בכל חצר יש את אותה האישה המציקה, שצועקת מהחלון אם מישהו מעשן מתחתיו כי הריחה בבית שלה נגרמת לו. היא מרדפת אחרי מתבגרים על הספסל בעשר בלילה כדי שלא ישבצו
בכל חצר יש את אותה האישה המציקה, שצועקת מהחלון אם מישהו מעשן מתחתיו כי הריחה בבית שלה נגרמת לו. היא מרדפת אחרי מתבגרים על הספסל בעשר בלילה כדי שלא ישבצו
זוכרת איך, ברגע ההוא, חזר לי לראשי שהסבל הרב לא יימשך לנצח. זה היה היום שבו אמרתי לאורי: «הדי, לא עוד, אני מגישה גירושין». המילים יצאו מהר, כמעט כרגיל
זה קרה לפני זמן רב, והסיפור מתגלה בזיכרון שלי, כמו סרט שחוזר על עצמו בלילה של אפל. כשבת שלי, אביגיל, דחפה אותי בחוזקה אל קיר המטבח הקטן שלנו וקרעה בקול
הנשמה כבר לא מתפוצצת בכאב ולא בוכה לאחר שהפטרון של יוסף, בעלה של צילה, מת בתאונה, היא החליטה לעזוב את העיר שבה כל פינה הזכירה לו. חייהם יחד הסתיימו אחרי
Almudena, cariño, ¿estás libre el sábado? la voz de la suegra suena por el auricular, tierna y familiar, con esa entonación que Almudena ha aprendido a
אחזור מאוחר, יש לנו עומס בטירוף באתר, קולה של רונית היה חף מתשובה, ובקול הרקע נשמע רועם של מסור חשמלי. את שומעת אותי בכלל? שומע, אמר איתן, מזיז את הטלפון לאוזן השנייה.
היום נרשמו לי במחשבות כמו במגזין ישן, והסעיפים נכתבו בחושף של הלב. אור, האישה שלי, רצה בחדרים הקטנים של הדירה בתל אביב, מנסה לשים במזוודה את כל הדברים החשובים.
Hace mucho tiempo, recuerdo aquel refugio de animales en la periferia de Madrid, una gran sala bulliciosa donde no había habitaciones separadas.
תזכרי, אנה, אני מתחתנת, אומרת רוֹה עם חיוך מתוח, החתונה היא ביום שישי הבא. תבואי? אשמח לראות אותך. אתה מתבדח? את? עם מי? פתאום ככה? בתוך תמר יושב קפאון