Life Lessons
UN MARIDO VALE MÁS QUE LOS RECUERDOS AMARGOS: —¡Igor, esta ha sido la gota que colma el vaso! ¡Se acabó, nos divorciamos! ¡No hace falta que te arrodilles, como tanto te gusta, no servirá de nada!— así puse punto final a nuestro matrimonio. Igor, por supuesto, no me creyó. Mi marido estaba convencido de que todo seguiría el mismo guión de siempre: él se arrodillaría, pediría perdón, compraría otro anillo y yo acabaría perdonándole. Así había sido en más de una ocasión. Pero esta vez decidí cortar los lazos del matrimonio para siempre. Tenía los dedos llenos de anillos, hasta los meñiques, pero de vida, nada. Igor bebía sin freno y sin medida el amargo trago de la vida… Y pensar que todo comenzó de manera tan romántica. Mi primer marido, Edu, desapareció sin dejar rastro en los años 90, cuando vivir era un desafío constante. Edu no tenía precisamente un carácter fácil. Era de los que buscaban pelea: mirada de águila, pero alas de mosquito. Si algo no le gustaba, se desataba una tormenta en casa. Estoy convencida de que Edu fue víctima de algún ajuste de cuentas. Nunca volví a saber nada de él. Me quedé sola con dos hijas: Elisa, de cinco años, y Raquel, de dos. Pasaron cinco años tras aquella misteriosa desaparición. Pensé que iba a volverme loca. Amaba mucho a Edu, a pesar de su carácter explosivo. Éramos inseparables, una sola alma. Decidí que mi vida había terminado, que me dedicaría solo a criar a las niñas. Me puse la cruz encima. Pero… No lo tuve nada fácil en aquellos tiempos difíciles. Trabajaba en una fábrica y me pagaban… ¡con planchas! Tenía que venderlas para poder comprar comida. Los fines de semana me dedicaba a eso. En invierno, mientras tiritaba de frío vendiendo en el mercadillo, se me acercó un hombre. Le di pena. —¿Pasa frío, señorita? —me preguntó con prudencia aquel desconocido. —¿Cómo lo ha notado?—quise bromear, aunque los dientes me castañeteaban. Pero su presencia me transmitió calor. —Bueno, he dicho una tontería. ¿Qué le parece si entramos en una cafetería a calentarnos? Yo le ayudo a llevar las planchas. —Venga, vamos. Si no, me voy a morir de frío aquí mismo—casi susurré. No fuimos a ninguna cafetería. Llevé al desconocido a mi portal, le pedí que vigilara la bolsa de las planchas y salí volando a recoger a mis hijas de la guardería. Las piernas se me congelaban, pero en el fondo del alma me sentía cálida y acogida. Al volver con las niñas, desde lejos divisé a Igor (así se presentó). Fumaba y no dejaba de moverse inquieto. Pensé: “le invito a un té y… ¡que sea lo que Dios quiera!”. Igor me ayudó a subir la bolsa hasta el sexto piso. El ascensor, por supuesto, estropeado. Mientras yo subía con las niñas al tercer piso, Igor ya bajaba. —¡Espere, mi héroe! ¿Se va sin más? No le dejo marchar hasta que no le invite a un té bien caliente—le agarré de la manga. —Bueno, no sé… ¿No molesto?—miró de reojo a las niñas. —¡Qué va! Coja a las niñas de la mano, que yo corro a poner el agua para el té—le respondí convencida. No quería perder a ese hombre. Ya sentía que formaba parte de mi vida. Durante el té, Igor me propuso trabajar con él de ayudante y el sueldo era más de lo que cobraba en un año en la fábrica. Por supuesto, asentí. ¡Casi le besé las manos de agradecimiento! Igor estaba divorciándose y tenía un hijo de un matrimonio anterior. Y así arrancó todo… Poco después nos casamos. Igor adoptó a mis hijas. Todo fue un subidón. Compramos un piso enorme, con muebles y electrodomésticos de primera. Luego compramos un chalé. Vacaciones todos los veranos en la playa. Vida de ensueño… …Siete años de felicidad plena. Pero Igor, llegado a la cima del bienestar, empezó a refugiarse en el alcohol. Al principio ni me inmuté. Sabía que trabajaba mucho, y descansaba a su manera. Pero cuando empezó a beber hasta en el trabajo, me alarmé. Las conversaciones no servían de nada. Debo decir que soy una aventurera nata. Para apartar a mi marido del alcohol, decidí… ¡tener un hijo con él! Ya tenía treinta y nueve. Todas mis amigas, al saber de mi “proyecto”, ni se sorprendieron. —Venga, Tania, a tu ejemplo quizás todas nos animemos a ser madres jóvenes a los cuarenta—bromeaban. Y yo siempre decía: —Si abortas, quizá te arrepientas y llores mil lágrimas. Pero si tienes ese hijo, por muy imprevisto, jamás en la vida te arrepentirás. …Tuvimos mellizas. Éramos padres de cuatro hijas. Igor seguía bebiendo. Aguanté, aguanté, hasta que quise cambiar de vida, criar animales, darles naturaleza a las niñas, y, de paso, que mi marido no tuviera tiempo para emborracharse. Vendimos piso y chalé. Compramos una casa en un pueblo grande. Abrimos un café muy chulo. Igor se hizo cazador. Se compró una escopeta, todo el equipo para salir al monte. Todo iba bien hasta que, de nuevo, Igor se emborrachó. No sé qué demonios tomó, pero perdió los papeles: destrozó platos, muebles, ¡y acabó disparando al techo! Hui con las niñas a casa de los vecinos. Un horror. Al día siguiente, volvimos de puntillas a casa. Era una escena dantesca. Una pena que las niñas lo vieran. Todo roto, destrozado. Igor dormía desmayado en el suelo. Recogí lo poco que quedó y, con las hijas en fila, nos fuimos a casa de mi madre, que vivía cerca. —¡Ay, Tania, qué quieres que haga yo con tanto chiquillo!—se lamentaba mi madre—. Vuelve con tu marido. De todo pasa en una familia. Ya se pasará. Su lema era: dientes apretados, pero marido guapo. Al par de días, apareció Igor. Fue entonces cuando puse un punto final en la relación. De hecho, él ni siquiera recordaba “su ballet ruso” de la noche anterior. No creyó ni una palabra de mis historias. Pero ya me daba igual. Corté por lo sano. Sin vuelta atrás. No sabía cómo iba a vivir, pero prefería pasar hambre y estar viva, a ser alguna vez asesinada por su borrachera. Tuvimos que malvender el café porque salí huyendo con las niñas del pueblo. Nos instalamos en un pueblo de al lado, en una casita diminuta. Las hijas mayores se pusieron a trabajar, y pronto se casaron. Las mellizas iban por quinto de primaria. Todas las niñas adoraban a “papá Igor” y seguían en contacto. Así que, por ellas, me informaba de su vida. Mi exmarido me rogaba que volviera, a través de ellas. Mis hijas también insistían: Mamá, déjate de orgullos, que papá ha entendido y te ha pedido perdón cien veces. ¡Piensa en ti! Ya no tienes veinticinco años… Pero yo era firme. Solo quería paz, una vida sencilla sin sobresaltos. …Pasaron dos años. Empecé a echar de menos a Igor. Me mataba la soledad. Tuve que empeñar todos los anillos que me regaló. No conseguí recuperarlos. Lo lamenté. Me daba por pensar en la vida pasada, meditar. En casa reinaba el amor. Igor siempre quiso igual a las hijas, me cuidaba, sabía pedir perdón. Éramos una familia ejemplar. Cada cual busca su felicidad, ajena no sirve. ¿Qué más podía pedir? Ahora, mis hijas mayores casi ni me visitan; solo llaman por teléfono. Entiendo, es lo normal, tienen su vida. En nada, las mellizas saldrán volando también y me quedaré sola con mi soledad. Las chicas son como gansos: cuando echan plumas, a volar se van. Total, convencí a las mellizas de que preguntaran a su padre por su vida. ¿Tendrá otra mujer? Las chicas le sacaron todo a Igor. Resulta que vive en otra ciudad, trabaja, ni prueba el alcohol. No tiene a nadie, está solo. Dejó a las hijas su dirección, por si acaso… En fin, llevamos ya cinco años juntos de nuevo. ¡Qué dije yo que era una aventurera!
