לא מזמן, מצאתי את עצמי בבית של הכלה שלי, ושם הופיעה אישה זרה, עסוקה בניקיון הבית. תמיד אמרתי לבן שלי שאין חשיבות למעמד הכלכלי של בת זוגו העתידית.
להישאר בן אדם אמצע דצמבר בתל אביב קר ורטוב מהרגיל. הגשם רק מעט מכסה את הרחוב, משאיר שלוליות אפורות על האספלט. התחנה המרכזית הדרומית, עם מעגלי הרוח שנושבות
Los amigos de los amigos llegaron a mi casa para las vacaciones: lamento no haber dicho no. El año pasado mi antigua amiga, Laura, me llamó con urgencia
En la cena de Navidad en la casa de mi hijo, él me mira y me dice: «Este año la Navidad será solo para la familia inmediata, será mejor sin ti», y mientras
María tenía ya sesenta años. Era hora de colgar los guantes, pero ella no sentía prisa. Al terminar su turno en la guardia de obstetricia del Hospital
En la fiesta de mi hijo, tomó el micrófono y anunció: «Mi suegro ha pagado todo ¡mi madre ni siquiera ha comprado el pastel!». Mi hijo me humilló frente
“אל תיגע בדברים של אמא שלי,” אומר רן בקול מהוסס. “כל הבגדים האלה שייכים לאמא שלי. למה אספת אותם?” הוא שואל, אבל קולו נשמע זר. “
Mi hijo me llamó y soltó: «Papá, la semana pasada nos mudamos a otra comunidad autónoma. Verónica dice que necesita su propio espacio». Me quedé paralizado
Recuerdo aquella tarde en que, desde el suelo de la cocina de la casa familiar en el barrio de Lavapiés, escuché a mi hija, Inés, hablarme con la seriedad
אני כותב את המילים האלו בערב מאוחר, מותש מהיום, אבל עם צורך עמוק להוציא מליבי את מה שעבר עליי ועל המשפחה שלי. אם הייתי יודע כמה שיתוף פשוט מסוגל לחזק ולהעניק