Life Lessons
הבחירה “ופתאום מתגלה שפדיה בכלל נשוי באושר…” — נאנחה סבטקה, יושבת על ספסל בגינה ולוחצת בכיס על טופס ההפניה לניתוח. השכנות בחדר במעונות קינאו בה, כשראו אותה מלווה בגבר כהה עיניים כחולות, מגולח למשעי — אמרו שבא לה המזל עם בחור מנומס. ובעצם, לא היה במה לקנא. סבטקה התכווצה כשנזכרה בפעם הראשונה והאחרונה שפגשה באשתו של פיודור, שארבה לה בכניסה למפעל כדי להעמיד דברים על דיוקם. “שלום לך! נדמה לי שאת סבטלנה!” — פתחה. “ומי את?” — נבהלה סבטקה מכהה את מבטה המחודד של אישה גבוהה ורזה, שיער בהיר אפרפר. “אני, אולגה — אשתו של פיודור מיזינצב.” “מה?” “מה ששמעת.” “עוד אחת בתמימות…” אמרה האישה בשלווה, “וכמה יש כמותך בעולם — צדות אושר של אחרות.” “מה את מרשה לעצמך?” “תשמעי,” — תפסה הבלונדינית בעדינות במרפקה, — “מה את מרשה לעצמך?” אני, אשתו החוקית, ראיתי אותך עם בעלי, ואת עדיין מעזה לנהוג בכבוד, במקום להתבייש ולהתנצל, למרות ש… אנשים הגונים ככה מרגישים, אבל כנראה את לא כזו. כמוך היו לו כבר הרבה, לא תספיקי לספור על אצבעות הידיים והרגליים. הסתבכת עם גבר נשוי, אין לך בושה! הוא גבר, צייד. מבינה? את רק הרפתקה חולפת עבורו. יעבור ויתפוגג — עדיף שתתרחקי ממנו. דרך אגב, יש לנו שתי בנות, רוצה לראות תמונה משפחתית? — שלפה אולגה תמונה משפחתית והושיטה לסבטקה ההמומה. “זו הוכחה לאהבה הגדולה… זה מאנפה, לפני חודשיים…” “נו, מה את שותקת?” “מה את רוצה ממני? תסתדרי עם בעלך לבד.” “אני אסתדר — אל תדאגי! הוא לא מזמן התחיל לעבוד במפעל הזה. משכורת טובה, ואז את צצה לנו על הראש. תעזבי אותו, אל תאמיני בהבטחות שלו. פדיה לא הולך להתגרש. אל תבזבזי את זמנך. בת כמה את, שלושים?” “עשרים וחמש!” — מיהרה לענות סבטלנה בנעלבות. “עוד יותר טוב. תספיקי למצוא בעל ולהקים משפחה. את פיודור תשאירי בשקט.” סבטקה לא יכלה להאזין יותר לאולגה. ברגליים כבדות התרחקה, מופתעת מאשת אהובה שפרצה לעולמה ושברה את תקוותיה הורודות. “בוגד…” — לחשה סבטלנה, גוש בגרון, אך לא סלחה לעצמה להציג רגש ברחוב. לא רצתה שמועות בעבודה. בערב, כאילו כלום לא קרה, הגיע פיודור עם פרחים. בעיניים נפוחות גירשה אותו, למרות שבועתו לאהבת נצח והבטחות לגירושין כי הוא ואשתו ממילא זרים. שבועיים נאבקה בעצמה, פיודור הפסיק להציק. עשה עצמו כאילו לא מכיר, מפנה את הראש כשנפגשו. הצרות לא באות לבד… הבחילה בוקר והסחרחורת יוחסו בהתחלה למתח, אבל מהר מאוד הבינה — שהאהבה התמימה והסוערת עם פדיה נשאה פרי. “יש כבר שישה שבועות,” — נשמע לה כמו