Life Lessons
מעולם לא חשבתי שהאדם שיפגע בי הכי הרבה תהיה החברה הכי טובה שלי – הכרנו יותר מעשר שנים, ישנה אצלי, בכתה איתי, הכירה את הפחדים, הכישלונות והתכניות שלי, סמכתי עליה בעיניים עצומות. כשפגשתי את הגבר ההוא סיפרתי לה מיד, בהתחלה שיחקה שהיא שמחה אבל תמיד הייתה תחושה מוזרה בתגובות שלה – היא לא אמרה “אני שמחה בשבילך” אלא “תיזהרי”, לא אמרה “הוא נראה אחלה” אלא “אל תתלהבי”. כל הערה שלה הייתה אזהרה במסווה של דאגה. אחרי כמה שבועות התחילו ההשוואות – הוא לא שונה מהאקסים שלך, את תמיד נפלה על אותו סוג גבר. אם שלח לי הודעות לעיתים תכופות, טענה שזה מסוכן; אם נעלם לכמה שעות – כנראה עם מישהי אחרת. לא היה אמצע. רגע אחד שינה הכול – יצאנו שלושתנו, אני הלכתי לשירותים וכשחזרתי ראיתי אותם מדברים צמודים. לא קרה כלום ברור אבל משהו הציק לי. בלילה שלחה לי הודעה שהוא “יותר מדי נחמד אליה” ושזה מחשיד. לא הבנתי, אבל התחלתי לדאוג. משם זה רק הידרדר – כל פעם שנפגשתי איתו היא התעצבנה, אמרה שאין לי זמן בשבילה, שאני משתנה. חזרה שוב ושוב שנשים לא אמורות להפסיד חברות בשביל גבר. אבל כשאני הזמנתי אותה – תמיד סירבה. השיא היה כשהראתה לי “תגובות” מאנשים שטענו שהיו איתו – בלי הוכחות, רק שמועות ופוסטים חשודים. כששאלתי למה לא סיפרה לי קודם, ענתה שלא רצתה לפגוע בי. באותו שבוע התחלתי לריב עם בן הזוג שלי על דברים שלא היו בעיה קודם, התחלתי לחשוד ולחטט, דרשתי הסברים שהוא לא הבין למה. הוא התעייף. אמר לי שהוא מרגיש שאני לא סומכת עליו – והוא לא מבין מאיפה חוסר האמון הזה. זמן קצר אחר כך נפרדנו – בתוך ויכוחים שכבר לא היה בהם טעם. הגרוע מכל בא אחר כך – חודש אחרי גיליתי שהחברה הכי טובה שלי מתקשרת איתו. קודם טענה שזה כדי לברר דברים, אחר כך שזה רק קפה, לבסוף הודתה שהם נפגשים הרבה. כשעמדתי מולה, היא לא התנצלה. אמרה שלא עשתה כלום לא בסדר – שאני בעצמי אשמה. והוא אמר לי משפט שלא יוצא לי מהראש: “עשיתי רק את מה שאת לא הצלחת לשמור עליו.” אז הבנתי הכול – זו לא הייתה דאגה ולא זהירות, זה היה תחרות. היא לא יכלה לראות אותי מאושרת, מתקדמת, עם משהו שאין לה. לא רצתה להישאר מאחור. היום אין לי לא את הגבר ולא את החברה, אבל יש לי בהירות – הפסדתי שתי מערכות יחסים, אבל זכיתי לדעת שלא כל מי שיושב לידך ומקשיב – רוצה בטובתך. יש אנשים שסתם מחכים לרגע הנכון לדחוף אותך למטה.
013
מעולם לא חשבתי שהאדם שיפגע בי הכי הרבה תהיה החברה הכי טובה שלי. הכרנו מעל לעשור. היא ישנה אצלי בבית, בכתה איתי, הכירה את הפחדים שלי, את הכישלונות שלי ואת החלומות שלי.
