Life Lessons
או אמא, או אף אחת: אלונה, מקס, וחיים בשלישייה עם החמות שתמיד שם
03
או אמא או אף אחת נעה, צריך לקחת עוד כרטיס להצגה. נעה הרימה עיניים מצלחתה. ארוחת הערב עוד אפילו לא הספיקה להתקרר, ואיתמר כבר ישב עם הטלפון ביד, מקיש במסך
Life Lessons
Hijo de sangre —¡Lena, no te lo imaginas! ¡Matvey y yo hemos decidido que el año que viene volvemos a Turquía! —el tono de mi padrastro rezumaba felicidad—. Dice que otra vez quiere ese hotel con vistas al mar. ¿Y yo qué puedo hacer? ¡Es mi hijo de sangre! Como quien aclara, casi sin darse cuenta, que es su “hijo de sangre”. —Me alegro por vosotros —respondí recordando lo bien que estaba todo antes de que Matvey apareciera—. Hijo de sangre… Y tú siempre decías que éramos familia, que no importaba si era de sangre o no. Eso decía. Que yo era su hija, que daba igual si era biológica. —Otra vez con lo mismo… ¡Lena! ¡Eres mi hija, eso no se discute! Sabes que te quiero como a una hija de verdad. Pero Matvey… Ni él mismo se dio cuenta de que me daba la razón. —Matvey es hijo. Y yo, por lo visto, simplemente una conocida. —¿Lena, qué dices? Te lo repito: eres como una hija para mí. —Como una hija… ¿Y alguna vez me llevaste al mar? En estos quince años que dices ser mi padre. No. Nunca me llevó. Arturo siempre repetía que entre Matvey y yo no había diferencia, pero cada vez que oía lo que hacía por su hijo, veía que la diferencia era abismal. —No se pudo, Lena. Ya sabes que antes el dinero escaseaba. No eres una cría, sabes lo que cuesta pasar dos semanas en un cinco estrellas… Carísimo. —Lo entiendo —asentí—. Gastos. Salgo cara para esos viajes. Pero a Matvey, a quien conoces apenas hace medio año, ya quieres comprarle un piso con hipoteca, para que pueda llevar allí a su mujer. ¿Eso sí entra en el presupuesto, si se trata del hijo? —No estoy comprando ningún piso. ¿Quién te lo ha dicho? —Gente bien intencionada. —Diles a esos bien intencionados que no propaguen cotilleos. Noté algo de alivio. —¿De verdad no compras? —Claro que no. ¡Oye! Adivina, ¿adónde vamos este sábado? —me adelantó—. ¡Al karting! En la uni Matvey participó en carreras y yo… bueno, voy por acompañarle. —Karting —repetí—. Suena emocionante. —¡Pues claro! —¿Puedo ir con vosotros? —me salió sin pensar. Arturo, que no quería llevarme, se apresuró: —Eeeh… Lena… Te vas a aburrir, en serio. Es… una cosa de chicos. Matvey y yo hablaremos de nuestras cosas, de padre e hijo. Qué dolor… —O sea, ¿a ti te puede divertir y a mí no? —No es eso… —Arturo se removió nervioso—. Es solo que, como no nos hemos visto en toda la vida, queremos recuperar el tiempo perdido. Ir solos. ¿Lo entiendes? Lo entiendes. La frase más cruel de nuestro nuevo vocabulario. Había que entender que la sangre pesa más que la familia elegida. Que mi sitio ya no estaba a su lado. Matvey, la verdad, era encantador. Se crió sin padre porque su madre nunca le contó a Arturo que tenía un hijo, pero a pesar de todo, triunfó en la vida. Listo, apuesto, bueno. —Papá, he estado ayudando en una protectora y arreglando las jaulas de los perros. —Papá, ¿sabes que tengo matrícula de honor? —Papá, mira, he arreglado tu móvil. No era solo hijo. Era el hijo perfecto. Esa noche, tras la visita de Arturo, me puse a mirar fotos antiguas… La boda de Arturo y mi madre (mi madre, que murió hace cinco años, dejando a Arturo y a mí solos). En la casa de campo… Mi graduación… Nada volvería a ser igual. *** —¿Lena, duermes? Tengo que preguntarte algo. Es urgente —mi padrastro se presentó a las ocho de la mañana. —¿Y qué urgencia es esa? Me retiré el flequillo, puse en marcha la cafetera. —Lo del piso para Matvey. —Entonces, ¿es verdad? —se me escapó. —Perdona, sí… es verdad. —Y a mí me mentiste. —No quería preocuparte. Pero necesito tu consejo. Creo que hay que apresurarse, que tarde o temprano querrá casarse. Mientras es joven, hay que comprarle un nidito. Yo pasé por lo mismo… —Hipoteca y listo —solté, sin ganas de seguir hablando del piso de Matvey. ¡Qué bien vive Matvey! —Sí, sí, lo sé. Pero ya sabes mi historial crediticio… Matvey merece que su padre, del que estuvo privado toda la vida, le ayude. —¿Y qué esperas de mí? —¿Me ayudarías? Si te lo pido. —Depende de cómo. —Mira, tengo doscientos mil euros para la entrada. El banco a mí no me da la hipoteca, pero a ti sí, tu historial es limpio. firmamos a tu nombre y la pago yo. Naturalmente. La ilusión