זוכרים אני איך נשקתי את השמש של חורף שלישי, לפני שהשעון התעורר. האור בחוץ היה עדיין חיוור, כהיר כמו היום שבו החורף מתגנב לחדרי תל-אביב, והחדר עדיין היה חשוך.
הזיכרון של יעקב לוי, שבגיל ארבעים ושמונה, היה שונה מהזיכרון של רוב האנשים בגיל זה. בדרכו אל מרכז החינוך הקהילתי בתל אביב, שעוד נזכר לו כמשל להמרת מרחבים
קניתי חווה כדי ליהנות בפרישה, אבל בני רצה להפגיש קהל שלם ואמר לי: אם אתה לא אוהב את זה, חזור לעיר. הסוס היה מפסיק את הצואה בפינת הסלון כשבאותו בוקר קרא לי הבן שלישי.
סליחה, אמא. זה אירוע אלגנטי. נעמי לא רוצה אותך שם. היא חושבת שאת מדברת יותר מדי. שמעתי את בניתי אומר את זה כאילו קריסטל. לא צעקתי. לא השתמעתי.
שם: דוד רוזן, בן 58, ובשנה האחרונה חוויתי משהו שלא חשבתי שאפף אותי. הייתי מתעורר ביום ראשון אחר הצהריים אחרי נופש קצר, ונמצא שהשיער שלי נחתך בלי רשותי.
בבית של בני, בחג החנוכה, התיישבנו סביב השולחן. הוא הביט בי ואמר בקול קר, השנה החנוכה רק למשפחה הקרובה, בלי אותך זה יהיה יותר טוב. לפני שהצלצול של הפלאפון
בחלום, שבו צללים של קרח ופרחים נוצצים מתערבבים עם ריחות של קפה חם, מצאתי את עצמי בחדר הרחב של אולם האירועים של מלון בראור בתל אביב. הייתה לי חגיגה יום
הטלפון צלצל והקול של בני רועי רען במיקרופון: אמא, השבוע עברנו לבית חדש בפתח תקווה. אלינור רוצה מקום משלה. הרגשתי כאילו נתקעת בחלום וידיי קפאו חמש שניות
יומן, 16 באוקטובר 2025 היום מצאתי את הטלפון של בת-דוד שלי, נעמה, שיישר בקבלה של החווה שלי בגליל. הוא רעם והוצג לי על המסך תמונה של בעלי, יעקב, שנפטר לפני חמש שנים.
אחי של בעלי ביקש לשאול לי את הדירה בזמן שהם משקמים סירבתי. ־ תביא לי בבקשה חציל על מצע של סלט, ביקש אורי, מחייך ברוחב ובשוליו של המכנסיים שלו רופף.