HE
שלושים דקות אחרי שילדתי, ציפיתי שבעלי יבכה, ינשק את התינוקת שלנו, ויקרא לנו "המשפחה שלו". במקום זה הוא הביט בתינוקת ולחש: "
HE
ברחוב ויצמן ברעננה, בקומה השלישית של בניין בלוקים משנות השמונים, גילי כנרת ישבה מול הצלחת שלה וראתה את הקוביות של תפוח האדמה המטוגן מצטמקות על הצלחת.
HE
רועי בן־עמי לא ידע את שמה, ולזה היה אמור להיות הסימן הראשון שמשהו בחייו נשבר. שלושה חודשים אחרי שליאת מתה בלידה, כשהביאה לעולם את שני התאומים שלהם, רועי
HE
מירב ידעה לספור. היא ספרה את הלילות שבהם אורי "נשאר באילת לעבוד", את החיובים בכרטיס האשראי שלא התאימו לשום פרויקט, ואת שלוש הפעמים שבהן הוא יצא
HE
בשעה שש בבוקר, כשהעיר עוד ישנה והשמיים מעל הכרמל מקבלים גוון ורוד-כתום, נעמי כהן עומדת במטבח הקטן שלה בחיפה ומכינה קפה בסיר הישן שהיה של אמה. לא סיר חשמלי מודרני –
HE
אני יובל, בן חמישים ושתיים, אורטופד במרפאה פרטית בירושלים. אחות שהעבירה אליי מטופל אמרה פעם — "אתה כמו רהיט פה, יובל, אף אחד לא שם לב אליך עד שנשברים"
HE
אני מפעילה את מכשיר האולטרסאונד כבר תשע שנים במרפאה פרטית ברחוב אבן גבירול, תל אביב. שמי לא חשוב לסיפור הזה — חשוב מה שראיתי ביום שלישי אחד בסוף אוגוסט
HE
לקחתי הביתה כלבה בת אחת־עשרה בשם קפה. לא תכננתי לקחת אף אחד. הגעתי למקלט "בית לחיות" ברחוב הירקון בפתח תקווה בתור מתנדבת –
HE
ברונו היה אמור לחזור ביום שני למכלאה. כבר סידרתי הכול מול העמותה שמטפלת בכלבים משוטטים, ואפילו עכשיו כשאני כותבת את זה אני מרגישה את הדקירה של הבושה: הייתי ממש מוכנה לזה.
נעמן שטיין תפס את המיקרופון בשתי ידיים, והאולם, אולם האירועים "גני התקווה" ברחוב ויצמן בראשון לציון, השתתק כולו. מהצד השני של הבמה עמדה דנה