Life Lessons
את בכלל לא מבינה כמה מזלך בידיים שלך – חצי מיליון? – קרינה קראה את ההודעה בטלפון שלה שלוש פעמים לפני שהמספרים קיבלו משמעות. – לקחת הלוואה של חצי מיליון שקל? דמיטרי ישב על הספה, נעוץ במסך הסמארטפון שלו, בלי להרים ראש. – אה, כן… שטויות, לאמא שלי לשיפוצים. את הרי יודעת, הצינורות דולפים, הפרקט התנפח, הטפטים מתקלפים מהלחות… – רגע. – קרינה התיישבה בקצה הכורסה, הרגליים לא החזיקו אותה. – לקחת הלוואה. של חצי מיליון. ונתת הכל לאמא שלך. ולא אמרת לי מילה? דמיטרי סוף סוף הרים את הראש. על הפנים שלו הייתה תמימות מוחלטת, כאילו היא שואלת משהו מובן מאליו. – קרינה, זה אמא שלי. היא גרה לבד, הפנסיה שלה קטנה. מי יעזור לה אם לא אני? – ומה עם להתייעץ איתי? – קרינה הרימה את קולה, אבל לא הצליחה לעצור. – לשאול מה דעתי? לפחות להודיע לי? – היית מתחילה להתווכח, – דמיטרי משך כתפיים. – ואמא הייתה צריכה את הכסף בדחיפות. ארבע שנים. ארבע שנים שהיא סובלת את אמא שלו, שמתקשרת כל ערב לוודא מה דימה אכל. שמגיעה ללא התרעה ומבקרת את הניקיון בדירה. שמסדרת את האורחים בכל ארוחה משפחתית כך שקרינה תמצא את עצמה בקצה. – אל תעשה מזה סיפור, – דמיטרי המשיך בטון רגוע. – נסתדר. נחזיר את ההלוואה מהר, זה סכום קטן. משפחה זה משפחה. הדמעות יצאו בלי שליטה – חמות, כועסות. קרינה ניגבה אותן ביד, מריחה את המסקרה על הפנים. – משפחה? ואני – משפחה? או שאני רק תוסף? זוכר איך אמא שלך החליטה שצריך להחליף רכב ומכרת את שלנו בלי לשאול אותי? איך זרקה את הדברים שלי מחדר האורחים כי “לא נוח לה לישון עם זבל זר”? איך ביום ההולדת שלי נסעת איתה לבחור לה מקרר חדש? – אלו רק שטויות, – נופף דמיטרי בידו. – את פשוט עייפה, תני לעצמך לנוח. קרינה הסתכלה על הגבר שלה – גבוה, פנים רכות, גומות בלחיים שפעם חשבה שהן חמודות. עכשיו ראתה רק ילד בן שלושים שלא מצליח להשתחרר מאמא. – נסתדר, – הוא חזר כמו מנטרה. – אהבה מתגברת על הכל. קרינה קמה ויצאה לחדר השינה. שתי תיקי ספורט גדולים חיכו על המדף – בדיוק אלו שהביאה איתה כשעברה לדירה. היא השליכה אותם על המיטה והתחילה לפתוח את הארונות. דמיטרי הופיע בדלת אחרי עשרים דקות, כשהתיק הראשון כבר היה מלא. – מה את עושה? קרינה, זה מגוחך. את לא רצינית… היא לא ענתה. סידרה סוודרים, ג’ינסים, תחתונים. הורידה מהמדף קופסה של תכשיטים – מתנות מההורים ומהחברות. ממנו לא לקחה כלום. – לאן תלכי? לאמא שלך? היא בכלל בבאר שבע! היא סגרה את הרוכסן בתיק השני. בדקה את התיק הקטן – דרכון, כרטיס אשראי, מפתחות לדירה של אמא, ששמרה תמיד למקרה הצורך. – קרינה, תגידי משהו! את לא יכולה לעזוב אותי. אני אוהב אותך! היא הסתכלה עליו בעיניים ארוכות, לקחה את התיקים ויצאה מהדירה. …בבוקר למחרת קרינה עמדה בתור ברבנות, טפסי גירושין ביד. בחוץ טפטף גשם, עננים אפורים נמוכים, אבל בתוכה היה שלווה