Life Lessons
לחברה מוכרת צרה: הבן החליט להתחתן עם בחורה שלא שייכת למעגל שלנו. אני משתתפת בצערה, גם לי יש ילדים, גם הייתי דואגת… אבל נזכרת באיזו רבקה. הבן שלה פשוט העמיד אותה בפני עובדה: “הנה מרינה, התחתנו.” ברקע המשפחתי של רבקה: פרופסור, שני דוקטורים, כוריאוגרף, מהנדס ראשי, מבקר ספרות, קרדיולוג בכיר ועוד. ופתאום – בחורה ממוצא מפוקפק וחינוך מפוקפק עוד יותר, אבא לא קיים, אמא חולבת ברפת (כן, חולבת!), תעודה של צבעית טיח, לא יופי ולא הופעה. כאילו הגורל רצה לצחוק ולפגוע. הצבעית דווקא מתנהגת יפה, לא מורגשת ולא נשמעת, לפעמים שומעים רשרוש במסדרון. “חכי,” אמרה לארינה, חברתה של רבקה, “עוד תראי מה מחכה לך.” בסתיו הבן טס לשליחות בארצות הברית. “רק לחשוב שהדמות הזאת מתרוצצת לי בבית, אין לי חשק אפילו לחזור,” התלוננה רבקה לארינה. בערב ראש השנה הבן חזר, ובמרץ בישר: – קודם כל, קיבלתי הצעת עבודה בארה”ב, – שנית, פגשתי שם את ניקול, – שלישית, בחמישי הגט עם הצבעית, בשישי טס, אמא, אל תדאגי, אהיה בקשר. בכתה, נפרדה, נופפה לשלום. הצבעית ארזה את כל עולמה: תיק נסיעות ושקית מהסופר. נראתה כמו כלב עזוב. רבקה התאפקה ושאלה: – יש לך לאן ללכת? הצבעית רשרשה בחיוך: – בעוד חודש יתפנה לי מיטה במעונות. בינתיים בנות פינו לי ספה בחדר. רבקה הביטה ואמרה: – בעוד חודש תעברי, עכשיו תפרקי מזוודות. וברחה אל תוך עצמה, קראה לעצמה טיפשה. ארינה כמובן הסכימה איתה. הצבעית יצאה כל בוקר לעבוד, חזרה מותשת, כמעט לא מתקשרת. ניסתה לשלם על השכירות – “מרוויחה מספיק.” כך עברו שלושה שבועות, ואז רבקה חלטה קשות, חודש וחצי בבית חולים. הבן התקשר מדי פעם: – אמא, תחזיקי מעמד, שלחתי לך תמונה עם ניקול, אני, ניקול ומפלי הניאגרה. ניקול רגילה, לא משהו מיוחד. ארינה ביקרה לפעמים, עסוקה במשפחה. הצבעית בישלה לה מרקים, מיצים, עשתה קציצות עוף, הפצירה לאכול. “משהו חשוד ביושר שלה,” הקניטה ארינה, “בטוח לא נרשמה שם לדירה? לא ‘השאילה’ חצי מהבית? רוצה קציצה? בטוחה שלא? כי באתי מריצה, רעבה.” שחררו את רבקה, הצבעית עזרה לה לעלות לקומה, אפילו לא נכנסה – מיהרה לעבודה. נקי, מבריק. במטבח פתק: “סבטלנה פבלובנה, תודה. האוכל במקרר. בריאות. מ.” בדקה כספות, הכול במקומו. נכנסה לחדר של הבן, כאילו לא הייתה שם צבעית מעולם. אחרי שבוע רבקה נכנסה למעונות, דפקה בדלת. שלוש מיטות, מתחת לשולחן ספה מתקפלת. אמרה: – כשתבני דירה תעברי, בינתיים תתארגני, מונית מחכה, מונה רץ. בספטמבר הלכו לקנות מעיל חורף – בושה להסתובב בבגדים שלה, גם מגפיים היו צריכים, בקניון נתקלו בארינה. ארינה אמרה: – זאת עוזרת בית, בחינם עוד, כזאת לא מוצאים ביום! – אצלך זאת עוזרת בית, אצלי כלה, בואי מרישה, עדיין צריך למצוא לך תיק ומכנס, אני רציתי צעיף. רבקה אומרת: – חסכה למקדמה לבד, לא לקחה ממני כלום, הבית שלה תיכף גמור, מחפשת טפטים, אין לה זמן, עובדת עד מאוחר, בקושי הולכת. רבקה אומרת: – אני דואגת, צעירה, יפה, חרוצה ויש לה דירה, מרישה – בחורה נבונה, אבל אפילו חכמים נופלים בפח, לא מאמינה, לא ישנה בלילות, פוחדת שייתפס לה איזה נוכל או חדל אישים לא מהמגזר שלנו…
04
אצל מכרה שלי קורית עכשיו צרה הבן שלה החליט להתחתן עם בחורה שלא מהחברה שלנו. אני מבינה אותה, יש לי ילדים בעצמי, בטח שגם הייתי דואגת. אבל אני נזכרת בסיפור
Life Lessons
Y además se dio cuenta de que su suegra no era tan mala mujer como había pensado todos estos años La mañana del treinta de diciembre no se diferenciaba en nada de las demás; así habían sido los últimos doce años, exactamente el tiempo que llevaban Nadie y Dimi juntos. Todo como siempre: él, de madrugada, se fue de caza y volvería solo el treinta y uno, a la hora de comer; el hijo, en casa de la abuela, y Nadie otra vez sola en casa. Durante todos estos años, ya se había acostumbrado: Dimi era un pescador y cazador empedernido, pasaba todos los fines de semana y festivos en el monte, hiciera el tiempo que hiciera, y ella le esperaba en casa. Pero hoy, por alguna razón, se sentía especialmente triste y sola. Antes, siempre dedicaba días como este a la limpieza de la casa, a la cocina, a mil tareas domésticas. Nochevieja era al día siguiente y, como cada año, la celebrarían en casa de su suegra; nada nuevo, todo igual, pero hoy no le apetecía hacer nada, todo se le caía de las manos. Por eso la llamada de su amiga fue perfecta, hasta se alegró Nadie. Su mejor amiga de toda la vida, desde el colegio, Irka, siempre positiva, estaba divorciada y solía organizar fiestas en su casa. Y, como otras veces, llamó: —Bueno, ¿otra vez sola en casa?