גזר דין. סבטקה לא רצתה להיות אם חד הורית, נבהלה מאוד. הרגישה שכולם יודעים ומסתכלים עליה בשיפוטיות, כי בטחה בגבר שאפילו לא הכירה באמת. פדיה הסתיר ממנה שהוא נשוי. מה הייתה יכולה לעשות? לבקש תעודת זהות? לא היה טבעת, ולא כל הנשואים עונדים אחת. ולמה לא חשדה כשהוא ביקש ששמירת יחסיהם בסוד? הוא רימה, וזה לא הפך את מה שקרה לקל יותר. במיוחד כי בעבודה כבר התלחששו וסיפרו בהרחבה על ביקור אולגה אצל היריבה. “אני בהריון.” — ניצלה סבטלנה את ההפסקה וצעדה אל האקס מושפלת ראש. “אני אתן לך כסף, רק תטפלי בזה.” — פלט. למחרת הוא התפטר ונעלם מחייה. סבטה ידעה שהיא לא יכולה לדחות. למרות כל אזהרות הרופא לקחה הפניה ל”ניתוח”. עכשיו היא יושבת על ספסל, מחזיקה את הדף, כאילו פוחדת לאבד אותו. “ממהרים?” — פנה אליה גבר צעיר בחליפה אלגנטית וזרים ענקיים של חרציות בורדו שנפל ליד סבטקה. “מה?” — הביטה אליו עיניים ריקות. “השעון שלך ממהר,” — הצביע על שעונה. “תמיד הוא מקדים בעשר דקות… כל הזמן מכוונת, לא עוזר.” — קבעה בניכור וסובבה את המבט. “מזג האוויר נהדר היום, את לא חושבת? סתיו ישראלי אמיתי. אמא שלי אוהבת את הזמן הזה. אומרת שביום חמים בסתיו עשתה את הבחירה הנכונה בחיים ולא מצטערת על כלום. את יודעת?” — פתח בלבבות השכן שנפל לסבטה על הראש. — “אמא שלי כזו!” — הראה אגודל. — “אני הרבה חייב לה.” “אבא?” — ברירה נפלטה מסבטקה. “אמא אף פעם לא סיפרה עליו, ואני לא שואל — רואה שזה עושה לה לא טוב…” ואני עכשיו חוזר מראיון עבודה. תארי לך — בחרו בי מתוך עשרה מועמדים, למרות שאין לי ניסיון בכלל. כמעט לא מאמין… אמא נתנה לי ביטחון בעצמי… ואת יודעת מה אני אעשה עם המשכורת הראשונה? אקנה לאמא חופשה בים. היא אף פעם לא הייתה בים. ואת?” “לא.” — הסתכלה סבטקה בסקרנות פתאומית. הבחור המקסים זרח מאושר. מתנה מאמא,” — ליטף בגאווה את העניבה הבורדו. “אני בטח חופר יותר מדי, אבל רציתי לשתף אותך, את נראית עצובה… חשבתי שאולי כדאי שתדברי. אני מטריד אותך?” סבטה הניעה ראש. לא, הוא לא העיק עליה. הצליח לקטוע את גל המחשבות השחורות. הערכתו לאמא רִגשׁה אותה. “אהבה אמיתית כזו!” — חשבה בהשתאות, “איזה מזל יש לאמא שלו… הלוואי ויהיה לי בן כזה…” “אני אלך, אמא כבר מחכה. אל תמהרי!” “מה, סליחה?” “אני מתכוון לשעון שלך.” — חייך. “אה…” — חייכה חזרה. כעבור רגע נעלם הבחור, וסבטקה שלפה את ההפניה שפחדה לשחרר מהיד — וקרעה אותה. אחר כך ישבה עוד זמן רב מתבוננת, ונשמה את אוויר הסתיו החמים. בתוכה משהו התבהר והתחמם, בזכות הבחור