00
MI MARIDO VALE MÁS QUE TODOS LOS RENCORRES ¡Javier, esta es la gota que ha colmado el vaso! ¡Se acabó, nos divorciamos! ¡No hace falta que te pongas de
Life Lessons
היא סיפרה שהיא יתומה כדי להתחתן עם משפחה עשירה, ושכרה אותי להיות המטפלת של הנכד שלי בעצמי – יש משהו כואב יותר מזה שהבת שלך משלמת לך משכורת כדי שתוכלי לחבק את הנכד שלך? הסכמתי להיות משרתת באחוזה שלה, ללבוש מדים, להרכין ראש כשעוברת לידי – רק כדי להיות קרובה לילד שלה. היא אמרה לבעלה שאני “אישה מסוכנות”. אבל כשהנכד שלי קרא לי “סבתא” בטעות, היא פיטרה אותי בלי להסס כדי להגן על השקר שלה.
015
Тя אמרה שהיא יתומה כדי להתחתן עם משפחה עשירה, וגייסה אותי להיות מטפלת של הנכד שלי בעצמי. יש דבר יותר כואב מזה שהבת שלך משלמת לך משכורת, רק כדי שתוכלי לחבק את הנכד שלך?
Life Lessons
תבחרי: או הכלב שלך, או אני! נמאס לי להריח את הריח של הכלב! — כך הציב הבעל אולטימטום. היא בחרה בו, לקחה את רקס הוותיק ליער… ובערב הוא אמר לה שהוא עוזב לאישה אחרת
0228
“בוחרת: או הכלב שלך, או אני! נמאס לי מהריח של הכלב הזה!” יותם הכריז על כך בחריפות. מיכל בחרה ביָתוֹם, ולקחה את הכלב שלה ליער…
Life Lessons
אבא, אתה זוכר את נדיה אלכסנדרובנה מרטיננקו מהעבודה? היום כבר מאוחר, אבל מחר תבוא אליי—אני רוצה להכיר לך את אחי הקטן, שהוא גם הבן שלך. זהו, נדבר מחר. באותו לילה ילד ישן נמצא ליד דלת דירתה של אירנה, מורה בת עשר שנות ניסיון בשכונה בתל אביב. היא הופתעה לראות אותו כל כך מוקדם בבוקר, ונאלצה להזמין אותו פנימה. הילד, פֵּדיה, סיפר לה שהוא מחכה לסבתא אנטוניה פטרובנה, שכבר פינו אותה באמבולנס. פֵּדיה בלי הורים, חי אצל דודתו, לא רוצה לבית יתומים—אז אירנה הזמינה אותו להישאר. כשאירנה גילתה שאמו של הילד היא נדיה מרטיננקו, מזכירה במפעל הכימיה בו אביה היה מנהל, הבינה פתאום מה הקשר—אותם עיניים כחולות נדירות, אותו מבט. אירנה התקשרה לאביה: “אבא, אתה זוכר את נדיה מהמשרד? מחר תבוא אליי, יש לי אח קטן להכיר לך, וגם הוא הבן שלך”. בתהליך כואב אבל מלא חמלה, המשפחה מתגבשת מחדש. אירנה מסרבת לנטוש את הילד למשפחת אומנה או בית יתומים. גם אביה, פדור מיכאלוביץ’, פוגש את בנו ומבין, בעזרת הוכחות ודנ”א, שאכן פֶּדיה הוא בנו. אל המשפחה מצטרף גם חתול עזוב, ומול קבר האם ביישוב, פדור מבטיח לילד: “אתה לעולם לא תהיה לבד—יש לך אבא ואחות, ותמיד תהיה לנו תקווה ואהבה”. ועם כל הכאב—מתגלה שגם כשהלב נשבר, במשפחה ישראלית כמו בזו—תמיד אפשר למצוא מחדש אחים, תקווה, ומקום לאהבה.
010
אבא, אתה זוכר את תקווה אלכסנדרובנה מרקוביץ’? היום כבר מאוחר, אבל מחר תבוא אליי. אעשה לך היכרות עם אחי הצעיר והבן שלך. זהו, להתראות.
