Life Lessons
האביב של האהבה השנייה: מפגש מפתיע ברחובות תל אביב בין אנה לבעלה לשעבר ויקטור, שחוזר לעיר הולדתו אחרי שעברו עליו שלושים שנה, כשהעבר, האשמות ישנות וסיכוי להתחלה חדשה מתערבבים זה בזה
01
יומן אישי, יום חמישי – נעה! שמעתי מאחוריי קול גברי שמוכר לי עד כאב. הרגשתי צמרמורת, התקפסתי בכתפיים וניסיתי להמשיך ללכת במהירות על המדרכה, מבלי להביט לאחור. –
Life Lessons
ולריה שטפה כלים במטבח כשאיבן נכנס. לפני שנכנס, הוא כיבה את האור. “עדיין די מואר, אין צורך לבזבז חשמל,” אמר בעצבנות. “רציתי להפעיל מכונת כביסה,” ענתה ולריה. “תפעילי בלילה, כשזה יותר זול. וגם, אל תפתחי ככה חזק את הברז – את מבזבזת המון מים, ולריה. זה כסף שנשפך לביוב, את לא מבינה?” איבן סגר את הברז. ולריה נאנחה, ניגבה ידיים וישבה לשולחן. “איבן, פעם הסתכלת על עצמך מבחוץ?” שאלה. “כל יום אני מסתכל על עצמי מבחוץ,” ענה בזעף. “ומה אתה רואה?” “כגבר וכבעל – רגיל. כמו כולם. מה את רוצה?” “אתה חושב שכולם כאלה?” “למה את מנסה לריב איתי?” ולריה ידעה שאין דרך חזרה. “אתה יודע למה לא עזבת אותי עד היום?” “למה שאעזוב?” חייך בעוקצנות איבן. “כי אתה פשוט קמצן. כל מה שמעניין אותך זה לא להפסיד כסף. תגיד, חמש עשרה שנה יחד – על מה בזבזנו אותן? מה השגנו? אפילו פעם אחת לא טסנו ביחד לחוף ים, אפילו בארץ! כל חופש נשארנו בעיר. גם לפטריות לא יצאנו יחד. למה? כי זה יקר.” “אנחנו חוסכים לעתיד!” “אנחנו? אולי אתה!” “למען כולנו אני חוסך!” “באמת? אז תן לי כסף לקנות לעצמי ולילדים בגדים. אני עדיין לובשת את מה שהתחתנתי בו, והילדים – רק בגדים של בני דודים. אני רוצה גם דירה לעצמי, נמאס לי לגור אצל אמא שלך.” “אמא נתנה לנו שני חדרים, ואין מה לבכות. ובגדים – למה לבזבז?” “ולי? למה לי בגדים?” “למי את צריכה להיראות טוב? את בת שלושים וחמש, אמא לשניים, תחשבי על משמעות החיים, לא על שטויות!” “ומה עם כסף? אתה מחזיק את הכל אצלך, בשבילנו כמובן, כדי שנגדל רוחנית…” “כי אי אפשר לסמוך עליכן, תבזבזו הכול. ומה יקרה אם תבוא צרה?” “כן… רק תגיד לפחות מתי בדיוק מתכננים להתחיל באמת לחיות כמו בני אדם? בגיל ארבעים? חמישים? שישים? אולי אז תסכים שאני אקנה לעצמי ולילדים בגדים?” “אם נעזוב את אמא שלך ונחיה טוב, לא נוכל לחסוך.” “נכון,” אמרה ולריה. “בדיוק בגלל זה אני הולכת. נמאס לי לחסוך. אני רוצה לחיות. אשכור דירה לי ולילדים – המשכורת שלי מספיקה. אני אשתמש במכונת כביסה מתי שבא לי, אקנה מגבונים ונייר טואלט איכותי, ולא אחכה לסייל כדי לקנות לילדים בגדים. כל סוף שבוע אביא אותם אליך ולמעמך – ואני אצא לטייל, אשב במסעדות, אסע לים.” “את לא תוכלי לחסוך כלום!” “נכון – לא רוצה. אני אחיה כל רגע, ואוציא כל שקל, אפילו את המזונות שלך. וכשנפרד את הכסף שחסכת – נחלק חצי חצי, וגם אותו אוציא. כשאמות, לא יישאר לי כלום – אדע שחייתי באמת.” כעבור חודשיים ולריה ואיבן התגרשו.
0377
יעל שוטפת כלים במטבח בדירה בגבעתיים, כשפתאום נכנס אמיר. לפני שנכנס, הוא כיבה את האור במטבח. יש עדיין מספיק אור מבחוץ, חבל על החשמל, הוא רטן בקול מתוח.
