Life Lessons
אולגה הקדישה את כל היום להכנות לחגיגת השנה החדשה: ניקיון, בישולים, סידור שולחן. זהו ערב השנה האזרחית הראשונה שלה לא עם ההורים, אלא עם אהוב ליבה. כבר שלושה חודשים שהיא גרה אצל טולי בדירתו – הוא מבוגר ממנה ב-15 שנה, גרוש, משלם מזונות וגם אוהב לשתות מדי פעם… אבל כל זה מתגמד כשאוהבים באמת. אף אחד לא הצליח להבין מה בדיוק עשה אותו לכל כך מושך בעיניה: הוא ממש לא חתיך, בלשון המעטה, אופיו קשה מנשוא, קמצן בלתי נסבל, וכסף כמעט אף פעם אין לו – ואם יש, זה רק לעצמו. ודווקא בו התאהבה אוליה. כל שלושת החודשים האלו היא קיוותה שטולי יעריך עד כמה היא אשת חיל שמבינה דרך ארץ, וירצה לשאת אותה לאישה. הוא הרי בעצמו אמר: “צריך לחיות יחד, לראות איך את מסתדרת בבית. שלא תתגלי כמו הגרושה שלי.” מי הייתה הגרושה – נשאר תעלומה, כי הוא אף פעם לא סיפר. לכן אוליה התמסרה: לא כעסה כשהגיע שיכור, בישלה, כיבסה, ניקתה, קנתה מצרכים מהכסף שלה (שלא יחשוב שהיא מחפשת רק כסף). אפילו את שולחן החג מימנה בעצמה, וקנתה לו טלפון חדש במתנה. בזמן שאוליה עסקה בהכנות, גם טולי “התכונן” בדרכו – כלומר, השתכר עם חברים. הוא חזר שמח וצהלול וסיפר שבערב השנה החדשה יבואו אליהם אורחים – חבריו, שאוליה כלל לא מכירה. השולחן היה כבר ערוך, שעה עד חצות – מצב הרוח ירד, אבל אוליה שתקה, רק לא לשבור את הכלים – היא הרי לא כמו האקסית שלו. חצי שעה לפני חצות נכנסה לבית חבורה עליזה – גברים ונשים שיכורים. טולי מייד התעודד, הושיב את כולם לשולחן והחגיגה המשיכה. אפילו לא הציג את אוליה בפני האורחים, ואף אחד לא התייחס אליה – רק אכלו ושתו, דיברו וצחקו ביניהם. כשהעירה שבקרוב חצות ואולי כדאי למלא כוסות שמפניה, מבטים זרים הופנו לעברה כאילו הייתה פשוט אורחת לא קרואה. “ומי זאת בכלל?” שאלה מישהי בקול שיכור. “שכנה למיטה,” פרץ טולי בצחוק רם, וכל החברים בעקבותיו. הם צחקו עליה ואכלו את האוכל שהכינה. מתחת לצלילי השנה החדשה לעגו לתמימותה ושיבחו את טולי על כך שמצא לעצמו “טבחית ועוזרת חינם”. וטולי? לא הגן עליה, רק התגלגל מצחוק עם כולם. אוכל, ששתלה והכינה, והוא – מתעלם וכמעט רומס אותה. אוליה יצאה בשקט מהחדר, אספה את חפציה וחזרה להוריה. כזה ערב שנה חדשה נורא לא היה לה מעולם. אמא אמרה, כדרכה: “אמרתי לך”, אבא נשם לרווחה, ואוליה, אחרי שבכתה מכל הלב, הסירה סוף סוף את משקפי השושנה. שבוע לאחר מכן, כשנגמר לטולי הכסף, הופיע פתאום אצלה כאילו כלום לא קרה. “למה עזבת? נעלבת או מה? – ושהבין שהיא לא מוכנה לחזור, החליט לעבור להתקפה: – תגידי, ככה זה נראה לך תקין? את משתזפת אצל ההורים, ואני פה עם מקרר ריק! את מתחילה להיות כבר כמו הגרושה שלי!” מהחוצפה שלו, אוליה פשוט קפאה. כל מה שרצתה לומר לו בראש פתאום נעלם, והדבר היחיד שנותר הוא להכניס אותו ולטרוק לו את הדלת בפרצוף. כך, בראש השנה, התחילה לאוליה שנה חדשה וחיים חדשים.
043
31 בדצמבר, יומן אישי כל היום הייתי עמוסה בהכנות לליל הסילבסטרניקיתי, בישלתי, ערכתי שולחן חגיגי. זה היה החג הראשון שלי שלא עם ההורים, אלא עם בן הזוג שלי.