— ni siquiera preguntó, lo afirmó —¿Dimi otra vez perdido por el monte? Vente esta noche, que nos vamos a juntar una buena pandilla, ¿qué haces amargada en casa? Nadie no prometió nada, ni pensaba ir, pero al caer la tarde se sintió aún peor. De repente, empezó a recordar y, precisamente hoy, le dolió especialmente que su marido no estuviese a su lado. Todos estos años, Nadie solo había tenido: casa, trabajo, hijo, y ya. Nunca salían a ningún lado, a Dimi le aburría visitar amigos, lo suyo era solo la caza y la pesca y a Nadie no le apetecía ir sola. Por eso tampoco se iban de vacaciones: siempre las pasaban donde la madre de Nadie, en el pueblo. Le alegraba que su marido se llevara bien con la suegra, pero también quería ver el mar y conocer mundo. Por la noche pensó: “¿por qué no ir a ver a la amiga? Así al menos no estoy sola en casa.” Y se animó. Allí estuvo genial, se reunieron amigos del colegio, y se lo pasó fenomenal. Lo mejor: apareció Grishka, su primer amor de juventud. Las cosas se dieron solas: esa noche la pasó con él, no supo ni cómo, y aunque no había bebido mucho, los recuerdos la arrasaron. Por la mañana, sentía vergüenza, incómoda, quería olvidar aquel desliz cuanto antes y se fue corriendo de la casa de Grishka. Llegó a casa y allí le esperaba una sorpresa: apenas entrar, vio la ropa de Dimi, de modo que había regresado antes de lo habitual. De los nervios, las piernas se le aflojaron; si su marido se enteraba de que no había pasado la noche en casa, ya podía imaginarse el escándalo y el divorcio, estaba segura de que no lo perdonaría; ni ella misma se lo hubiera perdonado. Se maldecía a sí misma: ¿cómo había sido capaz de cometer ese error y destruir su propio matrimonio, si amaba de verdad a su marido? Fue entonces cuando sonó el teléfono fijo y la devolvió a la realidad. Era la suegra: —Mira, no sé qué pasa entre vosotros, pero esta noche Dimi llamó, no consiguió contactar contigo y le dije que estabas con tu tía Catalina, que se había puesto mala y que estabas con ella, así que no me dejes mal… Nadie no podía esperar ayuda precisamente de su suegra. Siempre tuvieron una relación extraña; no discutían, pero Zinaida Petrovna no le tenía cariño especial y siempre estuvo en contra de la boda porque pensaba que se habían casado muy jóvenes. Tras la boda, los primeros años convivieron juntas y no fue fácil. Luego, al mudarse por separado, la relación quedó en mínimos, viéndose solo en celebraciones familiares. Pero en ese momento Nadie se sintió agradecida y el temor al futuro ya no le preocupaba tanto; lo principal era que su marido no supiera dónde había pasado realmente la noche. Por la tarde, acudieron a casa de la suegra y Nadie aprovechó para sacar el tema en la cocina mientras estaban a solas, quería disculparse y darle las gracias. Pero la suegra ni quiso escucharla. —Déjalo ya, ¿qué pasa, crees que no soy persona y no entiendo cómo es vivir con un hombre que no ve más allá de sus aficiones? Yo tampoco soy una santa… A ver, mi Petru, —señalando al suegro— toda la vida se ha pasado por el monte, ¿te crees que no duele? Lo importante es que no se haga costumbre, ¿entiendes, verdad?— le añadió. Nadie lo entendía, y además entendió que su suegra no era tan mala como siempre había pensado, que lo entendía todo. Así que la historia acabó bien, y Nadie decidió que nunca volvería a pasar una noche fuera de casa sin su marido. De la Red
00
30 de diciembre Esta mañana parecía igual que tantas otras, como lo ha sido durante los doce años que llevo viviendo con Diego. Doce años ya.
Life Lessons
