Life Lessons
Le reprochaba a mi marido que vivía en mi piso. Un fin de semana hizo las maletas y se marchó.
00
El otro día fui con mi familia al pueblo, cerca de Salamanca, y allí escuchamos una historia de esas que enseguida se comentan en la plaza.
Life Lessons
La joven cuidaba de la abuela de la vecina; todos pensaban que lo hacía por interés en la herencia, pero estaban equivocados.
00
Inés cuidaba de la abuela de su vecina. Todos en el barrio murmuraban, convencidos de que lo hacía por heredar algo a su muerte, pero estaban profundamente equivocados.
Life Lessons
אשתי האהובה “איך אתה מצליח לחיות כל כך הרבה שנים עם אותה אישה? מה הסוד?” – אחי היה שואל אותי בכל ביקור. “אהבה וסבלנות אינסופית – זה כל הסוד,” הייתי עונה לו תמיד אותו דבר. “זו לא דרך שמתאימה לי,” היה מחייך אחי, “אני אוהב את כל הנשים. כל אחת – חידה בשבילי. לחיות עם ספר שכבר קראת? עזוב אותי מזה.” אחי הצעיר, פטר, התחתן בגיל שמונה-עשרה עם אסיה, בחורה מתוקה שמבוגרת ממנו בעשר שנים והתאהבה בו לכל החיים. פטר רק ביקש להשתעשע. אסיה השתלבה בבית של פטר, בו חיו עוד שבעה קרובים, וילדה את בנם מיכאל. חשבה שהיא תפסה את אושר חייה. למשפחה הוקצתה חדרון קטן. לאסיה הייתה אוסף יקר של פסלוני פורצלן, עשרה במספר, שאותם שמרה מכל משמר ועמדו על שידת עץ ישנה במקום בולט. כולנו ידענו עד כמה יקרים לה הפסלים. באותו זמן אני התכוננתי לחפש את אהבת חיי – אחת ויחידה. לשמחתי, חלומי התגשם, וכבר יותר מחמישים שנה אני עם אשתי. פטר ואסיה חיו יחד עשר שנים. אסיה אהבה וניסתה להיות רעיה טובה, אמא מסורה. אבל התאמצה-ולא תמיד קיבלה תמורה. פעם חזר פטר שתוי, חש שלאסיה לא מוצאת חן בעיניו, התחיל להתעמר בה. אסיה, ראתה את הסערה מתקרבת, לקחה את מיכאל ויצאה מהחדר. ואז נשמע רעש נורא – פסלי הפורצלן נשברו. כאשר אסיה חזרה, ראתה את אוסף חלומותיה מרוסק לרסיסים, ורק אחת נותרה שלמה. היא הרימה אותה, נישקה אותה בשתיקה, ומעיניה ירדו דמעות. מאז, נסדק ביניהם הקשר. אסיה המשיכה בניהול הבית, אבל משהו נשבר. פטר החל לשתות יותר, להתרועע עם נשים מפוקפקות. אסיה נסגרה בתוך עצמה. לבסוף, הם התגרשו. אסיה ומיכאל עזבו את העיר, והפסלון הנותר נשאר לזכרה. פטר בילה בחיים חסרי גבולות. התחתן והתגרש שלוש פעמים, הפך לאיש מקצוע מצליח – אך האלכוהול מחק את כל ההבטחות. לאחר שנים, פטר חלה. בהיותו על ערש דווי ביקש שאעביר לאסיה מזוודה עם פסלוני פורצלן שאסף לאורך השנים ולהעביר לה גם את כל חסכונותיו – בקשה שאקיים. פגשתי את אסיה, העברתי לה את המזוודה. “את היית בשבילו האישה האהובה,” אמרתי לה. בהמשך, קיבלתי ממנה מכתב תודה – היא סיפרה שמכרה את הפסלונים, בעזרתם הגיעה למונטריאול עם בנה, ולמרות הכל מאושרת שלפטר הייתי אשתו האהובה באמת. הכתובת לא צוין…
