יום חמישי, 29 בדצמבר, בערב קריר משׁתיים של חג השנה החדשה, כתבתי לעצמי ביומן: דניאל, אל תחשוב שהכול רע! אני אינני משוטט ללא בית. קוראים לי משה כהן.
חמודה, אל תחשבי שאני כאן בשביל בעיות! אני לא זרעף. קוראים לי מיכאל סומן. באתי לבקר את בתי. זה קשה להסביר עד ערב הסילבסטר נשארו כמה שעות.
אבא, מה, קחה חתול? נדהמה בתי תמר, שהגיעה לסוף שבוע לחופשה יוסף חזר מביתה, מבטו קשוק אל החלון. שם שוב, החתול האדום, מתנוסס על ערוגותיי! שלושה ימים ברצף.
אבא, אתה מה לעשות, קיבל חתול? הפתיעה בתו אורלי כשחזרה לסוף השבוע מהחוף. פטרו כהן, בן שבעים וארבע, הביט בכעס בחלון. שוב אותו חתול אפרפר נחת על חלקות האדמה שלו!
כאשר אורית לביא שיתפה את החבל שהיה קשור לשקית, הבד נפתח לאט, משמיע רשרוש עדין. לרגע נדמה שהריח שממנו עולה הוא של אבק, בד ישן ומתוק כמו זיכרון ילדות שכבר
אבא, למה אתה לוקח חתול? נדהמה הלימור, שהגיעה לסוף שבוע לבית ההורים. דוד לוי יושב בחרום בחלון, מזיע קצת. שוב אותו חתול אדום מתיישב על ערגתו שלישי ברציפות.
**יומן 12 באפריל** הייתי עומד בתחנת האוטובוס בכיכר מנחם בגבעתיים, בדיוק כמחכים הרגילים של כלבבום עייף, רק שהפעם הוא ישב על המושב של תחנת האוטובוס.
אחרי האימון, אורלי רצה לחזור הביתה, הבטיחה לבעלה לבשל מרק דג. כשפתחה את הדלת, מצאה את אביו (אורח) יושב על המטבח, יושב על קפה, שותה יין. וואו, זאת תצוגה
הקפצנו על המדרגה של ביתנו ברגע הראשון שנכנסה אליו, כאילו היה לנו קונצרט של שנאה מתנגנת. היא הייתה מתולתלת, גבוהה ורזופה. חולצתה הייתה ריקה כמעט, אך ידיה
היא לא יכולה הייתה להשתנות כך! כשראיתי את אשתי לשעבר, אלון איבד כמעט את קולי. אין בי אפשרות שהיא זאת. איך אפשר להאמין שדורה השתנתה כל כך?