Life Lessons
נו באמת, מה אם קצת התפרצתי… — למי את כבר חשובה בכלל, זקנה? את רק מכבידה על כולם בבית הזה. מסתובבת פה ומסריחה. אם זה היה תלוי בי, כבר מזמן… אבל אין לי ברירה אלא לסבול. אני שונאת אותך! פולינה כמעט נחנקה מהתה, עדיין משוחחת בווידאו עם סבתה, זיניידה סרגייבנה, שיצאה רגע מהחדר… שיחת הווידאו נותרה פתוחה, המצלמה והמיקרופון עובדים. פולינה עוברת למסך המחשב — ואז קרה הלא יאמן. הקול מהמסדרון. זוג ידיים לא מוכרות מופיע על המסך, אחר כך החזה, ואז הפנים. אולגה. אשתו של אחיה. כן, זה היה הקול שלה. האישה מתקרבת למיטה של הסבתא, מרימה את הכרית, ואז את המזרן ומחטטת. — יושבת כאן, שותה תה… הלוואי כבר תמותי, באמת. למה לגרור את זה. גם ככה אין לך תועלת, רק תופסת מקום ואוויר… — רוטנת הכלה. פולינה קפאה, מתקשה לנשום… בהמשך התמונה נחשפת — מי שחשבה שהיא חלשה, בסוף מגלה שיש לה את הכוח להגן. סיפור על סודות כואבים, תעוזה שקטה, ובחירה: האם לשתוק בשם השלום? או לעמוד על שלך — כי אף אחת לא אשמה בזה שהיא פשוט זקנה.
0144
נו, באמת, התפרצה… למי את בכלל חשובה, זקנה שכמוך? את רק מעיקה על כולם. מסתובבת פה, עושה ריח. אם זה היה תלוי בי, מזמן היית… אבל חייבים לסבול. שונאת אותך!
Life Lessons
נו, מה אם קצת התעצבנה… — למי את בכלל חשובה, זקנה טרחנית? רק מעמיסה על כולם. מסתובבת פה ומעיקה. אם זה היה תלוי בי, מזמן… אבל אין ברירה, חייבים לסבול. שונאת אותך! פולינה כמעט נחנקה מהתה. רק לפני רגע שוחחה עם סבתה זינאידה סרגייבנה בשיחת וידאו. היא יצאה לרגע מהחדר. “חכי דקה, מתוקה, אני כבר חוזרת,” אמרה וקמה מהכורסה באנחה קלה. הטלפון נשאר על השולחן. המצלמה דולקת, המיקרופון גם. פולינה עברה בינתיים למחשב. ואז… זה קרה. קול מהמסדרון. פולינה חשבה שדמיינה. ולא הייתה מוודאת אם לא הייתה מביטה בטלפון. לפי קול הדלת, מישהו נכנס לחדר. על המסך הופיעו ידיים זרות, אחר-כך צד הגוף, ולבסוף – הפנים. עולה. אשתו של אחיה. כן, הקול גם שלה. היא ניגשה למיטת הסבתא והרימה כרית, אחר-כך את המזרן, חיטטה מתחתיו. — יושבת פה כל היום עם תה… הלוואי שתלך כבר, באמת. מה הטעם להמשיך לסחוב? ממילא אין ממך תועלת, רק תופסת מקום ונושמת… — קיטרה הכלה. פולינה קפאה. לשנייה שכחה איך נושמים. כעבור רגע יצאה אוליה מבלי להבחין במצלמה. כעבור כמה דקות חזרה סבתא. חייכה, אבל זה היה חיוך עייף וקצת כבוי. — חזרתי. דרך אגב, איך הולך בעבודה? הכול בסדר? — שאלה כבדרך אגב. פולינה הנהנה קצרות. המידע שקיבלה טרם התאושש בליבה, הכול בה דרש להוציא מיד את הכלה החצופה מהבית. עכשיו. זינאידה סרגייבנה תמיד נראתה לפולינה כמו ליידי מברזל. אף פעם לא הרימה את קולה — פשוט הייתה בה הנחישות המיוחדת של מחנכת ששנים עמדה מול כיתות ותלמידים והוריהם. ארבעים שנה לימדה ספרות, הילדים העריצו אותה: ידעה להחיות אפילו את טולסטוי ודוסטויבסקי. כשנפטר סבא, לא נשברה. אבל הגב הזדקף פחות, החיוך פחות רחב. יצאה פחות החוצה, חלתה יותר. ובכל זאת, נשארה מלאה שמחת חיים – בעיניה לכל גיל יש יופי, והיא ניצלה כל רגע. פולינה אהבה מאוד את סבתא, כי אתה תמיד מרגיש בטוח לידה. היא תסתדר עם