Life Lessons
אושר שנולד מחדש: מאבל כבד לאהבה מפתיעה – סיפורה של מרינה, אלמנה מרמת גן, המחפשת שלווה בצפון ופוגשת את ולנטין הקצרי והמקסים שמנסה בעקשנות לכבוש את ליבה, דרך ירקוני יער, חברות מפתיעה עם ויקה העליזה, לבטים, התלבטויות, בגידות, ילדים מתבגרים מתמרדים – ואיך הכל הופך למשפחה חדשה, על אף הקשיים, כשלבסוף נכד בשם מירוסלב מביא פיוס ושלווה לבית הישראלי
07
גבר, תפסיק לעקוב אחרי בכל מקום! אמרתי לך שאני בשנה על בעלי. אל תרדוף אחרי! כבר מתחילה לפחד ממך! הגבתי בצליל שהלך והפך לצעקה. אני זוכר, אני זוכר…
Life Lessons
ילד בן 7, כולו חבול, נכנס בלילה למיון כשהוא מחזיק בזרועותיו את אחותו התינוקת… מה שאמר אחר כך שבר לכולם את הלב
02k.
היה זה מעט אחרי אחת בלילה, כשעידן שכטר, ילד בן שבע, דחף בקושי את דלת חדר מיון של המרכז הרפואי הדסה בירושלים. הוא היה יחף, רועד, ובזרועותיו הידק אליו חזק
Life Lessons
חסרי בית לנינה לא היה לאן ללכת. ממש לשום מקום… “אפשר לישון כמה לילות בתחנה המרכזית. ואז?” פתאום עלה בראשה רעיון מציל: “הצימר! איך שכחתי? טוב, לקרוא לזה צימר זה הגזמה… יותר כמו צריף מתפורר. אבל עדיף להגיע לשם, מאשר להסתובב בתחנה,” חשבה נינה. היא עלתה לרכבת הפרברית, נשענה לחלון הקר והעצימה עיניים. הזיכרונות הכואבים חנקו אותה. לפני שנתיים איבדה את שני הוריה ונשארה לבד, בלי אף אחד לצדה. לא היה מי שישלם על הלימודים; נאלצה לעזוב את האוניברסיטה ולחפש עבודה בשוק. אבל הגורל חייך אליה לרגע קצר. היא פגשה את אהבת חייה – תמיר, בחור טוב וישר. אחרי חודשיים ערכו חתונה קטנה וצנועה. החיים היו אמורים להאיר לה פנים… אך שוב הגורל העמיד אותה במבחן. תמיר שכנע אותה למכור את דירת הוריה בתל אביב, בשביל לפתוח עסק משלהם. תמיר תיאר הכול נפלא, ונינה האמינה בו. “כשהמצב הכלכלי ישתפר, נחשוב גם על ילד — אני כל כך רוצה להיות אמא!” העסק, לצערה, נכשל. בעקבות מריבות בלתי פוסקות על הכסף שירד לטמיון, היחסים ביניהם התערערו במהירות. לבסוף, תמיר הביא אישה אחרת הביתה וזרק את נינה מהדירה. בתחילה רצתה לפנות למשטרה, אבל הבינה שאין לה במה להאשים אותו. היא, במו ידיה, מכרה את הבית ונתנה לו את כל הכסף… *** כשהגיעה לתחנה בפרברים, צעדה לבדה על הרציף. האביב רק החל, עונת הצימרים עדיין לא נפתחה. שלוש שנים לא דרכה במקום, הגינה היתה מוזנחת והצריף במצב גרוע. “לא נורא,” חשבה לעצמה, “אחזיר את הכול לקדמותו”, אף שידעה עמוק בפנים שלעולם כבר לא יהיה כמו פעם. היא מצאה בקלות את המפתח מתחת למרפסת, אבל הדלת ישנה ושקעה – לא נפתחה. ניסתה בכוח, לשווא. עייפה, קרסה על המדרגה ופרצה בבכי. פתאום, ראתה עשן בחצר השכן ושמעה רעשים. קיוותה שזה השכנים, ורצה לשם. — דודה רינה, את בבית? — קראה. במקום ראתה גבר מבוגר ומוזנח, מחמם מים בכוס סדוקה על מדורה קטנה. — מי אתה? איפה דודה רינה? — שאלה, נבהלת. — אל תפחדי, בבקשה אל תתקשרי למשטרה. אני לא מזיק לאף אחד, גר רק בחצר. המבטא שלו היה תרבותי ומלומד, הפוך מכל סטריאוטיפ של “הומלס”. — אתה חסר בית? — שאלה נינה בחוסר טאקט. — כן, את צודקת, — אמר בלחש. — את מהשכנים? אל תדאגי, לא אפריע. — איך קוראים לך? — מיכאל. — ושם