Life Lessons
אולגה השקיעה את כל היום בהכנות לחגיגת סילבסטר: ניקתה, בישלה והכינה שולחן – זה הסילבסטר הראשון שלה לא עם ההורים, אלא עם אהוב ליבה. כבר שלושה חודשים שהיא גרה עם טליק בדירה שלו – הוא גדול ממנה ב-15 שנה, גרוש, משלם מזונות, אוהב לשתות לפעמים… אבל כשאוהבים, לא מתייחסים לזה. אף אחד לא הבין איך היא התאהבה בו: הוא רחוק מלהיות יפה תואר, אפילו אפשר לומר מכוער, עם אופי קשה וקמצן בצורה קיצונית – וכסף אף פעם אין לו, ואם יש, זה רק לעצמו. ובכל זאת אולגה התאהבה ב”נס איום” הזה. כל שלושת החודשים קיוותה שטליק יעריך כמה שהיא בחורה מתחשבת וביתית, וירצה לקחת אותה לאישה. הוא אמר: “צריך לגור ביחד, לראות איך את מנהלת בית. שלא תהיי כמו הגרושה שלי”. איך בדיוק הגרושה הייתה – לאולגה זה לא היה ברור, הוא אף פעם לא סיפר. לכן אולגה השתדלה במיוחד – לא כעסה כשהוא חזר שיכור, בישלה, כיבסה, ניקתה, קנתה מצרכים על חשבונה (שלא יחשוב שהיא חומרנית), וגם שולחן החג קנתה בעצמה. אפילו קנתה לו טלפון חדש במתנה. בזמן שאולגה התכוננה לחג, טליק גם “התכונן” בדרכו – שתה עם חברים. חזר הביתה שתוי והודיע שבסילבסטר יבואו אליהם חברים (שלו, שהיא לא מכירה). אולגה ערכה שולחן, נשארה שעה עד חצות – מצב הרוח נהרס, אבל התאפקה לא לומר כלום – היא הרי לא כמו הגרושה. חצי שעה לפני חצות נכנסה חבורה שיכורה של גברים ונשים. טליק התעורר לחיים, הושיב את כולם לשולחן, והמסיבה המשיכה. טליק אפילו לא הציג את אולגה לאורחים – הם פשוט התעלמו ממנה, צחקו עם עצמם ושתו. כשאולגה הזכירה שבעוד שתי דקות חצות וצריך למזוג שמפניה, הסתכלו עליה כאילו היא אורחת לא קרואה. “ומי זו?” שאלה מישהי בקול שיכור. “שכנה למיטה,” טליק התגלגל מצחוק, וכל החברים צחקו יחד איתו. הם אכלו את האוכל שאולגה הכינה, ולעגו לה. בזמן הספירה לאחור צחקו על התמימות שלה ושיבחו את טליק על “המהלך החכם” – שמצא לו טבחית ועוזרת בחינם. וטליק? במקום להגן עליה, צחק יחד עם כולם. אולגה בשקט יצאה, אספה את החפצים וחזרה להורים. כזה סילבסטר נורא עוד לא היה לה. אמא אמרה כרגיל: “אמרתי לך,” ואבא נשם לרווחה. אולגה, אחרי שבכתה את כל העלבון, הורידה את המשקפיים הוורודות מהעיניים. כעבור שבוע, כשלטליק נגמר הכסף, הגיע אל אולגה כאילו כלום לא קרה: “מה, נעלבת? עזבת כי נעלבת? דווקא את מתפנקת אצל ההורים ואני פה נשאר בלי שקל!” וכשהבין שהיא לא חוזרת, המשיך: “את נהיית בדיוק כמו הגרושה שלי!” מהחוצפה שלו נגמרו לאולגה המילים. היא דמיינה הרבה פעמים איך תגיד לו הכול בפנים, אבל פשוט סגרה בפניו את הדלת. וככה, בסילבסטר הזה, התחילה לאולגה שנה חדשה באמת.
01
אלישבע כל היום התרוצצה בדירה, מנקה, מבשלת, עורכת את השולחן מתכוננת בסערה לחגיגת השנה החדשה. זו הפעם הראשונה שלה בלי ההורים, רק עם האדם שהיא אוהבת.
Life Lessons
אולגה בילתה את כל היום בהכנות לחגיגת השנה החדשה: ניקתה, בישלה וסידרה שולחן. זו הפעם הראשונה שלה שחוגגת את השנה החדשה לא עם ההורים, אלא עם בן הזוג האהוב. כבר שלושה חודשים היא גרה עם טל בדירתו – הוא גדול ממנה ב-15 שנה, גרוש, משלם מזונות ואוהב לשתות לפעמים… אבל כל זה לא משנה כשאוהבים באמת. אף אחד לא הצליח להבין מה בדיוק גרם לה להתאהב בו: הוא רחוק מלהיות יפה, אפילו אפשר לומר שהוא לא מושך, ויש לו אופי קשה וקמצנות בלתי נסבלת, וגם אף פעם אין לו כסף (ואם יש – זה רק לעצמו). ובכל זאת, באיש המורכב הזה התאהבה אולגה. שלושה חודשים היא קיוותה שיקלוט איזו אישה סבלנית, חרוצה ודאגנית היא – וירצה לשאת אותה לאשה. הוא תמיד אמר: “צריך לגור יחד, לראות איך את בתור בעלת בית. אולי את כמו הגרושה שלי.” מי הייתה הגרושה – זו הייתה בשביל אולגה תעלומה, כי הוא אף פעם לא הסביר באמת. לכן היא התאמצה להוכיח את עצמה: לא כעסה כשהגיע שיכור, דאגה לבית, קנתה מצרכים מכספה, סידרה על השולחן, ואפילו קנתה לו טלפון חדש כמתנה לחג. בינתיים טל התכונן גם הוא – כלומר, ישב לשתות עם חברים. הוא חזר הביתה שיכור והודיע שבליל הסילבסטר יבואו אליהם חבריו – אותם היא לא הכירה כלל. אולגה סידרה שולחן, שעה לפני חצות, ואווירתה התקלקלה – אך היא התאפקה לא לומר דבר, כי היא הרי לא כמו הגרושה. חצי שעה לפני חצות הגיעה חבורה עליזה הביתה עם גברים ונשים זרים. טל התיישב עם כולם, ההילולה נמשכה. אף אחד לא טרח להציג את אולגה והיא הפכה בלתי נראית – כולם דיברו, צחקו ושתו כאילו היא לא שם. רגע לפני חצות היא הזכירה לשפוך שמפניה, והביטו בה כאילו היא אורחת לא-מוזמנת. “ומי זו?” שאלה אחת הנשים בקול שיכור. “שכנה למיטה,” טל צחק וכל חבריו פרצו בצחוק אחריו. הם אכלו את האוכל שהיא הכינה, ובו בזמן ליגלגו עליה. בדיוק כשפעמוני החצות צילצלו, צחקו על התמימות שלה ושיבחו את טל על ה”תרגיל הגאוני” שמצא לעצמו עוזרת וטבחית חינם. טל, לא זו בלבד שלא הגן עליה – אלא צחק איתם. אכל את האוכל שהיא קנתה ובישלה ו”ניגב עליה רגליים”. אולגה יצאה בשקט מהחדר, ארזה מזוודה וחזרה להורים. כזה ערב שנה נוראי לא היה לה בחיים. אמא אמרה, “אמרתי לך”, אבא נאנח בהקלה ואולגה, אחרי ששפכה את כל הכאב, הורידה את המשקפיים הורודים. שבוע אחרי, כשלטל נגמר הכסף, הופיע אצלה כאילו לא קרה כלום ושאל: “נו, למה הסתלקת? נעלבת?” וכשהבין שהיא לא מתכוונת לסלוח, התחיל להאשים: “יפה, את מחובקת עם ההורים ואני רעב! את מתחילה להיות כמו הגרושה שלי!” מהחוצפה שלו אולגה איבדה את המילים. היא דמיינה לא פעם איך תגיד לו הכל – אבל עכשיו לא ידעה מה לומר. הדבר היחיד שנותר – לשלוח אותו קיבינימט ולטרוק את הדלת. כך, מהשנה החדשה התחילה לאולגה חיים חדשים.
