Life Lessons
“אני הבאתי את המאהבת שלי לגור איתנו, את יכולה לישון במטבח” – הכריז בעלי, אבל הוא לא ידע שכבר הזמנתי את הבעל שלה לכתובת הזאת.
0195
הדלת נפתחה מבלי להתריע. בעלי, איתן, אף פעם לא היה משתמש במפתח כשהייתי בבית תמיד התקשר שאפתח לו. אבל היום, הוא פשוט נכנס. האוויר במסדרון נעשה כבד, כאילו
Life Lessons
צריך להמשיך לחיות. ברח? אז ברח. שיהיה כבר טוב, אבל תראה איך הוא לא בסדר. נגדל את הילד לבד, אל תדאגי! פבלו גדל אצל אמא וסבא. את סבתו כמעט לא זכר – רק הריח של הפירוגים שלה נשאר חרוט בליבו מאז שהיה בן חמש כשנפטרה. את אביו כלל לא ראה – הוא עזב את הבית עוד לפני שפבלו נולד. את אמו טטיאנה פגש בכפר כשעברו לשם יחד. הכיר את הורי טטיאנה, כבר קבעו חתונה – ואז החתן פשוט נעלם… אף אחד לא טרח לחפש אותו. טטיאנה בכתה, היא כבר הייתה בהריון… – בדמעות לא תעזרי, – אמרה סבתא. – צריך להמשיך הלאה. ברח? אז ברח. שלא יהיה בסדר, נגדל את הילד לבד, אל תדאגי! פבליק לא חסר דבר בילדותו, אבל גם לא גדל מפונק. הוא למד היטב. הסבא חינך אותו בקפדנות – כיבד מבוגרים, העריך את מה שיש. פבלו למד להצליח בכל מה שיגע. עד גיל שלושים היה מחוזר – יפה, קריירה, משכורת גבוהה, דירה מרווחת משל עצמו – הכל יש לו! הבנות רדפו אחריו, אבל הוא לא מיהר. בסופי שבוע ביקר את אמו בכפר – הסבא נפטר, והאם נחלשה. עדיין תפקדה, אבל לאחרונה התקשתה. פבלו שכנע אותה לעבור אליו, אך היא סירבה. – למה לי בעיר? – שאלה אמו. – וממך גם נכדים כבר לא אראה! פה לי טוב בשקט… – תישארי אצלנו בקיץ, אחר כך לסנטוריום ואז תחזרי. תתאוששי, אולי גם אני אצטרף אלייך! – אבל יש לך עבודה! – נבהלה טטיאנה. – מה תעשה בכפר? – גם בכפר עובדים אנשים… – חייך פבלו. אז פבלו דיבר עם שתי בנות – ולא ידע לבחור. האחת – ואליה, צנועה ומקסימה, כפרית אמיתית. השניה – קטיה, יפהפייה עירונית ססגונית; נראית מפונקת – אבל מביאה שמחת חיים. לא הזמין אף אחת לגור איתו. נפגשו בשטח ניטרלי, אבל צריך להחליט. ולא ידע לוותר. החליט: קודם יכיר להן את אמא. אמא חזרה מהסנטוריום, נראתה כחיונית מתמיד. ראשונה באה ואליה, ששמחה וממש חיכתה לרגע הזה. ברגע שראתה את הדירה המרווחת – הייתה מאושרת. – יפה כאן, פבליק, – אמרה. – מקום יש, גם לאמא מתאים. היא חלשה לאחרונה. – היא גרה איתך? חשבתי שהיא רק מבקרת. היא חלשה? – כן. – אני אומרת לך מראש – אני לא מטפלת בה… – לא ביקשתי! – נדהם פבלו. – ובכלל, עדיף שנחיה לבד. הרי אמא שלך בכפר, זה הכי טוב לה, וגם לנו. – אמא תמיד איתי, על זה לא מתפשרים. – אהה, חשבתי שאתה בוגר, אבל יצאת בנם של אמא… תתחרט – תתקשר! וואליה נעלמה, אפילו תה לא שתתה. – טוב, – חשב פבלו, – זו הלכה מהר. קטיה בטח תברח עוד יותר מהר, אשאר בלי כלה… החליט לספר לקטיה הכול מראש. – לא משנה מה יהיה – אמא תמיד איתי! – למה אתה אומר לי את זה? ברור שאמא שלך איתך, – אמרה קטיה, – אבל… – ואם נגור כולנו יחד, מה דעתך? עם אמא? – אין לי בעיה! אגב, אתה אולי מציע לי נישואין? פבלו חייך. – אולי. בואי תכירי את אמא. – מקווה שהיא תחבב אותי… ישר עכשיו? – בטוח שתתחבבי. ממה את פוחדת? – לא יודעת, פשוט מהתרגשות… קטיה ואמא התחברו מיד. לפעמים טיילו יחד עד שפבלו חזר מהעבודה. אחר כך נסעו יחד לכפר, ולמרות ההפתעה – קטיה העירונית מאד אהבה את הכפר. אמא החליטה להישאר. – קיץ, כבר טוב לי כאן, – אמרה. חצי שנה אחרי – חגגו חתונה. – עכשיו גם אראה נכדים! – אמרה טטיאנה. ואכן זכתה – נכדה ואחר כך נכד! קטיה ופבלו המשיכו לגדול בעיר, עם הילדים. עם השנים אמא גרה אצלם ולעיתים כולן חזרו לכפר בחופשה. טטיאנה התקשתה להיפרד מהבית בכפר. – קטיה, אולי זה לא מתאים, אבל אני רוצה הביתה – לכפר. ניסע? – שאלה יום אחד את כלתה. – בטח! נחכה לפבליק, תכף יחזור מהעבודה. – בסדר, רק שניסע מיד. דחוף… בכפר – כמו תמיד, שקט ואנשים הולכים ומתמעטים… – זהו, חזרתי סופית הביתה – אמרה פתאום טטיאנה. – תמכרו את הבית. לא ייתנו הרבה, וחבל שיתמוטט… – מה פתאום, אמא?! – נבהל פבלו, – עכשיו חוזרים לעיר! – נכון, נכון – הצטרפה קטיה, – מה קורה לך? – בסדר, – נאנחה טטיאנה, – תדליקו קומקום, אני רוצה קצת תה… אחרי התה פרשה לנוח… פבלו וקטיה עוד ישבו במטבח. – מָא, אנחנו צריכים לזוז! – קרא פבלו. לא הייתה תשובה. פבלו נכנס – ונשאר המום. אמא שלו איננה… הלוויה הייתה בבית העלמין בכפר. – כאילו הרגישה, – בכתה קטיה, – באה, בפעם האחרונה… אני את אמא שלך אהבתי כמו את שלי… – שמתי לב, מזמן. ומה נעשה עם הבית? – חבל למכור… – חבל, – אמר פבלו, – זה פיסה מעברנו. שיישאר, נביא לכאן את הילדים, אולי יום אחד גם נכדים… וכך החליטו – שהבית של ההורים יישאר. עדיין יביאו ילדים, ואולי גם נכדים… כדי לא להחמיץ עוד סיפורים מעניינים, הירשמו לעמוד! השאירו תגובות ופרגנו בלייקים.
