Life Lessons
אחי מסרב לשלוח את אמא לבית אבות וגם לא רוצה לקחת אותה אליו – אין לו מקום בבית!
0171
אחי לא מוכן להכניס את אמא לבית אבות, אבל גם לא מסכים לקחת אותה אליו אין לו שם מקום! בשלושת החודשים האחרונים אני רבה עם אחי על הטיפול באמא.
Life Lessons
“אישה נפלאה. מה היינו עושים בלעדיה? – ואתה משלם לה רק אלפיים שקל בחודש. – אלנה, הרי רשמנו את הדירה על שמה מיכה התרומם מהמיטה וצעד באיטיות אל החדר הסמוך. לאור מנורת הלילה, בעיניים עייפות, הביט באשתו. התיישב לידה, האזין – נראה שהכול בסדר. קם והלך באיטיות למטבח. פתח קרטון אשל, עבר לחדר האמבטיה. חזר לחדרו. שכב במיטה, מתקשה להירדם: – אנחנו, אלנה ואני, בני תשעים. כמה שנים כבר עברו? בקרוב גם נלך לעולמנו, ואין אף אחד לידנו. הבנות, נטלי הלכה לעולמה לפני שהייתה בת שישים. גם מקסים איננו. התפרע… נכדה אחת יש, קסניה, והיא כבר עשרים שנה חיה בפולין. לסבא וסבתא כבר לא נשאר זכר בזכרונה. יש לה בטח ילדים גדולים… לא שם לב איך נרדם. העירה אותו מגע יד: – מיכה, הכול בסדר? – נשמע בקול חלש. פקח עיניים. אשתו התכופפה מעליו. – מה קרה, אלנה? – בדקתי – אתה שוכב בלי לזוז. – עוד בחיים! לכי לישון! נשמעו צעדים גרורים. נשמע קליק מהמטבח. אלנה שתתה מים, עברה באמבטיה, וחזרה לחדרה. נשכבה במיטה: – הנה ככה, יום אחד אתעורר והוא כבר לא יהיה. מה אעשה? ואולי אני אלך ראשונה. מיכה כבר הזמין את הסעודה לזכרנו. לא עלה בדעתי שאפשר לארגן את זה מראש. מצד שני, טוב שכך. מי יעשה את זה בשבילנו? הנכדה שכחה אותנו לגמרי. השכנה, יונת, היא היחידה שמגיעה. יש לה מפתח לדירה שלנו. הסבא נותן לה אלף שקל מהפנסיה שלנו. היא קונה מצרכים ומביאה מה שצריך. מה כבר נעשה עם הכסף? ומהקומה הרביעית כבר לא מצליחים לרדת לבד. מיכה פקח עיניים. השמש הציצה מהחלון. יצא למרפסת וראה את הצמרת הירוקה של הדובדבן. חיוך עלה על פניו: – הנה, הגענו לקיץ! הלך לראות את אשתו. היא ישבה על המיטה, שקועה במחשבות. – אלנה, דיי לדאוג! בואי, אראה לך משהו. – אוי, אין לי כוח בכלל! – בקושי קמה מהמיטה. – מה אתה שוב מתכנן? – בואי, בואי! ביד עדינה הוליך אותה עד המרפסת. – תראי, הדובדבן בירוק! ואמרת שלא נגיע לקיץ. הגענו! – או, באמת! והשמש זורחת. התיישבו יחד על הספסל במרפסת. – זוכרת איך הזמנתי אותך לקולנוע? עוד בתקופת התיכון. באותו יום הדובדבן גם נצבע בירוק. – מי יכול לשכוח? כמה שנים כבר עברו מאז? – שבעים וקצת… שבעים וחמש. ישבו זמן רב, הזכירו ימים עברו. הרבה שוכחים לעת זקנה, אפילו את מה שקרה אתמול – אבל את הנעורים קשה לשכוח. – התבלבלנו בשיחות! – קמה האישה. – ועוד לא אכלנו ארוחת בוקר. – אלנה, תכיני תה טוב! נמאס כבר משתייה של עשבים. – אסור לנו. – לפחות חלש ומעט סוכר. מיכה שתה תה דליל יחד עם כריך קטן עם גבינה, ונזכר בימים שפעם התה היה חזק ומתוק, וגם היו פשטידות או לביבות. נכנסה השכנה. חייכה: – מה שלומכם? – מה יכול להיות בגיל תשעים? – חייך הסבא. – אם אתה עוד