אנשים שונים אלינור תמיד הייתה ילדה לא פשוטה. שמעון ומירית הבינו שהאשמה היא עליהם – הם פשוט פנקו אותה יותר מדי. אבל איך אפשר היה לא לפנק כזו ילדה יפה וחלשה, כל כך עדינה שהגיעה אליהם אחרי שנים של מאבקים. מירית לא הצליחה להיכנס להיריון – הם עברו רופאים, נסעו במיוחד לתל אביב, וכלום. בסוף הלכו לרבנית שנתנה למירית שיקוי מר, ואחרי כמה חודשים – אלינור נולדה. השמחה הייתה עצומה, אבל גם ההיריון היה קשה מאוד – שמעון פחד שמירית לא תצליח להחזיק מעמד. כשהקרבות החלו, הוא נאנח בהקלה, אך הלידה הסתבכה ובסוף קיבלה מירית ניתוח קיסרי. אלינור נולדה חלשה ואמא שלה בקושי שרדה. רק כשהחזירה אותן הביתה אחרי חודש בבית חולים, שמעון הרגיש שלם – עכשיו תהיה להם משפחה אמיתית וחיים שמחים. כשהייתה בת חמש, שמעון החליט שהם חייבים לעבור לדירה גדולה יותר ובנה תכנית: במקום חדר אחד – בית. מירית דאגה מאיפה יביאו כסף, אבל שמעון אמר שאפשר לאט-לאט. אבל אחרי חצי שנה אלינור חלתה מאוד – סיבוכים על סיבוכים, ובקושי התאוששה אחרי שלוש שנים וטלטולים בין בתי חולים. חלום הבית נדחה; כסף לא היה, וחובות צברו. רק כשאלינור הייתה בת 14 הם הצליחו לסגור את החובות. הילדה הלכה והתבגרה, והצרכים גדלו – שמלה, מעיל, נשף סיום… שמעון ומירית חסכו כל שקל, בתקווה שעכשיו יצליחו לבנות בית. ואז, בדיוק כשסיימה בגרויות ונסעה ללמוד באוניברסיטה בעיר אחרת, שמעון בנה קירות – עדיין בלי דלתות וחלונות, אבל בית בכל זאת. יום אחד, כשחזרו שמעון ומירית מהעבודה בבניה, עייפים אך מרוצים שהתקינו שני חלונות, דפקה פתאום אלינור בדלת. עמד איתה בחור צעיר עם שיער ארוך – היא הייתה בהיריון מתקדם. מירית שאלה בתדהמה – “אלינור, מה קורה פה?”. אלינור הציגה את רון – “הוא יגור איתנו, ואנחנו נתחתן”. רון הנהן בעודם אוכלים חביתה של אמא ומסטיק בפה. שמעון שאל: “ומה עם הלימודים?” “עזבתי, גם רון עזב, לא חייבים תואר כדי להסתדר…” רון חייך, ומירית ושמעון נדהמו לגלות שגם אין להם עבודה. “אתם תעזרו לנו, נכון?” שמעון החליט: הם יעברו לבית – יסדרו חדר אחד לעצמם, והדירה תישאר לזוג הצעיר כמתנת חתונה. הם לקחו רק את הריהוט ההכרחי. כבר לא היו גאווה וחלומות – רק התמודדות יומיומית עם חשבונות, עבודות בבניין, ופה ושם עזרה לאלינור, שתמיד חזרה לבקש עוד כסף. רון לא מצא עבודה “מתאימה” לו, גם לא עבד בבנייה – “אני לא בשביל זה”, טען. שמעון כעס, אבל עזר בכל זאת, גם אחת לכמה זמן הביא לילדיו אוכל. יום אחד הופיע פתאום השכן – ילד בשם איתי, יתום שחי עם סבתו. שמעון התחבר אליו, הזמין אותו לעזור בבנייה, ומירית הזמינה את הסבתא לשתות תה בערב. כשאלינור ילדה את הילדה הראשונה, רון סוף-סוף קם לעבוד כשליח, וההורים נשמו לרווחה. הם הפכו קרובים יותר לאיתי ולסבתא שלו – טיפלו בו כאילו היה בן נוסף. בסוף, כשתמרה, הסבתא, נפטרה – שמעון ומירית דאגו שאיתי יישאר אצלם בתור בן מאומץ. אך בעוד אלינור עסוקה בעצמה, איתי היה עבור הזוג בן למופת – עוזר, דואג ומתרגש איתם. כשמירית חלתה מאד – סרטן שהתפשט כבר – שמעון פנה לאלינור, בבקשה לעזור. התשובה הגיעה בעייפות: “אני עמוסה, לא בטוחה שאוכל, אנסה.” בסוף, שמעון טיפל לבדו, מירית נפטרה, ואיתי בכה לידה כמו בן אמיתי. שנים עברו. איתי נשאר קרוב, עבד, למד, בנה לעצמו חיים מהבית שגדל בו. שמעון הלך ודעך בבריאותו. כשנזקק לעזרה, אלינור דיברה איתו בלקוניות – “תזמין אמבולנס אם אתה לא מרגיש טוב”. יום אחד, אחרי התקף לב נוסף, איתי ואישתו אלונה באו לבית וטיפלו בו. כשהחלים, שמעון קרא לנוטריון, כתב מכתב – ואת הבית הוריש לאיתי, בנו האמיתי. אחרי ששמעון הלך לעולמו, איתי מצא את המכתב ובעוד אלינור ובעלה סורקים את הבית במטר – קרא בפניהם את צוואתו. אלינור התפוצצה: “זקן טיפש! לא מתאים היה לו למות בלי שכל!” ויצאה בסערה, שונאת את כולם…
04
אנשים שונים נועה היתה ילדה לא רגילה. גם עמוס וגם תמר ידעו שהם אחראים הם פיתקו את הבת שלהם יותר מדי. אבל איך אפשר היה שלא. כל כך יפה, כל כך עדינה, וכמה
Life Lessons
אנשים שונים אליה גדלה כילדה מיוחדת במינה. גם שמעון וגם מרינה הבינו שזה באשמתם – הם מפנקים אותה יותר מדי. אבל איך אפשר לא לפנק? כל כך יפה, כל כך עדינה, וכמה קשה הייתה בשבילם הדרך אליה. מרינה לא הצליחה להיכנס להריון במשך שנים. מה הם לא ניסו – כל הרופאים, אפילו בתל אביב היו. כולם אמרו שהכול תקין, אבל תינוק לא היה. רופא מבוגר הציע לנסות רפואה עממית. כך מצאו אישה זקנה שנתנה למרינה לשתות שיקוי מסריח, כמה טיפות כל יום. מרינה נגעלה, אבל הקפידה לשתות – והנה הרתה. לא היה קץ לאושר. שמעון כל כך שמח עד ששכנים שמעו. ההריון היה כה קשה, שחשבו שמרינה לא תצליח. בחילות איומות, תגובות קשות לריחות, בצקות