Life Lessons
אף פעם לא חשבתי שהאדם שיפגע בי הכי הרבה תהיה החברה הכי טובה שלי. הכרנו מעל עשר שנים, היא ישנה אצלי, בכתה איתי, הכירה את הפחדים שלי, הכישלונות והתוכניות. סמכתי עליה בלי גבולות. כשהכרתי את הבחור הזה, סיפרתי לה כבר ביום הראשון. בהתחלה העמידה פנים ששמחה בשבילי, אבל בתגובות שלה תמיד היה משהו מוזר—היא לא אמרה “אני שמחה בשבילך”, אלא “תזהרי”. לא אמרה “הוא נראה בחור טוב”, אלא “אל תתרגשי יותר מדי”. כל הערה שלה הייתה אזהרה במסווה של דאגה. תוך כמה שבועות התחילו ההשוואות; היא אמרה שהוא לא שונה מהאקסים שלי, שאני תמיד נמשכת לאותו סוג גברים. אם הוא היה שולח הרבה הודעות—אמרה שזה חשוד. אם נעלם לכמה שעות—אמרה שבטח עם מישהי אחרת. לא הייתה אצלה דרך אמצע. הרגע ששינה הכל היה כששלושתנו יצאנו לשתות, ואני הלכתי לשירותים. כשחזרתי, ראיתי אותם מדברים ממש קרוב. לא קרה כלום ברור, אבל משהו בסיטואציה הדליק לי נורה אדומה. מאוחר יותר היא כתבה לי שהוא “יותר מדי חביב” כלפיה ושהיא מרגישה שזה חשוד. לא הבנתי כלום אבל התחלתי להרגיש אי שקט. משם הכל הידרדר. כל פעם שתכננתי משהו איתו, היא נעלבה. אמרה שאין לי כבר זמן אליה, שאני משתנה. היא חזרה שוב ושוב על זה שחברות לא מבזבזות אחת את השנייה בגלל גבר. אבל כשאני הצעתי שניפגש, היא כל פעם סירבה. המשבר הגדול הגיע כשפתאום נזכרה להראות לי “תגובות” מאנשים שטענו שהיו איתו בקשר—בלי הוכחות ברורות, בלי הודעות—רק שמועות, פוסטים מהקשר, אמירות כמו “שמעתי ש…”. שאלתי למה לא הראתה לי קודם, והיא ענתה שלא רצתה לפגוע בי, אבל עכשיו כבר לא יכולה לשתוק. באותו שבוע התחלתי לריב עם הבחור על כל שטות, התחלתי לחשוד בהכל. בפעם הראשונה בחיים בדקתי לו את הנייד. דרשתי הסברים שהוא לא ידע בכלל איך לענות עליהם. נשבר. אמר שלא מרגיש שאני בוטחת בו, ולא מבין מאיפה הגיע חוסר האמון. לא הרבה זמן אחרי זה, נפרדנו—בגלל ריבים שכבר מזמן איבדו טעם. הגרוע מכל הגיע אחר כך. חודש אחרי, גיליתי שה”חברה הכי טובה” שלי בקשר איתו. בהתחלה אמרה שזה רק כדי לברר דברים, אח”כ שהם הלכו רק לקפה, ולבסוף הודתה שהם נפגשים הרבה. כשהתעמתתי איתה, לא התנצלה—אמרה שהיא לא רואה בזה שום דבר רע, ושאני זאת שנפלתי בפח. הוא אמר לי משפט שממשיך להדהד לי בראש: “עשיתי רק מה שאת לא הצלחת לשמור.” שם הבנתי הכל. זו לא הייתה דאגה, לא זהירות—זו הייתה קנאה ותחרות. היא לא יכלה לראות אותי מתקדמת ומאושרת כשלה אין את זה. לא רצתה להישאר מאחור. היום אין לי לא את הבחור ולא את החברה. אבל יש לי ראייה ברורה. כן, איבדתי שני קשרים. אבל הרווחתי משהו יותר חשוב—הביטחון לדעת שלא כל מי שיושב לידך רוצה בטובתך. יש כאלה שפשוט מחכים לרגע הנכון לדחוף אותך למטה.
02
אף פעם לא חשבתי שמי שהכי יכאיב לי יהיה דווקא החבר הכי טוב שלי. הכרנו יותר מעשר שנים. הוא ישן אצלי בבית, בכה איתי, ידע על הפחדים שלי, הכישלונות שלי והתכניות שלי.
