HE
— את המפתחות על השולחן. עכשיו, — אסנת עמדה בפתח דירתה שלה, ברחוב הירקון בתל אביב, הידיים שלובות על החזה. היא רעדה מזעם. במבואה, מוקפת בשלוש מזוודות ענקיות
HE
— זה מה שיש לאכול? — אורית נעמדה מעל הסיר ולא הסתירה את הפרצוף. על הכיריים התבשל מרק עדשים ירקני, פשוט, בלי שום דבר מיוחד. לידו קערת פתיתים קרים וצלחת כרוב מבושל.
HE
אני עובד בהגשה כבר שבע שנים, וברוב החתונות אני בקושי זוכר את הפרצופים של האורחים. אבל את החתונה הזאת, באולם "גני הכרמל" שבחיפה, אני לא אשכח כל עוד אני חי.
HE
– את החתונה של המלכה שלכם אני לא מתכוונת לממן! יש לה הורים – שהם יוציאו את הכיס! – אמרה נועה בקול קפוא, בלי להרים את העיניים מהצלחת. היא עמדה ליד החלון
HE
שלושים דקות אחרי שילדתי, ציפיתי שבעלי יבכה, ינשק את התינוקת שלנו, ויקרא לנו "המשפחה שלו". במקום זה הוא הביט בתינוקת ולחש: "
HE
ברחוב ויצמן ברעננה, בקומה השלישית של בניין בלוקים משנות השמונים, גילי כנרת ישבה מול הצלחת שלה וראתה את הקוביות של תפוח האדמה המטוגן מצטמקות על הצלחת.
HE
רועי בן־עמי לא ידע את שמה, ולזה היה אמור להיות הסימן הראשון שמשהו בחייו נשבר. שלושה חודשים אחרי שליאת מתה בלידה, כשהביאה לעולם את שני התאומים שלהם, רועי
HE
מירב ידעה לספור. היא ספרה את הלילות שבהם אורי "נשאר באילת לעבוד", את החיובים בכרטיס האשראי שלא התאימו לשום פרויקט, ואת שלוש הפעמים שבהן הוא יצא
HE
בשעה שש בבוקר, כשהעיר עוד ישנה והשמיים מעל הכרמל מקבלים גוון ורוד-כתום, נעמי כהן עומדת במטבח הקטן שלה בחיפה ומכינה קפה בסיר הישן שהיה של אמה. לא סיר חשמלי מודרני –
HE
אני יובל, בן חמישים ושתיים, אורטופד במרפאה פרטית בירושלים. אחות שהעבירה אליי מטופל אמרה פעם — "אתה כמו רהיט פה, יובל, אף אחד לא שם לב אליך עד שנשברים"