה, – הם בערך בגילי, אולי חמש שנים מעליי. המשפחה החדשה התגלתה כאדיבה ומנומסת. לידה עבדה כספרנית בבית-הספר, ואבי בעל עשר שנות ותק במפעל. אנה שיתפה בחידושים כל ערב בחצר, כשישבה עם שכנותיה של אמא. – איך כבר הספקת לדעת הכול? – גיחכו הנשים. – פשוט נכנסת להתקשר. להם זה לא מפריע, בניגוד לאחרים – רמזה אנה לכאלו שסגרו בפניה את הדלת כשבאה לטלפן חצי שעה לחברות. כך הכירה אנה את הדיירים החדשים והחלה לבקרם לעיתים קרובות – פעם אצל חברה, פעם אצל קולגה, וישבה דקות ארוכות ליד הטלפון – חלק מהפעמים לבושה בחדש, לפעמים בחלוק ביתי חמים, תמיד רומזת על רצונה לקשרי ידידות עם בני הבית. יום אחד ראתה את אבי סוגר את דלת הסלון מול עיניה ברגע שנכנסה להתקשר. כאשר זה התרחש שוב ושוב, המשיכה לחייך אל לידה אסירת תודה, אך זו השיבה רק בניד ראש מהיר וביקשה לסגור את הדלת בדרך החוצה. – לא יכולה, הידיים שלי ממש בבצק, הדלת ננעלת לבד – זו נעולה צרפתית… – התנצלה לידה. – מה את מכינה? שוב עוגות? איך את מספיקה כל הזמן לאפות… אני לא יודעת בכלל, – ענתה אנה. – עכשיו אני אופה “ווטרושקעס” עם גבינה – זה לארוחת הבוקר. אבל אין לי זמן לאפות בבוקר, אז אני עושה עכשיו… – לידה חייכה ושבה ללוש. אנה התקפלה לא מרוצה מחוסר ההיענות. – תשמעי, לידה, לא נעים לי לבקש ממנה לא לטלפן, – העיר אבי בערב, – אבל הטלפון שלנו תפוס ערב-ערב, לא נעים. אפילו החברים שלי לא מגיעים אלינו. ככה אי אפשר. – שמתי לב שהיא מרגישה ממש חופשיה כאן, יושבת ומתנהלת כאילו זה הבית שלה… – הסכימה אשתו. באותו ערב נכנסה אנה לחוצה, שוב מאופרת, התיישבה במבואה והתחילה שיחה מתמשכת… – אנה, את מסיימת בקרוב? אנחנו מחכים לטלפון, – פנתה אליה לידה אחרי עשר דקות. אנה הנהנה וסיימה את השיחה, אבל מיד שלפה שוקולד מהכיס: – באתי עם מתוק! תה להיכרות! הניחה על השולחן את חפיסת השוקולד. – תודה, אבל תסירי זאת. נטע עלולה להתפתות – וזה אסור לה בגלל אלרגיה. אז לא נוכל לעשות תה מתוק. סליחה. – מה? איזו אלרגיה? – הסמיקה אנה, – בסדר, לא חייבים, זה היה מכל הלב. – לא צריך להודות, וגם לא לבוא לטלפן לעיתים קרובות. רק אם צריכה רופא, או להזעיק מד”א או כבאים – בזה נשמח לעזור, אפילו באמצע הלילה. זה חשוב. בלי כעס, – סיימה לידה, – אבי מקבל שיחות מהעבודה, ונטע מתבלבלת כששומעת קולות בטלפון, היא עכשיו עושה שיעורים, ושקט אצלנו חשוב… אנה לקחה את השוקולד והלכה, לא מבינה למה מתייחסים אליה ככה. החליטה שלידה פשוט מקנאת בה על הקשר עם אבי. – היא קלטה שאני צעירה ויפה ממנה, – סיפרה אנה לאמא, – זו סתם קנאה. רציתי להתחבר ולא נתנה אפילו כוס תה… באתי עם שוקולד שלי! – את עקשנית וטיפשה, – אמרה לה נינה אנדרייבנה, – אי אפשר להידחף בכוח למשפחה זרה. לא צריך את השיחות שלך. זה לא חדר מדרגות פתוח לכולם. זהו. תמצאי חתן, תביאי טלפון, ואז שכן יבוא אלייך. הניסיון האחרון להתקרב ללידה היה כשהגיעה עם מחברת: – אפשר