05
עלמה התכוננה כל היום למסיבת הסילבסטר: ניקתה, בישלה, ערכה שולחן. זאת הפעם הראשונה שהיא לא חוגגת עם ההורים אלא עם בן הזוג שלה. כבר שלושה חודשים שגרה עם צביקה בדירתו.
Life Lessons
ויטלי, אל תיעלב, אבל אני רוצה שאבא שלי, הביולוגי, ילווה אותי לחופה. בכל זאת, הוא אבא שלי. אבא זה אבא. ואתה… נו, אתה הרי רק בעלה של אמא. גם בתמונות זה ייראה יותר טוב אם אלך עם אבא – הוא מאוד יצוגי בחליפה שלו. ויקטור קפא עם ספל תה בידו. הוא היה בן חמישים וחמש, ידיו גסות ומחוספסות של נהג משאית, גב חולה. מולו ישבה אלונה – הכלה, יפהפייה, בת עשרים ושתיים. ויקטור זכר אותה בת חמש, כשהגיע לראשונה לבית הזה. היא אז הסתתרה מאחורי הספה וצעקה: “לך מפה, אתה זר!” אבל הוא נשאר. הוא לימד אותה לרכוב על אופניים, ישב לידה לילות כשחלתה באבעבועות רוח, כשאמא שלה, ורד, התמוטטה מעייפות. הוא שילם על הגשר בשיניים שלה (מכר עבור זה את האופנוע שלו). הוא שילם על הלימודים שלה (עבד שתי משמרות ושבר בריאות). ואבא שלה, גיורא, הופיע פעם בשלושה חודשים. הביא דובי, לקח לגלידה, סיפר סיפורים על כיבושי העסקים שלו – ונעלם. מזונות? לא קיבלו ממנו שקל. “בטח, אלונה”, אמר ויקטור בשקט, הניח את הספל על השולחן. הספל צלצל קלות. “דם זה דם. אני מבין.” “אתה מלך!” היא נישקה אותו על הלחי הקוצנית. “אגב, צריך להוסיף עוד מקדמה למסעדה, אבא הבטיח להעביר אבל חשבון הבנק שלו חסום כבר שבועיים בגלל מס הכנסה… תוכל להעביר מאה אלף? אני אחזיר לך… מהמתנות.” ויקטור קם בשקט, ניגש לארון, שלף מעטפה מתחת לערימת סדינים. זה היה הכסף לשיפוץ הטויוטה הישנה שלו. המנוע רעש, צריך היה תיקון. “קחי. לא צריך להחזיר. זו המתנה שלי.” החתונה הייתה מפוארת. במועדון יוקרתי מחוץ לעיר, קשת מפרחים, מנחה יקר. ויקטור וורד ישבו ליד שולחן ההורים. ויקטור בחליפה היחידה שלו, שכבר לוחצת קצת בכתפיים. אלונה נצצה. לחופה ליווה אותה גיורא. גיורא היה מרשים. גבוה, שזוף (חזר הרגע מטורקיה), בטוקסידו מהמם. הלך בגאווה, חייך לצלמים, מחה דמעה שלא באמת הייתה. האורחים לחשו: “איזה פאר! איך הבת דומה לאבא!” אף אחד לא ידע שהטוקסידו שכור – ואת הכסף לשכירות נתנה… אלונה בעצמה, בסתר מאמא. באמצע השמחה גיורא לקח מיקרופון. “ילדה שלי!” הבריטון שלו דבש. “אני זוכר איך החזקתי אותך לראשונה. תמיד ידעתי שמגיע לך הטוב ביותר. שיבעלך יישא אותך על כפיים, כפי שאני נשאתי!” מחיאות כפיים. נשים בוכות. ויקטור ישב עם ראש מורכן. לא זכר שגיורא נשא אותה על כפיים. רק שגיורא לא בא לקחת אותה מבית היולדות. כשנהיה צפוף, ויקטור יצא לעשן. הלב כבר לא עמד בלחץ, המוזיקה רועשת, האולם מחניק. יצא לאוויר. ושמע קולות. זה היה גיורא, דיבר בטלפון עם חבר. “סרגיי, הכל טוב! חגיגה. חתונה פצצה. הפראיירים משלמים, אנחנו חוגגים. איזו בת… יצאה יפה. כבר דיברתי עם החתן, יש למשפחה שלו קשרים בעירייה. זרקתי לו רמז שעוזרים לעסקים לחמתי, נראה לי ירד לו האסימון. עוד שמפניה ואגייס עוד מאתיים אלף ‘בהלוואה’. אלונה? מאוהבת, טיפשה קטנה, מעריצה את אבא שלה. אמרתי לה שתי מחמאות – נמסה. ורד? יושבת שם עם הנהג הזה שלה – נראית זקנה. מזל שברחתי בזמן.” ידיו של ויקטור התכווצו. רצה להרביץ ליופה הזה. לשבור לו את הפנים המלוקקות. אבל לא עשה כלום. כי ראה מהפינה – אלונה עומדת שם, שומעת הכל. יד על