Life Lessons
הזקן בקושי התרומם מהמיטה, נאחז בקיר והלך לחדר הסמוך. לאור מנורת הלילה הביט בעיניו החלשות באשתו השוכבת: “לא זזה! אולי מתה? – ירד על ברכיו. – נראה שנושמת”. קם והלך לאיטו למטבח. שתה קפיר, יצא לשירותים. אחר כך פנה לחדר שלו והתיישב במיטה. אין שינה: “לנו, לי וללנה, כבר תשעים. כמה שנים ביחד… עוד מעט נגמר, ואף אחד לא לידנו. הבת, נטלי, מתה – אפילו ששים לא הגיעה. מקסים מת בכלא. יש נכדה, אוקסנה, אבל היא כבר עשרים שנה בגרמניה. שוכחת את סבא וסבתא. לה בטח כבר ילדים גדולים”. לא הרגיש איך נרדם. התעורר ממגע יד: – קוסטה, אתה חי? – נשמע בקושי קול חלש. פקח עיניים. מעליו רכנה אשתו. – את, לנה? – הסתכלתי – אתה לא זז, נבהלתי, חשבתי – מתת. – אני עוד חי! לכי, תשני! צעדים נגררים נשמעו. במטבח השמיע מתג אור קליק. ילנה איוואנובנה שתתה מים, יצאה לשירותים ופנתה לחדרה. שוכבת במיטה: “יום אחד אתעורר – והוא מת. מה אעשה? ואולי אני אמות קודם. קוסטה אפילו כבר סידר לנו את ההלוויה. לא חשבתי שאפשר לארגן ככה הלוויה מראש. מצד שני, טוב שעשה, מי יקבור אותנו? הנכדה שכחה אותנו. רק השכנה, פולינה, נכנסת מדי פעם. יש לה מפתח. הסבא נותן לה אלף שקל מהפנסיה שלנו. היא קונה אוכל ותרופות, מה נעשה עם הכסף? גם מהקומה הרביעית כבר לא נרד לבד”. קונסטנטין לאונידוביץ’ פקח עיניים. שמש הציצה מהחלון. יצא למרפסת. ראה את צמרת עץ הפוליגולייה פורחת ירוק. חיוך עלה על פניו: “הגענו לקיץ!” הלך לבדוק לשלומו של אשתו. היא ישבה מהורהרת על המיטה. – לנה, מספיק להיות עצובה! בואי, אני רוצה להראות לך משהו. – אה, אין לי כבר כוח לקום! – הקשישה התרוממה בקושי. – מה אתה מתכנן? – בואי, בואי! תמך בה בכתפיים, הוביל אותה למרפסת. – תראי, הפוליגולייה ירוקה! אמרת שלא נחזיק עד הקיץ. הנה, החזקנו! – באמת! וגם השמש זורחת. התיישבו על הספסל במרפסת. – זוכרת איך הזמנתי אותך לקולנוע, עוד בתיכון? גם אז הפוליגולייה פרחה ירוק. – מי ישכח? כמה שנים עברו מאז? – שבעים… שבעים וחמש. ישבו זמן רב, נזכרים בנעורים – הרבה נשכח בזקנה, לפעמים גם מה שהיה אתמול, את הצעירות לא שוכחים לעולם. – אוי, נסחפנו בדיבורים! – הזדקפה האישה. – עוד לא אכלנו. – לנה, תכיני תה טוב! נמאס כבר מהחליטת דשא הזאת. – אסור לנו. – תכיני לפחות דליל, ותוסיפי כפית סוכר. קונסטנטין לאונידוביץ’ שתה תה קלוש, טבל בו לחמנייה קטנה עם גבינה וחשב על הימים שאיתם התה היה חזק ומתוק, ועוד עם בורקסים או סופגניות. השכנה נכנסה, חייכה: – מה שלומכם? – מה יכול להיות בגיל תשעים? – התבדח הזקן. – אם אתה מתבדח – הכל בסדר. מה לקנות לכם? – פולינה, תקני בשר! – ביקש קונסטנטין לאונידוביץ’. – אסור לכם בשר. – עוף מותר. – בסדר, אקנה. אכין לכם מרק עם אטריות! – פולינה, תקני משהו ללב – ביקשה הזקנה. – לא מזמן כבר קניתי לכם, ילנה איוואנובנה. – נגמר. – לקרוא לרופא? – לא צריך. פולינה פינתה את השולחן, שטפה כלים ויצאה. – לנה, בואי למרפסת, – הציע הבעל. – נתחמם קצת בשמש. – בוא. מה נשב במחנק? פולינה חזרה עם דייסה למרפסת: – התגעגעתם לחום השמש? – איזה טוב פה, פולינה! – חייכה ילנה איוואנובנה. – עוד מעט אביא מרק לארוחת צהריים. – אישה טובה, – הביט אחריה. – מה היינו עושים בלעדיה? – ואתה נותן לה רק אלף שקל. – לנה, הרי כתבנו לה את הדירה בצוואה וגם אצל הנוטריון אישרנו. – היא לא יודעת. כך ישבו במרפסת עד לארוחת צהריים. במנה מרק עוף עם חתיכות בשר קטנות ותפוח אדמה מרוסק: – תמיד כזה הייתי מכינה לנטלי ולמקסים כשהיו קטנים, – נזכרה ילנה איוואנובנה. – היום אנשים זרים מבשלים לנו, – גנח הבעל. – כנראה זו הגורל שלנו, קוסטה. נמות – אף אחד לא יבכה. – די, לנה! בואי ננוח קצת. – קוסטה, לא סתם אומרים – “זקן כמו ילד”. הכול אצלנו כמו ילדים: מרק מרוסק, שנת צהריים, ארוחת ביניים. קונסטנטין לאונידוביץ’ נרדם קצת וקם, לא מצליח להירדם. אולי משתנה מזג האוויר? נכנס למטבח. על השולחן שני כוסות מיץ, מוכנים באהבה ע”י פולינה. החזיק אותן בזהירות ונכנס לחדר אשתו. היא ישבה במיטה ובהתה בחלון: – מה איתך, לנה? – חייך. – שתית מיץ? היא לגמה לגימה: – גם לך קשה להירדם? – מזג האוויר, הלחץ עולה. – גם לי לא טוב מהבוקר – הנידה ילנה איוואנובנה ראשה בגורל – מרגישה שנגמר לי הזמן. תקבור אותי כמו שצריך. – לנה, אל תגידי שטויות. איך אחיה בלעדייך? – מישהו מאיתנו ילך קודם. – מספיק! בואי למרפסת! ישבו עד הערב. פולינה הכינה לביבות גבינה. אכלו וישבו לראות טלוויזיה – בכל ערב היו צופים. סרטים חדשים התקבלו קשה אצלם, לכן ראו קומדיות רוסיות וסרטי אנימציה ישנים. הפעם הסתפקו בסרטון אחד. ילנה קמה: – הולכת לישון. עייפתי. – אז גם אני אלך. – תן לי להסתכל עליך רגע! – ביקשה פתאום. – למה? – סתם. הביטו זה בזה זמן רב – נזכרו בנעוריהם, כשעוד הכול היה לפניהם. – אבוא איתך למיטה. ילנה לקחה את ידו, הלכו יחד לאט. הוא כיסה אותה בשמיכה ויצא לחדר שלו. כבידות גדולה על לבו. לא נרדם זמן רב. חשב שלא ישן כלל, אך השעון הראה שתיים בלילה. קם ונכנס לחדר אשתו. היא שכבה, עיניה פתוחות לתקרה: – לנה! החזיק בידה – הייתה קרה. – לנה, מה איתך! לנה! ופתאום גם לו חסר אוויר. בקושי חזר לחדרו, הוציא את המסמכים המוכנים, הניח על השולחן. חזר לאשתו. הביט בפניה. שכב לידה, עצם עיניים. ראה את לנה – צעירה ויפה כמו לפני שבעים וחמש שנה. היא הולכת לאור – הוא רץ אחריה, תופס בידה… בבוקר פולינה נכנסה. הם שכבו יחד עם חיוך מאושר על פניהם. כשנרגעה, התקשרה למד”א. הרופא הביט בפליאה: – מתו יחד. כנראה אהבה חזקה הייתה פה. פינו אותם. פולינה צנחה על כיסא, וראתה את הסכם הקבורה והצוואה על שמה. הניחה ראש על ידיה ופרצה בבכי.