כל צרה. כשהיה צריך עזרה לאחיה, נתנה לו את הדירה הנוספת כדי שיוכל לשלם שכר לימוד; לפולינה נתנה את מעט החיסכון שהיה – למשכנתא. כשהתלונן אחיה גרישה אחרי החתונה על השכירות היקרה, סבתא בעצמה הציעה חדר אצלה. “הדירה גדולה, לכולם יש מקום, ותהיה עליי השגחה. אם לחץ הדם יעלה או הסוכר ישתולל…” — גם כך משעמם לי לבד. לצעירים עזרה לא תזיק, — אמרה בהתלהבות. גרישה אחראי לקצת סיוע, ופולינה בינתיים עוזרת בסידורים, קניות ותרופות. לפעמים העבירה כסף, לפעמים הביאה מוצרי יסוד, תמיד למען בריאות הסבתא. — זה הבריאות שלך, בפרט עם הסוכרת, — הייתה מדגישה. סבתא תמיד הודתה, אבל הביטה הצידה — כאילו קשה לה להטריד מישהו. אוליה, אשתו של גרישה, מההתחלה נראתה קצת חלקלקה. דיבורים עדינים, נימוסים מופרזים, אבל בעיניים – קפאון. מבט בוחן, קר. פולינה לא התערבה – אלה עניינים שלהם. רק שאלה את סבתא אם הכל בסדר. — הכל מצוין אצלנו, יקירה, — הרגיעה זינאידה. — אוליה מבשלת, שומרת על הבית. היא צעירה, עוד לומדת, זה בא עם הזמן. עכשיו פולינה ידעה שזו הייתה הצגה. מול כולם אוליה שה תמה, ובלי עדים —… — סבתא, שמעתי הכול… מה זה היה? סבתא קפאה, משכה בכתפיים, הסיטה מבט. — זה כלום, פולי. אוליה פשוט עייפה, תקופה קשה, גרישה בעבודה. לפעמים היא מתפרצת… פולינה בחנה את סבתא כאילו בפעם הראשונה. שמה לב לכל קמט חדש. ראשה של זינאידה כבר לא מורם בגאווה, אבל עקשנותה לא נעלמה. גם העייפות נשארה. ונוסף משהו — פחד. — מתפרצת? שמעת מה היא אמרה לך? זה לא סתם. — פולינצ’קה… — קטע אותה סבתא — אני יכולה לסבול. נו, קצת התעצבנה. היא עוד צעירה, חמה. אני באמת זקנה, לא צריכה הרבה. — טוב, סבתא, אל תעשי ממני טיפשה — ענתה פולינה. — או שאת מספרת הכל, או שאני עולה לאוטו ומגיעה אליך. תחליטי. סבתא שתקה ארוכות. לבסוף נשפה עמוק, הורידה כתפיים, תיקנה את המשקפיים. נעלמה ההצגה – פתאום הביטה בפולינה אישה קטנה, מכווצת, לא הסבתא שתמיד ראתה. — לא רציתי להגיד… את עסוקה בעבודה, למה להטריד? דימיינתי שיעבור לבד… הסיפור עם אוליה התברר כארוך ומלוכלך יותר ממה שפולינה חשבה. הצעירים הגיעו אל זינאידה עם מזוודות ותכניות לחסוך לדירה תוך חצי שנה. בהתחלה סבתא שמחה: הבית התמלא חיים, בבוקר היה מי שדורך, במטבח אפו עוגות, הגישו לה תה, ליוו אותה לרופא. ואז גרישה יצא לעבודה ואוליה השתנתה. — תחילה רק הייתה כעוסה, — סיפרה זינאידה. — חשבתי שזה בגלל גרישה. אחר-כך התחילה לקחת מצרכים לה. אמרה שאת מביאה יותר מדי, ואצלה הרי צעירה – צריכה אוכל, יש לה ילד בבטן. אני הרי— לא אכפת לי, אפילו טוב לרדת במשקל. אוליה ביקשה הלוואה מסבתא — וקיבלה ממנה את כספי התרופות שקיבלה מפולינה. קנתה לעצמה מקרר חדש ושמה בחדרה, ונעלה במנעול. את כל המעדנים שפולינה מביאה סגרה שמה לעצמה. את הכסף לא החזירה. עם הזמן התחילה אף לחפש מטמונים אצל סבתא. — את הטלוויזיה לקחה, אמרה שזה מזיק לעיניים — סבתא ניגבה דמעות. — אינטרנט מנתקת לפעמים. לי הרי מתקשרים, רוצה לקרוא חדשות, מתכונים… לפעמים אני מרגישה פה בכלא. — וגרישה יודע? — שאלה פולינה. סבתא הנידה בראש. — אמרה שאם אדבר, תגיד לכולם שבגללי