האבא? — פישר, — הופתע. נינה הביטה בו. הבגדים בלויים אך נקיים יחסית, והזקן נראה מטופח להפתיע. — אין לי למי לפנות… — אמרה בקול חנוק. — מה קרה? — שאל ברוך. — הדלת לא נפתחת… — אפשר שאנסה לעזור? — אשמח מאוד! בזמן שמיכאל התעסק בדלת, נינה הרהרה: “מי אני שאשפוט אותו? הרי עכשיו גם אני חסרת בית…” — נינה, הדלת פתוחה! — אמר וחייך. — את נשארת לישון כאן? — ברור, איפה כבר אלך? — יש חימום? — יש אח, אבל אין לי מושג איך להפעיל… — יש עצים? — לא יודעת, — הודתה. — בסדר, אמצא משהו, — אמר ברוגע ויצא מהחצר. נינה החלה לסדר את הבית המזנח. היה קר, רטוב ומדכא. לחשבה איך תשרוד שם. במהרה חזר מיכאל עם עצים, והיא הופתעה כמה שמחה לראות בן-אדם נוסף בסביבתה. הוא ניקה את האח והדליק אותו. הבית התחמם. — עכשיו רק להוסיף קצת עצים מדי פעם. אל תדאגי, יהיה חמים עד הבוקר, — הסביר. — ואתה? — אשאר אצל השכנים. אני מעדיף לא לשוב לעיר… לא מחפש לזעוף בזיכרונות. — מיכאל, בוא נאכל ארוחת ערב חמה ואז תלך, — קבעה נינה. לא התווכח, התיישב ליד האח. — מותר לשאול? אתה בכלל לא נראה כמו חסר בית, למה הגעת למצב הזה? מיכאל סיפר שהיה מרצה באוניברסיטה, חוקר, חי הרבה שנים למען אחרים. הזקנה הגיעה לפתע, והוא נשאר לבד. לפני שנה, בת-אחיו נועה הציעה שתעזור לו, אם יוריש לה את הדירה בתל אביב. הוא התלהב והסכים. היא שכנעה אותו למכור את הדירה בעיר לחוצה ולקנות בית קטן בפרבר שקט. אחר כך הציעה להפקיד את כל הכסף בבנק. — דוד מיכאל, תשב כאן רגע, אני אברר מה קורה בפנים, אין טעם לסחוב את השקית, — אמרה ונכנסה לבנק. הוא חיכה. שעה, שעתיים, שלוש… נועה לא חזרה. נכנס לבנק — הכול ריק, יציאה אחורית פתוחה. ניסה ללכת אליה הביתה — דיירת אחרת פתחה והסבירה שנועה עזבה לפני שנתיים. — לא סיפור משמח, — נאנח. — מאז אני ברחוב… עדיין לא מאמין שאין לי יותר בית. — גם אצלי כך… — סיפרה נינה בקול שקט. — לפחות אני כבר גרתי חיים שלמים… ואת?? עזבת לימודים, בלי דירה… אבל אל תדאגי, תמיד יש פתרון. את צעירה, הכל עוד לפנייך, — ניסה לעודד. — נמאס לדבר רק על הצרות! בוא נאכל, — חייכה. היא התבוננה איך אכל בתיאבון. לפתע הבינה כמה בודד הוא ואיך אליו אף אחד לא דואג. — נינה, אשמח לעזור לך לחזור לאוניברסיטה. יש לי שם חברים, אביא לך מכתב המלצה למרצה הראשי. — תודה רבה, זה מאוד יעזור! — תודה על הארוחה והחברה. אצא לדרכי, כבר מאוחר, — אמר. — אל תלך. יש כאן שלושה חדרים, תבחר מה שמתאים. האמת, אני פוחדת להישאר לבד וגם מהאח… אל תעזוב אותי כאן לבד? — לא, לא אעזוב, — הבטיח ברצינות. *** עברו שנתיים… נינה סיימה בהצטיינות את הלימודים, עם תחושת גאווה חזרה אל הצימר. — שלום! — קראה, חיבקה את “סבא מישל”. — נינה! ילדה שלי! למה לא התקשרת? — שמח לראותה. — הבאתי עוגה, שים מים לתה, נחגוג! הם ישבו, שתו תה והתעדכנו. — שתלתי כאן גפן, פה תהיה פרגולה נעימה, — סיפר מיכאל. — מעולה! בעצם, אתה בעל הבית פה, תעשה מה שמתאים לך. אני רק מתארחת. הוא השתנה לחלוטין. כבר לא היה לבד. יש לו בית, יש לו נכדה — נינה. גם לה חזר הרצון לחיים. מיכאל הפך למי שממלא עבורה את מקום המשפחה, ונינה מודה לגורל שהפגיש ביניהם ברגע הכי חשוך.