09
סבא פא”י בקושי התרומם מהמיטה, אחז בקיר והלך באיטיות לחדר הסמוך. באור המנורה הלילית, עיניו העייפות ננעצו באשתו, ששכבה בשקט: “
Life Lessons
הזקן בקושי התרומם מהמיטה והחזיק בקיר אל החדר הסמוך. לאור מנורת הלילה, הביט בעיניים חלושות על אשתו הישנה במיטה: “לא זזה! אולי נפטרה?” כרע ברך. “נראה שעדיין נושמת.” קם וגרר את רגליו באיטיות למטבח. שתה קפיר, נכנס לשירותים, וחזר לחדרו. שכב על המיטה. לא נרדם: “לי וללאה תשעים שנה. איזה חיים ארוכים! עוד מעט נמות – ואף אחד לא לצדנו. הבת, נטע, הלכה לעולמה לפני גיל שישים. מקסים מת בכלא. נשארה רק נועה הנכדה, עשרים שנה כבר בגרמניה, מזמן שכחה מסבא וסבתא. כנראה כבר יש לה ילדים גדולים.” לא שם לב שנרדם. קם מהמגע של יד: – קוסטה, אתה חי? לחשה אשתו. פקח עיניים, ראה אותה רוכנת מעליו. – מה קרה, לאה? – לא ראיתי אותך זז. נבהלתי, חשבתי שנפטרת. – עוד חי! לכי לישון! צעדים גרירה. הקליק מטבח. לאה שתתה מים, נכנסה לשירותים, וחזרה לחדר. נשכבה על המיטה: “ככה, פעם אתעורר – והוא כבר לא יהיה כאן. מה אעשה? ואולי אני אלך ראשונה. קוסטה כבר דאג לסדר את ההלוויה. מי היה מאמין שאפשר לארגן הלוויה לעצמך? מצד אחד – טוב, מי יקבור אותנו? הנכדה כבר שכחה מאיתנו, רק השכנה פנינה באה לעזור. יש לה מפתח לדירה שלנו. קוסטה נותן לה אלף שקל מהפנסיה כל חודש, והיא קונה אוכל ותרופות. מה נעשה עם הכסף? וגם מהקומה הרביעית כבר לא נרד לבד.” קוסטה פתח עיניים. אור שמש בחלון. יצא למרפסת. ראה את צמרת השקד ירוקה. חייך: “הגענו עד הקיץ!” הלך לבדוק את לאה. ישבה מהורהרת על המיטה. – לאה, הפסיקי לדאוג! בואי, יש לי מה להראות לך. – אין לי כבר כוח, – התרוממה בקושי. – מה עכשיו? – בואי, בואי! הוביל אותה בזהירות אל המרפסת. – תראי, השקד ירוק! ואת אמרת שלא נגיע לקיץ. הגענו! – באמת! והשמש זורחת. ישבו יחד על הספסל במרפסת. – זוכרת, שהזמנתי אותך לקולנוע? עוד בבית הספר. גם אז, כל העצים היו ירוקים. – איך אשכח? כמה שנים עברו מאז? – שבעים וחמש… ישבו ממושכות, מתגעגעים לצעירותם. בזקנה שוכחים הרבה; לא את הנעורים. – התארכנו בשיחה, – נזכרה לאה. – עוד לא אכלנו. – לאה, עשי תה אמיתי! נמאס כבר מהתה הדיאטטי. – אסור לנו… – בקושי, תוסיפי סוכר. קוסטה לגם תה חלש עם כריך קטן, זוכר איך פעם שתה תה חזק ומתוק, עם פיתות או בורקסים. נכנסה השכנה. חייכה: – איך אתם מסתדרים? – איך שני בני תשעים יכולים להסתדר? – צחק קוסטה. – אז הכל בסדר. מה להביא לכם היום? – פנינה, הבא לנו עוף! – אתם הרי לא אוכלים בשר – עוף מותר – בסדר, אכין לכם מרק עוף עם איטריות! – פנינה, תקחי משהו ללב, בבקשה, – הוסיפה לאה. – הרי קניתי לכן השבוע – כבר נגמר – לקרוא לרופא? – לא צריך פנינה פינתה, שטפה כלים ויצאה. – לאה, נצא קצת לשמש, – הציע קוסטה. – כן! מה לשבת פה בחום. פנינה הצטרפה למרפסת: – התגעגעתם לשמש? – איזה כיף פה, פנינה! – חייכה לאה. – תכף אביא לכם דייסה למרפסת, ואתחיל לבשל מרק לארוחת הצהריים. – אישה נהדרת, – הביט קוסטה אחריה. – מה היינו עושים בלעדיה? – ואתה משלם לה רק אלף שקל בחודש. – לאה, הרי כל הדירה תעבור אליה, יש גם נוטריון. – היא בכלל לא יודעת. ישבו כך עד הצהריים. למרק אכלו עוף מבושל עם תפוח אדמה מרוסק: – תמיד הייתי מכינה כזה לנטע ומקסים בילדותם, – נזכרה לאה. – ועכשיו אנשים זרים מבשלים לנו, – נאנח קוסטה. – כנראה זו הגורל שלנו. נמות ואף אחד לא יבכה. – די, לאה! בואי נלך לנוח. – אומרים, זקן כמו ילד. מרק טחון, שנ”ץ, חטיף אחר הצהריים. קוסטה נימנם קצת, קם, לא נרדם. אולי מזג האוויר משתנה. נכנס למטבח: שני כוסות מיץ מוכנים, דאגה של פנינה. הביא בזהירות את הכוסות אל לאה, ישובה, מביטה החוצה: – למה את עצובה, לאה? – חייך אליה. – תשתי מיץ! היא לקחה שלוק: – גם אתה לא מצליח להירדם? – מזג האוויר, לחץ דם. – גם אני גרועה כל היום, – הנידה בראשה. – מרגישה שנשאר לי מעט זמן. תקבור אותי בכבוד. – שטויות, לאה. מה אעשה בלעדייך? – מישהו מאיתנו ימות ראשון. – מספיק! למרפסת! ישבו עד הערב. פנינה הכינה לביבות גבינה. אכלו וצפו בטלוויזיה. בקושי הבינו את הסרטים, ראו קומדיות