Life Lessons
הפכה למשרתת כשעלוונטינה הודיעה שהיא מתחתנת, בןה וכלתה נדהמו מהחדשות ולא ידעו איך להגיב. – את בטוחה שאת מוכנה לשנות את החיים שלך בגיל כזה? – שאלה קטיה, מביטה בבעלה. – אמא, למה הצעד הדרמטי הזה? – התרגש רוסלן. – אני מבין שאת לבד כבר שנים ורוב חייך הקדשת לי, אבל עכשיו להתחתן נשמע לא חכם. – אתם צעירים, לכן כך אתם חושבים, – ענתה עלוונטינה בשלווה. – אני בת שישים ושלוש ואף אחד לא יודע כמה זמן נשאר, אבל יש לי זכות לחיות את שנותי עם אדם שאוהב אותי. – אז אל תמהרי לרשום, – ניסה רוסלן להרגיע את אמו. – את מכירה את יורי רק כמה חודשים וכבר מוכנה להחליף הכל בחיים. – בגיל שלנו אין זמן לבזבז, צריך למהר, – השיבה עלוונטינה. – ומה יש לדעת? הוא מבוגר ממני בשנתיים, גר עם בתו ומשפחתה בדירה מרווחת, יש לו פנסיה טובה ויש לו אפילו בית בקיבוץ. – איפה תגורו? – שאל רוסלן בפליאה. – אנחנו גרים יחד ואין מקום לאדם נוסף אצלנו. – אל תדאגו, יורי לא מתכוון לעבור אלינו, אני אעבור אליו, – סיפרה עלוונטינה. – הדירה שלו גדולה, עם הבת הסתדרנו, כולם מבוגרים ואין סיבה לריב. רוסלן דאג, קטיה שכנעה אותו לכבד את החלטתה. – אולי אנחנו סתם אגואיסטים? – תהתה קטיה. – בוודאי נוח לנו שאמא שלך עוזרת, שומרת על קירה, אבל מגיע לה לבנות חיים משלה. אם ניתנה לה הזדמנות, כדאי שנאפשר לה. – שיהיו יחד, אבל למה להירשם? – התקשה רוסלן להבין. – לא חסר לנו עוד חתונה עם שמלה לבנה ותחרויות. – אולי כך הם מרגישים ביטחון ושלווה, – נימקה קטיה. בסוף עלוונטינה התחתנה עם יורי, אותו פגשה במקרה ברחוב, ועברה לגור אצלו. בהתחלה הכל היה בסדר, בני הבית קיבלו אותה, בעלה התנהג יפה והיא באמת האמינה שהגיעה לה אושר בגיל הזה. אך לאט לאט החיים המשותפים התחילו להצטייר אחרת… – תוכלי להכין הערב תבשיל? – פנתה איננה. – קשה לי בעבודה, אין לי זמן, ואת פנויה. עלוונטינה הבינה את הרמז, ולקחה אחריות על הבישולים, הקניות, הניקיון, הכביסה ואפילו עבודות בקיבוץ. – עכשיו הדירה והקיבוץ שלנו יחד, – אמר יורי. – הבת והחתן עסוקים, הנכדה קטנה, אז נעבוד יחד. עלוונטינה לא התווכחה, היא אהבה להיות חלק משפחה גדולה ותומכת. עם בעלה הראשון לא זכתה לזה; הוא היה עצלן, ערמומי ונעלם אחרי שרוסלן היה בן עשר. מאז עברו עשרים שנה, ולא שמעו ממנו. עכשיו הכל הרגיש נכון, העבודה לא הפריעה לה, והעייפות לא יצרה עצבים. – אמא, מה את עושה שם? – העיר רוסלן. – כל נסיעה לקיבוץ מקפיצה לך את הלחץ דם, למה את צריכה את זה? – ברור שאני צריכה, אני אוהבת את זה, – הסבירה הפנסיונרית. – נגדל הרבה יבול עם יורי, נתחלק עם כולם, גם איתכם. רוסלן חשש. חודשים עברו ואף אחד לא הזמין אותם אפילו לביקור היכרות. הם הזמינו את יורי אליהם, הוא הבטיח לבוא, אבל תמיד היה עסוק. אז הם ויתרו, רק רצו לדעת שאמא מאושרת. בתחילה כך היה. העבודה והריצות לא הפריעו לה. אבל בהדרגה העומס גבר. יורי, בהגעתו לקיבוץ, תמיד התלונן על הגב או כאב בלב. אשתו טיפלה בו, והוא נח, בזמן שהיא סידרה וניקתה. – שוב בורשט? – סינן החתן אנטון. – אכלנו אתמול, ציפיתי למשהו אחר. – לא הספקתי לבשל, ולא קניתי, – הצטדקה עלוונטינה. – הייתי עסוקה בכביסת וילונות. התעייפתי, נהיה לי סחרחורת, אז נשכבתי. – אני לא אוהב בורשט, – הזיז אנטון את הצלחת. – מחר אוליה שלנו תכין ארוחה מכל הלב, – מיד אמר יורי. ואכן עלוונטינה עמדה שעות במטבח, הכל חוסל תוך חצי שעה. ואז ניקתה, וזה נמשך כל הזמן. חוסר שביעות רצון מצד הבת והחתן ולבסוף גם מצד יורי, שהצטרף אליהם. – אני לא ילדה, אני עייפה. למה אני חייבת לעשות הכל לבד? – הגיבה לבסוף. – את אשתי, עלייך לשמור על הבית מסודר, – הזכיר יורי. – כאשתך יש לי גם זכויות, לא רק חובות, – פרצה בבכי. אחרי שנרגעה, המשיכה לעזור, ליצור אווירה נעימה, אבל יום אחד נשבר לה. אותו יום איננה והבן היו בדרך למסיבה, ורצו להשאיר את הילדה הקטנה אצלה. – שתישאר עם סבא או תבוא איתכם, כי אני הולכת לבקר את הנכדה שלי, – הודיעה. – למה שנסדר את התוכניות שלנו לפיך? – התעצבנה איננה. – בחיים לא, אבל גם אני לא חייבת לכם, – הזכירה עלוונטינה. – לנכדה שלי היום יום הולדת, עדכנתי אתכם כבר בשלישי. לא מספיק שהתעלמתם, עכשיו גם רוצים להשאיר אותי בבית. – אי אפשר ככה, – כעס יורי. – איננה תכננה, והנכדה שלך עוד קטנה. מחר תוכלי לברך אותה. – מחר־מחר, – ענתה בתקיפות. – או שנלך יחד לבקר את הילדיי, או שתישאר עם הנכדה שלך עד שאחזור. – ידעתי שהחתונה הזו תסתיים רע, – הטיחה איננה. – מבשלת בינוני, מנקה גרוע, חושבת רק על עצמה. – באמת אתה חושב כך? – שאלה עלוונטינה את יורי. – תגיד, חיפשת אשת חיים או עוזרת בית לכולם? – את לא צודקת, ורוצה להאשים אותי, – גמגם יורי. – אל תעשי סצנות. – שאלה פשוטה, מגיע לי תשובה, – התעקשה. – אם את מדברת ככה, תעשי מה שאת רוצה, אבל אצלי בבית לא מקבלים גישה כזו. – השיב בגאון. – אז אני מתפטרת, – הודיעה עלוונטינה, החלה לאסוף את חפציה. – תקבלו חזרה את הסבתא הלא־מוצלחת? – הביאה את התיק והמתנה. – הלכתי להתחתן, חזרתי הביתה, לא רוצה להסביר, רק תגידו: מקבלים או לא? – בוודאי! – קפצו בןה וכלתה. – החדר שלך מחכה, שמחים שחזרת! – שמחים סתם כך? – ניסתה לשמוע את המילים שהיא ציפתה להן. – למה עוד שמחים כשמדובר במשפחה? – התפלאה קטיה. עלוונטינה ידעה עכשיו שהיא לא משרתת. כן, עזרה בבית ועם הנכדה, אבל בןה וכלתה אף פעם לא ניצלו אותה. בביתם הייתה קודם כל אמא, סבתא וחמות, ולא עוזרת. והפעם, עלוונטינה חזרה הביתה, הגישה בקשה לגירושין, ורק ניסתה לא להיזכר במה שעברה.
0202
הפכה לעוזרת כשהתכוננה צפורה להתחתן מחדש, הבן שלה, אלעד, והכלה שלו, נועה, היו המומים מהחדשות ולא ידעו כיצד להגיב נכון. את בטוחה שאת רוצה לשנות חיים בגיל כזה?
