Life Lessons
המעיל הלבן מאז שמריה גדלה בבית הילדים, מגיל חמש, חלמה על משפחה אמיתית — זכרון מטושטש מאמא שנעלמה ובובה שאהבה. הספורט היה המפלט שלה: האולם עם הרצפה החורקת והכדור הכתום שהקשיב לה, הרגעים היחידים בהם הרגישה כמעט מאושרת. הכל השתנה כשנבחרה לנבחרת הכדורסל של העיר וזכתה במדליה – שם שמעה לראשונה ממבוגר זר שהיא מיוחדת. המעיל הלבן שהמתין לה, חדש, יפהפה, כמו שהייתה רואה רק בסרטים ישראליים ישנים, הפך לאוצר הפרטי שלה — מתנה אמיתית, עם תחושת שייכות ראשונה. בקיץ, כשהגיעה למחנה ‘נוער תל אביב’, בלטה בין שאר הבנות במעיל הלא אופנתי וקיבלה הערות מבנות עם ג’ינסים וג’קטים. מריה, למרות הכול, לא וויתרה על הכדור הכתום שלה — והמפגש הדרמטי עם בריונים בלילה היה הרגע ששינה את הכל: כשהגנה בגבורה על דנה, המנהיגה, קיבלה סוף סוף מקום בחבורה, בלב. המציאות נצבעה מחדש כשהתרגלה לאהבה, והמעיל — שעבר מהיד ליד בין חברות כשהן קופאות באירוע הורים חורפי — הפך לסמל לבית ולחיבוק שאי פעם חלמה. וכשבסוף המחנה הציעו לה דנה והוריה לאמץ אותה, גילתה שכל האהבה והחברות שחשבה שזרים לה — סוף סוף, שייכות גם לה.
04
המעיל הלבן מרום גרה בבית ילדים מאז שהייתה בת חמש. היא בעצמה לא ממש ידעה למה הגיעה לשםזכרה רק שסבתא שלה יום אחד לא קמה יותר, ואמא פשוט לא חזרה.
Life Lessons
המעיל הלבן מריה חיה בבית ילדים מגיל חמש, בלי לדעת למה באמת הגיעה לשם — זוכרת רק שסבתה לא התעוררה יום אחד, ואמא לא חזרה הביתה. זרועות זרות, קירות צבועים, וריח קבוע של כרוב מבושל שהרגיש נצחי. בתחילה בכתה בלילות, אחר כך פשוט חיה ולמדה, בשקט ובחריצות, מקווה שאולי יביא לה משהו אמיתי. המקום האהוב עליה היה אולם הספורט – גדול, רצפת עץ חורקת, חלונות גבוהים מעל, ורק שם יכלה לרוץ, לקפוץ ולשכוח את הכל. היא הצטיינה בספורט והמורה שלה, גב’ נטלי, עודדה אותה להיכנס לנבחרת הכדורסל, מה שהביא לה הישגים מרשימים, מדליות, ותשומת לב שאישרה שיש לה עתיד מזהיר. אבל כשכולם הלכו הביתה, היא נכנסה לבד לטרמפ עם יו”ר ועדת הספורט, איגור, בפעם הראשונה בחייה, ושם התחיל השינוי. הוא שאל את המורה מה מריה הכי צריכה, וקיבל תשובה – מעיל חדש. במתנה קיבלה מעיל לבן, חדש, נוצץ, שהרגיש שייך לסרטים ולא למציאות שלה, ועוד כרטיס לקייטנת “נוער”. המעיל, שלא נכתב עליו שם אחר, הפך לחפץ הכי יקר לה. בקייטנה כל הבנות לעגו לה – “מעיל של סבתא”, “מהצפון…”, אבל מריה לא ויתרה; כשבנות הסתבכו עם חבורה של נערים מקומיים, הייתה היא זו שקמה לעזור, גיבורה אמיצה, ומאז קיבלה את מקומה בקבוצה — והמעיל שלה הפך לסמל אמיתי של חמלה, חברות ואומץ. השלג הפתיע ביום ההורים, מריה השאילה את המעיל לבנות כדי שלא יקפאו בדרך לפגוש הורים, בתמורה קיבלה מתנות קטנות וחום שקודם לא הכירה. עד שבסוף, דשה, המנהיגה, ואמא שלה, וגם אבא — אותו איגור, רצו לאמץ אותה. מריה בחרה לפתוח סוף סוף את הלב ולמצוא משפחה אמיתית; המעיל הלבן שהיה רק שלה, חיבר אותה לעולם שלם של אנשים, חברות ומשפחה חדשה, וכל מחנה הקיץ לא שכח את הנס — ואותם רגעים קטנים של אושר שבמעיל אחד לבן.
02
מעיל לבן אני, מרים שרביט, גדלתי בפנימייה כבר מגיל חמש. אף פעם לא ידעתי באמת למה הגעתי לשם; אני רק זוכרת איך סבתא יום אחד לא התעוררה, ואמא פשוט לא חזרה הביתה.