הפה, איפור נמרח. מסתכלת על “אבא” שמגחך וקורא לה “פראיירית”. גיורא סיים, סידר פפיון, חזר לאולם עם חיוך. אלונה קרסה בפינת הקיר, שמלתה נגעה באריחים המלוכלכים. ויקטור ניגש אליה, שקט. לא העיר. לא שמח לאידה. רק הסיר את הז’קט ועטף אותה בכתפיים. “קומי, ילדה. שלא תתקררי. רצפה קרה.” היא הרימה מבט. עיניה הביעו בושה איומה. “דוד ויטלי… אבא… ויטלי… הוא…” “אני יודע,” ענה ויקטור בשקט. “לא צריך. קומי. זו החתונה שלך. מחכים לך.” “אני לא יכולה להיכנס! בגדתי בך! קראתי לו במקומך! אני טיפשה! טיפשה!” “את לא טיפשה. רק רצית אגדה”. הושיט לה יד. היד שלו הייתה חזקה, מחוספסת וחמה. “לפעמים, את האגדות כותבים אנשים לא נכונים. לכי – תתאפרי, תנשמי עמוק, תכנסי. אל תתני לו לראות ששבר אותך. זה היום שלך, לא שלו.” אלונה חזרה לאולם, לבנה אך זקופה. המנחה קרא: “ועכשיו: ריקוד הכלה עם אבא!” גיורא חייך, פסע למרכז. כולם שותקים. אלונה לקחה מיקרופון. ידה רעדה, אך קולה צלול. “אני רוצה לשנות מסורת,” אמרה. “אבא הביולוגי שלי נתן לי חיים – תודה לו על זה. אבל ריקוד אבא-בת רוקדים עם מי ששמר עליי, מי שריפא לי את הברכיים, לימד אותי לא להישבר ונתן לי את כל מה שיש, כדי שאעמוד כאן.” היא פנתה לשולחן המשפחה. “אבא ויטלי. בוא לרקוד איתי.” גיורא קפא. כולם לחששו. ויקטור קם באדום מהתרגשות, ניגש אליה בחליפתו הקטנה. אלונה חיבקה אותו לצוואר, טומנת את האף בכתפו. “סלח לי, אבא. בבקשה, סלח.” “הכל בסדר, ילדה קטנה. הכל בסדר”. ליטף אותה בידו הכבדה. גיורא עמד רגע, הבין שההצגה נגמרה, הסתנן לבר – ונעלם. *** שלוש שנים אחרי. ויקטור שוכב בבית חולים, אינפוזיה. הלב לא עמד בעומס. התקף לב. הדלת נפתחת. אלונה נכנסת, ביד אחת ילד קטן, בן שנתיים. “סבא!” הילד רץ אליו. אלונה יושבת לידו, מנשקת כל יבלת בידיו. “אבא, הבאנו לך תפוזים. ומרק. הרופא אמר שמצבך משופר. אני כבר קניתי חופשה בסנטוריום. רק תתחזק.” ויקטור מסתכל עליה, מחייך. אין לו מיליונים, יש לו טויוטה ישנה וגוו פגוע. אבל הוא האיש העשיר בעולם – כי הוא אבא. בלי התוספת “חורג”. החיים סידרו הכל. חבל שלפעמים בשביל תובנה צריך לשלם ביוקר – במחיר של השפלה וחרטה. אבל עדיף מאוחר מאשר אף פעם: אבא הוא לא זה שחתום בתעודה, אלא זה שמחזיק אותך כשאתה נופל. מוסר השכל: אל תרדפו אחרי עטיפה יפה – לפעמים היא ריקה מבפנים. תעריכו את מי שאיתכם ביומיום, שמושיט כתף בלי לבקש דבר. כשנגמר החג והנגינה דועכת, רק מי שאוהב נשאר איתכם – לא זה שאוהב להצטלם לצדכם. האם היה לכם אב חורג שיקר לכם מאבא? או שאתם מאמינים שדם הוא הכל? 👇👨‍👧
03
דניאל, אל תיעלב, טוב? אבל אני רוצה שאבא שלי יוליך אותי לחופה. בכל זאת, הוא אבא שלי, אבא זה אבא. ואתה… נו, אתה הרי יודע, אתה פשוט בעלה של אמא.
Life Lessons
וִיטְיָה, תָּבִין וּבְבַקָּשָׁה אַל תִּפְגַּע, אֲבָל אֲנִי רוֹצָה שֶׁאֲבִי יֵלֵךְ אִתִּי לַחוּפָּה. בְּסוֹף כָּל דָּבָר, הוּא הָאָב הָאֲמִתִּי שֶׁלִּי. אָבָא הוּא אָבָא. וְאַתָּה… אַתָּה מַבִּין, אַתָּה בְּעִקָּר בַּעַל שֶׁל אִמָּא. בְּתוּמוֹנוֹת יֵצֵא יָפֶה יוֹתֵר אִם אֵילֵךְ עִם אָבָא, הוּא נִרְאֶה מַרְשִׁים בַּחֲלוּפָה שלו.
03
עמית, רק אל תיעלב. אבל אני רוצה שאבא שלי יוביל אותי לחופה. הוא בכל זאת האבא שלי. אבא זה אבא. ואתה… נו, אתה מבין, אתה פשוט בעלה של אמא.