de “no hay diferencia entre vosotros” se rompió. Sí la hay. El favor, de ponerse en riesgo, me tocaba a mí, no a Matvey. —O sea… ¿piso para Matvey, hipoteca para mí? ¿Es eso? Arturo negó con una ofensa tan genuina, que parecía que la idea había sido mía. —¿Pero qué dices? ¡Pago yo! Solo es papeleo, nada más. Piénsalo… —¿Sabes, Arturo? No es la hipoteca lo que me hace dudar. Es que ya no me consideras tu hija. Ahora tienes un hijo. Le conoces hace seis meses, a mí desde hace quince años, pero solo importa que él sea de sangre. —¡No es cierto! —saltó Arturo—. Os quiero igual. —No. No igual. —¡Lena, no es justo! Es que él es… de sangre. Fin de la farsa. Ya no era su hija. Era la acogida, la cómoda, la útil, mientras no apareciera el hijo verdadero. —Pues nada —intenté ser cortés—. No puedo, Arturo. Algún día tendré que comprarme mi propio piso. No me darán dos hipotecas. Pareció caer en la cuenta de que yo tampoco tenía casa. —Ah, claro, tú también lo necesitas… —se ajustó el reloj—. Pero mientras no lo compres, podrías ayudarme. Son solo un par de años, tengo los doscientos mil, no hay que añadir mucho más. —No. No firmaré nada. Ni esperaba que Arturo entendiera. —De acuerdo —dijo—. Si no puedes ayudarme como hija… ya me las arreglaré. ¿Alguna vez me sintió su hija? Ya no importaba. Ahora Arturo solo vivía en las fotos. Una noche vi esto en las redes. Foto en el aeropuerto. Arturo y Matvey. Ambos con chaquetas claras. Arturo con la mano sobre el hombro de Matvey, el pie de foto: “Volamos juntos a Dubái. La familia es lo primero”. Familia. Aparté el móvil. Recordé algo de mi infancia, mucho antes de que mamá se casara con Arturo. Yo tenía cinco años. Vivíamos muy justos y se me rompió una muñeca de mi abuela. Lloraba, y mi padre biológico me soltó: “¿Lena, lloras por una chorrada? No me molestes”. Nunca se le podía molestar. Solo prestaba atención a la botella. Se puede decir que nunca tuve padre. Pensé que Arturo lo había sustituido… Un tiempo después, Arturo lo intentó de nuevo. —Lena, creo que debemos hablar de tu desconfianza… —¿Qué desconfianza, Arturo? Te lo he dejado claro: no. —No entiendes la situación. Matvey… nunca tuvo padre. Hay que compensar ese vacío. Es un adulto, necesita casa. Solo te pido que estés presente, garantizo que ni un euro gastarás. —¿Quién compensa mis vacíos…? Él se enfadó de verdad. —¡Lena, basta ya! No quiero discusiones. Te quiero, de verdad. Pero entiende… Matvey es mi verdadera familia. Cuando tengas hijos, lo entenderás. Sí, os quiero de forma distinta, pero eso no significa que no te necesite. —Sí. Como recurso. —¡Lena, baja el tono! Exageras. —Medio año le conoces, Arturo —le dije—. No te hago elegir. La elección está clara. Has sido sincero: Matvey es tu hijo de verdad. Y yo… nunca lo fui. Pasaron seis meses. Ni una llamada de Arturo. Un día, de nuevo en las redes, nueva foto. Arturo y Matvey. De fondo, una montaña. Arturo, a la última con su equipo de esquí. Pie de foto: “¡Enseñando a papá a hacer snowboard! Se le da bien, aunque para esto ya tenga una edad. Pero con un hijo, todo se puede”. Lena miró la foto un buen rato. Volvió al escritorio para terminar su informe cuando llegó un mensaje de un número desconocido. “Hola, Lena. Soy Matvey. Papá me dio tu número, él no se atreve a llamarte. Me pide que te diga que ha encontrado solución para el piso sin ti y que le importas. Y que desearía que vinieras en mayo a vernos. No sabe cómo decirlo, pero lo pide de verdad”. Escribió una respuesta y la borró varias veces. “Hola, Matvey. Dile a Arturo que me alegro mucho de que le vaya bien. También pienso en él. Pero no iré. Tengo otros planes para mayo. Me voy al mar”. Ni aclaró que el billete lo pagó ella, que no era Turquía sino la Costa del Sol, y que su viaje era con una amiga, no con papá. Lena pulsó “enviar”. Y pensó que también podía ser feliz así.
00
Elena, ¡no te imaginas! ¡Con Mateo hemos decidido que el año que viene volvemos a Tenerife! el padrastro relucía de alegría. Dice que necesita otra vez
Life Lessons
או אמא – או אף אחת: הסיפור של לנה, מקסים וטטיאנה ניקולאייבנה – כשחיי הנישואים שלך הופכים למערכת יחסים בשלישייה עם החמות, וכל ערב הופך לבחירת צדדים בין אהבה משפחתית לזוגיות אמיתית
06
נועה, אני חושב שכדאי שנקנה עוד כרטיס לתיאטרון. נועה הרימה עיניים מהצלחת. ארוחת הערב עדיין חמה, ודורון כבר ישב, משוחח בטלפון בהתמקדות כאילו זה עניין של חיי ומוות.
