יום רביעי, 10 בערב אני, לי־יונתן, עמדתי בכניסה לבניין החדש שלי ברחוב הרצל בגבעתיים. עוד בלוק אפור מבטון, בן תשע קומות, דומה לכל עשרות הבניינים שמסביב.
תקשיב, יש לי סיפור שפשוט לא עוזב אותי מהערבחייב לשתף אותך. תדמיין: מסעדה תל-אביבית בשישי בערב, מלא אנשים, רעש של כלים, מוזיקה ברקע, שמחה, תור עד החנייה.
היא הזמינה שולחן לעשרה אנשים במסעדה היוקרתית ברחוב דיזנגוף. יום הולדת שמונים מספר שמרגיש קוסמי, מלא חלום ישן וצללים ארוכים. מסביבה סביב, ערב שישי תל-אביבי: רעש סכו”
הזמינה שולחן לעשרה אנשים ליום הולדת ה-80 שלה. ובסוף, האדם היחיד שניגש אליה היה מנהל המסעדה… רק כדי לבקש ממנה להחזיר את הכיסאות. במסעדה היה רעש של
Life Lessons
תחת כובד הציפיות הזרות רשום: יום חמישי, דירה ברמת גן, שעה עשר בלילה. אני, אייל, כותב את הדף הזה בלב כבד. שוב הייתי עד לאחד הרגעים הכי קשים במשפחה שלנו
אני בן 62, וכבר כמעט ארבעה עשורים שאני מלמד ספרות בתיכון בירושלים. החיים שלי מתנהלים על פי שגרה ברורה: תורנות במסדרון, שייקספיר, תה לא מספיק חם וחיבורים
– זאת אומרת, שגם את המעיל את רוצה לקחת איתך, – אמרה ענת בקול שקט, למרות שמשהו בתוכה התכווץ כל כך חזק, שהתקשתה לנשום. –
אני בת שישים ושתיים, ומלמדת ספרות בתיכון בירושלים כבר כמעט ארבעה עשורים. מסדרונות בית הספר והמתח בין הצלצולים הפכו מזמן לשגרה שייקספיר מול הכיתה, תה פושר
Life Lessons
תחת כובד ציפיות הזולת רותם הייתה זועמת. היא עמדה מול בתה, מהדקת את אגרופיה, ומביטה בימית בבכי בזלילה. קולה היה נוקשה, מודגש בכעס גלוי, והמבט שיפד כמו להבה. “
אני לא חיפשתי את “אהבת נעוריי” שליאני בת 62… אבל ברגע שאחת מתלמידותיי ערכה איתי ראיון, גיליתי שהוא חיפש אותי ארבעים שנה…