Life Lessons
ויטי, אל תיעלב, אבל אני רוצה שאבא שלי ילווה אותי לחופה. הוא בכל זאת אבא שלי. אבא זה אבא. ואתה… טוב, אתה הרי רק בעלה של אמא. בתמונות זה ייראה יפה יותר אם אלך עם אבא. הוא נראה כל כך מרשים בחליפה. ויקטור ישב בשקט עם כוס תה ביד. הוא היה בן חמישים וחמש, עם ידיים גסות ומיוזעות של נהג משאית וכאבי גב שלא עוזבים. מולו ישבה אילנה – כלה צעירה ויפיפייה, בת עשרים ושתיים. את אילנה הוא זכר עוד בת חמש, כשנכנס לראשונה לבית הזה. אז היא הסתתרה מאחורי הספה וצרחה: “לך מפה, אתה זר!” הוא לא הלך. הוא נשאר. לימד אותה לרכוב על אופניים, נרדם לצידה בלילות חום כשחלתה באבעבועות רוח, שילם עבורה על גשר בשיניים כשמכר את האופנוע, שילם על הלימודים שלה תוך עבודה בשתי משמרות, ושבר את בריאותו. ואבא ה”אמיתי”, איתי, הגיע פעם בשלושה חודשים. הביא דובי פרווה, לקח לאכול גלידה, סיפר סיפורים על עסקים – ונעלם. מזונות לא ראתה ממנו אגורה. “ברור, אילנה”, אמר ויקטור בשקט והניח את כוס התה, שהשמיעה צליל קל. “דם זה דם. אני מבין.” “אתה אלוף!” היא נישקה אותו בלחי. “אגב, צריך להשלים עוד כסף למסעדה. אבא אמר שיזרים אבל חשבון הבנק שלו הוקפא זמנית בגלל ביקורת מס. תוכל להעביר מאה אלף? אני אחזיר אחר כך, מהמתנות.” ויקטור קם בשקט, הוציא מהמגירה במזנון מעטפה – אלו היו כספי התיקון של הטויוטה הישנה שכבר השמיעה רעשים – ואמר: “קחי. אל תחזירי. זה מתנה.” החתונה הייתה מושקעת, במתחם אירועים עם קשת פרחים ומנחה יוקרתי. ויקטור ווירה אמו של אילנה, ישבו בשולחן ההורים. ויקטור לבש את החליפה היחידה שלו, שכבר לחצה בכתפיים. אילנה קרנה. איתי ליווה אותה לחופה, נראה נהדר, גבוה, שזוף (רק חזר מתורכיה), בחליפת טוקסידו חדשה. ישראלים לחשו: “איזה גזע! הבת שלו הכל שעליו!” אף אחד לא ידע שהחליפה בהשאלה, ואת הכסף לשכירות שילמה אילנה בעצמה, בסתר. במהלך הערב לקח איתי מיקרופון: “בתי! זוכר איך נשאתי אותך לראשונה בידיים? תמיד ידעתי שמגיע לך הכי טוב. שבן זוגך יישא אותך כמו שאני נשאתי…” הנשים בכו, כולם מחאו כפיים. ויקטור ישב עם ראש מורכן – הוא לא זכר שאיתי אי-פעם נשא את אילנה. הוא כן זכר שאיתי לא בא לקחת אותה מבית החולים. בשלב מסוים ויקטור יצא למרפסת, מחוץ להמולה, עם סיגריה ביד והלב דופק מהר מהמוזיקה. בצל שמע את איתי משוחח בטלפון: “כן, סבבה, אחי. חתונה סופר! פראיירים משלמים ואנחנו שותים. איזו בת… אחלה, גידלו יפה. כבר סגרתי עם החתן, יש לאבא שלו קשרים בעירייה. רמזתי לו: חבל שלא דואג לעזור לחותן ביזנס, הוא קלט. עכשיו עוד שאמפניה – ואתקתק ממנו עוד איזה הלוואה רצינית. איילה? תמים, מעריצה אותי. כמה מחמאות – נמסה. ואמא שלה? תשושה, יושבת שם עם הנהג המבוגר שלה… מזל שעפתי בזמן.” ויקטור קפא. רצה לצאת, להתעמת, לפרק את המסכה היפה. אבל עצר כשראה שבקצה המתלה של הגפן – אילנה עומדת, שומעת הכל. היא עמדה בהלם, האיפור זלג, בוהה באביה הביולוגי, שחייך ויילל עליה שהיא “משאב” ו”טיפשה”. איתי חזר לאולם, אילנה קרסה לשבת. שמלת הכלה הלבנה שלה נגעה ברצפה. ויקטור ניגש. הוא לא אמר “אמרתי לך”, לא שמח לאידה. הוא רק הוריד מעיל והניח על כתפיה. “קומי, ילדה. תתקררי פה.” היא הביטה בו במבט מלא בושה. “דוד ויקטור… אבא… ויקטור… הוא…” “אני יודע,” אמר בשקט. “לא צריך. יש לך חתונה. האורחים מחכים.” “אני לא מסוגלת! בגדתי בך! אותו הזמנתי איתי, אותך שמתי בצד! איזה טיפשה אני!” “את לא טיפשה. רק חלמת על אגדה,” אמר והושיט לה את היד. “לפעמים, מי שכותב אגדות הוא נוכל. בואי. תשטפי פנים, תקשיטי את האף ותשובי לרקוד. אל תתני לו לנצח. זה היום שלך, לא שלו.” אילנה חזרה לאולם, חיוורת אך גאה. המנחה הכריז: “עכשיו – ריקוד הכלה עם אביה!” איתי התקדם עם חיוך, אבל אילנה לקחה את המיקרופון. ידה רעדה, אבל הקול היה צלול. “אני רוצה לשנות מסורת,” אמרה. “אבא ביולוגי נתן לי חיים – תודה לו על זה. אבל ריקוד האב והבת שייך לא לשם בתעודת הלידה – אלא למי ששמר עליי, טיפל בי, ונתן לי הכל. אבא