כשהייתי בן שתים-עשרה, ידעתי כבר מהי תחושת רעב, איך זה לספוג מבטים זרים, ואיך לחדול מלבקש עזרה מאחרים. גדלתי עם סבתי דינה בשכונה קטנה בפאתי באר שבע.
עדי קפצה לבקר את אמא שלה בראש השנה. היא רצתה להפתיע, אז כמובן שלא גילתה שהיא מגיעה. בשקט התקרבה אל הכניסה ודפקה בדלת. לא עברו עשר שניות וכבר רצה אליה לקראתה
סבתא, אפשר להישאר אצלך בינתיים? שאלה תמר, ממררת בבכי אני לא יכולה יותר לחיות איתו. ודאי, מתוקה שלי, תישארי כאן כמה שתרצי, אמרה ברוך אסתר והושיבה את נכדתה לחיבוק.
סבתא, אפשר שאני אגור אצלך קצת? אמרה נעמי בבכי. אני לא יכולה יותר לחיות איתו. בטח, ילדה שלי, כמה שאת רוצה ענתה לה ברוך רחל, וחיבקה אותה חזק. שוב הוא פוגע בך?
סבתא, אפשר לגור אצלך בינתיים? מיררה בדמעות יעל. אני לא יכולה יותר לחיות איתו. בטח שאפשר, יעלי, תישארי אצלי כמה שתרצי ענתה לה ברוך אילנה, חיבקה את נכדתה חזק.
Todo vale Los familiares se reunieron al completo. La excusa, como siempre, era una cena familiar, aunque el trasfondo era puramente económico.
שמי הוא אדם לוי, בן שלושים וארבע, ולמדתי שבגידה לא נוחתת פתאום כמו מטר, אלא נרקמת לאיטה כמו סדק קטן שכולם מעדיפים להתעלם ממנו. זה התחיל כשגידי, בן זוגי
יומן, יום שישי, 16:40 היום החלטתי סוף סוף להזמין את דלית לדייט. קניתי את הזר הכי יפה שמצאתי, והשקעתי לא מעט שקלים על פרחים טריים. עמדתי ליד המזרקה בכיכר
תקשיבי, אני חייבת לספר לך מה קרה לי תתכונני, זה באמת סיפור מהסרטים. אז אני נועה כהן, בת שלושים וארבע, ובשנה האחרונה כאילו עברתי טלטלה של החיים.
שמי דניאל לוי, בן שלושים וארבע, ומה שקרה לי הוא לא בגידה פתאומית, אלא סדק ישן שהתרחב בשקט ואף אחד לא רצה להבחין בו. היום שבו נועה, אשתי במשך אחת עשרה שנים