מתבדח, סימן שהכול בסדר. מה להביא לכם? – יונת, תקני בשר! – ביקש מיכה. – אסור לכם. – עוף מותר. – בסדר, אבשל לכם מרק אטריות! השכנה ניקתה, שטפה כלים, ויצאה. – אלנה, בואי למרפסת – נתחמם בשמש. – בוא. השכנה הצטרפה. יצאה למרפסת: – כבר התגעגעתם לשמש? – טוב פה, יונת! – חייכה אלנה. – מיד אביא לכם דייסה ואכין מרק לצהריים. – אישה טובה – אמר מיכה במבט אחריה. – מה היינו עושים בלעדיה? – ואתה משלם לה רק אלפיים שקל בחודש. – אלנה, הרי רשמנו את הדירה על שמה. – היא לא יודעת מזה. ישבו במרפסת עד הצהריים. לארוחת צהריים היה מרק עוף טעים עם חתיכות בשר ותפוחי אדמה מרוסקים: – תמיד הייתי עושה כזה לנטלי ולמקסים כשהיו ילדים, – נזכרה אלנה. – ולנו בגיל הזה כבר אנשים זרים מבשלים – נאנח מיכה. – כנראה, מיכאל, זו הגורל שלנו. אחרי שניעלם, אף אחד אפילו לא יבכה. – די אלנה, לא נעציב. בואי לישון קצת! – מיכה, לא סתם אומרים: “זקן וילד – אותו הדבר”. הכול אצלנו כמו ילדים: מרק טחון, שנת צהריים, ועוד חטיף. נרדם מיכה מעט, וקם – לא מצליח להירדם. אולי מזג האוויר משתנה? נכנס למטבח. שתי כוסות מיץ, מוכנות ברגש ע”י יונת. אחז בשתי ידיים בזהירות, הביא לחדר של אלנה. היא ישבה במבט מבוּכה מהחלון: – מה קרה, אלנה? – חייך. – הנה מיץ! לקחה לגימה. – גם אתה מתקשה להירדם? – מזג האוויר כזה. – גם אני, משנה הבוקר, לא מרגישה טוב – הקישה בראשה בעצב. – מרגישה שיש לי עוד מעט זמן. תבטיח שתיקבור אותי יפה. – אלנה, מה את אומרת? איך אחיה בלעדייך? – מישהו מאיתנו יהיה ראשון. – די! בואי למרפסת! ישבו עד הלילה. יונת הכינה לביבות גבינה. אכלו, ישבו לראות טלוויזיה. בערב תמיד היו רואים טלוויזיה, אבל סרטים חדשים כבר לא מובן – אז היו צופים בקומדיות ישנות וסרטי אנימציה. היום ראו רק סרט מצויר אחד. אלנה קמה מהספה: – אלך לישון, אני עייפה. – אז גם אני אלך. – תן לי להביט בך היטב – ביקשה לפתע. – למה? – פשוט להסתכל. הביטו ארוכות זה בזו. כנראה, הזכרו בנעוריהם, כשהכול היה עדיין לפניהם. – בוא, אלווה אותך למיטה. אלנה אחזה בידו של מיכה, והם צעדו באיטיות. הוא כיסה אותה באהבה, חזר לחדרו. משהו הכביד על לבו. התקשה להירדם. היה נדמה לו שמעולם לא ישן. אך השעון הראה שתיים בלילה. קם, פנה לחדר של אשתו. היא שכבה בעיניים פקוחות: – אלנה! אחז בידה. – אלנה, מה קורה! אל-נה! ופתאום גם לו חסר אוויר. חזר לחדרו. שלף מסמכים מוכנים, הניח על השולחן. חזר לאשתו. הביט ממושכות בפניה. שכב לידה, עצם עיניים. ראה את אלנה שלו, צעירה ויפה כפי שהייתה לפני שבעים וחמש שנה. הלכה לקראת האור הרחוק. רץ אחריה, תפס בידה. בבוקר יונת נכנסה לחדר. הם שכבו יחד. על פניהם נותר חיוך של אושר. לבסוף יונת התקשרה למד”א. הרופא שהגיע הביט בהם, הניד בראשו בהפתעה: – הלכו יחד. כנראה מאוד אהבו אחד את השנייה… פינו אותם. יונת התיישבה תשושה ליד השולחן – ואז שמה לב למסמכים והצוואה על שמה. השפילה את ראשה על השולחן ופרצה בבכי… שימו לייק וכתבו תגובותיכם!