שלא אפשרו לה לצאת מהבית. כשחטפה צירים, שמעון נשם לרווחה, אך אחרי למעלה מ-10 שעות ייסורים החליטו הרופאים על ניתוח קיסרי. התינוקת נולדה חלשה, מרינה כמעט מתה מאיבוד דם – אבל בסוף התאוששה. חודש אשפוז, ואז סוף סוף חזרו הביתה. שמעון כבר לא ידע את נפשו מאושר ורק רצה לטפל במלאכית הקטנה שלו. עכשיו יש להם משפחה אמיתית. הכול יהיה בדיוק כפי שחלם. כשהייתה אליה בת 5, בא שמעון הביתה ואמר למרינה: “אנחנו צריכים לבנות בית. אין מקום בדירה, לאליה חייבת להיות חדר משלה”. מרינה התבלבלה – מאיפה ייקחו כסף? שמעון הרגיע – נבנה לאט לאט, נסתדר. היא הבינה שהוא צודק. אבל חצי שנה אחר כך – אליה חולה. בתחילה סתם הצטננות, ואז סיבוך לאוזניים ועוד ועוד… מרינה ואליה לא יצאו מבתי חולים. הכסף אזל, חובות כבדים, אך בסוף הילדה החלימה – אחרי שלוש שנות טיפולים. שמעון שכח ממחשבות על בית. העיקר להחזיר חובות. מרינה מצאה עבודה במפעל – כדי שבעתיד האבא יגשים את חלומו לבית. רק בגיל 14 הצליחו לסיים את החובות. אבל אליה התבגרה – ודרישותיה גדלו. שמלה, מעיל, מסיבת סיום באופק. ההורים חסכו כל שקל, חלמו – אליה תלמד, אולי אז יתחילו לבנות שוב. אבל גם זה לא עבד לפי התכנון. אליה התקבלה ללימודים, עברה לעיר. תוך שנתיים, שמעון הצליח לבנות קירות לבית – עדיין בלי חלונות ודלתות. ואז הגיע רגע נוסף… יום חופשי. ההורים חזרו עייפים מהעבודה בבית, שמחים על התקדמות קטנה. פתאום, דפיקה בדלת – אליה עומדת שם, בהריון מתקדם, לצידה בחור ארוך שיער. “אמא, ברור – זה הריון. וזה רוסלן. הוא עכשיו עובר לגור איתנו, נתחתן בקרוב”. ההורים המומים, מנסים לדבר. ומה עם הלימודים? “מסתדרת בלעדיהם. גם רוסלן עזב את האוניברסיטה, והוא חי.” ומה עם עבודה? “עוד לא מצא תחום שמתאים לו.” ההורים שותקים. שמעון מחליט – נעבור לבית שבנינו, אפילו אם רק חדר אחד מסודר. הדירה תישאר לזוג הצעיר כמתנת חתונה. ההורים עוברים לבית החצי-גמור, נותנים לזוג את כל מה שדרוש, משאירים לעצמם את המינימום. ברבות הימים, רוסלן ממשיך לא לעבוד, אליה מתלוננת. שמעון מציע – תן לבעלך לעזור בבנייה, הרי בסוף הבית יישאר לכם. “למה שיתערב? אתם בניתם, זה כל הסיפור!” השנים עוברות – הבית לאט מתגבש. שכנים חדשים, חברויות חדשות. הנער השכן, אנטון, מתיידד עם שמעון ומרינה, עוזר בבנייה. אנטון יתום, גר עם סבתו הקשישה. הקשר ביניהם הולך ומתחזק. ושלום בבית אליה? היא מסתדרת, אך תמיד חסר משהו, תמיד קשה. כאשר מרינה נחלשת, מתגלה סרטן סופני. שמעון מתקשר לאליה: “אמא מאוד חולה.” “מה אני יכולה לעזור?” היא שואלת בקרירות. אפילו כשהאם נזקקה לעזרה פיזית, אליה לא מתייצבת. כשמרינה הולכת לעולמה, אנטון, שלמעשה הפך לבן בית, בוכה מרה. אליה ממשיכה בחייה הרחוקים, מבקשת כסף, חולמת על המעבר לבית. שמעון מזדקן, בריאותו מדרדרת, לבדו בבית הגדול. אליה בקושי יוצרת קשר, חוץ מלבקש טובות. בתקופת משבר בריאותי קשה, אנטון ואשתו איילת (פראפראזה תרבותית על השם אולגה/אלנה) הם אלה שמבקרים, מטפלים, מבשלים, תומכים. שמעון מחליט להוריש את הבית לאנטון, שלמעשה היה לו לבן. ביום פטירתו של שמעון, אליה ובעלה מסתובבים עם מטר ופתק, אוספים רכוש, בזמן שאנטון קורא בקול רועד את המכתב שעזב לו שמעון – מכתב בו הוריש לו את כל עמל חייו. אליה מתפרצת וזועקת: “זקן טיפש! איך העזת? נראה אותך – זה עוד לא גמור!”, ויוצאת מהבית בכעס נורא. כך, אנשים שונים – יש שמחפשים רק לקבל, ויש שנכנסים ללב ונהיים משפחה אמיתית.
04
אנשים שונים נעמה גדלה כילדה מיוחדת במינה. ישראל וחנה ידעו שזה באשמתם הם פינקו את בתם יותר מדי. אך איך יכלו שלא? כזו יפה, עדינה, ובאה אליהם בקושי רב.
Life Lessons
אנשים שונים אלינור גדלה כילדה שלא קל להתמודד איתה. גם שמוליק וגם מירי ידעו שזה בגללם – הם פשוט פינקו אותה יותר מדי. אבל איך אפשר היה לא? כזאת יפה, כל־כך עדינה, ואחרי כל־כך הרבה מאמצים. מירי לא הצליחה להיכנס להריון במשך שנים – הם ניסו הכל, מכלול רופאים, אפילו בירושלים, ולכולם לא היו תשובות. ובכל זאת, למה אין להם ילד? מישהי זקנה בעיירה הציעה לפנות לרפואה העממית, ובסוף – במאמצים ועיקשות, נס קרה ומירי נכנסה להריון אחרי שנים. שמוליק היה בעננים, עד שכל השכנים שמעו. אבל ההריון היה קשה מנשוא, ומירית כמעט לא החזיקה מעמד. כשהילדה נולדה – חלשה, מירי איבדה כמעט את כל כוחותיה, הייתה שבועות בבית החולים, אבל בסוף – חזרו הביתה, שמוליק מחכה כבר בעצמו להחזיק את הבת שלו. הנה – עכשיו יש להם משפחה אמיתית. כשהייתה אלינור בת חמש, שמוליק הודיע למירי – חייבים לבנות בית. אי אפשר ככה בדירה הקטנה! לילדה