Life Lessons
מעיל לבן מריה גדלה בבית ילדים מאז שהייתה בת חמש, מבלי לדעת בדיוק איך הגיעה לשם—זוכרת רק את הרגע שבו סבתא לא קמה בבוקר, ואמא מעולם לא חזרה. מאז היו רק זרועות זרות, קירות צבועים בריח קבוע של כרוב מבושל שנדמה היה שלא ייעלם לעולם. בתחילה בכתה בלילות, עד שהפסיקה—פשוט המשיכה לחיות וללמוד, בשקט, בהקפדה, כאילו קיוותה שמתישהו המאמץ ישתלם והיא תקבל משהו אמיתי. מתוך כל החדרים, הכי אהבה את אולם הספורט: גדול, עם רצפת עץ חורקת וחלונות מלאי אבק בגובה התקרה, מקסים ומלא הבטחה. שם, כשכדור הכתום החל לקפוץ בקצב קבוע, נשכחו כל הדאגות. ברגעים נדירים של קליעה מושלמת, הרגישה כמעט מאושרת—אבל רק כמעט. אושר שלם, האמינה כמו כל הילדות, אפשרי רק במשפחה. ולמרות השנים בבית הילדים, שמרה לה פינה נסתרת בלב, מיוחדת לרגע הזה שבו אולי תוכל לצחוק ולשמוח עד הסוף. מריה רצה מהר, קפצה גבוה, והכדור נשמע לה. המדריכה, נטע לוי, אמרה פעם: “יש לך אופי של ספורטאית, מריה—נדבר עם מאמן טוב, נראה אם נוכל לסדר לך חוג אמיתי בכדורסל.” וזה באמת הצליח. מגיל שתיים־עשרה השתתפה באימונים קבועים. קודם הייתה בקבוצת השכונה, ובהמשך נבחרת העיר. בסיום אליפות המחוז הייתה השחקנית המצטיינת, עם 32 נקודות למשחק. כשהעניק לה המדליה, אמר יו״ר האגף לספורט, “מזל טוב, יש לך עתיד, ילדה.” דמעות כמעט פרצו מעיניה, אבל הוא חשב שזה מרגש של ילדים. בעוד היא יוצאת לבדה מהאולם אל הלילה, קרא לה: – מריה, למה אין מי שמחכה לך? איפה את גרה? – בבית הילדים מספר שלוש, ארבע תחנות ברכבת. – סליחה, לא ידעתי. בואי, אני אסיע אותך—אני איגור אלכסנדרוביץ’. לראשונה בחייה נסעה ברכב, והרגישה מיוחדת. – מי אחראי עלייך בבית הילדים? – נטע לוי, המדריכה. – תכירי לי אותה? – מחר בבוקר, היא לא כאן בלילה. כשהגיעה לבית הילדים, סיפרה לה נטע שאיגור שאל מה הכי חסר למריה. “אין לה שום חסר, למעט מעיל חדש.” ענתה. – הסברתי שאת גדלה מהר וכל המידות כבר קטנות. שאל את המידה שלך ו… נטע שלפה חבילה עטופה חום. מול עיניה ההמומות של מריה, שלפה נטע מעיל לבן שלג עם חגורת מותן וכפתורי אמבר. – אלוהים, מריה, כזה מעיל רואים רק בסרטים על כוכבות! יאללה, תלבשי ותסתובבי! מריה הרגישה את הבד הטרי והחם, וכשהביטה במראה—ראתה ילדה מחייכת במעיל אופנתי, יושב נהדר על גופה האתלטי. החולצה הישנה והחצאית לא השתלבו כבר, אבל לא היה בכך כדי לקלקל את ההרגשה החגיגית. – וזה עוד לא הכל! – הוסיפה נטע בגאווה – קחי! הושיטה לה דף עם ציור של חניך בתנועת נוער. – מה זה? – כרטיס למחנה הקיץ “הנוער”! תיסעי בקיץ, מושלם שם. גם זה מאיגור אלכסנדרוביץ’. בלילה התקשתה להירדם, האירועים התרוצצו בראשה כמו במכשיר טלוויזיה צבעוני—ניצחון בגמר, מדליה, נסיעה באוטו, כרטיס למחנה וכמובן המעיל הלבן החדש, מחכה לה בארון. בשקט התגנבה החוצה, עטפה שוב את המעיל, אותו כינתה “מעילה”, ועמדה מול חלון רטוב מגשם אביב ראשון, מאחלת בלבה שהחורף יישאר עוד רגע. *** “נעלי ספורט וחלופיות, כובע חובה, ומעיל… בין עונות, כך כתוב!” קראה נטע לפני הנסיעה למחנה. מריה הנהנה—לא הבינה מה צריך מעיל בקיץ, אבל לא רצתה להשאיר את הדבר הכי יקר לה בארון המשותף. במחנה “הנוער” כולם לבשו ג’קטים דקים, מעילי ג’ינס ווסטים. רק היא—במעיל. הכדור מילא כמעט את כל התיק, לכן לבשה אותו עליה. – מה זה, סגנון של סבתא? — לגלגה לנה, השכנה. – סבא! — צחקה מישהי. – חורף כבר מזמן נגמר! – בטח באה מהצפון על איילים! – לא עניינכן, – ענתה מריה בשקט, סקרה אותן—והשתרר שקט. את המעיל תלתה על המיטה ויצאה החוצה. – מוזרה אחת! – לחשה מישהי. באותו ערב הסתובבה במחנה, גילתה מגרש כדורסל עזוב, צמחי בר בכל פינה, טבעת אחת על לוח ישן. “למה באתי לפה?” חשבה. “21 יום—נעבור אותם.” בערב בארוע מדורה ראתה בלהבות ובמוזיקה המתחלפת משהו קסום. היא לא ידעה לרקוד, אהבה רק להקשיב בין שיחי האקציה. בלילות—שיחות, סיפורי אימה, סיפורים על וידיאו־בית. מריה הקשיבה בעיניים עצומות—מה היה לה לספר? כשחיפשו שחקניות לוולי־בול, שלחו אותה: “את ספורטאית, בואי תנסי!” ניסתה, אף שבחיים לא שיחקה. דשה, הקפטנית, יפה עם צמה ארוכה, צווחה: — לא תופסים, חובטים! זה לא כדורסל! ופספסה. דשה נאנחה: — לכי תהיי חסימה! מאוכזבת, עזבה את המגרש, הלכה לכדור שלה, פינתה שיחים במגרש הכדורסל, חזרה לקלוע לסל. ימים במחנה—התעמלות בוקר, ניקיון, חדר אוכל, הכנות למופע “כוכב הנוער”. הכי אהבה לראות סרטים, תמיד נצמדה לשורה האחרונה, ראתה הרפתקאות ימאים ואינדיאנים על המסך הגדול. בשאר הזמן, השליכה את הכדור לסל—even בלילות, בין החוגים והריקודים בהם לא השתתפה. רק המעיל הלבן ליווה אותה תמיד, ניצב כזכר לילדה שהוא ביתה היחיד. יום אחד שמעה מאחורי שיחים לחש—דשה עם בחור מהקבוצה הראשונה הסתתרו שם. פתאום שלושה צעירים מהכפר, שתויים, סיגריות בפה, הקיפו את דשה. – רקדת יפה אצלנו בכפר, יפה שלי… בואי תסעי איתנו לסיבוב! דשה נבהלה, קראה לעזרה, אך המוזיקה גברה. מריה התפרצה מהשיחים, עמדה לצידה: – תעזבו, – לחשה בזעם – עוד רגע תראו! הם נדהמו. – גם לך יש פה חברה? רזה, גבוהה… ועד שהתקרבו, מריה חבטה בראשון, דשה דחפה את השני. במקביל הופסקה המוזיקה, רצים, מדריכים והחברה רצו לכיוון. שניים נתפסו מיד, השלישי ברח—אבל מריה, בכדור הכתום, פגעה בו מדויק והוא נפל. – זריקה פגז! – אמרה דשה נשימתית – תודה, אחותי. – בבקשה, – ענתה מריה והלכה. למחרת קראה לה דשה: — אחות, בואי אלי! אלמד אותך להגיש! — אין לי