מכתב לעצמי המעטפה הייתה כתומה. זועקת, כמעט מגוחכת כמו תפוז בינואר. היא ישבה בתיבת הדואר שלי עם חשבונות ארנונה וברושורים של פיצה, ואני, נועה גבעון, שלפתי אותה אחרונה.
Life Lessons
יומן אישי שבת, תל אביב היום אני רושמת משהו שכבר הרבה זמן מתבשל בתוכי. נתתי לחמותי מתנה כזו, שאני כמעט בטוחה שהיא תזדעזע כשתראה אותה! הלוואי שתרעד כל פעם שתביט בה.
19 במרץ 2026 יומן יקר, היום חיכתה לי הפתעה בתיבת הדואר. דמייני מעטפה כתומה, ממש כתום־תפוז, כמין ערגה לאביב בין כל החשבונות של חברת החשמל והפליירים של משלוח פיצה.
שתים עשרה שנה היא הביטה בי כעל זרה. ורק אחר כך, כשרוני פתח את קופסת החרסינה שלה, בכיתי באמצע החדר שלה, בלי פחד. אבל זה קרה אחרי הרבה זמן.
12 שנה חמתי קראה לי זרה. בלוויה גילינו מה יש בקופסה שלה 12 שנה היא הביטה בי כאילו אני לא שייכת. ואחר-כך, כשדני פתח את הקופסה בכיתי באמצע החדר שלה.
Mi matrimonio con David comienza hace dieciocho años en Madrid, bajo circunstancias bastante desafortunadas. Su exesposa, Beatriz, lo abandona a él y a
שבת, כמעט צהריים, ולא חשבתי בכלל על שום דבר מיוחד. ואז, דפיקה על הדלת. פעמיים. אחר כך עוד שלוש. ואז דפיקה ארוכה, כזאת שלא מרפים. אבי, שישב מול הטלוויזיה
Mi familia gira alrededor de mi padre, el hombre que me ha criado, cuidado y me ha dado un apoyo inquebrantable. Tras mi nacimiento, mi madre nos abandonó
הטבעת על המפה הלבנה “לא,” אמר אלעד. במילה הקצרה הזו הייתה כל כך הרבה משמעות, שהיא רקפת נעצרה באמצע החדר, עגיל בידה. “את לא באה.”
הטבעת על המפה “לא,” אמר איתן, ובמילה הקצרה הזו היה כל כך הרבה, שעדן עצרה באמצע החדר, העגיל עדיין בידה. “את לא באה.”