HE
נכנסתי לשטח של העמותה בחיפה כשהשמש כבר ירדה לכיוון הים. ביד אחת החזקתי רצועה חדשה, בשנייה תיק עם חטיפים לכלבים. הכל היה מתוכנן בראש: אני פותחת את הדלת
HE
# הכלב שחיכה ברציף בקריית שמונה אבנר זיסקינד עובד ברכבת ישראל תשע-עשרה שנה. תחנת קריית שמונה הקטנה, שני רכבות ביום בקושי, ורוב הזמן שקט כזה שאתה שומע את
HE
אני עובדת בקבלה של בית עסקים ברחוב העצמאות בחיפה. הקיץ היה כבד. מכונת הקפה התקלקלה במאי, ומאז כולנו שותים נס קפה מצנצנת שמישהי מהנהלת חשבונות הביאה.
HE
אילנה ידעה מי מחזיק את הבית כשאין מריבות. לא הצעקות מנהלות נישואים, ולא הדמעות. מי שמחזיק את התיק עם החוזים, את הדרכון של הבן בצבא ואת הקוד של השער — הוא זה ששולט.
HE
בצהרי יום שישי, עם ריח הים מהמפרץ, יובל חזר הביתה רעב. מהמטבח עלה ריח של בשר עם תפוחי אדמה, שום טרי ולחם שזה עתה נאפה. הוא נכנס. דנה ותמר ישבו ליד השולחן.
HE
איתי היה בן תשע, ובחיים שלו הייתה רק בקשה אחת. הוא רצה לראות את הים. לא בסרטון, לא בתמונה. אמיתי. כזה שאפשר להיכנס אליו עד הברכיים ולבנות ארמון מחול רטוב.
HE
בסוף ספטמבר עמדתי ליד החממה עם ידיים שחורות מאדמה. החום עוד לא נשבר לגמרי, אבק דק עלה מהשביל, ומרסל — אמא של ערן — ניצבה ליד תא המטען של הרכב של דנה ופיקדה.
HE
החתול שקל בערך שלושה קילוגרמים, לא יותר. וזה היה הדבר המוזר: שלושת הקילוגרמים האלה היו כבדים יותר משתים־עשרה השנים שארז וליאורה חיו יחד.
HE
גיורא היה בן חמישים ושמונה, אדריכל עם משרד קטן בכרמל, והיו לו שלושה כללים למקרר. אני, דליה, בת ארבעים ושבע, גרושה טרייה, עברה לגור אצלו בדירה היפה בשדרות הציונות בחיפה.
HE
בשעה אחת־עשרה וחצי בלילה עצרתי את הקורולה מול השער הכחול־כהה של המקלט. האוטו עוד צפצף כשפתחתי את הדלת, כי מנוע לא כיביתי. בתוך תא המטען ישבו חמש קופסאות קרטון.