Life Lessons
מישקה כבר כמעט ברח מהדירה – ואז הטלפון בחדר התחיל לצלצל. כל כך לא התחשק לו לחזור, הרי החברים כבר חיכו לו מתחת לבית. לפני כמה דקות הוא שיחרר את הכדור, והמבחן הגורלי מחכה לו במגרש הכדורגל מאחורי הבניין. הוא עמד רגע בדלת, מקווה שהצלצול ייפסק, אבל זה המשיך להתעקש ולצלצל שוב ושוב. — מי זה יכול להיות עכשיו? — רטן בחוסר סבלנות ורץ אל החדר, אפילו בלי לחלוץ נעליים. הוא הרים את השפופרת והתכונן כבר לשמוע איזה משימה מאמא או דאגות מסבתא – אם כבר אכל, אם שטף ידיים, וכל שאר הדברים שבאמת מטרידים רק מבוגרים. — הלו, — הוא ענה בעצבנות. — הלו! מישקה? — נשמע מהעבר השני קול של גבר לא מוכר. — ההורים לא בבית, — מיהר להשיב, משוכנע שמחפשים את אמא או אבא, אבל הקול עצר אותו. — מישקה, תקשיב לי רגע. אל תנתק. זה ממש חשוב, — למשך שנייה הקול השתתק, ואז המשיך. — אתה בטח לא תאמין, אבל בבקשה, תן לי להסביר. קח מיד עט ודף ותכתוב כל מה שאני אומר לך. אין לי הרבה זמן. אני – זה אתה, אבל מהעתיד. אני יודע שזה נשמע לא הגיוני, אבל תעשה מה שאני מבקש. זה ממש קריטי. לקחת עט ודף? מישקה היה ילד מחונך – רק זה מנע ממנו לטרוק את הטלפון. ועוד סבתא תמיד אומרת: עם משוגעים לא מתווכחים, פשוט תקשיב ותעשה מה שטוב בעיניך. וזה, שהוא כנראה משוגע, בזה מישקה היה בטוח. או אולי סתם בדיחה. גם הוא והחברים היו לפעמים מתקשרים למספר אקראי ואומרים: “יש לכם מים? אז תמלאו את האמבטיה, אנחנו מביאים לכאן פיל לרחצה.” או משהו בסגנון. זה היה מצחיק, אז מישקה החליט לא להתווכח, פשוט לסיים את השיחה כמה שיותר מהר – אם זו באמת בדיחה. — לקחתי, — ענה ברצינות. — בעתיד יש לי גם אייפון? — אייפון… — הקול נעצר. — מישקה! אני לא צוחק. אם תעשה בדיוק מה שאני אומר, יהיה לך גם אייפון, והרבה דברים טובים. — טוב, אני כותב, — מישקה עמד עם הטלפון, מציץ על הילדים בחלון ומגרד באף. כנראה החברים כבר לא יחכו לו ויברחו. העדיף לא להתווכח, רק לגמור כבר. במיוחד כי הקול מהעתיד אמר שאין לו הרבה זמן. הגבר התחיל למנות תאריכים ושנים, להזהיר לא להתקרב ללנה מהכיתה המקבילה וגם לא להתקרב אפילו במרחק יריקה למשהו שקוראים לו “קבוצת חפציבה”. לקנות דולרים ואז למכור, ואז שוב לקנות. משהו על “יום שלישי השחור”, מכונות משחקים, קזינו, ביטקוין, נדל”ן ועוד כל מיני מילים משונות… — הכל כתבת? — בדק הקול מהעבר השני. — הכל. — אני סומך עליך. תשמור את הדף הזה כמו מפה לאוצר. אל תראה לאף אחד ואל תאבד, — אמר הגבר, ובקו נשמעו טונים קצרים. מישקה הניח את הטלפון ורץ למטה. בערב, כשההורים חזרו מהעבודה, הוא נזכר בשיחה וסיפר להם על הדוד שהתקשר מהעתיד. — אסור לדבר עם זרים, — העיר אבא. — במיוחד לא עם כאלה שמציעים לך לקנות דולרים מהעתיד. אם זה קורה שוב, תגיד מיד שאתה מתקשר למשטרה ותנתק. — באמת, — הסכימה אמא. — למי בכלל יש צורך בדולרים? מה כבר נעשה איתם?… *** השנים עברו, ומישקה שכח לגמרי מהשיחה ההיא. דאגות הילדות דחקו את כל הימים השחורים והביטקוינים. באחת השנים, לבית הספר שלהם הגיעה תלמידה חדשה בשם לנה, ומיד שבתה את הלב של מישקה, למרות שלמדה בכיתה מקבילה. מכתבים מפוקפקים וליווי הביתה הפכו לאט לאט לקשר אמיתי. אחרי צבא מיכאל ולנה התחתנו. זו כבר הייתה תקופת הניינטיז וכל האופוריה מהאושר הצבעוני והנוצץ שהגיע למדינה בחבילות מלונדון, כבר פינתה מקום לאכזבה קשה ולחמרמורת אחרי הליקרים הצבעוניים. מקריסה אחת לשנייה, מאכזבה לעוד מהפכה. הבטיח לה לקנות מגפיים מהפרסומת, ובסוף בקושי נשאר ללבן בית-מרקחת. דירת שני חדרים במשכנתא חנקה במילוי החשבון החודשי שלה… *** מיכאל התיישב על ספסל בגינה, שלף מבקבוק הפלסטיק לגימה מהבירה, הדליק סיגריה ולטש מבט באוויר. פתאום התיישב לידו גבר מבוגר עם משקפיים ותיק עור גדול. — אפשר? — שאל באדיבות כשהוא כבר מתיישב. מיכאל רק הנהן והמשיך ללגום מהבקבוק. — יום אפור היום, — אמר כאילו לעצמו הזקן. — כמו כל החיים, — ענה מיכאל. — אתה לא מוצא שזה מוזר? — הפנה אליו היושב מבט — נראה שרק בגיל מבוגר מתחילים הימים האפורים. בילדות הכול שמשי, האביב מדגדג ברגליים, הקיץ נדיף ריח של דשא ומים, והסתיו – חגיגה של צבעים. ואפילו יום אפור אחד אין בזיכרון של הילדים… — בילדות אין דאגות, — הסכים מיכאל. — זה הצרות שמביאות איתן את האפור. בחיים לא חשבתי שיגיעו ימים כאלה, ככה. בלי לדעת למה, פלט מיכאל כמעט הכול. את כל החלומות שהתנפצו, האכזבות, ההונאות של כל מיני “משה חפציבה”, הגיימינג, ואת לנה, שנטשה אותו וברחה ליוון עם המאהב. — אבל עכשיו קיבלתי רעיון לא רע, — הוא חייך. — ראיתי קורס באינטרנט “המחשבה של המיליונר”. מציעים שם להשקיע בקריפטו. רווח של 500% בשבוע. זה בטוח, — אמר בשכנוע עצמי. — כנראה עד היום עשיתי הכול פשוט לא נכון. — תגיד לי צעיר, — הרים הזקן את משקפיו, — מה ההשכלה שלך? במה אתה עובד? — לעבוד? עבודה זה לַפְרַיֵירים, — שוב לגימה. — צריך לעשות כסף. הלוואי שיכולתי לדעת מראש במה להשקיע – בטוח החיים היו נראים אחרת. שתיקה קצרה. — אז אתה באמת חושב שאם תדע הכול מראש – הכול יסתדר? — ברור, — הנהן מיכאל. — אתה יודע מה, — הזקן הסתכל עליו — רוצה לנסות את ההמצאה שלי? — הוציא מהתיק טלפון דיסק ישן. — לפי התיאוריה שלי, הזמן לא קו ישר ולא מעגל. הכול מתרחש ברגע אחד. — לא מבין, — הודה מיכאל. — בקיצור: אין עבר ואין עתיד. הכול קורה עכשיו. לדוגמה, כרגע אתה נמצא בכל שלב גילך בבת אחת. — לא מבין, — חזר מיכאל. — לא נורא, — נתן לו את הטלפון. — בטלפון הזה אפשר להתקשר לעצמך, אבל רק 40 שנה אחורה. בדקתי. מיכאל כבר היה בטוח שהזקן קצת דפוק בראש – אבל חשב לעצמו: למה לא? באינטרנט כולם ממציאים שטויות ועושים הרבה כסף. אז אולי זה הסוד. — יאללה, בוא ננסה! — אמר בהתלהבות. — אתה זוכר את הטלפון הביתי? ובשעה הזו לפני 40 שנה היית בבית, נכון? מיכאל הנהן, שלף את המספר מהזיכרון ולחץ. על הקו נשמעו צלילים. — אין הרבה זמן, — הזהיר הזקן. — זה בולע אנרגיה. — נספיק, — קבע מיכאל, חייג וחיכה. רגע לפני שהתייאש, ילד הרים את השפופרת. — הלו, — קול עונה בעצבנות. — הלו! מישקה? — הלב של מיכאל דפק. — ההורים לא בבית, — השיב הילד, ומיכאל מיהר. — מישקה, תקשיב. אל תנתק. זה ממש חשוב. אתה כמובן לא תאמין, אבל אני אתה, רק מהעתיד. קח עט ודף ותכתוב מה שאני אומר – אין הרבה זמן. — לקחתי, — ענה הילד. — בעתיד יש לי אייפון? — בטח, — כמעט צעק מיכאל – ואז נרגע. — אם תקשיב לי, יהיה לך הכול. — יאללה, כותב, — ענה הקול הצעיר בתקווה. מיכאל סיפר כל מה שזכר – על הצבא, על העבודה, על לנה, על דולרים וביטקוין, על נפילות הבורסה, על כלכלת נדל”ן וכל מה שזכר. — הכול כתבת? — הכול. — אני סומך עליך. שמור את הדף הזה כמו מפת אוצר, — ומיכאל הרגיש שהקו מת. *** ברור שמישקה לא כתב כלום. הוא רק חיכה שהדוד יסיים לקשקש, טרק את הטלפון ורץ לחברים במגרש השמשי. “בכל מקרה, עדיף שאספר להורים בערב”, חשב, רץ לשער, מחכה כבר לפתיחת המשחק הגדול.