סיכוי… — תמיד יש, מבטיחה! תוך דקות הכדור עף מצד לצד. — בעדינות, מריה, בקצה האצבעות. ומאז—הכול השתנה, גם אם לא בבת אחת. *** ביום ההורים ירד שלג בלתי צפוי. הילדים רעדו מקור. הורי החניכים הגיעו בזה אחר זה; ועדת הכריזה ברמקול: – לנה קפח, רוני גולן—ההורים שלכם הגיעו! הילדים חיבקו הורים, צוחקים ומתרגשים. לנה קפח אמרה—”אלוהים, הכפור, עוד רגע דלקת ריאות.” ואז נשמע קול נדיר: — קחי את המעיל שלי, לנה, חם ומחמם! הכול הפנו ראשיהם וראו את מריה מורידה את המעיל ומגישה אותו לילדה שלפני שבוע לעגה לו. — תודה… מריה. המעיל נדד מילדה לילדה, ספג ריחות זרים, לחיצות ואהבות. בשובו למריה, חיכו לה מתנות קטנות מסביבתה. בסוף הערב יצאה דשה עם המעיל. מריה הביטה בה—והייתה מוכנה להמיר הכול, לו מישהו גם היה בא בשבילה. נשכבה במיטה והתכסתה עד מעל לראש, כפי שעשתה בעבר כדי לברוח אל עולמה. נדמה שמישהי מלטפת אותה. מריה מציצה—דמות נשית ליד המיטה. — אמא? — כן, – עונה האישה – תרשי לי להיות אמא שלך? — ואני אחות, אמיתית! – זו הייתה דשה. מריה מתעוררת באמת – האישה יפה, חמה, מבטה ישר כמו של נטע לוי. – דשה סיפרה לי עלייך, התאהבתי בך. היא אומרת שאת הטובה בעולם, ובלעדייך לא תחזור הביתה. – בבקשה, מריה, – מפצירה דשה. – ומה עם אבא שלך? – הוא בעד, כבר מכיר אותך! – מאיפה? – כשהייתי במעיל שלך הוא שאל—אצל מי זה? אמרתי—אצל אחותי, מריה. והוא חייך. – זוכרת את איגור? זה הוא. – מסכימה, – לוחשת מריה ונשמטת לנשיקות אם ואחות. כך מצאו אותה החברות שחזרו מהארוחה. *** איגור חיכה לרכב, ראה את הבנות המאושרות והבין—וחהלך להיות לאבא לעוד בת. מאותו רגע מריה השתנתה: פתחה את אותה דלת נסתרת בלב, והפכה מילדה שקטה ומבודדת לכוכבת של כולם. הבנות אהבו אותה אחרי האירועים עם החוליגנים—והמעיל. לראשונה חלקה את כל המתוקים מארוחת שבת עם כולן—פיקניק לילי עם נרות על מיטתה. יחד שכנעו אותה להשתתף בתחרות “מיס הנוער”, לימדו אותה לרקוד, להסתרק, לשים שמלה. כעבור שבוע ברמקול מחנה—”להורי דשה ומריה, נא לגשת לשער.” יד ביד, בנותיה של משפחה חדשה רצו אל הממתינים, כשכל הנוכחים ידעו—אלה הרגעים הכי מאושרים בחיים שלהם.
0122
המיל כהן חיה בפנימייה מאז שהייתה בת חמש. היא לא ידעה בדיוק למה הגיעה לשם רק זכרה שבוקר אחד סבתה לא התעוררה, ואמא שלה לא שבה הביתה. אחר כך באו ידיים זרות
Life Lessons
“ליודק’ה, השתגעת בגיל כזה? יש לך נכדים שכבר הולכים לבית ספר, איזו חתונה עכשיו?” — את המילים האלו שמעתי מאחותי כשסיפרתי לה שאני מתחתנת. אבל למה לדחות? בעוד שבוע אני וטולי עומדים להתחתן ורציתי ליידע את האחות. ברור שהיא לא תבוא לאירוע—אנחנו גרות בקצוות שונים של הארץ. וגם לא נרצה חגיגה רועשת עם ‘מרים כוסית!’ בגיל שישים; רק לחתום בשקט ולשבת ביחד. אפשר היה לוותר על החתונה, אבל טולי מתעקש—הוא ג׳נטלמן אמיתי: פותח דלת, עוזר במעיל, תמיד אכפתי. בלי חותמת בדרכון הוא לא מוכן, “מה אני, ילד?” אמר לי, “אני רוצה שתהיי אשתי באמת.” ואני—טולי בשבילי תמיד נשאר צעיר, גם עם שיער כסוף. בעבודה קוראים לו תמיד בשם ובתואר, רציני, קשה, אבל כשפוגש אותי—זורק ארבעים שנה מהגב, סוחב אותי בין קרני הרחוב ורוקד. אני מתביישת, “מה יגידו האנשים?” ואני—הוא צוחק, “אין אף אחד חוץ ממך!” כשהוא איתי, באמת מרגיש לי כאילו אנחנו היחידים בעולם. אבל יש לי גם אחות שצריך לספר לה הכול. פחדתי שטניה, כמו כל האחרים, תשפוט, אבל הייתי צריכה דווקא אותה לצידי. אז אזרתי אומץ והתקשרתי. “ליודק’ה, את לא נורמלית! שנה עברה מהלוויה של ויטיה, וכבר מצאת מחליף? ידעתי שאפתיע אותה, אבל לא הבנתי עד כמה המנוח שלי יהיה לה לצנינים. “טניה, אני זוכרת,” עניתי, “אבל מי קובע חוקים כאלה? תגידי לי מספר—עוד כמה זמן מותר לי להיות שוב מאושרת?” “חמש שנים, לפחות בשביל הנראות.” “אז אני אמורה להגיד לטולי: תחזור בעוד חמש שנים, עכשיו אני באבל?” ולא ויתרה: “עוד שנה תחכי.” אבל מה אם זה השנה היחידה שנשארה לנו? טניה נאנחת. והאמת, מה זה ישנה—תמיד ימצאו מי שישפוט, רק הדעה שלך חשובה לי, ואם את מתעקשת אוותר על כל זה, אמרתי לה. “תתחתני, אבל אני לא איתך ולא מבינה אותך. תמיד היית שונה, אבל לא האמנתי שככה תתנהגי בגיל הזה. יש לך ילדים, נכדים—אולי תחכי עוד שנה?” אבל הפעם לא התקפלתי. כי אחרי חיים של עבודה קשה בשביל כולם—הילדות, הנכדים, סידורים, פרנסה, חצר, משק—סוף סוף למדתי שיש חיים בשביל עצמי: שופינג, קולנוע, בריכה, סקי, קפה. וטולי לימד אותי לראות את היופי, את השקיעות, את העיר, את השלג, והבנתי איזה דבר נפלא פספסתי. אחרי שוויטיה נפטר נשארתי ריקה, לא ידעתי איך ממשיכים, אבל טולי הגיע והצמיח בי שמחה חדשה, לקח אותי להאכיל ברווזים בפארק, למדתי לראות את העולם בעיניים חדשות. ואז פתאום—הבנות שלי התעצבנו, אמרו שאני פוגעת בזכר של אבא, אך המשפחה שלו דווקא שמחה בשמחתי. רק עם טניה דחיתי עד הרגע האחרון לספר. ולאחר שיחה ארוכה היא שואלת: “אז מתי הטקס?” “ביום שישי.” “אז רק אומר—מזל טוב, ואהבה בזקנה.” ביום שישי התלבשנו חגיגי, קנינו קצת מכל טוב, טקסי לרשום—ופתאום בפתח עמדו הבנות, הנכדים, הילדים של טולי ומשפחותיהם, והכי חשוב—טניה עם זר ורדים לבנים, מחייכת מהתרגשות. “באתי לראות למי אני מוסרת אותך,” חייכה בדמעות. מסתבר שכולם תיאמו הפתעה מאחורי הגב. לפני כמה ימים חגגנו שנה לנישואין. לטולי יש כבר מקום קבוע בלב המשפחה, ואני לא מפסיקה להשתאות שאפשר להיות פשוט כל כך מאושרת — שזה כמעט לא אמיתי.