איבדה הריון. ששיגעתי אותה. ואני בכלל לא יודעת אם הייתה בהריון, אבל היא אמרה שכולם ירחמו עליה וישנאו אותי. פולינה לא ידעה מה לענות. רצתה לזעוק. במקום זה אמרה: — סבתא, אף אחד לא רשאי להתנהג אלייך כך. אף אחד. לא צעירים, לא מבוגרים, לא שייכים ולא זרים. הסבתא פרצה בבכי. פולינה הרגיעה, אך בליבה כבר החליטה – היא לא תשתוק. חצי שעה אחר־כך נסעה עם בעלה, ניקיטה, אל סבתא. תיארה לו בדרך הכול. בהתחלה התקשה להאמין, אבל לא היה מקום לחשדות. סבתא פתחה את הדלת מיד, מבולבלת. — מה באתם ככה בלי הודעה? הייתי לפחות מרתיחה מים… — לא באנו לתה, סבתא — אמרה פולינה — באנו לצדק. איפה אוליה? — יצאה. לא מדווחת לי… נו, כנסו כבר. הם עברו למטבח. המקרר באמת היה כמעט ריק: קצת חלב חמוץ, כמה ביצים, מלפפונים חמוצים בריקבון. בפריזר – רק קרח. ניקיטה הבין. המשיכו במהירות. חדרה של אוליה היה נעול במנעול פשוט. ניקיטה פתח מיד. בפנים – מקרר מלא עד אפס מקום: באותה יוגורטים שפולינה הביאה לסבתא רק לפני ימים, גבינות, נקניק ביתי, ירקות טריים. פולינה רתחה, אבל שמרה על איפוק. התמקמו בחדר של סבתא לחכות. אוליה חזרה כעבור חצי שעה. — מי נגע לי בדלת?! — צרחה וקימצה אגרופים. ואז הופיעה פולינה. — אני. אוליה קפאה, נבוכה. ניסתה לשוב לחוצפה, אבל פולינה התקרבה, הביטה בעיניים. — אני הנכדה של בעלת הבית. מי את בכלל? — התקרבה אליה. — יש לך עשר דקות לארוז. אחרת תמצאי את החפצים שלך מתחת לחלון. הבנת? — אגיד לגרישה! — קראי למי שאת רוצה! גרישה לא כאן. ואם צריך – אגרור אותך החוצה בשערות. אוליה קיטרה אבל ארזה בשתיקה. קיללה כל הדרך, ניסתה לעצבן את פולינה, אבל היא עמדה בשקט. סבתא עמדה ליד הדלת וניגבה דמעות. — פולינצ’קה… למה צריך ככה… יעשו רעש, השכנים… רק אז קמה פולינה, חיבקה את סבתא. — זה לא רעש, סבתא. אנחנו פשוט מוציאים את הזבל. הם נשארו לישון אצלה. בבוקר מילאו לה את המקרר במצרכים, את הארון בתרופות. כשנפרדו, סבתא שוב בכתה, ופולינה קיוותה שזה לא בגלל אשמה או פחד מבדידות. אסרה עליה להכניס את אוליה בחזרה, בכל תנאי. באותו יום התקשר גרישה. צרח שהטלפון רועד. — את השתגעת? אוליה בוכה! איפה תגור עכשיו?! מה, מותר לך הכול רק כי יש לך כסף?! פולינה ניתקה. אחר צהריים שלחה לו הודעה קולית: — עדיף שתבדוק לבד. אוליה שלך התעללה בסבתא, הרעיבה אותה. תזכור: סבתא נתנה לך כל מה שיכלה. אם תעז להחזיר אותה – לא רוצה לראות את שניכם. גרישה לא ענה. ולא היה צריך. אוליה עברה זמן־מה לגור אצל חברה. העלתה פוסטים על “משפחה רעילה” ו”אין אמון באף אחד”. גרישה סימן לייק. מאז פולינה לא שמעה מהם. הדירה של סבתא התמלאה שלווה. אחרי שבועות ביקשה מפולינה ללמד אותה לראות סדרות בסמארטפון. התחילה עם “האמן ומרגריטה”, המשיכה לקומדיות. לפעמים צפו יחד. — הרבה זמן לא צחקתי כל כך, — הודתה הסבתא. — כבר כואבות לי הלחיים. שכחתי איך זה. פולינה רק חייכה. עכשיו היה לה שקט בנשמה. פעם סבתא היתה המגן — עכשיו היא שומרת עליה.
05
למי בכלל את נחוצה, זקנה מסריחה? רק מעיקה על כולם, סתם מסתובבת פה ומסריחה. אם זה היה תלוי בי, מזמן כבר… אבל חייבים לסבול אותך. שונאת אותך!
