Life Lessons
גבר נהנה מיום חופש וישב לישון, אך לפתע נשמע צלצול בדלת – מי הגיע כל כך מוקדם? כשפתח את הדלת, ראה אישה מבוגרת שאינה מוכרת לו, חיוורת ומפוחדת. “סליחה, למי את מחפשת?” שאל הגבר. “בן שלי, אתה לא מזהה את אמא שלך?” “אמא? היכנסי… את?!” מלמל בקושי. הגבר זכר היטב את היום שבו נלקחה ממנו אמו. הוא המתין שנים שתבוא לבית הילדים ותאסוף אותו. בסוף, הכאב דעך – סיים את לימודיו, התקבל לאוניברסיטה ופתח עסק מצליח. כששואלים אותו על הוריו, הוא משיב כי הם מתו. למד לחיות לבד, להיות עצמאי ובטוח בעצמו, ושום דבר לא רמז שהוא גדל בבית ילדים. אשתו, אפילו לא זכרה מתי איבדה את הזכויות ההוריות; בצעירותה שתתה רבות, ובשיכרון איבדה שליטה. ישבה בכלא, ושם חשבה על בנה, אך מעולם לא אהבה אותו – רק ריחמה עליו. כשהגיע בנה השני, חוותה רגשות אימהות עזים, הייתה מוכנה להגן עליו בכל מחיר. את הבן הגדול שכחה לחלוטין, ולמען הקטן עשתה הכול כדי שיהיה מאושר. הבן הצעיר גדל לדומה לאמו – סבב בבתי ילדים, ובגיל 15 הורשע לראשונה, אחר כך שוב וכעבור זמן נכלא. אמו ניסתה להציל אותו מהכלא, כי ידעה מה המתרחש מאחורי הסורגים. כשהבינה שהבן הבכור הצליח בחיים, החלה מיד לחפש אותו. וכעת היא יושבת אצלו בבית, שופכת דמעות, מנסה לגעת בו, ומספרת איך חיפשה, התפללה לבריאותו וקיוותה יום-יום שיפגוש אותו. הוא האמין לה, אך בפנים חש שעליו להתרחק. למרות כל החששות, שכר לה דירה, נתן כסף ואמר שתוכל לסמוך על עזרתו. מצד שני, החל לעקוב אחריה ולבחון אם כוונותיה אמיתיות. לקראת החג, הגבר הגיע לבית הילדים שבו גדל. נהג להביא לשם צעצועים ואוכל. פנתה אליו אחת המדריכות הוותיקות: “אמא שלך חיפשה את הכתובת שלך.” “תודה שעזרת לה.” “אבל תיזהר, היא רוצה להציל את הבן הקטן – כל מה שמעניין אותה זה כסף, אל תסמוך עליה! היא לא אוהבת אותך ומעולם לא אהבה.” “יש לי אח?” “כן, תשאל אותה בעצמך.” גוש התיישב לו בגרון, וכמעט לא הצליח לנשום. לא האמין שאמו שוב רוצה לבגוד בו, אך גבר על הרגשותיו והלך לדבר איתה. היא לא ציפתה ללחץ כזה, לא רצתה להודות שיש לו אח צעיר – פחדה שלא ירצה לעזור. ימים ספורים לאחר מכן הותקף הגבר והוכה קשות. החוליגנים שנתפסו הודו בפני המשטרה: אמו שכרה אותם, ביקשה לרצוח את הבן הבכור כדי לרשת אותו ולהבטיח חיים נוחים לבן הצעיר. בבית המשפט התחרטה, התחננה למחילה, אבל בנה הפסיק להאמין. “חייתי בלי אמא בעבר, ואחיה גם מעכשיו!” לחש בדמעות.
088
היום התעוררתי מאושר שיש לי יום חופש, סוף־סוף בלי עבודה, כמעט התגלגלתי חזרה לישון, אבל פתאום צלצל הפעמון בדלת. מי כבר מגיע בשעה כזו? כשפתחתי, עמדה לפניי
Life Lessons
לאחר שנטשה את התאומים בלידה, האם חזרה אחרי עשרים שנה… אבל לא הייתה מוכנה לאמת בלילה שבו נולדו התאומים, עולמו התפורר לשניים לא הבכי שלהם הפחיד אותו, אלא השתיקה שלה. שתיקה כבדה, ריקה, מלאה חללים. אמם הביטה בהם מרחוק, עם עיניים אבודות, כאילו היו שני זרים מחיים שלא שייכים לה עוד “אני לא יכולה…” היא לחשה. “אני לא יכולה להיות אמא.” זו לא הייתה עזיבה סוערת. לא היו האשמות. רק חתימה, דלת שנסגרה וחור שתמיד יישאר פתוח. היא אמרה שהיא לא מספיק חזקה לאחריות כזו גדולה, שהפחד חונק אותה, שאין לה אוויר יותר. והיא הלכה… השאירה אחריה שני תינוקות ואבא שאינו יודע דבר על איך להיות אבא יחיד. בחודשים הראשונים, אביהם כמעט לא ישן במיטה. למד להחליף חיתולים בידיים רועדות, לחמם בקבוק באמצע הלילה, לשיר בשקט כדי להרגיע את הבכי לא היו לו מדריכים, לא היה לו עזרה. רק אהבה. אהבה שגדלה יחד איתם היה להם גם אמא וגם אבא. היה להם מגן, תמיכה, תשובה. הוא היה שם במילה הראשונה, בצעד הראשון, באכזבה הראשונה הוא היה שם כשחלו, כשבכו על חסרון שאינם יודעים לקרוא לו בשם מעולם לא דיבר עליה רעות. רק אמר: “לפעמים, אנשים עוזבים כי הם לא יודעים להישאר.” הם גדלו חזקים, מאוחדים. שני תאומים שלמדו שהעולם עלול להיות אכזר, אבל אהבה אמיתית לא עוזבת יותר מ-עשרים שנה אחר כך, אחר הצהריים רגיל, מישהו דפק בדלת זו הייתה היא עייפה יותר. שברירית יותר. קמטים בפנים, מבט של אשמה אמרה שרוצה להכיר אותם. שחשבה עליהם כל יום, שמתחרטת, שהייתה צעירה ומפוחדת האב עמד בדלת, ידיים פתוחות אבל לבו מהודק לא בשבילו היה קשה — עבורם התאומים הקשיבו לה בשקט. הביטו בה כמו סיפור שהסופר איחר לספר לא היה כעס בעיניים שלהם, לא נקמה. רק שתיקה בוגרת, כואבת “יש לנו כבר אמא,” אמר אחד בשקט “היא נקראת הקרבה – וקוראים לה אבא,” השלים השני לא הרגישו צורך להשלים משהו שמעולם לא היה לא חיו חסרי אהבה, חיו נאהבים, שלמים והיא הבינה, אולי לראשונה, שיש עזיבות שאי אפשר להשיב ושאהבה אמיתית היא לא זו שמולידה — אלא זו שנשארת אבא שנשאר שווה אלף הבטחות 👇 שתפו בתגובות: מה זה בשבילכם הורה אמיתי? 🔁 שתפו עם כל מי שגדל רק עם אחד… אך קיבל הכל
02
תקשיב, יש לי סיפור שאני חייבת לשתף איתך, משהו שממש נוגע בלב, מהחיים שלנו כאן. בלילה שבו נולדו התאומים, החיים שלו התהפכו. לא הבכי שלהם הפחיד אותו, אלא השתיקה שלה.
