Sygeplejersken, en kvinde med træt, vejrbidt ansigt og øjne, der var udblændede af den daglige eksponering for andres lidelser, fik akavet overleveret
כל חיי, אני ורחל, נוולדנו משקיעים את כל משאבינו כדי שהילדים שלנו יזכו ליותר. ועכשיו, בגיל הזקנה, מצאנו את עצמנו לבד לחלוטין. חיינו היו מוקדשים לילדים לא
כמה טוב שיש לי אותך, לחש באוזן של יובל, חובק את אשתו בחוזק. ואני שמחה שאתה כאן, איתי, לחשה שירה, חודרת במבט חם. אז למי אוכל להיות, אם לא לך?
כמה טוב שיש לי אותך, אמר אלי כהן, מחבק את אשתו. ואני שמחה שיש לי אותך! אמרה שירה לוי, מחייכת. ואז עם מי עוד אהיה? צחק אלי. ברור, רק איתך.
כמה טוב שיש לי אותך, אמר אורי, חובק בחום את אשתו. ואני שמחה שאת מחזיקה אותי לצידי! השיבה רבקה, מביטה בו בעיניים מלאות אהבה. אז עם מי אחרת הייתי צריך להיות?
Det var min barnebarn, der fyldte tyve år, og alle de tyve år havde jeg, Kirsten Jensen, vidst med sikkerhed: han var ikke mit barnebarn.
הסניטרית, אישה עם פני עייפות מוכות רוחות העיניים, נראתה כמתביישת במבט, העבירה את התיק השקוף של יעל משתי ידיים נבילות לשנייה. הפלסטיק נקרע ברעש חד, שבר
הסניטרית, אשה עם פנים יפות ומותשות, עיניים שדומו מהצפייה היומיומית בצרות אחרים, העבירה בחוסר חוסר ביטחון את השקית השקופה של תמר מיד באחת משתי ידיה המלאות.
Anna Pedersen forlod apoteket med en tung pose fuld af medicin og et hjerte, der kun tænkte på én ting at komme hjem uden at falde over noget.
המזכירה של הקופה, אישה עם עייפות חקוקה על הפנים ושקיעת מבט מהיום-יום של סבלם של אחרים, העבירה באינוחות את התיק השקוף של אורית מיד ידה המוצאת אל היד השנייה.