0129
אשתי האהובה – איך אתה מצליח להחזיק כל כך הרבה שנים עם אותה אישה? מה הסוד? אחי תמיד נהג לשאול אותי ככה, בכל פעם שבא לבקר. – אהבה והרבה סבלנות
Life Lessons
עייף מאמא של אשתי ומאשתי: בסוף אותו ערב הופיע אצלי הגבר הכי שקט וסבלני במושב שלנו – סטפן יעקבוביץ’. מכירים את הטיפוסים האלו – אפשר לבנות מהם מסמרים. גב זקוף, ידיים של סתת, צרובות ומחורצות, ובעיניים – שלווה של יערות הגליל. אף פעם לא מתלונן, אף מילה מיותרת. לא משנה מה קורה – גג דולף, סבתא שכנה צריכה עצים – סטפן על זה, בשקט, עושה, מהנהן והולך. אבל באותו ערב הגיע… בחיים לא אשכח אותו. הדלת במרפאה שלי נפתחה חרישית, כאילו עבר שם משב סתיו. עומד בכניסה, מכסה הראש בידיים, מסתכל ברצפה. המעיל שלו נוטף, המגפיים מלאות בוץ והוא כולו כפוף ומרוקן. הלב שלי צנח. – כנס, סטפן, למה נתקעת על הסף? – אמרתי בנעימות ושמתי קומקום על הגז. הרי יש דברים שרק תה ונענע מרפאים, לא כדורים. ישב על קצה המיטה, הראש למטה ושקט, ורק הטיקטוק של השעון ממלא את החדר. הגשתי לו כוס תה חם לידיים הקפואות. הוא הביט בי בעיניים גדולות ונפלה דמעה אחת, כבדה כמו עופרת. ואחריה עוד אחת. – אני הולך, שולה, – לחש בקול רועד. – נגמר, אין לי כוח. התיישבתי לידו, הנחתי יד מחוספסת על ידו. – ממי אתה הולך, סטפן? – מהנשים בבית – אשתי, עליזה, אמא שלה. הן גמרו עליי… הכול לא טוב, כל דבר – “המרק מלוח, המדף עקום”… אין מילה טובה, רק עקיצות מהבוקר עד הלילה. הוא שתק, לקח עוד שלוק. – אני לא עשיר, שולה. מבין שהחיים כאן קשים, עליזה עובדת כל היום ברפת, חמותי חולה, מרה לה הנשמה. אני קם ראשון, מבשל, מטפל בפרות – כלום לא עוזר. מילה אחת הפוך – שלושה ימי צעקות. שותק? עוד יותר גרוע. גם לנפש מגיע מנוחה. הוא המשיך לדקלם כאילו נפרצה סכר. איך שבועות לא מדברים איתו, איך מסתירים ממנו ריבת תות, איך ניסה לקנות לעליזה צעיף מפרמיה – והיא זרקה אותו בצרימה: “אם כבר, קנה לעצמך מגפיים במקום להסתובב כמו קבצן.” לא ראיתי גבר כזה גדול שוב נפור כמו גור, שותק ודמעות נוטפות. – את הבית הזה בניתי, – לחש. – חלמתי על קן חמים – יצא כלוב עם ציפורים עוקצניות. היום כמעט… לקחתי גרזן, הסתכלתי על העץ, מחשבות שחורות טיפסו… אספתי תרמיל, באתי אלייך. אז הבנתי – כאן זה לא סתם עייפות, זו נשמה זועקת. אסור לשלוח אותו לדרכו. – סטפן, – אמרתי בנחישות, – תנגב את הדמעות. זה לא גברי לברוח. חשבת מה יהיה איתן? עליזה תסתדר לבד? אמא שלה? אתה אחראי. – ומי אחראי עליי, שולה? – מר לו. – אני דואגת, – קבעתי. – החולי שלך נקרא “שחיקת הנפש”. יש לו רק טיפול אחד: אתה הולך הביתה, שותק, עונה בשקט. שוכב במיטה, למחרת אני באה לבדוק אותך. הוא הסכים, יצא, ואני נשארתי מול התנור, חושבת