03
לאה, את השתגעת?! יש לך נכדים שכבר הולכים לבית ספר, איזו חתונה בראש שלך עכשיו? אלה היו המילים של אחותי כשסיפרתי לה שאני מתחתנת. מה יש למשוך?
Life Lessons
‏— לודמילה, השתגעת כבר בגיל הזה? יש לך נכדים בבית ספר, איזו חתונה עכשיו? — אלה המילים ששמעתי מאחותי כשסיפרתי לה שאני מתחתנת. ומה יש למשוך? בעוד שבוע אני ותולי נרשמים ברבנות, חייבת לעדכן את אחותי, חשבתי לעצמי. ברור שהיא לא תגיע, אנחנו גרים משני קצוות הארץ. וגם מסיבת “מרימים לחיים” סוערת לא נתכנן בגיל 60 — רק נרשם בשקט ונשב יחד. אפשר היה לוותר על הרישום, אבל תולי מתעקש — הוא ג’נטלמן אמיתי, לא מוכן לחיות בלי חותמת בדרכון. והוא עבורי באמת בחור, אפילו עם שיער לבן. בעבודה כולם מעריכים אותו, רק בשם מלא קוראים לו, אבל איתי הוא שוב בן ארבעים: סוחב אותי במעגלים באמצע הרחוב באושר, ואני גם שמחה וגם מתביישת. “כולם מסתכלים, יצחקו עלינו”, אני אומרת לו. “איזה כולם? אני רואה רק אותך”, הוא עונה. כשאנחנו יחד, אני באמת מרגישה שאין עוד אף אחד בעולם, רק אני והוא. אבל יש לי גם אחות שצריך לספר לה הכול. פחדתי שטניה, כמו כולם, תשפוט אותי, והכי רציתי את התמיכה שלה. בסוף מצאתי אומץ והתקשרתי אליה. — לודקההה, — קראה בתדהמה כששמע מה אני מתכננת, — רק עברה שנה מאז שהלכת את ויקטור, וכבר מצאת לך מחליף! ידעתי שאש shock אותה, אבל לא חשבתי ששוב תתעכב על בעל המנוח שלי. — טניה, אני זוכרת — קטעתי. — אבל מי קובע את התקופה? תני לי מספר — אחרי כמה זמן אני רשאית להיות מאושרת בלי שמישהו ישפוט אותי? היא שתקה: — בשביל הנימוס, חמש שנים לפחות. — אז מה, אגיד לתולי שיבוא עוד חמש שנים, ובינתיים אשב באבל? היא שותקת. — ומה זה ייתן? גם בעוד חמש שנים נמצא מי שירצה לרכל, אבל לי כבר לא אכפת. דעתך חשובה, ואם תתעקשי — אבטל הכול. — אני לא רוצה להיות רעה, אז תתחתני היום אם את רוצה! אבל תדעי, אני לא מבינה ולא תומכת בך. תמיד היית מוזרה, לא חשבתי שתשתגעי לגמרי. תתחשבי, תחכי עוד שנה. אבל אני לא מוותרת. — ואם לנו עם תולי נשארה רק שנה לחיות, מה אז? היא בכתה. — עזבי, תעשי מה שבראש שלך. מבינה שכולם רוצים להיות מאושרים, אבל הרי היית מאושרת כל השנים… צחקתי. — באמת, טניה? ככה חשבת? גם אני חשבתי כך, ורק עכשיו מבינה שהייתי סוס עבודה — לא ידעתי שאפשר לחיות אחרת, לחיות בשמחה! ויקטור היה איש טוב, גידלנו שתי בנות, עכשיו יש חמישה נכדים. הוא תמיד חינך שהעיקר זה המשפחה. לא עירערתי. עבדנו קשה בשבילה, ואז בשביל משפחות הילדים, ולבסוף בשביל הנכדים. עכשיו אני נזכרת ומבינה — כל החיים במרוץ אחד מתיש. כשהבת הבכורה התחתנה כבר הייתה לנו חלקה, אבל ויקטור החליט להגדיל מכול וחייו בשביל הנכדים. שכרנו אדמה, לקחנו על עצמנו עול חדש. הוא קנה חיות, עבדנו בלי הפסקה. מעולם לא נרדמנו לפני חצות וברבע לחמש כבר קמנו מחדש. בקיץ בחלקה, לעיר הגענו רק לסידורים. לפעמים חברה מספרת: חזרה מהים עם הנכדה, אחרת הלכה עם בעלה להצגה. לי לא היה זמן אפילו למכולת! לפעמים אפילו לחם לא היה בבית, כי החיות קשרו אותנו. רק דבר אחד נתן כוח — הילדים והנכדים שבעים. הבת הגדולה בזכות החווה שדרגה רכב, הקטנה עשתה שיפוץ — לא עבדנו לחינם. פעם הגיעה לבקר חברה מהעבודה: — לודה, לא הכרתי אותך. חשבתי שבאתם לנפוש, את נראית מרוקנת. למה את סוחבת כל כך? — מי יעזור לילדים? — ילדים גדולים, שיעזרו לעצמם. עדיף שתתחילי לחיות בשבילך. אז לא הבנתי מה זה לחיות בשבילי. היום אני יודעת — אפשר לחיות אחרת: לישון כמה שבא לי, לטייל בשקט, ללכת לקניון, לסרט, לבריכה, לסקי — ואף אחד לא נפגע מזה! הילדים לא חסרים, הנכדים שבעים, והכי חשוב — למדתי להסתכל על העולם בעיניים חדשות. פעם כעסתי כשצריך לגרוף עלים בחלקה, עכשיו העלים האלה משמחים אותי. אני הולכת בפארק, בועטת אותם