Life Lessons
אבא, אתה זוכר את נאדיה אלכסנדרובנה מרטיננקו? היום כבר מאוחר, אבל מחר בוא אליי – אני אכיר לך את אחי הקטן, שהוא גם הבן שלך. זהו. להתראות הילד ישן ממש ליד הדלת שלה. איריס הופתעה – למה ילד ישן בשעה כזו מוקדמת בלובי בניין זר? היא הייתה מורה עם עשר שנות ניסיון, והיא פשוט לא יכלה להתעלם. היא התכופפה אליו ונענעה בעדינות את כתפו הדקיקה: – היי, בחור צעיר, תתעורר! – מה? – הילד התרומם באי-נוחות. – מי אתה? למה אתה ישן פה? – אני לא ישן… פשוט… יש לכם שטיח רך. ישבתי ונרדמתי בטעות, – ענה. איריס גרה בבניין הזה רק חצי שנה, אחרי שהתגרשה מבעלה. היא לא הכירה כמעט אף אחד מהשכנים, אבל היה ברור שהילד לא מהבניין. להערכה, הילד בן 10, אולי 11, לבוש בבגדים ישנים אך נקיים. הוא העביר משקל מרגל לרגל ורקד בעצבנות במקום. והיא קלטה – הוא צריך לשירותים: – רוץ. רק מהר. אני ממהרת לעבודה, – והיא נתנה לו להיכנס לדירה. הוא הביט בה בחוסר אמון בעיניו הכחולות-בהירות הייחודיות. “צבע נדיר מאוד”, חשבה פתאום. בזמן שהוא רחץ ידיים, הכינה לו סנדוויץ’ עם נקניק. – קח, תאכל משהו. – תודה! – הוא כבר עמד בדלת. – הצלת אותי. עכשיו אפשר לחכות בשקט. – למי אתה מחכה? – שאלה איריס. – לסבתא אנטונינה פטרובנה. היא גרה לידך. אולי את מכירה? – אנטונינה פטרובנה? קצת, אבל לקחו אותה לאיכילוב שלשום. חזרה מהעבודה – ראיתי שמוציאים אותה באלונקה. – איפה היא עכשיו? – נבהל הילד. – אתמול מחלקת חירום 20. כנראה שם. – הבנתי. ואיך קוראים לך? – החליט הילד להכיר את מצילתו. – איריס פדרובנה, – ענתה כבר כשהזדקקה. בעבודה נסחפה איריס לאינסוף בעיות חינוכיות, אבל מחשבות על הילד לא עזבו אותה. “כנראה עדיין יש לי דחף אימהי לא ממומש”, חשבה בעצב. לא היו לה ילדים – ולכן נפרדה מבעלה. היא שיחררה אותו בקלות יחסית לאישה שילדה לו בת. בהפסקה התקשרה לבית החולים, גילתה שלשכנה היה שבץ – בתחזית לא הכי טובה, בכל זאת בת 78. אחרי העבודה ראתה שוב את הילד מחכה בלובי. – חיכיתי לך, – הוא שמח. – לסבתא יקח עוד זמן להשתחרר, לא נתנו לי לבקר. איך קוראים לך? התברר פדור. כן, פדור – לא פדיה. רחוץ ומוזן, איריס פתחה חקירה קטנה: – ברחת מהבית? ההורים דואגים? – אין לי. אני גר אצל דודה. – אז הדודה דואגת? – נלחצה איריס. – לא. אמרתי לה שאני הולך לסבתא. היא לא יודעת שסבתא מאושפזת. לא רוצה לחזור אליה, למרות שהיא כמעט לא שותה. אבל הדוד שותה כל יום ונהיה רע. יש להם ארבעה ילדים, עוד מעט חמישה, ואני מיותר. הם אמרו שימסרו אותי לפנימיה. אני לא רוצה. אני מפריע לך? אמא שלי אמרה שאני ילד היפראקטיבי, עם עיניים מיוחדות כמו של אבא. אמא כבר שנתיים לא בחיים. – איך קראו לאמא שלך? – נאדיה אלכסנדרובנה מרטיננקו. היא הייתה טובה ויפה, עבדה כמזכירה אצל מנכ”ל מפעל כימי, שכחתי את שמו. – ואבא? – שאלה איריס בזהירות. – לא היה לי. אף פעם, – ענה פדור בעצב. ופתאום איריס הבינה למה כל כך התרגשה מהמפגש עם הילד הזה – העיניים! כאלה היו רק לאדם אחד – לאבא שלה. ואבא שלה היה מנכ”ל מפעל! נשימתה נעתקה: רומן של מנכ”ל ומזכירה – קלישאה! האם ידע שאשת סודו ילדה לו בן? האם שם לב להיעלמותה? והיא? קראה לבנה בשמו, משמע אהבה… מאוד. איריס הייתה בת יחידה. בילדות רצתה מאוד אח. – תעשה טובה, תרד לקנות לחם בחנות ממול, – שלחה אותו. ברגע שהוא יצא התקשרה לאביה: – אבא, אתה זוכר את נאדיה אלכסנדרובנה מרטיננקו? היום מאוחר, מחר תבוא אליי. אני אכיר לך את אחי הקטן ואת הבן שלך. זהו – נדבר מחר! – וניתקה. – הכנתי לך מיטה בסלון. תלך להתקלח ולישון, – אמרה לפדור כשחזר. לא היה לה מושג איך יסתדרו, אבל ידעה – את אחיה היא לא תשלח למשפחה הרוסה, ובטח לא לפנימיה! בבוקר אבא הגיע, במלוא אלגנטיותו, המגוהץ, הנעים עם בושם יוקרתי. – מה המצאת לי פתאום איזה אח? לא ישנתי כל הלילה, – התחיל מהדלת. – בשקט, אבא, הוא עוד ישן, – איריס לקחה אותו למטבח. – תאכל, אתה בטח רעב. במהלך הארוחה סיפרה לו הכול. – מוזר מאוד כל זה! – השיב. – הייתה לי מזכירה נאדיה מרטיננקו, חכמה, צעירה, יפה. שלחה בי מבטים אוהבים. אני לא קדוש, נכנעתי. היה ברור שהיא מחבבת אותי. שאלתי אותה פעם אם רוצה בן, עניתי: יש לי בת, ולי כבר מאוחר. אמה חלתה, נסעה לטפל בה לכפר, חזרה אחרי שנה. סיפרה שנשואה ויש לה בן; בעל טוב, הם שוכרים דירה. לפי הניירות השם נשאר מרטיננקו. היו לה חיים משלה, לי משלי. לפני שלוש שנים חלתה ונפטרה. שמעתי כי ניצלתי להקציב תרומה. הייתה צעירה. חבל. אבל את לא תדביקי לי בן; היה לה בעל! – סיים. בדיוק אז פדור הציץ למטבח וקידם לשלום – ובאותו רגע אבא שלה החוויר. הם עמדו אחד ליד השני, והיה בלתי אפשרי לטעות בדמיון. – אולי נכיר?.. – הציע אבא ולחץ לו את היד ברעד. – פדור מיכאלוביץ’. – פדור פדורוביץ’ מרטיננקו, – השיב הילד וחייך אליו, שניהם הרימו גבה באותו אופן. – נראה לי שכולם פה היום הם פדור, – חייכה איריס. פדור הצעיר הלך לשטוף פנים, המבוגר הסתכל בתדהמה על בתו. – לא מבין כלום. הוא אני בילדותי ממש. אבל נאדיה הרי סיפרה שיש לה בעל, נכון? – היא המציאה את זה, כדי שתוכל ללדת בסוד. תבדוק בביקורת משאבי אנוש את מועדי חופשת הלידה שלה, – אמרה איריס. – פדור בטוח שמעולם לא היה לו אבא. – עוד לא ברור משהו: לנאדיה לא היו אחים. הייתה יחידה. אמה נפטרה מזמן. מאיפה דודה וסבתא? – חשב בקול אבא. פדור שמע חלק מהשיחה בפתח: – דודה ואליה – לא באמת דודה, אלא קרובת משפחה רחוקה. הגיעו כשהאמא שלי כבר לא תפקדה. סבתא טניה – אמא של ואליה. אחרי שאמא נפטרה, ואליה לקחה אותי. הם קיבלו כסף עליי. הדוד כל הזמן התלונן. ולאן אלך? מהשכירות צריך לעזוב. אבל אותך זכרתי! התמונה שלך הייתה במסגרתו של אמא על המראה, ועכשיו באלבום. חשבתי שאתה שחקן מפורסם. שאלתי את אמא, היא אמרה תסביר לי כשאגדל. איריס הכינה פדור ארוחת בוקר ושלחה אותו לסרט. בית הקולנוע היה קרוב