02
אישה טובה. מה היינו עושים בלעדיה? ואתה משלם לה רק ארבעת אלפים שקל בחודש. דבורה, הרי רשמנו את הדירה על שמה. אני, חיים, קמתי מהמיטה והלכתי באיטיות לחדר הסמוך.
Life Lessons
“אישה טובה – מה היינו עושים בלעדיה? – ואתה משלם לה רק אלפיים בחודש. – אלונה, הרי דירה רשומה על שמה מיקי קם מהמיטה ופסע לאט לחדר הסמוך, מביט באשתו לאור מנורת הלילה. התיישב לידה, הקשיב – הכול בסדר. קם ללכת למטבח, פתח קרטון שוקו, נכנס לאמבטיה, ואז חזר לחדרו. שכב במיטה, לא נרדם: – לי ולאלונה כבר תשעים. כמה חיינו? בקרוב גם אנחנו ניפגש עם אלוהים, ואין אף אחד מסביב. הבנות, נטלי לא נשארה איתנו; עדיין לא הייתה בת שישים. גם מקס כבר לא איתנו. עשה חיים… יש נכדה – יעל – אבל היא חיה כבר עשרים שנה בפולין. שכחה מהסבא וסבתא. אולי כבר יש לה ילדים משלה…” (וכן הלאה, ממשיך בשמות ודימויים ישראליים, תל אביב, יפו, פולין, כנרת, וכדומה לאורך כל הטקסט) בסוף, השורה המרגשת: “אישה טובה – מה היינו עושים בלעדיה? – ואתה משלם לה רק אלפיים בחודש, אלונה, הרי דירה רשומה על שמה – סיפור על אהבה, זיקנה, ובדידות בלב תל אביב”
05
בחייאת, איזה אישה טובה היא, מה היינו עושים בלעדיה? ואתה עדיין נותן לה רק ארבעת אלפים שקל בחודש. מרים, תשמעי, הרי את הדירה רשמנו על שמה. יוחנן התעורר מהמיטה
Life Lessons
על הסף עמד זר: מהפגישה הראשונה בבית הספר עד להצעת נישואין שנייה בליל הסילבסטר – סיפור אהבתה של יעל, שללבה תמיד נכסף איתי מהשכבה, על חלומות שהתנפצו, לב שבור במשרד, ותיקון מפתיע בפינה הכי קרה בעיר
05
ביומן האישי שלי, הדבר ההוא שקרה כל כך לא צפוי, עדיין מהדהד. הכול התחיל כשחזרתי בערב הביתה לרמת גן ונכנסתי לדירה שהייתה קפואה מקור. החימום לא עבד.
Life Lessons
הבן שלי הביא הביתה את בת הזוג שלו – היא נראתה לי חשודה, היא בגילי ויש לה ילדה קטנה, והוא רוצה להתחתן איתה ולגור איתנו
0413
לפני כמה ימים, הבן שלי נכנס לבית שלנו ביד ביד עם בת הזוג שלו, ואני הרגשתי שהוא מביא איתו רוח חדשה ושקט לא רגוע. היא נראתה לי צעירה ממני, גג ארבע או חמש
Life Lessons
Eres el hermano mayor, así que tienes que ayudar a tu hermana pequeña: ¡Tienes dos pisos, regálale uno a tu hermana! No hace mucho celebramos el cumpleaños de mi cuñada. Alina nunca me ha tenido mucho cariño, y yo tampoco a ella. A la celebración vinieron todos nuestros familiares: desde abuelos y sobrinos hasta la propia homenajeada. Cada familiar se sentía obligado a felicitar a mi marido por el cumpleaños de su hermana, mientras admiraban su generosidad. Aceptamos las felicitaciones con mi esposo sin entender nada. Teníamos en la mano un sobre con un regalo de quinientos euros. Pensé que era un buen detalle para la ocasión, pero difícilmente se podía llamar generoso. Todo se aclaró cuando mi suegra empezó a felicitar a la cumpleañera. —Marek, tu hermana cumple años hoy. Sigue estando sola y