Life Lessons
אתן כבר לא המשפחה שלי: הסיפור של נינה, האם והאחות שמסרה את ילדיה, היחסים הרעילים שפרקו משפחה ישראלית אחת, והדרך לבחור בחיים אחרים
0112
אמא, הבאתי את עדינה, קולה של תמרה נשמע מהכניסה, וענת הרימה עיניים מהמחברת. אבוא לקחת אותה בערב, חייבת לרוץ. הדלת נסגרה בתרועה. ענת השעינה את ראשה לאחור
Life Lessons
אתן כבר לא המשפחה שלי – אמא, הבאתי את סוניה, – קולה של תמרה נשמע מהכניסה, ונינה הרימה מבט מהמחברת. – אאסוף אותה בערב, חייבת לרוץ. הדלת נסגרה. נינה נשענה לאחור על הכיסא ושפשפה את גשר האף. אחרי דקה נכנסה האם לחדר, נושאת על ידיה את האחיינית. סוניה בת השלוש פקחה עיניים בעייפות. – שוב? – שאלה נינה. ולנטינה רק הנהנה, מניחה את הילדה על הרצפה. סוניה רצה היישר אל המיטה, טיפסה עליה בזריזות, שלפה מהשידה חוברת צביעה מרופטת וקופסת עפרונות והתמקמה בנוחות, רגליה מקופלות תחתיה. הכול בשתיקה הרגילה, כמו טקס מוכר. נינה קמה ויצאה אל הסלון בעקבות אמא. ולנטינה כבר בדקה את תכולת תיק העבודה שלה. – אמא, – התחילה נינה, – אני בסוף התואר, נשארו שלושה חודשים עד הדיפלומה. אני צריכה ללמוד, לא… – צריך לעזור לתמרה, – קטע אותה ולנטינה. – היה לה נישואים כושלים, את יודעת. עכשיו היא מנסה להסתדר. את חייבת להבין. – שתסתדר עם מה שבא לה! – נינה לא הצליחה להתאפק, לחשה בכעס כדי שסוניה לא תשמע. – אבל למה היא מעבירה את כל האחריות לאחרים? זו הילדה שלה, אמא. שלה! ולנטינה הרימה מבט. – מספיק עם ההרצאות! אני צריכה לצאת, – אמרה וסגרה את הרוכסן. – הילדה אצלך. נינה רצתה להתווכח. להגיד שזה לא הוגן, שיש לה מבחן מקרואקונומיה מחרתיים והעבודה לא כתובה. אך מבע אמה הבהיר שאין טעם. היא רק הנהנה. ולנטינה יצאה, ונינה חזרה לחדר. סוניה צבעה במרץ חד קרן בסגול, ומרוב ריכוז הוציאה קצה לשון. – דודה נינה, תראי, – הרימה את הציור בגאווה. – יפה? – מקסים, סוניה, – נינה התיישבה לידה, דוחה את המחברת הצידה. היום נמרח. הן ציירו, ראו סדרה, נינה בישלה פסטה לסוניה וניסתה תוך כדי לקרוא בספר פתוח על השיש. האותיות התערבבו מולה. סוניה שפכה קומפוט, אחר כך בכתה, לא רצתה לישון, גם לא יכלה לשחק. נינה הרימה אותה, הרגיעה, זמזמה עד שנרדמה על כתפה. בערב נינה כבר הייתה סחוטה. הספר נשאר פתוח, אותו עמוד. תמרה הופיעה בשבע. נינה פגשה אותה עם סוניה המפוהקת בידיים. – בואי, מותק, – תמרה לקחה את הילדה. – אנחנו טסות. ויצאה. בלי “תודה”. בלי “איך היא התנהגה”. נינה הייתה מותשת מכל זה. שני חודשים המשיכו בדיוק כך: סוניה הופיעה ללא התראה, תמרה נעלמה, נינה איזנה בין לימודים לבייביסיטר. בסוף סיימה דיפלומה, אחרי לילות ללא שינה, בזמן שהאחיינית ישנה בחדר השני. אחר כך תמרה הכירה את איגור. רומן, חתונה שלישית, נינה עמדה ברבנות וראתה את אחותה בשמלה לבנה ולצדה הגבר החדש. ולנטינה בכתה מהתרגשות, סוניה התרוצצה בשמלה ורודה, ונינה מחאה כפיים עם כולם, מקווה שאולי עכשיו תמרה תתפנה למשפחתה. לא עבר זמן ונולד לתמרה בן – קוסטיה. נינה באה לבית החולים עם בלונים וכריכה כחולה. נדמה היה שתמרה סוף סוף מצאה אושר, איגור נראה כמו אבא גאה, סוניה התרברבה שיש לה אח קטן. ידידליה החזיקה שמונה חודשים. שיחת טלפון מהאם תפסה את נינה בעבודה, באמצע דוח רבעוני. ולנטינה דיברה מבולבל. לאיגור יש מאהבת, תמרה מצאה הודעות, סקנדל, גירושים. נינה ישבה במשרד, לוחצת את הטלפון לרקה. אותו סיפור חוזר, רק שעכשיו יש שני ילדים. תמרה התמודדה גרוע עוד יותר – באה לאמא, עזבה את הילדים, “להירגע”. חזרה אחרי כמה שעות, לפעמים יום שלם. נינה הרגישה שהחיים שלה כבר לא שייכים לה. עבר עוד שנה. נינה קיבלה קידום אבל לא הספיקה לשמוח. תמרה הכירה את אנדריי, שוב פרחים, מסעדות, סיפורים נלהבים “הוא לא כמו הקודמים”. חתונה שלישית, מצומצמת. נינה שתתה שמפניה ותהתה מתי זה יחמיר. ולנטינה התקשרה בהפסקת הצהריים. נינה ישבה בבית קפה מול המשרד, עוקצת בסלט חושבת שצריך לקנות מצרכים. – נינה, – קול האם היה מהוסס, נרגש. – את יושבת? – כן, – נינה הניחה מזלג. – מה קרה? – תמרה בהריון. הפסקה השתררה, מתערבבת עם ריח הקפה והמולת הסועדים. – תאומים, – הוסיפה ולנטינה. נינה בהתה בסלט. עלי הרוקולה היטשטשו לעיסה ירוקה. ארבעה ילדים. תמרה עומדת להיות אמא לארבעה – משלושה גברים שונים. ועוד נישואין בטח יתפרקו, כי למה לא, ושוב כל הילדים אצלה ואצל אמא. – נינה, את שומעת? – קול