ישראליות וסדרות ישנות. הפעם רק סדרה אחת. לאה קמה: – הולכת לישון, עייפתי. – גם אני הולך. – תן לי להסתכל עליך, – ביקשה פתאום. – למה? – סתם. הביטו זה בזה; נזכרו בנעורים. – אבוא ללוות אותך לחדר. לאה לקחה את ידו, הלכו באיטיות. הוא כיסה אותה באהבה, פנה לחדרו. כבד על ליבו, התקשה להירדם. הרגיש כאילו כלל לא ישן. השעון האלקטרוני הראה שתיים לפנות בוקר. קם ונכנס לחדר של לאה. היא שכבה עם עיניים פקוחות, מביטה בתקרה: – לאה! החזיק בידה – הייתה קרה. – לאה, מה איתך? לאה! פתאום גם לו היה קשה לנשום. בקושי גרר עצמו לחדרו, שלף את המסמכים המוכנים, הניח אותם על השולחן. חזר אל אשתו. הביט בה דקות ארוכות. שכב לצידה, ועצם עיניים. ראה את לאה צעירה ויפה, בדיוק כמו לפני שבעים וחמש שנה. היא הלכה לעבר אור רחוק. רץ אחריה, תפס בידה… בבוקר פנינה נכנסה לחדר. שכבו זה לצד זה, חיוכים מאושרים על פניהם. נרעדת, התקשרה למד”א. הרופא שבא נד בראש: – מתו יחד. כנראה אהבו מאוד אחד את השנייה. נטלו אותם. פנינה התמוטטה על הכיסא ליד השולחן. ופתאום שמה לב לחוזה הקבורה ולצוואה על שמה. הניחה את הראש על הידיים ופרצה בבכי.
00
יומן אישי יום חמישי, ד’ בתמוז התעוררתי עוד לפני הזריחה, גופי כבד, רגליים כאילו מלאות עופרת. הדירה שקטה, רק השעון מתקתק ברקע. נתפסתִּי בשולי הקיר
Life Lessons
קראק של ענף יבש מתחת לרגלו של וַנְיָה אפילו לא נשמע לו — פתאום כל העולם התהפך מול עיניו לנחשול צבעוני של קליידוסקופ, שהתפזר בשבריר שנייה למיליוני כוכבים זוהרים שהתאחדו שוב בידו השמאלית, מעט מעל המרפק. — איי… — וַנְיָה אחז בידו הפצועה ויבב מחמת הכאב. — וַנְיָה! — קפצה אליו חברתו סשה וצנחה בברכיה מולו, — כואב? — לא, בטח, זה דווקא נעים! — הפטיר בעווית וכמעט בוכה. סשה שלחה יד זהירה ונגעה בכתפו. — תעזבי! — התפרץ לפתע בקול קשוח, ועיניו התלקחו — כואב לי! אל תיגעי בי! וַנְיָה הרגיש פעמיים מושפל: קודם כול שכנראה שבר את היד והולך לבלות חודש עם גבס ולסבול מהקנטות החברים, ושנית – הוא בעצמו טיפס על העץ כדי להרשים את סשה עם כל כשרונו ותעוזתו. ופעם ראשונה אולי עוד אפשר לבלוע, אבל השנייה הפילה לו את הפיוזים לגמרי. לא רק שנכשל מול אותה בת, עכשיו היא עוד מנסה לרחם עליו! אין מצב… הוא קם, שומר על ידו הרפויה, ופסע בהחלטיות לעבר בית החולים. — וַנְיָה, אל תדאג, וַנְיָה! — סשה רצה לצידו, משתדלת בכל כוחה להרגיע ולעודד, — הכול יהיה בסדר, וַנְיָה! הכול יהיה בסדר! — תעזבי אותי, — נעצר וירה בה מבט בז לעבר הקרקע, — בסדר מה? שברתי יד, את לא מבינה? טיפשה! לכי הביתה, באמת נמאסת! הוא הסתובב ופסע בלי להביט אחורה, מותיר את סשה עומדת שם וממלמלת שוב ושוב: — הכול יהיה בסדר, וַנְיָה… הכול יהיה בסדר… *** — איוואן ויקטורוביץ’, אם לא נראה את ההעברה תוך 24 שעות, נהיה מאוד לא מרוצים. אה, ודרך אגב: אמרו שמחר צפויה קרח מסוכן על הכבישים, אז כדאי לנהוג בזהירות. מבין לבד, תאונות… זה משהו שאף אחד לא חסין מפניו. וכל טוב. הקול נותק והשתררה דממה. איוואן השליך את הטלפון, התישב לאחור ותפס את ראשו בידיו. — מאיפה אני אביא עכשיו את הכסף הזה? ההעברה הייתה אמורה להיות רק בחודש הבא… נאנח, תפס שוב את הנייד, חייג ולחץ לאוזנו. — אולגה וסילייבנה, אפשר להעביר היום לחברת האם את התשלום עבור הציוד? — אבל… איוואן ויקטורוביץ׳… — אפשר או אי אפשר? — אפשר, אבל אז נפר את לוח התשלומים… — שיקפצו! נטפל בזה אחר כך, תעבירי היום! — טוב, אבל אז עלולות להיות בעיות עם… איוואן ניתק בעצבים ודפק באגרוף על משענת הכיסא. — חבורת מציצי דם… משהו נגע בכתפו בעדינות, הוא ניתר מהמקום. — סשה, לא ביקשתי ממך לא להפריע כשאני עובד? ביקשתי! אשתו, אלכסנדרה, הצמידה שפתיים לאוזנו וליטפה את שערו. — וַנְיָה, רק אל תתעצבן, טוב? הכול יהיה בסדר. — די, נמאסת כבר עם ה“הכול יהיה בסדר” שלך! מספיק! אם מחר יפוצצו אותי, מה, גם אז הכול יהיה בסדר? הוא קפץ מהכיסא, דחף אותה ממנו. — מה עשית עכשיו? מרק? לכי תמשיכי, אל תוציאי אותי מדעתי, גם ככה קשה לי! סשה נאנחה, הלכה לדלת, עצרה לרגע והביטה בו, ממלמלת שוב שלוש מילים… *** — את יודעת… עכשיו אני