04
חייבים להמשיך הלאה. מה שהיה, היה. ברח, אז ברח. גם ככה לא היה ישר, מה טוב היה בו? נגדל את הילד לבד, אל תדאגי! עוז התבגר עם אמא וסבא. את סבתא הוא זכר כמעט
Life Lessons
לא הצלחתי לאהוב: מכתב מאלמוני שאהב אותי בסתר – סיפור על חברות, מפגש מקרי בבית ילדים, רגשות, אהבה נכזבת ושנים שמרחיקות בין לילה, עם פרק המשך מרגש על כוח החברות והשיקום בישראל
026
– נו, ספרו לי, מי מכן זו עלמה? בחורה משועשעת סוקרת אותי ואת חברתי בעיניים בורקות וחיוך קטן. – אני עלמה. מה קרה? אני עונה לה, מופתעת. –
Life Lessons
לחיות צריך להמשיך: סיפורו של פבל, שגודל על ידי אמא וסבא בכפר קטן, האבא נעלם עוד לפני לידתו, הילד צמח להיות גבר מצליח, ניצב בפני בחירת לב ועמד על כך שאמו תמיד תהיה איתו – עד שיום אחד חזרה האם לכפר האהוב, נפרדה בשקט מהעולם, ומשפחתו נאלצה להחליט מה לעשות עם בית הילדות, הזיכרונות והעתיד.
048
החיים ממשיכים. ברח וזהו. אם לפחות היה בחור טוב, אבל הרי מה יצא ממנו נגדל את הילד לבד, אל תדאגי! יואב גדל בבית עם אמא וסבא. את סבתא הוא כמעט לא זוכר.
Life Lessons
ילד, אל תיגע בתצוגה עם הידיים המלוכלכות שלך, בכל מקרה לא נראה לי שאתה יכול להרשות לעצמך כזה שרשרת! היא אמרה את זה בקול חזק. כל כך חזק שהאוויר בחנות כאילו נעצר ברגע. האור הקר מהתקרה נשפך על הזכוכית, על הזהב, על היהלומים… על כל מה שנוצץ. ובכל זאת, הכי הרבה בלט הוא. בחור בן עשרים בערך, עם סווטשירט ישן וקרוע במרפקים, חולצה מלאת כתמי אבק וידיים סדוקות מעבודה קשה. ידי אדם שלא שיחק הרבה בילדותו… כי לחיים לא היה זמן בשבילו. הוא הביט בשרשרת כאילו היא לא רק תכשיט. הביט בה באהבה. בהתרגשות. בתקווה. כאילו בתוך השרשרת הזאת יש עולם ומלואו. המוכרת, אישה בת חמישים פלוס, עם שיער מלוטש וחיוך שמעולם לא הגיע לעיניים, עמדה שלובת ידיים. הסתכלה עליו כאילו היה כתם על הרצפה המבריקה. — ילד, אל תיגע בתצוגה עם הידיים המלוכלכות האלו… בכל מקרה לא נראה לי שאתה יכול להרשות לעצמך שרשרת כזאת! הוא משך מיד את ידו. לא בגלל שהתבייש בידיים שלו… אלא כי הרגיש קטן. לא קטן כאדם. קטן מול בזיון. אבל הוא לא הלך. בלע רוק, הוריד מבט לשנייה, ואז הביט שוב בשרשרת. כי הוא לא בא לראות. הוא בא לקנות. בשביל אחותו. האחות שלו… שלא הייתה רק אחות. היא הייתה כל מה שהיה לו בעולם. לא הייתה להם ילדות עם הורים שמחבקים. לא הייתה “אמא” שמוחה דמעות, ולא “אבא” שמבטיח שיהיה טוב. הייתה דלת ברזל כבדה. מסדרון ארוך. וריח של חומר ניקוי זול מעורב בבכי. השאירו אותם בבית ילדים כמו חבילה שאף אחד לא בא לקחת. הוא היה קטן… ממש קטן. לא הבין למה ההורים לא באים. אבל אחותו הבינה. וכל ערב, כשהאורות כבו ושאר הילדים נרדמו עם עיניים דומעות, היא חיבקה אותו ולחשה לו: — אל תבכה… אני כאן. אני לא הולכת לשום מקום. היא קשרה לו שרוכים. היא נתנה לו מהלחם שלה כשהיה רעב. היא הגנה עליו כשצחקו עליו. היא החזיקה לו את הראש כשהיה חולה. היא קראה לו “אמא” בצחוק, כדי שלא יכאב האמת. כשהיו לו סיוטים, היא לקחה אותו לידה וליטפה את שערו, כמו אמא אמיתית. בעולם שלהם, אחותו הייתה הבית. השנים חלפו. וביום אחד, אחותו עזבה את המסגרת. אימצו אותה. הוא לא הבין אז שלפעמים “אושר” בא עם כאב. כי בשבילה זו הייתה הזדמנות. אבל בשבילו… זו הייתה פרידה. בכה עד