033
יונתן כבר כמעט רץ החוצה מהדירה, כשלפתע נשמעה צפצוף טלפון מהחדר. ממש לא התחשק לו לחזור, כל החבר’ה כבר חיכו לו למטה. רק לפני כמה דקות הוא זרק את הכדור
Life Lessons
La nieta. Desde que nació, Olguita nunca fue deseada por su madre, Juana, que la trataba como un mueble más de la casa: ni le iba ni le venía. Tras discutir a menudo con el padre de Olguita, y después de que este la dejara para volver con su esposa legítima, Juana perdió completamente el norte. —¿Se ha ido, eh? ¡Nunca pensó dejar a su fregona! ¡Me destrozó los nervios! ¡Me mintió! —gritaba al teléfono—. ¿Y ahora me deja con su cría? ¡Pues la tiro por la ventana o la dejo en la estación con los sintecho! Olguita, tapándose los oídos, rompía a llorar. El desdén de su propia madre lo absorbía como una esponja. —Me da igual lo que hagas con tu hija. Ni siquiera estoy seguro de que sea mía. Adiós —le respondió Román, el padre, desde el otro lado del teléfono. Juana, fuera de sí, metió la ropa de la niña y los papeles en una bolsa y, agarrando a la pequeña de cinco años, montó en un taxi. Tenía claro que se la iba a dejar a la madre de Román, doña Nina, que vivía en las afueras. El taxista, al que no le gustó la altanera pasajera que despreciaba a la asustada niña, masculló: él tenía una nieta de la misma edad, y su nuera la trataba como oro en paño. —Aguanta. En casa de tu abuelita, la fina, vas al baño —soltó Juana bruscamente a la pequeña, que se encogió de miedo. El conductor, conteniendo la rabia, amenazó: —Cuidadito, que te bajo y me llevo a la niña a servicios sociales. —¡Anda ya, cállate, defensor de niñas! Como me provoques, denuncio que miras raro a mi hija y me acosas. ¿A quién creerán, a un taxista o a una madre llorosa? Es mi hija y la crío como quiero. ¡Así que cierra el pico! El hombre apretó la mandíbula; había que evitar líos con semejante desequilibrada, aunque la niña le daba pena. Hora y media después, llegaron a destino. —¡Espera un segundo! —ordenó Juana, pero el taxista arrancó sin mirarla. —¡Andando, víbora! —se oyó desde el coche. La joven escupió al suelo, insultó, agarró a su hija y entró en el jardincillo, pateando la verja. —¡Aquí la tenéis! Haced con vuestro “tesoro” lo que queráis. Vuestro hijo me lo consintió. ¡Yo no la quiero! —ladró Juana con voz áspera y se fue dando un portazo. Nina, atónita, vio cómo su nuera salía corriendo. —¡Mamá! ¡No te vayas! —lloró desconsolada la pequeña, restregándose las lágrimas con sus manitas. Persiguió a su madre hasta la calle. —¡Déjame en paz! ¡Vete con tu abuela, que ahora te toca vivir con ella! —gritó Juana, sacudiéndose a la niña de la falda. Los vecinos asomaron, curiosos. Nina alcanzó a su nieta, que lloraba desconsolada, y la abrazó, llorando también: —Ven, mi amor, vamos a casa, mi tesoro… Nina apenas sabía nada de Olguita; su hijo nunca le contó de la hija fuera del matrimonio. —No te haré daño, tranquila. ¿Quieres unas tortitas? Tengo nata fresca —le susurraba la abuela, llevándola a casa. Desde la verja, Nina vio cómo, subiendo a un coche de autoestop, Juana desaparecía para siempre. A su nuera ya nunca más se la vio, y Nina recibió a su nieta como un don del cielo. Jamás dudó que era suya. ¡Si era igualita a Román de pequeño! —Te criaré y te daré todo lo que pueda, Olguita —le prometió—. Hasta donde me alcancen las fuerzas. Y así fue: la llevó al primer día de cole, la vio crecer a ritmo vertiginoso. Pronto, Olguita era una joven guapa, amable, inteligente y estudiosa, soñando con Medicina, aunque de momento aspiraba solo a un ciclo superior. —Me duele que papá no quiera reconocerme —suspiraba abrazando a Nina, mientras contemplaban juntas la puesta de sol desde la terraza. La anciana le acariciaba el pelo, sin palabras. Román nunca quiso saber nada de su hija, entregado por completo a su familia “oficial” y a su hijo legítimo. A Olguita, en sus pocas visitas, la humillaba. Pero Nina un día explotó: —¡Miserable! ¡Solo vienes aquí el día de mi pensión para sablearme! Yo ya ni me acuerdo de cómo eres de lo poco que nos vemos… ¡Largo, Román! Más vale ninguno que así. —¡Pues ni a tu entierro vendré! —gritó Román y, reuniendo a su hijo Vadi, se marchó para siempre. —Dios lo juzgue, Olguita —le dijo Nina después—. Ven, toma un té y a dormir, que mañana recibes el título. El