ונהנית כמו ילדה. למדתי לאהוב גשם — כבר לא רצה בין החיות להכניס אותן הביתה, אלא יושבת בקפה ומתבוננת. עכשיו אני רואה כמה יפים שמיים ושקיעות, איך כיף ללכת בשלג הטרי. גיליתי עד כמה העיר שלנו יפה, ואת כל זה הראה לי תולי. אחרי שהלך בעלי הרגשתי אבודה — הכול קרה פתאום, התקף לב, ויקטור מת לפני שאמבולנס הגיע. הילדים מיד מכרו הכול והחזירו אותי לעיר. בהתחלה הסתובבתי כמו זומבי, לא יודעת מה לעשות. קמתי בחמש בבוקר, שוטטתי בבית, מחפשת מה לעשות. כשהגיע תולי לחיי, זוכרת כשהיה לוקח אותי לטייל. הוא שכן שתמיד עזר, ולא תכנן כלום, כדבריו — ראה אישה כבויה ורצה לעזור. אחז בידי, קנה לי גלידה, לקח אותי להאכיל ברווזים באגם. העברתי שנים עם ברווזים, אבל אף פעם לא עצרתי להסתכל איך הם שוחים. פתאום הכל נהיה אחרת. הוא חייך ולקח אותי ביד: — חכי, עוד אראה לך כמה יפה כאן! את תרגישי שנולדת מחדש. והוא צדק. כמו ילדה קטנה אני מופתעת מהעולם מחדש כל יום. לא זוכרת מתי הפסקתי לפחד, והבנתי שאני זקוקה לו. הבנות שלי בהתחלה כעסו, אמרו שאני מבזה את זכר אבא שלהן. היה לי קשה, כאילו בגדתי בהן. הילדים של תולי דווקא שמחו — סוף סוף רגועים. רק אחותי נותרה, ואת זה הכי דחיתי. — ומתי החתונה? — שאלה טניה בסוף. — ביום שישי הקרוב. — טוב, מה אפשר להגיד? שיהיה במזל בגיל הזה, — נפרדה בקרירות. ביום שישי התלבשנו יפה, קנינו אוכל לשניים, קראנו מונית ונסענו להירשם. כשיצאנו מהאוטו, קפאתי — מחוץ לרבנות עמדו הבנות שלי עם בני זוגם ונכדיי, הילדים של תולי עם משפחותיהם ובמיוחד — אחותי! טניה חיבקה זר שושנים ולחשה בדמעות: — הגעתי לבדוק למי אני מוסרת אותך! התברר שכולם תיאמו מראש, והזמינו מקום במסעדה. השבוע חגגנו אני ותולי שנה לחתונה. כולם כבר קיבלו אותו. ואני עדיין לא מאמינה — אני כל כך, כל כך מאושרת, שזה מפחיד אותי שלא יתקלקל
06
עינת, נפלת על הראש בגיל הזה? יש לך נכדים שכבר לומדים בבית ספר, על איזו חתונה את מדברת? מילים כאלה שמעתי מאחותי, כשסיפרתי לה שאני מתחתנת. הרי למה לדחות?
Life Lessons
לודמילה, השתגעת עכשיו בגיל הזה? יש לך כבר נכדים בבית הספר, איזו חתונה? – ככה בדיוק אחותי הגיבה כשתיארתי לה שאני מתחתנת שוב בגיל שישים. מה יש למשוך? בעוד שבוע אני וטוליק מתייצבים ברבנות, צריך ליידע את האחות, חשבתי. ברור שלא תבוא לטקס – אנחנו גרות בקצוות שונים של המדינה. גם לא נתכנן חתונה רועשת וצעקות “חמוץ!”, בגילנו מעדיפים להירשם בשקט ולחגוג בעצמנו. האמת, יכולנו לוותר גם על זה, אבל טוליק מתעקש – הוא ג’נטלמן למופת: פותח לי דלת, מושיט לי יד, עוזר לי במעיל. “אני לא איזה ילד, רוצה קשר רציני,” הוא אומר. ולא משנה שבעיניי טוליק תמיד נשאר בחור צעיר, עם שיער אפור. וגם כשהוא רוקד איתי באמצע הרחוב ומביך אותי מול העוברים ושבים, הוא טוען – “אני רואה רק אותך!” אבל בשבילי, דווקא דעה של אחותי הייתה חשובה, וחששתי שתגיב בשיפוטיות. כשסיפרתי לה, היא נדהמה: “רק שנה חלפה מאז שוויקטור מת, וכבר מצאת לו מחליף?” ניסיתי להסביר לה שאין חוקים לאושר, שלא שופטים פרק ב’, ושאם היא מתנגדת – אוותר על הכול. היא התלבטה, לא הסכימה, לא בירכה, ביקשה ממני להתחשב… “אז מה, שנחכה עוד חמש שנים? ואולי בכלל לא יישאר לנו זמן?” לבסוף, אחרי שיחה פתוחה, השתתקה. ואנחנו המשכנו – בזכות טוליק למדתי להעריך את החיים מחדש, להתפעל מהשלכת, מהגשם, מהשלג, מהעיר היפה שלי, לגלות אושר שאפילו הילדים והנכדים לא לקחו ממני. אפילו הבנות התקשו לקבל בהתחלה, הרגישו שאני פוגעת בזיכרון של אבא שלהן, אבל בסוף גם הן ברכו. וביום החתונה, כשיצאנו מהאוטו מול הרבנות, חיכו לנו שם כל המשפחה – כולל אחותי עם זר ורדים לבנים ודמעות של שמחה. ועכשיו, אחרי שנה של זוגיות מאושרת, אני תוהה לעצמי: מותר לי להיות כל כך מאושרת, אפילו בגיל הזה?
