Life Lessons
הבת שלי סרגה 80 כובעים לילדים חולים – ואז אמא שלי זרקה אותם ואמרה: “היא לא מהמשפחה שלי”
06
הבת שלי סרגה 80 כובעים לילדים חולים ואז אמא של דני זרקה אותם ואמרה: “היא לא מהמשפחה”. הגרוש שלי נפטר כשנועה הייתה רק בת שלוש. שנים היינו “
Life Lessons
הבת שלי סרגה 80 כובעים לילדים חולים – ואז אמא שלי זרקה אותם ואמרה: “היא לא מהדם שלנו”
04
הבת שלי, שירה, סרגה 80 כובעים לילדים חולים, אבל אמא של דני, מרים, זרקה את כולם לפח ואמרה: “היא לא משפחה שלי”. כששירה הייתה בת שלוש, אבא שלה נפטר.
Life Lessons
לקח לי שישים וחמש שנים להבין באמת: הכאב הכי גדול הוא לא בית ריק, אלא לחיות בין אנשים שכבר לא רואים אותך. שמי אילנה. השנה מלאו לי שישים וחמש. זה אמור היה להיות גיל עגול, נעים להגייה, אבל לא שמחתי. אפילו העוגה שהכינה לי כלתי לא הייתה לי טעימה. אולי איבדתי את החשק – למתוק, ולתשומת לב. רוב חיי האמנתי שזקנה היא בדידות – חדרים שקטים, טלפון שמפסיק לצלצל, סופי שבוע ללא קול. חשבתי שזאת העצב הכי עמוק. היום אני יודעת שיש כאב גדול יותר. כי הגרוע מהבדידות הוא בית מלא אנשים שבו את הופכת שקופה. בעלי נפטר לפני שמונה שנים. היינו נשואים שלושים וחמש. הוא היה שקט, רגוע, איש של מעשים – יודע לתקן כיסא שבור, להדליק תנור קר, ומרגיע אותי במבט אחד. כשהלך, העולם התערער לי. נשארתי לגור קרוב לילדיי – ניר ודנה. נתתי להם הכול. לא כי היה צריך, כי כך הבנתי מה זו אהבה. הייתי שם עם כל חום, כל מבחן, כל סיוט בלילה. האמנתי שמתישהו, האהבה תחזור באותה צורה. לאט-לאט הביקורים שלהם הלכו והתרחקו. “אמא, לא עכשיו.” “פעם אחרת.” “אנחנו עסוקים בסוף השבוע.” וחיכיתי. יום אחד ניר אמר: “אמא, בואי תעברי אלינו. יהיה לך נחמה.” ארזתי את חיי בכמה קרטונים. את הפוך שתפרתי – תרמתי, את הקומקום הישן – נתתי לשכנה, את האקורדיון המאובק – מכרתי, ועברתי לביתם המואר והמודרני. בהתחלה היה חם. הנכדה חיבקה אותי. עדי הגישה לי קפה. ואחר כך הטון השתנה. “אמא, תורידי ווליום בטלוויזיה.” “תהיי בחדר שלך, יש לנו אורחים.” “בבקשה, אל תערבבי כביסה.” ואז המילים שכל כך כאבו: “שמחים שאת פה, אבל שלא יהיה יותר מדי.” “אמא, תזכרי – זה לא הבית שלך.” ניסיתי לעזור – לבשל, לקפל כביסה, לשחק עם הנכדה. אבל הרגשתי בלתי נראית. או אפילו יותר גרוע – נטל שקט, שמביטים עליו בעדינות. לילה אחד שמעתי את עדי אומרת בטלפון: “חמותי כמו אגרטל בפינה – נמצאת, אבל כאילו לא באמת. ככה פשוט יותר.” לא ישנתי כל הלילה. שכבתי והבטתי בצללים על התקרה, והבנתי אמת כואבת – מוקפת משפחה, אבל בודדה מאי פעם. חודש אחר כך הודעתי שמצאתי דירת חדר קטנה במושב, דרך חברה. ניר חייך חיוך הקלה שלא ניסה להסתיר. עכשיו אני חיה בדירה צנועה מחוץ לחדרה. מכינה לעצמי קפה בבוקר. קוראת ספרים ישנים. כותבת מכתבים שלעולם לא יישלחו. בלי הפרעות. בלי ביקורת. שישים וחמש שנים. אני כבר לא מצפה ליותר מדי. רק להרגיש שוב אדם. לא נטל. לא לחש ברקע. למדתי: הבדידות האמיתית היא לא השקט שבבית. היא השקט בלב של האנשים שאת אוהבת. זו היכולת להיות נסבלת, אבל לא נשמעת. להתקיים, בלי שיראו אותך באמת. הזקנה לא ניכרת רק בפנים – היא מתבטאת באהבה שהענקת, וברגע הנוקב שבו את מגלה – שאף אחד כבר לא מבקש אותה.