לקבל את המתכון של הווטרושקעס? הגיע הזמן שאלמד משהו… – תשאלי את אמך. ההורים שלנו יודעים הכי הרבה, – הופתעה לידה, – חוץ מזה אני מערבבת “בעין”, אין לי כמויות… הידיים יודעות לבד מה לעשות, – חייכה בשעה שמיהרה לצאת לעבוד. אנה שוב חזרה נעלבת, אך שלפה בסוף את מחברת המתכונים של אמא, שעליה רשמה בכתב קישוטי דפים מלאי סלטים, קציצות, מרקים ודגים מגולגלים. רוב הדפים הוקדשו לעוגות ועוגיות – אמא נהגה לאפות המון, לפני שהחליטה להפסיק כדי להוריד משקל ולצמצם לחץ דם. אך אנה מצאה בדיוק את המתכון שחיפשה, ולתדהמתה של אמה, התחילה לאפות. – את באמת עומדת לאפות משהו? – הופתעה נינה אנדרייבנה. – מה מפתיע בזה, אמא? – סגרה אנה את המחברת אחרי שסימנה את הדף. – נו, אולי חוזר משהו בינך לבין סלאבה? – חקרה אמא – כבר חשבתי שזה נגמר, כמו עם כל המחזרים שלך… – מי אמר? – התעצבנה אנה, – אם רק ארצה יחזור להתחנן אלי. – אז תרצי. כבר מזמן הגיע הזמן להתחתן. ומה חיפשת במחברת? – לא משנה. אני קודם צריכה להתכונן נפשית, – ענתה הבת. אך אחרי ימים מספר, חזרה האם הביתה והריחה ריח בצק חם. – מה, אצלנו אופים? עוגות בבית? – נדהמה – בטוח התאהבת, אחרת אין הסבר… – תפסיקי לצעוק, – צחקה אנה, – בואי לטעום. אלה לא עוגות, אלא ווטרושקעס. עם גבינה. קלאסיות. על השולחן הגהץ כבר היו כוסות, קומקום תה ותבנית עם עיגולי עוגות זהובים. – כל הכבוד, בת, לא שכחת את הידיים – פעם אפינו יחד, חשבתי ששכחת הכול. – תגידי לי באמת, טעים? את רק מפרגנת או באמת יצא טוב? – יש לך עיניים משלך, תבדקי – זה אפילו מאוד אכיל! – השיבה אמא. אנה חייכה, נזכרה באביה – זה בדיוק מה שהוא אמר: “זה אכיל” – זו הייתה המחמאה הגדולה ביותר. – נו, בקרוב אזמין את סלאבה לתה עם ווטרושקעס, נראה אם יאהב. – יאהב, בטוח! אני את אביך קניתי בווטרושקעס האלה. אחרי זה היה משוגע עליי! – צחקה האם – תאפי, תזמיני, אני הולכת לשכנה לראות סרט. סוף סוף עלית על הדרך הנכונה – לא רק שיער ושמלות עושות רושם על גבר… וככה התחיל סלאבה לבוא לאנה. פחות ריבו, אמא התרגלה לזה, ואפילו עזר לו במטבח – צחקו יחד בקול. כשבישרה הבת למתינה שהם נרשמו ברבנות – נינה אנדרייבנה הזילה דמעות: סוף סוף… אנה השתנתה. רזתה, התכוננה לחתונה, וסלאבה לא הפסיק לשאול: – מה, אפית את הווטרושקעס? לחתונה תכיני לנו פשטידות? כשהחתונה נערכה בבית, שלוש נשים עמלו על האוכל שני לילות – אנה, אמא והדודה. רק עשרים מוזמנים, כולם משפחה. הזוג הצעיר קיבל חדר משלו בשלושה חדרים. שנה אחרי – התקינו טלפונים לכל הדיירים. אנה התקשרה לכולם, אבל פחות, וסיימה מהר: – ריטה, נדבר אחר כך, יש לי עכשיו בצק לתפוח וסלאבה חוזר מהעבודה. ביי. היא מיהרה למטבח, שם תססו ענני בצק בקערה, וההריון – כבר ניכר. חודש לפני חופשת לידה, ממשיכה לאפות לבעל – וגם לעצמה – ווטרושקעס עם גבינה ביתית. חגיגה של בית! סלאבה השתגע עליה – לא רק בזכות האפייה, גם בזכות החום והאהבה.