06
אילנה, השתגעת? בגיל שלך, עם נכדים שכבר הולכים לבית הספר, מה פתאום חתונה? אלו היו המילים ששמעתי מאחותי כשסיפרתי לה שאני עומדת להתחתן. ומה יש למשוך?
Life Lessons
חמותי לעגה שאמא שלי עובדת בניקיון בבתים של אחרים – היום היא מנקה בבית שלי.
043
אני לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שהבאתי את בעלי לבית הוריי, בדירתם שבבת-ים. אמא שלי הכינה את תבשיל הפרגיות הידוע שלה, ואני רעדתי כמו נערה בדייט הראשון.
Life Lessons
“מתי בפעם האחרונה הסתכלת על עצמך במראה?” שאל אלי. התגובה של מירי שינתה הכל אלי סיים לשתות את הקפה של הבוקר, בעיניים עוקבות אחרי מירי. השיער אסוף בגומייה צבעונית עם דמויות של חתולים מצוירים. השכנה נועה שבקומה למעלה, תמיד נראית רעננה, זוהרת, שובל של בושם יוקרתי נשאר אחרי שהיא יורדת במעלית. “את יודעת,” אלי הניח את הטלפון, “לפעמים אני מרגיש שאנחנו חיים כמו שכנים.” מירי עצרה, הסמרטוט מוקפא בידה. “מה זה אומר?” “לא משהו מיוחד. פשוט, מתי בפעם האחרונה באמת הסתכלת על עצמך במראה?” פה היא הביטה בו, עמוק. ואלי הרגיש—משהו השתנה. “ומתי אתה הסתכלת עליי באמת בפעם האחרונה?” שאלה מירי בשקט. השתררה שתיקה מביכה. “מירי, אל תעשי מזה עניין. אני רק אומר—אישה צריכה תמיד להיראות מדהים, זה ממש פשוט! תראי את נועה, והיא בגיל שלך.” “אההה, נועה…” מירי אמרה, וקולה הפך אחר. “אלי,” אמרה אחרי הפסקה, “תקשיב. אני יוצאת לכמה ימים, הביתה לאמא. אחשוב על הדברים שאמרת.” “סבבה, נחיה בנפרד, נחשוב. אבל מירי, אני לא זורק אותך!” “אתה יודע,” היא תלתה את הסמרטוט בקפידה, “אולי באמת הגיע הזמן שאסתכל על עצמי במראה.” והלכה לארוז מזוודה. אלי ישב במטבח וחשב: “ומה אם זה מה שרציתי?” אבל לא הרגיש שמח—הרגיש ריק. שלושה ימים אלי חי כאילו בחופשה. בוקר – קפה בלי לחץ, ערב – עושה מה שבא לו. אף אחד לא שם סדרות על אהבה ובגידות. חופש—החופש הגברי שכל כך חיכה לו. בערב פגש את נועה ליד הבניין. היא באה עם שקיות מ”שופרסל”, בעקבים, בשמלה יוקרתית. “אלי!” היא חייכה. “מה שלומך? מירי לא נראתה פה הרבה זמן.” “היא אצל אמא עכשיו, נחה,” שיקר. “אה. לפעמים נשים באמת צריכות זמן לעצמן. למנוחה מהיומיום והשגרה.” היא אמרה זאת כאילו לעולם לא ידעה שגרה. כאילו הדירה מנקה את עצמה והארוחה קופצת מהשיש. “נועה, אולי נפגש לקפה? ככה, שכנים.” “למה לא,” היא חייכה. “מחר בערב?” כל הלילה אלי תכנן – חולצה? ג’ינס או מכנסיים מחויטים? בושם – לא להגזים. בבוקר צלצל הטלפון. “אלי?” קול לא מוכר. “זו רותי, אמא של מירי.” הלב החסיר פעימה. “כן…” “מירי ביקשה לומר: היא תבוא לקחת את החפצים שלה בשבת, כשאתה לא בבית. תיתן מפתח לשומר.” “מה זה אומר, תיקח את החפצים?” “איך חשבת? הבת שלי לא תחכה לנצח שתבין אם היא בכלל חשובה לך.” “אבל לא אמרתי כלום!” “אמרת מספיק. שלום, אלי.” והקול נדם. אלי ישב במטבח ובהה בטלפון. מה קורה פה? לא גירושים! רק רציתי הפסקה, זמן לחשוב. אבל החלטה כבר התקבלה—בלעדיו. הקפה עם נועה היה מוזר. היא הייתה מקסימה, דיברה מעניין, צחקה מהבדיחות שלו. אבל כשהוא ניסה לגעת בידה, הזיזה אותה בעדינות. “אלי, אתה מבין—אני לא יכולה. אתה עדיין נשוי.” “אנחנו חיים בנפרד.” “עכשיו. ומה יהיה מחר?” נועה הביטה בו עמוק. אלי ליווה אותה לבניין ושב הביתה. הדירה פגשה אותו בשקט ובריח של רווקות. שבת. יצא בכוונה מהבית – לא רצה סצינות, הסברים, דמעות. שתיקח בשקט. אבל בצהריים הסקרנות הרגה אותו. מה היא לקחה? מה השאירה? בכלל—איך היא נראתה? בארבע לא התאפק ונסע חזרה. מול הבית עמדה מכונית עם לוחית רישוי מהעיר שלהם. גבר לא מוכר בן ארבעים, נאה, עוזר לאישה לטעון ארגזים. אלי ישב על ספסל וחיכה. כעבור עשר דקות יצאה מהבניין אישה בשמלה כחולה. שיער ערוך בסיכה יפה, לא בגומייה עם חתול. איפור קל מדגיש את העיניים. אלי הביט ולא האמין—זו מירי. מירי שלו. אבל אחרת. החזיקה תיק אחרון, והגבר מיד עזר לה, הקפיד להושיב אותה בנחת. כאילו היא מפורצלן. אלי לא עמד בזה. ניגש למכונית. “מירי!” הסתובבה. והוא ראה את הפנים—שלוות, יפות, בלי העייפות שאהב לשכנע את עצמו שהיא רגילה. “היי, אלי.” “זה… את?” הגבר ליד ההגה התמתח, אבל מירי נגעה בו במרפק—הכל בסדר. “אני,” אמרה בפשטות. “רק אתה מזמן לא הסתכלת עליי.” “מירי, רגע, אפשר לדבר.” “על מה?” לא היה כעס. רק