Life Lessons
Mis hijos están bien atendidos, tengo ahorros y pronto cobraré la pensión. Hace unos meses despedimos a mi vecino Fernando. Nos conocíamos desde hacía más de quince años, siempre viviendo puerta con puerta. No éramos simples conocidos: éramos amigos de la familia, vimos crecer a nuestros hijos juntos. Fernando y Soledad tuvieron cinco hijos. Los padres les compraron casa a todos, trabajando muy duro, sobre todo Fernando: era un mecánico famoso en la ciudad y tenía lista de espera para un mes. El dueño del taller moderno rezaba por tener a un experto capaz de detectar cualquier fallo de motor solo con escucharlo, un verdadero maestro en su oficio. Poco antes de fallecer, tras la boda de su hija menor, Fernando iba en su ciclomotor y descansaba; su andar enérgico se volvió apacible, propio de los mayores. Pero si apenas en primavera cumplió 59 años… Cogió vacaciones en el taller, diciendo que el jefe le suplicaba volver en diez días para no perder clientes, pero Fernando no pensaba regresar. El día antes de irse, fue a hablar con los jefes y pidió dejar el trabajo en paz, prometiendo ayudar solo en emergencias. Por alguna razón no contó nada a su mujer, y por la mañana, cuando debía prepararse para salir, se giró en la cama y volvió a dormir. Soledad llegó desde la cocina, donde ya preparaba el desayuno, y exclamó: —¿Todavía duermes? ¿Para quién he hecho el desayuno? ¡Se enfría! —Lo comeré frío, no voy a trabajar… —¿Cómo que no vas? ¡Te esperan, cuentan contigo! —No voy, ayer renuncié… —Deja de bromear, venga, levántate. Soledad le destapó en tono burlesco, pero él ni pensó moverse, se encogió y tapó los ojos. —Estoy cansado, Sole, mi tiempo se ha agotado… Como ese motor tras tres reparaciones… Los niños están bien atendidos, tengo mis ahorros; empezaré a gestionar la pensión… —¿Pero qué pensión? Los niños tienen mucho trabajo, reformas, quieren ampliar, cambiar muebles, Santi quiere un coche nuevo, ¿quién les va a ayudar? —Que prueben a ayudarse ellos, gracias a Dios nunca les negamos nada… Soledad vino a verme confundida, contándome su diálogo matutino. Me pidió consejo y compartí mis impresiones sobre el cambio de Fernando: —De verdad está cansado, si él mismo lo dice no le obligues a trabajar. Déjale descansar bien, no como un chaval todo el día entre coches. El otro día, casi al anochecer, ni le reconocí: caminaba encorvado, arrastrando los pies, hasta me sorprendió ver que era tu Fernando el que andaba así. Me lo dijo: “Estoy cansado…” Pero por algún motivo Soledad no se lo tomó en serio: —¡Está con la tontería, todo es cuento! Reuniré a los niños para que le digan cuánta faena hay por hacer. —Sole, no puedes cargar con tanto, ¿cuántos años tiene tu mayor? ¿Cuarenta y cinco, no? Pronto será abuelo y tú quieres seguir ayudándole. Deja que los hijos te ayuden, la vejez está al acecho. Mi vecina se enfadó y se marchó. Una semana después, todos los hijos de Fernando y Soledad se reunieron en casa. Se sentaron en torno a la mesa grande; había mucho bullicio, pero se notaba tensión. Todos sabían que se reunían por algo y no “por casualidad”. Soledad abrió la reunión familiar: —Nuestro padre va a jubilarse, ¿qué os parece? Consultémoslo. Ya no podrá ayudar y tendréis que apañaros solos… Fernando intervino: —No hay que agobiarse, fijaos qué hijos tenemos: cinco, todos trabajadores —¿no sabéis mantenernos a los dos? Nosotros criamos a cinco y no solo les dimos de comer, salieron adelante y ninguno pasa penurias. No es reproche, solo reflexiono sobre la vida, así debería ser: los padres ayudan a los hijos. Pero ahora quizá nosotros necesitamos algo de ayuda, ya me cuesta trabajar, temo caerme de la plataforma del taller… Tras una pausa, los hijos empezaron a hablar. El mayor, Antonio, fue el primero. No preguntó cómo estaba su padre: solo presentó una larga lista de sus asuntos y problemas, y concluyó: —Lo siento, no tenemos dinero para ayudaros ahora, quizá con el tiempo… Los otros hijos dijeron algo parecido. Unos necesitaban casa nueva, otros un coche, y todos confiaban en que los padres, como siempre, aportaran a sus planes. A nadie le interesaba cómo lograron ellos esos “apoyos”. Al final, Fernando se levantó de la mesa y, con tristeza, dijo: —Pues nada, si todos me lleváis a trabajar, seguiré en el taller hasta que pueda… Al día siguiente Soledad volvió a mi casa y, como retomando la charla, dijo: —¿Ves? Vinieron los hijos, hablaron con su padre y luego, todos a lo suyo, ¡y que si “cansado, cansado”! Yo también lo estoy, ¿y qué ahora? Fernando trabajó en la gasolinera tres días. Una ambulancia se lo llevó del taller. Ya nada podía hacerse por ese corazón agotado, y los hijos se reunieron otra vez, pero para el funeral. Por supuesto, también estábamos allí, escuchando a los hijos recordar a su padre y conversar sobre lo buen hombre que fue con ellos y con los nietos. Me moría de ganas de preguntar: “¿Por qué no lo cuidasteis, si os lo pidió?” Así fue la triste historia de nuestra vecina. Soledad vive sola, ahorrando en todo, porque los hijos tienen muchos de sus propios problemas sin resolver…
00
Mis hijas están bien cuidadas, tengo algunos euros ahorrados, pronto seré pensionista. Hace unos meses enterraron a mi vecino, Gregorio.
Life Lessons
