HE
ברחוב ההגנה בחולון, בקומה השלישית בלי מעלית, גרה נילי אשכנזי, בת שישים ושתיים, גננת בפנסיה. כל בוקר היא יורדת לקנות עיתון וחלה טרייה מהמאפייה של יוסי בפינה
HE
היא הייתה בת שישים ושלוש ובטוחה שאחרי מות בעלה איש לא יעז לקחת ממנה משהו. היא טעתה. קוראים לי חנה שגיא, אני בת ארבעים ואחת, ובמשך עשרים ושתיים שנה ניהלתי
HE
**מה שהומרוס באמת אמר** זהבה קרינסקי הייתה בת ארבעים ושלוש כשבדירתה ברחוב אבן גבירול בתל אביב, בין ערימת מילונים לכוס תה שהצטננה מזמן, מחקה בכתב היד מילה
HE
מרתה בן־עמי כבר לא זוכרת מתי בפעם האחרונה קמה בלי שעון מעורר. היא גרה בדירה בבניין ברמת אביב ג', בקומה השלישית, שם המעלית כמעט אף פעם לא עובדת ובכניסה
HE
בת ים, סוף אוגוסט, שעה שמונה בערב, עדיין שרב. מיכל רגב עמדה על המרפסת בקומה השלישית ברחוב בלפור וספרה את מספר הכתמים על החולצה שלה. שלושה.
HE
גראז' של החותן, שמונה מאות אלף שקל והמפתחות שחזרו אליי ריח של בצל מטוגן מהמזנון בקומת הקרקע חדר מבעד לחלון החדר הפתוח למחצה במשרד בקומה השנייה, מתערבב
HE
אני אבנר, בן חמישים ושתיים, מנהל מוסך משאיות בחולון כבר עשרים ושלוש שנה. אשתי, שולה, עובדת בקופת חולים כללית. הבת שלנו, מיכל, התחתנה לפני שבעה חודשים עם
HE
אני עובדת בקבלה במרפאת פיזיותרפיה ברמת השרון כבר תשע שנים, ורואה הרבה נשים אחרי לידה שבאות בגלל כאבי גב או בעיות רצפת אגן. אבל את נעמה אני זוכרת כי היא
HE
עשרים דקות כבר עמדתי והבטתי בשעון של הבנק ברחוב אבן גבירול בתל אביב, ודוד רפי שלי עדיין שם, בתור השלישי, מפטפט עם הקופאית כאילו יש להם את כל אחר הצהריים בעולם.
HE
קוראים לי אבישי בוזגלו, ואני עובד היום כשמאי מקרקעין ברמת גן. אבל כשהייתי בן תשע, מכרתי פרחים בצומת ברחוב יפו בירושלים, ליד תחנת הדלק, כל אחר צהריים אחרי