צריכה להיות פינה משלה. מירי ידעה – הוא צודק, רק מאיפה יבוא הכסף? שמוליק תכנן לבנות לאט, כל פעם עוד קצת, וככה נגשים את החלום. אבל חלומות נשארים לפעמים רק חלומות – אלינור חלתה, ברצינות, והם מצאו את עצמם שוקעים בחובות נוראים בשלוש השנים של טיפולים מתישים. רק כשהייתה בת 14 הצליחו לסגור את החובות, אך עם הגיל – דרישותיה גם גדלו. ושוב הכל נדחה, כי צריך שמלה, צריך מעיל, וכשההוצאה הייתה מול העיניים, ההורים הבינו – אולי, אולי כשהיא תסיים תיכון תצא ללמוד, יוכלו להתחיל מחדש. אך גם זה לא קרה – אלינור עברה ללמוד בעיר, ההורים התגאו, שמוליק בנה לאט־לאט קירות לבית, אבל רק כשהיו דלתות מאולתרות, אחרי שנתיים… וביום בהיר אחד, בעיצומה של שבת, אלינור חזרה – עם בטן עגולה בחודש שמיני, וגבר צעיר שיערו עד הכתפיים לצידה. – אמא, אני בהריון, זה אלרועי, הוא יגור איתנו, נתחתן. שמוליק ניסה להבין: – מה עם הלימודים? – עזבתי, גם אלרועי עזב אחרי שנה, מסתדרים! ומה יעשה הבחור שלהם למחייתו? – בינתיים כלום, מחפש את עצמו. ההורים הבינו – עכשיו בית לא יהיה, ההוצאות עם הילדה שוב חונקות, ועוזרים איך שאפשר. שמוליק הציע: בואו תגורו בדירה, אנחנו נעבור לבית שבבנייתו לא נגמרה – מתנה לחתונה. הם עשו הכל כדי להתחיל מחדש, לעבוד קשה, לעזור לאלינור, גם כשבעלה אלרועי לא עבד, קיוו שיתאפס. בינתיים, שכנים חדשים – ילד עזוב בשם אנטון שגר עם סבתו בבית רעוע. שמוליק ומירי אמצו אותו ללבם, עם הזמן נהיה כמו בן שלישי, ועזר בידיים לכל השיפוצים. כשסבתו של אנטון נפטרה, הפך שמוליק לאפוטרופוס שלו, ומירי המשיכה לאהוב אותו כמו בן. על אלינור כבר לא נשאר הרבה לב – בצדק או שלא. החיים מלאים עליות ומורדות – כשמירי חלתה במחלה קשה, שמוליק התחנן לעזרה מאלינור, אך זו בקושי הגיעה, אדישה, רחוקה. אנטון תפס את מקומה, דאג, תמך, עד רגעיה האחרונים. הזמן עבר, אנטון למד, עבד, שמוליק כבר היה לבד – אלינור ובעלה עסוקים בבעיותיהם, הדירה שלהם, אין יחס, רק דרישות. אנטון היה זה שבא, תמך, נתן חיבוק כמו בן אמיתי. כשבריאותו של שמוליק הידרדרה והוא הבין שסופו קרב, פנה לאנטון, קרא לנוטריון לביתו – והשאיר לו את הבית, ובמכתב אחרון כתב: “אנטון, אתה כמו בן לי, ואתה ואשתך תהיו בני הבית הזה. כך מירי ואני החלטנו.” אלינור, כששמעה – התפוצצה מזעם, התפרצה על אחיה־ללא־דם. אבל שמוליק כבר לא שמע. כך נגמר סיפורה של משפחה – ההורים התאמצו כל החיים, נתנו הכל לילדתם, אך בסוף, את הלב והבית הורישו למי שידע להחזיר אהבה.
03
אנשים שונים אילני גדלה כילדה לא פשוטה בכלל. יוסי ודליה ידעו שהם אשמים בעצמם הם פינקו אותה יותר מדי. אבל איך לא לפנק כזו ילדה מתוקה, יפה ועדינה, שכ”
Life Lessons
שיחת טלפון לא צפויה – “שלום, זה פאבל איוואנוביץ’?” קול קר ורשמי מהעבר השני “כן, מדבר פאבל איוואנוביץ’. עם מי יש לי הכבוד?” “אני מנהלת בית התינוקות. בעוד שבוע בתך תחגוג שלוש, ונצטרך להעביר אותה למוסד אחר. אתה בטוח שלא תבוא לקחת אותה?” “סליחה, איזו בת? לי יש בן, יואב…” – סיפור ישראלי מרגש על בלבול טלפוני שמוביל ללבטים, דמעות, ואולי למשפחה אחת חדשה
03
Звонок раздался совершенно неожиданно שלום, מדבר יוחנן בן-שמעון? קול רשמי וקר היה מעבר לקו. כן, זה אני, יוחנן בן-שמעון, עם מי אני מדבר? כאן מנהלת בית הילדים.
Life Lessons
שיחת טלפון מקרית – “פבל איבנוביץ’?”: קול קר ורשמי מהעבר השני. – כן, זה אני, פבל איבנוביץ’. עם מי אני מדבר? – זאת מנהלת בית הילדים. תוך שבוע בתך תחגוג שלוש, וניאלץ להעביר אותה למוסד אחר. אתה בטוח שלא תאסוף אותה? – רגע, איזו ילדה? איזו בת? יש לי בן, ואסיה… – אמרתי נדהם – נדיה פבלובנה סמניקינה, זו לא בתך? – לא, ממש לא. אני וסילייב, פבל איבנוביץ’, אבל וסילייב. – מתנצלת – אמרה בשקט מהעבר השני – כנראה הייתה טעות. היתה ניתוק פתאומי, שעוד הדהד באוזניי. “מה זה השטויות האלה!” כעסתי, “בת, ילדה קטנה… איזה בלאגן במסמכים יש להם שם?” אבל השיחה לא הרפתה מהלב. התמלאתי פתאום במחשבות על ילדים שחיים בלי בית, בלי אמא מחבקת, בלי אב דואג, בלי סבתות וסבים. לאסיה יש את כל המשפחה, קרובים משני הצדדים… לנה מיד שמה לב שאני מוטרד, מגיב באיחור, הרי שום דבר לא נסתר מעיני אשתי, איתה אני חי כמעט עשר שנים, ומכירים מגיל שש… בערב, בארוחה, שאלה אותי ישירות מה קורה איתי. – איך קוראים לה? – למי? עניתי מופתע. (אולי גם לה התקשרו?) – נדיה. נדושקה. – אה, נדושקה… אני לך לנה, והיא נדושקה שלך?! – התריסה – כן, נדיה פבלובנה סמניקינה. – תן לי גם את מספר הדרכון שלה! – צעקה לנה – אין לה דרכון, למה