לאן היא כבר תלך? תבין, ויקטור, אישה — כמו רכב בליסינג: כל עוד אתה ממלא דלק ומשלם טסט, היא נוסעת לאן שתגיד. ואולגה שלי? קניתי אותה עם כל הציוד כבר לפני שתים עשרה שנה. אני משלם — אני בוחר את המוזיקה. הכי נוח, אתה מבין? בלי דעה משלה, בלי כאב ראש. היא משי. סרֵגֵיי דיבר בקול, מתלהב עם שיפוד שמטפטף שומן על גחלים לוהטים, בטוח בעצמו כמו שמחר יום שני. ויקטור, החבר מהאוניברסיטה, רק חייך לעצמו. אולגה עמדה ליד חלון המטבח הפתוח, סכין בידה, חותכת עגבניות לסלט. המיץ נזל, ותחושת הסיפוק של “אני משלם — אני בוחר מוזיקה” צלצלה לה בראש. שתים עשרה שנה. שתים עשרה שנה היא לא רק הייתה אשתו — היא הייתה הצל שלו, דף הטיוטה שלו, כרית הביטחון. סרגיי האמין שהוא כוכב המשרד, מנצח בתיקים מורכבים ומביא מעטפות עבות הביתה. אבל כשהיה נרדם, אולגה שקטה לקחה מהתיק שלו את המסמכים שתיקן, והתחילה לערוך, לתקן שגיאות גסות ולחפש חוקים עדכניים שהוא לא ידע שקיימים. בבוקר הציעה בעדינות “אולי שווה לבדוק את חוק המקרקעין?” והוא רק נופף ביד: “תמיד עם העצות שלך. טוב, אבדוק.” בערב חזר כגיבור — ולא פעם אחת אמר לה “תודה, אולגה, בלעדייך הייתי מתרסק”. הוא היה בטוח שזה היה הרעיון שלו. ואולגה? היא הרי בבית כל היום, מבשלת קובה, טוחנת חומוס. באותו ערב היא לא פתחה ריב, לא ברחה למרפסת, לא הפילה את המנגל. פשוט סיימה לחתוך סלט, תיבלה בשמנת והגישה לשולחן. “אתה בוחר מוזיקה?” חשבה כשהביטה בו אוכל בשר מבלי להרגיש את הטעם. “אז נשמע רגע שקט”. יום שני בבוקר, סרגיי מחפש עניבה: — אולגה, איפה הכחולה המזלית שלי? יש לי ישיבה עם הקבלן. — בארון, מדף שני, — ענתה מהאמבטיה. קולה היה רגוע, שקט מדי. אחרי שסרגיי יצא, אולגה לא ישבה לשתות קפה מול הבוקר של הערוץ 12. היא פתחה פנקס ישן ושלפה את המספר של בוריס פטרוביץ’, הבוס המיתולוגי שלהם. — שלום בוריס פטרוביץ’? זו אולגה. כן, סרגיי לא יודע. יש לך מקום בארכיון או מישהו שיכול לסדר בלגן בלי תקווה? השתררה שתיקה. בוריס פטרוביץ’ זכר אותה — את הסמינרים המבריקים שלה, את האחיזה בעניינים, את היכולת לראות את העיקר. הוא היחיד שאמר לה פעם: “חבל שאת עקרת בית”. — תבואי. יש לי משהו שאף אחד לא רוצה לגעת. אם תצליחי — תקבלי קביעות. בערב חזר סרגיי עצבני: הקבלן עקשן, העסק תקוע. זרק את הז’קט והכריז: — אולגה, איפה לאכול? וגם, תגהצי לי חולצה לבנה למחר. — ארוחת ערב במקרר, הפלאפל קפוא. נמאס לי. — מה? — סרגיי לא הבין כלום. דלת נפתחה, אולגה נכנסה עם תיק מסמכים, בחליפה ועקבים שלא לבשה מאז מסיבת הסיום של הבן. — איפה היית? מה זה הפורים הזה? — בעבודה, סרגיי. אצל בוריס פטרוביץ’ בארכיון. קיבל אותי כעוזרת. הוא צחק בבוז. — את, עבודה? לא החזקת כלום חוץ ממוצץ כבר שנים. — נראה. ומאותו רגע, הכל השתנה: הבית לא המשיך להפעיל את עצמו, גרביים לא הופיעו בזוגות, אבק נערם, פתאום צריך לגהץ לבד. וחמור מכול — אולגה חדלה להיות ה”קשבת” של סרגיי. כשבא להתלונן, מצא אותה שקועה בלפטופ: — סרגיי, רגע שקט, מחר הצגה על פשיטת רגל… — למי בכלל אכפת מהפשיטת רגל שלך? — לי. בשביל הערך העצמי שלי. הוא התרעם, עשה טעויות שטותיות בעבודה, והבוס כבר שם לב מי פה הפך לכוכבת המשרד. ואז, תיק עתק של לקוחה זהב: אנה מרקובנה, בעלת קליניקות פרטיות עם יד ברזל, לא רוצה “צחנה בעיתון”. תיק לסרגיי. — אני קורע אותה, — התרברב. — נקבל בונוס, אקנה לך מעיל פרווה, אולי תחזרי להיות כמו פעם? — אני לא צריכה פרווה. אני צריכה שתפסיק להיות טווס. יום הפגישה, מתיחות בשמיים. — אנחנו נכביד עליהם, נקפיא חשבונות… — לא באתי להרוס חיים, — היא עוצרת אותו, — אלא להחזיר לי את מה שמגיע לי, בשקט, בלי פוצי-מוצי בעיתון. — אי אפשר ככה! — אתה משוחרר, — אמרה בשקט וקמה. ואז אולגה נכנסה עם מגש תה: — אנה מרקובנה, סליחה שהפרעתי, הבאתי תה עם זעתר, כמו שאת אוהבת. השיחה תפסה תפנית עם רעיון גאוני מתוך הארכיון: גם בלי משפט, אפשר תקדים משפטי שקט, בלי להפליל את הקרוב משפחה, ולשמור על הכל. אנה חייכה לראשונה: — מזגו לי, יקירה. וספרי לי עוד — ואתה, — מצביעה לסרגיי — תשב ותלמד. שעתיים אולגה ניהלה את המו”מ, בפשטות ומקצועיות. אחרי שחתמו, בוריס פטרוביץ’ לחץ את ידה: — אולגה, מחר תשבי איתי בלשכה. מספיק עם הארכיון. בדרך הביתה, סרגיי מבולבל. איך לא ראה כל השנים מי זו אשתו באמת. הגיעו לדירה, הילד בחוג. אולגה מורידה איפור, שוטפת פנים. — אולגה… — אני כבר מבשלת לבד, — היא עונה, שוברת ביצה למחבת. — עזבי, תשבי — את עייפה. הוא מטגן לה חביתה, יוצאת שרופה. — סליחה… — לא נורא. — אני מבין היום… את הצלת אותי. תמיד. — אני לא עוזבת, עדיין לא. יש לנו עוד מה לחלוק. אבל החוקים משתנים. — מה עושים? — מכבדים. פשוט מכבדים. אני לא סמרטוט, אני אדם. ואני שותפה שלך — בבית ובעבודה. — הבנתי. — אז לאכול? החביתה הייתה הכי טעימה כי הארוחה הזאת הייתה בין שווים.
02
לאן היא כבר תלך? תשמע, ויקטור, אישה זה כמו רכב שכור. כל עוד אתה דואג לדלק ומשלם על הטיפולים, היא נוסעת לאן שאתה אומר. ואת מיכל שלי קניתי אותה עם כל החבילה
Life Lessons
אז לאן כבר תלך? תשמע, ויקי, אישה – זה כמו רכב בליסינג. כל עוד אתה ממלא דלק ומשלם על הטיפולים, היא נוסעת לאן שתגיד. ואני את עדי שלי קניתי עם כל הכולבים כבר לפני שתים עשרה שנה. אני משלם, אני גם בוחר את המוזיקה. נוח, תבין. אין לה דעה, אין כאב ראש. אצלי היא משי. סרגיי דיבר בקול, מנפנף את שיפוד הבשר שהשומן נטף ממנו אל הגחלים הלוהטות. הוא היה בטוח בצדקתו, בדיוק כמו שהוא בטוח שמחר יום שני. ויקי, החבר הוותיק מהאוניברסיטה, רק גיחך. עדי עמדה ליד חלון המטבח הפתוח, סכין בידה. היא חתכה עגבניות לסלט. המיץ נזל, ובאוזניה צלצלה המרוצה הזאת: “אני משלם, אני מזמין את המוזיקה”. שתיים עשרה שנה. שתיים עשרה שנה שהיא לא רק אשתו, היא הייתה הצל שלו, הטיוטה שלו, כרית האוויר שלו. סרגיי הרי מחשיב את עצמו לעילוי המשפטי, כוכב המשרד. היה מנצח תיקים מורכבים, מביא מעטפות עבות וזורק אותן על השידה בגאוות מנצח. כשהוא היה נרדם עייף, עדי הייתה בשקט שולפת מהתיק שלו את המסמכים, מתקן טעויות גסות, משכתב משפטים מסורבלים ומחפשת עדכונים שהוא החמיץ מרוב ביטחון עצמי. בבוקר, כבדרך אגב, הייתה מציינת: – סרגיי, העפתי מבט. אולי כדאי להסתמך על חוק הדירות? השארתי סימניה. הוא היה מנפנף. – עוד פעם את עם העצות שלך… טוב, אבדוק. בערב היה חוזר גיבור, ואף פעם, לא פעם אחת, לא אמר: “תודה, עדי. בלעדייך הייתי נופל”. הוא באמת האמין שזה ההברקות שלו. ועדי? עדי בבית, מבשלת מרקים. באותו ערב בצימר היא לא רבּה, לא ברחה למרפסת, לא הפכה מנגל. רק סיימה את הסלט, שפכה שמנת חמוצה וערכה את השולחן. “אתה מזמין את המוזיקה, אה?” חשבה, מסתכלת על בעלה לועס, אפילו לא טועם. “אז נשמע שקט”. ביום שני בבוקר רץ סרגיי בדירה, מחפש עניבה. — עדי, איפה הכחולה עם המזל? יש לי פגישה עם קבלן! — בארון, מדף שני, – ענתה מהאמבטיה. הקול שלה היה רגוע, רגוע מדי. כשהדלת נסגרה מאחוריו, עדי לא מסיימת קפה או טלוויזיה. היא שולפת את הפנקס הישן. מספרו של בוריס פטרוביץ’, הבוס של שניהם לשעבר, לא השתנה עשרים שנה. — הלו, בוריס פטרוביץ’? זאת עדי. כן, אשתו של סרגיי. הוא לא יודע. יש לי הצעה. צריכים מישהו למחלקת הארכיון? או מישהי שיודעת לעשות סדר בבלאגן תקוע? ברקע שתיקה. בוריס פטרוביץ’ זוכר אותה. זוכר את העבודות הנפלאות, את האינסטינקט, את היכולת לראות את העיקר מבעד לערימת מילים ריקות. הוא היה היחיד שאמר אז לפני 12 שנה: “חבל, עדי, שלא הלכת לקריירה”. — תבואי, – מלמל. – יש משהו ששום־אחד לא רוצה לגעת בו. תצליחי? – אתקשר. בערב חזר סרגיי עצבני. הקבלן היה עקשן. הוא זרק את הז׳קט על כסא בקול ושאל: — עדי, יש אוכל? אני רעב. ותגהצי לי חולצה לבנה למחר. שקט. הוא נכנס למטבח, הכירו: אין סירים, אין מחבתות, משטח נקי לגמרי. פתק על השולחן: “ארוחת ערב במקרר, הפילמני קפואים. התעייפתי”. — מה? — סרגיי נעץ מבט בפתק כאילו היה סינית. באותו רגע נשמע המנעול. עדי נכנסה, תיק מסמכים בידה. לבשה חליפה חגיגית שלא נראתה מאז פרויקט הסיום של הילד, ונעלי עקב. — איפה היית? – נבהל. – מה