לבית. – ובכן, אבא, נשארו עוד ספקות? – שאלה. – כנראה שלא. אבל צריך בדיקת DNA והכרה בבית משפט, – השיב. אחר-כך הגיעה התקף חרדה מדומה ולחץ דם גבוה לאמא החורגת – לודמילה. אבל היא נרגעה מהר ויצאה לנפוש בים. אחר-כך אזרה אומץ לראות את הילד. הוא מצא חן בעיניה, אבל לגדל אותו? לא. שיבוא לביקור – בשמחה, לגדול אצלה – לא. – יש לי עוזרת בית, אבל היא לא מטפלת! – אמרה. איש לא לחץ. פדור מיכאלוביץ’ בילה הרבה עם פדור הצעיר, אהב אותו. בכל פעם נדהם מהדמיון – שניהם לא אוהבים דייסת סולת, אבל אוהבים חתולים. אשתו של הבוגר אלרגית לחתולים, ולצעיר אין דירה משלו להביא אליה גור. שניהם סבלו מאותה שיגוי קל… ובלי לדבר על דמיון חיצוני יוצא דופן… לבסוף נשלמו העניינים הרשמיים – תהליך ארוך של חודשיים לקביעת אבהות. פדור הבוגר הביא את פדור לדירה של איריס ואמר: – מעכשיו אתּה הבן שלי לפי החוק. הנה התעודה. אני לא מכריח אותך לקרוא לי אבא, תעשה מה שנוח. תדע: אתה לא לבד בעולם, יש לך גב – אני פה, יש לך את איריס, אחותך. – ידעתי ישר שאתה אבא שלי, – חייך פדור – כבר מפעם ראשונה. – ילדים חכמים יש היום… – חייך האב וחיבק אותו. איריס הבחינה בדמעות בעיני אביה, אבל הוא חיש התעשת. פדור גר עם איריס, אך מבקר מדי פעם את לודמילה. פדור הבוגר מבקר כל יום. ואפילו אימצו גור. איזה סבא חילק גורים חינם ליד הסופר – פדור בחר את הכי קטן. קראו לו מורזיק. ברגע הזה הרגיש פדור המאושר ביותר שידע! פ.ס: פדור הבוגר הציב מצבת שיש לבנה על קברה של נאדיה. הם מבקרים אותה לעיתים קרובות, מביאים פרחים. פעם, כשרכבו קבר, פדור אמר: – אתה יודע, אבא, יום לפני שאמא הלכה, היא אמרה לי לא לבכות. היא לא תיעלם באמת – רק תעבור לעולם אחר, ותשגיח עליי. היא גם אמרה שתעזור לי, גם משם. רק עכשיו אני מבין שהיא זו שדאגה שאיריס תמצא אותי, ואחריה גם אתה! אני יודע את זה! אתה מאמין לי, אבא? – בטח שאני מאמין, – ענה אביו.
03
אבא, אתה עוד זוכר את נעמי אלקבץ? עכשיו כבר מאוחר, אבל מחר תבוא אליי. אני אכיר לך את אחי הקטן – שגם יוצא במקרה הבן שלך. זהו, לילה טוב.
Life Lessons
Un milagro en Nochevieja: —¡Pedro, explícame cómo se te ha podido olvidar! ¡Te lo he recordado varias veces esta mañana y además te mandé un mensaje! —Ana miraba a su marido con reproche. Él estaba en el umbral de la cocina, con cara culpable, encogiéndose de hombros. —Ni yo mismo sé cómo ha pasado, Anina… Se me fue de la cabeza y ya está —intentaba justificarse Pedro. —¿Y el móvil? —No lo saqué del bolsillo, así que no vi tu mensaje… Ana empezaba a hervir. —¿Así que no te olvidaste de comprar la batería nueva para el coche, pero sí se te fue de la cabeza que tenías que comprarle el regalo a la niña para ponerlo debajo del árbol? —Se me olvidó… Es que la tienda de recambios cerraba a las ocho, fui con prisa y lo demás, pues… se me pasó. Perdona. —A veces pienso, Pedro, que quieres más a tu viejo cacharro, que se estropea cada mes, que a nuestra Mónica —Ana se sentó en el taburete y suspiró mirando el reloj. El reloj marcaba las once menos cinco. Ya era tarde, era de noche, y no había forma de arreglarlo. Y esa impotencia se hacía aún más amarga. —Ana, no digas tonterías. Quiero a nuestra Mónica y tú lo sabes. Es que simplemente… lo olvidé. ¿A quién no le pasa? —¡A mí no me pasa, Pedro! —Ana quería gritar, pero hablaba en susurros para que la niña no oyera la discusión. Pedro intentó abrazar a su esposa para suavizar el inminente conflicto, pero ella se apartó y le dio la espalda… …para seguir preparando la ensaladilla rusa en la fuente. «He estado medio día haciendo esta ensaladilla para alegrar a mi marido y él… ¡se olvida el regalo de nuestra hija!» —Ya lo veía venir, tenía que haberlo hecho yo todo… Pero claro, confié en Pedro. Debería haber sabido que no es tan responsable como pensaba. —Ana, entiendo que la he cagado, pero tampoco ha pasado nada grave —insistía Pedro—. Da igual, si no hay regalo bajo el árbol. Le decimos a Mónica que… —¿Qué le dices, cariño? ¿Que su padre tiene la memoria de un pez con solo 35 años? ¿O que le importaba más la batería que su hija? —Le decimos que este año Papá Noel está muy ocupado y no ha podido venir. Mañana por la mañana le compro yo el regalo y se lo doy. Como si fuera de Papá Noel. —¿Dónde lo vas a comprar? La mayoría de tiendas no abren mañana, salvo los supermercados. Ay, Pedro, Pedro… No era difícil entender el enfado de Ana. Desde que nació Mónica, instauraron la tradición de, tras las campanadas en la Nochevieja, reunirse juntos en el árbol de Navidad y descubrir los regalos. Mónica amaba esa tradición; como tantos niños, creía en Papá Noel, en la magia y en los milagros de Año Nuevo. Su cara era todo emoción al abrir su regalo soñado. Hoy, Mónica ya había mirado varias veces bajo el árbol, expectante, y contaba a su madre cuánto deseaba el regalo de Papá Noel. —¿A ver qué me traerá este año el abuelo? Quiero una bici como la de Iván del portal dos. Pero si son patines, también me vale. Ana sonreía: justo había pedido a Pedro que le comprara a su hija unos patines. Normalmente lo escogía ella, pero hoy llamaron a Pedro al trabajo y Ana pensó que él podía pasar por la tienda al volver a casa. Pedro regresó pasadas las ocho, y cuando Ana, dos horas después, empezaba a poner