0148
אין לי לאן ללכת. פשוט ככה… “אפשר אולי לבלות לילה-שניים בתחנה המרכזית. אבל אחרי זה?” פתאום הבזיקה לי מחשבה מצילת נפש: “
Life Lessons
חתול רחוב הסתנן לחדרו של טייקון ישראלי בתרדמת… ומה שקרה אחר כך היה נס שגם הרופאים לא יכלו להסביר!
021
חתול רחוב מצא דרכו אל חדרו של איל הון ירושלמי בשעת שפל ומה שהתרחש לאחר מכן היה נס שאפילו הרופאים לא יכולים להסביר… היה זה מזמן, בימים אחרים, כשעוד
Life Lessons
באחוזה נישא ריח בשמים צרפתיים ואי אהבה. ליזי הקטנה הכירה רק ידיים חמות אחת – ידי העוזרת נורה. אך יום אחד נעלם כסף מהכספת, וידיים אלו נעלמו לנצח. חלפו עשרים שנה. עכשיו ליזי עצמה עומדת בפתח – עם ילד בין זרועותיה ואמת שבוערת בגרונה… *** הבצק הריח כמו בית. לא הבית ההוא עם גרם המדרגות השישיות ונברשת הקריסטל, שבו בילתה את ילדותה, אלא בית אמיתי – כזה שהמציאה לעצמה, יושבת על שרפרף במטבח ומביטה בידיים של נורה, אדומות מהמים, לשות את הבצק. “למה הבצק חי?” שאלה ליזי בת החמש. “כי הוא נושם,” ענתה נורה בלי להפסיק לעבוד. “תראי איך הוא מתנפח? הוא שמח שהוא ייכנס לתנור. מוזר, לא? לשמוח מהאש.” אז היא לא הבינה. עכשיו – כן. היא עמדה בשולי דרך עפר שבורה, מחזיקה את מיקי בן הארבע קרוב לחזה. האוטובוס נסע והותיר אותם בשממת דמדומי פברואר, סביבה רק שקט – השקט המיוחד של כפר שבו שומעים שלג חורק תחת צעדי זר מרחוק. מיקי לא בכה. הוא כמעט ולא בכה בחצי השנה האחרונה – למד. רק הביט בעיניו הכהות והרציניות, וליזי רעדה כל פעם מחדש: העיניים של שלומי. הסנטר שלו. השתיקה שלו, שמתוך שתיקה תמיד הסתתר משהו. לא לחשוב עליו. לא עכשיו. “אמא, קר לי.” “אני יודעת, קטן. נגיע עוד רגע.” היא לא ידעה כתובת. לא ידעה אפילו אם נורה חיה – עשרים שנה עברו, חיים שלמים. כל שזכרה: “מושב אורנים, אזור הצפון”. וריח הבצק ההוא. וחום הידיים היחידות בכל הבית הגדול שליטפו אותה סתם כך, בלי סיבה. הדרך עברה ליד גדרות עקומים, פה ושם אור חלש מן החלונות – צהוב, עמום, אבל חי. ליזי נעצרה ליד הבית הכי בקצה – פשוט כי הרגליים לא נשאו אותה יותר, ומיקי נהיה כבד לגמרי. השער חרק. שתי מדרגות עץ מכוסות שלג. דלת ישנה, עם צבע מתקלף. היא דפקה. שקט. אחר כך – צעדים איטיים. קול יניקה של בריח נגרר. וקול – צרוד, מזדקן, אבל כל כך מוכר שלליזי נעתק הנשימה: “מי נגרר לפה בחושך כזה?” הדלת נפתחה. על הסף עמדה סבתא קטנה עם סוודר סרוג מעל כותונת לילה. הפנים – כמו תפוח אפוי, אלף קמטים. אבל העיניים – אותן עיניים. כחולות דהויות, עודן חיות. “נורה…” הסבתא קפאה. ואז הרימה את היד – אותה יד עמלה, עם אצבעות קלועות – וליטפה את לחיה של ליזי. “אלוהים אדירים… ליזי’לה?” הברכיים של ליזי קרסו. היא עמדה, מחזיקה את הבן שלה, לא הצליחה להוציא מילה – רק דמעות זרמו, חמות, על הלחיים הקפואות. נורה לא שאלה כלום. לא “מאיפה?”, לא “למה?”, לא “מה קרה?”. היא פשוט הורידה את המעיל הישן מהוו ליד הדלת וכיסתה את ליזי. אחר כך לקחה בעדינות את מיקי – הוא אפילו לא זז, רק הביט בעיניו הכהות – וחיבקה אותו. “נו, הגעת הביתה, יונה שלי,” אמרה. “בואי, בואי, יקירה.”
