HE
אני מגדל בקר בגליל התחתון, ליד כפר תבור, כבר עשרים ושתיים שנה. הבית שלי נמצא בקצה השטח, ומעבר לגדר החשמלית מתחילה חורשת האלונים ששייכת לרשות הטבע והגנים.
HE
רינה כהן מנתה קילומטרים לא במד המרחק, אלא על האצבעות — ארבע שעות וארבעים דקות, אם לא היו פקקים בכניסה לבאר שבע. נסעה בדרך הזאת כבר בפעם השבע־עשרה השנה
HE
רבקה עמדה במטבח שלה בחיפה, שתי ידיה שקועות בקערת בצק שלא הפסיקה לגבל כבר עשר דקות, הרבה יותר ממה שהמתכון דרש. מבעד לחלון נראתה חצר הבניין ברחוב הרצל, ובה
HE
אני זה שנשאר בפנים. תפתחו את הדלת, תבינו את זה קודם. קוראים לי איתמר, בן שלושים ואחת, ואני עובד בתחזוקה בחניון התת-קרקעי ברחוב אבן גבירול בתל אביב, קומה מינוס שלוש.
ברק שפירא, רופא מרדים מבית חולים איכילוב, לא התכוון להישאר שם. הוא תכנן לחזור לתל אביב, לחבק את הילדים, לספר להם איך זה — לעמוד על הגג של העולם.
HE
בכלבייה העירונית ברמת גן, בכלוב מספר שבע-עשרה, שוכבת כלבה בת ארבע וחצי, גזע לברדור מעורב, שם: לונה. הוחזרה לפני שמונה ימים. לא נשכה אף אחד.
HE
הוא היה מונח בפינה הכי רחוקה של הכלוב, עם החוטם צמוד לרשת המתכת הקרה. לא נבח, לא קם, לא זז כשהמטפלת עברה עם דלי המזון. סתם שכב שם, גוש פרווה אפורה-לבנה
HE
בידיים רועדות מסרה לי מיכל אזולאי את כלוב ההובלה, ולרגע חשבתי שהיא פשוט הפסיקה לאהוב את החתול. לעיתים רחוקות טעיתי כל כך. החתלתול הקטן ישב בשקט בכלוב הדהוי
HE
תמר בן־עמי לא ציפתה שהמשפט הזה יעצור אותה באמצע גלילה בפייסבוק, בשעה עשר בלילה, כשהיא כבר בפיג'מה ועם כוס תה שהתקרר לה על השידה. מישהי כתבה בתגובה: "
HE
אני המטפלת הסיעודית של גברת רבקה, ואני נכנסת לדירה שלה בשדרות כצנלסון כל בוקר בשבע, אחרי שאני מחליפה שתי אוטובוסים מבת ים. יש לי בערך שלושים וחמש דקות