la mesa y le preguntó cómplice por el regalo, él recordó de pronto que no había comprado nada… —Ana, no amarguemos el día. No lo hice a propósito. Si quieres, yo misma le explico a Mónica, seguro que lo entiende. Ana no respondió. Siguió poniendo la mesa mientras las lágrimas rodaban por sus mejillas. «¿Cómo ha podido olvidarse del regalo?» Hasta el último minuto Ana pensó que Pedro tenía escondido el regalo en algún lado, esperando el momento de ponerlo bajo el árbol. Ya era tarde, las tiendas cerradas, no había forma de comprarle nada… —¿Quieres que te ayude? —preguntó Pedro inseguro, viendo cómo Ana disponía los platos. —Gracias, ya has ayudado bastante… Justo en ese momento, Mónica entró radiante en la cocina tras haber visto todos los dibujos navideños: —¡Mamá, papá! ¡Faltan menos de dos horas para Nochevieja! ¡Enseguida vendrá Papá Noel con mi regalo! Ana fulminó con la mirada a Pedro. Pero enseguida volvió la cara, no quería que la niña sospechara nada y arruinarle la fiesta. Además, Ana ya tenía un plan para salvar la situación: pondría bajo el árbol un sobre con dinero, y escribiría encima «Para los patines de Mónica». No era lo mismo que el regalo sorpresa de siempre, pero mejor eso que nada. Quizás así, la noche podría todavía salvarse… ***** Cuando a las once la familia se sentó a cenar, llamaron a la puerta. —Pedro, ¿has invitado a alguien? —preguntó Ana, sorprendida—. Yo no he llamado a nadie. —Ni yo. ¿Serán los vecinos? Voy a ver. Id sirviendo el zumo —contestó Pedro, saliendo al recibidor. Al abrir, encontró a un hombre con barba y una chaqueta roja desgastada. No parecía Papá Noel, más bien un sintecho, algo que su aspecto y olor confirmaban. —¿Buscaba algo? ¿Se ha confundido de piso o viene a pedir dinero? Le aviso que no le voy a dar ni un euro. Seguro que lo gastaría en vino. —No, tranquilo, dinero no vengo a pedir —contestó animado el extraño. «¡Esto sí que es tener morro!», pensó Pedro. Él normalmente sentía lástima por los sintecho, pero le hizo gracia el descaro. Decía que no necesitaba dinero, cuando estaba claro que no tenía un duro. —¿Entonces…? —Pedro salió al rellano, cerrando la puerta para que no entrara el hedor. —Verá, he encontrado este gatito en el portal. ¿No será suyo? Pedro sonrió, pensando que el hombre intentaba encasquetarle el gato. —No, jamás lo había visto. Nunca hemos tenido mascotas. —¿No quiere adoptarlo? Si tiene usted una hija, seguro que le haría ilusión. Pedro negó con la cabeza. —No, gracias. El hombre se encogió de hombros. —Bueno, me lo llevo a la basura, entonces. Ya se disponía a irse, escondiendo el gato, cuando Pedro lo detuvo. —¡Un momento! ¿Cómo que llevarlo a la basura? ¿Para qué va a echar a un cachorro? Déjelo en el portal, al menos. —Le echarán igual, y en los contenedores hay cajas donde puede resguardarse y algo de comida. Pedro nunca fue amante de los animales, pero de repente le dio lástima el cachorro. Se lo imaginó solo y aterido toda la noche… No hubo tiempo para pensar: dentro le esperaban esposa e hija y el hombre ya se marchaba… —¡Déme aquí al gatito! —le arrancó el animal al hombre—. ¡No tire a la basura la vida de un cachorro! —Como usted diga —sonrió el extraño, despidiéndose por las escaleras. ***** Cuando Pedro entró, Ana y Mónica salieron preocupadas de la cocina. —¿Por qué tardas tanto? ¿Ha pasado algo? —Nada, todo bien —respondió Pedro mientras escondía disimuladamente el gato, rezando en silencio para que no maullara. Si Ana descubriese lo que traía, lo echaría de casa. Y quizá no solo al gato. Sabía que al final se enterarían, necesitaba tiempo para explicarse y pensar cómo justificar traer un animal, a una hora de la Nochevieja y sin avisar a nadie. —¿Quién era? —preguntó Ana con sospecha. —El vecino del quinto, Víctor. Hablábamos de baterías para el coche. —Ah, bueno, eres el experto. Anda, lávate y vente a cenar: ya casi es Nochevieja. —Cinco minutos y voy. En cuanto Ana y Mónica regresaron a la cocina, Pedro corrió por la casa buscando dónde esconder al gato. Balcón, imposible—frío. Aseos—podía entrar cualquiera. Dormitorios—descartados. Solo quedaba el salón… —¡Pedro! ¿Vienes o qué? —gritó Ana impaciente. —¡Enseguida! Pedro metió al gato en el armario del salón, dejó la puerta entreabierta y corrió a la cocina. ***** —¡Feliz A-ñooo Nuevo! —coreaban por la calle. Pedro también felicitó a su familia y les deseó salud y felicidad. Mientras tanto, Mónica dejó su vaso y corrió al salón. Ana, al verla, recordó que se le había olvidado el sobre de dinero y fulminó de nuevo a Pedro: —¡Ahora consuélala tú! Sin embargo, Mónica no parecía triste. Al contrario, gritó eufórica minutos después. —¡Mamá, papá, venid corriendo! ¡Mirad lo que Papá Noel me ha puesto bajo el árbol! Pedro y Ana fueron al salón y quedaron petrificados. Bajo el árbol, junto a Mónica, había un gato blanco. —¡Siempre quise un gatito y Papá Noel me lo ha traído! —casi lloraba Mónica—. Se llamará Nieve. La niña abrazó al