Life Lessons
תפוחים בשלג… פעם, במושב קטן בקצה היער, שם שהאורנים נושקים לשמים אפילו ביום, חי לו אצלנו אדם איתן בשם יוחנן בן-אלישע. ידיו היו ככפות, לבו כמו עץ אלון – איתן, בטוח אך גם קשה. שלושים שנה חיו הוא ואשתו אנטונינה בנחת, ביתם מושקע ואהוב, גינת תפוחים פורחת, כל עץ מוכר, כל שביל ברור. זכור לי איך נטעו יחד את המטע שלהם – הוא חופר, היא מחזיקה בעדינות, אומרת “גדלו ושמחו אותנו ואת ילדינו”. אבל אלוהים לקח את אנטונינה מוקדם – חלתה ונפטרה בזרועותיו בלילה שקט. יוחנן הוכה באבל, שותק וחיוור בין רגע, נשאר רק עם בתו הצעירה, נעמה, האור בחייו. אהבתו הפכה להגנה יתרה – הוא לא הרשה לה לעוף, פחד שתעזוב כמו האם, אסר עליה לצאת לעולם, חלם שתהיה לאשת בית כאן, בישוב. אך נעמה חלמה – היה לה קול שמיימי, רצתה לשיר, לנסוע לעיר, ללמוד מוזיקה. אבל יוחנן עמד בדרכה – “פה מקומך, למה לך עיר זרה?”. יום אחד, בעיצומו של חורף, קמה נעמה ויצאה. האב זעם, טרק דלתות, ניפץ גרזן במדרגות, קרא “אין לי בת!” ובנה סביבו חומת בדידות. שנים עברו. המטע הפך פרא, הבית התקלף, הגרזן נרקב בעץ. ויום אחד, בחורף מושלג במיוחד, מצאה אותו שכנה על סף מוות בקור. דיבר הזיות – קורא לאנטונינה, מתגעגע לנעמה, שבור וחרד. השכנה דאגה לו. קראה לבן השכנים שימצא את נעמה באינטרנט, מצאה, שלחה לה הודעה: “אביך חולה, מחפש אותך”. נעמה התקשרה. שיחה צורבת, כאובה, אב שמבקש סליחה, בת שאינה יודעת אם תוכל לסלוח, אך מבטיחה לבוא. ואכן מגיעה – עם בעלה וילדיה. מפגש טעון, דמעות, מבוכה, אבל גם חיבוק זהיר, התקרבות איטית. שלושה ימים למדו שוב להיות משפחה. ובבוקר קמה נעמה, ראתה את אביה מחמם מגפיים לנכדתה בדיוק כפי שעשה לה, והלב התרכך. הם הפרידו מה שהיה קשה, סליחה לא באה ביום, אבל נכנסה הביתה ובישלה ריבה מתפוחי המטע הישן. הקיץ הגיע, המשפחה שבה, והמטע – עץ התפוח שכמעט ויבש – נפרח שוב. חיים הם כמו יום חורפי קצר – אם לא תמהר לסלוח, לדבר, להתחבק, תישאר רק שלג שקט ובודד וכמה תפוחים אדומים בתוכו.
01
תפוחים בשלג… גר אצלנו במושב קריית יערים, ממש בשולי היער הוותיק, שם שהאורן נוגע בשמיים ואפילו ביום צל כבד שורר בין המחטים, שמעון אלדד.