מוזרה. ההחלטה התקבלה. הטלפון הראשון הגיע בשלוש בלילה. קרינה קפצה על הספה אצל החברה לנה, לא זיהתה איפה היא. – חייבים לדבר, – דמיטרי נשם בכבדות, דיבר מבולבל. – הכל ברור לי, אני אשתנה. תני לי הזדמנות. היא ניתקה. עשרים דקות אחרי זה שוב טלפון. – קרינה, אני לא יכול בלעדיך. את כל החיים שלי. עד הבוקר היו ארבעים ושלוש הודעות. כל אחת ארוכה, מלאה בכעס, וידוי, הבטחות, איומים. “אם לא תחזרי, איני יודע מה אעשה”. “אמא אומרת שאת סתם עושה הצגות”. “אני אחכה לך תמיד”. שבוע אחרי זה התחיל להופיע מחוץ למשרד שלה. קרינה יצאה להפסקה – והוא עמד ליד הקיוסק של השווארמה. בדרכה לרכבת – ראית אותו מעבר לרחוב. – במקרה עברתי, – חייך דמיטרי כשהתעמתה איתו. – פשוט רציתי לראות אותך. ערב אחד הוא הגיע לדירה של לנה. קרינה פתחה, ציפתה לשליח פיצה. בדלת עמד דמיטרי עם זר ורדים אדומים. – רק הזדמנות אחת, – לחש. – לא מבקש יותר. קרינה סגרה את הדלת בשקט. הוא נשאר שם שעתיים, עד שהשכנים איימו להזמין משטרה. היא למדה לחיות עם זה – כאילו לומדים לחיות עם כאב כרוני. לא לקרוא הודעות, לא לענות לשיחות מזוהות, לא להסתובב ברחוב. עברה לעבוד מהבית בחברה אחרת, עברה לשכונה מרוחקת שדמיטרי בוודאות לא יגיע אליה במקרה. את הגירושים סיימו אחרי שלושה חודשים. קרינה יצאה מבית המשפט עם מסמך רשמי ביד ובכתה על המדרגות – לא מעצב, מהקלה. החודשים הראשונים של החופש הפחידו אותה. תמיד הייתה מתייעצת עם מישהו, גם אם בסוף אותו מישהו היה עושה כרצונו. עכשיו יכלה לקנות כל יוגורט שבא לה, בלי לחשוב אם זה מתאים לאמא של דמיטרי. לראות איזה סרט שהיא רוצה, בלי לשמוע מה נשים “נורמליות” אמורות לראות. פשוט לנשום. התחילה ללמוד אנגלית – חלום ישן שדמיטרי דחה כ”בזבוז כסף”. הלכה ליוגה בבקרים, כשהעיר מתעוררת. טסה לסוף שבוע לבד בירושלים, סתם הסתובבה ברחובות ואכלה כנאפה. אחרי חצי שנה הוא הפסיק להתקשר ולשלוח הודעות. קרינה ציפתה לשוב, חיכתה עוד חודש, ואז הבינה שהיא באמת חופשיה. מצאה עבודה בסוכנות שיווק – משרד צבעוני, צוות צעיר, פרויקטים מעניינים. החיים הסתדרו. …את אנדריי היא פגשה באירוע חברה, לשם משכה אותה מאשה מהעבודה. – הוא ראש צוות הפיתוח שלנו, – הציגה אותה מאשה לבחור גבוה עם משקפיים. – אנדריי, זו קרינה מהשיווק. הוא לחץ לה את היד – חזק, אבל בעדינות. חייך – פשוט, בלי להתאמץ להרשים. – גם את בורחת מהקריוקי? – הוא קרץ, כשהמנכ”ל מזייף את “דם חבורות” על הבמה. – שומרת על העצבים שלי, – ענתה קרינה. הם דיברו עד סוף הערב – על ספרים, טיולים, מוזרות של החיים. אנדריי הקשיב הרבה, שאל שאלות ונתן לה לענות. לא תיקן אותה, לא הסביר איך לחיות. When he heard she was divorced, he just nodded and changed the subject. …אחרי חצי שנה הם עברו לגור יחד, בדירה במרכז תל אביב. קטנה, מוארת, תקרה גבוהה ונוף לחצר שקטה. – את בטוחה שאת אוהבת