שנרדם, עם הפנים בכרית, שלא ישמעו אותו. בבוקר שבו יצאה מהשער, חיבקה אותו בחוזקה ולחשה: — תזכור תמיד שאתה מישהו. ושאני אוהבת אותך… גם אם החיים יפרידו בינינו. הנהן בראשו. לא הצליח לדבר. עלה לו גוש בגרון שגודלו עולם שלם. הם שמרו על קשר במכתבים. בשיחות טלפון נדירות. ב”מתגעגע אליך” שנאמר במהירות. בהבטחה שיום אחד יהיה טוב. וזה אכן הגיע. יום אחד, גם הוא עזב את בית הילדים. עם שק בגדים, נשמה עייפה ורק שאיפה אחת: לא להיות חסר אונים עוד. עבד קשה. לא “עבד”. עבד כמו מבוגר, למרות שעדיין היה ילד בלב. אתרי בנייה. מחסנים. מכבסות. כל עבודה. לא היה אכפת כמה קשה, העיקר לא לחזור עוד לרעב של פעם. היו ימים שכאב לו הגב עד שלא הצליח לקום מהמיטה. היו לילות שנרדם בבגדים, ידיים סדוקות ונשמה ריקה. אבל לא התלונן. כי כל יום אמר לעצמו: “برا שלו.” שבועיים לפני כן, אחותו התקשרה אליו בדמעות. לא עצב. התרגשות. — קבענו תאריך… אני מתחתנת. ומפחדת, אתה יודע? מפחדת להיות לבד… כמו אז. הוא הרגיש מחנק בחזה. — את לא לבד. יש לך אותי. ואבוא. מבטיח. ואז נולד לו הרעיון לשרשרת. לא רצה משהו יקר להרשים. רצה משהו יפה… כמו שהיא. רצה סמל. פיסת אור על כל השנים שבהן היא הייתה האור שלו. חסך שקל לשקל. ויתר על אוכל חם. הלך ברגל כדי לחסוך בתחבורה. עבד שעות נוספות. דחף את עצמו עד קצה הכוחות. ובאותו בוקר נכנס לחנות. עם הבגדים הקרועים, כן. עם הידיים “המלוכלכות”, כן. אבל עם לב נקי. ועם כסף… שהרוויח ביושר. כשהמוכרת זרקה את המשפט, הרגיש איך הבושה גולשת לו ללחיים. לא כי הוא עני. כי העולם גורם לו להרגיש מלוכלך… רק כי לא מבריק. הביט רגע אחד בשרשרת ואמר בשקט: — אני לא רוצה לגעת… אני רק רוצה לקנות. המוכרת הרימה גבה, כאילו שמעה בדיחה רעה. — בטח… ואני מלכת אנגליה. הוא לא חייך. לא בא בשביל הגאווה שלה. הוציא מכיסו שקית קטנה, מקומטת. בתוכה היו הכסף. שטרות מקופלים. מטבעות. כסף שנחסך בעמל רב. הניח אותם על הדלפק, אחד אחד, בזהירות, כאילו כל אחד הוא חתיכה מהחיים שלו. המוכרת הביטה ולראשונה… שתקה. כשהבינה שזה בדיוק המחיר, חיוורה. הוא נשאר רגוע. — אפשר בבקשה לארוז יפה… זה לאחותי. חתונה. האישה ניסתה ליישר קול. — אה… לאחותך… אבל הוא הרים מבט ואמר משהו שהיא לא תשכח לעולם: — גברת… הידיים שלי מלוכלכות מעבודה. לא מבושה. ובזכותן… אחותי תחייך בחתונה שלה. ואז הוסיף, בשקט אבל בחדות: — ותדעי… העוני לא מלכלך את האדם. הבוז עושה את זה. לקח את הקופסה, הודה בנימוס ויצא. כמה ימים לאחר מכן, בחתונה, אחותו פתחה את הקופסה והחלה לבכות. לא עבור השרשרת. אלא כי הבינה. הבינה שהילד הקטן שאתו חיבקה לילה לילה בבית הילדים, גדל. והפך למשהו יותר מגבר. הפך לאדם. חיבקה אותו מול כולם ולחשה: — אתה המתנה הכי יפה שקיבלתי מהחיים… לא השרשרת. והוא, עם עיניים דומעות, ענה בפשטות: — את החזקת אותי בחיים אז. עכשיו… הגיע תורי להחזיק אותך. ולראשונה מזה שנים רבות… שניהם הרגישו שהם כבר לא אותם ילדים נטושים. אלא שני אנשים ששרדו. ביחד. 💬 אם הסיפור הזה נגע לך ללב, השאר/י ❤️ ושתף/י. אולי מישהו צריך להזכר היום שדְּגִלָּה (כבוד) לובשים בלב, לא בבגדים.
05
ילד, אל תיגע בוויטרינה עם הידיים המלוכלכות האלה, בכל מקרה אני בספק אם יש לך כסף לשרשרת כזו! היא אמרה את זה בקול. חזק. כאילו עצרה את האוויר בחנות.