כמה מילה טובה שווה יותר מכל גלולה. בבוקר הלכתי לבדוק. עליזה פתחה לי, עייפה וכעוסה. – מה את רוצה, שולה, כזה מוקדם? – באתי לראות את סטפן, הבית קר. חמותו יושבת על ספסל, מביטה בגניבה. סטפן שוכב, כמו שהוריתי. – מה יש לבדוק, בריא כקרנף, עצלן! – נבחו. בדקתי אותו, הסתכלתי להן חזק בעיניים: – מצב קשה. הלב שלו מתוח כמו מיתר. אתם גומרים עליו. אם יקרע – תישארו לבד. הן קפאו, בפנים הפתעה ופחד. – אל תבזבזי מילים, שולה, – מלמלה אמא. – אתמול עוד עבד, – חתכתי. – היום נשבר. חשבתן הוא סלע? גם לו יש נפש, פצועה. רשמתי לו “מנוחה מוחלטת” – נשים, כל הימים קערת מרק, חמימות ודאגה. ובעיניים שלהן – נכנס פחד, בפעם הראשונה. הרי הוא המשען, ואיך תחיה מושב בלי עמוד התווך? מאותו יום שקט בבית. עליזה עם קערת מרק, אמא חולפת ומברכת. אחרי כמה ימים – ריח תפוחים בתנור. בבוקר עליזה מגישה לו, בוחשת תה, מסתכלת בדאגה. אמא שולפת גרביים שסרגה – שתשמר רגליים. פעם ראשונה – הרגיש שחשוב, לא כפועל, אלא איש אהוב ופגיע. שבוע חלף. חזרתי לבדוק. הבית חם, לחם טרי בתנור. סטפן ליד השולחן, עליזה מוזגת חלב, חמותו דוחפת עוגה. לא זוג יונים, אבל אין מתיחות, כבר יש רוח חיים. הוא חייך, מעורפל אך שמח, ועליזה החזירה חיוך מהוסס. אמא מחתה דמעה. לא טיפלתי בהם עוד – הפכו בעצמם לרפואה. לפעמים עוד יש קיטורים, אבל אחרי כל מילת חצי, דואגות אחת לשניה. בערב, לפעמים, רואה אותם יושבים על הספסל, מדברים בשקט, סטפן בונה, עליזה ואמא מפצחות גרעינים. מתמלא לי הלב בשלווה – כי האושר הוא בריח של עוגת תפוחים, בגרביים חמות ובביטחון שאתה בבית ושאתה חשוב. תגידו לי, בעיניכם, מה יותר מרפא – גלולה מרה או מילה טובה בזמן? לפעמים אולי צריך פחד אמיתי כדי להתחיל להעריך מה שיש.
074
וואי, תקשיבי שניה, אני חייבת לספר לך מה קרה לי השבוע זה באמת נשמע כמו סיפור שנכתב במיוחד בשביל להבין מה זה עומס בחיים. יום אחד בערב, נכנס אליי לדלת המרפאה
Life Lessons
מרירות בתחתית הנשמה “כבר מזמן פנימייה בוכה עליך! תסתלק מהמשפחה שלנו!” – צרחתי בקול חנוק העצבן שלי היה דודי דימה אלוהים, כמה אהבתי אותו בילדות! שיער חיטה, עיניים תכלת, שמחת חיים – כולו דימה שלי …המשפחה התאספה תמיד סביב שולחן חגיגי. מתוך כל בני הדודים, דימה היה האהוב עליי. פטפטן בחן וצייר מוכשר – ערימת רישומים בעיפרון הייתה מתווספת בתוך ערב אחד אני מביטה ומתמוגגת ולא יכולה להתיק עיניים מהיופי. בשקט סידרתי את הציורים במגירה ושמרתי כעל אוצר דימה היה מבוגר ממני בשנתיים כשהיה בן 14, אמא שלו נפטרה פתאום בשנתה שאלו – מה עושים עם דימה? חיפשו את אביו, שאיתו היה נתק. לאב הייתה כבר משפחה חדשה והוא “לא רצה לערער את השגרה שלו” שאר המשפחה משכה בכתפיים: “לכל אחד דאגות משלו…” בסוף ההורים שלי, עם שני ילדים משלהם, לקחו