הטלפון צלצל. מספר שלא מכירתי. הרמתיו מיד, כשרחצתי כוסות אחרי שטיפלתי בכיריים. שלום, גברת רונית? קרא קול נשי, צעיר, עם מבטא קל מארץ השכנות.
יומן, 12 באפריל 2025 אוהבתי את הנכדה שלי, אורלי, במשך שנים שנים, ולא ידעתי עד מתי תיסחף הלב למילים של תקווה כזו. לפני שנים, שלוש עשרה, חזרתי הביתה אחרי
Caminando por la nueva ruta Sergio García salió de la puerta del antiguo taller de rodamientos de Avilés, apretando en el bolsillo un papel de cálculo.
יום שלישי, 12 ביוני היום אני מריש את המחשבות על מה שקרה בתקופה האחרונה, בתקווה שאזכור את הפרטים ובכך אלמד משהו על עצמי. במשך שנים חייתי בתחושה שהבן שלי
26 de septiembre, 2024 El autobús me dejó frente al portón de la residencia de mayores “Los Robles” a las ocho y veinte en punto.
הוא יצא לנסיעת עסקים ולא חזר. האמת שהתגלה הייתה יותר נוראה ממה שדמיינתי קם בבוקר כמו תמיד: קפה בכוס קלה נשארה בכיור, מזוודה נשמטה לתא האחורי, הוא קרא לי
Vive en la casa de la amiga, nuestra tía de Zaragoza está aquí por un mes dijo Víctor, empujando mi maleta fuera de la puerta. ¡Celia! ¡Celia, de nuevo
הטלפון צלצל. הקול בצד השני אמר: הבעל שלך עבר תאונה. אבל זה לא הכל קולה היה קר ורגולרי, כמו שמישהו קורא תסריט שלטון. הרגשתי שהדם קפא בעורקים.
למה אתה חושב שיש לך זכות להחליט מה קורה עם הרכוש שלנו ולהכניס אותי למצב ללא כל דיון? אני שואלת! קולה של אורית רעד מתוך זעם. מיכאל הביט באשמה באשתו.
Oye, que te cuento la movida que me ha tocado vivir. Resulta que mi marido, Sergio, creía que yo no sabía nada de su segunda familia y se quedó de piedra