צריך לה? – פליטה, אולי? – לחשה בזעם – מי פליטה? – נדיה שלך פליטה? רוצה להירשם אצלך?! תגיד כבר! – מה יש לי לומר?! ישבתי המום, שכחתי מהאוכל… לנה התחילה לבכות. לא בבכי רועש, אלא דמעות עצבניות שהתגלגלו לה על הסינר. – מחר אני נוסעת לאמא. תדע לך – לא אתן לך את אסיה. אמרה מבעד לדמעות. – לנה, מה קרה, למה לאמא? – מה חשבת, שאשרת לכם פה כעוזרת, לך ולנדיה שלך?! הבנתי פתאום את האבסורד, הסברתי ללנה הכל על שיחת הבוקר. עכשיו היא בכתה מרחמים אל הילדה הקטנה. נשים – יש להן ים של דמעות, ואני, דמעות של לנה לא סובל, אפילו פוחד מהן. אכלתי בקושי. … התעוררתי כשלנה חיפשה אצלי בפלאפון. בעשר שנים לא קרה! כנראה לא האמינה… בטח חיפשה רמזים לבגידה. היה לי מאוד מר. ופתאום היא לוחשת, “פאשה, פאשה”, דוחפת אותי בעדינות. עשיתי את עצמי מתעורר. – פאשה, זה המספר הזה, נכון? – כן, אמרתי באופן אוטומטי – טוב, תישן. והיא יצאה עם הטלפון שלי. לך תישן עכשיו… שומע את המחשב נדלק, אחרי רגע ניגשתי לסלון. לנה חיפשה “בית הילדים + שם העיר”. המחשב נתן אתר רשמי, כתובת, טלפון ותמונה של הבניין. – פאשה, זה זה! – מה זה? – הטלפון תואם, זה הטלפון של בית הילדים. – אמרתי לך. ואת בודקת? – לא בודקת, מוודאת. – למה? – פאשה, הבית הזה קרוב, איך הגיע אליהם המספר שלך אם אתה זר לגמרי? לא חשבתי על זה… אולי כדאי לנסוע לשם ולגלות? בלילה בקושי הצלחתי להירדם. פתאום לנה דוחפת אותי שוב: – פאשה, אתה בטוח שלא קרה לך כלום עם אף אחת? אולי פעם, אהבה ראשונה, פגשת אותה שוב… היא לא אמרה כלום ובסוף ילדה, השאירה בבית חולים… – איזו אהבה, לנה? מהרגע שלמדנו יחד אני אתך בלבד! וגם לפני שלוש שנים, כשאסיה היה תינוק, אני טיפלתי בו, את חזרת לעבודה… לא היו לי אף אחת, אין ולא יהיה. – אז איך הטלפון שלך הגיע אליהם? מישהו השאיר אותו?! גם אותי זה לא עזב. אבל אין אף אחת מהעבר שהיה לה ילד בזמן שיכול להסתבך כך. כולן הסתדרו או כבר נסעו לחו”ל… אבל בחיים הכל יכול לקרות ולכן החלטתי: מחר נבקר את בית הילדים. הגענו מוקדם, אבל בתור הייתה עוד מישהו: גבר בלונדיני דק ודחוס, מזיע. – אתי אחרי, אמר בקול בס עמוק. דלת נפתחה, קראו לו, אחרי 15 דקות יצא מבולבל, הוזמנו פנימה. – שלום – אישה נעימה עומדת ליד החלון, נוגסת במשקפיים. – אנחנו בעניין מאתמול, צחקתי. – אין לי זמן לחידות, אמרי בבקשה מה העניין. הזכרתי את שיחת האתמול (הקול היה מוכר). – אה, כן… מצטערת, הייתה טעות, לא התכוונו אליך. – איך לא, אם יש לכם את המספר שלי? איך? – תראה, פבל איבנוביץ’, טעיתי בספרה. המספר המקורי מתחיל ב-927, חייגתי ל-937. זה שאתה גם פבל איבנוביץ’ – צירוף מקרים מושלם. הוא, אגב, היה פה לפניכם. – מי? – פבל איבנוביץ’ סמניקין, אבא של הילדה. אז שוב סליחה, יום טוב, יש לי עוד הרבה עבודה. הסתובבה. “תאיסיה סמיונובנה אמא-צ’קינה” היה כתוב על התג שלה. לנה, גם קראה ושאלה: – תאיסיה סמיונובנה, אותו פבל איבנוביץ’ – ייקח את הילדה? המנהלת ישבה שוב. – לא. אימא של הילדה מתה, לאב יש שבעה ילדים מנשים שונות. בשלוש שנים בא לכאן פעמיים בלחץ שלנו. נדיה לא מעניינת אותו. זהו, עניתי על הכל. יצאנו המומים. בחוץ שיחקו ילדים. כמה ישבו על נדנדות, אחרים במגלשה, שנים מירוץ מכוניות על ספסל. ואני הבנתי איפה פה הבעיה – השקט. אצל אסיה בחוץ תמיד היה רעש, צעקות, פה – שקט. לא צחקו, רק דיברו בלחש. ילדים קטנים עם עיניים זקנות. לא היה להם ילדות, רק הישרדות: קור, רעב, חוסר צעצועים, אדישות ולעיתים גם אכזריות. לנה בכתה שוב. הדמעות – תמיד פה. הלכנו לאט לשער, ופתאום צעקה: “אמא!!” כל הילדים סובבו ראש. אלינו רצה ילדה קטנה עם כובע מצחיק. “אמא, אמא, אני כאן!” דחפה את הראש לרגלי לנה, מתייפחת בבכי מר. – נדיה, נדיה! – רצה מטפלת. ניסתה להרים אותה, אבל נדיה נאחזה בלנה. בסוף שוקולד פתר את העניין ויצאנו בריצה. בדרך הביתה שתקנו. לנה רעדה, וגם לי רעדו הידיים. לנה הצביעה לעבר חנות “עולם הילדים” שממול. בלי לתאם מילה, קמנו בו זמנית וניגשנו יד ביד. למלא את עגלת הקניות בבובה ושמלה ורודה. הבת שלנו, נדיה, תהיה הילדה הכי יפה!
08
Случайный звонок יוסי בן-צבי? הקול בטלפון היה קר ורשמי. כן, זה יוסי בן-צבי. עם מי יש לי הכבוד? זה מנהל מעון הילדים. בעוד שבוע בתך תחגוג שלוש, ונאלץ להעביר
Life Lessons
שיחת טלפון מפתיעה — “שלום, מדבר פאבל איבאנוביץ’?”: קול קר ורשמי בצד השני, מבלבל עם בת מסתורית בבית ילדים, תערובת של טעויות זהות, רגשות עזים, ושיחה שמטלטלת משפחה ישראלית בין בירוקרטיה לגעגוע לאהבה של בית חם — מסע אל הלב של ילדים בודדים בארץ.