פליאה. “אתה בעצמך אמרת—אישה צריכה להיראות מדהים. אז הקשבתי.” “לא לזה התכוונתי!” אלי כמעט נחנק. “ולמה כן, אלי? שאהיה יפה רק בשבילך? מעניינת רק בבית? שאוהב את עצמי רק עד שאשאר ליד גבר שלא רואה אותי?” עמדה והקשיב, ומה שהיא אמרה הזיז לו משהו בלב. “אתה יודע,” המשיכה ברכות, “הפסקתי לטפח את עצמי, לא כי התעצלתי. אלא כי התרגלתי להיות בלתי נראית. בבית, בחיים שלי.” “מירי, לא רציתי…” “רצית. רצית אישה בלתי נראית, שעושה הכל, אבל לא מפריעה לחיים. כשנמאס—מחליפים לדגם זוהר יותר.” הגבר במכונית אמר משהו בשקט. מירי הנהנה. “אנחנו יוצאים, אלי. ולדימיר מחכה.” “ולדימיר?” אלי גמגם. “מי זה?” “אדם שרואה אותי,” אמרה מירי. “הכרנו בחדר כושר ליד אמא. תאר לך—בגיל ארבעים ושתיים פעם ראשונה רגל בחדר כושר.” “מירי, לא. בואי ננסה שוב. טעיתי, הייתי טיפש.” “אלי,” הביטה בו עמוק, “אתה זוכר מתי בפעם האחרונה אמרת לי שאני יפה?” אלי שתק. לא זכר. “מתי שאלת איך אני מרגישה?” הבין—הפסיד. לא לולדימיר, לא לנסיבות. לעצמו. ולדימיר התניע. “אלי, אני לא כועסת. להפך, עזרת לי להבין: אם אני לא רואה את עצמי—אף אחד לא יראה אותי.” המכונית נסעה. אלי עמד מול הבניין וראה את החיים שלו עוזבים. לא אישה—חיים. חמש עשרה שנה שהוא קרא להן שגרה, וגילה—זה היה אושר. רק לא ידע להעריך. חצי שנה אחרי, אלי פגש את מירי בקניון, במקרה. היא בחרה קפה, בודקת תוויות. ליד עמדו בחורה בת עשרים. “ניקח את זה,” אמרה. “אבא אומר שערביקה עדיפה.” “מירי?” אלי ניגש. הסתובבה. חייכה—קל, בלי מאמץ. “היי, אלי. תכיר—זו נטע, הבת של ולדימיר. נטע, זה אלי, לשעבר בעלי.” נטע הנהנה, יפה, סטודנטית כנראה. הביטה בסקרנות אך בלי עוינות. “מה שלומך?” שאל. “מצוין. ואתה?” “סביר.” שתיקה מביכה. מה אומרים לאישה, שהפכה לאדם חדש? עמדו מול מדפי הקפה ואלי הביט בה. שזופה, חולצה קלילה, תספורת חדשה. מאושרת. כן—מאושרת. “ואתה?” שאלה. “איך מצב הלב?” “לא מי יודע מה,” נשם. מירי הביטה בו בעיון. “אתה רוצה למצוא אישה שתהיה יפה כמו נועה, ממושמעת כמוני, חכמה אבל לא יותר מדי—שלא תראה איך אתה מסתכל על אחרות.” נטע האזינה בפה פעור. “אישה כזו לא קיימת,” מירי אמרה בטון נינוח. “מירי, נלך?” קראה נטע. “אבא מחכה באוטו.” “כן, בואי.” מירי לקחה את הקפה. “בהצלחה, אלי.” הן הלכו, אלי נשאר בין המדפים. וחשב—מירי צדקה. באמת מחפש אישה שלא קיימת. בערב ישב במטבח, מזג לעצמו תה. חשב על מירי, על השינוי. על איך לפעמים רק האובדן מגלה את ערך מה שהיה. אולי האושר הוא לא למצוא אישה נוחה—אלא ללמוד לראות את זו שלידך.
0160
מתי בפעם האחרונה הסתכלת על עצמך במראה? שאל יהודה את אשתו. התגובה של נוגה הפתיעה אותו. אז, יהודה לגם את הקפה של הבוקר, מביט בזווית עין בנוגה, שערה אסוף
Life Lessons
“אבל את בכלל не צריכה לשבת בשולחן—את צריכה לשרת אותנו!” אמרה חמותי. עמדתי ליד הכיריים בשקט של המטבח בבוקר—עם פיג’מה מקומטת ושיער אסוף ברישול. ריח של לחמניות קלויות וקפה חזק מילא את החדר. על הכיסא ליד השולחן ישבה בתי בת ה-7, שקועה באלבום וציירה בסבלנות מסולסלי טושים צבעוניים. — שוב את אופה את הלחמניות הדיאטטיות שלך? — נשמע קול מאחוריי. קפצתי. חמותי עמדה בפתח—פנים סגורות, קול תקיף שלא מקבל התנגדויות. בחלוק, שיער אסוף, שפתיים קפוצות. — אגב, אתמול אכלתי “מה שיש”! — המשיכה, והטיחה במגבת על שולחן. — לא מרק, לא אוכל נורמלי! את יודעת להכין ביצים כמו שצריך? לא בכל השיטות המודרניות שלך! כיביתי את הכיריים ופתחתי את המקרר. בלב שלי התפתלה לולאת כעס, אבל בלעתי אותה. לא בפני הילדה. ולא במקום שבו כל פינה מזכירה לי: “את פה זמנית.” — עכשיו אכין — אמרתי במאמץ, והסתובבתי שלא יראו כמה רעד לי הקול. בתי לא הפסיקה לצייר, אבל בעיניים עקבה אחרי סבתה—בשקט, בדריכות. “לגור אצל אמא שלי” כשהבעל שלי הציע שנעבור זמנית לאמא שלו, זה נשמע הגיוני. — נגור אצלה—רק לזמן קצר. חודש-חודשיים, עד שמאשרים לנו משכנתא. קרוב לעבודה. והיא לא מתנגדת. היססתי—not בגלל ריב עם חמותי. אנחנו תמיד מנומסות אחת לשנייה. אבל ידעתי את האמת: שתי נשים בוגרות במטבח אחד—שדה מוקשים. וחמותי אישה שדורשת סדר, שליטה ושיפוט מוסרי. לא היו לנו אפשרויות. מכרנו את הדירה הישנה, לדירה החדשה עוד לא עברנו, אז שלושתנו עברנו לדירת שלושה חדרים של חמותי. “רק זמנית.” השליטה