Life Lessons
עמדתי לעלות על טיסה כשבעלה של אחותי שלח לי פתאום הודעה: “תחזרי הביתה מיד” – זה היה כרטיס עלייה למטוס במחלקה ראשונה לטיסה 815 לאי לה סומברה, אי מבודד ויוקרתי ליד חופי קולומביה, שמפורסם בריטריטים של “התנתקות דיגיטלית” ופרטיות בלתי ניתנת לפריצה. המקום שבו מיליארדרים הולכים להיעלם לשבוע – ואין קליטה, וזה לא במקרה. אלנה ישבה בטרקלין היהלום ב-JFK, השקיפה על כוס השמפניה שלה כשבחוץ מסלול ההמראה היה אפור ורטוב, ובפנים הכול זהב, קטיפה ושקט. הטלפון שלה רטט. מארק: עלית כבר? הנהג מעודכן בשעת הנחיתה שלך. חפשי שלט עם ‘אלנה’. אל תדברי עם נהגי המוניות. אלנה חייכה והקלידה: עדיין לא. עוד חצי שעה לעלייה. אני מתגעגעת אליך כבר. בטוח שאתה לא יכול לבוא? הבועות קפצו מיד. מארק: את יודעת שאני לא יכול, מאמי. המיזוג הזה הורג אותי. אני חייב לסגור את העסקה כדי שנוכל סוף סוף להירגע. תיסעי. תנוחי. אני אצטרף אלייך בעוד ארבעה ימים. את צריכה את זה מאז שאבא שלך נפטר. הוא צדק. הוא תמיד צדק. מאז שאביה, איל הספנות רוברט ואנס, מת לפני חצי שנה, אלנה טובעת – לא במים, אלא בניירת. הירושה ענקית, אימפריה של נדל”ן, לוגיסטיקה ונכסים נזילים – והיא לא יודעת לנהל אותה. ואז הגיע מארק. בעלה בשלוש השנים האחרונות היה הסלע שלה. הוא עזב משרד אדריכלים מקרטע כדי לנהל את עזבון ואנס. הוא התמודד עם עורכי הדין, הנהלת החשבונות והדירקטוריון שראו באלנה טרף. הוא תכנן כל פרט בטיול הזה – הווילה הפרטית, טיולי הג’ונגל, הספא. “גב’ סטרלינג?” ליוותה אותה הדיילת בחיוך חד. “אנו מתחילים עלייה מוקדמת. למלא לך את הכוס לפני שאת יוצאת?” “לא, תודה,” אלנה אמרה, קמה ומסדרת את שמלת המשי שלה. “אני מוכנה.” היא לקחה את תיק היד – מתנה ממארק ליום נישואין – וצעדה אל הדלתות האוטומטיות. תחושת קור והתרגשות לא ברורה חלפה בגבה. היא ניערה את זה כחרדת טיסות ראשונה לבד – תמיד מארק טיפל בדרכונים, בטיפים, בלו”ז. בלעדיו, היא הרגישה תלושה. היא הלכה במסדרון הארוך לשער 42, עטופה בפשמינה. הטלפון רטט שוב. היא ציפתה להודעה אוהבת ממארק, אולי אימוג’י של לב. אבל זה לא מארק – זאת הייתה שרה. שרה: איפה את? אלנה קימטה גבות. היא לא דיברה עם אחותה שבועיים. שרה – האמנית, המרדנית, האחות “הבעייתית” – מעולם לא חיבבה את מארק. היא קראה לו “הכריש בחליפה”. הוא קרא לה “העלוקה”. אלנה: אני בשדה. טסה לטיול שמארק ארגן. למה? שרה: אל תעלי על המטוס. אלנה קפאה. הזרם האנושי עקף אותה. אלנה: שרה, תעזבי. אין לי כוח לדרמות שלך. שרה: אלנה תקשיבי. אני בבית שלך. באתי להחזיר את השעון של אבא. מארק חושב שאני המנקה. שמעתי אותו. שרה: הוא לא הזמין כרטיס חזור. אלנה נעצה מבט במסך. זה לא הגיוני… כמובן שהוא הזמין! מארק מטפל בהכול. שרה: זה טיול בכיוון אחד, אל. זה מלכודת. קריאת אחרונה לטיסה 815 ללה סומברה, הכריזה הכריזה. אלנה הרימה את כרטיס העלייה. הטלפון רטט שוב, חזק – הפעם זאת הייתה תמונה: מארק במשרד, טלפון לווייני ביד אחת ובקבוק וויסקי בשנייה, והכיתוב: שרה: הוא לא לבד. השתקפות גבר זר בחלון, צוואר מכוסה קעקוע, תיק מסמכים… שרה: תצאי מהשדה עכשיו. אל תתקשרי אליי. אולי יש לו רוגלה על הפלאפון. פשוט תברחי. אלנה הביטה בשער, במנהרה האפלה. פתאום היא נראתה כמו פּה של חיה טורפת. הסוף — אל תעלי. פאקינג תברחי. האם זה שבוע החופש או טיסה שלא תחזרי ממנה? האם אחותך באמת הצילה את חייך ברגע האחרון, או שאת עושה את טעות חייך כשאת מפספסת את הטיסה הזו? “טיסה 815 ללה סומברה”: כשהודעה אחת באמצע הטרקלין הופכת את חופשת החלומות לתחילתו של קרב הישרדות מסויט — בגידה, ירושה, ומה באמת מסתתר מאחורי בעל מושלם מדי.
