HE
בת שבעים ושלוש, וגברת רוחמה עדיין הגיעה כל שישי בעשר בבוקר למכון "עדן" ברחוב דיזנגוף, ישבה בכורסה השלישית משמאל וביקשה לק אדום יין –
HE
הריח של הלימונדה מהברז בחצר של סבא בבאר-שבע היה הדבר הראשון שנעם זכר כשהוא כבר בן ארבעים ושתיים, עומד במטבח של עצמו ומנסה להבין למה הוא לא מצליח להתקשר
HE
אני אכתוב סיפור מקורי מלא במציאות ישראלית, בהשראת המוטיב "אנשים תמיד ימצאו מה לבקר". הנה הסיפור: — רותי בת החמישים ושתיים עמדה במרפסת הדירה
הקניון בגרנד קניון חיפה המה כהרגלו בשעת אחר צהריים של יום חמישי. שלטי מבצעים, שקיות נייר מתנפנפות, מדרגות נעות שלא נחות לרגע. ונעמי זילברמן, בת שלושים
HE
הים בחיפה היה אפור כבד באותו ערב שלישי, והרוח מהים קרעה את מעיל הדק של נורית. היא עמדה על הטיילת בבת גלים, מביטה בגלים המתנפצים על שובר הגלים.
HE
# "רק אחות" – המילים שסגרו תיק של 41 שנה בשעה 14:20, ביום שלישי, ה־11 באוגוסט, מיכל דגן קיפלה את המדים הכחולים שלה על הברכיים ולא זזה מהמכונית.
HE
בימי שישי, סבא שלי היה פורש שולחן מתקפל בשוק הפשפשים ביפו, מסדר עליו שמיכות טלאים תפורות ביד, ומתחיל להתמקח עם תיירים עד שנשאר בלי קול. אני ישבתי לידו
HE
# הכלב שחיכה בתחנת המעברת אני נהג ג'יפ מונית, קו קבוע בין קריית שמונה למעברות הקטנות שבעמק החולה. שלושים ושתיים שנה על הכביש הזה, ואני מכיר כל אבן
HE
# החתולה של הרחוב יעבץ בבוקר ההוא בפברואר החתולה כבר לא הייתה שם. זה מה שתפס אותי ראשון — לא איזה רגש גדול, סתם עובדה קטנה שלא הסתדרה. הפינה ליד הגזוזטרה
HE
אני עובד בתחנה המרכזית בחדרה כבר חמש עשרה שנה. ראיתי הכל: נוסעים ממהרים עם מזוודות, תרמילאים אבודים, חיילים עם נשק, ריבים על מונית, וחום יולי בלתי נסבל