הפכה לשגרה הימים הראשונים עברו בשקט. חמותי היתה אדיבה, אפילו הוסיפה כיסא לילדה ופינקה בעוגה. אבל ביום השלישי התחילו “החוקים”. — בביתי יש סדר — הודיעה בארוחת הבוקר. — קמים בשמונה. הנעליים רק במעמד. מצרכים יש לעדכן. הטלוויזיה חלש, אני רגישה לרעש. בעלי גיחך: — אמא, אנחנו רק זמנית. נעמוד בזה. אני הנהנתי בשתיקה. אבל “נעמוד בזה” נשמע כמו גזר דין. התחלתי להיעלם עברה שבוע, ועוד אחד. המשטר החמיר. הציורים של הילדה הוסרו מהשולחן: — מפריעים. הכיסוי – הורדתי: — לא פרקטי. הקורנפלקס שלי—נעלם: — כבר ישן. השמפו שלי “סודר”: — שלא יעמיסו. הרגשתי לא כמו אורחת, אלא כמו אחת ללא קול וללא דעה. האוכל שלי “לא תקין”. ההרגלים שלי “מיותרים”. הילדה שלי “רועשת מדיי”. הבעל שלי רק ענה: — תסבול. זה הבית של אמא. היא תמיד כזו. אני… יום יום, נשחקת. כל פחות נותר ממני, האישה הבטוחה והשלווה. נשארו רק התאמות אינסופיות וסבלנות. חיים לפי חוקים – שלא שלי. כל בוקר קמתי בשש, כדי לתפוס ראשונה את המקלחת, להכין דייסה, להכין את הילדה—ולא להיתקל בזעמה של החמות. בערב הכנתי שתי ארוחות. אחת לנו. ואחת “לפי התקן” שלה. בלי בצל. עם בצל. רק בסיר שלה. רק במחבת שלה. — אני לא דורשת הרבה — אמרה במבט מאשים — רק “כמו שצריך”. היום שבו ההשפלה הפכה פומבית אחד הבקרים—הספקתי לשטוף פנים ולהדליק הקומקום, כשחמותי נכנסה כאילו זה טבעי. — היום באות החברות שלי. בשתיים. את בבית—אז תכיני לנו שולחן. חמוצים, סלט, כיבוד לתה—פשוט. “פשוט” אצלה, זה שולחן חגיגי. — אה… לא ידעתי. מוצרים… — תקני. ערכתי לך רשימה. לא מסובך. התלבשתי, יצאתי למכולת. קניתי הכול: עוף, תפוחי אדמה, שמיר, תפוחים לעוגה, עוגיות… חזרתי—התחלתי לבשל בלי עצירה. בשעה שתיים הכול היה מוכן: השולחן ערוך, העוף אפוי, הסלט רענן, העוגה מוזהבת. שלוש פנסיונריות הגיעו—מגונדרות, עם תסרוקות ובושם של פעם. ומהר מאוד הבנתי—אני לא “מהקבוצה”. אני “המלצרית”. — בואי, תשבי לידנו — חייכה חמותי. — שתוכלי להגיש לנו. — להגיש לכם? — שאלתי. — מה הבעיה? אנחנו המבוגרות. לך זה קל. ושוב אני: עם מגש, עם כפות, עם לחם. “תביאי תה” “תני סוכר” “הסלט נגמר” — העוף יבש! — התלוננה אחת. — העוגה שרופה — השנייה. אני חייכתי ושינשתי שיניים, אספתי צלחות, מזגתי תה. אף אחת לא שאלה אם אני רוצה לשבת. או להירגע. — איזה יופי שיש עקרת בית צעירה! — אמרה חמותי עם חום מזויף — הכול נשען עליה! ואז… משהו בי נשבר. בערב אמרתי את האמת כשהאורחות יצאו, שטפתי את הכלים, פניתי את השאריות, כיבסתי את המפה. התיישבתי על הספה עם כוס ריקה ביד. בחוץ ערב. הילדה ישנה מכורבלת. בעלי לידי—טרוד בנייד. — תשמע… — אמרתי בשקט, אבל בתקיפות — אני לא יכולה יותר. הרים גבה בתדהמה. — אנחנו חיים כאן כמו זרים. אני כאן רק בשביל לשרת. אתה… רואה את זה? הוא לא ענה. — זה לא בית. זה חיים שאני רק מתאימה עצמי ושותקת. אני והילדה בזה. לא רוצה עוד חודשים של סבל. נמאס לי להיות נוחה ושקופה. הוא הנהן… באיטיות. — הבנתי… תסלחי שלא קלטתי זאת מוקדם יותר. נחפש דירה. נשכור מה שיהיה—רק שיהיה שלנו. כבר באותו ערב התחלנו לחפש. הבית שלנו—even אם קטן הדירה היתה קטנה. בעל הבית השאיר ריהוט ישן. הריצוף חרק. אבל כשעברתי את הסף… הרגשתי הקלה. כאילו חזר לי הקול. — הנה… הגענו — נאנח בעלי והניח את התיקים. חמותי לא אמרה מילה. לא ניסתה לעצור אותנו. לא יודעת אם נעלבה, או הבינה שעקפה גבול. עבר שבוע. הבקרים נפתחו עם מוזיקה. הילדה ציירה על הרצפה. הבעל הכין קפה. ואני רק הסתכלתי—וחייכתי. בלי לחץ. בלי למהר. בלי “תסבול”. — תודה — אמר לי פעם אחד הבקרים, וחיבק — שלא שתקת. הבטתי לו בעיניים: — תודה ששמעת אותי. החיים שלנו לא מושלמים. אבל זה הבית שלנו. עם החוקים שלנו. עם הרעש שלנו. עם החיים שלנו. וזה אמיתי. ❓ואת, מה היית עושה? היית סובלת “רק קצת” או עוזבת כבר אחרי השבוע הראשון?
0131
אל תשבי איתנו לשולחן. את צריכה להגיש לנו! אמרה חמותי בתקיפות. עמדתי ליד הגז במטבח השקט של הבוקר בפיג’מה ישנה, שיער אסוף ברישול. ריח טוסט קראנצ’
Life Lessons
אפילו שלושים שנות נישואין – לא סיבה לסלוח על בגידה
0146
אפילו שלושים שנות נישואים לא הצדקה לבגידה אסנת החזיקה קופסה קטנה ביד. הוולווט שלה היה דהוי, האותיות המוזהבות כמעט נעלמו. בפנים נצנצו שלושה אבנים זעירות.
© 2026 VesperUm