03
הטלפון המקרי – דוד אמיר? הקול בטלפון היה קר ורשמי. – כן, זה אני, דוד אמיר. עם מי אני מדבר? – זו מנהלת בית התינוקות. בעוד שבוע לבתך ימלאו
Life Lessons
החברה מהבית על הקברים ערב אחד בעלי יצא למכולת ולא חזר. חיינו יחד עם הילדים אצל אמא שלו כבר חמש שנים. כשהגעתי בבוקר לתחנת המשטרה להגיש תלונה על היעלמות, נאמר לי שיקבלו את ההודעה רק אחרי שלושה ימים. הגשתי תלונה… ועברו שלוש שנים… בכל יום קיוויתי שהדלת תיפתח והוא ייכנס. עד להיעלמותו גרנו אצל חמותי, שמעולם לא חיבבה אותי – למעשה, שנאה אותי בשקט. ואחרי שנותרנו לבד היא ממש איבדה את השפיות. היא סיפרה לשכנים שמאהבים שלי הרגו את בנה והטביעו אותו במחצבה. המשכתי לסבול, התפללתי שחמותי תירגע ותפסיק לדבר שטויות. אבל זה לא קרה. כן, יש לנו מחצבות מחוץ לעיר, והן עמוקות מאוד. גברים לפעמים התעניינו בי, אך אפילו לא חשבתי על רומן. המשפחה בשבילי זה קודש. ובכל זאת היחסים עם חמותי החמירו בכל יום. ריבים על כלום – כי הנחתי כפית לא במקום, כי שמתי את הספל בצד הלא נכון. סבלנותי פקעה – התחלתי לחפש אפשרות להחליף דירה. היא הודיעה לי: – אני לא אתן לך לעבור לדירה טובה! אל תחלמי – רוצחת! כל הצעה שהגיעה נפסלה. קומה שלישית – גבוה מדי, כואבות לה הרגליים. קומה ראשונה – צעירים ירעישו מתחת לחלון. קומה שנייה – לא בשכונה הנכונה, החנות רחוקה. בסוף הופיעה דירה ממול: קומה שנייה, כל מה שצריך, חנויות קרובות, שכונה מוכרת. אבל אז שלפה תירוץ חדש: “אני אראה מהחלון את הדירה הישנה, שממנה נעלם בני היחיד.” היא הכניסה אותי למצב שבו הייתי מוכנה לעבור לכל מקום, רק שייגמרו המריבות, ושהילדים לא ישמעו עוד את הסיוט הזה. כך עברתי עם הילדים לדירת קרקע בבניין ישן, ממש על גבול בית העלמין. עם חמותי נפרדנו כאויבים, כאילו לא חיינו יחד שנים. היה ברור שגם את נכדיה היא לא אהבה – לא היה לה איכפת שישמעו מסעות לווייה או את קריאות הבכי על הקברים. בדרך הביתה, במקום גן משחקים – רק צלבים ומצבות. הנקמה שלה הייתה ברורה, אך לבעלי הנעדר לא היה לי שום קשר. לא נותר אלא להתרגל למקום החדש. קודם כל קניתי בד עבה לתפירת וילונות – לא היה לי חשק לראות רכבי לוויה מהחלון. בערב כבר כיסינו את החלונות – ישבנו כה במרתף, כמעט בלי אור שמש. עבר חודש בדיוק מאז שעברנו. יום אחד, בעודי מבשלת לילדים, שמעתי רעש בחדר המדרגות. יצאתי לבדוק. על המדרגות שכבה שכנה מהבניין, מתפתלת מכאבים כשנפלה וקרסול כואב – לא יכלה לקום. העזרה שלי סייעה לה להסתדר והחזרתי לה את המצרכים שנפלו. כשראתה אותי, פרצה בבכי. הצעתי רופא, היא סירבה וטענה שלא מהכאב היא בוכה. “זה מקום מקולל! אף יום בלי צרות. כל מי שגר ליד בית קברות – יש לו בעיות כל יום.” הרגעתי אותה ואמרתי שמגזימה – הכל יהיה בסדר. סיפרתי שכבר חודש אנחנו גרים פה, הכל שקט, אם כי לא נעים לשמוע מסעות לווייה יום יום. היא שתקה רגע ואז אמרה: – אני לא אגיד לך כלום – תגלי בעצמך. ומאז, באמת, הצרות לא הפסיקו. קודם הבן פצע את רגלו – שבר, גבס. אחר כך לבת התגלתה דלקת קיבה. אך הדבר הנורא ביותר קרה שבוע אחרי. באמצע הלילה התעוררתי מרעש מוזר – כמו ציפורניים שורטות זכוכית. בדקתי שעה – שתיים בדיוק. התקרבתי לחלון, כאילו משהו מושך אותי. הזזתי את הווילון ונבהלתי! בחוץ, מטר מהחלון, עמדה אישה בערך בגילי. פניה הכחולות באור הירח היו כמסכה מפחידה. מבטה תמה, חיוכה – מרושע. הפחד שיתק אותי – לא הצלחתי לצעוק או לנוע, פשוט אחזתי בווילון. האישה פנתה באיטיות והלכה לעבר בית העלמין, עד שנעלמה מאחורי השער. לא הצלחתי להירדם עד הבוקר. כל היום לא הפסקתי לחשוב על מה שקרה, ולא העזתי לשתף איש בסיפור. החלטתי שאולי חמותי עדיין לא ויתרה ומנסה להבהיל אותי, או שמא חברת קבורה מארגנת מחזה כדי לקנות בזול את הדירה. אבל הצרות המשיכו. יומיים אחרי פוטרתי מסיבות “כלכליות”. לא היה איכפת לאיש שילדיי קטנים. לא הייתה לי ברירה – הלכתי ללשכת התעסוקה. בדרך הביתה גיליתי כי הארנק עם כל הכסף נגנב לי באוטובוס. נאלצתי למכור את טבעות הנישואין שלנו. הלכתי ללבן, קיבלתי סכום מגוחך. בדרכי החוצה, פנה אלי גבר עם שלט “קונה זהב” והציע סכום טוב יותר. הסכמתי. החבאתי את הכסף, הלכתי לתחנה. בחור צעיר חלף על פניי והפיל חבילה. הרמתי