February 10, 202605

המתכון לאושר… כל הדיירים בבניין עקבו אחרי משפחת החדשים שעברה לדירה בקומה השנייה. זאת הייתה המשפחה של ראש המחלקה במפעל החשוב בעיר הפרובינציאלית הקטנה.

Life Lessons

“אנחנו בתחנה, יש לך חצי שעה להזמין לי ולילדים מונית יוקרתית!” – הכריזה קרובת המשפחה – “את אחות בשבילי, או סתם מישהי מהרחוב? לא מתביישת להתנהג ככה, ובנוכחות הילדים? באמת קשה לך לקנות לבני הדודים שלך בגדים? למה אני צריכה להתחנן ממך שתעזרי לנו? את צריכה להציע בעצמך! לתת כסף! הרי את לא מצליחה להביא ילדים, וספק אם אי פעם תצליחי! ואני – אם חד הורית!” – אנג’לה הטיחה בנעמה מילים כמו חיצים, כל אחת מהן פוגעת עמוק יותר, מתקרבת לקו האדום של פרטיותה.

February 10, 20260252

אנחנו בתחנה המרכזית, ויש לך חצי שעה להזמין לי והילדים מונית ספיישל ברמה גבוהה! זרקה לי קרובת המשפחה בשיא הרצינות. את אחות שלי או סתם אחת שעוברת ברחוב?

Life Lessons

‫”אנחנו בתחנה – יש לך חצי שעה להזמין לי ולילדים מונית עסקית!” – הכריזה קרובת המשפחה “את אחותי או פשוט מישהי שעברה במקרה? לא מתביישת להתנהג ככה, ועוד ליד הילדים? כל כך קשה לך לקנות בגדים לאחיינים האהובים? למה בכלל אני צריכה לבקש ממך לקנות להם משהו? את צריכה להציע בעצמך! לעזור לי בכסף! הרי את לא הצלחת ללדת, כנראה גם לא תלדי! ואני אמא חד-הורית!” – אנג’לה ירתה בנדיה מילים כמו חיצים, בניסיון לחדור את הגבולות שלה עמוק ככל האפשר

February 10, 202604

אנחנו בתחנה המרכזית, יש לך חצי שעה להזמין לי ולילדים מונית פרימיום! הצהירה קרובת המשפחה. את אחותי או סתם עברת פה במקרה? לא מתביישת להתנהג ככה, ועוד מול הילדים?