010
ברחוב הירקון עמד ריח של בושם יוקרתי ומרירות. ילדה קטנה בשם עטרה הכירה רק זוג ידיים חמות אחד הידיים של רות המטפלת. אבל יום אחד, נעלמו מהכספת עשרים אלף שקלים
Life Lessons
“בבקשה… אל תשאיר אותי לבד שוב. לא הלילה.” אלו היו המילים האחרונות של קלווין הלברט, קצין גמלאי בן 68 מתל אביב, Moments לפני שהתמוטט על רצפת הפרקט בסלון ביתו. היחיד ששמע אותן היה שותפו הנאמן, ריינג’ר – כלב השירות הגרמני המזדקן שלצידו בילה תשע השנים האחרונות. קלווין מעולם לא היה טיפוס שמראה רגשות. גם אחרי הפרישה, גם אחרי שאיבד את אשתו, שמר הכל בפנים. ברוב השכונה הכירו אותו כאלמן השקט שמטייל לאט עם הכלב הזקן שלו. שניהם דידו באותו קצב, כאילו הזמן מכביד עליהם יחד. עבור רוב האנשים, הם נראו כמו שני לוחמים עייפים שלא צריכים אף אחד. אבל באותו ערב חורפי, הכל השתנה. ריינג’ר נם ליד מפזר החום כששמע את הרעש – קול גופו של קלווין מתרסק על הרצפה. הכלב הרים את ראשו, כל חושיו נדרכים. הוא הריח פחד מיד. שמע את הנשימות הכבדות. ברגליים כואבות, זחל ריינג’ר לכיוון שותפו. נשימותיו של קלווין נשמעו לא טוב – רדודות, לא סדירות. אצבעותיו רעדו. קולו נשבר. ריינג’ר לא הבין את המילים, אבל הבין היטב: פחד. כאב. פרידה. ריינג’ר נבח. ועוד פעם. חזק. נואש. הוא גרד בדלת הקדמית, ציפורניו שורטות בעץ עד שהתחילו לדמם. נבח בקול רם יותר ויותר, עד שקולו הדהד מהמרפסת אל חצר השכנים. אז לנה, שכנתו הצעירה שנהגה להביא לו מאפינס ביתיים, רצה במהירות. היא הבינה שזה לא נביחות שעמום – זה היה תמרור מצוקה. היא דהרה לדלת, שננעלה. דרך החלון ראתה את קלווין שוכב חסר תזוזה. “קלווין!” קראה בפחד, אצבעותיה מחפשות את המפתח הרזרבי מתחת למפתן, “למקרה שמשהו קורה”, כמו שאמר פעם. היא הצליחה לפתוח ונכנסה, בדיוק כשעיניו של קלווין התגלגלו לאחור. ריינג’ר עמד מעליו, מלקק את פניו, מיילל יללה קורעת לב. “מוקד חירום – השכן שלי, הוא לא נושם!” תוך דקות, פרמדיקים מילאו את הסלון. ריינג’ר – כלב רגוע בדרך כלל – נעמד בין קלווין לצוות. “גברת, צריך להוציא את הכלב!” לנה ניסתה למשוך, אבל ריינג’ר עמד איתן, מביט במבט מלא תחנונים. הפרמדיק המבוגר, הריסון, הביט בכלב, ראה את השיער האפור, התג, הצלקות. “זה לא כלב רגיל,” לחש. “הוא פשוט עושה את התפקיד שלו.” הריסון כרע ובקול שקט אמר, “אנחנו כאן כדי לעזור לשותף שלך, חבר.” ריינג’ר זז בצד, אך נשאר צמוד לקלווין. כשהרימו את קלווין לאלונקה, הוא השמיע יללה עמוקה כל כך שהשקט החריש את כולם. ריינג’ר ניסה לקפוץ לאמבולנס; רגליו קרסו. “אי אפשר, זו המדיניות,” אמר הנהג. “קלווין…” לחש קלווין, בקושי. הריסון הביט באיש ובכלב, סגר שפתיים: “לעזאזל עם הנהלים. העלו אותו.” העלו את הכלב, והדופק של קלווין התייצב. ארבע שעות אחרי בחדר בית החולים, אחות מגלה שריינג’ר שם, על שמיכה. הרופא מאשר “חריגת חמלה”. ריינג’ר קם, מגיע למיטה. קלווין בוכה, מלטף אותו. “חשבתי שהשארתי אותך לבד,” הוא לוחש. ריינג’ר מלקק את דמעותיו. האחות ביוצאת, דומעת: “הוא לא רק הציל אותך. נראה לי שגם אתה הצלת אותו.” אותו לילה, קלווין כבר לא התמודד לבד עם החושך. ידו אחזה בכף רגלו של ריינג’ר – שני שותפים לדרך, מבטיחים בלב: לא נשארים לבד, לעולם. הסיפור הזה מיועד לכל מי שצריך אותו עכשיו. 💖💖
020
“בבקשה… אל תשאיר אותי לבד שוב. לא הלילה.” אלו היו המילים האחרונות של יעקב לוי, קצין משטרה לשעבר בן 68, שלחש רגע לפני שקרס על רצפת הפרקט
Life Lessons