0743
עמדתי לעלות לטיסה כשפתאום בעלי של אחותי שלח לי הודעה, “תחזרי הביתה מיד.” זה היה כרטיס עלייה למטוס בלאונג’ היוקרתי בנתבג, לטיסה ראשונה
Life Lessons
הבן של מישהו אחר: כשאישה זרה טוענת שבעלי הוא אבא של הילד שלה, ומגיעה לבית הקפה עם דרישה למזונות – אבל כל מה שמעניין אותי זה אם בעלי ידע, ומה באמת חשוב כשילד נכנס פתאום לחיינו
0150
בן לא שלי בעלך הוא אבא של הבן שלי. עם ההצהרה הזו ניגשה רותי אל מיטל, שישבה לה בנחת בקפה השכונתי בתל אביב וזללה עוגת דובדבנים מטריפה. בלי שום בושה התמקמה
Life Lessons
עמדתי לעלות על הטיסה היוקרתית שלי לאי הנסתר מול חופי קולומביה, מקום המוכר למיליארדרים ישראלים שמחפשים פרטיות מוחלטת וניתוק דיגיטלי – כשלפתע בעלה של אחותי מסמס לי: “חזרי הביתה עכשיו”. זה היה כרטיס בורדינג מחלקה ראשונה לטיסה 815 לאיסלה דה לה סומברה, יעד לאנשי עסקים ובעלי הון שזקוקים להיעלם מהרדאר. הטרמינל בשדה התעופה JFK עטף אותי בנצנוץ זהב ושקט קטיפתי – עד ששיחת וואטסאפ פתאומית שינתה הכל. בעוד בעלי, מארק, כתב לי לדאוג לעצמי ולהירגע אחרי מות אבי איל הספנות רוברט ואנס והרגיע שהוא מצטרף עוד ארבעה ימים, אחותי שרה הזהירה: “אל תעלי על המטוס, זה מלכודת. מארק תכנן הכל, אין כרטיס חזור, אל תסמכי עליו”. האם אני עושה את הצעד האחרון לטיול החלומות – או לבריחה על חיי?
00
יומן אישי תל אביב, נתב”ג, יום חמישי הייתי כבר עם היד על כרטיס העלייה למטוס, בדרך לטיסה שמארגן לי חגית שלי, כשההודעה נכנסה. זה היה גיסי, גבריאל: “
Life Lessons
¡Elige: o tu perro, o yo! ¡No soporto más el olor a perro en casa! — sentenció su marido. Ella eligió a su esposo, llevó al perro al monte… Y esa misma noche él le dijo que se iba con otra.
00
15 de noviembre de 2021 Hoy necesito vaciar mi pecho en estas páginas. Odio reconocerlo, pero fue el día en que arruiné todo. Me llamo Lucía, y amaba a
Life Lessons
עמדתי לעלות לטיסה כשבעלה של אחותי שלח לי הודעה פתאומית: “תחזרי הביתה מיד”. זה היה כרטיס מחלקה ראשונה לטיסה 815 לאי הצללים, אי בוטיק מבודד מול חופי קולומביה שידוע בריטריטים ל”ניקוי דיגיטלי” ודיסקרטיות מוחלטת – יעד שמיליארדרים נעלמים אליו לשבוע בלי קליטה ובלי עיניים זרות. אלנה ישבה בלאונג’ היהלום בג’יי-אף-קיי, צופה דרך גביע שמפניה מטופטף על עולם של גשם, מסלולים ואווירה מוזהבת ושקטה. היא בדקה את הפלאפון. מרק: כבר עלית? הנהג מעודכן. חפשי שלט “אלנה”. אל תדברי עם הנהגים. אלנה חייכה: עוד לא, עוד חצי שעה לעלייה למטוס. מתגעגעת כבר. אתה בטוח שלא תבוא? מרק: את יודעת שאי אפשר. המיזוג קובר אותי. עוד ארבעה ימים אבוא גם. מגיע לך שקט מאז שאבא הלך. הוא תמיד צדק. מאז שאביה, איל הספנות רוברט ואנס, נפטר לפני חצי שנה, אלנה טבעה – בניירת, בירושות, בעסק ענק שהיא לא יודעת לנהל. את התפקיד לקח מרק, בעלה מזה שלוש שנים, שהפך