את הדירה הזו? – קרינה שאלה כשבדקו אותה לפני חתימה. – אולי נחפש עוד אופציות? – ואת אוהבת אותה? – אנדריי פנה אליה. – כן. מאוד. – אז זו שלנו. הדברים הקטנים – הזכות לדעה שמקבלים אותה – הפכו ליותר חשובים מכל ההצהרות על אהבה. הוא הציע נישואין על גג הבניין, כשהשמש יורדת והשמיים ורודים וזהובים. הוציא קופסה קטנה עם טבעת יהלום ונצנוץ. – אני לא טוב בנאומים, – אמר אנדריי. – אבל אני רוצה להתעורר לידך כל יום, אם תסכימי לסבול את הנחירות שלי ואת אהבתי לקפה זול. קרינה צחקה בדמעות והסכימה… …הערב ההוא במאי התחיל רגיל. אנדריי נשאר מאוחר בעבודה – דד-ליין, תקלה דחופה בקוד. קרינה הכינה פסטה, זימרה יחד עם הרדיו, עד שצלצול חד בדלת קטע אותה. היא הציצה בעינית – נרתעה. על המדרגות עמד דמיטרי. חיוור, עיגולים שחורים בעיניים, חולצה מקומטת. שנתיים. שנתיים של שקט – ועכשיו הוא כאן. – קרינה, תפתחי! – הוא דפק על הדלת. – אני יודע שאת בבית! חייבים לדבר! היא לקחה טלפון והתקשרה לאנדריי. תפוס. – אנחנו אוהבים אחד את השני! – דמיטרי צעק. – את לא יכולה להיות עם אחר! זה לא נכון! הדלת רעדה – הוא ניסה לפרוץ בכוח. קרינה הדביקה את הגב לדלת, הרגליים נעוצות ברצפה. – תלך מפה! – צרחה. – אני מתקשרת למשטרה! – את אשתי! – קולו נשבר. – היית שלי ותהיי! שנתיים חיכיתי שתתעוררי! שנתיים! – אנחנו גרושים! הכל נגמר! – שום דבר לא נגמר! – הוא דחף שוב את הדלת, והיא הצליחה להחזיק אותה. – אני השתניתי! אמא שלי אומרת שאת פשוט לא מבינה מה טוב לך! תפתחי, נדבר! בעינית ראתה את פניו – מעוותים, אובססיביים. זה לא האדם שאתו חיית אי פעם. קרינה חייגה 100. – דימה! לחיצה אחת – והמשטרה כאן. תסתלק. עכשיו. דמיטרי השתתק. כמה שניות עמד דומם. אז הסתובב במהירות וירד במדרגות. דלת הבניין רועמת. קרינה נשמטה לרצפה, באוזניים רעש. רק אחרי חצי שעה התאוששה והתקשרה לאנדריי. במשטרה הגישה תלונה למחרת. השוטר – גבר מבוגר עם שפם – רשם הכל, הביט בה, הנהן. – נטפל בזה. נדבר איתו. מה אמר לדמיטרי, קרינה לא ידעה. מאז לא ראתה אותו. לא טלפון, לא הודעה, לא ברחוב. …החתונה נערכה ביוני, במסעדה קטנה בצפון – עשרים אורחים, רק חברים קרובים. בלי שטויות, בלי קרובי משפחה של החתן שתובעים מסורת. קרינה עמדה מול אנדריי בשמלה לבנה פשוטה, ידיה בתוך ידיו החמות. בחוץ לילך ברוח, ריח פרחים ודשא קצור כולם. – האם את מסכימה… – פתח המנחה. – מסכימה, – קטעה אותו בקריצה, והאורחים צחקו. אנדריי העניק לה טבעת זהב דקה, חרוט בפנים: “לעד איתך”. קרינה הרימה מבט אל האיש שיהיה בעלה. לא בן של אמא, לא רודף אובססיבי. סתם גבר שיודע להקשיב, לכבד, לאהוב. ולפני כולם – חיים שבהם הדעות שלה באמת נספרות…
0122
את פשוט לא יודעת מה טוב לך חצי מיליון? יעל עברה על ההודעה שעל המסך של הטלפון שלוש פעמים לפני שהמספרים קיבלו משמעות. לקחת הלוואה של חצי מיליון שקלים?