Life Lessons
La receta de la felicidad… Todo el portal observó cómo se instalaban los nuevos vecinos en el segundo piso: la familia del jefe de sección de la fábrica, pieza clave de una pequeña ciudad de provincias. – ¿Y por qué han decidido vivir en un piso antiguo? – comentaba la jubilada doña Nina Andrés a sus amigas. – Con sus contactos, podrían haber pillado un piso en una urbanización nueva. – No juzgues por ti, mamá. Aquí vivimos en una “staliniana”: techos altos, habitaciones separadas y grandes, un recibidor amplio, y la galería parece otra habitación… – le replicaba su hija Anica, de treinta años, soltera y de maquillaje llamativo. – Además, ya tienen línea fija. No todos en nuestro bloque tenemos teléfono, solo tres de nueve pisos… – A ti solo te gusta chismorrear por el teléfono – le cortó su madre. – No te atrevas a irte a cotillear con esos, que son gente seria y ocupada… – Tampoco tanto, son jóvenes, la niña tiene nueve años, se llama Natalia… – respondía Anica, – casi de mi edad, bueno, cinco años mayores quizás. Los nuevos vecinos resultaron amables y sonrientes: Lidia trabajaba como bibliotecaria de colegio y Juan ya llevaba diez años en la fábrica. Anica lo contaba todo por el patio, donde solía sentarse con las vecinas junto a su madre. – ¿Y cómo sabes tanto ya? – preguntaban las demás mujeres, – eres peor que una fiscal. – Porque voy a llamar desde su casa. Ellos, a diferencia de algunos, me dejan – insinuaba Anica a las veces que le negaron abrir la puerta cuando sabían que se podía tirar media hora al teléfono. Así Anica se fue presentando y llamaba continuamente: a amigas o a compañeros del trabajo, quedándose horas, llegando a casa de los vecinos con modelitos nuevos o batas cómodas, intentando hacer amistad con la pareja. Un día vio cómo Juan cerraba la puerta del salón donde veía la tele en cuanto ella se ponía al teléfono. Aquello se repitió varias veces. Anica sonreía a Lidia e iba a la cocina después del teléfono, pero Lidia solo asentía y le pedía por favor que cerrara la puerta al salir. – No puedo, Lidia, tengo las manos llenas de harina – decía Lidia levantando las manos – y la puerta se cierra sola, es una cerradura francesa. – ¿Estás horneando otra vez? ¡Vaya cantidad de repostería haces siempre! Yo no tengo ni idea… – respondía Anica. – Sí, son bollitos de requesón para el desayuno. Pero por la mañana no da tiempo, así que aprovecho ahora… – Lidia sonreía y volvía a su masa. Anica se marchaba molesta por la frialdad. – Oye, Lidia, entiendo que te incomode decírselo, – comentó Juan una tarde, – pero nuestro teléfono está ocupado todas las noches por esa señorita, y mis amigos no pueden llamarnos. Así no puede ser. – Sí, entra como si fuese su casa y se queda horas… – coincidió su mujer. Esa tarde, Anica, arreglada y maquillada, volvió a sentarse en el recibidor para hablar por teléfono con su amiga. – Anica, ¿vas a terminar pronto? Esperamos una llamada – le avisó Lidia a los diez minutos. Anica asintió, colgó, pero sacó una tableta de chocolate: – Hoy vengo con dulce. ¿Tomamos el té para celebrarlo? Entró en la cocina y dejó el chocolate en la mesa. – No, mejor guárdalo. Si Natalia lo ve se va a antojar, y no puede comer dulce. Es alérgica. Así que nada de merienda. No te ofendas, pero aquí el chocolate es tabú. – ¿Tabú? ¡Vaya! Bueno, como queráis. Era para daros las gracias. – No hace falta que agradezcas nada, pero tampoco llames tan a menudo, salvo para urgencias, llamar al médico, ambulancia o bomberos, eso sí, a cualquier hora – se esforzó en explicar Lidia; – llaman a Juan del trabajo y Natalia se distrae del estudio. Anica cogió su chocolate y se fue sin replicar, convencida de que Lidia la rehuía por celos. – Está claro que sabe que soy más joven y guapa, por eso se pone celosa, – le contaba a su madre, – quería ser cordial, ni té me ha ofrecido… ¡y yo con mi chocolate! – Qué cabeza tienes… Te lo he dicho: no se mete una en la familia ajena – replicaba la señora Nina Andrés. – Ya te han dejado claro cuál es la puerta. Si quieres amigos, cásate, pon teléfono y deja que vengan a llamar a casa. Como último intento para acercarse a Lidia, Anica llegó con una libreta para pedirle la receta de los bollitos. – Venía a pedirte la receta de los bollitos de requesón. Ya es hora de aprender algo… – Pregúntale mejor a tu madre, las nuestras saben mucho. Yo lo hago a ojo y no tengo cantidades exactas – respondió Lidia, – además, hoy voy con prisa. A tu madre, a tu madre. Anica volvió a casa y, sin mucho convencimiento, fue buscando en la gastada libreta de recetas de su madre, repleta de apuntes de ensaladas, croquetas y pescado en escabeche. No le apetecía cocinar, y su madre hacía tiempo que no horneaba, por la salud. Sin embargo, encontró la receta con sorpresa de su madre. – ¿Será que piensas hornear en serio? – preguntó doña Nina Andrés. – ¿Y por qué te sorprende? – Anica dobló la hoja y cerró la libreta. – ¿Será que te has arreglado con Slavito? – inquirió la madre, – pensaba que habíais roto como con los anteriores. – ¿Y por qué íbamos a romper? – replicó Anica. – ¡Pues venga! Ya es hora de casarte. ¿Qué buscabas en la libreta? Quizás yo pueda ayudarte… – No hace falta, mamá. Me preparo mentalmente. A los pocos días, la casa olía a repostería cuando la madre volvió. – ¡Esto sí que es novedad! Huele a bollos – exclamó la madre – ¡Estás enamorada, fijo! – Baja la voz, mamá, – sonrió Anica – ven a probar. Y no son bollos, son bollitos de requesón. Tradicionales. La tetera en la cocina, las tazas y una fuente de doradas “rosquillas” ya en la mesa. – Tienes madera, hija, hace siglos que no horneabas conmigo y ha quedado muy rico… – Mamá, dime la verdad, ¿de verdad han salido bien? – ¡Pruébalos! ¡Están riquísimos! Anica recordó las palabras de su padre: “están comestibles”. – Pronto invitaré a Slavito a merendar. ¿Crees que le gustarán? – Seguro. Su padre no podía resistirse a estos bollitos… – se reía su madre. A partir de entonces, Slavito comenzó a ir a casa de Anica. Menos peleas, más risas, y madre acostumbrada a verla más en la cocina, ayudada por su novio. El día que anunciaron que se casaban, Nina Andrés no pudo contener la emoción: por fin… Anica cambió: adelgazó para la boda. Slavito le preguntaba a menudo: – ¿Ya no preparas bollitos? ¿Me harás empanadas para la boda? Prepararon la boda en casa: Anica con su madre y su tía. Cocinaron dos días, aunque apenas esperaban veinte invitados, casi todos familiares. La joven pareja se instaló en una habitación independiente del piso familiar. Un año después, pusieron teléfono en todas las casas del bloque. Anica llamaba a todos, pero ya no se enrollaba tanto: – Rita, lo dejamos aquí, tengo la masa subiendo y Slavito vuelve del trabajo. Hasta luego. Corría a la cocina, la masa subida como un almohadón, y con el corazón lleno: ya embarazada, de baja en breve, pero sin dejar de hornear para su marido, para ella, para los dos: bollitos de requesón caseros, deliciosos. Y su esposo la adoraba, por esos dulces y por todo el cariño que le daba.