לעוגן שלה, ופרש מעסקיו כדי לנהל את נכסי משפחת ואנס. הוא דאג לכל פרט: וילה פרטית, טיולי ג’ונגל, טיפולים. אלא שהפלאפון שוב זמזם – והפעם, זו לא הייתה ההודעה ממארק שציפתה לה. שרה: איפה את??? אלנה: בשדה, בדרך לטיול שמרק סידר. למה? שרה: אל תעזי לעלות על המטוס!!! זה נעצר אותה. שרה, אחותה המרדנית – זו שלא סובלת את מרק – כתבה: הגעתי אלייך הביתה להחזיר את השעון של אבא. מרק חושב שאני עוזרת. שמעתי אותו. אין לך כרטיס חזור. זו מלכודת. וברמקול קוראים: “קריאה אחרונה לטיסה 815 לאי הצללים, אלנה סטרלינג, נא לגייט!” ואז באה תמונה: מרק בבית, עם טלפון לווייני, וויסקי, וגבר זר עם קעקוע על הצוואר ותיק מסמכים. “הוא לא לבד”, חתמה שרה. שרה: תברחי עכשיו. אל תתקשרי איתי. אולי יש רוגלה. תברחי. המעבר לג’ט-ברידג’ נראה פתאום כמו לוע מפלצת. אלנה התחמקה: “שכחתי תרופות ברכב”. היא ברחה, סגרה את שירות המעקב, ועלתה על מונית צהובה בדרך לברוקלין. 99 שיחות שלא נענו ממארק. לבסוף נפגשה שרה עם אלנה בדיינר בברוקלין: “תכבי את הפלאפון. הוא תכנן להרוג אותך”. ואז, הקלטה: מרק נשמע זועם ומצווה על חטיפה, על מסמך ייפוי כוח מוסתר בין ניירות הביטוח, על החתמה בכפייה – ומסיים: “הים עמוק, אל תדאג שהגופה תעלה לפני תום תקופת הצוואה”. אלנה מבינה – כל אהבה היא מכסה לצימאון לכסף. הן פונות לבלש מילר, ידיד ותיק ממשטרת ניו יורק, ומציגות גם תיעוד וידאו: מרק שולף אקדח מהכספת ומתדרך את שותפו, במקרה שהתוכנית הקולומביאנית תיכשל: “נעשה את זה כאן, תעלים ראיות, היא כבר לא קיימת”. מבצע משטרתי עוצר נשימה מניח סוף להברחות – אלנה, עם מיקרופון מוסתר בטרמינל 4, משמשת פיתיון. מרק מזהה אותה, מאיים, נגרר למעצר באיומים לעיני כולם, וצורח: “לעולם לא תהיי בטוחה!” שלושה חודשים לאחר מכן, אלנה ואחותה ממריאות יחד ליעד חדש – לא במחלקה ראשונה ולא בפרטיות – אלא כמו כולן, חופשיות. היא מוחקת את המספר המאוים – ואת החיים הישנים – וממריאה לעתיד שבו אף אחד לא ינהל לה את המסלול. הטיסה שהחמצתי כדי להציל את חיי – והטיסה החדשה שמתחילה הכול מחדש.
02
הייתי רגע מלהיכנס לטיסה כשבעלה של אחותי שלח לי פתאום הודעה: “בואי הביתה מיד.” זה היה כרטיס עלייה למחלקה ראשונה, טיסה 815 לאי צללים, אי פרטי
Life Lessons
אני לא מוכנה שהבן שלך יגור איתנו אחרי החתונה – הסיפור של לנה, יורה ולשה: על בחירה, משפחה ואהבה אמיתית
0135
הדסה, את יכולה לעזור לי קצת עם החשבון? ביקש בעדינות נבו, מביט בתקווה לעבר בת זוגו של אביו. יש לי מחר מבחן, ואבא יחזור מהעבודה מאוחר. חמוד, אין לי עכשיו
Life Lessons
ג’ק, תפסיק לספור עורבים! הסיפור על הכלב הג’ינג’י מהתחנה, עקשן ולא חברותי, שאף אחד לא הצליח להתקרב אליו—עד שדמיטרי איבנוביץ’ התחיל להאכיל אותו בקציצות מהקפטריה של המפעל, וכל התחנה השתנתה: הבוטנים, העובדים, עורבים חמדנים, חורף תל-אביבי קר, סוד הגרב והחברות שנולדה באמצע שלג ומרירות.