עליו אפוטרופסות – אמא שלו הייתה אחותו הצעירה של אבא שלי בהתחלה שמחתי שדימה יהיה איתנו. אבל… כבר ביום הראשון דימה הפתיע אותי בבקשות: “מסילת רכבת לילדים”, אחר כך טייפ, ג’ינס, מעיל יוקרתי – שנות השמונים, זמנים של מחסור. וההורים שלי מגשימים הכל, אפילו על חשבוני ועל חשבון אחי קיבלנו בהבנה …בגיל 16 התחיל לרדוף אחרי בנות – ואפילו ניסה להתחיל איתי, בת דודה שלו. דחיתי אותו בגבורה, היו בינינו מריבות ודמעות רבות ההורים לא ידעו, הרי ילדים לא מדברים על זה כשהבין שלא אשיג, עבר במהירות לחברות שלי, שהתחרו על תשומת ליבו ודימה – גנב. את החיסכון שלי מהקופה רוקן, והכחיש הכל בלי בושה נשבר לי הלב. איך גונבים במשפחה? דימה פירק את ערכי הבית, והוא אפילו לא הבין למה אני פגועה אז, בשיא הכעס, צעקתי: “תעוף מהמשפחה שלנו!” הצלחתי להרגיע רק אחרי שעות. מאותו יום התעלמתי ממנו לחלוטין בהמשך גיליתי שגם הקרובים ידעו איזה “טיפוס” הוא – רק לא אמרו המורים הזהירו את ההורים: “הוא יהרוס גם את הילדים שלכם” בבית הספר החדש הופיעה קטיה. התאהבה לדימה לכל החיים, התחתנו מיד אחרי הלימודים, נולדה ילדה. קטיה סבלה בלי תלונות את ההרגלים שלו, השקרים והבגידות. כאילו נכתב: “בחיי רווקות – צער ובחיי נישואים – כפול” דימה הלך לצבא – שירת בקזחסטן. שם הקים “משפחה צדדית”. נשאר לאחר השחרור בגלל בן שנולד שם קטיה נסעה לשם, החזירה אותו בדרכים משלה ההורים שלי מעולם לא שמעו דיבור של תודה מדימה, גם לא חיפשו היום דימטרי בן שישים, מתפלל קבוע בכנסייה, לו ולקטיה חמישה נכדים לכאורה הכול טוב, אבל המרירות על דימה עדיין צורבת בנשמה… ואני – גם עם דבש לא אוכל…
039
תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך על משהו שעד היום שורף לי בלב. זה סיפור עלי ועל בן דוד שלי קרא לו שאולי. תדמייני הייתי צורחת עליו בקולי קולות, אתה כבר מזמן צריך פנימיה!
Life Lessons
הבול הדביק של החיים: כשאיליה עזב את קטי, האהבה פרחה במקום לא צפוי, הנקמה התחלפה בתשוקה וסוד המשיכה זעזע את כל המשפחה – סיפור על נשים חזקות, גברים בורחים, ותובנה מפתיעה אחת על איך באמת נצמד הלב
07
בול דואר… – נדב עזב את יעל, – אמרה אמא באנחה כבדה. – מה זאת אומרת? – לא הבנתי. – אני בעצמי לא מבינה.
Life Lessons
בעל יקר יותר מכל העלבונות: הסיפור של טניה ואיגור – אהבה, כאב, טבעת על כל אצבע ופרידה גורלית בחיים ישראליים של שנות התשעים
00
בעלי יקר יותר מהעלבונות המרים – נועם, זו הייתה הטיפה האחרונה! זהו, אנחנו מתגרשים! אל תנסה לכרוע ברך כמו שאתה אוהב זה לא יעזור! –
Life Lessons
— Esa no es tu hija, ¿estás completamente ciego?
00
¿Pero no ves que esa niña no es tu hija? ¿Acaso estás ciego? Llevaba poco menos de un año saliendo con mi futuro marido cuando conocí a su madre.