האם היה דחוף. – הלו? – שומעת, אמא, – נינה שפשפה את גשר האף. – תאחלי לתמרה בשמי. היא ניתקה לפני שלולנטינה הספיקה להגיב. ישבה, בוהה במסך הטלפון שכבה. התיאבון נעלם כאילו לא היה. נינה חזרה הביתה שמונה בערב, גמורה. ולנטינה ישבה במטבח, כוס תה קרה בידיה, ומיד פרצה במונולוג קצר נשימה: – נינה, שברתי את הראש, איך אפשר, תאומים, זה כבר ארבעה, ואם לא יסתדר לה שוב? את רואה מה קורה לה. הגברים תמיד לפני הילדים, ואיך נסתדר? אני לא צעירה, יש לי לחץ דם, ואת עובדת, איך נעמוד בזה? נינה תלתה את התיק, עברה אל השולחן אך לא התיישבה. עמדה והתבוננה באמה מלמעלה – שער פרוע עם שיבה, עיגולים כהים מתחת לעיניים, אצבעות עצבניות מוחזקות בכוס. – אמא, – אמרה נינה, ולנטינה השתתקה. – אני רוצה לעבור לעיר אחרת. ולנטינה קפאה. הביטה בביתה פעורת עיניים כאילו דיברה סינית. – אני לא יכולה יותר, – המשיכה נינה בעייפות. – לא מסוגלת להתנהל כל הזמן לפי הבעיות של תמרה. עשיתי מספיק, אמא. הקרבתי את כל מה שיכולתי – זמן, לימודים, זוגיות, קריירה. זהו. ולנטינה ניסתה להגיב, אך נינה הרימה יד ועצרה אותה. – את יכולה לבוא איתי. אם את רוצה להתחיל מחדש, נלך יחד. ואם לא, אני אבין – אבל אז אני אעבור לבד. נמאס לי לגדל את הילדים של תמרה, אמא. כן, הם האחיינים שלי ואני אוהבת אותם. אבל אלה לא הילדים שלי. לא האחריות שלי. היא נשפה, מרגישה איך היא מורידה מהכתפיים שק של אבנים. ולנטינה שתקה, מבטה הלך אל נקודה בקיר מאחורי נינה, ובלתי אפשרי היה להבין מה היא חושבת. נינה חיכתה עוד רגע, הלכה לחדרה, נשכבה בבגדים והביטה בתקרה. הלב פעם חזק, ידיה הזיעו. היא אמרה את זה. סוף סוף אמרה בקול את מה שחשבה חודשים. נרדמה רק בבוקר. כשקמה מצאה על השולחן במטבח תיקיית מסמכים. היא זיהתה – המסמכים של הדירה שקיבלו מהסבתא שלהן, אז, כשהייתה נערה. היא דפדפה, לא מבינה למה אמא הוציאה אותה. – נמכור, – נשמע בקול מהדלת. נינה נבהלה. ולנטינה עמדה מולה, חיוורת אחרי לילה ללא שינה, אך עקשנית וממוקדת, כמו שמישהו שמקבל החלטה סופית. – שליש לתמרה, כהגדרות החוק, – המשיכה, – בשאר נרכוש משהו בעיר אחרת. לא צריך הרבה. נינה בהתה באמה לא מאמינה. רצתה לבדוק, לוודא שהבינה נכון. אבל ולנטינה פגשה את מבטה, ובשתיהן אותה עייפות שלא עזבה אותן שנים. ולנטינה הסתירה אותה טוב יותר, או שנינה פשוט לא רצתה לראות. היא חיבקה את אמא חזק, עוצמת עיניים, טומנת פניה בכתפה. ולנטינה החזירה חיבוק, ליטפה את שיערה כמו בילדות. – נעזוב, ילדה שלי, – לחשה. – זה מספיק. הכול קרה תוך חודשיים – מצאו קונה, דירה קטנה בעיר ארבע מאות קילומטר, נינה סידרה העברה לעבודה חדשה. אפילו לא סיפרו לתמרה עד היום האחרון. הודיעו כשהכול ארוז, כרטיסים ברכבת בתיק. תמרה באה אחרי חצי שעה, בהריון מתקדם, בטן עגלגלה, פניה מעוותות מזעם. – מה אתן עושות? – צעקה בפתח. – עוזבות אותי? עכשיו? כשאני עוד רגע יולדת תאומים? נינה הושיטה לה מעטפה עם הכסף, חלקה ממכירת הדירה. תמרה חטפה את המעטפה, הציצה פנימה, והפנים שלה התעוותו עוד יותר. – ומה אני אעשה עם זה?! – זרקה את המעטפה לרצפה, השטרות התפזרו. – אני צריכה עזרה, לא נדבות! אני עוברת תקופה קשה, אתן לא מבינות? – תקופה קשה זו כבר חמש שנים אצלך, תמרה, – אמרה נינה. – נמאס לנו. – “נמאס”? – תמרה הייתה בהלם. – נמאס לכן? ומה איתי? אני נחה, לדעתכן? עם שני ילדים ועוד הריון שלישי? – את בחרת את המסלול הזה, תמרה, – נינה תיקנה – עכשיו תורנו. תמרה הביטה באמא, חיפשה תמיכה – ולנטינה הסיטה מבט, מתעסקת ברוכסן. – אתן כבר לא המשפחה שלי, – סיננה תמרה, הרימה את המעטפה בידיים רועדות. – שתיכן. היא טרקה את הדלת, ונינה ולנטינה הסתכלו זו על זו. אף אחת לא דיברה. נינה הרימה את התיק, ולנטינה אספה את המזוודה. הן יצאו, נעלו את הדלת בפעם האחרונה, ירדו למטה. הרכבת יצאה תוך שעה. נינה ישבה ליד החלון, מביטה איך הרציף מתרחק, עמודי תאורה, בניינים אפורים חולפים. ולנטינה נרדמה, ראשה על כתף נינה, מותשת מהימים האחרונים. העיר נעלמה באופק, לוקחת איתה את הריבים, הילדות של אחרים, רגשות אשמה וחובות אינסופיים. נינה נשענה לאחור, נשמה עמוק – לראשונה זה שנים. הכול לפניה – בכיוון הלא נודע. והרכבת לקחה אותן אל עתיד אחר…
08
16 באוגוסט, תל אביב אמא, אני מביאה את ליאת, איריס קראה מהכניסה, ושוב קטעה אותי באמצע סיכום ללימודים שלי. אחזור בערב, חייבת לרוץ. הדלת נטרקה.