Life Lessons
תפוחים בשלג… פעם, בשולי המושב, על יד קצה היער העתיק ההוא — שם שהאורן מגרד כבר את השמים, וחושך שורר בין הצמרות אפילו בצהריים — גר אצלנו יצחק איליץ’ זכרוב. היה אדם איתן כמו סלע — כל חייו עבד בשמירה על היער, הכיר כל עץ וגבעה, כל שועל וכל שביל של חזירים. ידיים כמו אתים, מחוספסות, שחורות מעבודה, ולב… כאילו מאותו עץ אלון עתיק — חזק ונאמן, אבל קשה ובלתי מתפשר. עשרים שנה חי הוא ואשתו טניה (אסתר בינינו) באהבה כצמד יונים — יפים ונדירים. בערבים היו יושבים על המפתן, יצחק מפזם חרש על מפוחית, וטניה מזמרת בלחש; ומי שעובר — עומד ומקשיב להם באושר. ביתם היה לתפארת: תריסים מגולפים בצבע תכלת, גינת פרחים ומטע תפוחים שנטעו יחד, עץ עץ. זוכר איך שתלו — הוא חופר בור עמוק, היא מחזיקה שתיל צעיר, מלטפת את השורשים ואומרת: “תגדלו ותשמחו את ילדינו.” והוא מביט בה — ומחייך באור כזה, שלא חזר מעולם. המטע פרח כל אביב, והתפוחים — פריכים, ריחניים למרחוק. אבל הגורל לקח את טניה מוקדם. מחלה השמידה אותה בשלושה חודשים. כבתה כענף יבש, ונפטרה בשקט, בחיק בעלה. יצחק התכהה ביגונו, לא הזיל דמעה — איש הוא, כך למד. רק חרק שיניים עד שחיוור בן לילה. נשאר לבדו עם בתו המאוחרת, נטע. הייתה לו לקרן אור, לכל עולמו. שמר עליה, נשם אותה — לא רצה שתתרחק, אהב בדאגה דובית, מחניקה. פחד לאבד גם אותה, וכלא אותה כציפור בכלוב דאגתו. נטע, יפת תואר, שער שיבולים עבה, עיניים תכלת של אביה, קול שירה נדיר שגרם לציפורים לשתוק ולעובדים בשדה לשמוט את ידיהם מהמעדר. חלומה היה לצאת לעיר ולשיר בקונסרבטוריון, ללמוד מוזיקה. אבל יצחק — לב של עץ, ראש של קרקע. “מה שנשתלת בו — שם תשא פרי!” קינא בעיר, פחד שמא תיאכל אותו, לא הסכים בשום פנים. היה סתיו, דלת נטרקה, ונטע יצאה — על אף צעקותיו, למרות הקללות. שנים חלפו — ביתו קמל, המטע פרע, התפוח עם הגרזן רקוב במדרגות, גלד של זעם, קור בחדר, מכתבים נאספים אצל הדוורית ורה. עד שבחורף מוקדם, על סף מותו, חלה. ואני, השכנה, מצאתי אותו רועד מתחת לשמיכות, בוודאות שכמעט עזבה אותו נשמתו. לילה של ביעותים, חום וליחה — נדמה שכל הכאב שלב קשה יכל להחזיק — יצא בשיחות חלום, בבכי שהדחיק שנים. מצאתי את בתו ברשת, קולם התחבר לאחר שתים עשרה שנה של שתיקה — השיחה כאבה עד דמעות. ובסוף באה — עם ילדיה ובעלה. אבן על הלב, מתח ויגון; ישבה מולו ולא הצליחה להתפרק מזעמה וכאבה. שלושה ימים של התקרבות איטית, של שתיקות, של דמעות שקטות – עד שסלחה. בלב הקיץ, המטע חזר לפרוח, הבית נתמלא ילדים, ושוב, כמו אז, ישבו שניהם על המפתן, מביטים בשקיעה. ולמדנו — שסדק בלב נשאר, אבל חיים עוברים דרכו אור יקרות. אפשר להדביק כוס שנשברה — ויש משהו מתוק יותר בתה ששותים ממנה, כי שומרים עליה ביותר. כי החיים קצרים כימות החורף. אל תמתין לסלוח, לאהוב או לשוב הביתה — לפעמים הדלת נטרקת, והקור נכנס, והמכתבים מצטברים, אך אף אחד כבר לא שם לקבלם.