Life Lessons
Mi suegro se quedó sin palabras al ver las condiciones en las que vivimos
00
Mi suegro se quedó sin palabras al ver en qué condiciones vivíamos. Conocí a mi marido en la boda de una amiga común. Por aquel entonces, me había mudado
Life Lessons
אחרי שנטשה את התאומים בלידתם, חזרה האם אחרי 20 שנה… אבל לא הייתה מוכנה לאמת. בליל לידת התאומים, עולמו נשבר לשניים. לא הבכי שלהם הפחיד אותו, אלא השקט שלה – שקט כבד, לוחץ, מלא חלל. אמם הביטה בהם מרחוק, בעיניים כבויות, כאילו היו שני זרים שהובאו מעולם שכבר לא שלה. — אני לא יכולה… לחשה. אני לא מסוגלת להיות אמא. העזיבה לא הייתה דרמטית. לא היו האשמות. רק חתימה, דלת נסגרת וחור בלב שנשאר פתוח לתמיד. אמרה שהעול גדול מדי, שהפחד חונק, שחסרה לה אוויר. והיא הלכה… והשאירה מאחור שני תינוקות שזה עתה נולדו ואב שלא ידע כלום על איך להיות אבא יחיד. בחודשים הראשונים, אביהם כמעט לא ישן. למד להחליף חיתולים בידיים רועדות, לחמם חלב בלילה, לזמזם שירים להרגיע את דמעותיהם. לא היו לו ספרים, לא עזרה. רק אהבה. אהבה שגדלה יחד איתם. הוא היה להם גם אבא וגם אמא. היה להם חיבוק, מגן ותשובה. היה שם למילים הראשונות, לצעדים הראשונים, לאכזבות הראשונות. היה שם כשהיו חולים, כשהתגעגעו למשהו שלא ידעו להגדיר. מעולם לא דיבר עליה רעה. מעולם. אמר להם רק: — לפעמים אנשים עוזבים כי הם לא יודעים להישאר. הם גדלו חזקים, מאוחדים. שני תאומים שיודעים שהעולם לא תמיד הוגן, אבל שאהבה אמיתית לעולם לא עוזבת. יותר מעשרים שנה עברו. אחר צהריים רגיל, מישהו דפק בדלת. זאת הייתה היא. יותר עייפה, יותר שברירית, עם קמטים בפנים ואשמה בעיניים. רצתה להכירם. אמרה שחשבה עליהם בכל יום. שמתחרטת. שהייתה צעירה ומבוהלת. האבא עמד בכניסה, עם ידיים פתוחות ולב הדוק. לא היה לו קשה… אלא להם. התאומים הקשיבו לה בשקט. הביטו בה כסיפור שסופר מאוחר מדי. עיניהם לא היו מלאות שנאה. גם לא נקמה. רק שקט בשל, כואב. — כבר יש לנו אמא, אמר אחד. — קוראים לזה הקרבה. ושמו אבא, השלים השני. לא הרגישו צורך להשלים מה שלא היה להם מעולם. כי לא גדלו בלי אהבה. גדלו נאהבים. שלמים. ואז היא הבינה, אולי לראשונה, שישנן עזיבות שלא באמת חוזרות. ושאהבה אמיתית היא לא זו שמביאה חיים… אלא זו שנשארת. אבא שנשאר שווה אלף הבטחות. 👇 ספרו לנו בתגובות: מה עבורכם זה “הורה אמיתי”? 🔁 שתפו לכל מי שגדל רק עם אחד… אבל עם הכול.