Life Lessons
La carta que nunca llegó La abuela llevaba un buen rato sentada junto a la ventana, aunque apenas había nada que mirar. En el patio oscurecía temprano, la farola bajo su ventana se encendía y apagaba, como si le diera pereza. Sobre la nieve se dibujaban huellas dispersas de perros y personas, a lo lejos se oía arrastrar una pala —seguramente la portera— y luego otra vez, silencio. En el alféizar reposaban unas gafas de montura fina y un viejo móvil con el cristal resquebrajado. A veces el teléfono vibraba cuando caían fotos o audios al chat familiar, pero hoy estaba en silencio. En el piso reinaba una calma espesa; el tic-tac del reloj en la pared sonaba más fuerte de lo habitual. Se levantó, fue a la cocina, encendió la luz. La bombilla del techo derramaba un círculo amarillento y tenue. En la mesa, una fuente de varéniki fríos, tapados con un plato. Los había cocido por la tarde, “por si acaso viene alguien”. Nadie vino. Se sentó a la mesa, tomó uno, lo mordió y enseguida lo dejó: la masa, de tanto esperar, estaba gomosa. Se podía comer, pero no daba alegría. Se sirvió el té de su vieja tetera esmaltada, escuchó cómo caía el agua en el vaso y, sin querer, suspiró en voz alta. Un suspiro denso, como si algo se desprendiera del pecho y se sentara a su lado en el taburete. “¿Y yo de qué me quejo?”, pensó. “Están todos vivos, gracias a Dios. No me falta techo ni comida. Pero aun así…” Aun así, le acudían a la memoria retazos de conversaciones recientes: la voz de su hija, tensa como una cuerda: “Mamá, no puedo seguir así con él. Otra vez…”, y la de su yerno, casi burlona: “Ella se te anda quejando, ¿verdad? Dile que la vida no es como uno quiere”. Y el nieto, Santi, que ya solo respondía “eh” al teléfono cuando la abuela preguntaba cómo le iba. Ese “eh” dolía más que nada. Antes podía pasarse horas contándole del cole y los amigos. Ahora, claro, ha crecido. Pero aún así… No discutían a gritos delante de ella, ni cerraban puertas de un portazo. Pero entre palabras se levantaba un muro invisible: pequeñas punzadas, silencios, reproches no confesados. Y ella, de orilla a orilla, procurando no decir de más, a veces sintiendo culpa, como si hubiera educado mal, aconsejado mal, callado cuando debió hablar. Bebió un sorbo, se quemó y, de pronto, recordó una carta que había escrito con Santi cuando era pequeño: “Querido Papá Noel, tráeme, por favor, un mecano y que papá y mamá no discutan”. Ella se reía entonces, le acariciaba la cabeza y decía que Papá Noel lo escucharía. Ahora esa memoria le daba algo de vergüenza, como si entonces hubiera engañado al niño. Sus padres nunca dejaron de pelear, solo aprendieron a hacerlo bajito. Retiró el vaso, limpió la mesa que ya estaba limpia y fue al escritorio. Allí, casi sin escribir ya a mano, solo mensajes, caritas y audios en el móvil, la esperaba un bolígrafo en un vaso con lápices, junto a una libreta de cuadritos. Se quedó mirando un rato. Y pensó: “¿Y si…?”