01
תפוחים בשלג… גר אצלנו בפרברי קריית יערים, ממש על סף היער הוותיק, איפה שהאורנים עושים צל כבר בצהריים, ושקט שם כל כך שהציפורים לוחשות, מִיכָאל לֶבִי.
Life Lessons
אנדריי ויטאלייביץ’, בבקשה! אני מתחננת אליך! תעזור לנו! – האישה צנחה על ברכיה מול הרופא הגבוה בבגד הלבן, מתייפחת, בשעה שבקצה המסדרון מאחורי דלתות עץ מתקלפות בחדר המיון של בית החולים בעיירה, בנה הקטן נאבק על חייו. – את לא מבינה? אני לא יכול! לא מסוגל! בשביל זה באתי לכאן! שנתיים לא ניתחתי! היד… והתנאים… – בבקשה! אני מתחננת! – ממשיכה האישה למשוך ברופא המסרב. הוא חייב להסכים, חייב לנסות, כי אם לא… עוד כמה צעדים לדלת הלבנה, ושם — מישקה שלה, בן יחיד, מחובר לחוטים ומסכת חמצן מכסה את הנמשים על פניו. הוא עדיין נושם, והדם הזולג מראשו כבד וכהה כמו ריבת דובדבנים ישנה. הפס הירוק במוניטור רועד לפי נשימותיו הקרועות. לא יספיקו להגיע לבית החולים בעיר — מאה קילומטרים רחוק, והשלג הכבד מנע מזלזל להמריא. הלחץ דם צונח, הלב דועך. הפראמדיקים מסובבים את העיניים. – קובלבסקי! – אחות ותיקה אוחזת בידו, – אנדריי ויטאלייביץ’! מכיסה היא שולפת עיתון ישן ובצילום — הרופא הגבוה בחלוק לבן מוקף ילדים מחייכים. בין הדמעות מתערבבות שורות על תאונה, יד פגועה, ניתוח שנכשל — אך גם תהילתו של נוירוכירורג דגול, “ידיו זהב”, “שליח אלוהים”, ובפריפריה הזו… רק תסכים, בבקשה! – אני לא יכול לקחת אחריות כזו! את לא מבינה! — הוא מתעקש, – הניתוח האחרון… פרק כף היד… לא הצלחתי! אינני מנתח יותר! ומישקה, צבעו אוזל, הדם כמו ריבה, והקולגות הישנים עומדים בדממה בפתח הדלת, והאם בוכה, הזמן אזל — ואפילו כלב… – כלב?! – מה פתאום כלב? ורק ייללה נשמעת — לברדור מנסה לזנק לעבר האלונקה, טופריו שורטים את הרצפה, מישהו אוחז בקולר והוא משתולל ומביט במישקה בעיניים כלות. – זה ורני. הכלב של מישקה, — ממלמלת האם ומפסיקה לנשום כאשר במתח המשתלט על חדר המיון נשמעות מילות הרופא: – תכינו את חדר הניתוח. הוא עוצם עיניים לרגע, נזכר בכלבה אחרת — ניידה — אז, בילדות, כשאביו נהרג, ואמא בוכה והרופא משפיל מבט, ואסור היה לוותר — ויודע: הבטיח לידידתו הקטנה שיום אחד יהפוך לנוירוכירורג הגדול מכולם. ***** מנורות חדר הניתוח מסנוורות, כלי הניתוח מנצנצים, פרק כף היד שוב מתמרד והוא עוצר בקושי; הכלבים והילדות — פתאום מתערבבים יחד — עוד קצת, להספיק בזמן; ילדותו, נפילתו של מישקה, צחוק הילדים שמרפא הכל… ובחוץ, לבסוף, ההמולה במסדרון, החדשות עוברות: דוקטור קובלבסקי חזר! וההורים והילדים נושמים לרווחה. לחדרו נכנס לפתע מישקה ונאטליה, מחייכים; לברדור ורני מזנק לשמוח גם הוא, בקצה הלהקה — ומתנה שחורה קטנה, גורה לוחשנית. – אל תדאג, נקרא לו תמריץ קטן.
