אני בן 67. כל חיי הלכתי לפי שגרה קבועה. עבדתי 42 שנה בבנק אותו שולחן, אותה כיסא. יצאתי לפנסיה. מעולם לא התחתנתי. אין לי ילדים. אני גר לבד באותה הדירה שהשכרתי כשהייתי בן 28.
אני בן 67. כל החיים שלי התנהלו סביב שגרה אחת מתמשכת. עבדתי 42 שנה בבנק בתל אביב אותו שולחן, אותו כיסא, אותם דוחות אינסופיים. לפני שנה יצאתי לפנסיה.
האם ייתכן שאני פשוט הפכתי למעצבן בעיני בעלי? שמונה שנים הכל התנהל נפלא, ובשנה התשיעית לפתע כל דבר בגלי התחיל להרגיז את מיכאל ובעיקר אני עצמי, גילה.
אני מעצבנת את בעלי…? שמונת שנים הכל זרם כמו מים בנהר הירקון, אבל שנה תשיעית משהו התחיל להיות מוזר. ויותר מהכל אני עצמי, נגה, נהייתי לו בלתי נסבלת.
אני התחלתי לעצבן את הבעל שלי…? שמונה שנים הכל היה סבבה, בתשיעית פתאום כל דבר התחיל לעצבן את אדם, במיוחד אני, יעל. הבעל חזר הביתה מאוחר, טרף איזה
חשבת על זה טוב, רות בן-צבי? קולו של נהג האוטובוס, גבר מזדקן מאחורי הגה של אוטובוס ישן של אגד, בקע מעומעם כאילו הגיע מחדר מדרגות. הוא הביט בה במראה, עיניו
את בטוחה, מרים בן-דוד? שאל הנהג בקול חלול, כמעט כמו הד קל מתוך בטן אוטובוס “אגד” ישן, שחרק קלות בעיקול הדרך. עיניו ננעצו בה ממראת הצד, מלאות
בטוחה במה שאת עושה, מרים בת נועה? קולו של נהג האוטובוס, גבר מבוגר שמסיע את קו 627 המקרטע מירושלים למושב בצפון, נשמע כאילו בקע מתוך חבית ישנה.
איך נפרדנו, אני ועליזה כן, הגענו להחלטה שזה הדבר הנכון עבורנו. דיברנו על זה בשקט, שמרנו על שלווה. אפילו צחקנו מעט. הרי שנינו אנשים תרבותיים.
איך נפרדנו אני ואשתי כן, החלטנו שזה עדיף לכולנו. ישבנו ודיברנו על זה בשקט, שנינו נשארנו רגועים, אפילו התבדחנו קצת. בכל זאת, אנשים תרבותיים.









