José, ¿te escuchas? ¿Tengo que esperar a los cuarenta para corregir los errores de tu juventud? ¿Y por qué ahora tengo que pagar por el hecho de que en
דנה, אני כבר אמרתי אלף פעמים אין זמן לילדים עכשיו, אומרת דנה, סוגרת את המחשב הנייד ופונה לבעלה. זה הרגע שבו הציעו לי לנהל פרויקט חדש. שלושה שנים חיכיתי להזדמנות הזאת.
החיים קשים, ואנחנו אפילו מקשים אותם יותר בבית הספר תיכון ברקמן, כבר במועד השני של התיכון, ידעתי שמקבלתי תשומת לב של איתן. הוא לא ניסה להסתיר זאת אחרי השיעורים
Cuídate de mi madre, no es gran cosa dije, intentando sonar amable. Nerea, ya sabes empezó Valentina, mi suegra, con esa voz que siempre cargaba de preocupación
Almudena estaba sentada en la cama, con las piernas recogidas, y repetía enfadada: No lo quiero. Lo dejo. Sólo quiero a Andrés, y él ha dicho que no quiere al niño.
הסכמתי לטפל בנכד רק למספר ימים אחרי חודש הבנתי שהחיים שלי כבר לעולם לא יהיו אותם. אמא, בבקשה, רק כמה ימים. אני לא יודעת מה לעשות. יובל חלה, ואני חייבת
בגיל חמשים וחמש, אחרי שלושים ושלוש שנות נישואין עם רונית, הרגשתי סוף סוף מקל על הלב. התחתנו כשקמתי לשנתיים ושניה, היא בת עשרים ושנה, ואני עשרים ושש.
¡Renuncia! ¡Me prometiste que dimitirías! Víctor, ¿estás perdiendo la cabeza? exclamó María, recuperando el aliento. ¿Quién renuncia a un puesto así?
¡No podemos ni siquiera dividir el sofá! gritó Aitana, lanzando su bolso sobre el mueble con un forcejeo que hizo temblar la habitación.
חזר אחרי שנה של שקט. שאל אם עדיין יכול להיות בעלי. עמד בדלת עם אותה מזוודה שמילא לפני שנה, כאילו יצא רק לקנות לחם. כאילו השנה של השקט לא קרתה בכלל.