שוכב וחושב על כל החיים שלנו… הקשיש פקח באיטיות את עיניו והביט באשתו המזדקנת. פני היופי שלה נחרצו בקמטים, הכתפיים שמטו והזִקֵּף התרכך. בלי לשחרר את ידו בעדינות, תיקנה את העירוי וניסתה לחייך. — כל פעם שנקלעתי לצרה, כשהייתי על סף חיים ומוות, כשקראו לי דברים איומים… תמיד היית מגיעה ואומרת אותו משפט. לא ידעת כמה זה עצבן אותי. לפעמים רציתי פשוט לחנוק אותך על הנאיביות והקביעות שלך, — ניסה לחייך, אך חנק השתלט עליו. אחרי רגע המשיך: — שברתי רגליים, איימו עלי עשרות פעמים, איבדתי הכול, שקעתי, ואת תמיד אמרת: “הכול יהיה בסדר”. ואף פעם לא שיקרת, תדעי. איך היית בטוחה כך? — בכלל לא ידעתי, וַנְיָה, — לחשה הזקנה, — אתה חושב שאמרתי את זה לך? זה היה בשבילי. תמיד אהבתי אותך בטירוף. אתה היית כל עולמי. כשהיה לך רע, נשבר לי הלב. יבבתי בלילות בלי הפסקה… וחזרתי על זה שוב ושוב: “גם אם נפלו אבנים מהשמיים — כל עוד הוא נשאר בחיים, הכול יהיה בסדר”. הזקן עצם עיניים בחולשה והדק את אצבעותיו מסביב לשלה. המילים עלו לו בקושי: — ככה זה… ואני עוד כעסתי עלייך. תסלחי לי, סשה. לא ידעתי… איזה דביל, הא? היא מחקה דמעה בחשאי, נרכנה אליו ולחשה: — וַנְיָה, אל תדאג… היא נעצרה, התבוננה בעיניו והניחה ראשה על חזהו הדומם, ממשיכה ללטף את כף ידו המתרוקנת. — הכול הִיה טוב, וַנְיָה, הכול הִיה טוב…
018
שמעת, תקשיב, זה סיפור שאני לא שוכח נהוראי דורך ביער ליד קיבוץ בצפון, ובכלל לא מרגיש איך הוא דורך על איזה ענף יבש, כל העולם התהפך לו בצבעים מול העיניים
Life Lessons
שלום, אני המאהבת של בעלך הנחתי בצד את מגזין האופנה שעיינתי בו ובהיתי בבלונדינית המרשימה שעמדה בפתח המשרד שלי. היא חייכה בזלזול והוסיפה: ״יש לי בשבילך בשורה לא נעימה – אני בהריון. כמובן, מבעלך.״ בשיא הרוגע שאלתי אותה: ״יש לך אישור רפואי?״ – היא חייכה בניצחון ושלפה מכיס התיק העשיר שלה מסמך רשמי עם חותמת כחולה. היא הגיעה מוכנה. בדקתי היטב את המסמך, הוא היה אמיתי. לא מפתיע – עם כאלה חדשות לא באים בלי גיבוי. ״בסדר, נראה שאת באמת בהריון. עכשיו צריך לעבור בדיקת אבהות, לוודא שמדובר בבעלי ואז הכל יהיה בסדר.״ פתאום הבלונדינית איבדה ביטחון: ״בסדר – מה?״ הסברתי: ״בעלי ישלם לך תשלומי מזונות, אני אדאג לך לרופא פרטי ואשפוז בבית חולים מצוין – את יכולה ללדת בשקט, בלי דאגות.״ היא החווירה: ״את לא מבינה? אני בהריון ממנו – הילד צריך אבא!״ אמרתי לה בשקט: ״גם לשלושת ילדינו יש אבא, תודה לאל, והוא נשאר בחיים שלהם. אל תדאגי, בעלי יפגוש את הילד שלך, אולי אפילו ייקח אותו לבית ספר. תוכלי לשלוח אותו אלינו – יש לנו מטפלות נהדרות. ותאמיני לי, הזמן הפנוי רק יקל עלייך למצוא אהבה חדשה. זה לא קל לבד עם ילד.״ הבלונדינית קמה, התרסקה מול הדלת, הפנים האציליות התקמטו מכאב: ״את לא מבינה? אני ישנה עם בעלך. הוא אוהב אותי, לא אותך!״ הצטחקתי בעצב. ריחמתי על הבחורה הצעירה הזאת. מציאות החיים מוחקת מהר מאוד חלומות על גברים עשירים שמגיעים בקלות. ״מתוקה, את הרביעית שבאה אליי עם הסיפור הזה. הראשונה אפילו לא דאגה לאישור, לשנייה ולשלישית היו אישורים מזויפים… והייתה גם אחת שההריון לא היה ממנו. אנחנו תמיד עוזרים, אבל לרמאות – גם לבעלי הטוב – אין סבלנות.״ הבלונדינית נראתה אבודה, אבל המשכתי: ״ובכל מה שנוגע לזה שבעלי שוכב איתך – הוא גם איתי, ועוד עם רבות אחרות. למה שאמנע ממנו לנהל את חייו כפי שהוא בוחר, כל עוד זה לא פוגע בי או בילדים? תשאירי טלפון – אני אתאם לך בדיקת אבהות ויחזרו אלייך.״ היא ברחה מהמשרד. הדלקתי סיגריה. ציפיתי לביקור הזה – ידעתי על הרומן החדש. החזקתי מעמד, כמו בפעמים הקודמות, אם כי זה לא היה פשוט. הרבה יותר קל זה פשוט לאבד עשתונות ולתת לו ללכת. פעם הוא עזב כך את אשתו הראשונה בגללי – אחרי שבאתי עם בשורה דומה. היא עשתה לו סצנה, והוא ממש לא סבל דמעות או דרמות. הוא התחתן איתי, ובאמת הייתי בהריון ממנו. ביססתי את מעמדי עם עוד שני ילדים. עמוק בפנים ידעתי שלבעל שבגד פעם אחת לא תהיה נאמנות. יתכן ותבואנה אחרות… אבל אני לא אחזור על טעויות – לא אתן לאף אחת מהן סיכוי. אני אחזיק מעמד. אני אצליח.