. La idea sonaba absurda, infantil, pero de pronto le calentó el pecho: escribir una carta. De verdad, en papel. No por un regalo. Solo por pedir. No a personas, que todos tienen lo suyo, sino a alguien que, en teoría, no le debe nada a nadie. Se sonrió ante sí misma. “Se me ha ido la cabeza, una vieja escribiendo al personaje de los cuentos”. Pero su mano ya buscaba el bolígrafo. Se sentó, colocó bien las gafas y abrió la libreta por una hoja limpia. Dudó un poco y escribió: “Querido Papá Noel”. La mano le tembló. Sentía vergüenza, como si alguien espiara por encima del hombro. Miró a la habitación vacía, la cama bien hecha, el armario cerrado. Nadie. “Pues qué más da”, susurró, y siguió: “Sé que tú eres de los niños, y yo ya soy mayor. Pero no te voy a pedir ni abrigo, ni tele, ni cosas. Tengo lo que necesito. Solo quiero pedirte una cosa: haz que en mi familia haya paz. Que mi hija y mi yerno no discutan, que mi nieto no me hable como un extraño. Que podamos sentarnos a la mesa sin miedo a decir algo que no toca. Sé que la culpa es de las personas, que no es tu asunto, pero quizá puedas ayudar un poco. Seguramente no tengo derecho a pedirte esto, pero igual lo hago. Si puedes, haz que nos escuchemos de verdad. Un saludo, la abuela Nina”. Repasó lo escrito. Las palabras le parecieron ingenuas y torpes, pero no quiso tacharlas. Se sintió más ligera, como si, al menos, hubiera hablado con alguien. Dobló la hoja con cuidado, pensó qué hacer ahora —¿ventana?, ¿buzón?, qué tontería— y la metió en el bolsillo del bolso, donde llevaba el DNI y los recibos de la luz. A la mañana siguiente salió más temprano de lo habitual, para llegar antes de la hora de comer. Había nieve y resbalaba. En la oficina de Correos buscó el buzón para la correspondencia a los Reyes Magos, pero no quedaba más que el expositor de sobres y sellos. Ya fuera, junto al quiosco de juguetes, colgaba una caja de cartón con el cartel: “Cartas a Papá Noel”. Pero la dependienta la estaba quitando. “Ayer fue el último día, señora. Ya es tarde, no llegan”. Nina asintió, dio las gracias por compromiso y se fue a casa. La carta quedó en el bolsillo de la bolsa, como un pequeño nudo cálido, molesto de recordar, imposible de tirar a la basura. Al poco, su hija envió un mensaje: “Mamá, el finde vamos a verte, ¿vale? Santi busca unos libros que tú tienes”. Se le encogió el corazón, y luego se le ensanchó. Van a venir. Quizá no está todo perdido. Respondió: “Claro que sí. Os espero”. El sábado, a última hora, oyeron los pasos por el rellano, el portazo del portal; Nina miró por la mirilla y vio las siluetas familiares: hija con bolsa, yerno con caja, Santi con mochila y ya tan alto que casi tocaba el marco de la puerta. –Hola, abuela –saludó él primero, entrando y dándole un beso algo torpe en la mejilla. –Pasad, pasad, os tengo las zapatillas preparadas —se apuró ella. Enseguida la casa fue bulliciosa y olía a calle, a nieve y a dulce. El yerno refunfuñaba porque en el portal estaba sucio, Santi en silencio, quitándose las zapatillas y tirando la mochila. –Mamá, hoy no podemos estar mucho –avisó la hija–. Mañana vamos a casa de sus padres, ya sabes. –Ya, ya… Pasad, que tengo sopa hecha. Comieron casi sin hablar, solo el tintinear de las cucharas. Luego la conversación fue aflojando: tráfico, trabajo, precios. Bajo las palabras aún flotaba una tensión callada. –Santi, los libros de historia… –recordó la hija cuando terminaron de comer. –Ah, sí –pareció despabilar el chico–. Abuela, ¿tienes algo de la guerra? El profe dijo que buscáramos algo aparte. –Claro, tengo ahí toda una colección. Ven, te enseño. Entraron en el cuarto. Nina encendió la lámpara y alargó la mano a la estantería, sacando volúmenes con tapas gastadas. –Mira, aquí la Posguerra, aquí memorias… ¿Qué buscas? –Lo que sea, con tal de que no sea un tostón. Se le apareció de nuevo aquel niño