זה התחפושת? — הייתי בעבודה, סרגיי. אצל בוריס פטרוביץ’, אצלו בארכיון. גייס אותי לעזור. סרגיי צחק, צחוק לחוץ ומר. — את הולכת לעבוד, עדי? הצחקת אותי. שתיים עשרה שנה לא החזקת משהו קשה מכף. איזה ארכיון? תשתנקי שם מהאבק. — נראה. היא מזגה לעצמה מים. — מה, עכשיו רק פילמני? אני, בין היתר, מפרנס את הבית. — גם אני מרוויחה עכשיו. בינתיים לא הרבה, לפילמני מספיק. את החולצה תגיהץ לבד. המגהץ בדיוק איפה שהיה עשר שנים. זה היה נורת האזהרה ראשונה. סרגיי החליט שהגברת שלו במשבר גיל: הורמונים. “שבוע תשתעשע, תרגע. שתתנסה ותירגע”, חשב כשהוא בולע בצק גומי של פילמני. “תבין איך זה להרוויח, תחזור להיות משי”. אבל שבוע עבר ואחריו עוד אחד. המשבר לא חלף. הבית השתנה. הפסיק לתפקד כמכונה מושלמת שסרגיי התרגל אליה. הגרביים לא הופיעו בזוגות במגירה אלא נערמו בערימה מלוכלכת באמבטיה. האבק, שמעולם לא הבחין בו, נח עקשן על המדפים. חולצות צריך היה לגהץ לבד – וזה פתאום התגלה כעבודה גיהינומית. תמיד מתקמט, תמיד שרוול בעייתי. אבל הגרוע מכול: עדי הפסיקה להיות “הכרית שלו”. פעם היה מתלונן, מספר שעה מי עיצבן אותו, איך השופט עקשן והלקוח קמצן. היא הייתה מאזינה, מהנהנת, מגישה תה עם נענע – ונותנת עצות שנמכרו אצלו כהברקות שלו. עכשיו ניסה לדבר: — את מבינה, גרבובסקי דחה אותי שוב? אני מסביר לו ש… — עדי לא זזה מהלפטופ, מוקפת קודקסים. — סרגיי, שקט, בבקשה. מחר יש לי ישיבת השוואה בתיק פשיטת רגל. שם יש בלאגן אחד גדול. — למי בכלל אכפת מהפשיטת רגל שלך? — התפרץ. — לי דחוף עסקה! — העבודה שלי נותנת לי ערך עצמי. הוא כעס, הרגיש שהקרקע נשמטת. בלי העצות הערביות שלה החל להיכשל בקטנות. טעה במועדים, התבלבל בשמות. המנהל בעבודה כעס, בוריס פטרוביץ’ הביט עליו מהצד ואז העביר את מבטו לעדי בחיוך מבסוט. מסתבר שהיא עשתה סדר בארכיונים תוך שלושה ימים, מצאה מסמכים שנחשבו אבודים. העבירו אותה מהמרתף לאולם המרכזי, מול השולחן של המתמחה. סרגיי ראה כל יום את הגב – הזקוף, הגאה. אפילו ההליכה שלה השתנתה – נחושה, בטוחה. הסערה התנהגה אחרי חודש: למשרד הגיע לקוח זהב, רופאה בכירה רשת מרפאות פרטית, אשה עם עמוד שדרה של פלדה וחוסר סבלנות מוחלט. הייתה לה תביעה מול שותף לשעבר שניסה לגזול מחצית מהעסק לפי מסמכים מזויפים כביכול. התיק הוטל על סרגיי – ההזדמנות להשתקם על כל הפשלות האחרונות. — אני מפרק אותה, – התפאר בבית, פורס נקניק על השולחן בלי קרש נקי – לא נמצא. – הכול ברור, נזמין חוות דעת, נגרור עדים. עדי שתקה, קוראת ספר. — קולטת? – דחף אותה. – בטוח ננצח. תקבלי פרווה, אולי תחזרי לחיים רגילים? עדי הניחה את הספר, הביטה בו ממושכות, לא מובנת. — לא צריכה פרווה, סרגיי. אני רוצה שתפסיק להתנהג כמו טווס. הגברת ההיא לא אוהבת שמפעילים עליה לחץ. היא אדם של פעם. איתה לא הולכים “עם חוות דעת בפרצוף”. צריך לשוחח איתה. — כן, כן — נופף יד. – עוד פסיכולוגית ביתית. ביום הדין בחדר ישיבות היה מתח שאפשר היה לחתוך בסכין. הרופאה ישבה בראשה של שולחן, אישה קטנה, מבט חודר. סרגיי פסע, פיזר מושגים, נופף תרשימים. — נחסום להם חשבונות, נכריח אותם לזחול. — אתה לא מקשיב לי. אני לא רוצה לפגוע. מדובר בבן סנדקותי. נכון, פעל לא בסדר, אבל איני רוצה שיילך לכלא. אני רק רוצה את העסק שלי, שייעלם מחיי. בשקט, בלי שערוריות. ומה אתה מציע? סרגיי נחנק באוויר. — אבל אילולא מראש.. זה בית משפט. נראה חולשה… — אתה מוסר את התיק. – היא נעמדה. – בוריס פטרוביץ’, התאכזבתי. חשבתי שיש פה מקצוענים, לא דחפורים. בוריס פטרוביץ’ החוויר. לאבד לקוחה כזו – בור בתקציב. סרגיי הסמיק. פתאום הדלת נפתחה. עדי נכנסה, מגש תה בידה. המזכירה חולה, ביקשו עזרה מהזוטרים. ראתה את הסצנה, ראתה את גב הרופאה, ראתה את הפאניקה של בעלה. כל אחת אחרת הייתה שמחה לאיד. “רצית מוזיקה – תרקוד”. אבל עדי מקצוענית. זה התעורר אחרי שתים עשרה שנה. — ד”ר מרגולין. הקול של עדי נשמע שקט, אך החלטי. הרופאה נעצרה בפתח, לא מסתובבת. — סליחה, הבאתי תה עם טימין, כמו שאת אוהבת. את צודקת לגבי הסנדק. ב־98׳ הייתה פרשה דומה. פתרו אותה בלי משפט – הסכם פשרה עם סעיף אי־גילוי והעברת מניות. שמירה על כבוד הדדי. הרופאה הסתובבה לאט. עיניה נשפו על עדי. — איך את יודעת? זה תיק סגור. — למדתי ארכיונים. הניחה את המגש. ידים לא רעדו. — ואם יורשה לי, יש שם משהו טכני: את השטר אפשר לפסול לא על חתימה, אלא על פגם צורני. חסר מרכיב. לא צריך אישום פלילי. רק טעות. הוא יישאר חופשי, את – עם העסק ועם השקט. חדר הישיבות שתק. סרגיי הביט בעדי, כאילו צמח לה ראש שני. הוא ידע על הפגם? לא, הוא לא בחן את המסמך, רק רץ לקרב. הרופאה חזרה, התיישבה. — תה עם טימין? – לראשונה חייכה, פניה התרככו. – תמזגי, יקרה, וספרי על הפגם. ואתה, – הנהנה לסרגיי בלי להסתכל, – תשב ותלמד. שעתיים עדי הובילה. סרגיי ישב שותק, משחק בעט. שמע את אשתו, ה”נוחה” שלו, מסבירה סוגיות קשות בפשטות, לא לוחצת, מקשיבה, מגישה פתרונות. כשמרגולין יצאה חתומה, בוריס פטרוביץ’ ניגש לעדי ולחץ לה את היד. — עדי דמיטרייבנה, מחר את במשרד שלי. דנים בקידום. מספיק לארכיון. סרגיי ועדי שתקו בדרך הביתה. ברדיו פזמון. לרוב היה מעביר חדשות, עכשיו פחד לזוז. עולמו, עולם פשוט שלו, שבו הוא המלך ואשתו שירות, קרס. ועל החורבות עמדה אישה זרה – חזקה, חכמה, יפה. והכי מפחיד – תמיד הייתה כזו. רק הוא היה עיוור. הם פתחו את הדירה. חושך, שקט. הילד עוד לא חזר. סרגיי חלץ נעליים, הלך למטבח, התיישב מול השולחן הריק. עדי הלכה לחדר להחליף בגדים. הוא התבונן בידיו. התבייש. בושה צורבת. לא על הכישלון במו”מ – זה קורה. על המשפט ההוא בצימר, “אני משלם”. עדי חזרה לבושה פשוט, איפור מוסר. פניה עייפים, עיניה חיות. פותחת מקרר, מוציאה ביצים, בשקט מניחה מחבת. — עדי… קולו רעד. לא הסתובבה, שברה ביצה למחבת. — אני אכין. הוא קפץ, ניסה לקחת ממנה תרווד. — עזבי, תישבי, את עייפה. עדי שחררה את התרווד, התיישבה. מביטה עליו, נאבק בביצה שנמרחת, ממלמל בשקט. מניח לפניה צלחת – חביתה עקמומית, חרוכה. יצירת מופת. — תסלחי לי, – הוא אמר לשולחן. עדי לקחה מזלג. — אבל נראה שאפשר לאכול. — היום הבנתי… – חיפש מילים. – הצלת אותי. לא רק היום. זוכר איך תיקנת מסמכים בלילות. התרגלתי. השתוללתי. הרים עיניו. פחד. פחד שתקום ותלך. עכשיו היא יכולה – יש לה עבודה, כבוד, כסף. היא לא תלויה בו עוד. — לא אלך, סרגיי, — ענתה לשאלה שלא נשאלה. — בינתיים לא אלך. יש לנו עוד משהו חוץ מרכוש. בכל זאת עשרים שנה. אבל הכללים משתנים. — איך? — שאל מיד. — מה צריך? — כבוד. היא נגסה בלחם. — פשוט לכבד. אני לא משי, אני אישה. ואני שותפה שלך. בבית ובעבודה. אנחנו מחלקים שווה. לא “עזר לאישה” – עשה את החלק שלך. הבנת? — הבנתי, – הנהן. וזאת הייתה אמת. — מותר לי לאכול? – סרגיי חייך, לקח מזלג. החביתה לא הייתה מלוחה, חרוכה – אבל לא טעם טעים כמוה שנים. כי זו לא הייתה עוד “שירות”. זו הייתה ארוחה של שותפים שווים.
01
לאן היא כבר תלך? תקשיב, דניאל, אישה זה כמו רכב שכור כל עוד אתה מתדלק ומשלם על הטיפולים, היא נוסעת לאן שתגיד. ואת שלי, מיכל, קניתי עם כל החבילה לפני שתיים-עשרה שנה.