05
שלום, אני המאהבת של בעלך. הנחתי בצד את ערכת העיצוב של המגזין בו עיינתי באותו רגע, והתבוננתי באישה הבלונדינית המרשימה שהגיעה לסף דלתי. חיוך קטן התפשט על
Life Lessons
המאהבת של בעלי מילה ישבה ברכב ובהתה במסך הניווט. הכל נכון, היא הגיעה לכתובת שחיפשה. נותר לה רק לאזור אומץ ולבצע את מה שתכננה. מילה נשמה עמוק, יצאה בנחישות מההגה, פסעה כחמישים מטרים ונעמדה מול הכניסה לבית קפה קטן. “גן עדן של קפה” – נכתב בשלט. “איזה שם, באמת גן עדן…” חלפה מחשבה בראשה של מילה. היא הייתה צריכה להיכנס פנימה, אך לפתע אזלה לה כל דעתה. אולי פשוט להסתובב, לחזור לאוטו ולברוח רחוק מכאן? לא, מילה לא מהנשים שיברחו. היא לא הגיעה עד לפה בשביל כלום. היא פתחה את הדלת ונכנסה. מיד תראה את ה-מישהי – המאהבת של בעלה והורסת הבית. מה בכלל ידוע לה על הבחורה הזו? ממש לא הרבה. את הקוראת תיגר קרא בעלה “חתלתולה”, אבל ברור שזה רק הכינוי שהוא נתן לה. היא עובדת כאן, בבית הקפה, כמלצרית. מילה בחרה שולחן ליד החלון וחיכתה שיגשו אליה לקחת הזמנה. הנה זו המלצרית. אין ספק – זאת היא! מילה זיהתה מיד את הבחורה שראתה בחטף בתמונה. וכעת היא מתקרבת ממש אל שולחנה. שניות נדמו כנצח; מחשבות רבות חלפו לה בראש, די כדי למלא ספר עבה במיוחד. – שלום, בירכה המלצרית, בעוד מילה הציצה בשם שעל התג: “קטיה”. אז זה השם שלה… באמת, חסרה לו דמיון לקרוא לקטיה “חתלתולה”. בינתיים, קטיה, שלא חשדה בדבר, המשיכה: – אפשר להציע לך תפריט? כשתהיי מוכנה, תקראי לי. מילה חייכה אליה את החיוך הכי קורן שלה, בעוד עיניה בוחנות את יריבתה כאילו מבעד למיקרוסקופ. איך קרה שהיא עומדת ככה פנים אל פנים מול המאהבת של בעלה? זו סיפור ארוך, אך נתחיל מההתחלה. עשר שנים שמילה מאושרת בנישואיה עם אלכס. או לפחות חשבה שהיא מאושרת. יש להם ילדה, יעל בת שמונה. אלכס מטורף עליה – “הנסיכה שלו”, מפנק בלי סוף. מילה מפטירה לפעמים “באמת צריך עוד בובה?” והוא רק מושך בכתפיים. יעלי גם קשורה מאוד לאביה – לפעמים מילה מרגישה שאולי אפילו יותר מאשר אליה, אבל היא לא נעלבת – כמטפלת משפחתית מילה יודעת כמה חשובה לבת אהבת אב. הם תמיד דיברו פתוח על בעיות, כמעט בלי מריבות רציניות. משפחה ממוצעת – דירה במשכנתא, אוטו, בית קטן במושב בגלילות. ואז, כמו רעם: מאהבת! היא גילתה על קיומה במקרה. לפני כמה ימים, אלכס התקלח כשצלצל הטלפון שלו. “זה בטח אבא, יבואי תעני רגע!” מילה אף פעם לא עונה לאחרים, אבל אם ביקש, למה לא? היא ראתה שמתקשרים בוואטסאפ – מהקשר בשם “חתלתולה” ומצורפת תמונה של בחורה צעירה חובקת את אלכס. הראש הסתובב לה. ענתה? לא ענתה? בסוף השיחה נותקה. שניות אחרי, נכנס הודעה: “אלוש, שבוע הבא אני עובדת בבית הקפה ‘גן עדן של קפה’ 2/2. תקפוץ לקראת סוף משמרת, רוצה לפנק אותך באספרסו הבית. מתה עליך, מתגעגעת…” עם לבבות. מילה קפאה – לא היה כאן מקום לפרשנויות. התמונה, ההודעה, השם – מסתבר שלבעלה יש מישהי. כמה זמן כבר זה נמשך? מערבולת רגשות הציפה אותה. אלכס יצא מהאמבט ושאל אם דיברה עם אביו – היא התחמקה, טענה לכאב ראש ו”הלכה” לבית המרקחת. במקום זאת התיישבה על ספסל בגינה, חושבת מה עכשיו. היא דפדפה בראש את כל השנים עם אלכס, מנסה להבין איפה נוצר הסדק. היא לא מאלה שנשארות כשיש חור בלתי הפיך בספינה, אבל גם לא עושה סצנות – אנשים צריכים לדבר בכבוד, גם ברגעים הקשים ביותר. לרוץ עליו ולדרוש הסברים על “חתלתולה”? לא – זה יגרור וידוי על חטטנות בטלפון. צריך דרך אחרת… נזכרה שבעוד שבוע – עשור לנישואיהם. תוכניות למסעדה משפחתית, ביקור הורים. ואיך אפשר לשמוח עכשיו? כאב איום תקף אותה, פרצה בבכי על הספסל, רצתה כבר לארוז את הבעל החוצה מהבית, אחר כך חשבה על יעלי, המשכנתא, ההורים, ובעיקר – על אהבתה לאלכס. היא ידעה איפה עובדת המאהבת, הכירה את השם, את הפרצוף – אולי פשוט לנסוע לשם ולראות אותה בעצמה? אולי אפילו לדבר? הימים עברו כבסרט אימה – עייפות, כאב, חוסר תיאבון. הכל מצאה הסברים ביומיום: עומס בעבודה, מקרה קשה. יעל רק חיבקה אותה ואלכס מביט בחשש. בסוף הבינה – אין ברירה. חייבת לסגור מעגל ולראות בעיניים את “חתלתולה”. *** – אני אשמח ללטה וקינוח כלשהו, – אמרה מילה. – מה את ממליצה? – הדבש-עוגה שלנו מוצלחת, – הציעה קטיה. – מצוין, תביאי דבש-עוגה. כש”המאהבת של בעלה” הביאה את ההזמנה, מילה כמעט ולא טעמה ממנה. הקפה בינוני, העוגה רגילה. הלקוחות בקפה מעטים – זו גם הסיבה שבחרה להגיע בשעה זו. עשר דקות אחרי חזרה קטיה: – כמעט לא נגעת בקינוח. לא טעים? – לא בעוגה הבעיה, אין לי תיאבון – עסוקה במחשבות. – מבינה… לא אטריד. – לא, קטיה, את לא מפריעה. שוקלת מה עדיף – לסיים את העוגה או להגיש תביעת גירושין. מה את היית עושה? – שאלה מילה חודרת. קטיה היתה בהלם. – אני אף פעם לא עמדתי בפני בחירה כזו… – ואם היית? נניח שמגלה שהבעל בוגד… קטיה שותקת, מילה מחליפה