זוהרה, נכדיך קִצְצוּ את כל שיחי התות! אפילו השכנה לא נִדְהֵמָה. ואז? הילדים הם. מה זאת אומרת? הם הרסו את כל הקציר שלי! טוֹבִי, למה את מתעצבנת?
אמרת לי היום שנישאתי איתך רק כי אני “נוחה”! ואז? הוא השלים כתף. איך זה רע? מה אתה שוב בלבוש החולצה הישנה ההיא? יעקב ברמת הלב ההוא הביט בביקורתי
אם הילד יראה כמו ההוא, איני אסכים אתן לו חיים ואז אחזיר את זה! קולה היה שקט וקר, כמעט חסר רגש, אמרה אורלי. הכול, מותק, כבר מאוחר מדי, תצטרכי רק לחכות לתוצאה
אם הילד יהיה דומה לואודיע לו שלא רוצה אתן לחיים ואז אניח קול חסר צבע שלפה רונית. כולם, חביבתי, הגיע הזמן לקבל את המציאות, סיכם הרופא, אחרת את עלולה להישאר ללא ילדים.
יומן, 12 באוגוסט 2026 היום, אחרי שנים של שקט, חזרו אלי הזיכרונות כמו גל רועש שמגיעה אל החוף בלילה. אני מתיישב על הכיסא לפני השולחן הקטן במטבח, עט ביד ועטיפה
אם התינוק יהיה דומה לחבר לשעבר ויתרתי אתן לו חיים ואוותר! בקול חסר צבע אמרה אורלי הכל, אהובה, מאוחר מדי, את רק מחכה למועד הלידה, סיכם הרופא, אחרת תוכלי
4. oktober2025 Kære dagbog, Jeg rejste mig. Mit hjerte hamrede så højt, at jeg næsten ikke hørte bestikets klirren eller den dovne snak omkring mig.
Hvornår kan vi flytte ind i jeres nye hus? spurgte svigerforældrene direkte. Forstår du mig ikke? spurgte Lene anspændt. Hvis I allerede har fået alting
מתי נוכל לעבור לבית החדש שלכם? שאלו חמות ישירות. לא ברור? נקטה בתגובה תמר, מתוחה. טוב, אם כבר סיימתם הכול, מניחים שנקרא לכם לבוא לבקר, הוסיף משה, אביה של יוסי.
מתי נוכל לעבור לביתכם החדש? שאלו הסבתות ישר. לא הבנת? נמתחה רונית בעורבות. אם כבר סיימתם את כל העבודות, כנראה שהזמנתם גם אותנו לבוא, המשיך אלי, פיתולו תמים.