0225
לקח לי שישים וחמש שנים להבין באמת. הכאב הגדול ביותר הוא לא בית ריק. הכאב האמיתי הוא לחיות בין אנשים שכבר לא רואים אותך. שמי יעל. השנה מלאו לי שישים וחמש.
Life Lessons
לקח לי שישים וחמש שנים להבין באמת: הכאב הגדול ביותר הוא לא בית ריק. הכאב האמיתי הוא לחיות בין אנשים שכבר לא רואים אותך. שמי אילנה. השנה חגגתי שישים וחמש. מספר נעים, קל על הלשון, אבל לא הביא לי שמחה. אפילו העוגה שהכינה לי כלתי לא הייתה לי טעימה. אולי איבדתי את התיאבון – למתוק ולקצת תשומת לב. רוב חיי האמנתי שהזִקנה היא בדידות. חדרים שקטים. טלפון שלא מצלצל. סופי שבוע דוממים. חשבתי שזה העצב הכי עמוק. היום אני יודעת שיש משהו כואב יותר. גרוע מהבדידות הוא בית מלא אנשים, שבתוכו את הולכת ונעלמת. בעלי נפטר לפני שמונה שנים. היינו נשואים שלושים וחמש שנה. הוא היה שקט, מאוזן, אדם של מעט מילים והרבה נחמה. ידע לתקן כיסא שבור, להדליק תנור קר ובעיניו להרגיע לי את הלב. כשהלך, העולם יצא מאיזון עבורי. נשארתי לגור קרוב לילדיי – מיכאל ואילה. נתתי להם הכל. לא כי ציפיתי, אלא כי אהבתי אליהם הייתה כל עולמי. הייתי שם בכל מחלה, כל מבחן, כל סיוט לילה. האמנתי שיום אחד, האהבה תחזור אליי באותה הצורה. לאט לאט הביקורים הלכו ופחתו. “אמא, עכשיו לא.” “פעם אחרת.” “בסופ”ש הזה אנחנו עסוקים.” וחיכיתי. יום אחד מיכאל אמר: “אמא, תבואי לגור אצלנו. יהיה לך חברה.” ארזתי את חיי בכמה קופסאות. תרמתי את השמיכה שתפרתי, נתתי את הקומקום לשכנה, מכרתי את האקורדיון המאובק, ועברתי לדירה החדשה והמודרנית שלהם. בהתחלה היה חמים. הנכדה חיבקה אותי. אנה הציעה לי קפה בכל בוקר. ואז הטון השתנה. “אמא, תנמיכי את הטלוויזיה.” “תישארי בחדר שלך, יש לנו אורחים.” “בבקשה, אל תערבבי את הכביסה שלך עם שלנו.” ואז מילים שהפכו לאבנים: “אנו שמחים שאת כאן, אבל אל תגזימי.” “אמא, תזכרי שזה לא הבית שלך.” ניסיתי להיות לעזר. בישלתי, קיפלתי כביסה, שיחקתי עם הנכדה. אבל הרגשתי בלתי נראית. ולעתים גרוע מזה – משקל כבד שכולם מתהלכים סביבו על קצות האצבעות. לילה אחד שמעתי את אנה מדברת בטלפון. אמרה: “חמותי כמו אגרטל בפינה, נמצאת, אבל כאילו לא קיימת. ככה זה יותר קל.” לא עצמתי עין בלילה ההוא. שכבתי ערה, מתבוננת בצללים על התקרה, והבנתי משהו כואב. מוקפת במשפחה, אך בודדה מאי פעם. חודש אחרי אמרתי להם שמצאתי מקום קטן במושב, דרך חברה. מיכאל חייך חיוך של הקלה שלא טרח להסתיר. היום אני גרה בדירה קטנה ליד פרדס חנה. מכינה לעצמי קפה בבוקר. קוראת ספרים ישנים. כותבת מכתבים שלעולם לא יישלחו. בלי הפרעות. בלי ביקורת. שישים וחמש שנים. הציפיות שלי קטנות עכשיו. אני רק רוצה להרגיש שוב בן אדם. לא עול. לא לחש ברקע. למדתי: הבדידות האמיתית איננה השקט בבית, אלא השתיקה בלב של אלה שאת אוהבת. זה להיות נסבלת, אבל לא באמת נשמעת. להתקיים בלי להיות באמת נראית. הזִקנה אינה ניכרת בפנים – היא האהבה שכבר נתת, והרגע שבו את מבינה, שאף אחד כבר לא מחפש אותה.
06
נדרשו לי שישים וחמש שנים להבין באמת. הכאב הכי גדול הוא לא בית ריק. הכאב האמיתי הוא לחיות בין אנשים שכבר לא מבחינים בך. שמי אדם. השנה חגגתי שישים וחמש.
