El dolor del alma ya no sangra Tras la trágica muerte de su marido, Zacarías, Almudena decidió abandonar la ciudad que le recordaba a él en cada esquina.
Nadie te retiene Llegaré tarde, el sitio está a reventar, la voz de Leocadia se escuchaba apagada bajo el zumbido de la amoladora. ¿Me oyes siquiera?
Querido diario, Hoy la hermana me soltó una de esas frases que se clavan en la cabeza: «¡Luz, no tienes remedio a la edad! Ya tienes nietos que van al
גשם פיקד על חלון הדירת שני חדרים שבחרתי לשכור בתל אביב. אני, איתן, מתבונן בטיפות שמציירות צורות משונות על הזכוכית. במטבח צופצפה הכלים תמר שוטפת את הקופסאות
סבא, אח! מושיט את ידו הצעירה אל סבא, יעקב, בחור ארוך, מצופה במעיל רחב מדי, והשקעה של היד השנייה במורד השפתיים. יעקב תורק מבט חטוף אל נכדו, מצמיד סביב צוארו
הוא מתקין מצלמה חבויה כדי לתפוס את המשרתת שלו, אבל מה שהוא רואה משאיר אותו ללא מילים. מיליארדר ישראלי מתקין מצלמה נסתרת ותופס את המשרתת שלו במחווה שתשנה
היום קיבלתי החלטה לכתוב לעצמי בחוברת היומן, להיראות באור האמת של רגשותיי ולנסות לתפוס את המהומה הפנימית שצורחת בי. תמר, כך קוראים לי, נולדה ונגדגה במושב
הזיכרון של אותה בוקר, לפני עשרות שנים, כשבסוף הקיץ של 1998 באו הרוחות על רחוב שדרות רוטשילד. שושקה מיהרה לעבודה, והיא כמעט כל בוקר הייתה מאוחרת כקודא פיזור של שינה.
היי, חזרת? אז אספר לך מה קרה היום, כאילו אנחנו יושב בצד של הרחוב הראשי בשכונת נווה צדק, בטל אביב, היה רועש בטירוף בדיוק מה שקורה באביב כשאחרי כמה שבועות
Querido diario, Hoy he visto a Almudena correr de un lado a otro de la habitación, intentando meter en su maleta lo imprescindible antes de un viaje que