Life Lessons
המטפלת של האלמן לפני חודש נשכרה לדאוג לרבקה וולמן – אישה שאירוע מוחי השאיר אותה מרותקת למיטה. חודש שלם הפכה אותה כל שעתיים, החליפה סדינים, פיקחה על האינפוזיות. אבל לפני שלושה ימים רבקה הלכה לעולמה. בשקט, בשנתה. הרופאים קבעו: שבץ חוזר. אין אשמים. אף אחד – חוץ מהמטפלת. לפחות כך חשבה בתה של המנוחה. זינה העבירה יד על הצלקת שעל פרק כף ידה – פס לבן דק, זכר לכוויה מהעבודה הראשונה שלה במרפאה. חמש עשרה שנים אחורה – צעירה, פזיזה. עכשיו – קרובה לארבעים, גרושה, עם בן אצל הגרוש. ועם שם טוב שמאיימים להרוס לה. – את עוד מעזה לבוא לפה? כריסטינה הופיעה פתאום, שערה אסוף לקוקו מתוח כל כך שהרקות הלבינו. עיניה אדומות מחוסר שינה. לראשונה נראתה מבוגרת מגילה – עשרים וחמש. – באתי להיפרד, – זינה ענתה בשקט. – להיפרד? – כריסטינה לחשה. – אני יודעת מה עשית. כולם עוד ישמעו. והלכה – אל הארון, אל אביה, שעמד עם פנים של אבן ויד ימין בכיס הז’קט. זינה לא רדפה אחריה, לא ניסתה להסביר. כבר הבינה: מה שלא יקרה – היא תצא אשמה. …פוסט של כריסטינה עלה אחרי יומיים. – אמא שלי נפטרה בנסיבות מסתוריות. המטפלת שנשכרה לטפל בה אולי האיצה את מותה. המשטרה מסרבת לפתוח חקירה. אבל אני לא אוותר על האמת. שלושת אלפים שיתופים. רוב התגובות מלאות חמלה. ויש גם כמה – שקוראות “למצוא את המפלצת הזו”. זינה קראה את הפוסט באוטובוס, בדרך הביתה מהמרפאה – ליתר דיוק, מהמקום בו עבדה עד לאחרונה. – זינאידה פבלובנה, את בוודאי מבינה, – אמרה לה המנהלת, בלי להביט בעיניה. – כל ההד הציבורי… המטופלים מודאגים. הצוות לחוץ. זה זמני. עד שהרוחות ירגעו. זמני. זינה ידעה שזה אומר: לנצח. הדירה עם המטבח והשירותים המשולבים קיבלה אותה בדממה. כל ממלכתה אחרי הגירושים – עשרים ושמונה מטרים רבועים בקומה שלישית בלי מעלית. מספיק כדי לשרוד. לא מספיק כדי לחיות. הטלפון צלצל כששמה מים בקומקום. – זינאידה פבלובנה? זה אליה וולמן. כמעט הפילה את הקומקום. קול נמוך, מחוספס – היא זכרה אותו. כמעט לא דיבר איתה כל החודש שטיפלה באשתו. אבל מתי שדיבר – הכול נחרט. – אני שומעת. – אני צריך את עזרתך. הדברים של רבקה… אני לא יכול. בטח לא כריסטינה. את היחידה שיודעת איפה הכול נמצא. זינה היססה. אחר כך אמרה: – הבת שלך מאשימה אותי ברצח. אתה יודע? שתיקה. ארוכה, כבדה. – יודע. – ובכל זאת אתה מתקשר? – ובכל זאת. הייתה צריכה לסרב. כל אדם שפוי היה מסרב. אבל משהו בקולו – לא בקשה, כמעט תחינה – גרם לה להסכים: – מחר בשתיים. בית וולמן עמד מחוץ לעיר – דו־קומתי, מרווח וריק. זינה זכרה אותו שונה: מלא תנועה של אחיות, צפצופים של מכשירים, טלוויזיה דלוקה בחדר של רבקה. עכשיו הדממה כמו אבק על הכל. אליה פתח בעצמו. כמעט בן חמישים, שיבה רק בצדדים, כתפיים רחבות – ועכשיו כפוף, כמו לא היה קודם. יד ימין בכיס. שם הרגישה משהו מתכתי. מפתח? – תודה שבאת. – אין על מה להודות. אני לא עושה את זה בשבילך. הרים גבה. – אז בשביל מי? “בשביל עצמי, – חשבה. – כדי להבין מה קורה פה. למה אתה שותק? למה אתה לא מגן עלי, כשאתה יודע שאני חפה מפשע?” בציבור אמרה: – בשביל הסדר. איפה המפתחות לחדר? חדר רבקה הדיף ריח שושנים – מתוק, מחניק. בושם. הריח נשאר, נספג בקירות. זינה עבדה שיטתית: רוקנה ארונות, קיפלה בגדים, מיינה מסמכים. אליה נשאר למטה. שמעה את צעדיו: הלוך וחזור, הלוך וחזור. על שולחן הלילה עמדה תמונה. זינה לקחה כדי לארוז – ונעצרה. בתמונה: אליה צעיר, עשרים וחמש אולי. לצידו אישה בהירה, מחייכת – לא רבקה. הפכה את התמונה. מאחור כתב דהוי: “אליה ולארה, 1998.” מוזר. למה רבקה שמרה ליד מיטתה תמונה של בעלה עם אישה אחרת? הכניסה את התמונה לתיק. המשיכה לעבוד. התכופפה להביא קופסה – ונגעה במשהו עץ. תיבה. עץ, בלי מנעול. משכה, המכסה נפתח. בפנים – מעטפות. עשרות, מסודרות בערמות. כולן באותן אותיות – עגולות, נשיות. כולן – פתוחות ונסגרות מחדש בקפידה. זינה לקחה את העליונה. אל: אליה יעקב וולמן. מאת: מלניקוב ל.ב., חיפה. תאריך – נובמבר 2024. לפני חודש. עברה בין המעטפות. הכי ישנה – 2004. עשרים שנה. עשרים שנה שמישהי כותבת לאליה – ורבקה גונבת את המכתבים. ושומרת. לא זורקת – שומרת. בשביל מה? הרימה את המעטפה לאף. אותו ריח – שושנים. רבקה החזיקה אותן בידיים. קראה. ושוב קראה – לפי הקיפולים השחוקים. הניחה את הקופסה על המיטה וישבה לידה. הידיים רעדו. זה משנה הכול. – אליה יעקב. הרים ראשו. ישב ליד שולחן המטבח, מול ספל תה שלא נשתה. טרסות, מדשאות וגנים – סיימת? – עוד לא. – הניחה מולו מעטפה. – מי זו לאה מלניקוב? פניו השתנו. לא החווירו – הפכו לאבן. היד בכיס התהדקה. – מאיפה זה? – מהקופסה מתחת למיטה. יש שם מאות. עשרים שנה. כולן פתוחות ונסגרות חזרה. כולן – הוסתרו על ידי אשתך. שתק. הרבה, לא נסבל. ואז קם, ניגש לחלון, הפנה גב. – ידעת? – שאלה. – גיליתי. שלושה ימים, מההלוויה. מיינתי את החפצים לבד. חשבתי שאצליח לבד. מצאתי את הקופסה. – ואתה לא אומר כלום? – מה אני אמור לומר? – הסתובב. – אשתי גנבה לי את הדואר עשרים שנה. גנבה מכתבים מאישה שאהבתי לפני. – היא שמרה אותם – כשלל, או עונש לעצמה, לא יודע. ועכשיו מה – אספר לבת שלי? שהיא העריצה את אמא? זינה קמה. – הבת שלך מאשימה אותי שהרגתי את אמא שלה. פיטרו אותי. מכפישים לי את השם באינטרנט. ואתה שותק – מפחד מהאמת? התקדם אליה. עיניו – כהות, עייפות. – אני שותק כי אני לא יודע איך לחיות עם זה. עשרים שנה, זינאידה. עשרים שנה לאה כתבה לי – ואני חשבתי ששכחה. עזבה אותי. יצאה עם ילדים. והיא… לא השלים. זינה הרימה מעטפה. – כתובת החזרה – חיפה. אני אסע. – למה? – כי מישהו צריך לדעת את האמת. אם לא אתה – אז אני. …לאה מלניקוב גרה בדירת שיכון בקצה חיפה. קומה ראשונה, חלון עם גרניום, חתול על אדן. זינה צלצלה, לא ידעה מה תגיד. פתחה אישה – בגילו של אליה. שיער בלונדי בקוקו מרושל. קמטים מסביב לעיניים. מבט זהיר, לא עוין. – את לאה מלניקוב? – כן. ומי את? זינה הושיטה מעטפה. – מצאתי את כל מכתבייך. כל אחד ואחד. פתוחים, נקראו – והוסתרו. לאה הביט במעטפה כאילו תנשך אותה. הרימה מבטה לזינה. – תיכנסי. ישבו במטבח – גם הוא דחוס כמו של זינה. התה התקרר. – עשרים שנה כתבתי לו, – לאה עצרה. – כל חודש. לפעמים יותר. אף תשובה. חשבתי – שונא אותי. כי אז… שחררתי אותו. – שחררת? לאה החזיקה את הכוס בשתי