ויקטור – בוא נרקוד.” איתי קפא באמצע הרחבה. העם לחש. ויקטור קם באדום, נבוך, בראש מורכן, ניגש ברגליים כבדות. אילנה חיבקה אותו, לחשה: “סלח לי, אבא. בבקשה.” “זה בסדר, קטנה, זה בסדר,” אמר וחיבק. איתי הלך לבר, ולא שב. שלוש שנים אחר כך. ויקטור מאושפז, אחרי התקף לב. אילנה נכנסה לחדר, מחזיקה ביד ילד קטן. “סבאאא!” רץ הקטן למיטה. אילנה התיישבה, נישקה כל יבלת בידו. “אבא, הבאנו לך תפוזים ויופי של מרק. הרופא אופטימי. קניתי כרטיס לספא, רק תבריא. אנחנו איתך.” ויקטור הביט בה וחש הכי עשיר בעולם – כי הוא אבא. בלי תוספת. החיים סידרו הכול במקומם. חבל שלפעמים משלמים ביוקר – בעלבון ובהתפכחות. אבל עדיף מאוחר – להבין שאב גודל בלב, לא בתעודות. מוסר השכל: אל תרדפו אחרי מראה נוצץ – הרבה פעמים אין בו כלום. תעריכו את זה שנשאר לצדכם ביום-יום, שתומך בלי לבקש תמורה. בסוף, כשנגמר החג וכל מי שאוהב תשומת לב נעלם – נשאר רק זה שאוהב אתכם באמת. ומה איתכם – היה לכם אב חורג שנהיה אבא אמיתי? או שאתם מאמינים שדם הוא הכל? 👇👨‍👧
03
יונתן, רק אל תיעלב. אבל אני רוצה שאבא שלי יוביל אותי לחופה. בכל זאת, הוא אבא שלי, אבא זה אבא. ואתה… אתה מבין, נכון? אתה פשוט הבעל של אמא.
Life Lessons
שתי פסים על הבדיקה היו הדרכון שלה לחיים חדשים – וכרטיס הגיהנום עבור החברה הכי טובה. היא חגגה חתונה למחיאות כפיים של הבוגדים, אך את סיום הסיפור כתב דווקא מי שכולם חשבו שהוא רק כלי טיפש.
07
יומן אישי, תשע”ט שני פסים על המבחן היו הכרטיס שלי לחיים חדשים, וכרטיס כניסה לגיהנום עבור חברה הכי טובה שלי. חגגתי חתונה על מחיאות הכפיים של בוגדות
Life Lessons
אהבת הורים: אֵלִיָּה נשפה בעייפות אך באושר, מושיבה את הילדים למונית. למִילָנָה בת הארבע ולדודיק בן השנה וחצי היה ביקור מדהים אצל סבא וסבתא: עוגיות, חיבוקים, אגדות וזכויות “קצת יותר מהבית” לשמחות קטנות. גם אליה שמחה באמת לביקור הזה. ההורים, האחיות, האחיינים — הבית האמיתי שמקבל אותך בלי תנאים והסברים. אוכל של אמא שאי אפשר לסרב לו. עץ אשוח מואר באורות ובקישוטים מיושנים, מרגשים ויקרים. הברכות של אבא, קצת ארוכות אבל תמיד מהלב. מתנות של אמא — מדויקות, שימושיות ומלאות אהבה. לרגע אליה הרגישה שוב ילדה. ורצתה פשוט להגיד: “אמא, אבא, תודה שאתם קיימים!” אליה התיישבה עם הילדים במונית. הדרך עברה בשלווה, הילדים התעייפו מהר, נשענו זה על זו ונרדמו במושב האחורי — מרוצים, שבעים, מאושרים. בדרך הביתה ביקשה אליה לעצור רגע במיני-מרקט קטן בצד הדרך. — אני נכנסת שנייה, רק חיתולים ומים — אמרה לנהג. חמש דקות אחרי כן, חזרה אליה, התיישבה ברכב… וליבה צנח. הילדים לא היו שם! הנהג שוחח באדישות עם בחורה לא מוכרת שישבה מקדימה. — לא הבנתי… — מלמלה אליה. הבחורה הסתובבה בחדות: — מי זו? מה הסיפור שלך?! הנהג משך בכתפיו: — לא מכיר! — ופנה אל אליה: — מי את? מה את רוצה? — הגזמתם?! איפה הילדים שלי?! — אז יש לך גם ילדים?! — צעקה הבחורה והחלה להכות את הנהג בתיקה. — מה, אתה אוסף נוסעים רנדומליים? — צעקה גם אליה. — איפה הילדים?! שלוש-חמש דקות של כאוס: צעקות, האשמות, ידיים מתנופפות, אי צדק קוסמי. פתאום הדלת נפתחת. גבר מתקרב ואומר בשלווה: — גבירתי, זו לא המכונית שלך. שלך חונה קצת קדימה. העולם עמד מלכת. אליה סגרה בעוינות את הדלת, רצה לרכב זהה שחנה לפני. פתחה את הדלת. במושב האחורי ישנו ילדיה בשלווה. שני מלאכים, לא זזו אפילו. אליה נשפה כאילו חזרה מהתהום. התיישבה, סגרה את הדלת וזרקה: — ניסע… ואז החל לצאת ממנה צחוק, אמיתי, לחוץ, משחרר. גם הנהג הרציני התפרץ בצחוק, מנגב עיניים, שמח שהסיפור נגמר בהרפתקה מצחיקה — ולא בטרגדיה. אליה הסתכלה על הילדים הישנים והבינה: הורים ביומיום רכים, עייפים, צוחקים, לפעמים מפוזרים. אבל ברגע שקרבה סכנה — הם הופכים לאריות! בלי היסוס, בלי מחשבות ובלי פחד; פועלים מתוך דחף אחד — להגן! כך פועלת האהבה האמיתית. שקטה כל עוד הכול טוב, אבל בלתי ניתנת לערעור ברגע שמדובר בילדים.