נושא. – מזמן את כאן? – כשנה… – סטודנטית? – כן… – לימודים באוניברסיטת תל אביב? – מסלול יצירתי… – דמיון מפותח. אולי תצליחי להיכנס לעור של אישה נבגדת… או אולי של המאהבת? קטיה הלחוצה שותקת. מילה מבינה – חבל שבאה לכאן. לראות את קטיה – ואז מה? להעיף עליה קפה? לתלוש שיער? לא תצא יותר שלווה… – תביאי חשבון, – מבקשת מילה עייפה. קטיה חוזרת – מילה כבר לא שם. רק שטרות טיפ נדיב נשארו על השולחן. קטיה מציצה החוצה, נאנחת בעצב. *** שם, בבית הקפה, מילה גמלה בלבה – תחגוג עם אלכס עשור נישואים, כמו שתוכנן. יעל הרי הכינה פוסטר, לא תגנוב ממנה את החגיגה. ואחרי כן – תפתח הכול עם אלכס. הארוחה המשפחתית בעיצומה. “איזו חתונה זה עשור? אולי זכוכית – עוד מעט מנפצים, ואני מייצרת מראה שמח”, מהרהרת מילה. הארוחה ליד סיומה. אלכס שולח קריצה ליעלי – “בלי עוגה אין שמחה!”. יעלי קופצת: “אני רוצה את החתיכה הכי גדולה!” כולם מביאים עוגה… מי מגישה? קטיה בעצמה, ה”חתלתולה”! אין חריגה – היא באמת זאת מהקפה, מהשיחות, מהתמונה. אלכס מחייך אליה ואז פונה למילה: – מזל טוב עשור, אהובה! העוגה במיוחד בשבילך. המפעיל לוקח את יעל למשחק בצד. מילה בהלם – מילים לא יוצאות. – אני רואה שכבר נפגשת עם קטיה, – אומר אלכס. קטיה מחייכת בנימוס. – אצלנו, מילה, שום צרה לא שוברת את האהבה. בזכות השליטה העצמית והחוכמה שלך! – הוא מנסה לחבק את מילה, אך היא נסוגה. – תסביר לי שנייה, – שואלת סוף סוף. – מילה, זאת היתה מתיחה. אמת – לא הכי מוצלחת, אולי מיותרת, אבל… הסיפור עם “המאהבת” הוא תסריט מבית הפקות שנשכרו לעשות לנו חגיגה יוצאת דופן. קטיה היא שחקנית. את כל כך חזקה ונבונה, שהשארת אותי בלי מילים. – הוא מנסה שוב לחבק, מילה זזה. – אין לך מאהבת? – אין, – מחייך אלכס. – וקטיה שחקנית? – אני עוד סטודנטית, – משיבה קטיה. – ומדי פעם מוצאת עבודות כאלה. את התנהגת בכבוד, מילה. לא כמו אחרות – היו כאלה ששפכו עליי קפה. – אין לי מילים, – אמרה מילה מופתעת. – אלכס, זה בדיחה בעיניך? לגיטימי?– קולה נשבר – איך אתה מסוגל! קטיה עומדת לעזוב, מילה עוצרת אותה בתנועה. פעם ראשונה שאלכס רואה את אשתו יוצאת משליטה. – מבין איך עברו עלי הימים האלו?! איך עלה לך רעיון כזה לקראת יום הנישואים שלנו?! – פשוט… את תמיד רגועה. רציתי להכניס קצת… פלפל. סליחה… מילה כמעט מתפוצצת. קטיה מנצלת את ההזדמנות ובורחת. – אה, חסר לך פלפל? קח! – מילה לוקחת את העוגה ומועכת אותה על פניו של אלכס. – הנה הפלפל וגם הקצפת! אלכס משתעל מקצפת. – השתגעת? – לא, יקירי. רק קצת… חידשתי את היחסים! – היא קמה וצועדת החוצה. – מה יש לך? בסך הכל לא בגדתי! היא מסתובבת ואומרת: – עדיף כבר שהיית בוגד… בדרכה ליעלי, תופסת ידה, והן עוזבות. ברחוב מילה עוצרת ונקרעת מצחוק – – אמא, מה מצחיק? – כלום, חמודה, נזכרתי בבדיחה. – תספרי? – בטח, אבל קודם נדבר ברצינות. נצטרך קצת זמן לגור לבד מאבא… – לבד? לתמיד? – אני לא יודעת. נראה. את באה איתי? יעלי מהנהנת. ויחד, הן הולכות קדימה ברחוב הערב הישראלי.
0228
המאהבת של בעלי עֲדִינָה ישבה במכוניתה והביטה במסך הווייז. הכול היה מדויק הכתובת, העיר, השעה. נותר לה רק לאזור אומץ ולבצע את מה שתכננה. היא נשמה עמוק, אספה
Life Lessons
החיים, כמו הירח: פעם מלאים, פעם בחיסרון חשבתי שנישואיי עומדים לעד, כמו היקום. לצערי, לא כך היה… הכרתי את בעלי לעתיד בפקולטה לרפואה – היינו סטודנטים צעירים, ובשנה החמישית כבר התחתנו. חמותי העניקה לנו כמתנת חתונה חופשה ביוגוסלביה (היום סלובניה) ומפתחות לדירה – ורק התחלנו את החיים. עברנו לדירה שלושה חדרים, ההורים של דימה סייעו לנו בכל, ובכל שנה הם אפשרו לנו לטייל ברחבי אירופה. היינו מאושרים: דימה היה וירולוג, ואני פנימית. עבדנו, טיפלנו, אהבנו. נולדו לנו דניאל ו- ויאצ’סלב. במשך עשר שנות נישואים חייתי כמלכה. עד שהכול קרס ברגע… …דפיקה בדלת – וצעירה עצובה בהריון קל עומדת מולי: “אני אוהבת את בעלך, דימה אוהב אותי, ויש לנו ילד בדרך.” ניסתה לתת לי טבעת, ביקשה סליחה, והלב שלי נשבר. גירשו אותי מהחיים, גזלו לי את הילדים ואת הדירה. איבדתי קשר עם בניי, והלב התרוקן… בבית החולים ניסיתי להתאושש, הבנים שלי נשארו עם סבתא. עברתי לדירת חדר מתפוררת, זרה לילדיי. החיים התפוררו, בדיוק כמו שסבתא שלי אמרה: “החיים כמו ירח – פעמים מלא, פעמים חסר”. נסיעה מקצועית לצרפת הביאה אליי רומן סוער, ושוב ניצת בי ניצוץ החיים. הגורל גלגל אליי את שוריק – גבר טוב, אבל שתיין חסר תקנה… שבע שנים נלחמתי – עד שנגמל, מצא עבודה ומצאנו שקט. הבנים כבר בני 30+, רווקים, חוששים מהקמת משפחה משלהם אחרי כל מה שראו בילדותם. בעלי לשעבר? אשתו השנייה טבעה באלכוהול; בתם מגדלת לבד את הילד. דימה התחתן בשלישית, ניסה לבדוק אם ארצה לחזור – עניתי: “רק ביום שצומחות גזרים על עץ!” החיים, כמו הירח – פעם מלאים ופעם חסרים.
