החיים הדחויים אמא, אפשר לקחת סוכריה מהקופסה? רק אחת! בבקשה! נועה התפתלה כמו שׁוּעל ליד הארון, לשם בוּבּה החביאה את המתוקים שהצליחה להשיג בקושי רב.
יומן אישי גילה לוי לאחרונה, עמוס, בעלי, אמר לי משפט שלא נותן לי מנוחה: “גילה, אחרי שאלך לעולמי, תצטרכי לפנות את הדירה. אני משאיר אותה לבן שלי.
Life Lessons
תוספת – רונית, אבל היא הרי עם תוספת! זה לא מפריע לך? דקלה נשענה על הגדר והביטה בשכנה, חיוך עקום על שפתיה. לא מצאת מישהי יותר טובה?
Life Lessons
כשמדברת הכאב נעמי, מתוקה שלי, אני באמת מבינה אותך, אבל אין לנו ברירה. נצטרך. אנחנו חייבות למכור את הבית. אחרי שנחלק את הכסף, יישאר לנו רק מספיק לדירה אחרת, באזור שונה.
Life Lessons
¡Paula, ¿estás lista? ¡Que voy a llegar tarde al instituto! gritó Carmen, sacudiendo la última camisa de su hermano Quique antes de colgarla en la cuerda
היא מושיטה לה עוגייה ולוחשת: “את צריכה בית, ואני צריכה אמא.” רוח דצמבר הקרירה קורעת את הלילה, ואיילת, בשמלה דקה ועם תיק גב בלוי, רועדת בתחנת
Carta a mi padre ¡Menuda eres, Lucía, menudo espectáculo! No esperaba esto de ti resopló mi madre, Carmen, olvidándose de la compostura y secándose la
פעם, לפני שנים רבות, גרתי עם כלבי הנאמן ליאור בבית קטן בפרברי ירושלים. היה זה בוקר חמים, אך עננים כבדים כיסו את השמיים, והרוח לא נשבה כלל, כאילו זמן הגשם הולך ומתקרב.
בחורף 1943, במרפאה צבאית ישנה וקרה בגליל העליון, כירורג עייף בשם דוד לוי יוצא לרגע לנשום אוויר לילי וקפוא, ומגלה, קפוא למחצה, ילד בודד בשלג. חוץ מז’
פיפה תראי אותה, איך התגנדרה! אנשים רגילים, יוצאים בבוקר לעבודה כמו שצריך, והיא?! לאן היא הולכת עם המכנסיים הלבנות האלה, ככה, על כל הלכלוך שלנו?