Mette Holm stod ved vinduet og så på, hvordan frosten tegnede mønstre på ruden. Minus tredive grader lovede de. Måske mere. Hun lyttede.
— אני מתקשרת לאבא, — אומרת הילדה בשולחן הראשון, מצמידה את הטלפון לחזה בעדינות כאילו היא אוחזת לא בפלסטיק עם מסך, אלא בחוט האחרון שמוביל הביתה.
נועה אמרה: “אני אתקשר לאבא”, והצמידה את הטלפון לחזה כאילו היא אוחזת לא בפלסטיק עם מסך, אלא בחוט האחרון שמוביל הביתה. בכיתה, לכמה שניות, נדם
“נו, תראה מה הבאת מהכפר!” — צחקה שרה כשחצתה את הסף של האולם המרווח, מוצף באור השמש הערבי הרך. אבל למראה תמר היא השתתקה. — את עובדת כרואת חשבון ראשית?
Nå, så vis mig din bonderøv!» sagde Bente med et smil, da hun trådte over dørtærsklen til den rummelige entre, der var badet i den bløde aftensol.
**5. november** Hver aften kom den røde kat op på min altan. Den mjavede, som om den bad om hjælp – gav hverken mig eller min samvittighed ro.
Hver aften kom en rød kat op på min altan. Den mjavede, som om den bad om hjælp – gav mig hverken ro eller samvittighedsfred. Jeg var tæt på at ringe til
“נו, תראה לי את הכפרית שלך!” — לעגה האם, כשרגלה דרכה על סף האולם המרווח שטוף שמש הערב הרך. אבל למראה נועה, נאלמה. “את עובדת כרואת חשבון ראשית?”
**יומן אישי – דליה** “נו, תראה לי את הכפרית שלך!” – צחקתי לעצמי כשעברתי את הסף של האולם המרווח, שטוף שמש ערב רכה. אבל כשראיתי את שירה, השתתקתי.
— “את לא נוסעת להלוויה של אמא שלך. אני צריך את הרכב,” אמר הבעל. מירית קמה, לקחה את התיק ויצאה. לנצח.
הטלפון השתתק. נגה עמדה באמצע המטבח, מחזיקה אותו בשתי ידיה על החזה. דודה גלית דיברה בדיוק ארבע דקות — קול יבש, ענייני, בלי דמעה אחת. אורי ישב על הספה.