דמייני אותי הולכת הביתה אחר הצהריים, אחרי שעשיתי קניות בסניף של שופרסל עם השכנה שלי דלית, ומקשקשת איתה על כלום. פתאום אני רואה ליד השער של הבניין שלנו
יומן, 14 במרץ עצרתי הבוקר מול לוח המודעות של הבניין, באותו מקום שתמיד מודבקים בו פתקים על בדיקת גז או על כלבים שאבדו. אבל היה שם דף חדש, תפוס בסיכות עקומות
בלי הזמנה
ויקטור פטרוביץ’ אחז בידו שקית תרופות כששכנתו מהקומה, הדודה נינה, עצרה אותו ליד תיבות הדוא…
ללא הזמנה ינון בן-דוד עמד בכניסה לבניין, מחזיק בשקית עם תרופות, כששכנתו מהקומה, ציפורה, עיכבה אותו ליד תיבות הדואר. האוויר היה רך, מרחף כמו צמר גפן מתוק
הגיס של בעלי בא “לביקור” לשבוע, נשאר אצלנו שנה – בסוף נאלצתי להוציא אותו עם משטרה
– את הרי מבינה, ל…
את הרי מבינה, הוא עובר תקופה קשה. אשתו סילקה אותו מהבית, פיטרו אותו מהעבודה… לא הולך להשאיר אותו לישון בתחנה המרכזית, נכון? רועי הסתכל עליי במבט
בעלי הציב אולטימטום: “או אני, או החתולים שלך,” אז עזרתי לו לארוז את המזוודות שלו שוב פרווה! תסתכלי על הז’קט הזה, אלירז!
נו, בני, הנה הבאת לנו הביתה, שאלוהי יסלח רוח נודדת. בית אין, נכסים אין, רק יומרות ומזוודה עם ציפיות דהויות. הרי אמרתי לך שצריך לחפש שידוך הולם, לא לאסוף מה שזרוק בשוק.
סוף סוף אפשר לנשום פה, כמעט כמו אחרי גשם במדבר נשמע מקולה של דקלה מהמטבח, ניחרת, ממורקת בניצחון. לאה גפן זיהתה את הקול הזה ממרחקים הכלה שלה.
Carmen Rodríguez estaba sentada en el banco del jardín del hospital y lloraba en silencio. Ese día cumplía setenta años, pero ni su hijo ni su hija habían
סוף סוף אפשר לנשום פה, כמעט כמו אחרי גשם במדבר נשמע מקולה של דקלה מהמטבח, ניחרת, ממורקת בניצחון. לאה גפן זיהתה את הקול הזה ממרחקים הכלה שלה.
Aquella mañana, a don Miguel Serrano le encontré peor. Apenas podía respirar. Nicolás, hijo, no necesito nada. Ninguna de vuestras medicinas, nada.