018
דוקטור דוד, בבקשה, אני מתחננת אליך! האישה קרסה על ברכיה מול הגבר הגבוה בחלוק הלבן ופרצה בבכי. מאחורי שורת חדרי הטיפולים המוזנחים, בתוך הריח החריף של תרופות
Life Lessons
Cuando la familia política de mi hijo nos lo arrebató: Así dejó de visitarnos tras casarse, siempre pendiente de su suegra, que nunca deja de pedirle ayuda urgente, y cómo la convivencia y las prioridades familiares cambiaron por completo desde su boda
01
Cuando nuestro hijo se casó, de pronto dejó de visitarnos. Siempre estaba en casa de su suegra, como si un hechizo lo llevara allí. Aquella mujer necesitaba
Life Lessons
— אמרתי במפורש: לא להביא את הילדים לחתונה!
08
הרי ביקשתי לא להביא את הילדים לחתונה! דלתות האולם נפתחו לאטן, ואור זהוב וחמים שטף את המבואה. עמדתי שם, בשמלת כלה לבנה, אוחזת מעט בשולי השמלה כדי להסתיר את רעד הידיים.
Life Lessons
אנדריי ויטאלייביץ’, בבקשה, תחוס עלינו! – אישה מתמוטטת לרגלי רופא גבוה בחלוק לבן ופורצת בבכי. מאחורי מסדרון מלא חדרי טיפול מוזנחים, בין ריח תרופות חריף של חדר המיון בבית החולים הכפרי, גוסס בנה. – תבינו, אני לא יכול! שנתיים לא ניתחתי! היד… והתנאים… – אני מתחננת, בבקשה! – האישה אוחזת ברופא שמסרב לצאת אחריה. הוא חייב להסכים. חייב לנסות. כי אחרת… עוד כמה צעדים. דלת עץ לבנה. והנה, הבן שלה, מישקה, המכוסה חוטים, ופניו מנוקדות נמשים דהויים מאחורי מסכת חמצן. הוא עדיין נושם. והדם הזורם מראשו כהה וסמיך, כמו ריבת דובדבנים של שנה שעברה. פס ירוק רועד על הצג בהתאם לנשימותיו הכבדות. אין סיכוי להגיע לעיר – מאה קילומטרים ויש סופה. אין מסוק – נותרה רק תקווה ודאית. הלחץ שלו יורד, הלב בקושי דופק, והפרמדיקים משפילים מבט. – קובלבסקי! – תופסת אותו אחות מבוגרת ביד, – אנדריי ויטאלייביץ’! היא שולפת עיתון ישן, בו תצלום של הרופא מוקף ילדים מחייכים. הדמעות ממסכות את הכתבה על התאונה, על היד הפגועה, על הניתוח שכשל… אבל הוא נוירוכירורג דגול, רופא מהשמיים! כאן אצלנו בכפר… אלוהים, רק שיסכים! – אני לא יכול לקחת אחריות כזו! – הוא נאבק, – הניתוח האחרון… פרק כף היד… לא הצלחתי! אני כבר לא מנתח! הנער נחלש על המיטה. הדם ניגר כמו ריבה, והעמיתים מהדלת מהססים. האם הבחור ישרוד בזמן שנגמר? והכלב… – כלב?! – מאיפה כלב פה? רק יללה נענית. לברדור מנסה להגיע אל המיטה, גורר על הרצפה ומביט במישקה באמונה עיקשת, נחנק, אך לא