00
Receta de la felicidad… Todo el portal observa cómo la familia nueva se muda al segundo piso. Son la familia del jefe de taller de una fábrica importante
Life Lessons
ילד, אל תיגע בוויטרינה עם הידיים המלוכלכות האלו—בכל מקרה לא נראה לי שאתה יכול להרשות לעצמך כזו שרשרת! היא אמרה את זה בקול. כל כך חזק, שפתאום האוויר בחנות עצר. האור מהמנורות בתקרה נפל קר על הזכוכית, על הזהב, על היהלומים… על כל מה שנוצץ. ועדיין, הכי בלט הוא— בחור צעיר, בסביבות גיל 20, בקפוצ’ון מרופט, חולצה מוכתמת באבק וידיים סדוקות מעבודה. ידיים של מי שלא זכה לשחק יותר מדי בילדות… כי החיים לא נתנו לו זמן. הוא הסתכל על השרשרת כאילו זאת לא רק שרשרת. הביט בה באהבה. בהתרגשות. בתקווה. כאילו יש עולם שלם בשרשרת הזאת. המוכרת, אישה מעל גיל 50, שיער אסוף בקפידה וחיוך שלא מגיע לעיניים, עמדה עם ידיים שלובות, מסתכלת עליו כאילו הוא כתם על הרצפה המבריקה. — ילד, אל תיגע בוויטרינה עם הידיים המלוכלכות האלו… גם ככה אני לא מאמינה שאתה יכול להרשות לעצמך שרשרת כזו! הוא משך את ידו מיד. לא מתוך בושה מהידיים… אלא כי הרגיש קטן. לא קטן כאדם— קטן מול הבוז. ובכל זאת… לא הלך. בלע את הרוק, השפיל מבט לשנייה, ואז שב להסתכל על השרשרת. כי הוא לא הגיע לשם כדי רק להסתכל. הוא הגיע לקנות. לאחותו. אחותו… שהייתה כל עולמו. שניהם לא זכו בילדות עם הורים שמחבקים אותם. לא הייתה “אמא” שתנגב דמעות, ולא “אבא” שיבטיח שיהיה בסדר. הייתה להם דלת כבדה ממתכת. מסדרון ארוך. ריח של חומרי ניקוי זולים עם דמעות. נטשו אותם בבית ילדים כמו מזוודות שאף אחד לא רוצה לאסוף. הוא היה קטן… קטן מאוד. לא הבין למה ההורים לא באים. אבל אחותו הבינה. וכל ערב, כשהאורות כבו והילדים האחרים נרדמו בעיניים אדומות, היא חיבקה אותו ולחשה: — אל תבכה… אני כאן. אני לא הולכת. היא קשרה לו שרוכים. חילקה איתו את פרוסת הלחם שלה כשהיה רעב. הגנה עליו כשצחקו עליו. החזיקה לו את המצח כשהיה חולה. קראה לו “אמא” בצחוק, כדי שלא תכאב האמת. כשהיו לו סיוטים, לקחה אותו לישון לידה וליטפה את שיערו, כמו אמא אמיתית. בעולם שלהם, אחותו הייתה הבית. השנים עברו. יום אחד, אחותו עזבה את המוסד. אימצו אותה. הוא לא הבין אז שלפעמים “אושר” בא עם כאב. בשבילה זו הייתה הזדמנות. עבורו… פרידה. בכה עד שנרדם, עם הראש בכרית, כדי שאף אחד לא ישמע. בבוקר שאחותו יצאה מהשער, חיבקה אותו חזק ולחשה: — בבקשה… לעולם אל תשכח שאתה מישהו. ושאני אוהבת אותך… גם אם החיים יפרידו בינינו. הוא הנהן. לא הצליח לדבר. הגרון נחנק מדמעות. נשארו בקשר במכתבים. בטלפונים רחוקים. ב“מתגעגע אליך” שנאמר בחטף. בהבטחה שיום אחד יהיה טוב. והיה. יום אחד גם הוא השתחרר מהבית. עם שק בגדים, נשמה עייפה ושאיפה אחת: לא להיות שוב חסר אונים. עבד. לא “עבד”—עבד כמו מבוגר, למרות שילד עוד בלב. אתרי בניה. מחסנים. מכבסות—הכול. לא משנה כמה קשה—העיקר לא לחזור לרעב ההוא. היו ימים שכאבה לו הגב כל כך, בקושי קם מהמיטה. ערבים שנרדם לבוש, ידיים מלאות שלפוחיות ולב ריק. אבל לא התלונן. כי כל יום אמר לעצמו: “בשבילה.” שבועיים קודם, אחותו התקשרה ובכתה. לא מעצב. מהתרגשות. — קבענו תאריך… אני מתחתנת. ואני מפחדת, אתה יודע? מפחדת להרגיש לבד… כמו אז. החזה שלו התכווץ. — את לא לבד. יש לך אותי. ואני אבוא. מבטיח. ואז נולד הרעיון לשרשרת. לא רצה משהו יקר להראות לכולם. רצה משהו יפה… כמוה. רצה להביא לה סמל. פיסת אור על כל השנים שהייתה לו האור. חסך שקל לשקל. ויתר על אוכל חם. הלך ברגל כדי לא לבזבז על אוטובוס. עבד שעות נוספות. הוציא את עצמו עד קצה היכולת. ובבוקר ההוא, נכנס לחנות. עם בגדים ישנים, כן. ידיים “מלוכלכות”, כן. אבל לב טהור. וכסף שנחסך ביושר. כששמעה המוכרת את מה שאמרה, הרגיש בושה ממלאת את לחייו. לא כי היה עני. אלא כי