00
אל תספור יונים, גורי! כבר כמה ימים גורי סירב לאכול את מה שנורית ניסתה להציע לו: נו, מותק, אלה אותם קציצות שרמי קנה לך, מה יש לך? הוא לא יבוא בזמן הקרוב
Life Lessons
Aún nos quedan tareas en casa… La abuela Valentina abrió la portilla a duras penas, llegó con esfuerzo hasta la puerta, peleó largo rato con la vieja cerradura oxidada, entró a su antigua casa sin calefacción y se sentó en una silla junto a la fría chimenea. La casa olía a abandono. Solo había estado fuera tres meses, pero el techo ya estaba cubierto de telarañas, la silla antigua crujía lastimosamente, el viento aullaba en la chimenea: la casa la recibió de mal humor—¿dónde andabas, ama, a quién nos dejaste?, ¿cómo pasaremos el invierno? –Ahora, ahora, mi vida, espera un poco, déjame coger aire… Enciendo el fuego y nos calentamos… Hace apenas un año, la abuela Valentina bullía por la casa vieja: encalaba, pintaba, traía agua; su figura pequeña y ágil se inclinaba reverente ante los iconos, gobernaba delante del fuego, volaba por el jardín, plantando, desyerbando, regando. La casa se alegraba junto a su dueña; el suelo crujía bajo sus pasos ligeros, las puertas y ventanas se abrían al primer toque de sus manos curtidas, el horno horneaba empanadas esponjosas con esmero. Vivían bien juntos, Valentina y su casa vieja. Envió temprano a su esposo al cementerio, crió sola a tres hijos, los educó a todos y los hizo personas de provecho. Un hijo, capitán de la marina mercante, el otro militar, coronel, los dos viven lejos y rara vez vienen de visita. Solo la hija menor, Tamara, se quedó en el pueblo, jefa de ingenieros agrónomos, de sol a sol sin parar en el trabajo; los domingos va corriendo a ver a su madre y a compartir alguna empanada, para luego pasarse la semana sin verse. El consuelo: su nieta Svetlana. Ella, se puede decir, se crio con la abuela. ¡Y vaya niña se hizo! Guapa como un sol. Ojos grises enormes, melena rubia, ondulada y brillante hasta la cintura—con un resplandor especial. Con sólo hacerse una coleta y dejar caer el cabello por los hombros, dejaba pasmados a los chicos del pueblo. Boquiabiertos quedaban, así era. Figura de escándalo. ¿De dónde le venía a una campesina esa elegancia y esa belleza? La abuela Valentina era bonita de joven, pero si se comparaban las fotos antiguas con su nieta, parecían una pastora y una reina… Además, lista: se licenció en Economía Agraria en la ciudad y volvió al pueblo a trabajar como economista. Se casó con un veterinario y, por una ayuda social para jóvenes familias, les dieron casa nueva. ¡Y qué casa! Sólida, de ladrillo, una mansión para los tiempos de entonces. Eso sí, aunque la abuela tenía su huerto floreciente, el de su nieta aún no tenía vida: apenas tres hierbajos. Además, Svetlana, campesina pero delicada y siempre sobreprotegida por su abuela, nunca tuvo mano para la tierra. Y cuando nació el hijo, Vasili, ya no había tiempo de jardines ni hortalizas. Svetlana quería: “Abuela, ven a vivir conmigo, que la casa es grande, moderna, y no tienes que encender el fuego”. La abuela Valentina ya flojeaba; al cumplir ochenta, las piernas dejaron de responder y, siguiendo los ruegos, aceptó irse con la nieta. Pasó allí unos meses, hasta que un día escuchó: –¡Ay, abuela, que te quiero mucho, lo sabes! Pero, ¿cómo te pasas el día sentada? ¡Siempre has sido de trabajar y ahora…! –Ay, hija, que ya no me andan las piernas… Ya estoy vieja… –Hum… En cuanto viniste, envejeciste de golpe… No pasó mucho: la abuela, que ya no ayudaba como se esperaba, fue devuelta a su antigua casa. De la tristeza por no encajar, se vino abajo del todo. Arrastraba los pies por el suelo cansada, apenas podía llegar a la mesa; ir a la iglesia, imposible. El padre Borja, su pastor, la visitó en casa. Ahí estaba la abuela, escribiendo sus cartas de siempre a los hijos. La casa, fría; la chimenea, sin apenas leña; la abuela, con el jersey más viejo, el pañuelo sucio (ella, que era la más limpia y meticulosa), y las zapatillas destartaladas. El padre Borja suspiró: “Hace falta ayuda aquí. ¿A quién pido? ¿A Ana? Vive cerca, aún está fuerte y es veinte años más joven que la abuela”. Le llevó pan, dulces y la mitad de un gran pastel de pescado (regalo de doña Alejandra), se remangó, limpió la chimenea, trajo leña para