הזר שהרגיש כל כך קרוב. היא אינה לבד. האמא ההיא גידלה לבד בן נפלא, חבל שלא שאלה איך קוראים לו — אבל זה כבר לא משנה… הבחירה נעשתה. *** עשרים ושלוש שנים אחרי… “אמא, אני מאחר.” — עמד סטס ליד המראה, ואמא שלו קשרה בעניבה הבורדו החדשה לקראת ראיון עבודה חשוב. “אולי… עזוב.” “זאת בשביל ביטחון. תאמין, הכול יהיה בסדר. יקבלו אותך… עכשיו זה אחרת לגמרי!” — סיימה סבטה והתפעל מהרגע מהבן שלה. “אני מתרגש, מה אם…” “זה המקום שלך. תענה ברור, תחייך — אתה לא ייאמן.” “טוב, אמא.” — סטס נישק אותה בלחי ומיהר לראיון. סבטה ליוותה אותו בעיניים מהחלון, את האדם הכי קרוב ויקר לה בעולם פוסע לעבר תחנת האוטובוס. פתאום נבהלה כאילו חטפה זרם חשמלי… כבר ראתה את זה פעם, איפשהו… הבחור בספסל ההוא, לפני יותר מעשרים שנה… עכשיו סטס, בחליפה, הזכיר לה אותו… ואיך שכחה את אותו רגע? ופתאום הכל שב וזכרונה. אבל איך? האם הגורל אפשר לה לראות במו עיניה במי רצתה לפגוע (מילה לא יפה כזו), לאפשר לה לעשות את הבחירה הנכונה ולהוביל אותה לדרך שלה. ולמה לא פגשה בו אז, כמעט בני אותו גיל, למה לא שאלה לשם אמו? האמת — זה כבר לא משנה… הכל הסתדר נפלא… אחר הצהריים סטס חזר עם זר ענק של חרציות בורדו, תואמות לעניבה, והודיע: התקבל לעבודה! והבטיח: ניסע יחד לים, כי היא מעולם לא היתה בים. הגיע הזמן שהוא ידאג לאמא שאוהבת. בשבילה יהפוך הרים ויזיז נהרות. איזה בן יש לסבטה. לא משנה מה עברו יחד בשנים האלה — תמיד ידעה לשאוב כוח מהחיבוק שלו, והלב התרכך. הכל עבר, הכל התגברו — ולא נשברה. סבטלנה מעולם לא התחרטה שהביאה אותו לעולם. היא עשתה את הבחירה הנכונה בחיים. וזה מה שחשוב!
04
בחירה אה, מסתבר שדני בכלל נשוי עד הסוף… נאנחה נעה, כשישבה על ספסל בגן ורקעה בכף רגלה, תוך שהיא לוחצת בכיס על טופס הפנייה לניתוח. השותפות של נעה למעונות
Life Lessons
כשבעלה חזר מהעבודה בצפון – הוא לא הגיע לבד: על הידיים שלו היה ילד קטן… סיפור על בגידה, אובדן, בחירה ולב של אמא ישראלית.
09
מִשְּׁמֶרֶת, עִידוֹ חָזַר לַבַּיִת וְלֹא לְבַדּוֹ: בִּזְרוֹעוֹתָיו הוּא הֶחֱזִיק יֶלֶד קָטָן… עינת שלפה מהמַּשְׁגֵּיחַ תבנית עם פשטידת דגים חמה וישר
Life Lessons
Vino a visitarnos el primo de mi marido: una historia de hospitalidad, expectativas y la importancia de los pequeños detalles en la familia
00
Vino el primo de mi marido. Quizá suene anticuado, tal vez hoy las cosas no sean así, pero francamente no puedo creer que todo haya cambiado tanto.