מוותר. – זה נאמן. של מישקה, – האישה בוכה כשמילות הרופא ככובד אבן שוברות את הדממה: – תכינו חדר ניתוח. הוא עוצם עיניים. נזכר בכלבה נאידה, בימים אחרים, כשהיה רק אנדריושקה בכיתה ז’, בדרך חלקלקה בחורף ההוא בו אמו בוכה והרופא שאז מפנה מבט… ונאידה כבר לא ייללה, רק נחנקה – וכשמת אביו גם היא כבתה. – אני אהיה נוירוכירורג, אמא. הבטחתי לנאידה, – לוחש הילד, – הכי טוב שיש. את מאמינה? איך שכח? למה? ***** המנורות בחדר הניתוח מסנוורות, הכלים מנצנצים, והיד שוב כואבת. מזכיר לעצמו לנשום – מישקה חייב להחזיק. לא לוותר. הפעם הזמן איתם. אולי באמת מגיח מסוק? ***** – אנדריי ויטאלייביץ’, מחפשים אותך, – מחייכת האחות. כולם מאושרים: קובלבסקי חזר! ילדים מכל הארץ מובאים ויש תקווה. בידי קובלבסקי יש “ידיים זהב”. וקול צחוק הילדים נשמע שוב במסדרונות. – עוד חמש דקות. צריך לבדוק את מקר הקטן. הדרך מהמשרד לחדרו של מקר, בן השש, קצרה – ילד שובב, ג’ינג’י, קורא לו “דוד אנדריי”. בדיוק כמו מישקה מהכפר. נפל מהקומה השנייה בטיול במוסקבה, ואנדריי ויטאלייביץ’ הרכיב את גולגלתו ב־8 שעות של ניתוח. והיד כמעט לא כואבת – אולי מהצחוק של הילדים… טוב שחזר. הגיע הזמן. שכח כל כך הרבה, וחיים – מזכירים לו. רק כלב לא הספיק לגדל. מעניין מה שלום מישקה והלברדור שלו. – אנדריי ויטאלייביץ’, יקר שלנו! הנה הם שוב – מישקה, נטעה, ואיתם נאמן עליז. – שלום מישקה, נטע. וגם לך, נאמן, – הוא מחייך ומלטף את הלברדור. – מה מביא אתכם? מישקה הכל בסדר? – הכל מצוין! באנו בשביל משהו אחר! – אמא אומרת בעיניים נוצצות. מישקה שולף משהו שחור וגור כלבים חמוד עם אוזניים ענקיות מתפתל בידיו. – אל תכעסו, – מישקה מסביר, – נאמן מצא אותו. וברגע ששמענו את הקול שלך בראיון בטלוויזיה, נאמן הביא אותו למסך, אז חשבנו… – נכון חשבתם – אקרא לו גירוי. טימקה, בעדינות.
00
אלעד בן-צבי, בבקשה, רחמנות! אני מתחננת! תעזור לי! האישה כרעה על ברכיה לפני גבר גבוה בלבן וזעקה בבכי. מעבר למסדרון המיושן, באוויר שטוף ריח תרופות של חדר
Life Lessons
אנדרי ויטאלייביץ’, בבקשה, תעזור! ילד גוסס בחדר המיון של בית החולים הקטן, ורק אתה – נוירוכירורג שנטש את המקצוע אחרי כישלון כואב – יכול לנסות להציל אותו, כשסופת שלגים חוסמת כל תקווה והאֵם קורסת לרגליך בתחנונים; הדילמה קורעת, ורק מבט של כלב נאמן לצד הילד מחזיר אותך לזכרונות מהבטחה ישנה – האם תעז שוב להיכנס לחדר הניתוח ולהילחם על חייו, מול הזמן, הפחד, ופצעי העבר?