העולם גורם לך להרגיש מלוכלך… רק כי אתה לא נוצץ. הציץ בשרשרת ואמר בשקט: — לא באתי לגעת… באתי לקנות. המוכרת הרימה גבה, כאילו שמעה בדיחה. — בטח… ואני מלכת אנגליה. הוא לא חייך. לא נכנס בשביל הגאווה שלה. הוציא מהכיס שקית קטנה, מקומטת. בתוכה הכסף. שטרות מקופלים. מטבעות. כסף שנאסף בדם ויזע. הניח על הדלפק, בשקט, אחד אחד, כאילו כל מטבע היא חתיכה מהחיים שלו. המוכרת הביטה, ולראשונה… שתקה. כשהבינה שהסכום מדויק, החוירה. הוא נשאר רגוע. — אפשר לעטוף יפה, בבקשה? זה בשביל אחותי. יש לה חתונה. המוכרת ניסתה להתעשת. — אה… זה בשביל אחותך… אבל הוא הרים עיניים ואמר משהו שלא תשכח לעולם: — גבירתי… הידיים שלי מלוכלכות מעבודה. לא מבושה. ובזכותן… אחותי תחייך בחתונה. ואז הוסיף, בשקט אך חד: — ודעי לך… לא העוני מלכלך את האדם. אלא הבוז. לקח את הקופסה, אמר תודה בנימוס ויצא. כמה ימים אחרי, בחתונה, אחותו פתחה את הקופסה והחלה לבכות. לא בגלל השרשרת. בגלל שהבינה. הבינה שהילד הקטן שחיבקה בלילות במוסד—גדל. לא רק גבר הפך. הפך לאדם. חיבקה אותו מול כולם ולחשה: — אתה המתנה הכי יפה שקיבלתי מהחיים… לא השרשרת. הוא, עם עיניים לחות, ענה פשוט: — את החזקת אותי אז. עכשיו… תורי להחזיק אותך. ולראשונה אחרי שנים רבות… הרגישו שניהם שהם כבר לא ילדים נטושים. אלא שניים ששרדו. ביחד. 💬 אם הסיפור הזה נגע ללבך, השאר/י ❤️ ותשתף/י הלאה. אולי מישהו צריך היום לזכור שהכבוד לא נמצא בבגדים… אלא בלב.
03
יומן אישי ילד, אל תיגע בוויטרינה עם הידיים המלוכלכות שלך, בכל מקרה לא נראה לי שאתה יכול להרשות לעצמך שרשרת כזאת! היא אמרה את זה בקול רם.
Life Lessons
אספתי אותו ביום שלישי בערב, בדרך חזרה מהעבודה – הוא שכב ליד פח האשפה, רטוב, רזה ורועד, ופשוט… לא הייתה לי טיפת לב להשאיר אותו שם. התכופפתי, דיברתי אליו בשקט, והוא רק כשכש בזנב, כאילו מבקש הזדמנות. הרמתי אותו, הבאתי אותו איתי הביתה וייבשתי אותו במגבת ישנה. בכלל לא תיארתי לעצמי שזה יעורר סערה. כבר למחרת התחילו הערות. שכנה אחת אמרה: “נקווה שהכלב הזה לא תוקפני.” שנייה זרקה בקול: “היום אנשים אוספים כל דבר.” והחמור מכול היה כשאחראי הבניין דפק לי בדלת כדי להגיד שכמה שכנים מודאגים כי “הכלב פוגע באסתטיקה של המקום.” צחקתי מרוב עצבים. אסתטיקה? זה יצור חי, לא רהיט. אחר כך עוד שכן עבר ואמר: “לא סתם השכונה נראית ככה בזמן האחרון.” שניים אחרים התלוננו כי הוא נבח פעם אחת – כשאופנוען התקרב מדי. וכל פעם שיצאתי איתו לטיול, החלונות נסגרו. כאילו הבאתי מגפה. יום אחד, בזמן שטיילתי איתו, אישה ניגשה אליי ואמרה שהכלב “יביא פשפשים”, ושעדיף שיחזור “לאן שממנו הגיע”. שאלתי אותה מה זה אומר “לאן שממנו הגיע”, והיא משכה בכתף, כאילו חיים של חיה הם מטרד שיש להרחיק. זה החריף כשפתקים אנונימיים הופיעו על דלת הבית: “הכלב הזה לא שייך לכאן.” “תחשוב על אחרים.” “אזור שקט פה.” אפילו טענו שאני “רוצה להפוך את המקום לכלבייה”. והוא בכלל לא הפריע לאף אחד. אכל, ישן, והביט בי עם עיניים מלאות תודה, שאף אחד אחר לא שם לב אליהן. לקחתי אותו לווטרינר, רחצתי אותו, האכלתי אותו. כל יום שלו נעשה קצת יפה יותר, חזק יותר, רגוע יותר. אבל האנשים בשכונה התעקשו לצייר אותי בתור הנבל. שכן אחד אפילו סיפר לכולם שאני “מפר את השקט ברחוב”. מעניין, כי כשראה את הבת שלי משחקת איתו, פתאום אמר: “אה, טוב, אז זה בסדר.” ואז הבנתי: הבעיה היא לא הכלב. הבעיה היא אנשים שחושבים שכל מה שלא מתאים לאידיאל שלהם חייב להיעלם. צביעות במיטבה. היום הכלב עוד אצלי. קוראים לו קוקו. הוא כבר השמין, העיניים שלו מבריקות והוא למד לישון בלי פחד. השכנים לא אומרים דבר, אבל ממשיכים לחייך באי־נוחות כשאנחנו עוברים. ועדיין אני עומד על שלי: מעדיף לספוג מיליון הבעות פנים מקומטות של שכנים, מאשר להשאיר חיה תמימה למות ברחוב.
