נכנסתי למסעדה לאכול שאריות, כי הרעב קרע לי את הבטן… מבלי לדעת שבעל המקום ישנה את גורלי לנצח. הבטן שלי געשה כמו כלב עזוב, והידיים שלי קפאו מקור.
אני זוכרת איך רונית ושמעון נפגשו במקרה בעיר סמוכה, בזמן שאחת מנסיעות העבודה שלה הביא-o לשם. למרות הפער המשמעותי של שתים־עשרה שנה ביניהם, אהבה של ממש התפתחה
יומן שלי, אולי זה המקום בו אני יכולה לסדר בראש את מה שקרה לי בשנים האחרונות, ולקבל את עצמי כמו שאני היום. הסיפור שלי מתחיל לפני עשר שנים, כשנפגשתי עם שגיא
¿Eres tú, Luisito, cariño? Sí, mamá, soy yo. Perdona que haya llegado tan tarde… La voz de su madre, temblorosa de preocupación y agotamiento, resonó
מַעֲמַד הָעֵינַיִים נָפְגָה בְּתוֹךְ סִצֵנָה מֵרוּתַעַת בְּתוֹךְ תֵל אָבִיב. תִמר וְשְׁלוֹם נִפְגְּשוּ בָּעִיר שַכֵנָה בְּזְמַן אַחַת מִמַּסָעוֹת הַעֲסָקִים שֶלָּה.
אמרו שאביגיל חירשת מאז ילדותה. הם אמרו את זה בביטחון רגוע, כאילו חזרה על זה שוב ושוב תהפוך את זה לאמת. במושב, המשפט הזה היה גזר דין: לא שומעת, לא מבינה, לא נחשבת.
Tengo 63 años y llevo guardando un secreto durante 40 años. Conocí a mi esposa en la Universidad Complutense de Madrid. Ella estudiaba Medicina;
אמא, שמעון ואני בכלל לא תכננו להביא עוד ילד… רצינו רק להתחתן בעתיד. רק אז נועה הבינה שהכול… הכול התרחש בתחילת שנות התשעים. נועה גידלה לבדה
תשמעי, אני חייבת לספר לך מה קרה למשפחה שלי לא סיפרתי את זה כמעט לאף אחד, אבל עכשיו מרגיש לי נכון. אני מדברת על תחילת שנות התשעים, בתקופה ההיא, כשהייתי
יומן אישי תשנ״ב אמא, אני ודניאל לא באמת תכננו להביא עוד ילד… אנחנו בסך הכל רצינו להתחתן בעתיד, כשנקרא לזה זמן מתאים. רק אז הבנתי, הכל נפל עליי בבת אחת.