10בוני2026 היום בערב, בזמן שהייתי יושב במרפסת על ברד הקטנה של הבית בשרון, נודע לי שדיברו הילדים של רם, אבינו היקר שעזב אותנו לפני כמה חודשים, על העזבון שהשאיר.
Livet gled som en blød melodi gennem den lille landsby ved Limfjorden: opdrage en dreng, bygge et hus, holde fast ved den elskede mand. Tove havde selv
מיכה, חמש שנים חיכינו. חמש. הרופאים אומרים שלא יהיו לנו ילדים. והנה מיכה, תסתכל! עצרתי ליד השער, לא מאמינה למראה העיניים שלי. הבעל שלי פסע בחוסר נוחות
מיכה, חיכינו חמש שנים. חמש. הרופאים אמרו לא יהיו לנו ילדים. והנה מיכה, תראה! קפאתי בפתח השער, לא מאמינה למראה העיניים. הגבר נכנס בקושי, משוחרר מהדלי המלא בדגים.
יום חמישי,12ביולי2023 יוסי, חיכינו חמש שנים. חמש. הרופאים אמרו שאין לנו ילדים. והנה יוסי, תסתכל! קפצתי אל שער הכניסה של הקיבוץ, כמעט לא מאמינה למה שעיניי רואות.
Mikkel, vi har ventet i fem år. Fem. Lægerne sagde, at vi ikke ville få børn. Og så Mikkel, kig! jeg stod lammet ved porten, ude af stand til at tro mine egne øjne.
אמא, כבר נמאס! עכשיו כל החיים תמשיכי לחזור על אותו דבר? נענתה בקול חפוזה אורית, בת החמשעשרה. לא כל החיים, רק כל עוד אנחנו חיות עם הסבתא.
אמא, מתי כבר מספיק? תפסיקי לחזור לי על אותו דבר לכל החיים! חזרה בקצת קנאה בתשובה של בת העשריםפאתי תזיה, תז׳יה. לא לכל החיים, רק עד שהסבתא שלנו עוד חיה כאן.
אמא, כמה זמן עוד? עכשיו את הולכת לזכור את כל חיי? ענתה בקושי אלונה, בת חמשעשרה. לא כל החיים, רק עד שהסבתא שלנו עדיין כאן. אם היא תצא לחוץ, היא תאבד ותמשיך
כשפעם הופיע החתול המשוטט של הפרוות הקודמת בחצר הבית ברמת גן, אף אחד כבר לא זז מזכרונו. הוא חיי בשקט, כמעט בלתי נראה, כמו צל חמוד, אם כי עפרן וחסר משקל.