Life Lessons
לקח לי שישים וחמש שנים להבין באמת: הכאב הכי גדול הוא לא בית ריק – אלא בית מלא באנשים שלא רואים אותך יותר. שמי ענת, והשנה מלאו לי שישים וחמש. מספר עגול, נעים ללשון, אבל לא הביא איתו שמחה. אפילו העוגה שהכינה לי כלתי לא הייתה מתוקה. אולי פשוט איבדתי את התיאבון – גם למתוק, גם לתשומת לב. רוב חיי חשבתי שזקנה היא בדידות – חדרים שקטים, טלפון שלא מצלצל, סופי שבוע דוממים. דמיינתי שזו העצבות האמיתית. עכשיו אני יודעת: יש כואב מזה. גרוע יותר מבדידות הוא בית שבו את נעלמת לאט-לאט, למרות שכולם בסביבה. בעלי נפטר לפני שמונה שנים. היינו נשואים שלושים וחמש שנה. הוא היה איש של שלווה, מילותיו מועטות ונחמתו עמוקה. ידע לתקן כסא שבור, להדליק תנור סורר, וכשהזיז מבט, ליישב גם את הלב שלי. כשהלך, העולם התערער. נשארתי קרובה לילדיי – רוני ואלה. נתתי להם הכל, לא כי ‘צריך’, אלא כי אהבה היא הדרך שבה הבנתי חיים. הייתי שם בכל חום, כל מבחן, כל חלום רע. האמנתי שיום אחד אהבתי תחזור אליי, בדיוק באותה צורה. עם הזמן, הביקורים התמעטו. “אמא, לא עכשיו.” “בפעם אחרת.” “הסופ”ש אנחנו עסוקים.” וחיכיתי. יום אחד רוני אמר: “אמא, תבואי לגור אצלנו. יהיה לך חברה.” ארזתי את חיי לכמה קופסאות, תרמתי את השמיכה שתפרתי, נתתי את הקומקום לשכנה, מכרתי את האורגן הישן ועברתי אל הבית הגדול והמודרני שלהם. בהתחלה היה חם. הנכדה חיבקה אותי, טלי הציעה לי קפה כל בוקר. אחר כך הטון השתנה. “אמא, תורידי ווליום.” “תישארי בחדר, באים אלינו חברים.” “אל תערבי את הכביסה שלך עם שלנו.” ואז הגיעו המילים שנשארו בי כמו אבנים: “אנחנו שמחים שאת כאן, אבל אל תגזימי.” “אמא, תזכרי שזה לא הבית שלך.” ניסיתי להיות מועילה: בישלתי, קיפלתי כביסה, שיחקתי עם הנכדה, אבל הייתי כאילו שקופה. אולי גרוע מזה – משקל שקט שכולם מהלכים סביבו על קצות האצבעות. לילה אחד שמעתי את טלי משוחחת בטלפון. היא אמרה: “החמות שלי כמו אגרטל בפינה. היא קיימת, אבל כאילו לא. ככה זה יותר פשוט.” לא עצמתי עין. שכבתי וראיתי צללים על התקרה והבנתי משהו כואב: מוקפת משפחה – אבל בודדה יותר מלפני כן. חודש אחר כך אמרתי שמצאתי דירה קטנה ביישוב בגליל, שידידה הציעה לי. רוני חייך בהקלה, אפילו לא ניסה להסתיר. היום אני גרה בדירה צנועה מחוץ לכרמיאל. מכינה לעצמי קפה בבקרים. קוראת ספרים ישנים. כותבת מכתבים שלא אשלח לעולם. בלי הפרעות, בלי ביקורת. שישים וחמש שנים. כבר לא מצפה להרבה. רק עוד להרגיש אדם – לא עול, לא לחישה ברקע. למדתי: הבדידות האמיתית היא לא בשקט של בית – היא בשקט שבלבבות של אהוביך. היא להיות נסבלת, אף פעם לא נשמעת. להתקיים – מבלי שאף אחד באמת רואה אותך. זקנה לא נמצאת בפנים. הזקנה היא באהבה שנתת – והרגע שאת מבינה שאף אחד כבר לא צריך אותה.
03
לקח לי שישים וחמש שנה כדי להבין באמת. הכאב הכי גדול זה לא בית ריק. הכאב האמיתי הוא לחיות בין אנשים שכבר לא רואים אותך. שמי עינת. השנה חגגתי שישים וחמש.