Life Lessons
החברים הגיעו בידיים ריקות לשולחן עמוס כל טוב — אז סגרתי את המקרר: סיפור על אירוח, גבולות ודור חברים שלוקחים הכל כמובן מאליו — “סרגיי, אתה בטוח ששלושה קילו צלעות חזיר זה מספיק? בפעם הקודמת חיסלו הכל, אפילו את הפירורים מהלחם הרטיבו ברוטב. ויובקה עוד ביקשה קופסה ‘בשביל הכלב’, ואחר כך העלתה תמונות מהתבשיל שלי לפייסבוק כהישג קולינרי אישי…” ירינה טרפה את קצה מגבת המטבח, מביטה על שדה הקרב שאליו הפכה המטבחון שלה. השעה רק שתים-עשרה בצהריים והיא כבר עייפה עד מוות. משש בבוקר על הרגליים: קודם לשוק לבחור בשר טרי במיוחד, אחר כך לסופר בשביל אלכוהול ודליקטסים יקרים, ואז קיצוץ, בישול, טיגון בלי סוף. סרגיי, בעלה של ירינה, עמד ליד הכיור וקילף תפוחי אדמה במלנכוליה. ערימת הקליפות הלכה וגדלה כמו גם המיאוס השקט שלו, אם כי ניסה לא להראות. — “איפה עוד הם יאכלו? שלושה קילו בשר לארבעה אורחים ולנו — חצי קילו לבנאדם. יתפוצצו. השקעת גם ככה: קוויאר אדום, דגים מעושנים, קערות סלטים. זה לא חתונה, זה רק חנוכת דירה, באיחור קל.” — “אתה לא מבין,” נפנפה ירינה במצקת תוך כדי ערבוב של רוטב סמיך בסיר. “אלה סבטה וואדים, לנה וטוליק — החבר’ה מהעבר. לא ראינו אותם שנים, באים במיוחד מהרצליה. לא נעים אם השולחן ייראה עני. יגידו שנהיינו מתנשאים, קנינו דירה ונהיינו פתאום קמצנים.” … (המשך — כל הסיפור כפי שהיה, בשמות וסגנון ישראלי עכשווי, עד הפאנץ’ והסיום) … החברים הגיעו בידיים ריקות, וביקרו את הדירה, האוכל, היין — וציפו ל”טייק אווי” הביתה. ירינה סגרה את המקרר והודיעה: “המסיבה נגמרה.” הם התעצבנו ויצאו בקול צורם, היא וסרגיי נשארו לבד, פתחו את המקרר והסתכלו אחד לשנייה בעיניים — “לחיים עלינו, ועל מי שבא עם לב פתוח ולא רק צלחת ריקה.” בערב היה להם הארוחה הכי טעימה מזה שנים ושקט מתוק של התחלות חדשות. הלקח: לפעמים סגירת המקרר — היא הדרך לשמור על עצמך ועל הבית שלך.
0193
חברים באו בידיים ריקות אל שולחן מלא, ואני סגרתי את המקרר אייל, אתה בטוח ששלושה קילו צלעות כבש יספיקו? בפעם שעברה הם חיסלו כל דבר אפילו את הפירורים ניגבו עם החומוס.
Life Lessons
כשהבעל שב מהעבודה בצפון – לא חזר לבד: בזרועותיו החזיק ילד קטן… לנה שולפת את תבנית הפאי מהתנור, מתפשט במטבח ניחוח דג טרי – בדיוק כמו שבעלה ויטלי אוהב. על הכיריים מתבשל בורשט טרי, על התבנית פאי דגים, נשאר רק לסיים את הקומפוט לפני שהוא ייכנס הביתה. לנה פורשת מגבת שלג על הפאי וניגשת לחלון. הבית שלהם במרכז השכונה, ממול תחנת אוטובוס, שממנה ויטלי אמור כל רגע להגיע הביתה מהעבודה בצפון הרחוק. שלושה חודשים לנה לא ראתה את ויטלי – שלושה שם, שלושה בבית. כמה חיכתה לו! הבית – לא דירה, תמיד צריך בו ידיים של גבר. את הבית קיבלה לנה מהוריה, ואת הדירה שלו ויטלי מכר כדי להשקיע בעסק – שלא הצליח. כבר שלוש שנים שהוא עובד במשלחות בדרום הארץ. כסף יש, אבל ללנה, רק בת עשרים ושמונה, קשה מאוד להיות לבד. לא היו להם ילדים – ויטלי טען שהזמן עוד לא הגיע. “מה תעשי אם אהיה בצפון? נחסוך קצת, אחזור לעבוד בעיר – ואז נוכל גם לחשוב על ילדים…” אבל תמיד היו הוצאות דחופות. אפילו עכשיו יש כתם רטוב בתקרה, והבית זקוק לשיפוץ. ויטלי הבטיח שיטפל בזה כשיחזור. גבר טוב ויטלי – דואג, מתקשר כל ערב, לנה אהבה אותו באמת. תמיד ביום שהוא חוזר, היא מבשלת, מחכה לו ליד