HE
החתונה שלי עם עידן התקיימה באולם "גני התמר" בפתח תקווה, בסוף אוגוסט, חמשה ושלושים מעלות בחוץ ומזגן שרץ בלי הפסקה. חמש מאות אורחים, שולחנות עגולים
HE
הטלפון צלצל בשש וחצי בבוקר, ובחורי שלוש מילים הבנתי שהיום לא יהיה כרגיל. "יש כלבה בחורבה." מועתז, הקבלן שעבד איתי כבר שתים עשרה שנה, דיבר כאילו
HE
עומר לוי לא היה איש אמנות. הוא היה בעל שלושה מבנים בקריית אריה בפתח תקווה, מלא מזומן, ומלא חוסר שקט שלא הצליח להסביר אפילו לפסיכולוג שלו.
הקרע בקצה הגזרה נשמע לפני שהרב הספיק לגמור את הברכה השביעית. התחרה הלבנה נתלשה מהשיער של נועה כרמלי ונפלה על השביל האבן בגן האירועים "
HE
אני אחות בכירה במחלקה הגריאטרית של בית חולים בבאר שבע, ושנים ראיתי המון סיפורים. חלק נמחקים מהזיכרון כבר למחרת. אבל סיפור אחד נשאר אצלי, ולא נותן מנוח.
HE
יעל חזרה מהעבודה מאוחר יותר מהרגיל. האוטובוס נתקע בפקק על כביש 40, והיא ירדה בתחנה ברחוב הדסה כשהשמש כבר שקעה מעבר לגבעות, והאוויר הפך קריר וחד כמו שקורה בתחילת נובמבר.
HE
מושב 7A, ז'קט אדום, מעיל פרווה על הברכיים — ככה ראיתי אותה לראשונה, עוד לפני שעלינו למטוס. אני עובדת כדיילת בטיסות פנים בארץ כבר תשע שנים, בעיקר קו
לפני הנישואים שלי, אבא שלי מעד על המילה "משתק" כשהוא הצביע עליי בכוס שמפניה בכיכר. "רק מוגבלת כמוה נישאת למי שבקושי זוחל,"
HE
— את המפתחות על השולחן. עכשיו, — אסנת עמדה בפתח דירתה שלה, ברחוב הירקון בתל אביב, הידיים שלובות על החזה. היא רעדה מזעם. במבואה, מוקפת בשלוש מזוודות ענקיות
HE
— זה מה שיש לאכול? — אורית נעמדה מעל הסיר ולא הסתירה את הפרצוף. על הכיריים התבשל מרק עדשים ירקני, פשוט, בלי שום דבר מיוחד. לידו קערת פתיתים קרים וצלחת כרוב מבושל.