cachorro con ternura, mientras Ana arrastraba a Pedro a un lado. —¿Esto qué es? ¿¡De dónde ha salido!? ¿Ha sido cosa tuya? —Ana, por favor, no te enfades… Ahora te lo explico todo. —¿Enfadada? ¡Mira qué feliz está Mónica! Aunque podrías haberme contado tu sorpresa y así no te hubiese gritado hoy —Ana abrazó y besó a Pedro. Pedro no daba crédito a su suerte. Por algo dicen que en Nochevieja ocurren milagros de verdad. La niña era feliz y su esposa, también. Todo gracias al gatito blanco y… Se acordó del sintecho. —Oye, Ana, tienes que saber una cosa… Pedro le susurró unas palabras al oído y Ana asintió sorprendida. ***** —Bueno, Egor, —dijo el hombre barbudo a su compañero—, ya hemos entregado todos los gatitos. Gracias a Dios. Podemos volver al sótano antes de que lo cierren por la noche. —Sí, Mijaíl, buena idea la tuya con lo de la basura —sonrió el segundo. —¿Tú crees? Temía que me echaran a patadas por decir eso… —Era arriesgado, pero sólo alguien de buen corazón se llevaría así un gatito y no permitiría que acabara en la basura. —Cierto… Los dos sintecho se sentaron en un banco junto al portal donde habían repartido cuatro gatitos que encontraron en el sótano esa tarde. Había mucha gente en la calle, pero ninguno les echaba, incluso algunos les deseaban salud y suerte, y ellos devolvían los buenos deseos. De repente, la puerta del portal se abrió y salió corriendo Pedro. —¿Y ahora qué querrá? ¿Se arrepintió y quiere devolverme el gatito? —se preguntó Mijaíl, reconociendo a Pedro. —¿Es él? Qué sorpresa… —¡Feliz Año Nuevo, buena gente! —saludó Pedro, llegando hasta ellos y ofreciéndoles una bolsa grande—. Con mi mujer, os hemos preparado una cena de fiesta en señal de agradecimiento. —No nos lo esperábamos, muchas gracias —respondieron Egor y Mijaíl emocionados. —Y esto es de mi parte —Pedro le dio al barbudo una botella de cava—. Para brindar, que es fiesta. —Bueno, Mijaíl, por fin podremos celebrar como Dios manda. Hay milagros, sí señor —se entusiasmó Egor. Pedro ya iba a irse, pero se dio la vuelta y preguntó: —¿Y dónde vais a celebrarlo, si no es indiscreción? —Pues aquí cerca, en el sótano. Allí está calentito y se duerme sobre cartones. —¿Sabéis qué? Venid conmigo. Minutos después, los tres llegaron al garaje. Pedro abrió la puerta y les invitó a pasar. —Aquí tenéis un sofá y calefactor, mesa y platos. Creo que estaréis mejor que en el sótano. La furgoneta la saco ahora y así estáis cómodos. —No hace falta, cabemos igual —protestaron Mijaíl y Egor. —No, mejor fuera. No le pasará nada. Y eso sí, no os pongáis demasiado alegres. —No somos de beber, solo un brindis —aseguró Mijaíl. —Así me gusta. Mañana vengo a veros y me contáis vuestra historia. Quizá pueda ayudaros también a «encontrar un hogar». —Es increíble —susurró Egor. —Y que lo digas —asintió Mijaíl. Y así fue la noche: realmente navideña… y llena de milagros.
00
Un milagro en Nochevieja Álvaro, explícame cómo has podido olvidarte, por favor. Te lo he recordado varias veces esta mañana y encima te he escrito un mensaje…
Life Lessons
אבא, אתה זוכר את נדיה אלכסנדרובנה מרטיננקו? היום כבר מאוחר, אבל מחר תבוא אליי. אני אכיר לך את אחי הקטן — שהוא גם הבן שלך. זהו. להתראות. הילד ישן ממש לצד דלתה של אירנה. היא הופתעה: למה ילד ישן בשעה כל כך מוקדמת בכניסה זרה? לאירנה היה עשור של ניסיון בהוראה, והיא לא יכלה פשוט להתעלם. היא התכופפה לעברו וטלטלה בעדינות את כתפו הדקה: “— היי, בחור צעיר, תתעורר!” “— מה?” הילד התרומם במבוכה. “— מי אתה? למה אתה ישן פה?” “— אני לא ישן… פשוט… השטיח שלכם רך, והשתטחתי לרגע — בלי כוונה,” ענה. אירנה גרה בבניין הזה רק חצי שנה, אחרי גירושין, והיא כמעט לא הכירה שכנים. היה ברור שהילד לא מהבניין. הוא היה בערך בן עשר, שתים עשרה, לבוש בבגדים ישנים אך נקיים. הוא דרך במקום בעצבנות. אירנה קלטה שהוא כנראה ממש חייב לשירותים. “— רוץ. אבל מהר, אני גם כך מאחרת לעבודה,” הרשתה לו להיכנס. הוא הביט בה בעיניים כחולות בלתי רגילות. “— צבע עיניים נדיר,” חשבה לעצמה, ובזמן שהוא שטף ידיים היא הכינה לו כריך. “— קח, תאכל משהו.” “— תודה! הצלת אותי. עכשיו אני יכול לחכות בשקט,” אמר כשהיה כבר במבואה. “— את מי אתה מחכה?” שאלה אירנה. “— לסבתא שלי, אנטונינה פטרובנה, היא גרה לידך. אולי את מכירה?” “— אנטונינה פטרובנה — כן, קצת. אבל היא אושפזה אתמול בבית חולים. חזרתי מעבודה כשלקחו אותה על אלונקה.” “— באיזה בית חולים?” “— כנראה בית החולים העירוני ה-20.” “— הבנתי. איך קוראים לך?” “— אירנה פדורובנה,” ענתה, כבר כשהייתה בדרך לעבודה — אבל המחשבות עליה המשיכו להציק לה. אולי, חשבה אירנה, זה פשוט אינסטינקט אימהי שלא מומש. הרי לא היו לה ילדים. בהפסקה התקשרה לביה”ח — ואכן, מצבה של הסבתא לא טוב. כשחזרה בערב — שוב ראתה את הילד מחכה בכניסה. “— אני מחכה לך! לסבתא אין סיכוי שישחררו אותה בקרוב, ולא נתנו לי להיכנס.” שאלה אותו לשמו — פדור, ולא “פדיה”. היא ערכה לו “חקירה”: “— ברחת מהבית? “— אין לי הורים, אני גר אצל דודה.” “— אז הדודה תדאג לך?” “— לא, היא לא יודעת שסבתא בבית חולים. אין לי כוח להיות אצלם. דודי שותה הרבה — ויש להם כבר ארבעה ילדים, ועוד אחד בדרך. אמרו שאני הולך לבית יתומים — אבל אני לא רוצה לשם. מפריע לך שאני פה? אמא שלי תמיד אמרה