Life Lessons
אספתי אותה למשאית כי נשבר לי הלב… אבל מה שמצאתי מתחת למושב הקפיא אותי כבר שנים אני נוהג משאית בין תל אביב, חיפה ובאר שבע. הסעתי כל דבר – מלט, עץ, פירות, חלקי חילוף… אבל אף פעם לא הסעתי “סיפור” שטלטל אותי כך. ביום ההוא העליתי את סבתא עליזה. ראיתי אותה צועדת ליד הכביש – צמודה למעקה, לאט, כאילו כל צעד מכביד עליה. הייתה במעיל כהה, נעליים שחוקות ומזוודה ישנה וקטנה קשורה בחבל. — ילד… אתה נוסע לעיר? — שאלה אותי בשקט, בקול של אמא עברייה שספגה יותר ממה שסיפרה. — בואי, סבתא. אקפיץ אותך. ישבה זקופה, ידיים בחיק, מחזיקה מחרוזת ומביטה מהחלון, שותקת – כאילו נפרדת ממשהו. אחרי רגעים ארוכים אמרה: — זרקו אותי מהבית, ילד. לא בכי, לא צעקה, רק עייפות. הכלה אמרה: “פה כבר אין לך מקום. את מפריעה.” התיקים כבר חיכו ליד הדלת. והבן שלה… הבן שלה… עמד שם. שתק. לא הגן עליה. תאר לך לגדל ילד לבד, לטפל בו בחום, לחלק איתו לחם, ללכת ברגל כי אין כסף לאוטובוס… ובסוף, זה שאהבת כל כך יביט בך כעל זרה. סבתא עליזה לא התווכחה. רק לבשה את המעיל, לקחה את המזוודה ויצאה. נסענו בדממה. אחרי זמן מה הושיטה לי כמה עוגיות יבשות עטופות בשקית. — הנכד שלי היה אוהב אותן… כשהיה עוד בא אליי — לחשה. אז קלטתי — אני לא מסיע נוסעת. אני מסיע כאב של אם, כבד מכל מטען. כשהגענו לעצור, ראיתי לצידה כמה שקיות ניילון. משהו בי לא נתן לי לשתוק. — מה יש לך שם, סבתא? היססה, ואז פתחה את המזוודה. מתחת לבגדים, כסף. חסכונות של שנים. — החסכונות שלי, ילד. קצבה, סריגה, מתנות מהשכנים… הכל לנכדים. — והבן שלך? הוא יודע? — לא. והוא גם לא צריך לדעת. בלי כעס. רק עצב. — למה לא בזבזת על עצמך? — כי קיוויתי שאזדקן אתם. ועכשיו אפילו לא מרשים לי לראות את הילד. אמרו לו ש”נסעתי”. דמעות עלו בעיניה. לי התכווץ הגרון. הסברתי לה שאסור להסתובב כך עם כסף, בישראל שודדים גם על פחות. לקחתי אותה לבנק בעיר הקרובה. לא כדי לקנות בית. רק כדי שתהיה בטוחה. כשסיימה להפקיד את הכסף, נשמה עמוק — כאילו הסירה מעצמה מטען שדיכא אותה שנים. — ועכשיו, לאן? — שאלתי. — לאישה מהכפר. אמרה שיש לה חדר בשבילי. רק עד שאתארגן… הורדתי אותה שם. רצתה להציע לי כסף. סירבתי. — כבר נתת מספיק, סבתא. — עכשיו תנסי פשוט לחיות. לפעמים החיים מפגישים אותנו עם אנשים שכולם שכחו… רק כדי להזכיר כמה קל לגרש אמא — וכמה קשה לישון עם עצמך אחר כך.
0812
עליתי לאוטובוס כי נעשה לי עצוב… אבל מה שמצאתי מתחת למושב שלה הקפיא לי את הדם. כבר שנים שאני נוהג משאית בדרכים בין תל אביב, אשדוד ובאר שבע.
Life Lessons
הרמתי אותה לטרמפ כי ליבето ми נחמץ… אבל מה שגיליתי מתחת למושב שלה הקפיא אותי. שנים אני נוסע במשאית בין תל אביב, חיפה ובאר שבע. הסעתי הכל – מלט, עצים, פירות, חלקי חילוף… אבל אף פעם לא “הסעתי סיפור” שטילטל אותי כך. ביום ההוא הרמתי את סבתא דוריס. ראיתי אותה צועדת ליד הכביש – דבוקה לגדר, איטית, כל צעד כבד עליה. היא לבשה מעיל כהה, נעליים בלויות ומזוודה קטנה ישנה, קשורה בחוט. “אדון… לעיר אתה?” שאלה בלחישה, בקול של אמא עברייה שספגה יותר משתים ביטאה. “תעלי, סבתא. אני אסיע אותך.” ישבה עם ידיים על הברכיים, סוחטת מחרוזת מבין אצבעותיה ומביטה מחוץ לחלון – כמו נפרדת מהכול. אחרי רגע אמרה בשקט: “העיפו אותי מהבית, בן.” לא דמעות. לא צעקה. רק עייפות. הכלה אמרה: “כבר אין לך מקום כאן. את מפריעה.” המזוודה כבר חיכתה ליד הדלת. ובנה… הבן שלה… עמד. שתק. לא הגן. אתה מסוגל לדמיין לגדל ילד לבד? לפרוס חצי לחם, להוריד חום, ללכת ברגל כי אין כסף לאוטובוס… ובסוף, מי שאהבת הכי הרבה, מסתכל עלייך כמו על זרה. סבתא דוריס לא התווכחה. רק לבשה מעיל, תפסה את המזוודה ויצאה. נסענו בדממה. באמצע הדרך הושיטה לי מספר עוגיות יבשות בשקית