verano pasó entre huerta y despedidas. Tocaba llevar a Olguita a la ciudad para estudiar. —Pediré a Vítor, el vecino, que nos acerque a la residencia con tus bártulos —le dijo la abuela—. Y luego necesito resolver un asunto importante. Frente a la residencia, Olguita abrazó largamente a su abuela. —Estudia y sé independiente, cariño. Solo podrás contar contigo. Yo, ya ves, soy vieja y no me queda mucho… —¡No digas eso, abuelita! Si eres una mujer de lo más vigorosa… Nina sonrió, se despidió, y fue directa con su vecino a la notaría para dejar todo arreglado. Olguita la visitaba cada finde, le preocupaba mucho su salud y estudiaba con empeño. Soñaba con sacar matrícula y conseguir plaza en Medicina. Pronto empezó a ir menos: se enamoró de Santi, un compañero trabajador y amable que también soñaba con universidad. Nina se alegró por ambos. Tras el ciclo superior, se casaron en una boda sencilla en un bar modesto; entre los invitados de la novia, solo la abuela. —Abu, eres para mí madre y padre a la vez. Gracias por darme un verdadero hogar, por tu cariño y tu amor —le dijo Olguita de rodillas entre lágrimas. La abuela encogida de orgullo: —Levántate hija, que me da apuro… —¡A ningún apuro! —brindó Santi—. Ahora es usted la jefa de esta gran familia. ¡Bienvenida! Entre tazas por el bienestar de Nina y felicidad de los novios, la anciana enseguida empeoró. Cumplido su cometido con creces, se fue apagando y murió plácidamente en su sueño, año y medio después. Como temía, al poco del funeral, Román apareció con su prole: —¡Fuera de la casa! Mientras vivía mi madre, podías quedarte. Ahora, lárgate. Olguita, sorprendida, vio a su padre y esposa—desconocida aún—y a su medio hermano, que ya calculaba mentalmente cómo vender la casa para comprarse coche. En ese momento llegó Santi. —¿Y tú quién eres? ¿Y ya traes novios aquí? —vociferó Román. —Soy su marido. ¿Usted? ¿Quiere ver la donación notarial que le dejó doña Nina? —¿Perdona… qué donación…? —¡Román, esa bruja embrujó a tu madre! ¡A los tribunales, rápido! —le azuzaba la madrastra. —Esto no quedará así. ¡Demostraré que no eres mi hija y que no eres nieta de mi madre! —gritaba Román—. —Prepara tus cosas, mendiga. Ya veremos cómo te echamos de aquí —soltó el hermanastro. Se fueron, dejando desolados a Santi y Olguita, que se desplomó llorando en el suelo. —¿Por qué? ¿Acaso no les va bien? ¿No tienen dónde vivir? ¡Esta casa fue todo para mí! —Mañana mismo la ponemos en venta. Si no, no te dejarán en paz. Recuerda, tu abuela solo quería que te marcharas tranquila al piso en la ciudad. —Nunca pensé irme tan pronto… En esta casa pasé mi infancia. Encontraron compradores rápido: una familia acomodada que soñaba con una finca grande, rodeada de árboles frutales y bosque de pinos en la sierra, con pérgola cubierta de parras y un sólido caserón de ladrillo. Con lo ganado, Santi y Olguita se compraron un pisito acogedor en el centro. Esperaban ya un bebé muy querido y esperado. Cada noche, Olguita se dormía dándole las gracias a su abuela: «gracias, abuela, por darme la vida…»
00
Nietecita Desde el mismo momento en que nació, Carmen nunca fue realmente querida por su madre, Eugenia. Para ella, su hija era solo un objeto más en casa.
Life Lessons
מישקה כבר כמעט ברח מהדירה כדי להספיק למשחק הכדורגל בחצר, כשבפתאומיות צלצל הטלפון – על הקו: גבר מסתורי שמבטיח עתיד מזהיר, רק אם ירשום מיד הוראות חשובות ממישהו שטוען שהוא… מישקה מהעתיד! אחרי שנים, כשחלומות הילדות מתנפצים בין השקעות מפוקפקות, מכונות מזל וחובות לא נגמרים, ממולו בגינה מתיישב זקן עם טלפון חוגה מופלא – כזה שמאפשר להתקשר ישירות אל הילד שהיית, ולנסות לשנות את מסלול החיים עם טיפ אחד אחרון: האם באמת די בידע מקדים כדי להפוך את הגורל?
03
אני כבר כמעט רצתי החוצה מהדירה, כשהטלפון בסלון החל לצלצל. היה לי כל כך לא נעים לחזור החבר’ה כבר חיכו לי ליד הכניסה. רק לפני כמה דקות שמטתי את הכדור
Life Lessons
מישקה כמעט כבר ברח מהבית לשחק כדורגל עם החברים בחצר, כשהטלפון צלצל בעקשנות בחדר – שיחה מסתורית מאדם הטוען שהוא מישקה מהעתיד, ונותן רשימת עצות סודיות לחיים מאושרים בארץ של שנות ה-90 וה-2000: להיזהר ממשפחת מאירוביץ’, לא להתקרב להימורים, לקנות דולרים בזמן הנכון ולגלות את הביטקוין לפני כולם – האם כל זה בכלל אמיתי? גלגוליה של שיחת טלפון שמנסה לשנות גורל ישראלי, מהילדות באולמות השכונתיים דרך משברי החיים ועד רגע ההחלטה על הספסל בגן הציבורי.