04
בליל הולדת התאומים, עולמו התנפץ לשניים. לא הבכי שלהם הפחיד אותו, אלא השקט שלה. שקט כבד, חונק, מלא ריק. אמם הביטה בהם ממרחק, עיניה כבויות כאילו היו שני
Life Lessons
את ורדית גינו ביישוב ברגע שנראה הבטן מתעגל מתחת לסוודר. בגיל ארבעים ושתיים! אלמנה! איזו בושה! את בעלה, שמעון, כבר עשר שנים קברו בבית העלמין, ופתאום – נושאת ברחם. – של מי הילד? – ריכלו הנשים ליד הברזייה. – מי יודע? – ענו האחרות. – שקטה, צנועה… ותראי לאן הידרדרה! התגלגלה. – הבנות שלה לקראת חתונה, והיא – מסתובבת! בושה! ורדית לא הביטה לאף אחד בעיניים. הלכה מהדואר – תיק כבד על הגב – עיניה לאדמה. רק שפתיה קפוצות. לו רק ידעה איך זה יסתיים, אולי לא הייתה מסתבכת. אבל איך אפשר להתעלם, כשהבת בוכה מולך דמעות? והכל התחיל בכלל ממרינה, הבת שלה… מרינה – ממש יפיפייה, תמונת פורטרט. דומה דמיון מדהים לאבא המנוח, שמעון – שגם הוא היה יפהפה, הבחור הכי מבוקש במושב. בלונדינית, עיניים כחולות. כזאת יצאה גם מרינה. כולם חיזרו אחריה, וכל הצעירים במושב התלהבו ממנה. ואילו הקטנה, קטי, הלכה אחרי ורדית; שער כהה, עיניים חומות, שקטה וצנועה. ורדית חיה על הבנות שלה. אהבה את שתיהן מאוד, וגידלה אותן לבד, כמו סוס עבדה. שתי עבודות: ביום – דוורית, בערב – מנקה רפתות. הכל בשבילן. – אתן, בנות, צריכות ללמוד! – הפצירה בהן. – לא רוצה שתבלו את החיים כמוני, בלכלוך ובמאבק. לעיר צריך, להתקדם! מרינה עזבה לעיר – התקבלה למכללה למנהל. וכבר שם, כולם שמו לב אליה. שלחה תמונות – פעם במסעדה, פעם בשמלת מעצבת. ויש לה גם חתן – בן של מישהו חשוב. “אימא, הוא הבטיח לי מעיל פרווה!” כתבה. ורדית שמחה. קטי קימטה גבות – נשארה במושב, עובדת בבית החולים כאחות עזר. רצתה ללמוד, אבל לא היה כסף. כל קצבת השארים של ורדית והשכר שלה – הכל הלך למרינה ול-“חיים העירוניים” שלה. *** ובאותו קיץ מרינה חזרה. לא כמו תמיד – שמחה, אלגנטית, עם מתנות. אלא שקטה, חיוורת. יומיים לא יצאה מהחדר, וביום השלישי ורדית פתחה את הדלת – ומרינה כולה בדמעות. – אימא… אימא… אבוד לי… סיפרה. החתן שלה, “המוזהב”, בילה איתה ואז נטש. והיא – בחודש רביעי. – כבר מאוחר מדי להפסיק, אימא! – בכתה מרינה. – מה לעשות? הוא לא רוצה לשמוע עליי! אמר שברגע שאלד – לא אראה אגורה! ויגרשו אותי מהמכללה! החיים שלי… נגמרו! ורדית כאילו נחתה עליה ברק. – איך, בת שלי… לא שמרת על עצמך? – מה זה משנה עכשיו?! – מרינה צעקה – מה לעשות?! בית יתומים? או פשוט להניח אותו באיזו פינה?! הלב של ורדית כמעט נעצר. בית יתומים? הנכד? בלילה ההוא לא עצמה עין. הלכה בבית כמו רוח. לפנות בוקר התיישבה ליד מרינה. – הכל בסדר, – אמרה לבסוף. – נישאר עם הילד. – אימא! איך?! – זעקה מרינה. – כולם ידעו! איזו בושה! – אף אחד לא ידע! – חתכה ורדית. – נגיד… שהוא שלי. מרינה לא האמינה באוזניים. – שלך? אימא, בת ארבעים ושתיים! – שלי, – חזרה ורדית. – אסע לדודה במועצה, אגיד שבאתי לעזור. שם אלד, שם אחיה זמן מה. ואת תחזרי לעיר. תלמדי. קטי, ששכבה ליד מחיצה דקה, שמעה הכל. בלעה את הכרית, בכתה בסתר. כאבה על אימא. ושנאה את אחותה. *** חודש אחרי זה ורדית נסעה. הכפר דיבר, ואז שכח. אחרי חצי שנה חזרה – לא לבד. עם תינוקון עטוף. – קטי, – אמרה לבתה החיוורת – תכירי, זה אחיך… מתן. הכפר נדהם. “זו ורדית השקטה?! אלמנה!” – של מי? – ריכלו שוב הנשים. – אולי של ראש הוועד? – השתגעת, מבוגר מדי. של האגרונום! גבר נאה, אלמן! ורדית שתקה, חטפה הכל. החיים התחילו – לא מאושרים. מתן היה תינוק קשה, צעקן. ורדית נקרעה מכל הכיוונים. הדואר, הרפת, ולילות ללא שינה. קטי עזרה – כביסות, נדנדת “האח”. מבפנים – כעסה. מרינה כתבה מהעיר. “אימוש, איך אתם? כל כך מתגעגעת! אין לי כרגע כסף, בקושי מסתדרת, אבל בקרוב אשלח!” כסף באמת הגיע – שנה אחרי. אלף שקל. וג’ינס לקטי קטן בשני מידות. ורדית התרוצצה. קטי עמה. גם גורלה של קטי התדרדר. בחורים מביטים – ומתרחקים. מי רוצה כלה עם “נדוניה” כזאת? אמא פרוצה, אח ממזר… – אימא, אולי נגלה? – שאלה קטי כשחגגה 25. – איך תעשי את זה? – נבהלה ורדית. – לא! נהרוס למרינה את החיים! התחתנה שם, טוב לה. מרינה באמת הסתדרה. סיימה מכללה, התחתנה עם איש עסקים, עברה