Life Lessons
Taller Creativo en Lugar de Oficina
00
23 de marzo Hoy, como siempre, la reunión de la mañana empezó con la pantalla llena de columnas de colores y una voz monótona que explicaba por qué en
Life Lessons
Rechazó cuidar a los niños de su cuñada en su día libre y se convirtió en la enemiga número uno.
00
¿En serio lo dices ahora? la voz al otro lado del auricular vibraba de indignación, convirtiéndose en un chillido. Marta, ¿me oyes? No tengo a dónde dejar
Life Lessons
החבר שנמכר – סיפורו של סבא והוא באמת הבין אותי! לא היה שמח, הבנתי שזו הייתה שטות. מכרתי אותו. הוא חשב שזו משחק, ואז קלט שמכרתי אותו. הזמנים — תמיד לכל אחד משלו. לאחד גם הכל כלול לא מספיק, ולאחר יספיק כיכר לחם שחור עם נקניק בשפע. וככה גם אנחנו חיינו, כל פעם אחרת. הייתי אז ילד קטן. הדוד שלי, דוד יוסי, אח של אמא, הביא לי במתנה גור רועים, והייתי בעננים. הכלבלב נקשר אליי, הבין אותי בלי מילים, הביט לי בעיניים וחיכה רק שאפנה אליו. – ארצה! – הייתי מחכה, אומר, והוא מיד משתטח, מביט לי בעיניים באהבה, כאילו מוכן למות בשבילי. – לשבת! – פיקדתי, והכלבלב קפץ על כפותיו השמנות ועצר, מרייר לקראת הפרס. הוא חיכה, רק חיכה למשהו טעים. לא היה לי איך לפנק אותו. גם אנחנו היינו רעבים אז. כאלה היו הימים. הדוד יוסי, זה שהביא את הגור, אמר לי יום אחד: – אל תדאג, ילד, תראה כמה הוא נאמן. תמכור אותו, ואחר כך תקרא לו – הוא יברח אליך. אף אחד לא יידע. תקבל כסף. תקנה לך ואמא קצת ממתק, וגם לו. תשמע לדוד שלך – אני יודע מה אני אומר. אהבתי את הרעיון. לא חשבתי כמה זה לא יפה. הרי מבוגר אמר, זו בדיחה, העיקר שאקנה משהו טעים. לחשתּי לאמיץ, באוזנו השעירה, שאמכור אותו, אבל שאקרא לו – שיברח אליי מזרים. והוא באמת הבין! נבח כאילו אומר – הבנתי. למחרת קשרתי אותו ברצועה, ולקחתי אותו לתחנה. שם מוכרים הכל – פרחים, מלפפונים, תפוחים. הגיעו האנשים מהרכבת, התחילו לקנות ולסחור. יצאתי מעט קדימה, מושך את הכלב. אבל אף אחד לא ניגש. רוב האנשים עברו, ואז הגיע גבר עם מבט חמור: – ילד, מה אתה עושה פה? מחכה למישהו או אולי רוצה למכור את הכלב? איזה גור חזק – אקח אותו, יאללה. ותחב לי כסף ליד. נתתי לו את הרצועה, אמיץ הסתכל סביב ושמח להתעטש. – יאללה, אמיץ, לך, חבר, לך – לחשתי לו – אני אקרא לך, תבוא. והוא הלך עם הגבר. התחבאתי ועקבתי אחרי שניהם. בערב הבאתי הביתה לחם, נקניק וממתקים. אמא הסתכלה עליי בקפידה: – לאן גנבת את זה? – לא גנבתי, אמא, עזרתי עם סלים בתחנה, קיבלתי מתנה. – כל הכבוד, בן, לך לישון – אני עייפה, תאכל ותישן. היא אפילו לא שאלה על אמיץ, לא היה לה אכפת. דוד יוסי בא בבוקר. הייתי בדרך לבית ספר, אבל רציתי רק לברוח לאמיץ ולקרוא לו. – נו, – צחק – מכרת את החבר? וטפח לי על הראש. התרחקתי ושתקתי. בלילות לא ישנתי ולא נגעתי בלחם עם הנקניק. לא היה שמח, הבנתי שזו הייתה שטות. לא סתם אמא לא אהבה את יוסי. – הוא לא בסדר, אל תקשיב לו, – אמרה לי. חטפתי את הילקוט ורצתי מהבית. הבית היה שלושה רחובות משם, רצתי נשימה אחת. אמיץ ישב מאחורי גדר גבוהה, קשור בחבל עבה. קראתי לו, אבל הוא הביט בי בעצב, ראשו על כפותיו, מזיז זנב, מנסה לנבוח – אך לא יצא קול. מכרתי אותו. הוא חשב שזו משחק, ואז קלט שמכרתי אותו. אז יצא הבעלים החדש וצרח עליו. אמיץ קיפל את הזנב והבנתי שהסיפור נגמר. בערב שוב עבדתי בתחנה, הרווחתי קצת, העזתי ודפקתי בדלת. הגבר פתח: – אה, ילד, מה אתה עושה פה? – דוד, אני רוצה לבטל – ותָּתּי לו חזרה את הכסף. הגבר הביט, לקח את הכסף בלי מילה, שחרר את אמיץ ואמר: – קח אותו, ילד. הוא מתגעגע – לא יצא ממנו שומר, אבל תזהר – אולי לא יסלח לך. אמיץ הביט בי בעצב. המשחק שלנו הפך למבחן. ואז ניגש אליי, ליקק לי את היד ודחף את אפו לבטן שלי. מאז עברו שנים, אבל למדתי שלעולם – אפילו בצחוק – לא מוכרים חברים. ואמא שמחה אז: – אתמול הייתי עייפה, ואחר כך חשבתי – איפה הכלב שלנו? התרגלתי אליו, הוא משלנו, אמיץ! ודוד יוסי בא אלינו פחות – הבדיחות שלו לא היו מצחיקות אותנו.