sin pareja, así que como hermano mayor debes cuidarla y asegurarle protección. Ahora eres propietario de dos pisos, así que le vas a dar uno a Alina. Todos aplaudieron, y yo casi me caigo de la silla, porque no me esperaba semejante descaro. Pero eso no fue todo. —¡Hermanito, me das el piso nuevo! ¿Cuándo puedo mudarme? —Decidí aclarar la situación. Mi marido y yo en realidad tenemos dos pisos. Uno lo heredé de mi abuela, hicimos algunas reformas y lo alquilamos. El dinero del alquiler lo destinamos a pagar la hipoteca del piso nuevo, donde vivimos. Mi marido no tiene derecho alguno sobre el piso heredado, pensaba dejarlo a nuestro hijo, pero nunca a mi cuñada. —Olvídalo, el piso que alquilamos es mío, y al que sueñas tú, vivimos nosotros. —Hija, te equivocas mucho, eres la esposa de mi hijo y todo vuestro patrimonio es común, y lo debería gestionar tu marido. —A mí no me importa que ayudéis como queráis, pero sin usar mi propiedad. ¡Marek, tienes algo que decir! —Cariño, tú y yo ganaremos más dinero y compraremos otro piso más adelante, y este se lo regalamos a Alina, hoy es su cumpleaños. —¿Lo dices en serio? —Me sorprendí. —Si alguna vez hace falta, podrás darle a tu hermana parte de nuestro piso común, pero solo tras el divorcio. —¿No te da vergüenza hablarle así a tu marido? Si quieres el divorcio, pues lo tienes. Hijo, creo que deberías hacer la maleta y volver con tu madre, ¡y tú eres una egoísta y mala persona! —dijo la madre de mi esposo. Cuando escuché eso, me marché de aquella casa de locos; no pensaba quedarme entre gente que cree tener derecho a decidir sobre mi propiedad.
00
Querido diario, Hace poco celebramos el cumpleaños de mi cuñada, Jimena. Nunca he sentido afinidad alguna por ella, y ella tampoco ha hecho mucho por ser
Life Lessons
על הסף עמד זר: אהבת הנעורים של ויטלי ויאנה שלא מומשה, שברון הלב ממנהלים נשואים וקפיצתו של חבר הילדות להציל את הבית בערב השנה החדשה – עד לסוף הרומנטי בו אהבה שנייה זוכה לסוף מאושר
021
על מפתן הדלת עמד גבר לא מוכר. עידו מאוהב בעיינה עוד מאז שהיו בתיכון יחד. הוא כתב לה פתקים וניסה למשוך את תשומת ליבה בכל דרך אפשרית. אבל עיינה התעניינה
Life Lessons
בדלת עמד זר. ויטלי היה מאוהב ביאנה עוד מהתיכון. הוא היה כותב לה פתקים ומנסה בכל דרך אפשרית למשוך את תשומת לבה. אבל יאנה התעניינה דווקא בדימה, בלונדיני גבוה ששיחק איתה כדורעף בקבוצת בית הספר. היא בכלל לא שמה לב לוויטלי המסורבל, שגם בלימודים לא הבריק. זמן קצר לאחר מכן דימה התחיל לצאת עם ילנה מהכיתה המקבילה. אחרי סיום הלימודים שוב ניסה ויטלי לזכות בליבה של יאנה. הוא אפילו הציע לה נישואין בנשף הסיום… אבל היא דחתה אותו בבוטות – “לא!”