לעיר הגדולה. שלחה תמונות מאירופה. בעיר – כוכבת אופנה. על ה”אח” – לא שאלה. ורדית כתבה מיוזמתה: “מתן עלה לכיתה א’, מצליח בלימודים”. מרינה החזירה מתנות יפות אך חסרות תועלת למושב… כך עברו השנים. מתן גדל – גבוה, כחול עיניים, בדמות מרינה. שמח, אהוב, מעריץ את ורדית וקטי. קטי, כבר ראש צוות באחיות בבית חולים האזורי. “רָבָּקָה זקנה” – ריכלו עליה. היא עצמה לא חיפשה כלום. כל חייה – לאימא ולמתן. מתן סיים תיכון בהצטיינות. – אימא! אני נוסע לירושלים! אלמד שם! – הודיע. ורדית רעדה. לירושלים… שם מרינה. – אולי תלמד במכללה האזורית? – ניסתה לשכנע. – מה פתאום! אני אגיע רחוק! – צחק מתן. – אראה לכן עוד! אתן תגורו בארמון! וביום שסיים מתן את הבגרות, מכונית שחורה ומהודרת עצרה מול הבית. מהרכב ירדה… מרינה. ורדית המומה, קטי מקפיאה את ידה עם המגבת. מרינה כמעט בת ארבעים, נראית ככוכבת, לבושה יוקרה, כולה זהב. – אימא! קטי! שלום! – שרה, נחנקת בנשיקה. – ואיפה… ראתה את מתן. הנער עמד, מנגב ידיו מבוץ. מרינה קפאה, מביטה בו וכמעט פורצת בבכי. – שלום, – בירך אותה מתן בנימוס – את… מרינה? אחותי? – אחות… – חזרה אחריו כהדהוד. – אימא, צריכים לדבר. ישבו בבית. – אימא… יש לי הכל. בית, כסף, בן זוג… אבל אין לי ילדים. פרצה בבכי, המסקרה היקרה נמרחה. – ניסינו הכל… טיפולים… רופאים… כלום. בעלי כועס. אני כבר לא יכולה. – למה באת, מרינה? – קטי שאלה בקור. מרינה הרימה עיניה. – באתי… בשביל הבן שלי. – השתגעת?! איזה בן?! – אימא, אל תצעקי! – צרחה מרינה גם – הוא שלי! שלי! אני ילדתי אותו! אני אתן לו הכל! ארשום אותו לאוניברסיטה! אקנה דירה בירושלים! בעלי… יודע! סיפרתי לו הכל! – סיפרת? – נדהמה ורדית – עלינו סיפרת? איך חרפת אותי? איך קטי… – נו באמת, קטי! – נפנפה מרינה – נתקעה במושב – תיתקע שם! למתן יש הזדמנות! אימא, החזרת לי את החיים אז – תשיבי לי את הבן! – הוא לא חפץ! – צעקה ורדית – הוא שלי! אני לא ישנתי לילות! גידלתי, חינכתי! ואז נכנס מתן הביתה. שמע הכל. עמד בכניסה – לבן כסיד. – אימא? קטי? מה… מה היא מדברת? איזה בן? – מתן! ילד שלי! אני אימא שלך! אמיתית! מתן הביט בה, אז עבר אל ורדית. – אימא… זה נכון? ורדית כיסתה פניה ופרצה בבכי. ואז קטי התפרצה. קטי השקטה, התקרבה אל מרינה ונתנה לה סטירה מצלצלת. – מפלצת! – צעקה, והכעס של כל חייה ניחר בקולה – אמא?! איזו מין אמא את? נטשת אותו! ידעת שכולם ריכלו על אימא בגללו?! ידעת שאני… נשארתי לבד בגללו?! לא בעל, לא ילדים! ועכשיו… באת?! לקחת? – קטי, די! – לחשה ורדית. – לא, אימא! מספיק! – פנתה למתן – כן! זאת אמך האמיתית! שזרקה אותך על אימא שלי כדי לעשות חיים בעיר! וזאת, – הצביעה על ורדית – סבתא שלך! שכל חייה קברה בשביל שתיכן! מתן שתק זמן רב. בסוף, ניגש לברכיים של ורדית וחיבק אותה. – אימא… – לחש. – אימוש. הרכין ראש, הביט על מרינה, שהתמוטטה בבכי. – אין לי אמא בעיר, – אמר בשקט, בטון נחוש. – יש לי רק אמא אחת. והיא כאן. וקטי, אחותי. לקח את ידה של קטי. – ואת… גברת… תלכי. – מתן! ילד שלי! – יללה מרינה – אתן לך הכל! – יש לי הכל, – השיב מתן. – יש לי משפחה טובה. ולך – אין כלום. *** מרינה עזבה בערב ההוא. בעלה, שחזה במתרחש מהמכונית, אפילו לא ירד. השמועה אומרת, שבשנה לאחר מכן עזב אותה. מצא מישהי שילדה לו ילד. מרינה נשארה לבד, עם כספה ויופיה. מתן לא נסע לירושלים. למד במכללה האזורית, הנדסת בניין. – צריך לבנות לנו בית חדש, אימא. וקטי? מאז שצעקה באותו ערב – כאילו נולדה מחדש. פתאום פרחה, בגיל שלושים ושמונה. אפילו אותו אגרונום – ההוא שריכלו עליו – התחיל להביט בה בחיבה. אלמן, גבר של ממש. ורדית התבוננה ופרצה בבכי – הפעם, מאושר. חטא אולי היה, אבל לאהבה של אם – אין גבול.
03
Рахель בספר מטולה מיהרו לשפוט אותה ביום שבו הבטן שלה התחילה לבלוט מתחת לסוודר. בגיל ארבעים ושתיים! אלמנה! איזו בושה! בעלה, שמעון, נקבר בבית העלמין כבר
Life Lessons
בעלי עובד, אבל אני משלמת על הכל – חיי בזוגיות ישראלית שבה השוויון עולה לי ביוקר
0555
הבעל שלי עובד, אבל אני זו שמשלמת על הכל. אתם שואלים איך בכלל הגעתי למצב הזה, ועוד איך הסכמתי לכזו קומבינה אבל, חברות, כל אישה שאוהבת באמת נהיית עיוורת.