Life Lessons
איך לדבר עם גיסי על כך שהוא שולח את ילדיו לסבתא בקיץ בלי אוכל או כסף – בזמן שאנחנו דואגים לכל ההוצאות עבור הילדים שלנו ומשלמים לה תמורת העזרה שלה, מבלי להיגרר לוויכוחים משפחתיים
0121
חמותי הציעה לעזור לנו עם הילדים בתקופת הקיץ. היא כבר בפנסיה, ויש לה הרבה זמן פנוי, אז הסכמנו מיד הרי שנינו עובדים ואין לנו אפשרות לקחת חופש ארוך באמת.
Life Lessons
אני לא בוחרת את תסריט החיים של אמא שלי: איך למדתי להציב גבולות מול הביקורת, לשמור על המשפחה שלי, ולהיות נאמנה לדרך שבחרתי – סיפור על יחסים, אכזבות, ויצירת חיים אמיתיים משל עצמי
046
לא רוצה את התסריט של אמא פעם הייתי משוכנעת שאין ביני לבין אמא שום סודות. טוב, כמעט שום סודות. יכולנו לדבר על הכול: על פחדים שהיו לי בתור ילדה, על הניצחונות
Life Lessons
A Flor de Piel… En esta familia, cada uno vivía a su aire. El padre, Alejandro, además de su esposa, mantenía relaciones con otras mujeres, a veces diferentes cada vez. La madre, Eugenia, aunque sospechaba las infidelidades de su marido, tampoco era un modelo de moralidad: le gustaba pasar tiempo fuera del hogar con un compañero de trabajo casado. Los dos hijos crecían prácticamente solos, sin verdadera orientación ni atención. La madre sostenía que el colegio debía ser quien se encargara por completo de los niños. Únicamente se reunían los domingos a la mesa de la cocina, para comer rápido y en silencio antes de desaparecer de nuevo tras sus propios intereses. Así habría seguido la familia, entre vicios y secretos, viviendo en su pequeño mundo roto, dulce solo en apariencia, hasta que un día ocurrió la tragedia irreparable. Cuando el hijo menor, Denis, tenía doce años, su padre le llevó por primera vez al garaje, como ayudante. Mientras Denis curioseaba entre las herramientas, su padre salió un momento con unos amigos aficionados al motor. De repente, del garaje comenzó a salir humo negro y después llamas. Nadie entendía nada. Más tarde se descubriría que Denis había dejado caer por accidente un soplete encendido sobre un bidón de gasolina. La gente quedó paralizada. El fuego avanzaba descontrolado. Alguien arrojó un cubo de agua sobre Alejandro y él corrió al interior. Todos contuvieron el aliento. A los pocos segundos, Alejandro salió de las llamas llevando en brazos a su hijo, inconsciente y gravemente quemado, excepto el rostro, que protegió con las manos. Alguien ya había llamado a bomberos y ambulancia. Denis fue trasladado al hospital con vida. Lo llevaron directamente al quirófano. Tras horas de angustia, el médico comunicó a los padres: – Estamos haciendo todo lo posible e imposible. Su hijo está en coma. Sus probabilidades de sobrevivir son una entre un millón. La medicina oficial no puede hacer más. Pero si Denis muestra una voluntad insólita de vivir, quizás ocurra un milagro. Resígnense. Alejandro y Eugenia corrieron a la iglesia más cercana bajo un aguacero torrencial, ajenos a todo salvo a la necesidad de salvar a su hijo. Por primera vez, mojados hasta los huesos y entre sollozos, entraron al templo. Al ver al sacerdote, se acercaron con timidez: – Padre, ¡nuestro hijo se muere! ¿Qué debemos hacer? – preguntó Eugenia entre lágrimas. – Me llamo padre Sergio. Vaya, cuando hay susto, ahí aparece Dios… ¿Os sentís muy pecadores? – No, tampoco tanto, no hemos matado a nadie, – respondió Alejandro bajando la mirada bajo el escrutinio del sacerdote. – Pero habéis matado el amor. Está ahí, muerto, a vuestros pies. Entre marido y mujer no cabe ni un hilo, y entre vosotros podrías poner un tronco de cedro que no molestaría a nadie… Rezad, hijos míos, por la salud de vuestro hijo a San Nicolás. ¡Rezad con fervor! Pero recordad, todo está en manos de Dios. No os quejéis a Él. A veces así aprende el necio. De