HE
בשעה שש בבוקר, כשהעיר עוד ישנה והשמיים מעל הכרמל מקבלים גוון ורוד-כתום, נעמי כהן עומדת במטבח הקטן שלה בחיפה ומכינה קפה בסיר הישן שהיה של אמה. לא סיר חשמלי מודרני –
HE
אני יובל, בן חמישים ושתיים, אורטופד במרפאה פרטית בירושלים. אחות שהעבירה אליי מטופל אמרה פעם — "אתה כמו רהיט פה, יובל, אף אחד לא שם לב אליך עד שנשברים"
HE
אני מפעילה את מכשיר האולטרסאונד כבר תשע שנים במרפאה פרטית ברחוב אבן גבירול, תל אביב. שמי לא חשוב לסיפור הזה — חשוב מה שראיתי ביום שלישי אחד בסוף אוגוסט
HE
לקחתי הביתה כלבה בת אחת־עשרה בשם קפה. לא תכננתי לקחת אף אחד. הגעתי למקלט "בית לחיות" ברחוב הירקון בפתח תקווה בתור מתנדבת –
HE
ברונו היה אמור לחזור ביום שני למכלאה. כבר סידרתי הכול מול העמותה שמטפלת בכלבים משוטטים, ואפילו עכשיו כשאני כותבת את זה אני מרגישה את הדקירה של הבושה: הייתי ממש מוכנה לזה.
נעמן שטיין תפס את המיקרופון בשתי ידיים, והאולם, אולם האירועים "גני התקווה" ברחוב ויצמן בראשון לציון, השתתק כולו. מהצד השני של הבמה עמדה דנה
HE
קוראים לי אבי כהן, אני בן חמישים ושתיים, ואני הבן שאבא שלי בטח מתלונן עליו הכי הרבה. שנתיים אני לא מתקשר. שנתיים שלמות. ואני יודע איך זה נשמע מבחוץ — כאילו
HE
חמישה שבועות היא בישלה בשבילו, וחמישה שבועות הוא מצא בזה משהו לא בסדר. ניר ישב ליד השולחן, דחף את הצלחת עם החזה בתנור חצי סנטימטר הצידה, ואמר: "
HE
אם יכולתי לחזור אחורה, לא הייתי חותמת על שום נייר אצל עורך הדין. אבל באותו רגע, כשישבתי במשרד ברחוב אבן גבירול בתל אביב, עם שני הילדים שלי לצדי, הרגשתי בטוחה.
HE
**אלוף שש-עשרה מרתונים מודה: לא המדליות מחזיקות אותו זקוף** רון פלג קושר שרוכי נעליים בארבע ועשרים בבוקר, עוד לפני שהשעון המעורר של אשתו נשמע.