החלון. הנה מגיע האוטובוס – הלב שלה מחסיר פעימה. ויטלי יוצא עם תיק גדול – אבל הפעם הוא לא לבד. בזרוע אחת תיק, בשנייה ילד קטן. מי זה הילד? בן של מישהו מהמשלחת? למה הוא מביא אותו הביתה? ויטלי נכנס הביתה, משחרר את התיק, מושיב את הילד – והילד הדבוק לויטלי מציץ בפחד על לנה, אצבע בפה. – מה קורה פה, ויטלי? מי זה הילד? ויטלי נושם עמוק: – לנה, הילד הזה… הוא הבן שלי. בבת אחת קפא לנה הלב. – זה מהמשלחת, עם הטבחית, כמה פעמים… היא נכנסה להריון, לא סיפרה לי – רק אחרי שנרצחה על ידי דוב בר בגליל, השאירו לי את הילד. אני האבא היחיד. – ולמה הבאת אותו הנה? – אין לו אמא יותר. אם תרצי – תסלחי, ונגדל אותו יחד. ואם לא – נלך מכאן שנינו… הימים עוברים, לנה יושבת קפואה, מדברת קצת עם ויטלי – אבל עם הילד, טוליק, לא מצליחה להתחבר. השגרה נמשכת, הילדים רואים שלנה לא אוהבת את טוליק, אבל כשהוא חולה – החום גבוה, לנה מזעיקה אמבולנס, יושבת איתו בבית החולים. במהלך השבועות נוצרת ביניהם קירבה: בסוף היא מאמצת אותו, והוא קורא לה “אמא”. עוברות שנתיים, טוליק פורח, הכול מתייצב – עד לרגע שויטלי נעלם בתאונת אוטובוס בצפון. הרשויות מכריזות עליו נעדר – לנה נשארת עם הילד. שנה אחר כך, ויטלי חוזר – מתברר ששרד וחי עם אישה אחרת, בא לבקש גט – ואת טוליק. – אני לא אתן לך את הבן שלי, טוליק נשאר איתי! בסוף – לנה בוחרת להישאר אם לטוליק, הוא נשאר לצידה והקשר ביניהם חזק כמו דם. החיים ממשיכים, ולנה מגלה שגם בלב שנשבר – יכולה לצמוח אהבה אמיתית.
03
מִן הַשָּׁבוּת הַבַּעַל חָזַר לֹא לְבַדּוֹ: עַל יָדָיו הוּא הֶחֱזִיק יֶלֶד קָטָן… נועה הוציאה מהתנור תבנית עם פשטידת דג, וריח של דגים טריים התפשט ברחבי המטבח.
Life Lessons
הוא חזר מהעבודה בצפון – אבל הפעם לא לבד: על הידיים החזיק ילד קטן… לנה הוציאה מהתנור תבנית עם עוגת דגים, והריח התפשט בכל הבית, בדיוק כמו שבעלה ויקטור אוהב. על הכיריים חיכה בורשט טרי, על התבנית העוגה – נשאר רק לבשל את הקומפוט כשהוא ייכנס הביתה. בית פרטי קטן בשכונה שקטה, ממול תחנת האוטובוס, ושם ממש אמור להיפתח דלת האוטובוס שמחזיר את ויקטור אחרי שלושה חודשי עבודה בצפון – שלושה חודשים בבית, שלושה בחוץ… אבל הפעם, כשהאוטובוס נעצר, לנה ראתה שבעלה לא לבד: בידיו החזיק פעוט קטן, ילד זר, מבוהל. עד אותו רגע לא היו להם ילדים – וויקטור תמיד אמר שעדיף לחכות, שלא הגיע הזמן. לנה קפאה, עשרות שאלות התרוצצו בראשה: של מי הילד? למה הוא כאן? אבל כשויקטור נכנס הביתה, הוא הניח את הילד לרגליו ואמר בכבדות: “זה הבן שלי, לנה.” האמת המרה נחשפה: סטוץ חד פעמי עם טבחית בצפון, היריון בלתי צפוי, ואם הילד נהרגה בתאונה מצערת. עכשיו לנה מתמודדת לא רק עם בגידה וכאב, אלא עם ילד קטן שזקוק לה, עם דילמה בין סליחה לאי-סבלנות, והלב שלה קפוא. איך אפשר לסלוח? האם תקבל אותו, או שתשלח את שניהם לדרכם? ככל שחולפים הימים, לנה נפתחת, לומדת לאהוב את הילד, מאמצת אותו בלב ונפש – עד שהאסון מכה שוב, וויקטור נעלם בתאונה – ופתאום, אחרי שנה, חוזר – ודורש את הילד בחזרה. סיפור מרגש ושובר לב על אהבה, בגידה, סליחה, בחירה ואמהות – ומה קורה כשהבעל חוזר הביתה בפעם הראשונה, עם ילד קטן בידיים…
00
חזרתי מהעבודה בנגב הצפוני, לא לבד בידיים החזקות שלי החזקתי ילד קטן… נועה בדיוק שלפה מהתנור תבנית עם פשטידת דג, והריח התפשט לו בכל המטבח.