Life Lessons
No habrá boda: Una historia sobre amores en pausa, familias entrometidas y decisiones aplazadas en la España de hoy
00
No habrá boda ¿Por qué estás tan callado hoy? preguntó Lucía, Quedamos en ir el sábado a elegir los muebles para el dormitorio. Pero te veo muy mustio, ¿qué te pasa?
Life Lessons
אתן כבר לא המשפחה שלי: כשנמאס לסחוב על הגב את החיים של אחרים – הסיפור של נינה, אחות שמקריבה הכל בשביל המשפחה עד שמחליטה לצאת לדרך חדשה, רחוק מהאחריות שכולם רצו להעמיס עליה
03
אמא, הבאתי את נעמה, קולה של תמרה נשמע מהכניסה, וענת הרימה מבט מהסיכומים. אאסוף אותה בערב, חייבת כבר לזוז. הדלת נטרקה מאחוריה. ענת נשענה לאחור על גב הכיסא
Life Lessons
רוצה להיפטר ממני? — מה זה, הבגדים האלה? — אליזבת פטרובנה סקרה את בתה במבט חודר, נעצרת במיוחד על החצאית. — זה פשוט קצר מדי. בגיל שלך כבר הגיע הזמן להפסיק להתלבש כמו ילדה קטנה. מרינה משכה אוטומטית את החצאית, למרות שהיא כמעט עד הברך. חצאית עיפרון משרדית רגילה, נקנתה חודש שעבר בסייל. אז זה נראה כמו מציאה — גזרה קלאסית, צבע ניטרלי. — אמא, זה לגמרי בסדר, — מרינה ניסתה להישמע רגועה. — אני הולכת בזה לעבודה. — בדיוק. אנשים רואים וחושבים מי יודע מה. אני בגילך… מרינה כבר לא הקשיבה. היא שמעה את זה אינספור פעמים — על צניעות, על “בזמננו”, על איך בחורה הגונה צריכה להיראות. במקום לענות, הניחה על השולחן מעטפה עבה עם לוגו סוכנות נסיעות. — זה בשבילך, אמא… אליזבת פטרובנה קפאה באמצע המשפט, הסתכלה על המעטפה, על מרינה, ואז שוב על המעטפה. — מה עכשיו הבאת? — תפתחי. מרינה חיכתה לרגע הזה חצי שנה. כל שקל מיותר חסכה. אותו מלון ספא עם העמודים ומעיינות המינרלים, עליו אמא שלה חלמה שנים. מרינה מצאה, הזמינה את הסוויטה הכי טובה, חשבה על כל פרט. אליזבת פטרובנה שלפה את השובר, הציצה בו. מרינה קיוותה לעטיפה חמה, או לפחות תודה קטנה. מבט של הכרת טובה. האמא קימצה שפתיים ודחפה את המעטפה הצידה בקצה האצבעות, כאילו היתה מלוכלכת. — שוב החלטת בשבילי. מרינה הזדקפה. — אמא, זה הרי המלון ההוא בים המלח שתמיד רצית… — ומי ישקה לי את הסיגליות? לזה כבר חשבת? — אליזבת פטרובנה דפקה על השולחן. — שלושה שבועות אני לא אהיה, הן יתייבשו. — אבוא כל יום. — את עובדת. תשכחי, תהיי טרודה. ובכלל, בטח מאכילים שם רק חסה. קראתי שבמלונות האלה זה חיסכון בחסכנות. מרינה הסתכלה על אמא ולא היתה בטוחה אם היא צוחקת או לא. חצי שנה בלי קפה, בלי נעליים חדשות, בלי יציאות עם חברות — בשביל זה? — אמא, יש שם מסעדה עם תפריט עשיר. עיסויים, בריכה, הליכות בריאות… — הליכות בריאות! — חיקתה אמא בזלזול— למדת מילים חדשות. רק לשאול אם אני צריכה את זה לא חשבת? מרינה בלעה גוש בגרון. היא חיכתה לכל הפחות ל”כל הכבוד”. זה שכל החיים חיפשה. מרינה צנחה על הכיסא. הרגליים נהיו כבדות כאילו הגוף החליט שאי אפשר יותר לעמוד. היא הביטה במעטפה שדחפה האמא אל קצה השולחן ושתקה. — וחוץ מזה, האקלים שם— שוב התחילה האם להסתובב במטבח, מסדרת את המפה שכבר היתה מסודרת למשעי — הלחות שם נוראית, ישר יקפוץ לי הלחץ. בכלל חשבת על זה? מרינה לא ענתה. פתאום הבינה שהיא לא צריכה לענות. לראשונה זה שנים, הרגישה שאין לה שום חשק להתנצל. — ודרך? כל הדרך לשם? שעות באוטובוס עם הגב שלי? — אמא התיישבה מולה, מוכנה לנאום ארוך. — תראי את קשת השכנה, אפילו שבעלה לא משהו ושותה, היא לא עוזבת את אמא שלה — כל יום קופצת, אם עם קניות, אם סתם לשבת. מרינה בחנה את הקמטים סביב השפתיים של אמא, את השורשים הלבנים המבצבצים מתחת לצבע, את הידיים המוכרות עם הוורידים הבולטים. הידיים שקלעו לה צמות לגן. השפתיים ששרו לה שירי ערש. לאן הכל נעלם? — את בכלל מקשיבה לי? — מקשיבה, אמא. — לא נראה. יושבת כמו בובה. אני מדברת איתך על דברים חשובים, ואת… אליזבת פטרובנה המשיכה לפרט: החדרים