01
יונתן כמעט כבר מחליק מהדלת החוצה, כשהטריל של הטלפון בחדר קוטע אותו. לא ממש בא לו לחזור, הרי החברים כבר מחכים למטה בכניסה. כמה דקות לפני כן עזב את הכדור
Life Lessons
התאהבתי בגיל שבעים. הילדים שלי אמרו שזה מביך בגיל שבעים נדמה שכבר טעמתי את כל הטעמים של החיים – הקפה של הבוקר, הכורסה האהובה ליד החלון, הרומנים שקראתי שלוש פעמים ועדיין קוראת כי הזיכרון כבר לא מה שהיה, והשקט שנשאר אחרי ארבעים שנות נישואים, כשבן הזוג כבר לא כאן. שלוש שנים הכרתי את השקט הזה – מטבח ריק, ערבים לאחד, ושיחות עם החתול כאילו הוא פסיכולוג. (אגב, חתולים הם פסיכולוגים איומים – לא עונים ובדיוק ברגע הכי חשוב נרדמים.) ואז, בדיוק כשנראה שהחיים גמרו להפתיע אותי, התאהבתי בגבר בן שבעים – בפסטיבל שבוע הספר, ביום גשום, עם מעיל הגשם הכי מכוער שלי, מאחד מחנויות הבגדים המביכות למבוגרות. הוא עמד ליד דוכן ספרים יד שנייה, עם משקפיים על קצה האף וספר פתוח, עושה רושם כאילו הוא מחשב את גיל היקום או מתלבט מה לאכול לארוחת ערב. ניגשתי ואמרתי, “תגיד, הספר הזה מדבר אליך או שאתה מדבר אליו?” הוא כל כך נבהל שהמשקפיים כמעט נפלו, אבל תפס אותם, צחק, והביט בי כאילו אני הבדיחה הכי טובה ששמע עשרים שנה. “מדבר אלי,” הוא אמר, “אבל אני לא באמת מקשיב.” ופתאום הרגשתי בלגן בבטן (בלב אין לי כבר סבלנות לטלטלות) – כמו חביתה ספרדית שלא ביקשתי. הצעתי שנלך לבית קפה. הוא הסכים. ואיכשהו, בארבעים שניות, עברנו משיחה על ספר לאספרסו לשלושה. במשך שלוש שעות גיליתי שהוא בוריס, אלמן, עם שני בנים שלא יודעים מה לעשות איתו, ושכל החיים שלו יודע להכין רק חביתת ביצים. “עם מה?” שאלתי “עם מה שיש.” “בוריס, זה לא בישול, זה הישרדות.” הוא צחק כל כך שדודא נשפך לו הקפה, ואני חשבתי – בלגן כזה הוא בדיוק מה שאני צריכה בגיל הזה. יצאנו עוד שלוש פעמים לפני שסיפרתי לילדים. לא בגלל בושה, אלא לצד אסטרטגי – כמו לארוז לדרך קשה. ביום ראשון, אצל הבן הגדול, עם אוכל מושקע ויין בינוני, בחרתי רגע מושלם – בין מנה שנייה לקינוח – ואמרתי: “דרך אגב, יש לי מישהו.” היה שקט. הבת שלי ראשונה התאשתה: “אמא, את לא רצינית.” “למה לא?” “זה… מביך,” אמר בני והסתכל בצלחת. “מה יגידו?” “מי יגיד?” עניתי. “עברתי בין כל השכנים, האופה והכלב בגינה – אף אחד לא הזדעזע. הכלב אפילו שמח בשבילי.” ולפני שמישהו אמר עוד מילה, מזגתי לי עוד יין והודעתי: “ואם תגידו שוב שזה מביך, הוא יבוא אלינו לארוחת צהריים כל שבוע – עם החביתות שלו.” הבן השתנק, הבת הסתירה פנים, ואני חייכתי חיוך מנצח של אישה בת שבעים עם מעיל גשם בז’, וישר התקשרתי לבוריס. “בוריס,” שאלתי, “מלבד חביתות, אתה יודע לבשל עוד משהו?” נחשו מה ענה…
01
התאהבתי בגיל שבעים. הילדים שלי אמרו שזה מביך. בגיל שבעים נדמה לך שכבר טעמת את כל הטעמים שהחיים מציעים. כוס קפה בבוקר. הכורסה ליד החלון. הספרים שאת קוראת
Life Lessons
— שוב הוא מלקק! מקס, תקח אותו מפה! נסטיה הביטה בטמקה בקוצר רוח, קופץ סביב הרגליים שלה במבוכה. איך נפלנו דווקא על כלב כזה שובב? חיפשנו ובחרנו גזע, התייעצנו עם מאלפים, חשבנו ברצינות על כל האחריות. בסוף החלטנו על רועה גרמני – חבר נאמן, שומר ומגן, שלוש באחד! רק שאת המגן הזה צריך להציל בעצמך מהחתולים… — הוא עוד קטן, תחכי, תראי איך יגדל. — אה, מחכה כבר לראות מתי הסוסון הזה יגדל, שמת לב שהוא אוכל יותר מאיתנו? איך נאכיל אותו? ואל תדפוק ברגליים, טיפשון, תעיר את הילדה! – נזפה נסטיה תוך כדי איסוף הנעליים שזרק טמקה. הם גרו בקוטוזוב, בקומה הראשונה של בניין ישן בסגנון “סטלין”, עם חלונות נמוכים כמעט בגובה הכביש. מיקום מעולה – חוץ מבעיה אחת: החלונות יצאו לפינה עיוורת בחצר, שם בשעות הערב הסתובבו דמויות, ישבו גברים לשיחות ולעיתים גם פרצו קטטות. רוב היום נסטיה הייתה לבד בבית עם קטיה התינוקת. מקסים עבד ממוקדם בגלריה טרטיאקוב, את הפנאי בילה בשווקי פשפשים ודוכני ספרים, עינו החדה כאוצר אמנות איתרה יצירות נדירות, ספרים עתיקים וכלי בית מיוחדים. בבית הצטברה בלא משים אוסף נכבד של ציורים, ויטרינת שנות השישים התמלאה בצלחות פורצלן, פסלי סוציאליזם וכלי כסף עתיקים… נסטיה דאגה להישאר לבד עם כל העושר הזה וילדה קטנה, במיוחד כשקרו לא מעט פריצות בבניין. — מקס, מתי הכי טוב לצאת עם טמקה לטיול – עכשיו או אחרי האוכל? — לא יודעת, זה לא ענייני