HE
אני זה שנשאר בפנים. תפתחו את הדלת, תבינו את זה קודם. קוראים לי איתמר, בן שלושים ואחת, ואני עובד בתחזוקה בחניון התת-קרקעי ברחוב אבן גבירול בתל אביב, קומה מינוס שלוש.
ברק שפירא, רופא מרדים מבית חולים איכילוב, לא התכוון להישאר שם. הוא תכנן לחזור לתל אביב, לחבק את הילדים, לספר להם איך זה — לעמוד על הגג של העולם.
HE
בכלבייה העירונית ברמת גן, בכלוב מספר שבע-עשרה, שוכבת כלבה בת ארבע וחצי, גזע לברדור מעורב, שם: לונה. הוחזרה לפני שמונה ימים. לא נשכה אף אחד.
HE
הוא היה מונח בפינה הכי רחוקה של הכלוב, עם החוטם צמוד לרשת המתכת הקרה. לא נבח, לא קם, לא זז כשהמטפלת עברה עם דלי המזון. סתם שכב שם, גוש פרווה אפורה-לבנה
HE
בידיים רועדות מסרה לי מיכל אזולאי את כלוב ההובלה, ולרגע חשבתי שהיא פשוט הפסיקה לאהוב את החתול. לעיתים רחוקות טעיתי כל כך. החתלתול הקטן ישב בשקט בכלוב הדהוי
HE
תמר בן־עמי לא ציפתה שהמשפט הזה יעצור אותה באמצע גלילה בפייסבוק, בשעה עשר בלילה, כשהיא כבר בפיג'מה ועם כוס תה שהתקרר לה על השידה. מישהי כתבה בתגובה: "
HE
אני המטפלת הסיעודית של גברת רבקה, ואני נכנסת לדירה שלה בשדרות כצנלסון כל בוקר בשבע, אחרי שאני מחליפה שתי אוטובוסים מבת ים. יש לי בערך שלושים וחמש דקות
HE
ברחוב ההגנה בחולון, בקומה השלישית בלי מעלית, גרה נילי אשכנזי, בת שישים ושתיים, גננת בפנסיה. כל בוקר היא יורדת לקנות עיתון וחלה טרייה מהמאפייה של יוסי בפינה
HE
היא הייתה בת שישים ושלוש ובטוחה שאחרי מות בעלה איש לא יעז לקחת ממנה משהו. היא טעתה. קוראים לי חנה שגיא, אני בת ארבעים ואחת, ובמשך עשרים ושתיים שנה ניהלתי
HE
**מה שהומרוס באמת אמר** זהבה קרינסקי הייתה בת ארבעים ושלוש כשבדירתה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, בין ערימת מילונים לכוס תה שהצטננה מזמן, מחקה בכתב היד מילה