ניילון. “הנכד שלי אהב אותן… לפעמים עוד היה בא.” לחשה. שם הבנתי – אני לא מסיע נוסעת. אני מסיע כאב של אמא, כבד מכל מטען. כשעצרנו רגע, הבחנתי בכמה שקיות ניילון מתחת למושב שלה. לא נתן לי שקט. “מה את מחביאה שם, סבתא?” היססה, פתחה את המזוודה. מתחת לבגדים – כסף. חסכונות של שנים. “הפנסיה שלי, סריגות, עזרה משכנים… הכל לנכדים.” “הבן שלך יודע?” “לא, וגם אסור.” בלי כעס. רק צער. “למה לא הוצאת לעצמך?” “חשבתי שאזדקן אצלם. עכשיו אפילו את הילד לא מרשים לי לראות. אמרו לו ש’נסעתי’…” עיניה התכסו דמעות. לי נשבר הגרון. הסברתי שלא מסתובבים בארץ עם כזה סכום. ליוויתי אותה לבנק בעיר – לא לקנות דירה, רק שתהיה מוגנת. אחרי שהפקידה, נשמה עמוק – כאילו הורידה משק שישבה עליו שנים. “ולאן עכשיו?” שאלתי. “לאישה מהיישוב. יש לה חדר בשבילי. רק עד שאסתדר…” הורדתי אותה שם. רצתה לשלם לי. סירבתי. “כבר נתת מספיק, סבתא. עכשיו תחיי.” לפעמים, הדרך מפגישה אותנו עם אנשים שכולם שכחו… כדי להזכיר לנו כמה קל לגרש אמא, וכמה קשה אחר-כך לישון עם עצמך.
09
עליתי למשאית, כי התכווצо לי הלב… אבל מה שהיא הסתירה מתחת למושב, הקפיא אותי. כבר שנים אני נוהג משאית בכבישים בין תל אביב, אשקלון ובאר שבע.
Life Lessons
לקחתי אותה לטרקטור כי ריחמתי… אבל מה שמצאתי מתחת למושב הקפיא לי את הדם. כבר שנים שאני נוהג משאית בכבישים בין תל אביב, באר שבע וחיפה. הובלתי הכול – מלט, עץ, ירקות, חלפים לרכב… אבל אף פעם לא “הובלתי סיפור” שטלטל אותי ככה. אותו יום העליתי את סבתא מרים. ראיתי אותה הולכת בצד הדרך – צמודה לגדר, לאט, כאילו כל צעד עולה לה במאמץ. הייתה במעיל כהה, נעליים שחוקות ומזוודה ישנה, קשורה בחוט. “בחור… אתה נוסע לעיר?” שאלה בשקט, בקול של אמא ישראלית שכבר עברה יותר מדי, דיברה פחות. “עליי, סבתא. אני אקח אותך.” התיישבה זקופה, הידיים בחיק. חיבקה מחרוזת מבורכת והביטה מבעד לחלון בלי להגיד מילה, כאילו נפרדת ממשהו יקר. כעבור רגע אמרה פתאום: “גרשו אותי מהבית, בן שלי.” לא דמעה. לא זעקה. רק עייפות. הכלה אמרה: “פה כבר אין לך מקום. את מפריעה.” התיקים נזרקו ליד הדלת. והבן שלה… הבן שלה… עמד שם. שתק. לא הגן עליה. אתה יכול להבין מה זה לגדל ילד לבד? לעמוד איתו בלילה על חום, לחלק איתו פרוסת לחם לשניים, ללכת ברגל כי אין כסף לאוטובוס… ויום אחד הילד הזה, שהכי אהבת, מביט בך כאילו את זרה. סבתא מרים לא התווכחה. רק לבשה את המעיל, תפשה את המזוודה ויצאה. נסענו בדממה. אחרי זמן מה הגישה לי עוגיות יבשות, עטופות בניילון. “הנכדה שלי אהבה אותן… כשהייתה עוד באה אליי,” אמרה חרש. באותו רגע הבנתי — אני לא מסיע נוסעת. אני מסיע כאב של אם, כבד יותר מכל מטען. כשעצרנו רגע בצד, הבטתי אל מתחת למושב שלה – היו שם כמה שקיות פלסטיק. לא הצלחתי להתעלם. “מה יש שם, סבתא?” היססה, ואז פתחה את המזוודה. מתחת לבגדים – כסף. נחסך לאורך שנים. “החסכונות שלי, בן. קצבת זקנה, קצת מצמר שסרגתי, עזרה משכנים… הכול לנכדים.” “הבן שלך יודע?” “לא. והוא לא צריך לדעת.” בלי שריטה של כעס. רק עצב. “למה לא בזבזת על עצמך?” “חשבתי שאזדקן אצלם. ועכשיו אפילו לא נותנים לי לראות את הילדה. אמרו לה שעזבתי.” העיניים דמעו. לי התכווץ הגרון. אמרתי לה שאסור לה להחזיק ככה כסף. בישראל גם בשביל פחות שודדים. לקחתי אותה לסניף בנק בעיר. לא בשביל לקנות בית. רק שתהיה בטוחה. כשהפקידה את הכל, יצאה בחוץ ולקחה נשימה עמוקה — כאילו הניחה מעמסה ששנים ריסקה אותה. “ומה עכשיו?” שאלתי. “יש מישהי מהמושב, אמרה שיש לה חדר בשבילי. זמני… עד שאסתדר.” השארתי אותה שם. רצתה לשלם לי. סירבתי. “נתת כבר מספיק, סבתא.” “פשוט תחיה.” לפעמים החיים פוגשים אותנו עם אנשים שכולם שכחו… רק כדי להזכיר לנו עד כמה קל לגרש אם וכמה קשה להירדם אחרי זה בלילה.
