Jeg vil aldrig glemme den iskolde decemberaften, hvor telefonen sang i natten som en forladt vind. Mor, jeg kan ikke klare det Jeg vil ikke miste Anton
Kære dagbog, Døren åbnede Lisbeth ikke med det samme. Hun stod med nøglerne i hånden, som om hun stadig ikke havde genkendt ringeklokken.
Kære dagbog, Maren, rolig nu! Hvem er det, du vil gifte dig med? råbte min mor, mens hun strammede min slør på hovedet. Kan du i det mindste fortælle mig
Søren, du skal holde mund, du er ved at tvinge mig ud af min kasket! råbte mor, mens hun justerede min slør. Fortæl mig, hvad er det ved Mikkel, du så ikke kan lide?
אני בן ארבעים ושש, נשוי מאז שמונה עשר שנים. אשתי, ענת כהן, בת ארבעים ואחת. יש לנו שני ילדים בן בן, בן חמש עשר, ובת שילת, בת שתים עשרה. החיים רגילים: עבודה
אני בן 58. בעמדת הקופה בפארק קריית יער מצאתי את האישה שהסיטה לי מהחיים, והבנתי כמה יקר היה המחיר של האושר שלי. קודם כל, זה לא היה משהו על הפנים, אלא על הידיים.
Kære dagbog, Mikkel, vi har ventet fem år. Fem. Lægerne sagde, at vi aldrig får børn. Og så Mikkel, se! jeg stod stiv ved lågen, ude af stand til at tro
Kære dagbog, Mikkel, vi har ventet fem år. Fem. Lægerne sagde, vi aldrig skulle få et barn. Og så Mikkel, se! jeg stod stiv ved ladeporten, ude af stand
מישל, אנחנו מחכים חמש שנים. חמש. הרופאים אומרים לא יהיה לנו ילדים. ואז מישל, תסתכלי! נעצרתי ליד השער, לא מאמינה למה שעיניי רואות. האיש נכנס בקושי, מתכופף
Jorden duftede af sorg og fugtig jord. Hver knold, der blev lagt på kisten, gav et dunkende ekko under ribbenene. Halvtreds år. Et helt liv, levet med Frederik.