011
החיים, כמו הירח: פעם במילואו, פעם בחסר נדמה היה לי שהנישואים שלנו מוצקים ונצחיים, כמו הקוסמוס. לצערי… את בעלי לעתיד הכרתי באוניברסיטה לרפואה כשעוד
Life Lessons
שלום, אני המאהבת של בעלך הנחתי בצד את קטלוג האופנה שבדיוק עיינתי בו, ובהיתי בבלונדינית המרשימה שעמדה בפתח המשרד שלי. היא חייכה בזלזול והוסיפה: “יש לי בשבילך חדשות לא נעימות – אני בהריון. כמובן, מבעלך.” שאלתי אותה בענייניות: “יש לך אישור רפואי?” היא חייכה, שלפה תעודה מהתיק היוקרתי שלה, והניחה אותה מולי. הייתה מוכנה היטב. בחנתי את המסמך בקפידה. זה היה אישור אמיתי, לא זיוף. כשבאה אשה כזו לאשת המאהב שלה, זיופים לא מספיקים. “אוקיי,” הסכמתי, “נראה שאכן את בהריון. עכשיו נותר רק לבדוק בבדיקת אבהות שזה באמת מבעלי, והכול יהיה בסדר.” הבלונדינית החלה לאבד ביטחון: “בסדר מה?” הסברתי בנועם: “בעלי ישלם מזונות, אני אדאג לך לרופא מצוין, ואשריין עבורך חדר מצוין בבית חולים – תוכלי ללדת בשקט וללא דאגות.” היא נלחצה: “את לא מבינה? עומד להיוולד לי ילד, הוא צריך אבא.” עניתי באבירות: “לשלושת ילדינו גם כן דרוש אבא, ותודה לאל, הוא איתם. אל תדאגי, בעלי יפגוש גם את הילד שלך, ילווה אותו לגן, וגם תזכי להשאיר אותו אצלנו לפעמים – יש לנו מטפלות מעולות. אני גם אוהבת ילדים. כך שיהיה לך זמן פנוי, שתוכלי להמשיך את חייך האישיים – תאמיני לי, זה לא פשוט.” הבלונדינית התרוממה, חבשה את התיק הממותג בין ידיה, ופניה התעוותו. “את לא קולטת כלום? אני ישנה עם בעלך. הוא אוהב אותי, לא אותך!” הרכנתי ראש ברחמים. הרי גם אני הייתי פעם במקום שלה. “את כבר הרביעית שמגיעה אלי ככה. הראשונה לא טרחה להביא אישור, לשנייה ולשלישית היו מזויפים… אפילו הייתה אחת שבהריון, אבל בדיקת האבהות לא התאימה. אף אחד מאיתנו לא סירב לעזור – אפילו אדם טוב כמו בעלי לא יסבול שקר כזה…” הבלונדינית נראתה אבודה, ואני המשכתי: “לגבי זה שבעלי איתך – הוא גם איתי, וגם עם עוד אחרות. אני לא כועסת. זה לא פוגע בי או בילדינו… תשאירי לי את מספר הטלפון שלך, אני אסדר לך מחר בדיקת אבהות, ויחזרו אלייך.” עיניה נרטבו והיא ברחה מהמשרד. הצתתי סיגריה. ציפיתי ליום הזה – כבר ידעתי על הרומן של בעלי. עמדתי בכך, כמו בפעמים הקודמות, הגם שלא היה קל. היה קל יותר לצרוח, לבכות ולתת לבעלי העשיר והמצליח לעבור הלאה. פעם, הוא עשה בדיוק את זה – עזב את אשתו ועבר אלי, כשבישרתי לה על ההריון. היא עשתה סצנה, והוא לא סבל דרמות. התחתן איתי, והריתי באמת. עוד שני ילדים – ואני מבוססת. בתוך ליבי ידעתי שבעל שבגד באשתו אתי לא ישמור לי אמונים. יבואו עוד מועמדות. אבל לעולם לא אחזור על טעותה של קודמתו – ולא אתן צ’אנס לאף אחת. אני אחזיק מעמד. אני אצליח.
011
שלום, אני המאהבת של בעלך. עזבתי את חוברת העיצוב שעליה שוטטתי ובוהה הייתי באישה היפה, בלונדינית, שעמדה בפתח המשרד שלי, כאילו צמחה מתוך הרצפה בירושלים של אוגוסט.
Life Lessons
“¡Me voy de vacaciones, no pienso hacer de niñera de nadie!”. Mi suegra me dejó tirada, pero yo le devolví la jugada.
00
“¡Me voy de vacaciones, no pienso hacer de niñera de nadie!” Mi suegra me dejó tirada, pero supo lo que es recibir lo mismo.