Life Lessons
אני בן 47. חמש עשרה שנה הייתי נהג אישי של בכיר בחברת הייטק גדולה. כל השנים עבדתי בנאמנות – קיבלתי שכר גבוה, בונוסים, הטבות, דאגתי למשפחתי, חינכתי שלושה ילדים וקניתי בית קטן. יום אחד, בזמן שחיכיתי שעות לפגישה של הבוס עם אורחים חשובים במלון, שמעתי אותו אומר באנגלית: “הוא רק נהג, זה מה שהוא עושה.” ליבי נשבר. למחרת הנחתי לו מכתב התפטרות. הוא ניסה לשכנע אותי להישאר, אבל עמדתי על שלי. היום אני עובד כמתאם בחברה אחרת, עם תנאים טובים ויחס מכבד. ועדיין, אני שואל את עצמי – עשיתי את הצעד הנכון, או שהייתי צריך לתת לבוס הוותיק הזדמנות שנייה? האם משפט אחד יכול למחוק חמש עשרה שנות עבודה משותפת? אתם הייתם עוזבים?
07
אני בן 47. במשך 15 שנים עבדתי כנהג אישי של מנכ”ל בכיר בחברת הייטק גדולה בתל אביב. כל השנים הוא התייחס אליי בהגינות השכר היה גבוה, קיבלתי את כל ההטבות
Life Lessons
Me dejó sola ante la mesa puesta y se fue al garaje a celebrar con sus amigos: La noche en que cambié el menú y mi vida después de diez años de matrimonio
00
Me dejó sola ante la mesa adornada y salió corriendo a felicitar a los amigos al taller ¿De verdad te vas a ir ahora? ¿Así, sin más, te levantas y te vas?
Life Lessons
האב של יום ראשון – סיפור קצר איפה הבת שלי? – חזרה אולסיה, כששיניה נוקשות לא ברור האם מהפחד או מהקור.