varios fuegos, encendió el horno, llenó la tetera y la puso a calentar. –¡Hijo mío! Ay, padre, ayúdame con las direcciones de los sobres. Si lo escribo yo con mi letra de gallina, ¡no llegarán nunca! El padre Borja se sentó, puso las direcciones y, al mirar las cartas, leyó bien grande y temblorosa: “Aquí vivo muy bien, querido hijo. Todo lo tengo, gracias a Dios”. Solo que esas cartas estaban llenas de borrones corridos y, por lo visto, de lágrimas saladas. Ana se hizo cargo de la abuela, y el padre Borja la confesaba y comulgaba, y en fiestas don Pedro, viejo marinero y marido de Ana, la llevaba a la iglesia en moto. Poco a poco, la vida mejoró. La nieta no volvió a aparecer y, al cabo de un par de años, enfermó de gravedad: llevaba tiempo con problemas de estómago, y lo que creía indigestión resultó cáncer de pulmón. Svetlana se consumió en seis meses. El marido vivía en la tumba: bebía, dormía en el cementerio y otra vez a por más. El pequeño Vasili, con cuatro años, quedó abandonado—sucio, mocoso y hambriento. Se lo llevó Tamara, pero sin tiempo entre tanto trabajo, pensaron enviarlo a un internado de la comarca. Era buen centro, buena comida, los niños pasaban los fines de semana en casa, pero no era un hogar; a Tamara no le quedó más remedio. Entonces, la abuela Valentina llegó en el sidecar de la motocicleta del viejo Pedro, fuerte y marinero. Ambos iban con aire de batalla. La abuela fue clara: –A Vasili me lo llevo yo. –Pero, madre, ¡si apenas puedes andar! ¿Cómo cuidarás tú sola de un niño? ¡Hay que cocinarle, lavarle…! –Mientras viva, a Vasili no lo mando al internado –zanjó la abuela. Sorprendida ante la firmeza de la normalmente dócil Valentina, Tamara se calló y preparó la ropa del niño. Don Pedro los llevó a casa, y casi a brazos metió a los dos dentro. Los vecinos murmuraban: –Era buenísima mujer, pero ya se le fue la cabeza: necesita que la cuiden y trae a un chiquillo… ¡Eso no es un perrito! Necesita cuidados… ¿Y en qué está pensando Tamara? El padre Borja fue un domingo expectante: ¿no tendría que sacar al crío hambriento y sucio de casa de la pobre anciana? Pero la casa estaba bien caldeada; Vasili, limpio y contento, escuchaba un cuento de Kolobok en un viejo tocadiscos. Y la enfermiza anciana revoloteaba por la cocina: untaba la bandeja, amasaba la masa, batía huevos. Y sus piernas, viejas y doloridas, se movían con agilidad—como antes de enfermar. –¡Ay, padre! Aquí estoy haciendo empanadillas… Espere un poco, que le preparo una bandejita caliente para doña Alejandra y para Cuzmán… El padre Borja volvió a casa aún asombrado, y se lo contó a su mujer. Ella, Alejandra, pensativa, sacó un cuaderno azul, buscó la página: “La vieja Egorovna cumplió su larguísima vida. Todo pasó, los sueños, las esperanzas—todo duerme bajo la nieve. Ya era hora de partir donde no hay enfermedad ni pesar… Pero una tarde de ventisca, tras rezar mucho, Egorovna avisó: ‘Llamad al cura. Me voy’. Pálida como la nieve, estuvo un día entero sin comer ni beber, solo respiraba muy despacio. De repente, entró alguien: un llanto de bebé, frío que se colaba. –Silencio que la abuela se nos muere. –No puedo callar al bebé; acaba de nacer y no entiende que no hay que llorar… Era su nieta Anica, con una niña recién nacida. Por la mañana, todos se fueron a trabajar, dejando a la vieja moribunda y a la madre primeriza solas. La nieta, agotada, no se apañaba todavía y la recién nacida berreaba, impidiendo a Egorovna seguir muriendo. Egorovna incorporó la cabeza, enfocó la mirada, se sentó como pudo, bajó al suelo y buscó sus zapatillas. Cuando volvieron a casa, pensaban hallarla muerta, y en cambio, la encontraron más viva que nunca. No solo se negó a morir, sino que paseaba por la habitación, acunando a la pequeña, mientras la madre descansaba”. Alejandra cerró el diario, miró a su marido y sonrió: –Mi bisabuela Viera Egorovna me amó tanto, que no pudo morirse. Como dice la canción: ‘Aún nos quedan tareas en casa—¡aún nos queda vida por delante!’ Vivió diez años más, ayudando a mi madre, que era tu suegra, Anastasia. El padre Borja le devolvió la sonrisa.
00
Aún quedan cosas pendientes en la casa… La abuela Eulalia apenas logró abrir la cancilla oxidada del jardín. Apoyándose en el bastón, alcanzó la
© 2026 VesperUm