Después de veintiún años de matrimonio, una noche mi esposa, Laura Martínez, me soltó: Tienes que invitar a otra mujer a cenar y al cine.
¿Y el piso? ¿Ese del cuarto? ¡Yo soy la que sobra! confesó María del Carmen García, roja de vergüenza. Entonces vámonos a mi casa propuso de improviso
¡Almudena, pero en invierno allí hace un frío terrible! Hay que calentar con leña y arrastrar leña al fuego. Mamá, tú vives en el campo, en tu infancia
שני זרדים לאמא בין הקירות הקטנים של דירתו בתל אביב היה קוֹבֶץ ארון בגדים כהה ענק שנעמד בזווית חדרו של יונתן עם הוריו. דלתותיו הכבדות שכפות ידיו הקטנות
הוכנסו אותי על כסא גלגלים לתוך מסדרון בית החולים שיבא בתלאביב. לאן? שאלה אחת מן האחיות את השנייה. אולי לחדר פרטי, אולי לחדר משותף? למה משותף אם יש אפשרות פרטית?
בתי ביקשה ממני להעביר אותה לבית ספר אחר. בלי דמעות. בלי צעקות. בלי מאבק. היא פשוט ניגשה אליי כשלקחתי את התיק שלי לעבודה, ושאלתָּה בשקט: אבי…
בגיל עשרים ואחת לנישואיי, בערב אחד אשתי חייכה אלי ואמרה: «אתה צריך להזמין אשה אחרת לארוחה ולסרט». התרגשתי. היא המשיכה בחיוך שקט: «אני אוהבת אותך, אבל יש
הייתי עד למה שהאמא הפכה ליותר מדי משא. מה עם הדירה ההיא? האחת ברצפת הרביעית? אני שם מיותרת! הודאה אורה אליהו, שמבויה היה אדום. אז בואי אליי!
אוריאל, חבש את הכובע, בני, קר מאוד בחוץ! תזוזי, אמא, אם לא נמסתי בטראנסילבניה, בטח לא אצליח כאן! אלו היו המילים האחרונות לפני שעזב. אוריאל עלה על האוטובוס
Andrés, ponte el gorro, hijo mío, hace un frío que pela! Déjalo, madre, si no me congelo en la Sierra de Gredos, no será aquí donde me quede!