0110
איפה הבת שלי? שאלה שוב עידית, כששיניה נוקשות, אולי מקור, אולי פחד. את נעה, השאירה במסיבת יום הולדת, בחדר הילדים בקניון. את ההורים של ילד היום הולדת הכירה
Life Lessons
אני בן 47. חמש עשרה שנה עבדתי כנהג אישי של סמנכ”ל בכיר בחברת טכנולוגיה גדולה. לאורך כל הדרך הוא התייחס אליי בהגינות: שכר מצוין, בונוסים, הטבות סוציאליות ואפילו תגמולים נוספים – הסעתי אותו לכל מקום: לפגישות, לשדה התעופה, לארוחות ערב עסקיות ולאירועים משפחתיים. בזכות העבודה הזו המשפחה שלי חייתה בשקט – הצלחתי לממן חינוך לשלושת ילדיי, קניתי בית קטן במשכנתא ומעולם לא חסר לנו דבר. ביום שלישי האחרון נדרשתי להסיע אותו לפגישה סופר חשובה במלון יוקרתי. כמו תמיד – חליפה נקייה, רכב מוכן, הגעתי בזמן. בדרך הדגיש עד כמה הפגישה חשובה, ושיהיו נוכחים גם אורחים מחו”ל; ביקש שאמתין לו עד שיסיים, גם אם זה ייקח שעות. לא הייתה לי בעיה. הוא נכנס בבוקר – ואני נשארתי ברכב. עבר הצהריים, הגיע הערב, שלחתי לו הודעה והוא השיב: “הכול אחלה. תן לי עוד שעה.” נהיה חושך. נהייתי רעב, אבל לא זזתי – לא רציתי שיבוא ולא אמצא אותי. בשמונה וחצי בלילה הוא יצא מהמלון עם אנשי הפגישה, כולם מחייכים. ירדתי מיד ופתחתי להם את הדלת. הוא אמר שאסיע אותם לארוחת ערב. בדרך הם דיברו באנגלית. במשך השנים למדתי אנגלית בלילות, בשביל להתקדם, אף פעם לא אמרתי לו את זה – אבל הבנתי כל מילה. אחד האורחים שאל אם הנהג חיכה כל היום, ואמר שזו מסירות מדהימה. הבוס שלי צחק ואמר משפט שחתך לי את הלב: “על זה אני משלם לו. הוא בסך הכול נהג. אין לו מה לעשות בחיים.” כולם צחקו. הרגשתי גוש בגרון, אבל המשכתי לנהוג כאילו לא שמעתי. כשהגענו למסעדה, ביקש שאלך לאכול משהו ואחזור תוך שעתיים. הסכמתי. ישבתי בפינת אוכל סמוכה – והמילים נשארו להדהד בראשי: “בסך הכול נהג.” חמש עשרה שנה של נאמנות, השכמה מוקדמת, שעות של המתנה – וכל מה שאני בשבילו זה רק “נהג”? אחרי שעתיים החזרתי אותם, הוא היה מרוצה – הפגישה הצליחה. למחרת הגעתי אליו כרגיל. כשהתיישב, השארתי לידו את מכתב ההתפטרות שלי. הוא הופתע, שאל מה קרה. אמרתי שאני מתפטר – בכבוד, בנחישות. שאל אם זה בגלל הכסף, הציע לי העלאה יפה. עניתי שזה לא הכסף – הגיע זמן למצוא מקום אחר. התעקש לדעת למה. כשהגענו לרמזור הסתכלתי עליו ואמרתי: “אתמול בערב קראת לי ‘סתם נהג’, שאין לי מה לעשות. אולי אתה צודק – לגביך. אבל אני רוצה לעבוד איפה שמכבדים אותי.” הוא החוויר. ניסה להתנצל ואמר שלא התכוון. אמרתי שאני מבין, אבל אחרי חמש עשרה שנה – זה מספיק ברור. מגיע לי שיעבדו איתי במקום שמעריכים אותי. במשרד התחנן שאשאר, הציע שוב שדרוג. סירבתי. אמרתי שאשלים הודעה מוקדמת ואלך. היום אני בעבודה חדשה. הציעו לי תפקיד כמתאם – לא כנהג – עם שכר גבוה יותר, משרד וחיים מאורגנים. המנהל החדש אמר שמעריך אנשים נאמנים ועובדים קשה. הסכמתי מיד. מאוחר יותר קיבלתי הודעה מהבוס הקודם: כתב שטעה, שהייתי הרבה מעבר לנהג – הייתי אדם שהוא סומך עליו. הוא ביקש סליחה. עד היום לא עניתי. כעת, בעבודה החדשה, אני מרגיש מוערך – אבל עדיין שואל את עצמי: פעלתי נכון או הגזמתי? אולי הייתי צריך לתת עוד הזדמנות? לפעמים מספיק משפט אחד של חמש שניות כדי לקלקל מערכת יחסים של חמש עשרה שנה. מה דעתכם – עשיתי נכון?
06
הייתי אז בן ארבעים ושבע. כבר חמש עשרה שנה עבדתי כנהג אישי של מנכ”ל בכיר בחברת הייטק גדולה בתל אביב. לאורך כל השנים האלו הוא התייחס אליי בהגינות
© 2026 VesperUm