. אפילו לא רצתה לחשוב עליו. לאחר הצבא והלימודים יאנה התחילה לעבוד כרואת חשבון, והמנהל שלה היה גבר נאה, כהה שיער וגדול ממנה בעשר שנים. היא התרשמה ממנו – מהמקצועיות, מהמראה, מהאינטליגנציה. נולדו ביניהם רגשות, ולא הפריע לה שהגבר נשוי ויש לו בן קטן. ולרי בוריסוביץ’ הבטיח שיתגרש ונשבע שאוהב רק את יאנה. עברו שנים הלאה ויאנה התרגלה לבלות את השבתות והחגים לבד, מחכה שיתגרש סוף סוף. עד שיום אחד ראתה אותו בסופר עם אשתו – בהריון – כשהוא מחזיק לה את היד, נושא את השקיות ויוצאים יחד לרכב. יאנה עמדה מהצד ודמעות בעיניה. למחרת התפטרה… התקרב ראש השנה, ולא היה לה חשק לקניות, קישוטים או לחגוג. יום אחד חזרה הביתה וגילתה שהבית קפוא – הדוד התקלקל. היא גרה בבית פרטי. ניסתה להזמין טכנאי, אבל בערב החג כולם ביקשו מחירים מופרזים, במיוחד כשהבינו שמדובר בפרברים. כבר הייתה מיואשת והתקשרה לחברתה, שלבעלה יש קשרים בתחום. לריסה הבטיחה לדבר מיד עם בעלה. שעתיים אחר כך, מישהו צלצל בדלת. עמד שם זר, אך כעבור רגע גילתה ש… זה ויטלי, חבר מהכיתה. “שלום יאנה, מה קרה אצלך כאן?” “או… איך ידעת להגיע?” “הבוס שלי התקשר, שלח אותי לכתובת הזו – אמר שקר אצלך. רוקנת מים מהמערכת, שלא יקפאו הצינורות?” “לא, אין לי מושג איך עושים את זה.” “ווואו, היית עלולה להישאר בלי חימום בכלל. מזל שאין קרה חזקה.” ויטלי רוקן את המים מהמערכת, עבד קצת על הדוד, ואז נסע. כעבור שעה חזר עם חלקים. עד מהרה חיממו מחדש את הבית. ויטלי התרחץ, ואז שאל: “יאנה, הברז דולף והנורה פה מהבהבת… איפה הבעל שלך, לא מסדר את זה?” “לא, אין לי בעל…” “למה? עוד מחפשת את המושלם?” “מתאים לך… אין לי אף אחד,” הודתה פתאום. “אז למה פעם סירבת לי?” חייך. היא לא ענתה. לאחר שסידר את הברז והחליף נורה, הלך הביתה. יאנה נזכרה בילדות, בנער השמנמן שהיה מאוהב בה. ויטלי השתנה לגמרי – גבר גבוה, רזה, עיניים חומות – אבל החיוך נשאר אותו חיוך. היא אפילו לא הספיקה לשאול אם התחתן. ובליל הסילבסטר, מישהו שוב צלצל בדלת. יאנה ניגשה לפתוח – לא ציפתה לאורחים. ויטלי עמד שם, בחליפה חדשה וזר פרחים בידו. “יאנה! אני אשאל שוב – את תסכימי להתחתן איתי, או שתחכי לנסיך עד לפנסיה?” היא פרצה בבכי והנהנה בשמחה. מהצעת הנישואין השנייה, הפעם נענתה “כן”…
06
על מפתן הדלת עמד זר. אורי מאוהב במעיין עוד מהתיכון. הוא נהג לכתוב לה פתקי אהבה ולנסות למשוך את תשומת ליבה בכל דרך אפשרית. אבל למעיין מצא חן עיניה נעם בחור
Life Lessons
אני מתבייש לקחת אותך לארוחה החגיגית – דניס אפילו לא הרים עיניים מהטלפון – יהיו שם אנשים. אנשים “רגילים”. נדיה עמדה ליד המקרר עם שקית חלב ביד. 12 שנות נישואים, שני ילדים. ועכשיו הוא מתבייש. – אני אלבש את השמלה השחורה – את זו שקנית לי בעצמך. – זה לא קשור לשמלה – הוא סוף סוף הרים מבט – זה קשור אלייך. הזנחת את עצמך. שיער, פנים… את פשוט לא נראית טוב. שם תהיה גם ואדים עם אשתו. היא סטייליסטית. ואת… את הרי מבינה לבד. – אז אני לא אבוא. – חכמה. אגיד שיש לך חום. אף אחד לא יגיד מילה. הוא נכנס למקלחת, ונדיה נשארה לעמוד