07
עליתי למשאית, כי נצבט ми הלב אבל מה שמצאתי מתחת למושב שלה, הקפיא אותי. כבר שנים שאני נוסע עם המשאית בדרכים בין תל אביב, באר שבע וירושלים.
Life Lessons
בגיל 54 עברתי לגבר שהכרתי רק כמה חודשים, רק כדי לא להפריע לבת שלי – אבל מהר מאוד קרה לי סיוט שבגללו הצטערתי על כל צעד שלי. חשבתי שבגיל 54 כבר אי אפשר להתבלבל באנשים, שהניסיון מלמד לקרוא אנשים כמו ספר פתוח. אבל התברר שהייתי פשוט תמימה מדי. גרתי עם הבת שלי ועם החתן. הם אנשים טובים, דואגים, אוהבים. אבל תמיד הרגשתי שם זרה בבית שלהם, כאילו אני מפריעה. לא כי הם אמרו את זה – פשוט האווירה הפכה להיות כבדה כל כך, שהרגשתי שאני חונקת. ניסיתי ללכת יפה, בלי לעשות דרמות, בלי להעמיס עליהם אשמה, אפילו רציתי לעזוב לפני שיגידו לי “אמא, אולי הגיע הזמן למצוא מקום משלך?” ואז קולגה הציעה – “יש לי אח, לבד, תתאימו.” צחקתי – אחרי גיל חמישים? מי בכלל מתחיל קשרים בגיל הזה? אבל בכל זאת נפגשנו. זה היה פשוט: הליכה, שיחות, קפה. בלי רעש, בלי הצגות, לא הבטיח כלום. דווקא השקט הזה מצא חן בעיניי, חשבתי – זה מה שאני צריכה עכשיו, שקט. התחלנו להיפגש – בנחת, כמו מבוגרים. הוא בישל, קיבל אותי מהעבודה, ישבנו מול הטלוויזיה, טיילנו. בלי סערות, בלי דרמות. ידעתי – זה האושר שחלמתי עליו בגיל הזה – פשוט, רגוע, ביתי. אחרי כמה חודשים הציע שאתעביר אליו. חשבתי הרבה, אבל החלטתי שזה נכון – לבת שלי יהיה חופש, ולי – תקווה חדשה. ארזתי, חייכתי, הרגעתי את כולם. בפנים הייתי מלאת חרדה. ועברתי. בהתחלה באמת היה שקט. אבל אז התחילו ההערות – המוזיקה רועשת מדי, הקפה בכוס הלא נכונה, הלחם לא לטעמו. לא ייחסתי לזה חשיבות. אחר כך התחילה קנאה: מאיחרת לחזור? מי התקשר? למה לא ענית מיד? ובתחילה חשבתי שזה מחמיא, אפילו. אבל זה החמיר – ביקורת על הבישולים שלי, כעסים, הערות. בפעם הראשונה הרים עליי קול ושבר שלט. לא האמנתי. הוא התנצל – עייף, לחץ בעבודה. האמנתי. המשכתי להצטמצם, להיות שקטה, לנסות לא להפריע. כל יום שמעתי שאני לא עושה טוב, שאין לי טעם, שלא מבינה דברים בסיסיים. התחלתי להאמין שאולי באמת הבעיה בי. לא עזבתי – לא כי אהבתי, אלא כי לא רציתי לחזור לבת שלי מובסת, לא רציתי להפריע להם שוב. שכנעתי את עצמי – עוד קצת, זה יעבור. ואז זה החמיר – כל דבר קטן הפך לצעקה, השפלה, קול רם. ושם, מול שקע מקולקל, כשנזרקה לידי מברג והתחילו הצעקות, הבנתי שזה לא ישתנה. כשהוא הלך בשבת בבוקר, ארזתי כל מה שחשוב וברחתי. שמתי את המפתח על השולחן והשארתי פתק: “אל תחפש אותי. זה נגמר”. יצאתי לרחוב ושאפתי אוויר אחרי חודשים. חזרתי לבת שלי. היא רק אמרה: “אמא, תחזרי, את תמיד רצויה כאן”. עכשיו אני חיה בשקט, מתראית עם חברות, עושה מה שאני אוהבת. לא צריכה להיות קטנה, שקטה או נעלמת בשביל אף אחד. למדתי – הגיל לא מבטל את הזכות לשקט, לכבוד, למה שמגיע לי. עדיף להיות לבד מאשר לחיות בפחד. ואם הסיפור שלי מזכיר לכן אתכן – תדעו: אף פעם לא מאוחר לברוח.