Life Lessons
שלום, אני המאהבת של בעלך הנחתי בצד את מגזין העיצוב שעיינתי בו ונעצתי מבט בבלונדינית המרשימה שהופיעה בפתח המשרד שלי. היא חייכה בביטחון והוסיפה: “יש לי עבורך בשורה לא נעימה – אני בהריון. ברור, מבעלך.” שאלתי אותה בישירות עניינית: “יש לך אישור רפואי?” היא שלפה בגאווה מהתיק היוקרתי אישור עם חותמת כחולה — בחורה יסודית. בחנתי את המסמך – אמיתי לחלוטין, לא זיוף פשוט. בסיטואציה כזו קל להבין מדוע אי אפשר לפעול בזיופים… “מצוין,” הסכמתי, “נראה שאכן את בהריון. עכשיו נותר רק לעבור בדיקת אבהות ולוודא שזה באמת מבעלי — ואז הכל ייפתר.” הבלונדינית כבר החלה לאבד ביטחון: “ייפתר – איך?” הסברתי לה: “בעלי יממן עבורך מזונות, אני אמצא לך רופא מעולה ואדאג לשריין עבורך חדר בבית חולים טוב — תוכלי ללדת בראש שקט ולדאוג לעצמך ולתינוק.” כאן כבר נראתה נסערת: “את לא מבינה? אני יולדת את הילד שלו. הוא צריך להיות אבא.” הבטתי בה במבט סבלני: “גם לשלושת הילדים שלנו יש אבא, תודה לאל. אבל אל תדאגי, הוא בהחלט יפגוש את הילד שלך — ואפילו ייקח אותו לבית הספר כשצריך. תוכלי גם לשלוח אותו אלינו, יש לנו מטפלות מעולות, ואני מאוד אוהבת ילדים. יהיה לך זמן לעצמך לבנות חיים, וזה לא קל כשיש תינוק.” היא קמה בבהלה וקימטה את התיק: “את לא מבינה? אני שוכבת עם בעלך, הוא אוהב אותי, לא אותך!” הרמתי גבה בעייפות. ריחמתי עליה — אחת מני רבות, שבטוחות שאהבה תנצח. “את הרביעית שמביאה לי סיפור כזה,” אמרתי, “הראשונה אפילו שכחה להביא אישור, השתיים שאחריה ניסו זיוף, הרביעית הייתה בהריון, אבל לא ממנו… בעלי ואני תמיד דאגנו לאף אחת מכן — אבל לשקר? עם זה, אפילו בעלי הטוב לא יסכים.” היא נראתה אבודה, ואני המשכתי: “ולגבי זה שבעלי שוכב איתך — הוא גם איתי, ועם אחרות. לא אסרב לבעלי לאף חולשה קטנה. לי ולילדיי זה לא מפריע…” “תשאירי את הטלפון שלך, מחר נעדכן אותך איפה ומתי לעשות את הבדיקה.” היא איבדה עשתונות וברחה. הדלקתי סיגריה. חיכיתי לביקור הזה — ידעתי שבעלי מצא לעצמו רומן חדש. החזקתי מעמד, כמו בפעמים הקודמות, גם אם לא היה פשוט. יכולתי להתפוצץ, לעשות סצנה, ולתת לבעלי העשיר לעבור לאישה אחרת. ככה הגיעה אליי גם אישתו הראשונה — כשבאתי אליה עם בשורה דומה, היא עשתה סקנדל, והוא עזב אותה ובחר בי. הייתי גם באמת בהריון. הזמן עבר, ילדיי נולדו — והבנתי שלגבר שבגד באשתו איתי, אין סיבה להיות נאמן לי. אולי עוד יופיעו מועמדות חדשות לתפקיד רעייתו, אבל אני לא אחזור על טעויות של אחרות ולא אתן להן סיכוי. אני אחזיק מעמד. אני אצליח.
04
שלום, אני המאהבת של בעלך. הרמתי את העיניים מהגיליון של “לאישה” שקראתי עכשיו, ומצאתי מולי בלונדינית נאה שעמדה בפתח המשרד שלי.
Life Lessons
החיים כמו ירח: פעם מלאים, פעם חסרים חשבתי שהנישואים שלנו יציבים ונצחיים כמו היקום. התבדיתי… את בעלי הכרתי בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, כשהיינו סטודנטים. בכיתה החמישית נישאנו. חמותי, כמתנת חתונה, העניקה לנו טיול ליוגוסלביה (היום סלובניה) ומפתחות לדירה חדשה בצפון תל אביב. וזה היה רק ההתחלה. הפכנו לזוג צעיר בשלושה חדרים, וההורים של דימה עזרו בכל דרך אפשרית. כל שנה טסנו לטייל באירופה בזכותם. היינו מאושרים, צעירים, והעתיד פרוש לפנינו. דימה היה וירולוג, אני רופאה פנימית, עובדים, מטפלים, אוהבים. נולדו לנו בניי: דניאל וישעיהו. רק אחרי שנים הבנתי: באותם ימים חייתי כנהר שוצף. עשר שנים התפנקתי בלוקסוס לצד בעלי. ואז, הכל קרס ביום בהיר. …צלצול בדלת. כשהפתחתי, עמדה שם בחורה צעירה, נאה – ונראית מוטרדת מאוד. “את סופיה? באתי אלייך… אפשר להיכנס?” ולפתע מגלה: היא בהריון. “סופיה, שמי טניה,” אמרה בדמעות. “אני אוהבת את בעלך וגם דימה אוהב אותי. אנחנו מצפים לילד.” התפרצתי: “אז את חושבת שאפשר ‘לקנות’ את בעלי בתכשיט? דימה לא למכירה!” ריחמתי עליה לשנייה – אבל מי ירחם עליי, הגנבה הזו לקחה את האושר שלי… מאותו רגע החיים שלי הידרדרו. חמותי התקשרה והודיעה שדימה עוזב. היא ארזה את בגדי בנה בשקט, וביקשה – “סופיה, אנחנו תמיד נהיה משפחה. דימה וטניה – יעשו מה שיעשו.” לדימה וטניה נולדה בת, והוא אפילו אימץ את בתה של טניה מנישואיה הקודמים. את בניי הוא לא ראה, ושלח להם דרך חמותי קצבה זעומה. אלה היו שנות התשעים. התמוטטתי, התאשפזתי, וחמותי לקחה את הילדים. בניי סירבו לחזור אליי. “סבתא מפנקת אותנו, ואת עוברת לדירת חדר.” עזבתי לבית ריק, ילדי נותרו אצל חמותי, הרשיתי לבקר רק בחגים. הקשר עם הבנים דעך, וחשתי אבודה. סבתא שלי הייתה חוזרת: “חיים – כמו ירח, פעם מלאים, פעם על החסר.” הבנתי שזה לא יימשך לנצח. ובשליחות מקצועית לצרפת הכרתי רופא סרבי – אהבה מטורפת העירה אותי לחיים חדשים. מאוחר יותר, חברה קרובה שעברה ליוון השיאה לי את הגרוש שלה, שוריק. אבל לשוריק היה חיסרון – הוא שתה. נאבקתי בו שבע שנים. לאחר שהחל לעבוד כנהג במכון לרפואה משפטית, התפכח – סוף סוף היה לי בעל למופת, רגוע, מפוכח. הגרוש שלי, דימה, התחתן בשלישית עם אחות ממשרדו, לאחר שאשתו טניה הידרדרה לאלכוהוליזם. הבנים שלי, שכבר עברו גיל שלושים, עדיין לא התחתנו– אולי בגלל מה שראו בילדות. כשדימה ניסה בעדינות לבדוק אם ארצה לחזור אליו, עניתי: “ביום שיאכלו גזר בליל הסדר!” – כלומר, לעולם לא!
03
החיים, כמו הירח: לפעמים מלאים, לפעמים חסרים הלילה הזה התערבב לי בכל מיני ניחוחות ושברי קרני אור דרך התריסים של הדירה בפתח תקווה, כאילו הכול מציג עצמו כמו
© 2026 VesperUm