Life Lessons
נס של סוף שנה – פֵּטְיָה, תסביר לי בבקשה, איך שכחת?! הזכרתי לך כמה פעמים בבוקר וגם שלחתי לך הודעה! – אמרה ענת במבט מאוכזב לבעלה. הוא עמד במבוכה בכניסה למטבח ומשך בכתפיים. – אני בעצמי לא מבין איך זה קרה, ענת… פשוט ברח לי מהראש, – ניסה פֵּטְיָה להצדיק את עצמו. – ומה עם הטלפון? – את ההודעה שלך בכלל לא ראיתי, לא הוצאתי את הטלפון מהכיס… ענת התחילה להתעצבן. – כלומר, לסוללה החדשה לרכב לא שכחת לדאוג, אבל על המתנה לבת שלנו שמתחת לעץ – בדיוק את זה שכחת?! – שכחתי… פשוט חנות הרכב נסגרת בשמונה, מיהרתי ושכחתי מהכול. סליחה. – לפעמים נדמה לי, פֵּטְיָה, שהגרוטאה שלך שווה לך יותר ממשי שלנו, – אמרה ענת באנחה מביטה בשעון – חמש דקות לאחת-עשרה בלילה. הזמן מאוחר, בחוץ לילה – ואין כבר איך לתקן. וזה הכי כואב – כשאין מה לעשות, התחושה אפילו יותר גרועה. – ענת, למה את מדברת שטויות? אני אוהב את משי, ואת יודעת את זה. ככה יצא… שכחתי… לכולם זה קורה, לא? – לי זה לא קורה, פֵּטְיָה! – רצתה כבר לצעוק, אבל שמרה על קול שקט כדי שמשי לא תשמע. הוא ניסה לחבק את ענת, להרגיע, אבל היא התרחקה ממנו והתחילה להעביר סלט לשוקית. “לחצי יום עבדתי על הסלט הזה, כדי לשמח אותו – והוא… הוא שכח את המתנה לבת שלנו!” – הרגשתי שאני צריכה לעשות הכול בעצמי, – המשיכה ענת בלחש. – אבל סמכתי עליך, פֵּטְיָה. חשבתי שאתה אחראי. – ענת, אני יודע שאני אשם, אבל אם חושבים על זה – לא קרה שום דבר נורא, – ענה פֵּטְיָה. – אז לא תהיה מתנה מתחת לעץ. נגיד למשי ש… – שמה בדיוק, יקירי? מה נגיד לה? שאצל אבא שלה יש כבר אלצהיימר בגיל 35? או שלקנות מצבר היה לו יותר חשוב? – נגיד שלסבא חורף יש השנה הרבה לחץ, אז הוא לא הספיק להגיע. מחר בבוקר אני אקנה לה מתנה. אתן לה חגיגי, כאילו מסבא חורף. – איפה תקנה? מחר רוב החנויות סגורות. אולי רק מכולת פתוחה… אה, פֵּטְיָה… את תסכולה של ענת אפשר להבין. מאז שנולדה משי, נולד אצלם מנהג: בלילה של 31 בדצמבר, מיד אחרי חצות, כולם יחד פותחים מתנות מתחת לעץ. הכי אהבה את המנהג הזה משי, ילדה מתרגשת, שמאמינה עדיין בסבא חורף, בקסמים ובנִסים של השנה החדשה. והנה גם הערב משי הציצה שוב מתחת לעץ, אולי המתנה תופיע לפני חצות, ומדברת עם אמא בהתרגשות: מה סבא חורף יביא לה השנה? “הלוואי ואקבל אופניים כמו של יונתן מהכניסה השנייה. אבל גם רולרבליידס זה יהיה מוש.” ענת חייכה; היא ביקשה מפֵּטְיָה שיקנה רולרבליידס. בדרך כלל ענת הייתה בוחרת למשי את המתנה, אבל היום היה לפתח קריאה דחופה לעבודה, והיא החליטה לסמוך עליו – שיעבור לקנות בדרך. פֵּטְיָה חזר אחרי שמונה בערב, וכשעוד שעתיים ענת שאלה בְּקְנוניה על המתנה, פתאום נזכר – לא קנה דבר… – ענת, בואי לא נהרוס את האווירה ביום כזה, – התחנן פֵּטְיָה, ניסה לעודד ולחבק אותה. – נשבע שאני לא עשיתי בכוונה. זה פשוט קרה. רוצה שאדבר עם משי בעצמי ואסביר לה? ענת לא ענתה. היא המשיכה לערוך את השולחן, דמעות זולגות על לחייה. “איך אפשר לשכוח מתנה לילדה?” עד לרגע האחרון קיוותה שפֵּטְיָה החביא איפשהו את הכָּרת, אבל כבר הכול היה סגור… – לעזור לך? – הציע פֵּטְיָה. – תודה, כבר עזרת… באותו רגע נכנסה משי המאושרת, שסיימה לראות את כל הסרטים של השנה החדשה: – אמא, אבא! עוד פחות משעתיים לחצות! בקרוב סבא חורף יביא לי מתנה! ענת שלחה מבט כעוס לבעלה – ואז במהירות הפנתה מבט כדי שמשי לא תרגיש. לא רצתה לקלקל את החג. ובכל זאת – כבר עלה במוחה רעיון: תשאיר מעטפה עם כסף מתחת לעץ ועליה כתוב “למשי – לרולרבליידס”. ברור שזה לא בדיוק מה שהיא ציפתה לו בלילה כזה – אבל עדיף מכלום. אולי זה יעבור בשלום… ***** בשעה אחת-עשרה כל המשפחה ישבה לשולחן. פתאום דפיקה בדלת. – פֵּטְיָה, הזמנת מישהו? – שאלה ענת מופתעת. – גם אני לא, אולי שכנים? אלך לבדוק, תכניסי משקה לכוסות בינתיים. הוא פתח – ולפתע ראה לנגדו גבר מזוקן במעיל אדום קרוע. לא ממש דומה לסבא חורף, יותר נראה הומלס. – מה אתה מחפש? טעית בדירה או שבאת לבקש כסף? תדע שלא תקבל ממני אגורה, הרי בכל מקרה זה ילך לאלכוהול… – לא, לא, לא צריך כסף, – ענה העלום. “באמת? הוא אומר שהוא לא במצוקה?” פֵּטְיָה חשב שזו הלצה. אבל, במקום לבקש כסף, הוא שלף גור חתולים קטן מתחת למעיל: – מצאתי חתלתול בכניסה. אולי הוא שלכם? – סליחה, פעם ראשונה שאני רואה אותו. ואין אצלנו חיות בבית… – אולי תרצה לאמץ? אם יש לכם ילדה, היא תשמח להשאיר אותו. פֵּטְיָה התכוון כבר לסרב – “הבין שהוא מנסה ‘להעביר’ עלי גור” – אבל כששמע שהוא עומד פשוט לזרוק אותו לפח, אחזה בו רחמים. – תביא אותו הנה! אל תעז! הזר חייך חיוך טוב-לב ויצא לדרכו. ***** כשחזר לדירה, חיכו לו ענת ומשי בדאגה. – איפה נעלמת? – הכול בסדר, – חייך, מסתיר את החתלתול מאחוריו ומתפלל שלא יתחיל ליילל. ידע – אם ענת תגלה ברגע כזה מה הוא הביא – מישהו עוד ימצא את עצמו בחוץ, ואם זה יקרה זה לא בהכרח יהיה רק החתול… – מי היה בדלת? – אה, זה רק ויקטור מהקומה החמישית, התייעץ איתי על מצברים לאוטו… – טוב, רציתי כבר לדעת… תשטוף ידיים, תבוא לשולחן, עוד רגע חצות! – חמש דקות ואני בא. רצה להחביא את החתול ולא ידע איפה. במרפסת קר, בשירותים מסוכן – נשאר הסלון. – פֵּטְיָה, קר לך להרים כוסית?! – כבר בא! הכניס את החתלתול למטה בארון והשאיר סדק קטן לאוויר – ורץ לשולחן. ***** – שנה טוֹבה! – נשמעו קולות מהרחוב. גם פֵּטְיָה בירך את אשתו ובתו, איחל בריאות ומזל. משי רצה לסלון – ענת נזכרה פתאום ששכחה את המעטפה, רשפה מבט לעבר פֵּטְיָה – “בגללך!” – עכשיו אתה תצטרך להרגיע את הבת… אבל משי, ברגע שאבדה אותה, צעקה בהתרגשות: – אמא, אבא! תבואו מהר! מה שסבא חורף שם לי מתחת לעץ! רצו לראות – וגילו: חתלתול קטן לבן מתחת לעץ. – כל כך רציתי חתול! סבא חורף הגשים לי חלום! אקרא לו שלגון! משי חיבקה את החתול הקטן, ענת סקרה את בעלה: – זה מה שעשית? – ענת, אל תכעסי. אני אסביר… – לכעוס? על מה? תראה כמה היא מאושרת. היית צריך להגיד לי שאתה מתכנן הפתעה, כמעט בכיתי סתם בגללך… – היא חיבקה אותו ונשקה לו. ופֵּטְיָה, מופתע, לא האמין כמה בקלות יצא מזה. באמת אומרים – בחג הזה קורות נסים: הבת מאושרת, האישה רגועה – וכל זה בזכות חתלתול לבן אחד… נזכר פתאום בהומלס. – ענת, תקשיבי רגע… לחש באוזנה, היא הנהנה בהסכמה. ***** – נו, יגאלי, – אמר מיכאל המזוקן לחבירו על הספסל. – כל הגורים מצאו היום בית. אפשר סוף סוף לחזור למחסה, שלא יסגרו לנו. – יפה עשית עם הקטע של הפח אשפה, – חייך יגאלי. – רק ככה מי שלא אכפת לו לא ירים אותם… – בדיוק. הם ישבו בחוץ, והיום, בניגוד לרגיל, אף אחד לא גירש אותם; להפך – איחלו להם חג שמח. ופתאום פֵּטְיָה רץ אליהם, מנופף בידו ועם שקית בידו. – חג שמח! אני ואשתי הבאנו לכם שולחן חג. – תודה, באמת לא צפינו לזה. – וממני – בקבוק שמפניה. שתשתו לחיים. – עכשיו נוכל גם אנחנו לחגוג, – שמחו בחום. פֵּטְיָה כבר פנה ללכת, ואז הסתובב: – איפה אתם חוגגים, אם אפשר לשאול? – פה לא רחוק, במקלט. שם חמים עכשיו. – תקשיבו – בואו אלי. כעבור חמש דקות נכנסו עם פֵּטְיָה למוסך שלו: – שימו לב – יש פה ספה, יש תנור, ושולחן – יותר נעים מאשר מרתף. ואני אוציא את הרכב – יהיה לכם מקום. – לא צריך, נסתדר… – עזבו. שיהיה לכם נעים. וכן – לא מאבדים שליטה, כן? – באמת, רק הרמת כוסית. – יופי. מאמין לכם. מחר אבוא – אולי אצליח לעזור לכם באמת… – לא צפוי בכלל, – מלמל יגאלי. – נכון, – הסכים מיכאל. ככה נראתה הלילה ההיא – באמת לילה חדש של נסים וחסד.