ידיים. – היינו יחד שלוש שנים. מהאוניברסיטה. הוא רצה שנתחתן. ואני… פחדתי. הייתי בת עשרים ושתיים. חשבתי – כל החיים לפני, למה למהר? – אמרתי: נחכה. הוא חיכה. חצי שנה. ואז הופיעה היא – רבקה. יפה, בטוחה בעצמה, יודעת מה היא רוצה. ואני… הפסדתי. זינה שתקה. – כשהתחתן איתה, ברחתי לדודה בחיפה. חשבתי – אשכח. לא שכחתי. אחרי חמש שנים התחלתי לכתוב. לא כדי שיחזור – רק… שידע. שאני עדיין כאן. שחושבת עליו. – והוא אף פעם לא ענה. – אף פעם, – לאה חייכה בעצב. – עכשיו אני מבינה למה. זינה הוציאה את התמונה מהתיק. – זה היה אצלה ליד המיטה. “אליה ולאה, 1998”. לאה לקחה. אצבעותיה רעדו. – היא שמרה את זה… אצלה? – כן. שתיקה. – את יודעת, – אמרה לבסוף, – כל חיי שנאתי אותה. את האישה שלקחה לי את האהבה. עכשיו… עכשיו אני מרחמת עליה. – עשרים וחמש שנה לחיות עם גבר ולפחד כל יום שיזכור אחרת. כל יום לקרוא את המכתבים שלי – ולהחביא אותם. זה גיהנום. הגיהנום הפרטי שבנתה לעצמה. זינה קמה. – תודה שסיפרת. – רגע, – לאה קמה גם. – למה את עושה את כל זה? הרי לא משפחה, לא חברה. זינה היססה. – מאשימים אותי במותה. הבת של אליה. החליטה שהרגתי אותה כדי לקחת את מקומה. – ואת רוצה להוכיח שאת חפה מפשע? זינה הניעה בראשה לשלילה. – אני רוצה להבין את האמת. השאר… יבוא. התקשרה לאליה בדרך – אמרה שחוזרת. הוא המתין במרפסת. ערב, צללים ארוכים מדשא. – צדקת, – אמרה, מתקרבת. – היא כתבה לך עשרים שנה. אף פעם לא נישאה. חיכתה. לא ענה. רק היד בכיס – התהדקה והתרופפה. – יש לך כספת, – אמרה. – אתה כל הזמן נוגע במפתח. כאילו מפחד שייעלם. שתיקה. – בואי. הכספת עמדה במשרד – ישנה, כבדה, מתקופת הסובייטים. אליה פתח, שלף מעטפה. כתב ידה של רבקה – חד, נוקשה. – היא כתבה את זה יומיים לפני שמתה. מצאתי כשחיפשתי מסמכים להלוויה. זינה לקחה. בפנים – דף מלא כתיבה. “אליה. אם אתה קורא את זה, כנראה כבר אין אותי, ומצאת את התיבה. ידעתי שזה יקרה. ועדיין לא הצלחתי לעצור. – התחלתי לגנוב את המכתבים מ־2004. חמש שנים אחרי החתונה. נהיית שונה – מרוחק, שותק. חשבתי – אתה כבר לא אוהב. ואז מצאתי מכתב ראשון בתיבה. והבנתי. – היא לא שחררה אותך. אף פעם. – הייתי צריכה להראות לך את המכתב ההוא. לשאול. אבל פחדתי. פחדתי שתלך. שתבחר בה. והסתרתי. ואז הבאים. והבאים. – עשרים שנה גנבתי לך את הדואר. עשרים שנה קראתי אהבה שאינה שלי. ושנאתי את עצמי – כל יום. אבל לא יכולתי לעצור. – אהבתי אותך כל כך, שהרסתי את הכול סביבי. את זכותך לבחור. את תקוותה. את מצפוני. – תסלח לי, אם תוכל. אני יודעת שלא מגיע לי. ובכל זאת מבקשת. רבקה.” זינה הניחה את הדף. – כריסטינה יודעת? – לא. – היא צריכה לדעת. אתה מבין. אליה הסיט מבט. – היא העריצה את אמא. זה… ישבור אותה. – היא כבר שבורה, – אמרה זינה ברוך. – איבדה אמא, מפחדת לאבד אבא. אז מחפשת אשמים. – לכן תוקפת אותי. היא צריכה אויב – אחרת תצטרך להבין שהצרה היא האבל. ועם אבל אי אפשר להילחם. אליה שתק. – אם תספר לה את האמת – אולי תשנא אותך. זמן מה. אבל אחר כך תבין. אם תסתיר – לא תסלח אף פעם. לא לך. לא לעצמה. הסתובב. עיניו – דומעות. – אני לא יודע לדבר איתה. מאז שרבקה חלתה… הפסקנו לדבר. – אז תתחיל. היום. כריסטינה הגיעה אחרי שעה. זינה ראתה אותה מהחלון – יוצאת מהרכב, מהדקת גומייה בשיער, נעצרת כשרואה את אביה במרפסת. דיברו הרבה זמן. זינה לא שמעה מילים – רק קולות. בהתחלה כריסטינה צרחה. אחר כך בכתה. אחר כך שתקה. כשהדלת נפתחה, כריסטינה יצאה עם מכתב של רבקה בידה. הפנים – נפוחות מדמעות. אבל העיניים – אחרות, לא כועסות. אבודות. ניגשה לזינה. זו ציפתה – לטענות, להאשמות, למה שלא יהיה. – מחקתי את הפוסט, – אמרה. – כתבתי התנצלות. ו… סליחה. טעיתי. זינה הנהנה. – אני מבינה. צער עושה אנשים אכזריים. כריסטינה נענעה בשלילה. – לא צער. פחד. פחדתי להישאר לבד. אמא הלכה, אבא נהיה… זר. ואת היית פה. ראית את ימיה האחרונים. הכרת אותה… אחרת. והחלטתי – את רוצה לתפוס את מקומה. לגנוב לי את אבא. – לא באתי לקחת כלום. – אני יודעת. עכשיו אני יודעת. הושיטה ידה – בהיסוס, כאילו שכחה איך. זינה לחצה. – אמא… היא הייתה אומללה, נכון? כל החיים? זינה חשבה על המכתב. על עשרים שנה של פחד וקנאה. על אהבה שנהפכה לכלוב. – היא אהבה את אבא שלך. בדרך שלה. לא נכונה. אבל אהבה. כריסטינה הנהנה. אחר כך ישבה על המדרגות אל המרפסת ובכתה בשקט. זינה הצטרפה. לא חיבקה – רק ישבה איתה. עברו שבועיים. החזירו את זינה לעבודה – אחרי שכריסטינה התקשרה אישית למנהלת. שם טוב – דבר שביר, לפעמים אפשר לתקן. אליה התקשר בערב – כמו אז, לראשונה. – זינאידה פבלובנה. תודה. – על מה? – על האמת. על כך שלא נתת לי להסתתר. שקט. – אני נוסע לחיפה, – אמר. – מחר. אל לאה. לא יודע מה אגיד. לא יודע אם תקבל. אבל… צריך לנסות. עשרים שנה – שתיקה ארוכה מדי. זינה חייכה – הוא לא ראה, אבל בטח שמע. – בהצלחה, אליה יעקב. – אליה. רק אליה. אחרי חודש חזר – לא לבד. זינה גילתה במקרה: ראתה אותם בשוק. אליה סוחב שקיות, לאה בוחרת עגבניות. סצנה רגילה – שניים קונים ירקות. אבל משהו בתנועות – סנכרון, קלות – הסגיר הרבה. אליה זיהה אותה. הרים יד לשלום. ימין. לא בכיס. זינה הרימה גם – והמשיכה. בערב פתחה חלון בדירתה. מאי הריח סירפדים ודלק מהכביש. ריח רגיל. חי. חשבה על רבקה – על השושנים, התיבה עם המכתבים, על אהבה שנהפכה לכלוב. חשבה על לאה – על עשרים שנות ציפייה, על מכתבים ללא מענה, על תקווה שגרה. חשבה על אליה – על השתיקה, המפתח בכיס, על אדם שבסוף בחר. ואז הפסיקה לחשוב. רק ישבה מול החלון, הקשיבה לעיר וחיכתה – אפילו לא יודעת למה. הטלפון צלצל. – זינאידה פבלובנה? זה אליה. רק אליה. אצלנו ארוחת ערב. לאה מכינה עוגה. רוצה להצטרף? הביטה בדירה – עשרים ושמונה מטר של שקט. ואז על החלון הפתוח. – בעוד שעה אהיה שם. סגרה את הטלפון, לקחה מפתחות ויצאה. הדלת ננעלה בשקט. שמש אחרונה בערה מעל העיר – חמה, כתומה. מבטיחה לכולם מחר שקט…
015
המטפלת של האלמן לפני חודש שכרו את נטע שטיינברג לטפל ביפה הרשקוביץ אישה ששבץ הפך אותה לסיעודית גמורה. חודש שלם הפכה אותה מצד לצד כל שעתיים, החליפה מצעים
Life Lessons