במלון קטנים, השכנים רועשים, הרופאים הצעירים לא יודעים כלום — רק מרשמים. מרינה הנהנה איפה שצריך, אבל בפנים התפשטה ריקנות. השעון על הקיר סימן דקות. שעה, שעה וחצי— האמא עברה מהמלון להאשמות כלליות: ערבים בודדים, טלפונים נדירים, בת לא ממושמעת. — את בכלל יודעת איך זה כאן לבד? — האם הרימה סנטר — את רוצה להיפטר ממני, ללכת ליהנות בעצמך? — אמא, זאת מתנה. — מתנה! — אמא מחאה כפיים — מתנה אמורה להיות נעימה. וזאת… קנית רק להרגיע לעצמך את המצפון! דחפת את אמא שלך רחוק — שיהיה לך שקט בלב, נכון? מרינה התרוממה לאיטה. הרגליים עדיין רועדות, אבל התעקשות נתנה לה כוח להיאחז במעטפה. האצבעות חובקות את הדף. — את צודקת, אמא. יהיה לך שם לא נוח. אני אבטל. אליזבת פטרובנה השתתקה. בעיניה הבהבה מבוכה של מי שהתכונן למלחמה וזה שמולו הניח פתאום נשק. — מה זאת אומרת — תבטלי? — בדיוק. אחזיר כסף. את צודקת, לא חשבתי. — מרינה, שימי את המעטפה בחזרה. — למה? את לא רוצה לנסוע. — לא אמרתי שלא רוצה! אמרתי שהיית צריכה לשאול! — הרימה האם קול, והלחיים שלה האדימו — את תמיד עושה מה שבא לך ואז מופתעת למה לי רע! מרינה חיבקה את המעטפה אל החזה וצעדה למסדרון. הלב דפק ליד הגרון, אבל החלטיות חיזקה את רגליה. — לאן את הולכת? מרינה! אני מדברת איתך! — אמא, אני עייפה. — עייפה! — קפצה אחרי, אחזה בזרועה — את החיים שלי הקרבת בשבילך! היינו רעבות, אבא שלך עזב אותנו, ואני גידלתי אותך לבד — וזו התודה? מרינה הסתובבה. הביטה באמא שלה, בשפתיים רועדות מכעס, בפנים הלבנים מרוב זעם. — את בעצמך אמרת שאת לא רוצה. — אמרתי שלא שאלת אותי! — אז הנה, שואלת. אמא, את רוצה לנסוע לים המלח? אליזבת פטרובנה נחרדה לעלבון. — את צוחקת? את מתגרה בי? רובוט קר לב… זה מה שאת! תני את המעטפה, אני עוד אחשוב! מרינה שיחררה בעדינות את זרועה. את המעטפה לא שחררה. — אתקשר אלייך מחר, אמא. וסגרה אחריה את הדלת, רגע לפני שהתשובה הגיעה. הקללות דלקו אחריה במסדרון, חנוקות דרך הדלת. משהו על כפיות טובה, על נעורים אבודים, על זה שעוד תצטערי. מרינה לא עצרה ולא הסתובבה. הרגליים הובילו אותה במורד המדרגות, בין תיבות דואר מתקלפות, בין שכנים אקראיים. בחוץ טיפטף גשם דק. מרינה הרימה פנים לטיפות, עמדה דקות על המדרכה, נושמת את ריח האספלט הרטוב. עוברי אורח עקפו אותה — מישהו נהם בכעס. לה לא היה אכפת. המעטפה עדיין בידה, ופתאום חשבה — אולי אפשר לנסוע לבד? ים המלח, העמודים, הספא — ואף ביקורת בארוחת הבוקר. היא צעדה ללא מטרה עד שעצרה מול בית קפה קטן בפינת הרחוב. אור חמים נשפך על שולחנות עם מפות לבנות, אגרטלי פרחים ולסועדים שלוים. מרינה פתחה את הדלת ונכנסה. — ערב טוב — המלצר חייך — את לבד? — כן, — הופתעה מהקלות שאמרה. בחרה שולחן מרוחק, סידרה מפית והתבוננה בתפריט. מיד מצאה את הקינוח הכי יקר — טרטר אגסים בקרמל עם טופי מלוח. וכוס יין אדום, יבש ומשובח. אמא היתה קוראת לזה שיגעון. בזבוז כסף. מרינה דמיינה את שפתיה הקפוצות, מבט הנזיפה, עוד נאום על “בזמננו…” — והזמינה. היין היה עשיר ועוקצני מעט. מרינה לגמה ונשענה בכסא. תחושת קלות לא מוכרת גאתה בה — איפה שמקודם הכבידה אשמה. נזכרה איך בילדות פחדה לקבל ציון “רגיל”, כי אמא שתקה שבוע שלם אחרי כל “כישלון”. איך בחרה כלכלה במקום ספרות, כי “זה לא רציני”. איך נפרדה משלומי שאהבה, כי אמא טפטפה יומיום “חסר עתיד”. הקינוח נמס בפה. מרינה הביטה בקרמל הנמס וחשבה מתי עשתה משהו סתם כי רצתה—not בשביל אישור, לא בשביל “כל הכבוד”, אלא בשבילה עצמה. הטלפון רעד בתיק. שוב. ושוב. מרינה שלפה, ראתה שבע שיחות מאמא, שלוש הודעות קוליות — וכיבתה… היא סיימה את היין, קינחה בקינוח וביקשה חשבון. השאירה טיפ גדול, כי ככה התחשק לה, ויצאה לרחוב הלילי. הגשם נפסק, שמיים בהירים הופיעו עם כוכבים ראשונים. מרינה חשבה — את הצעד הראשון כבר עשיתי. נתתי לעצמי להיות חשובה יותר מהציפיות של כולם.
