כשהייתי קטנה, כולם אומרים שיש לי את העיניים שלו אפורות, כמו פני האגם כשהשמים מתכוונים לגשם. הסבתא חוזרת על כך שכל תנועותי דומות לאלו שלו, ואפילו האצבעות «כשלו».
לעולם לא אשכח את הלילה הקר של דצמבר ההוא, כשהטלפון רעם והקול של בתי פרץ בבכי: אמא, אני לא יכולה אני לא עומדת, לא רוצה להיפרד מאיתי, אבל צריך לעבוד תעזרי לי, בבקשה.
מרינה, קחי יושב! על מי את מתכננת להינשא? צעקה אמא, מתכוונת את הכתפיים של הבדלה שעלייה. תסבירי לי לפחות, מה בדיוק לא מרגיש לי יוסי? נאנחה אני, דמעותיה של אמא נרחבו.
מאיר, חיכינו חמש שנים. חמש. הרופאים אמרו לא יהיו לנו ילדים. והנה מאיר, תראה! נעצרתי בריח השער, לא מצליחה להאמין למראה העיניים. הוא כנסת ברגליו הקטנות
**Dagbog, 22. juni 2026** I dag har jeg ladet Tankerne vandre tilbage til den tid, hvor familien var et rodet kulisse af skæbner og uventede gæster.
למי את בכלל מתאימה? קראתי בקול רם. אחרי זה ניבטתי והלכתי. היא קפצה אל החלון והסתכלה איך הולך האדם שעמו חיה חמש עשרה שנה. היא חשבה שהקשר עמוק, נשמה לנשמה.
Da jeg var lille, sagde alle, at jeg havde hans øjne grå som søens spejlende overflade, når himlen trækker til regn. Bedstemoren gentog altid, at jeg mindede
הצעת לי תקציב נפרד, והיא חיסכה לחופשה מבלי אפילו לשאול רשות, ופינתה אותי לבד. יעקב, 52. «אתה בעצמך ביקשת תקציב נפרד, יעקב» «אבל לא כל כך נפרד!» «כמה נפרד?
Jeg vil aldrig glemme den iskolde decemberaften, hvor telefonen sang i natten som en forladt vind. Mor, jeg kan ikke klare det Jeg vil ikke miste Anton
Kære dagbog, Døren åbnede Lisbeth ikke med det samme. Hun stod med nøglerne i hånden, som om hun stadig ikke havde genkendt ringeklokken.