כלבים! ברגע שטמקה שמע “טיול”, טס למסדרון, לקח את הרצועה ובריצה דהר חזרה, קופץ עד התקרה. סוסון, לא כלב. מחבק את כולם, מביא לכל אחד כדור, רק לאורחים לא נותן להיכנס. לב של זהב, נשמה טובה, אבל לקחנו אותו לשמירה! והוא אפילו לא רודף אחרי חתולים – רץ אליהם עם כדור, מאושר, רוצה לשחק, ועד שחוטף מהם. אצלנו החתולים הם אלה שומרים אמיתיים, מהם צריך ללמוד… מחר שוב אשאר לבד כל היום. בעלי נוסע לבית שמש לפסטיבל האומנות, ואני? אשמור על הפורצלן ואתו אסתובב? כאילו חסרו לי דאגות… באור ראשון קם מקסים חרש, שלא להפריע לאשתו. אבל נסטיה שמעה – את הקומקום שורק, את הרצועה, את הלחישה לטמקה שלא יבכה או ירעיש. ככה נרדמה. כשהתינוקת העירה אותה, מקסים כבר לא היה. היום התחיל רגיל – עוד יום שגרתי ושקט, לא אושר? חברות תמהו: נסטיה, יצאת מוקדם מהבית, מוצפת בין בעל לבת, כל היום מבשלת, השגרה שואבת… אבל גם בשגרה יש קסם. אמנם לא כל החלומות התגשמו, לפעמים קשה, חסר מקום וכסף, ובעיקר – התשוקה של מקסים, שכל כך יקרה… ועכשיו – גם כלב על הראש. אבל נסטיה ידעה: את אהוביך אוהבים עם הכל, גם עם הפגמים. אף אחד לא הבטיח שלמות… הבינה את זה ופרשה רשת של רוגע, למדה לבחור במה שיש ולא להצטער על מה שאין. היא ישבה בחדר הילדים, האכילה את בתה שנרדמה באמצע ההנקה, ממתינה שתתעורר שוב. דפיקה בדלת – היא לא פתחה. אין לה את מי לצפות, וחברים בעיר הגדולה לא באים בלי הודעה מראש. השעות השקטות של הבוקר, כמה היא אוהבת אותן! הבית שקט, רק השעון הישן מתקתק, מהחלון קול תחבורה, שאון מטאטא האספלט, קולות ילדים… אבל איפה הכלבלב? הרבה זמן לא נראה. נכון, טמקה בכלל לא שופע-אוזניים, לו אוזניים לתפארת, הפשטות שבו עושה אותו לולחן. עכשיו תחיי אתו, תאכילי, תצאי איתו – אבל אין תועלת בכלל. עדיף שהיינו לוקחים פינצ’ר. נסטיה התבוננה בבתה, שינקה והשתחררה מהשד. איזו ילדה מתוקה! תגדלי, אוצר שלי… – מה כבר צריך יותר? ואז, פתאום, נשמע רחש מהסלון – לא ברור, קראק או צפצוף. נסטיה קשובה. שוב רעש. יחפה זחלה לסלון. ראשית, ראתה את הגב של טמקה, מסתתר מאחורי הווילון שמפריד מהמסדרון. מכווץ על ארבע, מתוח, לשון בחוץ, מביט לתוך החדר. נסטיה עקבה במבטה – וצמרמורת אחזה בה: מתוך החלון (הפורץ) – חצי גוף של גבר! ראש מגולח, ידיים וכתפיים בפנים, ודוחף את עצמו בכוח פנימה. נסטיה לא האמינה – זה אמיתי? מה לעשות? לצעוק? האיש כבר כמעט כולו בפנים! ואז נשמעה קריאה. צל שחור קפץ לחלון – רק אז נסטיה קלטה שזה טמקה. זינק על אדן, תפס את הפולש בצוואר! “אאאה!” צעק האיש, עיניו בלטו. נסטיה רצה לקרוא לשכנים, אחר כך כבר פחות פחדה. אנשים באו, הזעיקו משטרה. הנוכחות שלהם דווקא הייתה הכי חשובה. נסטיה התקרבה – שלא יחנוק הכלב את האיש. אבל טמקה, חכם, תפס בזריזות בפתח הצווארון ולא שחרר – בלי טיפה דם! רק כשפושע ניסה לזוז, טמקה הידק. כשראה שנרגע – שחרר קצת. מאיפה הוא ידע לעשות את זה? הכלבלב עם הכדור פעל כמו מקצוען. הרגיש שמשהו לא כשורה, ולא נבח – עמד מארב מאחורי הווילון, נתן לפולש להיתקע חצי, ואז תקף והחזיק נכון. כמו שאומרים, לעצור – את השיפוט נשאיר לאחרים. גם השוטרים הכי ותיקים לא זכרו גנב שמח כל כך להיעצר. האיש רעד בין שיניו של טמקה ומיהר להיכנע, אבל הכלב – רק נכנס לתפקיד. כל כך היה גאה בעצמו, שהיה צריך לשכנע אותו להרפות עד שבא קצין הכלבנים. רק כשפקד עליו – הרפה טמקה. ירק את הגנב והתיישב ליד החלון, מביט בקצין כאומר – פקוד, אני איתך! כמעט עשה לו הצדעה. — התמזל מזלכם עם כלב כזה, ליטף אותו השוטר: רק שיבוא לנו למשטרה לחפש אנשים… בלילה מאוחר חזר מקסים, פתח לאט את הדלת ונדהם לראות: ראשית – טמקה מתפרקד על הספה, דבר שאסור היה אף פעם. שנית – שוכב על גבו, מושיט ארבע רגליים, כשנסטיה מגרדת לו את הבטן, מלטפת ומנשקת, לוחשת: “שמחה שלי, חמודון, סייח קטן, תגדל בשמחה – לטובת אבא ואמא! ואיך הייתי לא הוגנת איתך, אל תיעלב…” הסיפור הזה סופר לי באחד מחגי האומנות על ידי בעל הסיפור עצמו – מקסים האוצר. טמקה היה מספר אותו עוד יותר: איך ארב, איך תפס, איך מסר לשוטרים. עברו שנים, אבל הסיפור נשאר בליבנו – ולא פעם עולה בי רצון לכתוב אותו כאן, לשמחתכם…
018
שוב הוא מלקק את עצמו! דן, תעשה טובה, תסלק אותו! נועה הסתכלה בעצבים על רעם, כלב הצאן הכביר שקיפץ בתמימות ליד רגליה. איך בכלל בחרו דווקא אותו?