Life Lessons

“אני כל כך אוהבת אותך, אמא” – אמרתי בזמן ארוחת הבוקר, כשהייתי בת 14. “אכן?” – חייכה אליי אמא בחזרה, “אז בפעם הבאה כשאחזור מהעבודה, פשוט תקילפי לי תפוחי אדמה – וככה ארגיש את זה, אפילו בלי מילים”. “אני מתה על החתול שלי!” – התפנקתי בחיבוק עם הפרווה הרכה והחמה שלו. “אולי תחליפי לו את החול?” – שאל אבא בחצי חיוך, “הוא סובל ולא רוצה לשבת על חול רטוב…” הקשבתי להורים שלי, משתאה, חשבתי – הרי אני מדברת על אהבה! מה הקשר לתפוחי אדמה ולחול של חתול? אני זוכרת שהייתי בת שבע, ילדה קטנה, וכמה שבועות הייתי באשפוז בבית חולים, מחוץ לעיר, עם חוקים נוקשים. ההורים יכלו להביא חבילה רק בשעות קבועות, לראות אותי רק דרך חלון מהגינה. זה היה ספטמבר. פעמיים ביום הגיעה אמא. בבוקר ובערב, על השידה שלי היה ממתין שקית קטנה: גבינה לבנה בעבודת יד, קומפוט חמים, דייסה של כוסמת, קציצה מאודה – הכל בול במידה, רק עד שאספיק לאכול והבאה כבר בדרך. וליד השקית, בין העיתונים שלא יתקמטו, 3-4 דפים שעליהם אמא ציירה בגדים לבובת נייר – זוכרת? עם הפסים הלבנים לקיפול. אני אהבתי לצבוע ולגזור, והיא ציירה לי שמלות, חצאיות, מעילים, מעילים קצרים, סוודרים ופיג’מות – כל פעם דגם אחר עם סרטים ונקודות. מעולם לא ביקשתי. לא היו אלה תרופות או ציר עוף – אמא פשוט ידעה שזה מה שישמח אותי. זו הייתה הדרך שלה לומר “אני אוהבת אותך”… ורק שנים אחרי כן הבנתי עד כמה. לא שמים לב לפרטים הקטנים… נכון, מילים גדולות, מחמאות, שירים – חשובים, במיוחד לנו, הנשים, שאוהבות לקבל חיזוקים במילים. אבל אם לא רואים את זה במעשים – המילים נשארות ריקות. נכון שאפשר לומר “אני אוהבת אותך” בטבעת יהלום, בבוקייט ענק או בבלוני הליום – וזה מקסים, אין ויכוח. אבל אפשר לתת אהבה גם בדרך הכי פשוטה, וכל יום מביא איתו הזדמנות. לחברינו שיתקה הכלבה – תחשו מתוקה, מלאת שמחה, עם רגליים אחוריות משותקות. כבר שלוש שנים היא ככה, אך הבעלים בעצמם בנו לה הליכון מיוחד, רק כדי שתוכל כל יום לצאת לטייל בחוץ. יכלו להוציא אותה על הידיים או בעגלה של ילדים, אבל היא רוצה ללכת לבד – ובגלל אהבתם, נתנו לה את ההזדמנות הזו. כשאהבה אמיתית מניעה אותנו – הדרך להביע אותה צצה בכל רגע, בכנות, בלי לחשוב פעמיים. נכנסים לחדר של איש אהוב, הולכים על קצות האצבעות, מסדרים את הכרית, פורסים את השמיכה על הרגליים הקטנות, מוציאים ביד רכה את הטלפון מהיד – כדי ששיחת לילה לא תפריע לשנתו. אנחנו הופכים לשפים הכי טובים – מכינים קפה מושלם בבוקר, יוצרים קטר מגבינה על צלחת הילדים, בדרך לפרח שמתפזר מעגבניות וביצים. שומעים שעות סודות של חברים, ממציאים מתנות, יוצרים הפתעות. מוציאים בזהירות את החוטים מהשרשרת האהובה כדי לקשט איתה את שמלת “שלגיה” הקטנה. והחיים – הם רגעיים ויחד עם זאת כל כך ארוכים… הפרטים הקטנים זוכרים לעד. אהבה אמיתית גורמת לנו להרגיש מתי “אני אוהב אותך” חשוב במיוחד. כל השנים, אמא וסבתא תמיד יצאו למסדרון כשאבא או סבא חזרו מהעבודה – כי גבר צריך לדעת שמחכים לו בבית. גם אני משתדלת לנהוג כך. יושבת מול המחשב, קודחת בראש להוציא מהשערות סיפור ברור, שומעת את הדלת נפתחת וחושבת, הנה אקום – רק אסיים את השורה שלא תברח לי. פתאום בלא קול – שלא אפריע לעצמי לחשוב – מופיעה לידי כוס תה חזק, צלחת עם שני כריכים ושתי סוכריות שכבר הוסרו מהעטיפה. אני מסיטה מבט אל הלחם, עם כל מה שהיה במקרר – פסטרמה, גבינה, עגבניות, זיתים – ולשתי הסוכריות העטופות – שלא אתפזר אפילו לרגע – ומרגישה בתוך הדממה של הדירה המון מילים חשובות שאין להן קול. אין דרך עוצמתית יותר ברגע כזה לומר “אני אוהבת אותך”. חשוב כל כך לדעת לומר “אני אוהבת” – גם בלי מילים: בנסיעה לחו”ל או בקליפת תפוח אדמה, בחולצת גיהוץ או בבלון הליום, בבובה שרצית כל כך ובקערה של החתול, בנשיקה לוהטת או בפליז רך שנתלה על הכתפיים, במטריה פתוחה או בפנקייקים עם אוזני ארנב, בלייקים ולבבות, בחיוכים ומבטים. לא משנה אם אתם מאזינים לכלכלה העולמית או לגול שהוחמץ במשחק – חשוב איך אתם מקשיבים. לא משנה אם אתם שותים “וודקה גרייגוס” מגביע זכוכית או קפה בסתיו מכוס קרטון – חשובה התחושה בלב. לא משנה אם אתם הולכים בפריז בלילה או בשדה חמניות – משנה מי איתכם. חייבים לזכור – מילים יפות כמו “אני אוהבת אותך” בלי מעשה בשטח, מתפוגגות מהר מדי. אסור לתת לזה לקרות. אהבה מודדים במעשים, לא רק במילים…

February 10, 202607

אמא, אני כל כך אוהבת אותך, אמרתי בארוחת הבוקר, כשהייתי בערך בת 14. אה, כן? חייכה אליי אמא, אז בפעם הבאה כשאחזור מהעבודה, פשוט תקלי לי את תפוחי האדמה, וכך