היום אני עדיין מרגישה איך הלב שלי רועד מהמחשבות של אתמול. שוב פגשתי את עצמי בעיכוב הפעם לפגישה עם מנהלת המסעדה שבה אמורה להתרחש חתונתי בחודש הבא.
אני מתעכבת. שוב מתעכבת לפגישה עם מנהלת המסעדה שבה מאותו חודש אחרי חייבים לחגוג את החתונה שלי. בנקֶט לממאה אישות, צריך לאשר היום את התפריט, לעשות טעימות
הייתי מאחרת. שוב התבלבלתי במפגש עם מנהלת המסעדה שבה בחודש הבא אמור לערוך החתונה שלי. בנק של מאה אורחים, תפריט שצריך לאשר היום, טעימות, בחירת זר פחים וארגון
האדמה ריחה עצב ולחות. כל קובייה שנשפכה על מכסה הקבר הדהדה בקליע עמום מתחת לצלעות. חמישים שנה. כל החיים עם דביר. חיים מלאים בכבוד שקט, הרגלים שהפכו לחיבה.
האדמה הפחתה ריח של אבל ולחות. כל גרגר חול שנקפץ על מכסה הקבר הדפיקה ברעש עמום מתחת לצלעות. חמישים שנה. כל החיים שחוויתי עם דוד. חיים שמולאו בכבוד שקט
בבוקר קרחני שלפני כמה עשורים, שלג כבד ירד ביריעות ארוכות, והרחובות של ירושלים היו שקטים לחלוטין, מכוסים בכסף לבן. המפנסים הבהיבו בערפל, והצילו שני דמויות
האוויר היה מלא בריח של אבל ולחות. כל אבן שנשקעה על מכסה הקבר הדהדה כמתק תקוע מתחת לצלעות. חמישים שנה. כל החיים שחלפו עם נדב. חיים שטופים בכבוד שקט, בהרגלים
מתי את מתכוונת לעזוב, אילה? אמא עמדת בפתח המטבח, משענת על משקוף הדלת, עם ספל תה ביד וקול נימוסי משולב בזלזול כמעט משולל. במובן לעזוב? אילה הפנייה לאט
היי, אז תארי לי את זה… איתי נעמד במקום, והרחובות של תלאביב המשיכו להסתובב בקצב שלהם, בעוד הוא קיבט את מבטו על פני האישה שלא חשב שהוא יראה שוב אבל
Hej, jeg vil lige fortælle dig om den mærkelige periode, Sølvi gik igennem med sin mor, da vinteren slog ned i deres lille hus på landet.