01
אספתי אותו ביום שלישי בערב, בדרך הביתה מהעבודה. הוא שכב ליד פח האשפה מול הכניסה רטוב, רזה כמו מקל, ורעד כולו. פשוט לא הצלחתי להמשיך הלאה.
Life Lessons
Conseguí que mi hijo se divorciara y ahora me arrepiento: historias de nueras, suegras y segundas oportunidades en España
01
Ayer mi nuera volvió a dejarme a mi nieta el fin de semana me contaba la vecina, doña Carmen, cuando nos cruzábamos en el rellano hace ya muchos años .
Life Lessons
אני כל כך רוצה הביתה, בני פטרוביץ’ יצא למרפסת, הדליק סיגריה, והתיישב על שרפרף נמוך. גוש מר נתקע לו בגרון וניסה להתאושש, אבל ידיו רעדו בבגידה. האם אי פעם חשב שיגיע יום שבו לא יהיה לו מקום בבית שלו עצמו? — אבא! אל תעלב ואל תתעצבן! — רצה למרפסת לריסה, בתו הבכורה של ויקטור פטרוביץ’. — אני לא מבקשת הרבה… תן לנו את החדר שלך וזהו! אם לא אכפת לך ממני, תחשוב לפחות על הנכדים שלך. הילדים כבר צריכים ללכת לבית הספר, אבל הם עדיין חולקים איתנו חדר אחד… — לורה, אני לא אלך לבית אבות, — אמר הקשיש בשלווה. — אם אתם כבר לחוצים בדירה שלי, תעברו לגור אצל אמא של מיכאל. היא גרה לבד בדירה שלושה חדרים. יהיה חדר בנפרד לך ולילדים. — אתה יודע שאני אף פעם לא אצליח להסתדר איתה באותה דירה! — צעקה הבת וטרקה את דלת המרפסת בכוח. פטרוביץ’ ליטף את כלבו הזקן, ששירת אותו ואת אשתו בנאמנות שנים רבות, ונזכר באשתו האהובה, נַדְיָה, ודמעות עלו בעיניו. תמיד היה בוכה כשהיה נזכר בה. היא נפטרה לפני חמש שנים, והשאיר אותו בודד. מאז הרגיש עצמו יתום מוחלט. כל חייהם הלכו יחד כתף אל כתף, איך היה יכול לדמיין שבתו ונכדיו יגרמו לו להזדקן לבד? את לריסה גידלו באהבה ובטוב לב, ניסו להנחיל לה ערכים טובים, אבל כנראה משהו פספסו… הבת הפכה לאישה קשה ואגוצנטרית. הכלב, ברסקי, ילל חרש ושכב לרגלי בעליו. הוא הרגיש את מצוקתו של הקשיש וסבל מכך שגם לו רע. — סבא! אתה בכלל לא אוהב אותנו? — נכנס הנכד בן השמונה לחדר. — מה פתאום… מי אמר לך דבר כזה? — הופתע הסב. — למה אתה לא רוצה לעזוב אותנו? אתה מתקמצן על החדר בשבילי ובשביל קוסטה? למה אתה כזה קמצן? — הילד הביט בו בזלזול ובכעס. ויקטור ניסה להסביר אך הבין שהילד מדבר בקולה של בתו. כנראה לריסה כבר הספיקה להסיט אותו נגדו. — טוב. אני אלך, — אמר הקשיש בקול כבוי. — אתן לכם את החדר. הוא לא הצליח להישאר עוד בדירה הזו. הרגיש שכולם הפנו לו עורף — מהחתן שלא דיבר איתו עד לנכד שצייר אותו כמי שלקח ממנו את החדר. — אבא! באמת תסכים? — קפצה לריסה בהתרגשות. — כן, — ענה בשקט. — תבטיחי לי שלא תפגעי בברסקי. אני מרגיש כמו בוגד… — תפסיק, נטפל בו, נטייל איתו הרבה, ובסופי שבוע נבוא לבקר אותך עם ברסקי, — הבטיחה הבת. — מצאתי לך את הפנסיון הכי טוב, תראה כמה תאהב אותו. יומיים אחר כך פטרוביץ’ עבר לבית אבות. התברר שלריסה כבר סידרה את הכל מראש, וחיכתה רק שיסכים. כשנכנס לחדר מחניק, מלא טחב ופשפשים, הצטער על החלטתו. לריסה שיקרה — במקום פנסיון פרטי זה היה בית אבות רגיל, מלא אנשים מתוסכלים ואומללים. אחרי שהתמקם, ירד למטה ונשאר קרוב לבכות. צפה בזקנים חסרי אונים, ונבהל מהעתיד שמחכה לו. — חדש פה? — שאלה גברת מבוגרת וחביבה והתיישבה לידו. — כן…, — נאנח. — אל תתייסר יותר מדי… גם אני בכיתי ובסוף התרגלתי. אני ולנטינה. — ויקטור, — הציג את עצמו. — גם אותך הילדים שלחו לכאן? — לא. אחיין. לא היו לי ילדים, נתתי לו את הדירה, כנראה