Life Lessons
Mi marido trajo a una compañera de trabajo a nuestra mesa de Nochevieja… y les pedí a los dos que se marcharan
00
¿Y las servilletas, dónde las has dejado? Te pedí que sacaras las que tienen el detalle plateado, combinan mejor con el mantel dijo Marina Gómez sin girarse
Life Lessons
את וַרְיָה בכפר שפטו באותו היום שבו הבטן שלה התחילה לבצבץ מתחת לסוודר – בגיל ארבעים ושתיים! אלמנה! איזו בושה! את בעלה, שמעון, כבר עשר שנים קברו בבית העלמין, ופתאום – היא בהריון. “של מי?!” לחששו הנשים ליד הברזיה. “מי יודע?” ענו להן, “שקטה, צנועה… ותראי לאן הידרדרה! נכנסה להריון!” “הבנות שלה בראש חתונה, והאמא? מסתובבת על הכפר… בושה!” וַרְיָה לא הסתכלה על אף אחד. חזרה מהדואר – עם תיק כבד על הכתף – אבל העיניים תקועות ברצפה והשפתיים קפוצות. לוּ רק ידעה לאן יתגלגלו הדברים – אולי לא הייתה מסכימה לזה. אבל איך לא להסכים, כשהדם מדם בוכה לה מול העיניים? והכול הרי לא התחיל מוַרְיָה, אלא מהבת שלה, מירי… מירי – לא הייתה סתם בחורה, אלא חתיכת תמונה. העתק של אביה ז”ל, שמעון. גם הוא היה חתיך ובלונדיני, עיניים כחולות. ומירי – ממש כמוהו. כל הכפר הביט בה. והצעירה, קתי, הלכה אחרי וַרְיָה – כהת־שיער, רצינית, שקטה. לוַרְיָה לא הייתה טיפת חיים חוץ מבנותיה. אהבה, גידלה לבד, עבדה בשני מקומות: ביום – דוורית; בערב – ניקתה רפת. הכול בשבילהן. “אתן חייבות ללמוד!” נהגה להגיד להן, “לא רוצה שתעבדו קשה כמוני, בכפר, מלאות בבוץ. לעיר – לחיים!” מירי אכן נסעה לעיר. נכנסה למכללה לכלכלה, ומיד תפסה לעצמה חתן. לא סתם – בן של מישהו חשוב. “אמא, הוא מבטיח לי מעיל פרווה!” וַרְיָה שמחה. קתי רטנה. היא נותרה בכפר, עבדה כאחות, כי לא היה כסף ללימודים נוספים. הפנסיה של אמא והמשכורת – הלכו כולן למירי וחיי העיר שלה. **** אותו קיץ, מירי חזרה — לא רועשת ומנצנצת כמו תמיד, אלא שקטה, ירוקה. יומיים לא יצאה מהחדר, וביום השלישי – וַרְיָה נכנסה ומצאה אותה בוכה לתוך הכר. “אמא… אמא… אני אבודה!” והתנפצה. החתן, ה”עילוי”, עשה סיבוב ונעלם. היא בהריון, חודש רביעי. “מאוחר מדי לעשות הפלה! מה נעשה? הוא לא רוצה לדעת ממני! אם אלד, יגרשו אותי מהלימודים! החיים שלי… גמורים!” וַרְיָה נבהלה. “לא שמרת, בת?” “מה זה משנה עכשיו? מה עושים? שמים אותו בבית יתומים?!” הלב של וַרְיָה כמעט הפסיק לפעום. איך ייתכן – את הנכד לבית יתומים? כל הלילה לא עצמה עין. בבוקר – התיישבה אצל מירי: “אל תדאגי,” אמרה, “נחזיק את זה.” “איך, אמא? כולם ידעו! בושה!” “אף אחד לא ידע,” חתכה וַרְיָה. “נגיד – שלי.” מירי לא האמינה. “שלך? אמא, את מבינה מה את אומרת? את בת ארבעים ושתיים!” “שלי.” וַרְיָה חייכה. “אסע לדודה, אעזור לה – ואחזור עם תינוק. את תמשיכי ללמוד, בעיר.” קתי שמעה את הכל מבעד להפרדה הדקה. בכתה לכרית, הרגישה רחמים על אמא וגועל מאחותה. **** אחרי חודש וַרְיָה נסעה, הכפר ריכל – ושכח. חצי שנה, והיא חזרה – עם תינוק עטוף, מִתי. הכפר השתגע. “מה, ה’שקטה’ הזאת בהריון? אלמנה!” “ממי? מהמזכיר? מהאגרונום?” וַרְיָה שתקה לעורר כל חשד. החיים היו קשים – תיק הדואר, עבודה ברפת, ולילות בלי שינה. קתי עזרה – שקטה, אבל מבפנים רותחת. מירי שלחה מכתבים: “אמא, מתגעגעת, אין לי כסף, אבל בקרוב אשלח!” עברו שנים. כשהגיע סוף סוף כסף – אגורה אחת ולג’ינס לקתי, קטן בשני מידות. מר השנים, מִתי־הילד גדל, גבוה, כחול עיניים כמו… כמו מירי. שמח, חרוץ. העריץ את “אמא” וַרְיָה ואת קתי. קתי – כבר התרגלה. אחות ראשית בבית חולים מרכזי. “רווקה זקנה,” ריכלו. היא עצמה ויתרה על הכול – למען וַרְיָה, למען מִתי. מִתי סיים תיכון בלימודים מעולים. “אמא! אני נוסע לירושלים ללמוד!” וַרְיָה נבהלה – שם מירי! “אולי תלמד פה, קרוב?” ביקשה. “מה פתאום! אני אראה לכן! יחיה