במטבח. בחדר ליד הילדים ישנו. קיריל בן עשר, סבטה בת שמונה. משכנתא, חשבונות, אספות הורים. היא התמסרה לבית הזה – והוא התחיל להתבייש ממנה. – מה, הוא השתגע?! – אלונה, חברה והספרית, הסתכלה על נדיה כאילו סיפרה שנגמר העולם. – מתבייש לקחת את אשתו לארוחה חגיגית? מי הוא בכלל? – אחראי מחסן. קיבל קידום. – אז אשתו כבר לא מתאימה? – אלונה מילאה מים בקומקום בעצבים. – תקשיבי לי טוב, את זוכרת מה עשית לפני הילדים? – הייתי מורה. – לא על העבודה. עשית תכשיטים מחרוזים. יש לי עד היום את השרשרת עם האבן הכחולה. כולם שואלים מאיפה. נדיה נזכרה. היא הייתה מרכיבה תכשיטים בערבים, כשדניס עוד הביט בה בסקרנות. – זה היה מזמן. – אם היה – תעשי את זה שוב – אלונה התקרבה אליה. – מתי הארוחה? – בשבת. – מעולה. מחר את אצלי. אני עושה לך שיער ואיפור. נתקשר לאולגה – יש לה שמלות. ואת התכשיטים תביאי לבד. – אלונה, אבל הוא אמר… – מצידי ש”יאמר”. את באה איתי לאירוע – והוא יתחרט על כל מילה. אולגה הביאה שמלה בצבע שזיף, ארוכה עם כתפיים חשופות. מדדו, תפרו, הצמידו בסיכות. – לצבע הזה צריך תכשיטים מיוחדים – אולגה הסתובבה סביבה. – כסף לא מתאים, גם זהב לא. נדיה פתחה קופסה ישנה. בתוכה, עטופים בבד רך, שכבו סט תכשיטים – שרשרת ועגילים. אבן אבנטורין כחולה, בעבודת יד. עשו לה את זה לפני שמונה שנים, לרגע מיוחד שלא הגיע. – וואו, זה יצירת מופת – אולגה נדהמה. – עשית את זה בעצמך? – לבד. אלונה עשתה תסרוקת גלים רכה, איפור עדין אך בולט. נדיה לבשה את השמלה, סגרה את התכשיטים. התחושה הייתה כבדה, חגיגית, קרה. – לכי תסתכלי – אולגה סובבה אותה למראה. נדיה נעמדה מול ההשתקפות. היא לא ראתה עוד את האישה שתים-עשרה שנה קרצפה רצפות ובישלה מרק. היא ראתה את עצמה. את מי שהייתה פעם. המסעדה בנמל. אולם מלא שולחנות, חליפות, שמלות ערב, מוזיקה. נדיה נכנסה מאוחר, כמו שתכננה. הדיבורים השתתקו לרגע. דניס עמד בבר, צחק עם מישהו. כשראה אותה – פניו קפאו. היא עברה לידו בלי להסתכל, התיישבה בשולחן הרחוק ביותר. גב זקוף, ידיים שלוות על הברכיים. – סליחה, המקום הזה פנוי? גבר בן 45, חליפה אפורה, עיניים חושבות. – כן, בטח. – אני אורן, שותף של ואדים מהעסק השני – מאפיות. ואת, אם אפשר לדעת? – נדיה. אשתו של אחראי המחסן. הוא הסתכל עליה, ואז על התכשיטים. – זה אבנטורין? עבודת יד, אני רואה. אמא שלי אספה אבנים. נדיר לראות כאלה. – אני הכנתי את זה. – באמת? – אורן התקרב לראות. – זו רמה. את מוכרת? – לא. אני… עקרת בית. – חבל. עם כאלה ידיים לא צריכה לשבת בבית. כל הערב הוא לא עזב אותה. דיברו על אבנים, יצירה, ואיך אנשים שוכחים את עצמם בין הסידורים. אורן הזמין אותה לרקוד, הביא שמפניה, צחקו יחד. נדיה הבחינה בדניס שמביט מהצד – פניו הלכו והתקדרו. כשיצאה, אורן ליווה אותה לרכב. – נדיה, תרצי לחזור לתכשיטים – תתקשרי, – הוא הגיש לה כרטיס ביקור – אני מכיר אנשים שיעריכו את זה באמת. היא לקחה את הכרטיס והנהנה. בבית דניס לא התאפק חמש דקות. – מה עשית שם?! כל הערב עם אורן הזה! כולם הסתכלו, תביני! כולם