שאני ילד היפראקטיבי, עם עיניים כמו של אבא שלי…” “— איך קראו לאמא שלך?” “— נדיה אלכסנדרובנה מרטיננקו. היא הייתה טובה ויפה, עבדה כמזכירה אצל מנהל של איזו מפעל כימיקלים — לא זוכר איפה.” “— ומה עם אבא?” “— לא היה. אף פעם לא היה,” ענה בעצב. ופתאום הבינה אירנה — העיניים! אותו צבע עיניים נדיר — כמו לאביה, שהיה גם מנהל מפעל… רומן של מנהל עם מזכירה — קלאסי. האם ידע על בנו? האם נדיה קראה לבן “פדור” כי אהבה את אביה של אירנה? אירנה הייתה תמיד בת יחידה — ורצתה אח. שלחה את פדור למכולת, ומיד צלצלה לאביה: “— אבא, אתה זוכר את נדיה אלכסנדרובנה מרטיננקו? תבוא מחר. אני אכיר לך את אחי הקטן — ושהוא הבן שלך.” היא לא ידעה איך זה יסתדר — אבל ידעה שלא תיתן לאחיה ליפול למשפחה מתעללת או לבית יתומים. אבא של אירנה הגיע מוקדם מהרגיל, היא הכינה לו ארוחת בוקר וסיפרה הכל. “— באמת הייתה נדיה מרטיננקו, הייתה מזכירה מצוינת, וגם יפה, לא עמדתי בפיתוי… פעם היא שאלה אם אני רוצה בן, ואני עניתי שיש לי כבר בת, ולבן כבר מאוחר. אחרי זה היא עזבה לתקופה — חזרה, אמרה שנישאה ויש לה בן… כמה שנים אחר כך נפטרה, אני חתמתי על עזרה כספית, רק אז שמעתי.” הילד פדור נכנס, והדמיון בינו לאביה היה בולט אפילו יותר. הם לחצו ידיים: “— פדור ניקולאייביץ’.” “— פדור פדורוביץ’ מרטיננקו,” ענה הילד. אירנה הסבירה: נדיה המציאה בעל, כדי שלאביה לא יהיו ייסורי מצפון. פדור מעולם לא פגש אבא. וה”דודה” היא בעצם קרובת משפחה רחוקה. בהמשך קיבל פדור הצעיר את כל המסמכים המתאימים — פדור המבוגר אמר: “— מהיום אתה הבן שלי על פי חוק. היה תמיד, רק לא ידעתי. תסלח לי, אם תוכל. אתה לא לבד — יש לך אותי, ואירנה אחותך.” אירנה ופדור הצעיר אימצו גור חתולים, וקראו לו מרזיק. פדור מבקר לפעמים את אשתו של אביו — אבל גר עם אירנה, ואביו מבקר כל יום. זכרה של נדיה מונצח בפסל שיש לבן. פדור ואביו מביאים לה פרחים, ובפעם אחת, ליד הקבר, סיפר פדור: “— אמא אמרה לי יום לפני שמתה, שהיא רק תעבור לעולם אחר, ותשמור עליי משם. ועכשיו הסיפור שלנו קרה — בזכות אמא. אתה מאמין, אבא?” “— בטח מאמין,” ענה אביו.
04
אבא, אתה זוכר את נעמי אלדר? כבר מאוחר היום, בוא מחר אליי. אכיר לך את אחי הקטן, שהוא גם הבן שלך. זהו, להתראות. הילד ישן ממש ליד הדלת שלה.
Life Lessons
כשחזרתי הביתה מצאתי את הדלת פתוחה – ישר חשבתי שמישהו פרץ כדי לגנוב כסף או תכשיטים. שמי היה לריסה דמיטריבנה, בת 62, אלמנה ובודדה כבר חמש שנים. בקיץ אני גרה לבד בביתי בכפר ומטפחת את הגינה, בחורף חוזרת לדירה בעיר. אחרי שבוע של היעדרות גיליתי שמישהו חי אצלי בבית, ורק כשראיתי ילד קטן ישן על הספה הבנתי מה קרה. כך נכנס לחיי ילד חכם בשם איוואנקה, שאמו הוזניחה אותו, ובזכות עזרה מחברה בעבודה סוציאלית הפכתי לסבתא מאושרת שלו. עכשיו אנחנו גרים יחד, איוואנקה הלך לכיתה א’ והמורה לא מפסיקה להחמיא לו.
07
כשחזרתי, דלת הבית הייתה פתוחה. המחשבה הראשונה שעלתה בי מישהו נכנס הביתה. “בטח קיוו למצוא כאן שקלים או תכשיטים,” חשבתי לעצמי.
Life Lessons
כשחזרתי, הדלת הייתה פתוחה. המחשבה הראשונה – מישהו פרץ לבית. “בטח קיוו שאשמור כאן כסף או תכשיטים”, חשבתי לעצמי שמי היה לריסה דמיטרייבנה ואני בת שישים ושתיים. כבר חמש שנים שאני לבד. בעלי נפטר, והילדים הבוגרים שלי בנו משפחות משלהם וגרים בנפרד. כל עוד לא קר מדי, אני גרה בבית קטן במושב, ובחורף חוזרת לדירה הדו-חדרית שלי בעיר. ברגע שמתחמם, אני עוברת שוב לבית בכפר. אני אוהבת את החיים במושב, נושמת אוויר צח, מטפלת בגינה. ליד הבית יש יער קטן עם פטריות ופירות יער בקיץ. קרה שנאלצתי לנסוע מהמושב לשבוע בעניינים. כשחזרתי, הדלת הייתה פתוחה. חשבתי – מישהו פרץ. “בטח הניחו שאני מחזיקה כסף או תכשיטים”, חשבתי. אבל לא היו סימני פריצה והכול היה במקום. רק על השולחן הייתה צלחת – ואני לעולם לא משאירה כלים כשאני עוזבת, במיוחד שידעתי שאיעדר זמן רב. הבנתי שמישהו גר פה בזמן שלא הייתי. זה מאוד הרגיז אותי. כשנכנסתי לסלון, ראיתי ילד קטן ישן על הספה שלי. עכשיו הכול היה ברור! הילד התעורר והביט עלי בעיניים מנומנמות. הוא אפילו לא ניסה לברוח, רק ישב ואמר: – סליחה, שבאתי ככה. שמתי לב שמדובר בילד מנומס וביישן. נעשה לי חבל עליו. – ממתי אתה גר בבית שלי? שאלתי. – יומיים. – אתה לא רעב? מה אכלת? – היו לי בורקסים. נשאר קצת, תרצי? הוא הושיט לי שקית עם שאריות בורקסים, שכבר לא היו טריים. – איך קוראים לך? – איוואן. – ואני לריסה דמיטרייבנה! למה אתה לבד? הלכת לאיבוד? איפה ההורים שלך? – אמא שלי תמיד השאירה אותי לבד. כשהייתה חוזרת, הייתה עצבנית ומוציאה עליי כעס. היא תמיד אמרה שאני בעיה בחיים שלה ושבלעדי הייתה מאושרת. לפני יומיים שוב צעקה עליי. לא עמדתי בזה וברחתי מהבית. – אולי היא מחפשת אותך? – בטוח שלא. כבר קרה שברחתי לשבועות והיא לא שמה לב. לה יותר קל בלעדיי. וגם כשחזרתי, לא ראיתי אותה שמחה במיוחד. גיליתי שהוא חי עם אמא שלו, שבמקום לדאוג לו הייתה מחפשת גברים, חיה כל פעם אצל מישהו אחר, והוא נאלץ לטפל בעצמו. היה לי חבל עליו, אבל לא יכולתי לעזור – אני פנסיונרית ושירותי הרווחה לא יתנו לי להיות אפוטרופוסית, והוא גם סירב ללכת לבית ילדים. האכלתי אותו, ונתתי לו להישאר לילה נוסף אצלי – כאן לפחות בטוח יותר מהאמא. לא ישנתי כל הלילה וחשבתי על גורלו. נזכרתי שיש לי חברה טובה שעובדת ברווחה. בבוקר התקשרתי להתייעץ. נטע סמנוביץ’ הסכימה לעזור לי, אך אמרה שאצטרך להמתין. אחרי שלושה שבועות הצלחתי לאמץ את איוואן. הילד היה מאושר ומלא תודה, ואמא שלו מיד הסכימה לוותר על הזכויות כשהבינה שמישהו רוצה לטפל בו. עכשיו אנחנו חיים יחד. איוואן מספר לכולם שאני סבתא שלו – ואני מאושרת שהחיים העניקו לי נכד. הילד מאוד חכם וכישרוני. בסתיו הקרוב עלה לכיתה א’, והמורה שלו משבחת אותו. הוא למד לקרוא מהר ומצטיין בחשבון.