אותך בארמון!” ביום מבחן האחרון, עצר ליד הבית רכב יוקרתי. מירי, כמו מלכת שער במגזין, ירדה. “אמא! קתי! מה שלום… איפה—” רואה את מִתי, קופא מולה. דמעות. “קתי, אמא, צריך לשוחח.” יושבות. “אמא, יש לי הכול – בית, כסף, בעל – אבל אין לי ילדים! ניסינו הכול – טיפולים, רופאים, כלום. אני רוצה את הבן שלי.” “מה?!” התפרצה קתי. “את השתגעת?!” “אני, אמא, ילדתי אותו! יש לו עתיד איתי! תני לי אותו!” “לא חפץ! זה הבן שלי! טיפחתי אותו לילות, חינכתי…!” נכנס מִתי. שמע הכול. “אמא? קתי? מה זה?” “אני אמך, מִתי. האמיתית!” הביט בווַרְיָה: “אמא… זה נכון?” וַרְיָה התייפחה. התקרבה קתי, שקטה – ונתנה למירי סטירה אדירה. “בהמה! אמא?! את?! מי שנטשה תינוק?! גרמת לאמא שלי לסבול, לי לוותר על הכול! הגעת לקחת?!” “קתי, די…” לחשה וַרְיָה. “לא די! שידע! זו אמא שלך! זו הסבתא שלך!” מִתי שתק. ניגש לווַרְיָה, כרע וחיבק. “אמא. אמא שלי.” הביט במירי. “אין לי אמא בעיר. רק פה – אמא ואחות.” “את… תעשו טובה – לכי.” “אבל מִתי, אני אתן לך הכול!” “יש לי הכול. משפחה נפלאה. לך אין כלום.” **** מירי עזבה באותו ערב. שנה אחרי, בעלה גם עזב אותה עבור מישהי שילדה לו. מירי נשארה לבד, עם הכסף והיופי. מִתי למד פה, קרוב. “אני צריך אותך פה, אמא – נבנה בית חדש.” וקתי? בלילה ההוא קמה לחיים, לפתע זהרה, ובגיל שלושים ושמונה – גם האגרונום ראה אותה. וַרְיָה הביטה בהם ובכתה – רק מדמעות של אושר. חטא? היה. אבל לב של אמא – מכסה הכול.
01
על וִירְיָה, בקיבוץ קטן ליד עפולה, נפלה חרפה ביום שבו הבטן שלה התחילה להתעגל מתחת לסוודר. בת ארבעים ושתיים! אלמנה! איזו בושה! בעלה, שמעון, כבר עשר שנים
Life Lessons
את וארקה גינו באותו יום שבו הבטן התחילה לבצבץ מתחת לסוודר. בגיל ארבעים ושתיים! אלמנה! איזו בושה! בעלה, שמעון, טמון כבר עשור בבית העלמין, והיא פתאום… נכנסה להריון. “ממי זה?” לחששו הנשים ליד הברזיה. “מי יודע? כל כך שקטה, צנועה… תראה לאן הגיעה! הסתובבה לה.” “הבנות בקושי לקחו חתן, והאמא? מסתובבת! חרפה!” וארקה לא הרימה מבט לאף אחד. חזרה מהדואר – סוחבת תיק כבד על הכתף – ועיניה לאדמה. רק השפתיים קפוצות. אולי הייתה נוהגת אחרת אם הייתה יודעת איך הסיפור יסתיים. אבל איך לא להסתבך, כשהילדה שלך בוכה דמעות של ממש? וכל זה בכלל לא התחיל מוארקה – זה התחיל מהבת שלה, מרינה… מרינה לא הייתה סתם בחורה – הייתה מלכת יופי. ההעתק החי של אביה המנוח, שמעון. גם הוא היה יפה, בחור ראשון בכפר. בלונדיני, עיניים כחולות. וכך יצאה גם מרינה. כל הכפר הביט בה. אחותה הצעירה, קטי, כולה אותו ההפך. כהת שיער, עיניים חומות, רצינית, מסתתרת. וארקה העריצה את הבנות שלה. אהבה את שתיהן, סחבה אותן לבד – כאילו הייתה מקוללת. עבדה בשתי עבודות – ביום בדואר, בערב בפינת החי. הכול למענן. “בנות, אתן חייבות ללמוד!” אמרה להן. “לא רוצה שתסבלו כמוני, עם תיק כבד והחיים בבוץ. לעיר, למעלה!” מרינה אכן נסעה לעיר. נכנסה בקלות למכללה לכלכלה. ישר הבחינו בה שם. שלחה תצלומים: פעם במסעדה, פעם בשמלה אופנתית. היה לה גם חתן מהעיר – לא סתם, בן של איזה מנהל בכיר. “אמא, הוא הבטיח לי מעיל פרווה!” כתבה. וארקה שמחה. אבל קטי התבאסה. היא נשארה בכפר אחרי הצבא – הלכה לעבוד כמנקה בבית החולים. חלמה להיות אחות, אבל לא היה כסף. הפנסיה של אמא על אלמנות, והמשכורת של וארקה – הכל הלך למרינה, לחיים ה”עירוניים” שלה. *** באותו קיץ מרינה חזרה. לא כמו תמיד – רעשנית, מטופחת, עם מתנות. הפעם חיוורת, שקטה. יומיים לא יצאה מהחדר, וביום השלישי וארקה נכנסה אליה – ומצאה אותה בוכה לכרית. “אמא… אמא… אבודה אני…” וסיפרה הכול. החתן ה”מיוחד” שלה, השתעשע איתה – ועזב. והיא – בחודש רביעי. “איחרתי הפלה, אמא! מה אעשה? הוא לא רוצה לשמוע ממני!” אמר – אם אלד, לא ישלם כלום. והאוניברסיטה תעיף