יאלה כהן מגלה שהיא בהריון. בעלה דן לוי נשאר לצידה כל תקופת ההיריון, ממלא את כל משאלותיה וחתירותיה. לבסוף מגיע היום, והוא מוביל את יאָלה למרכז הלידה באיכילוב.
הקטנה צילה, בת ארבע, עמדה מתבוננת במבקר החדש שהופיע לפתע בחצר הבית. הוא היה זקן בלב לבן, ישב על ספסל עץ ונתן צל על פניו מקיל את המקל שלו, כמו קוסם מסיפור ישן.
טזופיה, ילדת ארבע, הסתכלה על “החדש” שהופיע לאחרונה בחצר ביתם. זה היה זקן седой, יושב על ספסל. בידו קנה שתמך בו, כמו קוסם מסיפור ילדים.
14 במרץ 2026 היום היה אחד מהימים שהשאיר בי חום בלב, ואני מרגיש צורך לכתוב על כך בדפי היומן. בגינת הבניין שלנו, בחצר הקטנה של קומת הקרקע, הציצה לראשונה
Hej, du skal høre, hvad der har foregået i vores gård for tiden. Den lille fire årige pige, Alberte, stod og kiggede nysgerrigt på den nye beboer, som
את יודעת, טליה, כדי להיראות זוהרת ולצחצף זהב בכל יום, קם אני כבר בחמש לפנות בוקר, מרבה להאכיל את הפרות, לשתות לתינוקי העקרבים, לחלק את האוכל, ואז רק אחרי
את יודעת, אורית, כדי ללכת כאן בזוהר זהב, מתעוררת כל בוקר בחמש לפנות בוקר, מרוצת להספק לחול על הפרות, מגדלת את העגלים, מחלקת מזון, ואז רק אחרי זה יוצאת
את יודעת, תמר, כדי להיראות ככה ולשוטט בטבעות זהב, אני קמה כל בוקר בחמש, אספר את הפרות, ארשד את העגלים, אחלק את המזון, ואז רק אז מתכוננת לעבודה הראשית.
Ved du, Mette, for at gå rundt i guld som du gør, står jeg op hver dag kl.05.00, før morgenen har fået sin første lysstråle. Jeg melker køerne, giver kalvene
“דינה, אל תחשבי רע! אני לא נוודי. קרא לי מיכאל שמעון. באתי לבתי. קשה להסביר…” הסילבסטר היה רק כמה שעות משארו. כל העובדים כבר הלכו