14 במרץ 2026 היום היה אחד מהימים שהשאיר בי חום בלב, ואני מרגיש צורך לכתוב על כך בדפי היומן. בגינת הבניין שלנו, בחצר הקטנה של קומת הקרקע, הציצה לראשונה
Hej, du skal høre, hvad der har foregået i vores gård for tiden. Den lille fire årige pige, Alberte, stod og kiggede nysgerrigt på den nye beboer, som
את יודעת, טליה, כדי להיראות זוהרת ולצחצף זהב בכל יום, קם אני כבר בחמש לפנות בוקר, מרבה להאכיל את הפרות, לשתות לתינוקי העקרבים, לחלק את האוכל, ואז רק אחרי
את יודעת, אורית, כדי ללכת כאן בזוהר זהב, מתעוררת כל בוקר בחמש לפנות בוקר, מרוצת להספק לחול על הפרות, מגדלת את העגלים, מחלקת מזון, ואז רק אחרי זה יוצאת
את יודעת, תמר, כדי להיראות ככה ולשוטט בטבעות זהב, אני קמה כל בוקר בחמש, אספר את הפרות, ארשד את העגלים, אחלק את המזון, ואז רק אז מתכוננת לעבודה הראשית.
Ved du, Mette, for at gå rundt i guld som du gør, står jeg op hver dag kl.05.00, før morgenen har fået sin første lysstråle. Jeg melker køerne, giver kalvene
“דינה, אל תחשבי רע! אני לא נוודי. קרא לי מיכאל שמעון. באתי לבתי. קשה להסביר…” הסילבסטר היה רק כמה שעות משארו. כל העובדים כבר הלכו
יום חמישי, 29 בדצמבר, בערב קריר משׁתיים של חג השנה החדשה, כתבתי לעצמי ביומן: דניאל, אל תחשוב שהכול רע! אני אינני משוטט ללא בית. קוראים לי משה כהן.
חמודה, אל תחשבי שאני כאן בשביל בעיות! אני לא זרעף. קוראים לי מיכאל סומן. באתי לבקר את בתי. זה קשה להסביר עד ערב הסילבסטר נשארו כמה שעות.
אבא, מה, קחה חתול? נדהמה בתי תמר, שהגיעה לסוף שבוע לחופשה יוסף חזר מביתה, מבטו קשוק אל החלון. שם שוב, החתול האדום, מתנוסס על ערוגותיי! שלושה ימים ברצף.