029
נמכר החבר. סיפור של סבא והוא הבין אותי! לא היה לי שמח, הבנתי שזו שטות גמורה. מכרתי אותו. הוא חשב שזו עוד משחק, אבל אחר כך הבין שמכרתי אותו באמת.
Life Lessons
¡La vecina ha decidido que puede pedirlo todo! Ahora solo falta que se mude a mi casa.
03
Hace años, en el barrio de Chamartín de Madrid, recuerdo que mi hijo se había hecho amigo de un chico del vecino, algo mayor que él. Yo sólo cruzaba palabras
Life Lessons
Derecho en la Cola
00
Santiago Pérez se despertaba de madrugada, antes de que sonara el despertador de su móvil de lata. De costumbre seguía poniendo la alarma a las siete en
Life Lessons
עשיתי בדיקת DNA והתחרטתי על זה הייתי חייב להתחתן כי גיליתי שחברתי בהריון. אחרי החתונה הבאתי את אשתי להורים שלי, כי אז לא היה לנו אפשרות לגור לבד. הזמן עבר ונולד לנו בן מקסים. בהמשך החלטנו לקחת משכנתא ולהתחיל חיים עצמאיים. כעבור זמן מה אשתי בישרה לי שהיא שוב בהריון, וככה נולדה לנו הנסיכה שלנו, אנה. הילדים גדלו במהירות, ולכל שנה שהייתה עוברת, שמתי לב יותר ויותר שהם בכלל לא דומים לי – אפילו האופי שונה לגמרי. אגב, גם לאשתי הם לא דומים. ג’ינג’ים עם נמשים – מאיפה זה הגיע אלינו למשפחה? עלה לי הרעיון לעשות בדיקת אבהות. אולי זה לא רעיון טוב, אבל זו הייתה האפשרות היחידה שהייתה לי. רציתי לדעת בוודאות שאני מגדל את הילדים שלי. עשיתי את הבדיקה, והייתי צריך לחכות שבועיים לתוצאות. מיד כשצלצלו, מיהרתי למעבדה. ברוך השם, הייתי אבא שלהם. חזרתי הביתה והחבאתי את המסמכים כדי שאשתי לא תמצא אותם. אבל למה בכלל לא זרקתי אותם מיד? לא עבר הרבה זמן ושילמתי ביוקר על הטעות הזאת. כמה ימים אחר כך, אשתי זרקה לי את המסמכים בפניי. היא עשתה כזה סקנדל שכל הבית רעד. אני מבין מאיפה זה בא, אבל אפשר היה לפתור את זה בדרכי נועם. היא לא הצליחה לסלוח לי, והיום אני לבד. עברו כבר חמש שנים מאז, ואשתי לא נותנת לי לראות את הילדים. כך קרה שסקרנות אחת קטנה לקחה ממני את היקר לי מכל – המשפחה שלי. אני מקווה שיום אחד אשתי תוכל לסלוח לי…
042
שמע, חייב לשתף אותך במשהו שעברתי, לא קל לי לדבר על זה, אבל אולי זה יעזור למישהו אחר. אז ככה הכרתי את נועה, התאהבנו והכול היה מדהים. יום אחד היא באה אליי
Life Lessons
Derecho en la Cola
00
Santiago Pérez se despertaba de madrugada, antes de que sonara el despertador de su móvil de lata. De costumbre seguía poniendo la alarma a las siete en
Life Lessons
El Hijastro
00
¡Piensa lo que dices! ¡Ese es tu hermano, hombre! le espetó el padrastro, dándole una palmada en la nuca. No dolió mucho, pero sí le caló hondo en el orgullo.
Life Lessons
El sobrino es más cercano al marido que al hijo
00
¡Llévatelo ya de una vez! ¿Para qué tanto protocolo? espetó Celia, irritada. ¡Te he olvidado preguntar qué tengo que hacer! replicó Nicolás con el mismo tono.
Life Lessons
El sobrino es más cercano al marido que al hijo
00
¡Llévatelo ya de una vez! ¿Para qué tanto protocolo? espetó Celia, irritada. ¡Te he olvidado preguntar qué tengo que hacer! replicó Nicolás con el mismo tono.