Ella nunca estuvo sola. Una historia sencilla Amanecía en una fría y tardía mañana de invierno madrileña. Los empleados de limpieza arrastraban sus palas por el patio con ese peculiar sonido que anuncia un nuevo día. La puerta del portal no dejaba de golpear, liberando a los vecinos que salían apurados rumbo al trabajo. El gato Filemón, apodado File, contemplaba la escena desde la ventana del sexto piso, con mirada atenta. En otra vida, File había sido banquero y no pensaba en nada más que en el dinero. Pero ahora sabía que había cosas mucho más valiosas. Había aprendido que no hay nada como una mirada cálida, el cariño sincero y tener un techo bajo el que refugiarse. El resto viene solo. File se giró: sobre el viejo sofá dormía la abuela Valentina, quien le había salvado la vida. Saltó del alféizar y, sigiloso, se acurrucó junto a su cabecera, apoyando su peluda y cálida piel sobre la cabeza de la abuela. File sabía que, cada mañana, a la abuelita Valentina le dolía la cabeza, y hacía todo lo posible por aliviarla. —¡Filete, sí que eres buen médico! —susurró la anciana al despertar y notar su cuerpecito—. Otra vez se me ha pasado el dolor, gracias, mi niño. ¿Cómo lo haces? File agitó la pata despreocupadamente, como diciendo que para él era pan comido y podía hacer mucho más. Pero entonces se escucharon leves gruñidos desde la entrada; era la perra Gavina, muerta de celos. Gavina llevaba años siendo la fiel compañera de la abuela Valentina. Ante cualquier paso extraño en la escalera, ladraba enérgicamente para que todos supieran que con la abuela nadie se metía. Y por eso mismo, Gavina se consideraba la jefa de la casa. “¿Qué habrá sido ella en otra vida? ¿Jefa de obras? ¿Policía local, quizá?”, pensaba File, observando a la perra, “Demasiado gritona, pero bueno, ¡es noble! Quizá sí es más seguro con ella.” —Ay, mis tesoros, ¿qué haría yo sin vosotros? —murmuró la abuela Valentina mientras se incorporaba con dificultad—. Enseguida os doy de comer y luego salimos un paseíto. Y si esta semana llega la pensión, compro pollo. La palabra “pollo” desató un estallido de alegría. File amasó el sofá con sus zarpas y empezó a ronronear ruidosamente, restregando la cabeza contra la delicada mano artrítica de la abuela. —¡Vaya, qué listo eres, entiendes todo! —se enterneció la abuela. Gavina ladró suavemente, indicando que ella también había entendido, y se empujó con su hocico mojado contra las rodillas de Valentina. “Qué calor traen sus almas, hacen el hogar más cálido y el corazón menos solo”, pensó la abuela sonriendo. “Cuando me muera, ¿qué pasará? Nadie lo sabe con certeza. Yo quisiera ser gato, para que buenas personas me adopten. Perro, no, no me veo: no sé ladrar, soy callada. Bueno, quién sabe… pero de gata sería muy dulce. Sólo espero caer en buenas manos.” —¡Anda, vaya ocurrencias! —suspiró de repente la abuela—. Estas cosas piensa una cuando se hace mayor. No se dio cuenta de cómo el gato, divertido, miró con sorna a la perra: Quiere ser gato, no perro. Ahora File, además, había aprendido a leer pensamientos, un regalo nada despreciable. Así andaban las cosas, ¡a lo que hemos llegado!