05
אהבת הורים היום נשאב ממני הרבה, אבל הלב שלי מלא בשמחה. אחרי שבני, גברי ואביתר הקטן, העמסנו את כל השקיות, התיישבנו סוף סוף במונית בדרך מהבית של ההורים שלי בירושלים.
Life Lessons
המכתב האבוד בדרך הביתה: דניס, שלג של זיכרונות ילדות, ונס קטן של חנוכה לילד שאיבד את מבוקשו לסבא חורף
03
יומן מכתב היום, בדרכי חזרה מהמשרד ברחובות תל אביב, הצעדים שלי חורקים עלים יבשים. משהו באוויר המזכיר את הילדות שלי בשכונות גבעתיים. אז הייתי מחליק על ניירות
Life Lessons
ג’וליה ישבה ליד הכניסה לבניין. כל השכנים ידעו שמשפחת דוידוב מהקומה השלישית נסעה לתקופה ארוכה, אבל כעת בחצר התיישבה כלבה בנחישות לחכות להם… זה קרה בתחילת שנות ה־90 בעיירה קטנה בפריפריה. בוקר יוני מוקדם, מול דלת חנות הספרים נשמע לפתע חריקת בלמים עזה. המוכרות מיהרו החוצה אל הרחוב השקט — שכמעט היה ריק… בקצה המדרכה שכבה כלבה. היא ייבבה בעצב וניסתה לקום, אך רגליה האחוריות סירבו לציית לה. האמיצה ביותר, ורה, ניגשה אל הכלבה ברוך ובזהירות, נגעה בפניה ובגבה כדי להבין מה קרה. — נו, ורה, מה קורה? נאטלי ומנהלת החנות, הלנה ויקטורוביץ, עמדו בצד, חוששות לראות מראות מזוויעים, אף שלא היו פצעים גלוים. אבל רגליים כנועות כל כך רמזו על פציעה קשה. — בואו נכניס אותה למחסן, — הציעה ורה. — אולי תשתפר. אסור להשאיר אותה בחוץ. נאטלי הביטה במנהלת, שדווקא הסכימה אחרי התלבטות: — טוב, נפרוש לה שמיכה… תצליחי להרים אותה? — כן, — ענתה ורה, מחפשת את האחיזה הנכונה. הכלבה הייתה מעורבת, דמוית האסקי משהו, רזה, מלוכלכת, ללא קולר — קלאסית של הרחוב. היום כולו שכבה במחסן, ורק בערב הצליחה לשתות מים ולאכול, בלי לזוז מהמקום. למחרת ורה שכנעה את אביה להגיע להוציא אותה להפנינג אצל הווטרינר בעיר. בפריפריה היה רק וטרינר אחד, בלי ציוד אפילו רנטגן, ולכן לא יכול היה להתחייב: — אולי תתרפא עם הזמן… הכלבה צעירה וחזקה. עם טיפול טוב, תחיה, — אמר. — אבל ללכת… הסיכוי קלוש. בדרך חזרה איש לא דיבר. ורה חיבקה את הכלבה מאחור, אביה הביט במראה ונאנח. בארוחת הערב אמר: — ורה, אל תנקי אליה. ואל תרגילי אותה אליך. בסתיו נוסעים. — זוכרת, אבא, — ענתה בשקט. הכלבה נקראה ג’וליה. היא נשארה לגור במחסן הספרים. שבועיים לא קמה כלל, אחר כך החלה לזחול החוצה — רגליים גוררות אחריה. — מה עושים? ברחוב לא תחזיק, ובבית — אין מי שייקח… — התלבטו המוכרות. — לפחות הלנה נותנת לה להישאר פה. נראה שג’וליה לא סבלה במיוחד מהמגבלה. סקרה את החצר, הריחה כל דבר ושבה למקומה. בשבתות לקחו אותה הביתה לסירוגין, רק ורה נמנעה, כי ידע שבקרוב תעבור עם אביה למשך שנתיים רחוק — ופרידה תהיה קשה יותר. אבל ורה ידעה: היא כבר נקשרה אליה. מאז אותו מבט ראשון בכביש. וג’וליה הביטה בה בחום, במסירות. פעם נאלצה ורה בכל זאת לקחת את ג’וליה לסוף שבוע — כולם היו עסוקים. — זו רק פעם אחת! — התנצלה בפני אביה הקפדן. — כולם נוסעים, הולכים לשיפודים… — גם אנחנו אמורים לנסוע, — קראה אמא מהמטבח. ג’וליה רצה אליה מייד. הבינה כנראה, שאמא היא המפתח ללבה. רגליה הפגועות נגעו בלב, והיא השמיעה מבט עצוב ו”אוכל” במיוחד, ותוך רגע אמא כבר חיבקה: — מסכנה… רוצה לאכול? ורה, מה לא מאכילים אותה בחנות? נביא אותה איתנו לשיפודים. אבא עושה כבשים, תאהבי! ורה הביטה באביה, והוא רק הניד ראש. בבית ג’וליה הייתה בעננים: שיפודים, כלב של השכנים — בים — קיבל אותה בחום. כשחזרה לדירה, התכרבלה ליד מיטתה של ורה כאילו הייתה שם תמיד. לכן החזרה בבוקר אל הספרים הייתה לה טראומה. כל היום לא רגועה, וכשיצאה לחצר נעלמה. המוכרות קראו וחיפשו, אך ג’וליה לא חזרה בסוף היום. ורה נחרדה. הלכה רגלית וקראה לה: — ג’וליה! ג’וליה, איפה את? וג’וליה נמצאה — ממש ליד הכניסה לבניין, תשושה. אך כשראתה את ורה, הסתחררה מרוב