מהר מדי. הוא השתלט, אני כאן. לפחות לא זרק אותי לרחוב… שוחחו עד מאוחר, נזכרו בימים הטובים ובבני זוג שאינם. למחרת טיילו שוב אחרי ארוחה דלה. האישה הזו הוסיפה שמחה ושינוי לחייו של פטרוביץ’. הוא העדיף להיות בחוץ, רחוק מהחדר ומאוכל הירוד, ואכל רק כדי לא ליפול מהרגליים. פטרוביץ’ המתין לבתו. קיווה שתתגעגע, תבין ותיקח אותו הביתה. אבל הזמן חלף והיא לא באה. יום אחד ניסה להתקשר הביתה לשאול על הכלב — לא ענו. ולקע הפנימי, פטרוביץ’ פגש בשכן שלו, סטפן אילין. גם סטפן הבחין בו ורץ אליו. — הנה אתה! — קרא בהפתעה. — למה הבת שלך מספרת שעברת לגור במושב? מיד חשדתי, אתה לא תזרוק את ברסקי לרחוב. — על מה אתה מדבר? מה עם הכלב שלי? — אל תדאג, שמנו אותו בפנסיון, אף אחד לא ידע מה קרה. ראיתי את ברסקי מחכה ימים ליד הבניין, ואתה לא מגיע. פגשתי את לריסה ושאלתי עליה. היא אמרה שעברת לכפר, והיא מוכרת את הדירה ועוברת לגור עם בעלה. על הכלב אמרה שהוא כבר זקן ואתה לא רוצה לטפל בו. מה קורה בכלל? — שאל סטפן כשראה שפטרוביץ’ מחוויר. פטרוביץ’ סיפר לו הכל. על כך שויתר על הכל לטובת המשפחה, והכלב נזרק אף הוא מהבית. — אני כל כך רוצה הביתה, בני, — לחש הקשיש. — אני בדיוק מטפל במקרה דומה. אני עורך דין, עוזר לאנשים מבוגרים מול כאלה שלוקחים להם את הבית. אל תדאג, אתה עוד רשום כאן, נכון? — כן. אלא אם כן היא כבר החליפה אותי. לא יודע למה לצפות ממנה… — תתארגן, אני ממתין ברכב, — אמר סטפן. — אי אפשר לתת לזה לקרות! איזו בת עושה דבר כזה… פטרוביץ’ זריז אסף את חפציו, ירד למטה ופגש את ולנטינה — וליושקה, אני הולך. השכן שלי אומר שהבת שלי זרקה את הכלב שלי ומוכרת את הדירה. אלה החיים, — אמר. — איך זה יכול להיות? — נדהמה. — ומה איתי? — אל תדאגי, אחרי שאסדר הכל, אבוא לקחת גם אותך, — הבטיח. — תאמר דברים כאלה… למי אני כבר נחוצה? — אמרה בעצב. — סליחה, ממהרים. אל תתעצבי, אני מקיים את ההבטחה שלי. ויקטור פטרוביץ’ לא הצליח להיכנס הביתה. הדירה הייתה סגורה, לא היה לו מפתח. סטפן אסף אותו הביתה. בקרוב התברר שלריסה כבר לא גרה בדירה, עברה לכמה ימים לאמא של בעלה, והשכירה את הדירה. בזכות סטפן, הצליח הקשיש להחזיק בזכויותיו על הדירה. — תודה רבה, — הודה לסטפן. — אבל איך ממשיכים לחיות? היא לא תרד ממני… — יש רק דרך אחת, — אמר סטפן. — נמכור את הדירה, ניתן לה את החלק שלה ובכסף הנותר נרכוש לך בית קטן במושב. — נהדר! — שמח הקשיש. — זה הפתרון המושלם. כעבור שלושה חודשים עבר ויקטור פטרוביץ’ לביתו החדש. סטפן עזר לו בהכל, וגם הפעם סייע לו ולעמו, ברסקי. — בוא נעצור רגע במקום אחד, — ביקש פטרוביץ’. מרחוק ראה את ולנטינה. היא ישבה לבדה על הספסל שלהם והביטה בעצב. — וליה! — קרא לה. — אני וברסקי באים לקחת אותך! עכשיו יש לנו בית בכפר, אוויר נקי, דיג, פירות, פטריות, הכל ליד. רוצה לבוא? — חייך. — איך אלך? — התבלבלה. — פשוט קומי מהספסל ובואי איתנו, — צחק. — תחליטי! אין לנו פה מה לחפש. — טוב! תחכה לי עשר דקות? — חייכה בהתרגשות. — בטח שאחכה! — חייך. כנגד כל המזימות, הצליחו השניים להחזיר לעצמם את הזכות לאושר. הם הבינו שיש בעולם הרבה יותר טובים מרעים. ויקטור וולנטינה גילו זאת בעצמם — מבוגרים שנלחמו, והצליחו לבסוף למצוא שקט ואושר בחייהם…
039
אני כל כך רוצה הביתה, ילד שלי ויגדור יצחקי יוצא אל המרפסת, מדליק סיגריה ויושב על שרפרף נמוך. הגוש המר מתקרב לו לגרון, הוא משתדל לשלוט בעצמו, אבל הידיים
© 2026 VesperUm