Life Lessons
El don de Dios… La mañana amaneció gris, con nubes pesadas arrastrándose por el cielo y el retumbar lejano de los truenos anunciando tormenta. Se acercaba la primera tormenta de esa primavera. El invierno había llegado a su fin, pero la primavera tampoco tenía prisa por dejarse sentir de verdad. El frío persistía, el viento soplaba con ráfagas que levantaban las hojas secas del año pasado y las hacían bailar de un lado a otro. Los brotes en los árboles se resistían a mostrar sus tesoros. La naturaleza languidecía esperando la lluvia. El invierno, aquel año, fue escaso en nieve, ventoso, frío. La tierra no había descansado bien, le faltaba humedad, no había dormido bajo el manto blanco y ahora aguardaba con ansias la tormenta. La tormenta traería el agua esperada, empaparía el campo con generosa lluvia, lo limpiaría del polvo y la suciedad, lo devolvería a la vida. Solo entonces comenzaría la auténtica primavera, abundante, florida, como una mujer joven rebosante de amor y ternura. La tierra volvería a dar hierba verde y flores de mil colores, hojas temblorosas y frutos dulces en los árboles. Las aves volverían a cantar, a construir sus nidos entre el follaje nuevo de los jardines en flor. La vida seguiría su curso. —¡Santi, ven a desayunar! —llamó Violeta—. El café se enfría. Desde la cocina llegaba el aroma a café y a huevos fritos. Tocaba levantarse, aunque después de la noche previa, tras una charla dolorosa, los sollozos de Violeta y una noche en vela y llena de pensamientos duros, las fuerzas flaqueaban. Pero había que levantarse: la vida continuaba. Violeta también tenía el aspecto cansado; sus ojos enrojecidos, grandes ojeras. Le ofreció a Santi una mejilla pálida para el beso y le sonrió débilmente. —Buenos días, cariño. Parece que va a haber tormenta. ¡Dios mío, qué ganas de que llueva! ¿Cuándo llegará por fin la primavera de verdad? Escucha estos versos que me han venido a la cabeza: Espero la primavera como redención De la helada invernal, de la desolación. La espero como quien busca explicación A todos sus nudos de confusión. Y cuando llegue, todo aclarará, Como si la vida volviera a empezar. Solo la primavera puede ordenar El alma cansada, y lo hará Más sincera, Más simple, Más digna, Más fiel. ¿Dónde estás, primavera mía? ¡Ven ya, que te espero! Santi abrazó sus hombros delgados, besó su cabeza inclinada y rubia, que olía a campo y a manzanilla. El corazón le dolió de pura compasión. “Pobrecita mía, mi niña querida, ¿por qué nos castiga Dios así?” Aún les quedaba la esperanza, esa por la que habían vivido tantos años. Pero la víspera, el famoso doctor en quien habían puesto todo lo que tenían, había puesto fin a sus ilusiones. —Lo siento mucho, pero no podrán tener hijos. Santi, tu estancia en Chernóbil no pasó desapercibida. Por desgracia, no hay solución posible. Lamento no poder ayudaros. Violeta se enjugó las lágrimas con decisión y se sacudió el pelo. —Santi, lo he estado pensando y lo tengo claro. Deberíamos adoptar a un niño del orfanato. Hay demasiados niños desgraciados allí. Podemos traer a un chaval a casa, criarle, y así tendríamos nuestro hijo, tan esperado. ¿Estás de acuerdo? Llevamos tanto tiempo soñando con ser padres… —Las lágrimas brotaban como lluvia de sus ojos. Santi la estrechó y tampoco pudo contener el llanto. —Por supuesto que sí… No llores, mi amor, no llores. Justo en ese instante, un trueno ensordecedor sacudió la casa. Y estalló el aguacero. ¡El cielo se abrió por completo! ¡Por fin el Señor escuchaba sus plegarias! La ansiada lluvia caía con fuerza. De repente casi era de noche. No cesaba el trueno, los relámpagos iluminaban la casa y parecía que caían justo sobre el tejado. Abrazados, Santi y Violeta miraban el paisaje desde la ventana, mientras por la rendija les llegaban gotitas heladas y el perfume fresco de la tormenta. El velo oscuro que cubría sus almas comenzaba a disolverse y quería que la lluvia no terminase nunca. La tan esperada lluvia de primavera —símbolo de vida, continuidad y renacimiento—. Pocos días después estaban frente a la puerta del orfanato. Tenían cita. Iban a elegir a su tan ansiado hijo, ese niño al que ya amaban sin haberse visto aún. Amaban con todo el amor acumulado en sus almas durante años de espera. El corazón les latía con fuerza. Santi apretó el timbre. Les abrieron, ya les esperaban. La entrevista con la directora fue días antes; ahora solo iban a conocer a los niños. En la primera sala vieron a una niña sentada sobre una manta húmeda, con unos pantalones mojados. Camisita sucia, mocos resecos bajo la nariz y unos enormes ojos azules que miraban con tristeza a los mayores que pasaban de largo. Era el abandono hecho criatura. ¡Ese era el orfanato! Un refugio de niños olvidados. Entraron en la siguiente sala. Los más pequeños en sus cunas. La cuidadora iba enseñando a los niños, nombrando edades y datos de los padres. Niños limpitos, en sábanas limpias. La hermana los sacaba de la cuna y los mostraba como si fueran mercancía. “Como si estuviéramos en un mercado”, pensó Santi, “y nosotros somos los compradores”. Solo faltaba preguntar el precio por kilo. —Santi, ¿volvemos a ver a esa niña tan desgraciada? —susurró Violeta, apretando su brazo. —Hermana, ¿podríamos ver de nuevo a la niña de ojos azules de la primera sala? —¡Pero si buscabais un niño! Esa niña no es la indicada para vosotros, ni la hemos preparado para mostrarla. —Queremos volver a verla —insistieron. La hermana dudó, pero les llevó de vuelta. —Llamaré a la directora, Ana Petrovna. Esperad aquí —indicó unos asientos. Violeta se apoyó en el hombro de Santi. —Santi, cojamos a esa niña, me dio un vuelco el corazón al verla. —A mí también. Te parece hasta a ti: los ojos, el pelo. Y está tan desamparada… Llegaron la cuidadora y la directora. Ana Petrovna estaba visiblemente preocupada. —Habéis elegido una niña con mala suerte. No es adecuada para vosotros. —¿Por qué? Nos gusta, y fíjate lo mucho que se parece a Violeta. ¡Es su doble! —Santi se acercó decidido a