שמחה; ייבבה, ליקקה, התפתלה כאילו הזנב שבה לתזוזה. אין טעם להחזירה לספרים — את הדרך הביתה היא מכירה. גם לסגור אותה לא הייתה מסוגלת. — מה עכשיו? — שאל האב, גומל בג’וליה השמחה לצד בתו. — אני אטפל בה, אבא. תעזור לי. שבוע אחר כך ורה בחופשה, והתפטרה מהעבודה. את יותר מחודשיים שנותרו לפני המעבר, הקדישה לג’וליה. האב הסיע אותן למרכז, לבית חולים וטרינרי רציני. הרופאים לא התחייבו, אך הסכימו לנתח — היה סיכוי. ורה וג’וליה עברו לגור בבית הנופש. טיפול מסור: תרופות, עיסויים, תרגילי רגליים. הכלבה לומדת ללכת מחדש. תחילה נראתה ללא שיפור, אך ההורים, שבאו לבקר, שמו לב לשינויים: הרגליים כבר לא נגררות לגמרי. תוך חודש ג’וליה רצה אחרי בים, מצחיקה, ורק צליעה קלה נותרה. ורה שמחה, אך ליבה נשבר לקראת הפרידה. זמנן אזל. שכנה, בעלת בים, הציעה: — תשאירי אותה אצלי. שתיהן יחד, המקום מוכר, יהיה לה נעים. ביום הנסיעה ורה הביאה את ג’וליה לשכנה, “לביקור אצל בים”. בערב כבר נסעה המשפחה ברכבת לתל אביב, ומשם טיסה לחיפה, ועד אשקלון. בפעם הראשונה שיכלה, ורה התקשרה לשכנה — ושמעה את מה שפחדה. בלילה ג’וליה הבינה שמשפחתה עזבה וחפרה תחת הגדר. השכנה ראתה את בים בלבד ומיד נסעה לבניין של ורה. שם ראתה את ג’וליה — בכניסה. ג’וליה הכירה אותה וכעסה במפורש, לא הסכימה לעזוב. על השקט התאספו שכנים — כולם ידעו שהמשפחה מהשלישי נסעה. עכשיו שם ישבה כלבה, נחושה להמתין. כמה שיידרש. ורה התקשרה לשכנה מהדלת ממול. היא עדכנה: — ג’וליה שלך שומרת על הפתח! אף אחד לא מתקרב. אפילו השכנה מהנופש ניסתה — עם קבנוס — אבל שום דבר! ורה ניסתה לשלוח כסף, אבל השכנה סירבה בתוקף: — מה פתאום, ורה… כל החצר מאכיל אותה! איזה כסף… הגיעה החורף. הדיירים, כולל השכנה, שיקעו אותה מדי פעם בחדר מדרגות. ג’וליה הייתה עולה לקומה שלוש, משתטחת על השטיח מול הדלת הסגורה. כאילו ידעה שבעלים נעלמו, וכשהתחממה קמעה — יצאה שוב להמתנה הבלתי נגמרת. ורה שמרה קשר גם עם מוכרות הספרים. הן ביקרו אותה לא פעם. ג’וליה קיבלה מהן הפתעות בשמחה, אך סירבה בתוקף לעזוב איתן. ליבה של ורה נקרע: רצתה לעזוב הכל ולחזור, אבל אין אפשרות. תחילת שנות ה־90, וקשה לכולם. רק ביוני הצליחה לחזור. מתקרבת לפתח, רואה את ג’וליה. הכלבה ישבה דרוכה, רק רעד בגופה חשף שהכירה אותה ולא רוצה להאמין מיד באושר החדש. החיבוקים, הדמעות, תחושת נס מופלא. ליבה קפץ, וגם לג’וליה. הקיץ חלף במהירות. אחרי חודש הגיעו ההורים — אביה יצא לחופשה, אך בספטמבר חיכה לו שליחות חדשה, לשנה שלמה. ורה ניסתה לשכנעם לקחת את ג’וליה. אמא הביטה באבא, הוא השתהה ושתק, חושש מהדרך הארוכה, אפילו לבני אדם, לא כל שכן לכלבה שאינה רגילה לנסיעות ורעש. המשפחה מתוחה. ג’וליה מרגישה את הלחץ, דבוקה לורה. ואז, פתאום, יום אחד, האב אמר לבתו: — לארוז. ג’וליה איתך. נוסעים לעשות לה מסמכים. בלי חיסונים — לא יניחו לעלות לרכבת או לטוס. הווטרינר המקומי, בתמורה לכמה צנצנות דג מלוח, פתח לג’וליה דרכון וחיסונים רטרואקטיביים. בערב אביה תפר לה מחסום בעצמו — אז לא היה קל להשיג חפצי כלבים. ג’וליה, שמעולם לא לבשה דבר, ישבה בנחת במדידות, הבינה שזה רגע מכריע ונראתה גאה ומאושרת. — זהו, נוסעת איתנו, — אמר האב, גומר את התפר האחרון. — רק אל תאכזבי, ג’וליה… ג’וליה לא אכזבה. המשפחה לא הצטערה לרגע. תחילה נסעו ברכבת, אחר כך שדות תעופה ושינויים. הכלבה טסה איתם גם במטוסים צבאיים, ביקרה באילת, בגליל ובצפון. שנה אחרי, המשפחה שבה הביתה. ג’וליה חיה איתם שלוש־עשרה שנה נפלאות, טובות ומאושרות — ותמיד הייתה נאמנה, וליוותה את ורה לכל מקום שבו הייתה.
010
גילת ישבה ליד הכניסה לבניין. כל הדיירים ידעו שמשפחת רשף מהקומה השלישית יצאה לתקופה ארוכה, ועכשיו, ברחבה, התמקמה כלבה אחת שנראית שלא מתכוונת לזוז עד שהמשפחה
© 2026 VesperUm