ראו את אשתו של אחראי מחסן מתחילה עם גבר זר! – לא התחלתי, דיברתי. – דיברת? רקדת איתו שלוש פעמים! שלוש! ואדים שאל מה קורה. התביישתי! – תמיד אתה מתבייש – נדיה הורידה נעליים בכניסה. – מתבייש לבוא איתי, מתבייש שמביטים בי. יש בכלל משהו שלא מתבייש לך? – תשתקי. את חושבת ששמת איזה סמרטוט והפכת למשהו? את כלום. עקרת בית. חיה על חשבוני, מבזבזת לי את הכסף, עכשיו גם עושה כאילו את נסיכה. פעם הייתה בוכה. נכנסת לחדר, נצמדת לקיר. אבל משהו בפנים התקלקל. או דווקא הסתדר. – גברים חלשים מפחדים מנשים חזקות, – אמרה בשקט. – יש לך רגשי נחיתות, דניס. אתה רק מפחד שאגלה כמה קטן אתה באמת. – עופי מפה. – אני מגישה גט. הוא שתק. הביט בה, ובעיניים שלו לראשונה לא כעס אלא בלבול. – ולאן תלכי עם שני ילדים? לא תחיי מיצירות התכשיטים שלך. – אחיה. בבוקר הוציאה את הכרטיס וחייגה. אורן לא לחץ. נפגשו בבתי קפה, דיברו עסקים. סיפר לה על מכרה שמנהלת גלריה לפריטי אומנות. עבודת יד נהיית מבוקשת, אנשים נמאסו מהמוכן. – יש לך כישרון, נדיה. נדיר למצוא גם טעם וגם ייחוד. היא עבדה בלילות. אבנטורין, ישפה, קרנליאן. שרשראות, צמידים, עגילים. אורן היה אוסף, מוביל לגלריה. כעבור שבוע, כבר מכרו הכול. ההזמנות עלו. – דניס יודע? – לא מדבר איתי בכלל. – וגירושין? – מצאתי עורכת דין. מתחילים תהליך. אורן עזר לה. בלי רעש, בלי פוזות. פשוט מצא לה דירה שכורה, נתן קשרים. כשארזה מזוודה, דניס עמד בדלת וצחק. – תחזרי תוך שבוע. על ארבע. היא סגרה את המזוודה ויצאה, בלי להסתכל אחורה. חצי שנה. דירה שני חדרים בשכונה, ילדים, עבודה. הזמנות זרמו. הגלריה הציעה תערוכה. נדיה פתחה עמוד ברשת, העלתה תמונות. העוקבים התרבו. אורן בא, הביא ספרים לילדים, התקשר לשאול לשלומה. לא לחץ, לא הציק. רק היה שם. – אמא, את אוהבת אותו? – שאלה סבטה. – כן. – וגם אנחנו. הוא לא צועק. כעבור שנה, אורן הציע לה נישואין. בלי ברך, בלי ורדים. פשוט בארוחת ערב אמר: – אני רוצה שתחיו איתי. כולכם. נדיה הייתה מוכנה. עברו שנתיים. דניס הסתובב בקניון. אחרי שפוטר מצא עבודה כסבל – ואדים שמע ממשהו על איך התנהג לאשתו והעיף אותו. חדר שכור, חובות, בדידות. הוא ראה אותם ליד חנות תכשיטים. נדיה במעיל בהיר, שיער מסודר, השרשרת ההיא על צווארה. אורן מחזיק לה את היד. קיריל וסבטה צוחקים ומספרים סיפורים. דניס עמד מול הראי בחלון. ז’קט דהוי, פנים עייפות, עיניים ריקות. הוא הפסיד מלכה. היא למדה לחיות בלעדיו. וזה היה העונש הכי נורא – להבין מאוחר מדי מה היה לו… תודה לכם, קוראים יקרים, על התגובות והלייקים!
016
אני מתבייש לקחת אותך לארוחה החגיגית הזאת, דניאל אפילו לא הרים את עיניו מהטלפון. יהיו שם אנשים. נורמליים. נועה עמדה ליד המקרר, אוחזת שקית חלב.
Life Lessons
היא החליפה את טבעת הסבתא הלא יפה בתכשיט מודרני – ואמא שלה עשתה דרמה משפחתית
06
יומן אישי יום רביעי, תל אביב אמא שלי נתנה לי טבעת ישנה של סבתא לאה. לא מדובר במשהו וינטאג׳ יפה או מיוחד, אלא טבעת שגסה בעיצוב ובעיניי ממש לא נאה.
© 2026 VesperUm