041
את רוצה להיפטר ממני מה זה, מה לבשת? רבקה לאורון העיפה מבט בוחן בבתה, מהראש ועד לרגליים, עוצרת על החצאית. זה פשוט לא מתאים. בגילך כבר צריך להפסיק להתלבש ילדותי.
Life Lessons
רוצה להיפטר ממני? – מה זה בכלל לבשת? – אליזבט פטרובנה סקרה במבט ביקורתי את בתה, נתקעת עם העיניים על החצאית. – זה לא הולם, קצר מדי. בגילך כבר הגיע הזמן להפסיק להתלבש כמו נערה. מרינה משכה באי-נוחות את שול החצאית כלפי מטה, למרות שהגיעה כמעט עד הברכיים – חצאית עפרון רגילה מהעבודה, קנייה אחרונה במבצע. אז זה נראה – מציאה: גזרה קלאסית, צבע ניטרלי. – אמא, החצאית סבבה לגמרי, – ניסתה מרינה לשמור על שלווה בקולה. – אני הולכת איתה לעבודה. – בדיוק בגלל זה. אנשים מסתכלים וחושבים מה שהם רוצים. אני בגילך… מרינה כבר לא הקשיבה. היא שמעה את הנאומים האלה מאות פעמים – על ענבה, על “בזמננו”, על איך אישה נורמלית צריכה להיראות. במקום לענות פשוט הניחה על השולחן מעטפה עבה עם לוגו של סוכנות נסיעות. – זה בשבילך, אמא… אליזבט פטרובנה נשתתקה באמצע משפט. היא הסתכלה על המעטפה ואז על מרינה, ואז שוב על המעטפה. – מה עכשיו הבאת? – תפתחי. מרינה חיכתה לרגע הזה חצי שנה. כל שקל עודף חסכה. הספא בירושלים עם העמודים, המעיינות – אותו מקום שאמא תמיד חלמה להגיע אליו. מרינה הזמינה לה, שדרגה לחדר הכי טוב, תכננה את הכל עד הפרט האחרון. אליזבט פטרובנה שלפה את השובר, עיניה דילגו. מרינה ציפתה – אם לא לחיבוק, אז לפחות ל”תודה” קטן, למבט חם. אבל אמא רק קימטה את השפתיים ודחפה במיאוס את המעטפה לקצה השולחן, כמו הייתה מלוכלכת. – שוב את מחליטה עליי בלי לשאול. הנשימה של מרינה נעתקה. – אמא, זה הרי עין כרם. תמיד רצית… – ומי ישקה לי את הסיגליות? חשבת על זה? – הקישה האם באצבעות על השולחן. – שלושה שבועות, הן יתייבשו. – אני אטפל בהן. אבוא כל יום. – את עובדת. תשכחי, לא תספיקי. ובטח כל האוכל שם זה כרוב בלי סוף. קראתי שבספא החדשים האוכל עלוב. מרינה הביטה באמא ולא הצליחה להבין – צוחקת או רצינית? חצי שנה ויתרה על קפה, על נעליים חדשות, על יציאות עם חברות. בשביל מה? – אמא, יש שם מסעדה עם חמישה אולמות. תפריט לבחירה. עיסויים, בריכה, מסלולי הליכה… – מסלולי הליכה, – לעגה האם, – מילים מפוצצות למשהו מסוכן. ולשאול אם אני בכלל רוצה – לא חשבת, הא? מרינה בלעה רוק עם גוש בגרון; חיכתה רק ל”מגיע לך” יבש. זה שבשבילו חיה כל השנים. מרינה התיישבה. הרגליים הפכו לג’לי, כאילו הגוף החליט לבד שאין יותר כוח. היא הביטה במעטפה שאמא הרחיקה לפינה ושתקה. – ואחר כך, מזג האוויר – המשיכה האם להסתובב במטבח, מתקנת את המפה שכבר הייתה ישרה להפליא – הלחות שם תהרוג אותי, ישר יקפוץ לי הלחץ דם. חשבת על זה? מרינה לא ענתה. פתאום קלטה שהיא לא רוצה יותר לענות. לראשונה מזה שנים לא הרגישה צורך להתנצל. – וגם הנסיעה. מה, יום שלם באוטובוס? עם הגב שלי? – ישבה מולה, מוכנה לנאום ארוך על ימים קשים. – תראי את קטי השכנה. בלגניסטית, ובעלה כלום, אבל לא משאירה את אמא שלה לבד לרגע. מרינה בחנה את הקמטים מסביב לשפתיים, שורשים לבנים בקצוות שיער תחת הצבע, הידיים המוכרות. אלו פעם סידרו לה צמות לבית ספר. אותן שפתיים שרו שירי ערש. איפה כל זה עכשיו? – את בכלל מקשיבה לי? – מקשיבה, אמא. – לא נראה. את קפואה. מדברת איתך רציני ואת… אליזבט פטרובנה המשיכה ברשימת תלונות: החדרים צפופים, השכנים רועשים, הרופאים לא מבינים כלום, רק נותנים תרופות. מרינה הנהנה במקומות הנכונים, אבל בפנים הלכה וגדלה ריקנות. השעון דפק דקות, שעה, שעה וחצי. האם אספה מומנטום, עברה מהספא לכלל טענות – ערבים לבד, שיחות טלפון נדירות, “הילדה התרחקה”. – את מבינה איך זה להיות פה לבד? את סתם רוצה להפטר ממני כדי שיהיה לך שקט? – אמא, זה מתנה. – מתנה! – קראה האם בקול – מתנה צריכה לעשות טוב. זאת? קנית כדי להרגיע את המצפון. שתשלחי אותי רחוק, תרגישי טוב עם עצמך, נכון? מרינה