01
No era una mujer sola. Una historia sencilla. El alba apenas asomaba en una fría mañana de invierno madrileña. Abajo, en el patio de la corrala, los barrenderos
Life Lessons
שנים הייתי צל דומם בין מדפי הספרייה העירונית הגדולה – הנחבאת מהעולם כאשת ניקיון אלמונית, עד שיום אחד בתי אימאני, ילדה אפריקאית ישראלית בת שמונה שנותרה איתי לאחר פטירת בעלי, חלמה להיות סופרת ולכבוש את עולם הספרים שכולו היה חסום בפניה; הדרך הארוכה של השתיקה, ההקרבה והמאבק במנהלים אדישים, הפכה בסוף למסע שבו הילדה שגדלה בקצות הארכיון חזרה כמומחית עטורת פרסים מאנגליה – והפכה את הספרייה המוזנחת למרכז תרבות תוסס, כשאני במרכזו, לא רק האישה המנקה, אלא אמה של האישה שהחזירה לעיר את הקסם של הסיפורים.
02
שנים רבות הייתי צל שקט בין המדפים של הספרייה העירונית הגדולה. איש לא באמת ראה אותי, וכך טוב היה בעיניי, או כך לפחות חשבתי. שמי תמר בן-דוד, הייתי אז בת
Life Lessons
Siempre estaré contigo, mamá. Una historia en la que puedes creer La abuela Valentina no veía la hora de que llegase la tarde. Su vecina, Natalia, una mujer sola de casi cincuenta años, le había contado algo que la tenía completamente descolocada. Para demostrarle que no mentía, hasta la había invitado a su casa aquella noche, prometiéndole mostrarle algo peculiar. Todo había empezado con una conversación trivial. Natalia, esa mañana, iba camino al supermercado y decidió pasar por casa de la abuela Valentina: —¿Te traigo algo, Valen? Voy a la tienda de al lado, quiero hornear una empanada y comprar alguna cosilla más. —Siempre he pensado que eres una buena mujer, Natalia, generosa y atenta. Te recuerdo de niña. Es una pena lo de tu vida, tan sola siempre. Pero te observo y no te veo triste, ni te quejas. No como otras… —¿Y qué voy a lamentarme, Valen? Tengo un hombre al que amo, solo que de momento no podemos vivir juntos. Pero ya te lo contaré. A nadie más se lo habría contado, pero a ti sí. Además, hay otras cosas que quiero compartirte. —Confío en ti y, total, aunque se te escape, nadie me creería —rió Natalia—. Dime, ¿qué necesitas? Al volver te preparo un té y te cuento cómo me va la vida. Te alegrarás por mí y ya verás que no tienes nada que lamentar. A la abuela Valentina no le hacía falta nada especial esta vez, pero le pidió a Natalia pan y unos dulces para el té, dejándose llevar por la curiosidad de saber qué quería revelarle su vecina. Natalia le llevó el pan y los dulces, y Valentina preparó un té aromático, dispuesta a escuchar. —Valen, seguro recuerdas lo que me pasó hace veinte años. Ya tenía casi treinta. Estuve con un hombre, pensábamos casarnos. Quizá no le amaba, pero era una buena persona. Creí que una familia y un hijo daban sentido a la vida. Nos mudamos juntos, yo quedé embarazada. En el octavo mes nació una niña, vivió apenas dos días y falleció. Casi pierdo la razón del dolor. Me separé, ya nada nos unía. Pasaron unos dos meses… Y poco a poco volví en mí. Y entonces… Natalia miró expectante a la abuela Valentina: —No sé ni cómo contarte lo que pasó después. Tenía la cuna de mi hija preparada en el dormitorio. Dicen que es mala suerte comprar todo antes, pero yo no creía en esas cosas… Una de esas noches me despierta un llanto… un llanto de bebé. Pensé que era mi mente, que sólo lo imaginaba por el dolor. Pero