01k.
יומן אישי תל אביב, חורף אני, רות תמר זיו, ב־54, החלטתי לעבור לגור עם גבר שהכרתי רק כמה חודשים, רק כדי לא להכביד על בתי. לא שיערתי עד כמה אכאב על כל החלטה שעשיתי.
Life Lessons
— תחזרי הביתה! נדבר שם, לא ברחוב! — זרק מקסים בכעס. — לא חסר לי לעשות כאן סצנה לעוברים ושבים! — יאללה, בסדר! — סיננה ורד מתחת לשפם. — כאילו מי אתה בכלל! — ורד, אל תוציאי אותי מהכלים! — איים מקסים. — נדבר בבית! — אוי, איזה גבר! — היא זרקה את הצמה לאחור והלכה הביתה. מקסים חיכה שוורד תתרחק, שלף את הטלפון ולחש למיקרופון: — כן, היא בדרך. תקבלו אותה שם כמו שדיברנו! ושתדע מי בעל הבית — ישר למרתף שתנמיך טונים! אני כבר מגיע! כבר עמד להיכנס למכולת כשהחזיק בו פתאום גבר לא מוכר. — סלח לי שאני מתערב — חייך הגבר במבוכה — הגברת שהייתה איתך… — אשתי. מה העניין? — מצחו של מקסים התקדר. — שום דבר… סליחה, רק שתגיד לי, קוראים לה במקרה ורד מלכיאלי? — כן, לפני החתונה הייתה מלכיאלי. למה? — וגם שם אבא שלה…? — שרגא, כן! — התרגז מקסים. — מאיפה אתה מכיר את אשתי? — אוי, בחייך, אני לא מכיר אותה אישית! אני… מעריץ! — תשמע, מעריץ, רוצה שאספור לך צלעות? על המקום! מה נסגר איתך? — לא לא, לא בקטע כזה! אני מעריץ הכישרון שלה! — איזה כישרון כבר יש לה… — התבלבל מקסים, — בחייאת, להשיג הרחקה לכל החיים מקרב מואי-תאי בגיל 18 על אלימות יתר – כישרון אדיר! — התרשם הגבר. — חבל שפרשה אחרי כמה טורנירים… לראות אותה בזירה היה תענוג! ידיו של מקסים רעדו כשהוציא את הנייד שנפל והתפרק. נסה להפעילו – סרב. רץ לבית. “אלוהים, רק שאספיק…” כשוורד הופיעה אצלנו בשכונה, כולם שמו לב. מי לא היה שם לב? בחורה צעירה, ספורטיבית, מעניינת ומשעשעת. עוד הגיעה לעבוד כמורה לספורט בחינוך היסודי. כולם חשבו שהיא כולה סטודנטית לעבודה מעשית — מסתבר שהיא בת עשרים וחמש ובאה להישאר. את משפחתה לא הביאה, הגיעה לבד. — משהו מסריח כאן! — ריכלו הנשים. — צעירה כזו ובאה אלינו? מסתתר פה סוד שחור! — מה כבר יכול להיות? — פטטה אחרת. — בטח התבאסה מגבר, באה לרפא לב שבור! — או ברחה מההורים… גם קורה, ראיתי בטלוויזיה! מקסים הסתכל מרחוק, והסתייג: — לך תדע איזה סיפור חיים יש לה… נברר, ואז נחליט. החיים בבית הספר לא רק עבודה קשה. ישיבות מורות – שכולם מרכלים ושופכים לב. בתוך חצי שנה גילינו את הסיפור של ורד. — ההורים שלי – אנשי עסקים רציניים. יום אחד הכול נפל, והם החליטו לשדך אותי למישהו חזק כדי להציל את העסק. אילו הייתם רואים את השידוך… העדפתי לברוח על חיי! — ואת רוב הזמן לבד? — שאלה מורה ותיקה. — בכל מקום יש אנשים, — משכה ורד בכתפיה. — עדיף לבד מאשר להתחתן בלי לאהוב! — תמצאי כאן אהבה! — עודדו אותה הקולגות. — היישוב קטן, אבל אנשים טובים יש! הסיפור האותנטי הגיע לעיירה. מקסים החליט – זאת אקח לאישה. המועמדות המקומיות חמדניות ובוטות, היא חדשה וככה גם לא נצטרך לראות את המשפחה! — היא צעירה, חטובה, ספורטיבית — לא סתם מורה