אותה. החיים גמורים. וארקה קפאה במקום. “לא שמרת על עצמך, ילדה שלי?” “מה זה משנה עכשיו! מה עכשיו? לתינוקיה את הילד? לזרוק בשדה?” וארקה התקשתה לנשום. התינוק שלה? לבן של מרינה? כל הלילה הלכה ברחבי הבית כמו צל. רק לפנות בוקר נכנסה אל מרינה. “אל תדאגי,” אמרה בתקיפות. “נגדל אותו.” “אמא! איך? יגלו הכול! חרפה תצא!” “אף אחד לא יידע,” חתכה וארקה. “נגיד… שהוא שלי.” מרינה נחרדה. “שלך? אמא, את בת ארבעים ושתיים!” “שלי,” חזרה וארקה. “אסע לדודה במועצה, כאילו עוזרת לה. אלד שם ואז נחזור. ואת – לכי לסיים את הלימודים, בעיר.” קטי, שישנה מאחורי המחיצה, שמעה הכול. שתקה ובכתה כרית רטובה. ריחמה על האם, נגעלה מהאחות. *** עבר חודש – וארקה נסעה. הכפר לחשש – ושכח. כעבור חצי שנה חזרה – לא לבד. עם תינוק עטוף בשמיכה כחולה. “קתי, הנה, תכירי. זה אחיך, מוטי.” הכפר הזדעזע. זאת השקטה? האלמנה? “ממי זה? מהמזכיר?” “לא, הוא זקן. מהאגרונום! הוא פה לבד!” וארקה שתקה, נשאה בהכול. החלה ראשות חדשה – לא פשוטה. מוטי בכיין ולא רגוע. וארקה קרסה מהעומס. תיק הדואר, המשק – ועכשיו לילות בלי שינה. קטי עזרה, בשקט – כיבסה חיתולים, נדנד את “האח.” בלב – מורת רוח. מרינה כתבה מהעיר: “אמא, איך אתם? מתגעגעת! בינתיים אין לי כסף, אני בקושי מסתדרת. בקרוב אשלח!” הכסף הגיע אחרי שנה… אלף שקל. וג’ינס לקטי – קטן עליה בשני מידות. וארקה המשיכה לעבוד. קטי לצדה. חייה של קטי – התדרדרו. בחורים הביטו, אבל עזבו. מי צריך כלה כזאת? אמא “מסתובבת,” אח ממזר… “אמא,” אמרה קטי בגיל עשרים וחמש, “אולי נספר לו את האמת?” “מה פתאום! – נבהלה וארקה. – אסור! נשבור למרינה את החיים! היא התחתנה בעיר, טוב לה.” מרינה באמת הסתדרה. סיימה את הלימודים, נישאה לסוחר, עברה לתל אביב. שלחה תמונות מחופשות בארץ ובחו”ל. על “החצי אח” לא שאלה. שולחת מתנה יקרה – חסרת תועלת לכפר. וכך עברו השנים. מוטי בן שמונה עשרה. גבוה, כחול עיניים – כמעט כמו מרינה. עליז, עוזר, אוהב את וארקה ואת קטי. קטי כבר התרגלה. עבדה כאחות ראשית בבית החולים המועצתי. “זקנה בלי חתן,” לחשו מאחור. גם היא ויתרה על עצמה – חייה חיו למען האם ומוטי. מוטי סיים תיכון בהצטיינות. “אמא! אני נוסע לתל אביב! להיבחן באוניברסיטה!” לוארקה כאב בלב. תל אביב… שם מרינה. “אולי תישאר כאן, באוניברסיטה שלנו?” הציעה. “מה פתאום, אמא! צריך להתקדם! עוד תראו, אבנה לכן וילה!” ובאותו יום של המבחן האחרון, לחצר נכנסה מכונית יוקרתית. יצאה… מרינה. וארקה נדהמה. קטי התאבנה עם המגבת ביד. בת קרוב לגיל ארבעים, נראית מיליון דולר. רזה, חליפה יקרה, תכשיטי זהב. “אמא! קטי! שלום!” נישקה את וארקה. “ואיפה…” ראתה את מוטי, אורז כלים במוסך. מרינה נבהלה. בוהה בו בלי למצמץ. ואז – הדמעות הציפו את עיניה. “שלום,” אמר מוטי בנימוס. “את… מרינה? אחותי?” “אחותך…” חזרה. “אמא, צריך לדבר.” ישבו בסלון. “אמא, יש לי הכול – בית, כסף, בעל… אבל אין לי ילדים.” בוכה ולכלוך האיפור היקר מטפטף. “ניסינו הכל – טיפולים, רפואה… כלום. בעלי מתוסכל. אני לא יכולה יותר.” “למה באת, מרינה?” שאלה קטי בשקט. “באתי… לקחת את הבן שלי.” “מה?! נפלת מהראש?! איזה בן?!” “אמא, אל תצעקי! הוא שלי! אני ילדה אותו! אני יכולה לדאוג לו! יש לי קשרים! יתקבל לכל אוניברסיטה! דירה בתל אביב! סיפרתי הכול לבעלי!” “סיפרת? עלינו סיפרת? איך קיללו אותי פה בכפר? קטי…” “קטי? היא נתקעה פה, שתישאר! אבל למוטי יש עתיד! אמא, בזכותך ניצלתי – עכשיו את הבן שלי תחזירי לי!” “זה לא חפץ! לא מחזירים ילד! הוא שלי! אני גידלתי אותו! אני לא ישנתי לילות!” ופתאום נכנס מוטי – שומע הכול. עומד בפתח, לבן כסיד. “אמא? קטי? מה… מה קורה כאן? איזה בן?” “מוטי! זה אני, אמא שלך! אמא האמיתית!” הוא מביט בה, ואז בוארקה. “אמא… זה נכון?” וארקה מכסה פניה, בוכה. וקטי – שקטה, רגועה, מתפוצצת. ניגשת