volvió, y ahí estaba… En la cuna… una niña pequeña. La cogí en brazos y la felicidad me ahogó. Me miró, cerró los ojos y se quedó dormida. Y así empezó todo. Cada noche, mi niña venía a mí. Hasta le compré biberón y leche de fórmula. Apenas comía, pero si lloraba y la tomaba en brazos, me sonreía, cerraba los ojos y dormía. —¿Pero cómo puede ser?, —la abuela Valentina escuchaba embelesada—. Eso es imposible… —Eso creía, ¡pero era real! —Natalia se sonrojó por la emoción. —¿Y después? —la abuela Valentina, incrédula, se metió un caramelo en la boca y sorbió el té—. —Sigue igual desde entonces —Natalia sonrío feliz—. Mi pequeña vive en otro mundo, allí tiene mamá y papá, pero no me olvida. Viene por las noches, casi todos los días. Un día me lo dijo claramente: —Siempre estaré contigo, mamá. Estamos unidas por un hilo invisible que nada puede romper. A veces dudo: ¿será un sueño? Pero hasta regalos me ha traído de ese mundo. Eso sí, aquí no duran, se desvanecen como la nieve en primavera. —¿De verdad? —la abuela Valentina tragó otro sorbo, asombrada por la historia. —Por eso quiero que vengas, que lo veas y me confirmes que no estoy loca, que lo que veo es real. Aunque creo, me reconfortaría… Aquella noche, la abuela Valentina fue a casa de Natalia. Se sentaron en la penumbra, charlaron, y cuando ya sentían sueño, de pronto una suave luz iluminó la habitación, el aire centelleó, y apareció delante de ellas… una joven dulce: —¡Hola, mamá! He tenido un día estupendo y quiero contártelo. Este es mi regalo para ti —la joven dejó unas flores sobre la mesa. —Hola, señora —la joven vio a la abuela Valentina—. Qué despiste, mamá me dijo que querías verme. Soy Marian— En poco, la joven se despidió y pareció disolverse en el aire. La abuela Valentina permaneció muda, asombrada. Tardó en reaccionar: —Desde luego, Natalia, hay cosas en esta vida… De veras que es posible. Tu hija es una belleza, se parece a ti. Me alegro mucho por ti, Natalia. Eres feliz, aunque no lo parezca, quizás más que nadie. ¡Quién lo diría! Jamás lo habría creído de no verlo con mis propios ojos. ¡Qué maravilla! Te lo agradezco mucho. Es como si me hubieras abierto los ojos. Qué mundo más inmenso, la vida sigue en todas partes, hasta dan ganas de perder el miedo a la muerte. ¡Mucha felicidad, Nati! Las flores de la mesa se iban volviendo cada vez más pálidas… En nada, desaparecieron. Pero Natalia, al despedir a su vecina, sonreía satisfecha. Mañana sería un día maravilloso. Vería a Arcadio, a quien tanto amaba. Y sentía que él también la amaba. ¿Cómo podía saberlo? Eso no se puede contar. Y algún día, seguro, los juntaría a todos. A los más queridos y cercanos para ella: a Marian y a Arcadio.
00
Siempre estaré contigo, mamá. Una historia que parece increíble Hoy no he podido evitar sentirme inquieta y emocionada a partes iguales durante todo el día.
Life Lessons
שלוש בלילה, טלפון מצלצל – דימיטרי מתקשר לאמא שלו מבוהל אחרי שמצא רועה גרמני פצוע באמצע הכביש: האם שלמדנו ממנה לזכור שכל יצור זקוק לרגע של חמלה, משנה לבבות גם באמצע הלילה.
07
נעמי רימון התעוררה בשלוש לפנות בוקר מצליל רטט עיקש של טלפון ישן על שידת הלילה שלה. היא שפשפה את עיניה בתמיהה, לא מבינה מי מתקשר בשעה כזו, לקחה את הטלפון
© 2026 VesperUm