otro modo, nunca lo entenderíais. ¡Salvad vuestras almas! ¡Con amor todo se salva! Alejandro y Eugenia, destrozados, escucharon la dura verdad frente a la imagen de San Nicolás. Clavados de rodillas, rezaron, lloraron, prometieron… Todas las relaciones fuera del matrimonio quedaron terminantemente cortadas y desterradas para siempre de sus vidas. De la vida revisaron cada hebra, cada letra… A la mañana siguiente, el médico llamó: Denis había salido del coma. Alejandro y Eugenia ya velaban a su lado. Denis abrió los ojos e intentó sonreírles. La sonrisa fue débil. En su cara se reflejaba el dolor más adulto que infantil. – Mamá, papá, os lo suplico… no os separéis, – susurró el chico. – Hijo, ¿por qué lo dices? Estamos juntos, – contestó Eugenia, acariciando suavemente la mano ardiente y débil de Denis. Él se quejó de dolor y Eugenia apartó la mano enseguida. – Lo vi, mamá… Y también, mis hijos llevarán vuestros nombres, – aseguró Denis. Alejandro y Eugenia se miraron. Seguro que deliraba, pensaron: ¿hijos? ¡No puede ni moverse! Si lograra salir adelante, eso ya sería un milagro… Pero desde entonces, Denis mejoró poco a poco. La familia volcó todos los recursos en su recuperación: se vendió el chalet, el garaje y el coche se habían perdido en el incendio, pero lo importante era que Denis vivía. Abuelos y familiares ayudaron en todo. La tragedia unió a la familia. Hasta el día más largo tiene su final. Al cabo de un año, Denis se encontraba en un centro de rehabilitación. Ya podía caminar y valerse por sí mismo. Allí conoció a María, una chica de su misma edad. También ella era víctima de un incendio, y su rostro estaba quemado. Tras varias operaciones, se avergonzaba de sí misma, huía de los espejos. Denis sintió hacia ella ternura y admiración: María irradiaba una luz especial, con una sabiduría y una vulnerabilidad fuera de lo común. Era fácil querer protegerla. Pasaban juntos todo el tiempo libre. Había muchas cosas en común. Su conversación era inagotable. El tiempo pasó… Denis y María celebraron una sencilla boda. Tuvieron hijos: primero la pequeña Alejandra, y tres años después, un hijo llamado Eugenio. Cuando por fin la familia parecía respirar en paz, Alejandro y Eugenia decidieron separarse. Toda aquella dura historia les había dejado exhaustos y no se soportaban juntos. Ambos buscaban liberación y calma. Eugenia se fue a casa de su hermana en las afueras. Antes de irse, visitó la iglesia para recibir la bendición del padre Sergio – a quien en los últimos años había dado las gracias varias veces por la recuperación de Denis. – Da gracias a Dios, Eugenia, – corregía el sacerdote. No aprobaba su marcha: – Pero si no puedes más, vete un tiempo. Descansa. La soledad puede ser buena para el alma. Pero vuelve. Marido y mujer son uno solo, – aconsejó el padre Sergio. Alejandro se quedó solo en el piso vacío. Los hijos, ya con sus familias, vivían aparte. Los ex esposos visitaban a los nietos por turnos, evitando cuidadosamente encontrarse. Y así, por fin, cada uno encontró su rincón de paz…
00
A FLOR DE PIEL… En esta familia cada cual iba a su bola. El papá, Alejandro, además de su mujer, mantenía una relación paralela, a veces ni siquiera
Life Lessons
אני לא רוצה לחיות על פי התסריט של אמא – על הקשרים שנשמרים, על אכזבה שמבעבעת שנים, ועל המסע לבניית גבולות, זהות ובית חם משלי
04
אני אף פעם לא חשבתי שיש ביני לבין אמא שלי סודות. טוב, כמעט שאין. היה לנו תמיד קשר פתוח: דיברנו על פחדים מגיל ילדות, על ההצלחות הראשונות, ועל הלב השבור
Life Lessons
לא רוצה את התסריט של אמא: איך גיליתי שאהבה וקבלת החלטות בחיי לא חייבות לעמוד בציפיות של הדור הקודם
05