010
כשחזרתי לבית, הדלת הייתה פתוחה לרווחה. המחשבה הראשונה שלי מישהו פרץ פנימה. “בטח קיוו שמצאו כאן איזה שקלים מוסתרים או אולי תכשיטים”
Life Lessons
Él odiaba a su esposa. La odiaba de verdad… Habían compartido quince años de matrimonio: quince años viéndola cada mañana, pero no fue hasta el último año cuando empezaron a exasperarle terriblemente sus manías. Sobre todo una: estirar los brazos desde la cama y decir, medio dormida, “¡Buenos días, cielo! Hoy será un día maravilloso”. Una frase normal, pero sus brazos delgados, su rostro somnoliento, le provocaban rechazo. Ella se levantaba, caminaba hacia la ventana y miraba a lo lejos unos segundos. Luego se quitaba el camisón y se iba al baño. Al principio, al inicio del matrimonio, él admiraba su cuerpo y esa libertad casi descarada. Y aunque ella seguía teniendo un cuerpo magnífico, verla desnuda ahora le enfadaba. Un día incluso quiso empujarla para que se diera prisa con su “ritual matutino”, pero contuvo la rabia y tan solo dijo de mala manera: — ¡Date prisa, ya está bien! Ella nunca tenía prisa por vivir. Sabía del romance de su marido, incluso conocía a la joven con la que llevaba viéndose tres años. Pero el tiempo había cerrado las heridas del orgullo y solo quedaba la tristeza de sentirse innecesaria. Ella le perdonaba su agresividad, su indiferencia, su deseo de volver a sentirse joven. Pero tampoco permitía que él alterase su modo de vivir, saboreando cada instante. Así eligió vivir desde que supo que estaba enferma. La enfermedad avanzaba inexorablemente y pronto terminaría con ella. Al principio, deseó confesarlo todo, repartir el peso entre sus seres queridos. Pero tras una noche terrible de soledad y lágrimas, decidió guardar silencio. Con cada día sentía la serenidad de quien ha aprendido a contemplar. Buscaba refugio en una pequeña biblioteca rural, tras un viaje de hora y media. Solo allí encontraba la paz, perdida entre las estanterías que decían “Misterios de la vida y la muerte”, y leía, como buscando respuestas. Él, mientras tanto, acudía a casa de su amante. Allí todo era cálido, familiar, lleno de luz. Llevaban tres años de pasión intensa, de celos, humillaciones y dependencia. Ese día, decidió: pediría el divorcio. Ya no amaba a su esposa, la odiaba. Aquí, con su amante, empezaría de nuevo, sería feliz. Tras buscar en el fondo de su memoria algún sentimiento hacia su esposa y no hallarlo, sacó una foto de ella de la cartera y la rompió en pedazos. Quedaron en encontrarse en un restaurante; el mismo donde, seis meses antes, celebraron su decimoquinto aniversario. Ella llegó primero. Él, antes de salir, entró en casa y buscó en el armario los papeles del divorcio, nervioso, vaciando cajones. En uno de ellos estaba una carpeta azul, cerrada. No la había visto antes. La abrió y encontró informes médicos, resultados de pruebas, todos a nombre de su esposa. La sospecha le heló la sangre. ¡Enferma! Buscó el diagnóstico en Internet: “de 6 a 18 meses de vida”. Miró la fecha del informe: habían pasado seis meses. Lo demás apenas lo recuerda. Solo le retumbaba una frase: “6-18 meses”. Ella esperó cuarenta minutos. Él no contestaba al móvil. Pagó la cuenta y salió. Era un hermoso día de otoño; el sol no quemaba, pero calentaba el alma. “La vida es tan hermosa, es maravilloso estar aquí, bajo el sol, junto al bosque”, pensó. Por primera vez desde que supo de su enfermedad, sintió lástima de sí misma. Suficiente fuerza para guardar el secreto, por el bien de todos, aunque al precio de destruir la propia vida. Pronto solo quedaría el recuerdo. Andaba por la calle, viendo la alegría en los ojos de la gente, sabiendo que a ella ya no le quedaba por vivir otro invierno ni otra primavera. El dolor se desbordó en un torrente inagotable de lágrimas… Él, solo en casa, sintió por primera vez el paso implacable de la vida. Recordaba a su esposa joven, cuando eran felices, cuando amaba de verdad. De repente, los quince años juntos se le antojaron como si nunca hubieran pasado. Todo parecía aún posible: la felicidad, la juventud, la vida… En los últimos días, la colmó de cuidados, pasó con ella cada hora, y fue extrañamente feliz. Temía perderla más que a nada; habría dado su vida por salvar la suya. Si alguien le recordara su odio y el deseo de separarse, diría: “Ese no era yo”. La vio sufrir, llorar de noche, pensando que él dormía. Comprendió que no existía castigo más cruel que saber el momento exacto de la propia muerte. La vio pelear por la vida con una esperanza absurda. Ella murió dos meses después. Cubrió el camino del cementerio con flores. Lloró como un niño al ver bajar el ataúd; envejeció mil años ese día. En casa, bajo su almohada, halló un deseo escrito para Año Nuevo: “Ser feliz con Él hasta el final de mis días”. Dicen que los deseos de Año Nuevo se cumplen. Debe de ser verdad: ese año, él escribió el suyo — “Ser libre”. Cada uno obtuvo aquello que, secretamente, creía desear…
00
Odiaba a su esposa. La odiaba… Habían vivido juntos quince años. Quince años completos viéndola cada mañana, pero fue solo en el último año cuando
© 2026 VesperUm