04
5 ביוני יומן יקר, אני חייב לשפוך בפניך את כל מה שחוויתי היום. הכול התחיל בצעקות שקרעו את השקט במסדרון מיון של קופת החולים שלנו בקיבוץ בצפון. “
Life Lessons
יום אחד הבאתי למשרד כלבלב רחוב… ככה יצא. מצאתי אותו חמש דקות לפני תחילת יום העבודה. הוא היה מלוכלך וקטן, בן של כלבת רחוב. הסתרתי אותו בפינת המשרד, אבל…הכלבלב שוב ושוב זחל החוצה ויבב. בסוף כל הקולגות שלי ראו אותו. ואז התחילו “לעוף” אל רגליי המסכות האנושיות. הנה, המזכירה מרינה ויקטורובנה, ממש טובת לב וחברותית, צעירה וצחקנית. הפנים המאופרות שלה התעקמו במוזרות כשראתה את הכלבלב המלוכלך – “אלכסיי אלכסנדרוביץ’! מה, אתה בכלל לא נגעל? עשית פה כזה לכלוך…” המסכה הטובה והעליזה שלה התנפצה לא רחוק מהזנב המלוכלך והעליז של הכלבלב… הנה המנקה, נינה ולדימירובנה. תמיד עייפה, נרגנת וכועסת על כולם, אישה מבוגרת. פתאום, פניה המקומטות הוארו בחיוך: “נו, מי זה כאן כזה זנבוני?! אלכסיי אלכסנדרוביץ’, זה מבקר לעבודה או פרטי?!” ליד רגליי הייתה מושלכת מסכת הכעס, וראיתי פנים רגישות וטובות לב… והנה, הקולגה שלי, סרגיי איוונוביץ’. תמיד אדיב, עוזר ואוהב את כולם סביבו. מספר בדיחות ונהנה מבדיחות של אחרים. באותו יום, אפילו לא נכנס למשרדי. במבוכה קימט את פניו ואמר: “חיות רחוב זה לכלוך ומחלות…” ליד דלת המשרד שכב שריד המסכה הדקה של חיוך הצביעות… אבל יותר מכולם, הפתיע אותי הבוס שלי, אנטולי סרגייביץ’… תמיד קשוח, לא מרוצה ולא מוכן לדיאלוג. פשוט אמר: “נו, אלכסיי אלכסנדרוביץ’… נראה לי שאתה צריך חופש היום… קח את הקטן הזה ולך הביתה… יש דברים חשובים יותר מהעבודה. רק אל תזרוק את הכלבלב… זה בכל זאת ייצור חי”… והסיר במבוכה את מסכת המנהל הבלתי נגיש, חייך ברוך ונעלם מהדלת… ברגליי שכבו המסכות של אנשים שדיברתי איתם יום-יום במשך שנים… ופתאום הבנתי, עד כמה מעט באמת הכרתי אותם…
015
פעם אחת, בימים הרחוקים ההם, הבאתי לעבודה גור כלבים עזוב… כך יצא. מצאתי אותו חמש דקות לפני תחילת יום העבודה. הוא היה מלוכלך ובלתי מרשים, בן של כלבת רחוב פשוטה.
Life Lessons
Cuando la familia política de mi hijo nos lo arrebató: Así dejó de visitarnos tras casarse, siempre pendiente de su suegra, que nunca deja de pedirle ayuda urgente, y cómo la convivencia y las prioridades familiares cambiaron por completo desde su boda
01
Cuando nuestro hijo se casó, de pronto dejó de visitarnos. Siempre estaba en casa de su suegra, como si un hechizo lo llevara allí. Aquella mujer necesitaba
Life Lessons
אתה השתגעת?! זה הבן שלנו, לא איזה זר! איך אתה בכלל מסוגל לגרש אותו מהבית?! – צווחה חמותי בזעם, קמוצה אגרופים, כשסודות ושקרים של המשפחה יוצאים לאור בסערה לילית במטבח הקטן של פרברי תל אביב…
018
מה, השתגעת? זה הרי הבן שלנו, לא איזה זר מהרחוב! איך אתה בכלל מעז לגרש אותו מהבית?! צעקה חמתי, אגרופיה קפוצים מרוב זעם. הקול שלה, צרוד מהתרגשות, הדהד בכל
© 2026 VesperUm