אותה – בפנים שטרות רבים. מיד הופיעה צוענייה – “מצאנו כסף! בפוליציה ייקחו הכל. נתחלק!” היא תלשה מחצית והשאירה לי את השאר, ונעלמה. לא הספקתי לחשוב וכבר הגיע אותו בחור – עימו גבר גדול ובידו אלה. הם דרשו את כל הכסף, האשימו אותי בגניבה. לא עזרו ההסברים. לקחו את כל הכסף, גם ממכירת הטבעות. חזרתי הביתה בוכייה, סחוטה ונזכרתי במה שאמרה לי השכנה – כל מי שגר כאן לוקה בצרות. ושוב, בלילה, אותה התעוררות – מישהו שורט את הזכוכית. הפעם לא העזתי לצעוק כדי לא להבהיל את הילדים. הזזתי את הווילון – ושוב אותה אישה. עמדנו כך זמן מה, מביטות זו בזו, עד שפנתה ברוגע לשער בית העלמין. התיישבתי על הרצפה ולא קמתי עד בוקר. ביום הבא דפקה השכנה על דלתי, הגישה לי קבלה לתשלום, והיא אפילו הציעה לשלם עבורי. פרצתי בבכי וסיפרתי לה הכל – על המריבות עם חמותי, על המחלות של הילדים, על בעל שנעלם, על כל הצרות – וגם על האורחת שלי מהחלון. “לכי, שטפי פנים, תבואי איתי,” אמרה. יחד הלכנו לבית העלמין. הביאה אותי אל קבר והצביעה על תמונה שעל המצבה – זו הייתה היא, האישה שביקרה אותי בלילה. “זו היא?” הנהנתי. השכנה סיפרה שגם היא ראתה בעבר את רוחה של האישה – לאחר מכן בןּה נהרג ובעלה עזב. היא בעצמה חלתה במחלה קשה. מאותו לילה, יותר לא הופיעה האורחת מהחלון. אבל משהו משך אותי לגשת אל הקבר. ביום שמש בהיר אזרתי אומץ – ניקיתי את הקבר, הזזתי את העלים והעשב. לא רציתי להסתכל על התמונה, אך בסוף הסתקרנתי – והיא לא נראתה מאיימת כלל, אלא אפילו יפה. רציתי לשאול אותה: מה את רוצה? במה פגעתי בך? ופתאום – השתחררתי. לא זוכרת מה אמרתי, אבל סיפרתי על חיי, כאילו פורקת הכל לפני ידידה ותיקה. הלב התרוקן מייאוש, נעשה לי קל. בערב חלמתי עליה – לא כרוח, אלא כאישה יפה מהתמונה. – תקשיבי, אין לך חטאים! הכול יסתדר אם תעשי כפי שאומרת. בעלך ברחובות הקווקז, בחובות מהימורים – לעולם לא תראי אותו. מכרי את הדירה לסוכנות קבורה ועברי רחוק מכאן. אני אעזור. בקרוב תכירי גבר שיאהב אותך ואת ילדייך. היא אמרה ונעלמה. כעבור שלושה ימים פנה אלי נציג חברת הקבורה והציע לרכוש את הדירה. הסכמתי ובתוך שבוע כבר עברנו לדירה יפה בשכונה טובה. ובאמת הכרתי גבר חדש שאוהב אותי ואת ילדי. הכול קרה בדיוק כפי שניבאה לי החברה מהבית על הקברים. ואני – לא שוכחת אותה לעולם…
03
חברה מהקבר יום אחד, אשתי יצאה לסופר ולא חזרה. חיינו אני, אשתי והילדים אצל אמא שלה כבר חמש שנים. למחרת בבוקר הלכתי למשטרה להגיש תלונה על היעלמותה, אבל אמרו
Life Lessons
החברה מהבית העלמין לילה אחד, בעלי יצא למכולת ולא חזר. חמש שנים חיינו אצל אימו יחד עם הילדים שלנו. כשהגעתי בבוקר למשטרה כדי להגיש תלונה על היעדרות, נאמר לי שיש לקבל אותה רק אחרי שלושה ימים מההיעלמות. הגשתי תלונה… כך חלפו שלוש שנים… בכל יום קיוויתי שהדלת תיפתח והוא ייכנס. אמו, שמעולם לא חיבבה אותי ממש — או ליתר דיוק, שקטה בשנאתה — הסלידה ממני הלכה וגברה לאחר ההיעלמות. סיפרה לשכנים שמאהביי הרגו את בנה והשליכו גופתו במאגר שבפרברי העיר. כל ניסיון לעזוב ולחלוק את הדירה נתקל בסירוב מצדה: לקומה שלישית – “גבוה, כואבות הרגליים”; קומה ראשונה – “צעירים ירעישו”; קומה שנייה – “זה לא אזור שלנו”. בסוף מצאתי דירה ישנה על קו בית העלמין, בקומת קרקע. עם אמא של בעלי נפרדנו כאויבות. הילדים שלי במקום גן משחקים רואים כל בוקר רק צלבים ואבנים. בבית התחילו תקלות: תאונות, מחלות… ואז, לילה אחד, הופיעה אישה מוזרה מחוץ לחלון שלי — פניה חיוורים באור הירח, עיניה בוחנות בגיחוך. היא נעלמת בשתיקה לעבר הקברים, ואני קופאת במקום. מכאן, מתחילים חיי להידרדר: פיטורים מהעבודה, גנבה, מריבות, ייאוש… שוב ושוב חוזרת אותה רוח בלילות, עד ששכנה מביאה אותי לקבר סמוך ומראה: זאת היא מהחלון. בעקבות שיחה מוזרה איתה – בין דמעות על קבר נטוש – נושא הלב שלי התרוקן ואחרי הלילה ההוא הגיע הסוף לנחס: הבית נמכר, מצאתי עבודה חדשה, בן זוג אוהב בא, והילדים שמחים. הכל השתנה, בדיוק כמו שניבאה לי “החברה מהבית העלמין”.
056
החברה מהבית קברות יום אחד, בערב, בעלי יצא לקנות משהו מהמכולת ולא חזר. חיינו אני והוא והילדים בבית של אמא שלו כבר חמש שנים. כשהגעתי בבוקר למשטרה כדי להגיש
© 2026 VesperUm