טעות שמביאה אושר… גדלתי במשפחה חד הורית – ללא אבא. חינכו אותי אמא וסבתא. הצורך באבא התעורר בי כבר בגן. ובכיתות הנמוכות!.. קינאתי בילדים שצעדו בגאווה ליד אבותיהם הגבוהים והחזקים, ששיחקו, רכבו על אופניים ומכוניות יחד. הכי כאב לי כשראיתי אב שמחבק את בנו או בתו, מרימים אותם וצוחקים יחד… אלוהים, ראיתי את זה מהצד וחשבתי: “איזה אושר זה!” את אבא שלי ראיתי גם… אבל רק בתמונה אחת, שבה הוא מחייך כמו שאר האבות – אבל לא אליי!.. אמא סיפרה שהוא חוקר קוטב צפוני, גר אי שם בצפון הרחוק, כל כך רחוק שאי אפשר להגיע. שלח מתנות ליום הולדת, אבל אף פעם לא הגיע באמת. בכיתה ג’ הבנתי באכזבה שאין לי שום אבא-חוקר – ואף פעם לא היה. באופן מקרי שמעתי את אמא אומרת לסבתא שאין לה כבר כוח להעמיד פנים ולשלוח מתנות בשם אבא שבאמת בגד. חי טוב ומעולם לא התקשר לברך אותי. “ארטיום כל כך אוהב את החגים… אלה הימים היחידים שהוא מרגיש קשר לאב, אפילו בדמיון.” החלטתי לבקש – בלי מתנות מאבא שלא באמת קיים. “בבקשה תאפו לי את העוגה שאני אוהב – ‘חלב ציפורים’ וזה הכל.” חיינו בצניעות – שתי משכורות קטנות של אמא ושל סבתא. כשהייתי סטודנט עבדתי בסבלות ברכבת ובחנות. יום אחד השכן סלבקה הציע לי להחליף אותו בתפקיד סבא-חורף (דד מורוז) לפני השנה החדשה בגני ילדים ובבתים. ויתרתי על ההופעות בגנים – חששתי מהמעמד. אבל על הביקורים בבתים הסכמתי. הוא נתן לי פנקס עם שירים וחידות, וכתובות משפחות. היה קל לזכור את הרפרטואר, אבל עדיין פחדתי לטעות. להפתעתי, ההופעה הראשונה עברה בהצלחה. סיימתי את כל הכתובות, הגעתי הביתה גאה, וספרתי את ההכנסה שהיתה גבוהה מכל מה שהרווחתי בסבלות – והחלטתי להמשיך בכל חורף. בקיץ עבדתי בבניין סטודנטיאלי. החיים האישיים לא היו בראש סדר העדיפויות – לימודים ועבודות מזדמנות. היו חברות אבל לא התקדמתי לחתונה. “תסיים את הלימודים, תמצא עבודה טובה, תסדר את החיים – ואז אפשר לבנות משפחה,” חלמתי לעצמי. אחרי הלימודים התחלתי לעבוד כמהנדס, החלטתי לקנות רכב יד שנייה, אבל לא היה לי מספיק כסף והחלטתי שוב לחזור לתפקיד סבא-חורף. אמא הוציאה את התחפושת מהארון, הוסיפה נצנצים – והתחפושת זהרה. הזקן הלבן הסתיר את פניי, והגבות המודבקות השלימו את הדמות. אמא נאנחה: – ארטיום, הגיע הזמן שתהיה לך משפחה משלך, במקום לבדר ילדים של אחרים. – יהיה בסדר, אמא – עניתי, נשקתי בלחי ויצאתי לעבודה. שבוע לפני השנה החדשה פרסמתי מודעה בעיתון, וקיבלתי חמש-עשרה פניות. עברתי שישה כתובות, ואז הגעתי ל”רחוב הגן 6, דירה 19″. יצאתי מהאוטובוס והגעתי לבית. הרחוב היה קצה העיר, מעט מואר. עליתי לקומה השנייה ודפקתי. פתח לי ילד בן חמש-שש. – אני גר בבקתה ביער… התחלתי לומר. אבל הילד קטע אותי: – אנחנו לא הזמנו סבא-חורף! – אני בא לבקר ילדים טובים גם בלי הזמנה, עניתי מיד למרות שהופתעתי. אמא או אבא בבית? – לא. אמא הלכה לסבתא טניה לעשות זריקה, תחזור בקרוב. – איך קוראים לך? – ארטיום. חשבתי לעצמי – איזה צירוף מקרים, קוראים לו כמוני! אבל לא גיליתי לו שאני ארטיום – הרי אני סבא-חורף! – איפה העץ שלך? – בחדר שלי. הוא לקח אותי ביד והוביל לחדרו, דירה קטנה ומרוהטת בצניעות. על שולחן ליד המיטה עמדה ענף אשוח בשלושה ליטר, מעוטר צעצועים ושרשרת צבעונית. על השולחן היו שתי תמונות – של גבר ואשה – באותו מסגרת. הסתכלתי טוב ו… קפאתי בהלם – מהתמונה הביט בי עצמי! זה לא אפשרי… בדקתי – אכן, תמונת הסטודנט שלי במעיל רוח, ולידה תמונה של הבחורה – ילנה גורנובה. פגשתי אותה פעם בקיץ בעבודת הבניין בסטודנטים. התמונה שלה היתה בוגרת יותר, פנים יפות ועצובות. – מי זה? שאלתי מתקשה לזהות את קולי. – אמא שלי. – שלך?.. – שלי. – קוראים לה… לנה? פרץ ממני. – נכון! אתה באמת סבא-חורף! חשבתי שאין כזה באמת… – ומי זה? הצבעתי על התמונה שלי, מתחיל להבין. – זה אבא שלי! הוא באמת חוקר קוטב! חי וקורע קרח. אמא אומרת שהוא נסע כשעוד הייתי תינוק, אז אף פעם לא ראיתי אותו. אבל תמיד שולח לי מתנות ליום הולדת ולשנה החדשה. ידעתי מיד – ארטיום הוא בני. הייתי בהלם, נזכרתי באבא הקוטב שלי. האם כל האמהות שולחות את האבות “הלא רציניים” לקוטב? והנה אני אחד מהם. נפגעתי, כאילו הגורל דקר אותי בלב. נזכרתי ברומן הסוער והקצר שלי עם לנה… נפרדנו והחלפנו טלפונים, אבל עם החזרה הביתה לא התקשרתי, ואחרי כמה ימים הגנבו לי את הטלפון. חשבתי עליה לפעמים, אבל החיים דחקו אותה מהזיכרון… והנה היא גרה בעיר הזו, זוכרת אותי ומגדלת לבד את בננו. רציתי לספר לארטיום שאני אביו, כשלנה פתחה את הדלת: – מתוק, סליחה שהתעכבתי. לסבתא טניה היה צריך להזמין אמבולנס. כשראתה אותי אמרה מופתעת: – לא הזמנו סבא-חורף! הדמעות פרצו ממני. הורדתי את הכובע והזקן, תלשתי את הגבות… – ארטיום?! אמרה לנה משתוממת. התיישבה על כסא, ופרצה בבכי. אבל מיד התאוששה כשראתה את בננו. אמרתי לארטיום שהגעתי מהקוטב בתור סבא-חורף עם הפתעה בשבילו ובשביל אמא. הוא היה מאושר, צחק, שר, הקריא שירים. החזיק אותנו ביד שלא אעלם שוב. על המתנה לא הזכיר – הוא יודע שסבא-חורף יניח את מתנת אבא מתחת לכרית. ארטיום נרדם, ואני ולנה דיברנו עד הבוקר, כאילו שנים של פרידה לא היו. בבוקר רצתי לדוכן להביא מתנה נוספת, רק אז קלטתי שטעיתי בכתובת – נכנסתי לבית 6א במקום 6. בלילה לא ראיתי את האות, והתברר שהתבלבלתי – אבל בעצם, הגעתי בדיוק לבית שהייתי צריך! “איזו טעות מבורכת ומשנה חיים,” חשבתי, מחייך. עכשיו אנחנו שלושה! מאושרים מאד! ואמא וסבתא מתמוגגות מהנכד והנין – ארטיום ארטימוביץ’!
072
טעות שמחה… גדלתי במשפחה לא שלמה בלי אבא. אמא וסבתא גידלו אותי. כבר מהגן הרגשתי את החסר באבא. ובכיתה א’, ובמיוחד בהמשך קינאתי בילדים שבאים לבית
Life Lessons
Poco a poco conseguimos llevar agua y finalmente también gas a la casa de mi tía; después hicimos todas las comodidades en la vivienda. Más tarde, encontré la casa de mi tía en una página web de inmobiliarias.
00
Poco a poco fuimos llevando agua a la casa de mi tía, y finalmente también gas. Más tarde, instalamos todas las comodidades necesarias en la vivienda.
Life Lessons
המטפלת לאלמן: סוד המכתבים שאהבה ועשרים שנה של שתיקה – סיפור על אובדן, חשד, קנאה ואמת שנחשפת בין חדרי בית בפרברים, בין שלושה דורות של כאב ואהבה בארץ ישראל של ימינו
03
לפני חודש קיבלו אותי לעבוד כמטפלת ליוכבד בר-לב אישה ששבץ השאיר אותה מרותקת למיטה. חודש שלם הפכתי אותה כל שעתיים, החלפתי סדינים, בדקתי אינפוזיות.
