HE
הגשם ירד על רחוב ויצמן בחיפה כשדני גרש את אשתו ההרה לרחוב בעיטה אחת למזוודה. "קחי את החרא שלך ותתפני," הוא צרח, והמזוודה נפתחה על המדרכה הרטובה.
HE
בגיל שמונים ואחת למדתי שאפשר למחוק אדם לגמרי בלי לגעת בו באף אצבע. שלושה חודשים אחרי שבני יורם ואשתו שירן עברו לגור אצלי, בבית שלי ברחוב השקד, ליד שוק
HE
התחלתי לרשום את הסיפור הזה בגלל כתם של שמן זית על דף מקומט, שהיה מודבק בפנקס המתכונים הישן של סבתא שלי, רחל. לא התכננתי לחשוף שום דבר. רק רציתי לשמר אוכל.
— החמות הבאה שלך עוד תראה לך את השיניים, אחרי זה תביני שאני הייתי מלאכית. כך לחשה רונית לתוך הטלפון, בזמן שמיכל עמדה לפני הראי במטבח של הדירה בשכונת רמת
HE
האולם של "גן האגמים" בהרצליה היה מושלם בצורה שכאבה. ריח של חרציות לבנות ייבוא, נרות שוקעים בקערות מים, ופעמון עדין של כוסות קריסטל שהצטלצלו בלי הפסקה.
HE
אני אגיד לכם איך זה מתחיל: עם ריח של בשר על האש ומוזיקה מזרחית בווליום גבוה, ואף אחד לא שם לב שבפינה, בין הסירים, יש בחורה בוכה. זה היה באולם "
HE
"עוד בגד אחד, דפנה, ותגלי מחר שהמפתח שלך לא פותח שום דלת." אמרתי את זה בשקט. בשקט שהפחיד יותר מצעקה. המטבח שלנו ברמת אביב נדם לרגע.
HE
אבא שלי הניח את המזלג על הצלחת, הביט בי מעל המפה הלבנה המהודקת ואמר, "המשפחה של דנה באה ראשונה. את תמיד באה אחרונה." הנחתי את הכוס שלי בחזרה
HE
האולם היה מואר באור חם, ראי מתולתלים בשוליים מוזהבים משתי לאורך הקירות של בוטיק הכלות ברחוב דיזנגוף בתל אביב. ריח של בד תפור חדש ובושם יוקרתי.
HE
האולם באולמי "גן הדר" בבאר שבע היה מואר כולו באורות לבנים-חמים, עם קישוטי פרחים לבנים ורוד שתפסו כל פינה. על הבמה נדלק השלט המואר: "