קמה לאיטה, הרגליים לא צייתו, אבל הכריחה עצמה לקחת את המעטפה. אצבעותיה כיווצו את הנייר. – את צודקת, אמא. לא יהיה לך נוח שם. אחזיר את הכרטיס. אליזבט פטרובנה נעצרה. מבט מבולבל, כמו מישהי שנערכה לקרב ארוך והיריב הניח את הנשק. – מה זאת אומרת תבטלי? – בדיוק ככה. אקבל החזר. את צודקת, לא חשבתי. – מרינה, תחזירי את המעטפה למקום. – למה? את הרי לא רוצה לנסוע. – לא אמרתי שאני לא רוצה! אמרתי שהיית צריכה לשאול! – קולה התרומם ולחיים הסמיקו. – את תמיד ככה – עושה מה שאת רוצה ואז מתפלאת למה רע לי! מרינה חיבקה את המעטפה אל החזה והלכה לכיוון הדלת. הלב פעם בגרון, אבל הנחישות חיזקה לה את ההליכה. – לאן את הולכת? מרינה! אני מדברת איתך! – אמא, אני עייפה. – עייפה! – רצה האם אחריה, תופסת אותה במרפק – את הייתה כל עולמי! סבלתי, אבא שלך עזב, אני גידלתי אותך לבד! וזו התודה?! מרינה הסתובבה. הביטה באמא, בשפתיים רוטטות מכעס, בפנים החוורות. – הרי את בעצמך אמרת שאת לא רוצה. – אמרתי שלא שאלת אותי! – אז הנה אני שואלת: אמא, את רוצה לנסוע לעין כרם? אליזבט פטרובנה איבדה את המילים, נסערת. – את צוחקת? את מתעללת בי? רובוט חסר לב, זה מה שאת! תניחי את המעטפה, אני אחשוב על זה! מרינה שחררה בעדינות את המרפק מהאחיזה של אמא. את המעטפה לא שיחררה. – אדבר איתך מחר, אמא. וסגרה מאחוריה את הדלת לפני שהספיקה לענות. הקללות רדפו אחריה מהמדרגות, חנוקות מאחורי דלת סגורה – על חוסר הכרת תודה, על נעורים מבוזבזים, על זה שהיא עוד תתחרט. מרינה לא עצרה, לא הסתובבה. הרגליים לקחו אותה במדרגות, על פני תיבות הדואר עם הצבע המתקלף, על פני שכנים מזדמנים. בחוץ טפטף גשם קל. מרינה הרימה פנים לטיפות ועמדה רגע על המדרכה, שואפת את ריח האספלט הרטוב. אנשים עקפו אותה, מישהו צקצק, אבל לה לא אכפת. המעטפה עדיין אצלה, ולפתע עלה בה הרעיון שאפשר בכלל לנסוע לבד – עין כרם, עמודים, מרחצאות מלכותיים, בלי אף מילה של ביקורת. היא הלכה סתם כך, עד שנעצרה מול קפה קטן ברחוב צדדי. אור חם נפל על שולחנות עם מפות לבנות, אגרטלים עם פרחים, אנשים שקטים. מרינה פתחה את הדלת ונכנסה. – ערב טוב, – המתנ/ה הגיש תפריט בחיוך – את לבד? – כן, – הופתעה מכמה קל יצא לה. בחרה שולחן בצד רחוק, התיישבה, פרשה מפית, פתחה תפריט. מיד מצאה את הקינוח הכי יקר – טארט אגסים עם קרמל ומלח ים, וגם כוס יין אדום עמוק. אמא הייתה קוראת לזה להשתגע. לבזבז כסף לשווא. מרינה דמיינה את מבטה הנזוף, את הקימוט הידוע של השפתיים, את ה”אני בגילך…” התמידי, וביצעה את ההזמנה. היין היה עז, מעט מריר. מרינה לגמה והישענה לאחור. תחושת קלילות חדשה הציפה אותה – איפה שפעם הכל לחץ. נזכרה איך פחדה בילדותה לקבל ציונים פחות טובים, כי אמא תשתוק שבוע. איך ויתרה על פילולוגיה בשביל כלכלה “כי זה רציני”. על שלוש השנים עם דימה, שעזבה כי “אין לו עתיד”. הטארט נמס בפה. מרינה הסתכלה על הקרמל הנמס ולא זכרה מתי עשתה משהו פשוט כי התחשק לה. לא בשביל עוד הישג אצל אמא, אלא לעצמה. הטלפון רטט בתיקה, עוד שיחה ועוד אחת – שבע שיחות מאמא, שלוש הודעות קוליות – וכיבתה אותו. סיימה את היין והקינוח, השאירה טיפ נדיב – כי בא לה – ויצאה לרחוב הערב. הגשם פסק, מעל לראש מטר זרחו כבר כוכבים. מרינה חשבה שהצעד הראשון, הכי קשה – היא כבר עשתה. אפשרה לעצמה להיות חשובה יותר מכל מה שמצפים ממנה.
04
מה זה שאת לובשת? סגליה רמון שלחה מבט בוחן בבתה, מגבה ועד רגליה, נעצרת על החצאית. זה קצר בצורה לא הולמת. בגילך כבר הגיע הזמן להפסיק להתלבש כמו ילדה.
Life Lessons
Descaro sin límites: ¿Por qué alquilar la casa de la playa a la familia puede acabar en drama y malas caras (y sin un céntimo en el bolsillo)?
00
Descaro sin límites A ver, Lucía, dime la verdad empezó a quejarse Julián. ¿Qué más te da a quién le alquilemos la casa? ¿A conocidos o a extraños?
© 2026 VesperUm