לא רוצה את התסריט של אמא תמיד הייתי בטוחה שאין בינינו, ביני לבין אמא, שום סודות. טוב, אולי כמעט שאין. אפשר לדבר איתה על הכולהפחדים שהיו לי בתור ילדה, הניצחונות
Life Lessons
Yo Te Lo Recordaré —María, aquí no me sale el rizo —susurró con tristeza Temi, el alumno de segundo de primaria, señalando con el pincel una hoja verde, tozuda, que en su flor pintada se curvaba en dirección contraria. —No aprietes tanto, cariño. Así, suave, como si acariciaras la palma con una pluma. ¡Perfecto! ¡Eso no es un rizo, es una maravilla! —sonrió la anciana profesora—. ¿Y para quién es ese dibujo tan bonito? —Para mi mamá —respondió Temi, orgulloso tras haber domado la rebelde hoja—. ¡Hoy es su cumpleaños y es mi regalo! —¡Qué afortunada tu madre, Temi! Espera un poquito, no cierres el cuaderno, deja que se seque, así no se estropea. Cuando llegues a casa, lo arrancas despacito. ¡Ya verás cuánto le va a gustar! La profesora lanzó una última mirada al niño cabizbajo sobre el folio y, sonriendo para sus adentros, volvió a su mesa. ¡Menudo regalo! Hacía tiempo que su madre no recibía uno tan bonito. Temi tiene talento, sin duda. Debería llamar a la madre, hablarle de la Escuela de Arte. No se puede dejar escapar un don así. Y además, preguntar a su exalumna si le ha gustado el regalo. Ni siquiera ella, María, podía apartar la vista de las flores radiantes del dibujo. Casi sentía que sus hojas iban a susurrar de un momento a otro. ¡Ay, Temi ha salido a su madre! Larisa también pintaba de maravilla a su edad… ***** —María, soy Larisa, la madre de Arturito Coto —sonó la llamada en casa de la maestra—. Llame para avisar que mañana Arturito no irá. —El tono, severo, era el de una mujer joven. —Hola, Larisa, ¿ha pasado algo? —¡Y tanto que sí! ¡Vaya cumpleaños que me ha dado el niño! Y para colmo ahora con fiebre, la ambulancia acaba de irse. —¿Fiebre? Pero si salió del cole bien, llevaba el regalo para ti… —¿Regalo? ¿Esos borrones? —¡Borros…? ¡Larisa, si son flores, preciosas! Justo iba a llamarte para hablar de la Escuela de Arte… —No sé qué flores serían, pero el pegote ese lleno de manchas no era el regalo que esperaba. —¿Pegote? ¿De qué hablas? —María se fue poniendo cada vez más seria, mientras escuchaba la explicación atropellada de la madre—. ¿Sabes qué, Larisa? ¿Te importa que me acerque? Sólo un momento, total estamos cerca. Unos minutos después, con el permiso de su antigua alumna, ahora madre de su alumno (¡cómo pasa el tiempo!), María salió de casa. Llevaba un grueso álbum repleto de fotos desteñidas y dibujos de sus primeros, lejanos niños de clase. La cocina donde Larisa recibió a María era puro desorden. Mientras quitaba la tarta y apilaba platos sucios, la madre de Arturito se desahogó: Cómo llegó tarde y chorreando barro… Cómo sacó de la chaqueta un cachorro empapado que olía fatal, y se había lanzado tras él a un charco helado donde unos críos lo tiraron… Cuadernos y dibujos estropeados. Fiebre altísima en una hora. Los invitados se marcharon sin probar tarta, y el médico la regañó por descuidada… —Así que cuando se durmió, devolví el perro al vertedero. Y el cuaderno está allí, secándose. No queda nada de flores, solo manchas… —protestaba Larisa. Ni se daba cuenta Larisa cómo la cara de María se iba ensombreciendo con cada palabra. Pero al mencionar la suerte del perrito rescatado, María frunció el ceño. Le dio una caricia al álbum, lo abrió y empezó a hablar despacio… De los rizos verdes, de las flores que cobraban vida… Del esfuerzo y el valor de un niño. Del corazón incapaz de soportar injusticias y de los brutos que arrojaron a un animal indefenso a un agujero. Después tomó la mano de Larisa y la llevó a la ventana: —Mira —señaló—, ahí está el pozo. Ni un cachorro, ni