la habitación donde estaba la niña. Ya la habían lavado, cambiado la ropa, retirado la manta húmeda. Ahora tenía los ojos más vivos, sus mejillas se ruborizaban. Al ver que se paraban junto a su cuna, sonrió; le salieron hoyuelos en la cara. Alzó los brazos y trató de incorporarse… Violeta apretó la mano de Santi. Los pies de la pequeña estaban torcidos hacia atrás. Sin pensarlo, Santi la cogió en brazos: ella se apretó a su cara con la naricilla húmeda y se quedó quieta. Se le llenaron los ojos de lágrimas; Violeta se tapó la cara, sollozando. Ana Petrovna se volvió para secarse los ojos con un pañuelo. —A mi despacho, por favor. Hermana, trae a Elena —dijo. Santi y Violeta fueron de la mano tras ella. La niña había nacido de padres mayores, con muchos hijos, en un pueblo perdido del norte. Al parecer, no la querían. La niña nació con malformaciones: piernas torcidas y pies deformes. Cuando se la enseñaron a sus padres, el padre se negó a llevársela a casa. No tenía dinero ni ganas de criar a una niña así, con tantos hijos en casa subsistiendo como podían. Por eso Elena acabó en el orfanato. —Ahora decidid si de verdad queréis a esta criatura. Podría llegar a ser una persona normal, pero eso implica mucho trabajo, un gran esfuerzo económico, y sobre todo paciencia y muchísimo amor. No hay prisa, pensadlo bien. Os daré la dirección de un especialista que ha visto a la niña y os detallará lo que os espera si la adoptáis. Os doy un mes para decidirlo. No volváis mientras, porque nuestros niños se acostumbran rápido, y si luego os arrepentís… —dijo la directora, haciendo un gesto de resignación. Pasó un mes. Santi y Violeta decidieron desde el primer día tras visitar el orfanato que adoptarían a Elena. El médico especialista confirmó que, aunque requeriría varias operaciones, la medicina podría corregir casi todo y apenas quedaría rastro; su Elena podría correr como cualquier niña. Santi calculó si tendrían dinero. Lo habría si vendían el coche nuevo y la casa en obras. Mientras vivirían en su piso de una habitación; lo demás, ya lo proveería Dios con tal de que su hija estuviera sana. Esperaron impacientes a que pasara el mes. Por fin, se presentaron a la cita. Santi llevaba un ramo de peonías rosas y Violeta una enorme bolsa de regalos para los niños. Ana Petrovna temblaba de la emoción. Una niña más encontraría padres. Fueron todos juntos a la sala. Allí estaba Elena. Había crecido, tenía el pelo claro en bucles, mejillas sonrosadas y ya le salían los primeros dientes. Charlaba y reía. Santi la cogió en brazos, ella le abrazó el cuello y se apretó contra su pecho. También fue a los brazos de Violeta. Todos lloraron. Santi y Violeta pasaron todo el día en el orfanato, escuchando consejos de médicos y cuidadoras. Pero aún no podían llevársela. Faltaba toda la tramitación de la adopción. Por consejo de Ana Petrovna, el abandono de sus padres se tramitó por vía judicial. Les quitaron la patria potestad y ya no había marcha atrás. Por fin la llevaron a casa. Violeta dejó el trabajo y se dedicó en cuerpo y alma a su hija. Empezaron los preparativos para la primera operación en una clínica de Leningrado. Un mes allí, y ya Elena comía sola, imitaba a los animales. Todavía no podía verse sus piernas sin dolor. Solo salía a la calle con pantalón largo, y caminaba torpemente, como un patito. Pero era despierta, sociable, habló pronto, conocía a todos. Más que a nadie, adoraba a Santi. Mi papi, así le llamaba, igual que Violeta. Y su papi adoraba a Elena: su sol, su luz. Al año, las siguientes operaciones. Varias veces fueron a Leningrado. ¡Cuánto sufrió esa niña! ¡Cuánta paciencia y desvelo necesitaron Santi y Violeta! Duermevelas de decenas de noches de hospital. Hasta que por fin llegó el triunfo: ¡piernas casi normales! Ya podía correr y saltar. A los cinco años, Elena empezó el colegio infantil. Notaron que dibujaba maravillosamente; recomendaron fomentar su talento. A los seis, la apuntaron a la Escuela de Artes. Sus cuadros aparecían en exposiciones infantiles, vivos y llenos de alegría; todos se sorprendían del talento precoz. A los siete, empezó primaria y enseguida fue líder de clase. Excelente alumna, simpática, artista y ya en el grupo de danza. Siempre rodeada de amigos. Orgullo de sus padres. Nadie sospechaba lo que habían tenido que pasar tanto ella como los que la criaron con tanto amor, aunque no la hubieran traído al mundo. Dios no se olvidó de Santi y Violeta. Tras llegar Elena, la suerte cambió. El modesto negocio de Santi prosperó. Pudo cumplir el sueño de la familia: mudarse a Leningrado. Allí compraron un buen piso y llevaron a Elena a un colegio de prestigio. Actualmente Elena cursa sexto, sigue siendo excelente, y va a la escuela de Arte. Es una niña preciosa, de ojos azul cielo y melena rubia. Dulce y cariñosa. La favorita de todos. Un auténtico don de Dios…
00
Diario personal, Madrid, marzo. Hoy el cielo amaneció encapotado, gris y opresivo, con nubes bajas arrastrándose sobre la ciudad. A lo lejos, se escuchaban
Life Lessons
התאהבתי בגיל 70 – והילדים שלי טוענים שזה מביך בגיל שבעים, כשנדמה שניסיתי כל טעם של החיים, עם הקפה של הבוקר, הכורסה ליד החלון, והרומנים הישנים שקראתי שוב ושוב, כבר התרגלתי לשקט שנשאר אחרי ארבעים שנות נישואים. שלוש שנים דיברתי בעיקר עם החתולה, ודווקא כשהכי פחות ציפיתי – בפסטיבל הספרים, ביום גשום בתל אביב, כשאני במעיל גשם מביך במיוחד, פגשתי את בוריס. בין דוכן הספרים לבית קפה הפוך, גיליתי בלאגן חדש, לא בלב, אלא בבטן – מתכון לאומלט ספרדי. שלוש שעות של שיחה, שלוש פגישות נוספות, ואז ההחלטה לספר לילדים: “אני יוצאת עם מישהו”. הדממה נחתה, הבן הסתכל בצלחת: “זה מביך, אמא, מה יגידו אנשים?” והבת לא ידעה מה לומר. עמדתי על שלי: “אם זה כל כך מביך, אז כל שבת בוריס יבשל פה חביתות”. הם נדהמו – ואני חייכתי בגאווה של אישה בת שבעים במעיל גשם בולט, ומיד התקשרתי לבוריס: “אתה יודע להכין עוד משהו חוץ מחביתות?” איך לדעתכם הוא ענה?
019
תשמע, אתה לא תאמין מה ми се случи התאהבתי בגיל שבעים. כן, בדיוק כמו שזה נשמע. הילדים שלי כמובן אמרו שזה ממש מביך ולא מתאים. כשמגיעים לגיל שבעים, אתה כבר
© 2026 VesperUm