Life Lessons
המטפלת בְּעֵינָיו של אלמן: שנה לאחר שדאגה לאשתו המנוחה, מוצאת את עצמה זינה מואשמת על לא עוול בכפה – עד שלסודות ישנים ומכתבים חבויים מאהבה ראשונה נחשפים ומערערים את חיי המשפחה, האמון והלבבות של כל הנוגעים בדבר
01
המטפלת של האלמן לפני חודש בדיוק היא התחילה לעבוד אצל רגינה רפפורטאישה שמכבת מוח מצאה אותה מרותקת למיטה. חודש שלם טילטלוש אותה כל שעתיים, החליפה סדינים
Life Lessons
“אישה טובה, מה היינו עושים בלעדיה? – ואתה משלם לה רק אלפיים ש”ח בחודש – אלונה, הרי רשמנו את הדירה על שמה מיקי קם מהמיטה והלך לאט לחדר הסמוך. לאור מנורת לילה, בעיניים עייפות, הביט על אשתו. התיישב לידה, הקשיב. – נראה שהכול בסדר. קם והלך לאט למטבח, פתח קרטון אשל, נכנס לאמבטיה, ואז פנה לחדר שלו. השכב על המיטה. לא מצליח להירדם: — לנו ולאלונה יש כבר תשעים שנה. כמה עברנו? עוד מעט נפגוש את אלוהים, וכבר אין כאן אף אחד. הבנות, נועה הלכה לעולמה, אפילו לשישים לא הגיעה. גם מקסים איננו. הוא היה מסתובב… יש נכדה – אוקסנה – היא כבר עשרים שנה בפולין. על סבא וסבתא בכלל לא זוכרת. בטח גם הילדים שלה כבר גדולים… לא שם לב איך נרדם. התעורר ממגע של יד: — מיקי, הכל בסדר? – נשמע קול חלש. פקח עיינים. אשתו התכופפה מעליו. — מה קרה, אלונה? — הסתכלתי – שוכב ולא זז. — חי עדיין! לכי לישון! נשמעו צעדים גוררים. קליק של מתג במטבח. אלונה שתתה מים, נכנסה לאמבטיה וחזרה לחדר שלה. שמה ראשה על הכרית: — ככה זה, פעם אתעורר והוא כבר לא יהיה. מה אעשה? ואולי ההפך. מיקי כבר הזמין לנו ‘אזכרה’. בחיים לא חשבתי שאפשר לארגן דבר כזה מראש. מצד שני, טוב שכך. מי יעשה זאת אם לא אנחנו? הנכדה לגמרי שכחה מאיתנו. השכנה יפית היחידה שנכנסת. לה יש מפתח לדירה שלנו. מיקי נותן לה אלף כל חודש מהפנסיה. היא קונה אוכל, צרכים. מה יש לנו לעשות עם הכסף? בקושי יורדים כבר מהקומה הרביעית. מיקי פתח עיניים. השמש הסתכלה מהחלון. יצא למרפסת וראה את ראשו הירוק של עץ הסיגלון. חיוך נפרש על פניו: — הנה, חיינו עד הקיץ! הלך לבקר את אשתו. חשבה בעצב על המיטה. — אלונה, די להיות עצובה! בואי, אני רוצה להראות לך משהו. — אוי, אין לי כוח – בקושי קמה מהמיטה. – מה חשבת לעצמך? — בואי, בואי! הוא תמך בה עד למרפסת. — תראי, הסיגלון ירוק! ואמרת שלא נחיה עד הקיץ. חיינו! — באמת! והשמש זורחת. התיישבו על ספסל במרפסת. — זוכרת איך הזמנתי אותך לסרט? עוד מבית הספר. באותו יום גם הסיגלון היה ירוק. — אפשר לשכוח דבר כזה? כמה שנים עברו? — שבעים… שבעים וחמש. ישבו שעות, נזכרו בנעורים. כל מיני דברים שוכחים בזקנה – אפילו מה היה אתמול, אבל את הנעורים לעולם לא שוכחים. — התבלבלנו! – קמה אשתו. – ועוד לא אכלנו ארוחת בוקר. — אלונה, תעשי תה טוב! נמאס לי מהחליטות האלה. — אסור לנו. — לפחות תה חלש, קמצוץ סוכר. מיקי שתה את התה הדל הזה, אכל כריך קטן עם גבינה, ונזכר בזמנים ההם – כשהתה היה חזק ומתוק, עם עוגות שמרים או לביבות. נכנסה השכנה. חייכה בשביעות רצון: — מה נשמע? — מה כבר יכול להיות בגיל תשעים? – צחק מיקי. — אם אתה עוד צוחק, הכל בסדר. לקנות לכם משהו? — יפית, תקני בשר! – ביקש מיקי. — אסור לכם. — עוף מותר. — טוב, אקנה, אכין לכם מרק עם אטריות! יפית ניקתה, שטפה כלים, ויצאה. — אלונה, בואי למרפסת – הציע. – נתחמם בשמש. — בוא. השכנה נכנסה. יצאה למרפסת: — התגעגעתם לשמש? — טוב כאן, יפית! – חייכה אלונה. — אכין לכם דייסה. ואחר כך מרק לארוחת צהריים. — אישה טובה – לחש מיקי אחריה. – מה היינו עושים בלעדיה? — ואתה משלם לה רק אלפיים בחודש. — אלונה, הרי רשמנו לה את הדירה. — היא לא יודעת מזה. ישבו במרפסת עד הצהריים. ואכלו מרק עוף עם חתיכות בשר ותפוחי אדמה מרוסקים: — תמיד הכנתי כזה לנועה ומקסים כשהיו קטנים – נזכרה אלונה. — ועכשיו מאכילים אותנו אנשים זרים – גנח מיקי. — כנראה, מיקי־ק’ה, זה הגורל שלנו. לא ישאר אף אחד שיבכה עלינו. — מספיק, אלונה. לא נהיה עצובים. בואי נלך לנוח. — מיקי, לא סתם אומרים: ‘מה זקן, מה ילד’ הכל אצלנו כמו אצל ילדים: מרק טחון, שנת צהריים, אוכל קטן. מיקי נם ושוב קם – לא מצליח להירדם. אולי מזג האוויר משתנה? נכנס למטבח – שתי כוסות מיץ, יפית הכינה. לקח בזהירות והלך לחדר של אלונה. ישבה במיטה, הביטה החוצה. — מה איתך, אלונה? – חייך. – מיץ! היא לקחה לגימה: — גם אתה לא מצליח להירדם? — מזג האוויר… — גם אני מהבוקר לא משהו – הנידה ראשה. – מרגישה שנשאר לי מעט. תקבור אותי יפה. — אלונה, מה את אומרת. איך אחייה בלעדייך? — אחד מאיתנו ילך ראשון. — די! בואי למרפסת! ישבו שם עד הערב. יפית הכינה לביבות גבינה. אכלו, צפו בטלוויזיה. סרטים חדשים כבר לא מבינים. אז רואים קומדיות ישנות וסרטי אנימציה. הערב ראו רק אנימציה אחת. אלונה קמה מהספה: — אלך לישון. עייפתי. — אז גם אני. — תן לי להביט עליך! – אמרה פתאום. — למה? — סתם, להביט. נשארו להביט זה בזו – אולי נזכרו בנעוריהם. — בוא, אלווה אותך למיטה. אלונה אחזה את בעלה בזרוע, והם הלכו לאט. הוא דאג לה, כיסה אותה היטב, ושב לחדרו. משהו העיק על לבו. התקשה להירדם. הרגיש כאילו לא נרדם בכלל, אבל השעון הורה שתיים בלילה. קם, הלך לחדר של אלונה. היא שכבה עם עיניים פקוחות: — אלונה! החזיק בידה. — אלונה, מה קורה! אלו-נה! ופתאום, הרגיש גם הוא מחנק. חזר לחדר, הוציא מסמכים מוכנים, הניח על שולחן. חזר אליה, הביט בפניה. ואז שכב לצידה, עיניים עצומות. ראה את אלונה, צעירה ויפה, כמו לפני שבעים וחמש שנה: הולכת אל האור. רץ אליה, תפס בידה. בבוקר יפית נכנסה לחדר. שניהם שכבו שם, חיוך מאושר קפוא על פניהם. לבסוף התקשרה למד”א. הרופא הביט בהם, הניד בראשו: — הלכו יחד. כנראה, אהבו מאוד… לקחו אותם. ויפית נפלה על הכיסא, הבחינה במסמכים ובצוואה על שמה. הניחה את הראש על הידיים ופרצה בבכי… עשו לייק והשאירו תגובות!
06
אֵיזוֹ אִשָּׁה טוֹבָה. מַה הָיִינוּ עוֹשִׂים בְּלָעֲדֶיהָ? וְאַתָּה מְשַׁלֵּם לָהּ רַק אַלְפַּיִם שֶׁקֶל בַּחוֹדֶשׁ. דְּבוֹרָה, הֲרֵי רָשַׁמְנוּ עָלֶיהָ אֶת הַדִּירָה.
© 2026 VesperUm