siquiera tu Temi debía estar ahí. ¿Crees que pensaba en eso? Quizá pensaba en esas flores del dibujo y en no estropear su regalo… ¿Y acaso olvidaste, Larisa, cuando llorabas en el banco del colegio abrazando a un gatito callejero rescatado de unos gamberros? ¿Cuando toda la clase lo acariciaba y esperábamos a tu madre? ¿Cómo te enfadaste cuando tus padres lo echaron pero luego rectificaron? ¡Yo te lo recordaré! Te recordaré también a Ticho, a Muñeco, aquel perrito callejero que te acompañó hasta la universidad, y a la grajilla herida a la que cuidabas en el rincón de los animales… María sacó una vieja fotografía: una niña frágil en delantal blanco abrazaba un gatito, rodeada de compañeros sonriendo, y con voz firme añadió: —Te recordaré la bondad que florecía en tu corazón a pesar de todo… Dejó caer un dibujo desvaído: una niña y un gatito en un brazo, en el otro, la mano de una madre. —Si fuera por mí —continuó María, ya seria—, besaría fuerte a ese cachorro y a Arturito. ¡Y enmarcaría tus manchas de colores! Nada hay mejor para una madre que criar un hijo que sea buena persona. Y Larisa, sin darse cuenta, apretujaba el álbum, lanzaba miradas preocupadas a la puerta de la habitación de Temi… —¡María! Por favor, ¿puede vigilar a Temi unos minutos? ¡Sólo unos minutos! ¡Vuelvo enseguida! Bajo la mirada atenta de la maestra, Larisa se puso un abrigo y salió corriendo. Sin siquiera fijarse, corrió al vertedero. Ignoró las botas empapadas, removió cajas y bolsas, llamando, pendiente de la casa… ¿La perdonaría? ***** —Temi, ¿quién asoma el hocico entre las flores? ¿Es tu amigo Diko? —¡El mismo, María! ¿A que se parece? —Muchísimo. ¡Y esa manchita blanca sigue en la patita! Qué recuerdos, cuando lo lavamos entre tu madre y yo —rió la profesora. —¡Ahora le limpio las patas cada día! —presumió Arturito—. Mamá dice que si tienes un amigo, lo cuidas. Hasta compró una bañerita solo para él. —Tienes una gran madre —sonrió María—. ¿Estás haciendo otro regalo para ella? —Sí, quiero ponerlo en un marco. Ahí tiene el de las manchas y siempre le sonríe. ¿Se puede sonreír a las manchas, María? —¿A las manchas? Pues si salen del corazón, sí. Dime, ¿cómo va la Escuela de Arte? —¡Muy bien! Pronto le dibujo un retrato a mamá y le va a encantar. Mientras, toma, —dijo Temi sacando una hoja doblada—. Esto es de mamá, también dibuja. María desplegó el papel y le apretó el hombro a Temi. Allí, sobre fondo blanco, un Temi radiante posaba la mano sobre la cabeza de su fiel amigo. A su lado, una niña rubia en uniforme pasado de moda, abraza un gatito… Y desde una mesa de profesora repleta de libros, una sonriente María observa a esos niños felices. Y en cada trazo, sentía la gratitud y el orgullo maternal. María se secó las lágrimas y vio, en un rincón del dibujo, escrito con flores y rizos verdes, una única palabra: «Recuerdo».
00
TE LO RECUERDO Doña María Carmen, mire, aquí no me sale el rizo, susurró, triste, el pequeño Tomás, alumno de segundo de primaria, señalando con el pincel
Life Lessons
איך לדבר עם גיסי על כך שהוא שולח את ילדיו לסבתא בקיץ בלי אוכל או כסף – בזמן שאנחנו דואגים לכל ההוצאות עבור הילדים שלנו ומשלמים לה תמורת העזרה שלה, מבלי להיגרר לוויכוחים משפחתיים
0100
חמותי הציעה לעזור לנו עם הילדים בתקופת הקיץ. היא כבר בפנסיה, ויש לה הרבה זמן פנוי, אז הסכמנו מיד הרי שנינו עובדים ואין לנו אפשרות לקחת חופש ארוך באמת.
Life Lessons
לחיות עד חתונת הזהב: סיפורם של לודמילה ואיוואן – חיי נישואים בקיבוץ, אהבה בגיל חמישים, בגידות, לבטים, ותקווה לחיים מאושרים יחד עם המשפחה
03
לשרוד עד חתונת הזהב עשרים וחמש שנה אני חיה עם דביר. עכשיו אני כבר בת חמישים, ודביר גדול ממני בשנתיים. החיים שלנו ביישוב לא שונים מהשאר בית, גינה, עבודה
© 2026 VesperUm