למרינה, ומצליפה לה סטירה לפנים. “מפלצת! קוראת לעצמך אמא?! זרקת אותו כמו גור! ידעת שאמא התרסקה בגללך?! שאותי עזבו כולם?! ואת באה עכשיו – לקחת?!” “די, קטי!” לחשה וארקה. “די? עכשיו אני אגיד את האמת! כן, זו אמא שלך! דחפה אותך לאמא שלי רק כדי לסדר לעצמה חיים בעיר! וזאת,” מצביעה על וארקה, “סבתא שלך – שמרוב אהבה קברה את עצמה בשביל שתיכן!” מוטי שותק. כורע מול וארקה, מחבק אותה. “אמא… אמא יקרה.” מרים ראשו למרינה. “אין לי אמא בתל אביב. אני עם אמא שלי, ועם קטי – אחותי.” אוחז בקטי. “ואת… את יכולה ללכת.” “מוטי! אני אתן לך הכל!” “יש לי הכל – משפחה אמיתית. ואת – אין לך כלום.” *** מרינה נסעה כבר באותו ערב. בעלה לא יצא מהמכונית. מספרים שאחרי שנה עזב אותה לאישה שילדה לו. ומרינה נשארה לבד – עם הכסף, היופי והכעזב. מוטי לא נסע לתל אביב, למד הנדסה במכללה האזורית. “אמא, צריכים בית חדש, אני נשאר.” וקטי? באותו ערב כמו נשמעה קליפה נשברת והחלה לפרוח – בגיל שלושים ושמונה. האגרונום, שעליו ריכלו הנשים – התחיל להסתכל עליה. אלמן עם עבר. וארקה הביטה ודמעות זולגות. סוף סוף – דמעות של אושר. אולי היה כאן חטא, אבל ליבה של אם – מכסה כל חטא.
09
יומן אישי, 15 באוגוסט ביום שבו הבטן שלי התחילה לבלוט בעבודת הדואר, קיבוץ נווה עמית כבר גזר עליי דין. בת ארבעים ושתיים! אלמנה! איזו בושה.
Life Lessons
— את רצית את שניהם? עכשיו תגדלי את שניהם לבד! אני סיימתי— אמר הבעל ויצא בלי להביט לאחור הדלת נסגרה בשקט, אך הצליל נחקק בלבה של אלינה כמו הד שנשאר. זה לא היה טריקת דלת. לא הייתה דרמה. רק עזיבה קרה וסופית. בוגדן לא שב, לא במבט ולא בלב. חודשים קודם, חייה של אלינה השתנו לנצח— מול בדיקת הריון חיובית ואולטרסאונד עם שתי לבבות פועמים. תאומים. נס כפול. לאלינה זה היה ערבוב של דמעות, פחד ושמחה שקשה לבטא. לבוגדן זו הייתה רק בעיה. — אין לנו מאיפה, אלינה… בקושי מסתדרים. לשניים? אין סיכוי, אמר בלי להסתכל לה בעיניים. הדברים כאבו יותר ממה שהייתה מוכנה להודות. אבל הכי כאב היה כשהציע לוותר— עליהם. אל שני הילדים שכבר גרמו לה להרגיש אמא. באותו לילה עמדה מול המראה, הניחה ידיים על בטן שטוחה והרגישה חיבור עמוק. איך אפשר לוותר? איך אפשר לבחור פחד על אהבה? — איפה שאחד אוכל, יהיה מקום גם לשני— אמרה לו יום אחד, בקול רועד אך נחוש. המשיכה בהריון. הביאה לעולם את ילדיה בגאווה, גם כאשר בוגדן הלך והתרחק. קיוותה שכשהיא תחזיק אותם בזרועותיה, עולמו ישתנה. אבל השינוי היה הפוך. אחרי הלידה העייפות הופיעה, המחסור הורגש ובוגדן התרחק סופית. תלונות הפכו לאשמות, האשמות לשתיקות, והשתיקות— לחומות. עד לאותו יום. — את רצית את שניהם, עכשיו תגדלי את שניהם. אני הולך! וזהו. בלי הסבר. בלי חרטה. אלינה נותרה בפתח הדלת, עם שני תינוקות ישנים, ידיים רועדות ולב נשבר— אך לא מתמוטט. היו ימים קשים. לילות בלי שינה. רגעים שבכתה כדי לא להבהיל אותם. אבל בבקרים, ארבע עיניים קטנות הביטו בה כאילו היא עולמם. חיוכים שנתנו לה כוח. היא למדה להיות אמא, אבא, עוגן ונחמה. הבינה שהיא חזקה יותר ממה שחשבה. שהאהבה האמיתית לא בורחת כשקשה. השנים עברו ואלינה נולדה מחדש— לא כי החיים הקלו, אלא כי היא התחזקה. עבדה, נלחמה, גידלה שני ילדים נהדרים. ויום אחד, כשהביטה בהם צוחקים בשמש, הבינה: היא לא ננטשה. היא השתחררה— וזכתה בשתי לבבות אוהבים, לא באחד. כי לפעמים, האושר מגיע לא מהמי שמבטיח להישאר— אלא ממי שבאמת נשאר. והיא נשארה— עבורם, ועבורה. ❤️ השאירו ❤️ בתגובות לכל האימהות שמגדלות לבד, לכל הנשים שלא ויתרו, גם כשנשארו מאחור. כל לב הוא חיבוק.
0266
את רצית את שניהם, עכשיו קחי אותם ותגדלי אותם. אני גמרתי, הולך! אמר יהונתן בלי להביט אחורה. הדלת נסגרה לאט, אבל הצליל נשאר בלבה של מעיין כמו הד הזה שמסרב לדעוך.
© 2026 VesperUm