06
נס גדול בליל השנה החדשה אלעד, תסביר לי בבקשה, איך שכחת?! אמרתי לך בבוקר כמה פעמים, אפילו שלחתי לך הודעה! יהל שאלה את בעלה בקול חנוק מהחזבה.
Life Lessons
“¡No quiero otra nuera, haz lo que quieras!” – así le dijo la madre a su hijo. Marek estaba terminando la carrera y pensó que era el momento ideal para casarse con su primer amor de instituto, Magda. Magda era guapa, pero también una chica muy inteligente y amable. Por entonces, ella estaba escribiendo su tesis de máster. Ambos jóvenes acordaron casarse en cuanto defendieran sus trabajos. Marek decidió contarle a su madre la noticia de su boda, pero ella no tenía buenas noticias para su hijo. Su madre le dijo que debía casarse con Amanda, la chica del barrio, o con ninguna otra. Luego, le preguntó qué era más importante para él: la carrera profesional o el amor. Su madre soñaba con verle convertido en un hombre de éxito. Amanda venía de una familia acomodada y llevaba tiempo enamorada de Marek, pero él solo tenía ojos para Magda, que provenía de una familia humilde y con mala reputación. La madre de Magda tenía muy mala fama… ¿Qué diría la gente? “No quiero otra nuera, haz lo que quieras” – repitió la madre al hijo. Marek intentó convencer a su madre durante mucho tiempo, pero ella fue inflexible y llegó a decirle que, si se casaba con Magda, lo maldeciría. Marek no se atrevió a enfrentarse a ella. Siguió saliendo con Magda seis meses más, pero la relación se apagó poco a poco. Finalmente, se casó con Amanda. Ella estaba muy enamorada de él, pero no celebraron boda para que Magda no viera ninguna foto suya casado. Marek se mudó a la mansión de los padres de Amanda, que además le ayudaron a prosperar en su carrera. Pero nunca fue feliz. Marek no quiso tener hijos. Cuando Amanda se dio cuenta de que no podría convencerle para formar una familia, fue ella quien pidió el divorcio. Cuando esto ocurrió, Marek tenía ya cuarenta años y Amanda, treinta y ocho. Más tarde, ella se volvió a casar, tuvo un hijo y fue por fin feliz. Marek soñaba con casarse con Magda, intentó buscarla, pero todo fue en vano: era como si se la hubiera tragado la tierra. Un conocido le contó que, tras su ruptura, Magda se casó con el primer hombre que encontró, que resultó ser un canalla y la mató a golpes. Después de aquello, Marek fue a vivir al viejo piso de sus padres y empezó a ahogar sus penas en alcohol. No dejaba de mirar una foto de Magda y nunca pudo perdonar a su madre.
00
No quiero otra nuera, ¡así que haz lo que quieras! me soltó mi madre mirándome a los ojos. Hoy, mientras escribo estas líneas, recuerdo aquellos años en
© 2026 VesperUm