לספורט! תביא לנו ילדים חזקים, וגם תעזור בבית! — חתונה מצוינת — הסכימו כולם. — ואם תעשה בעיות, נלמד אותה בדרך שלנו! הרי לא חששנו – מקסים היה גבר נאה ובעל תפקיד בכיר במרכז הלוגיסטיקה של הירקות. עבד קשה, התקדם, הוכיח את עצמו. אחיו מנהל אבטחה קשוח במיוחד. גם כשעובדים התלוננו, כולם העדיפו לשתוק — לפחות אין גניבות. איך ורד יכלה לסרב? בתחילה הסכימה לצאת איתו, אחר כך לחיזורים, ובסוף – התחתנה. — הכלה צריכה להבין, אנחנו משפחה אחת! — דיברה חמותה. — עובדים ביחד, עוזרים אחד לשני! ככה זה אצלנו! — אין לי בעיה ללמוד, — אמרה ורד. — אבל עוולות אני לא סובלת. — חמודה, — התערבה שוב חמותה, — צדק זה עניין יחסי. יש כללים במשפחה של פעם! כבוד, חברות, צניעות וציות גורמים שיכבדו אותך! ורד הסכימה, אבל לא תיארה לעצמה את הגבולות: הרישיונות לחירות קוצצו אחרי חודש. — עבודה, סופר, וזהו! — לאן את הולכת? בבית יש מספיק עבודה! וגם גינה, תרנגולות, ברווזים! ורד! והאמת — החמות לא הגזימה. מקסים והאח בבית כמעט לא היו. הסבא רק נתן הנחיות חשובות מהספה. כל השוק על כתפי ורד והחמות – והחמות כבר לא ילדה… — ומה עם חיים אישיים? — שאלה ורד. — לא עם הבעל, החיים שלי! חברות, סרט, קפה? — לא צריך חברות לנשואות! ועוד לצאת לבד? שיתדבקו שמועות – לא תנקי! ורד לא הסכימה לקבור את עצמה. עבדה, טרחה, אבל דרשה שוויון. איפה שצריך — עמדה על שלה. — עבודה – שווים. מי שרק נותן הוראות – שישכח מזה! שנתיים וחצי חלפו – ורד לא נרגעה. דרשה שכולם ייזרמו כמוה. — אוף, איזה אופי! — התלוננה החמות. — מילה אליה – חמש חזרה! — גם אותי לא מכבדת! — קיטר הסבא. — מבקש כרית, מזון – והיא אומרת עסוקה! — מקסים, זה לא ייתכן, — אמר האח הגדול. — כך לא מתייחסים למשפחה! – צריך להשתלט עליה! אחרת עוד יישב לנו על הראש! – נכין לה קבלת פנים — נשלח אותה לבד הביתה ו “נדבר” איתה. עם מילים — מעולה. לא תבין — נוסיף כוח! ואם תמרוד — ננעל אותה במרתף, נגיד בבית הספר שטסה לחופשה! חודש תירגע! כך תכננו. בעוד מקסים מטייל איתה — המשפחה מחכה. אבל מקסים איחר. השער היה, הדלת נעדרה. במבואה האח יושב, מחזיק יד שבורה וילל. הסבא שוכב מעולף בין הרס, בחיים. המטבח — החמות באפה סגול, בידה מערוך שבור. וורד שותה תה: — בעלי, באת לקבל את שלך? — ל-לא… — בלע רוק מקסים. — אז לא יודעת מה להציע — אולי צדק? — למה לא אמרת בזמן… כמעט הרגת… — אני יודעת גבולות! כל אחד קיבל בדיוק מה שהביא! המערוך? אני שברתי! וחמותך קיבלה מהדלת – לא ממני! — מה יהיה עכשיו? — יחיו בשלום, כי מעכשיו — יש צדק. וגירושין? אל תחשוב בכלל — אני בהריון! מקסים בלע אוויר: — טוב, אהובה! אחר כך — המשפחה נרגעה, עדכנה חוקים, וביתנו הפך למקום של שלווה ואפילו אהבה. יותר אף אחד לא העז לפגוע באף אחד.
0111
תלכי כבר הביתה! נדבר שם! זרקתי לעבר יעל בעצבנות. לא חסר לי גם לעשות הצגות לעוברים ושבים ברחוב! איך שתרצה! יעל גיחכה בפנים חמוצות. תעשה מה שבא לך.
© 2026 VesperUm