curioso de antes, aunque ahora callaba. –Llévate este, que es ameno. Lo leí cuando era joven. Él hojeó el libro. –Gracias, abuela. Todavía charlaron sobre la guerra, lo que le pedía el profesor…, y Nina disfrutaba de que él le contara cosas. Ya saliendo de casa, ella no supo que Santi, al quitarse la chaqueta, tropezó sin querer con el bolso de la abuela. De su bolsillo asomó el sobre blanco con la leyenda: “Querido Papá Noel”. Lo vio, dudó un segundo, lo guardó en su sudadera y salió a la cocina fingiendo normalidad. Al llegar a su casa, leyó la carta solo. Le dio vergüenza ajena y después, una tristeza enorme, sobre todo al releer “que mi nieto no me hable como un extraño”. Recordó todas sus respuestas secas y evasivas. Ya en la cama, pensó contarle a su madre, pero imaginó su reacción: “¡Qué ocurrencias tiene la abuela!”. O peor. Decidió que no lo haría. Al día siguiente, mientras comían en otra casa, la carta no se le quitaba de la cabeza. Luego, escribió a su abuela: “Abu, ¿puedo pasar otra vez? Tengo dudas de historia”. Ella respondió enseguida: “Claro, vente”. Esa tarde, volvió y, mientras la abuela preparaba la merienda, él devolvió en secreto la carta al bolso. No le dijo nada, pero la charla fue distinta. En algún momento, mientras partía un pepino para la ensalada, soltó: “Abu, ¿tú crees en Papá Noel?”. Ella se sorprendió, pero le respondió con ternura y evasivas. Unos días después, Santi propuso en casa hacer una cena familiar en casa de la abuela sin excusas. Cuesta convencer a sus padres, pero con esfuerzo, lo logra. El sábado siguiente, llegaron con bolsas y él la ayudó a cocinar. A la mesa, la atmósfera fue poco a poco soltándose, se oyeron carcajadas y recuerdos. Por primera vez desde hacía mucho, parecía que todos se escuchaban de verdad. Ya de noche, al despedirse, Santi se quedó un segundo, tocó el cuaderno de su abuela y le dijo: –Abu, si necesitas algo, dínoslo. No hace falta escribirlo por ahí. Solo pídelo. Ella lo miró y asintió: –Si hace falta, lo diré. Al quedarse sola, la abuela recogió la mesa. Sentía en el pecho una sensación nueva, como si hubiera entrado aire fresco en casa. Las peleas y silencios seguirán, lo sabía, pero algo se había movido. Se apoyó en la ventana y, viendo a los niños jugar, sonrió apenas, como para sí misma. En el bolsillo de la sudadera de Santi aún estaba la carta, no como petición a un cuento, sino como recuerdo de lo que realmente importa. Y desde aquel día, Santi cada vez que oía: “Hoy no vamos a la abuela”, respondía: “Pues yo sí voy”. No por fiesta, no por compromiso. Solo porque sí. No era un milagro, sólo un pequeño paso hacia esa paz que alguien, no tan niña, había pedido en una carta que nunca llegó. Y a veces, eso basta para que la casa vuelva a estar un poco más cálida.
00
La carta que nunca llegó La abuela llevaba un buen rato sentada junto a la ventana, aunque fuera no había mucho que ver. El patio se oscurece pronto en Madrid;
Life Lessons
בעלי מסרב להעביר דירה בתל אביב לבת הבכורה שלנו – האם עדיף לתת לה לגור שם, למכור ולחלק בין הילדים או אולי יש פתרון שלישי?
038
תקשיבי, אני פשוט חייבת לספר לך מה עובר אצלנו בבית לאחרונה. אז, את זוכרת את הדירה הקטנה שנמצאת באמצע תל אביב? מיורשת של דודה של בעלי, נעמי.
Life Lessons
את בכלל לא מבינה כמה מזלך בידיים שלך – חצי מיליון? – קרינה קראה את ההודעה בטלפון שלה שלוש פעמים לפני שהמספרים קיבלו משמעות. – לקחת הלוואה של חצי מיליון שקל? דמיטרי ישב על הספה, נעוץ במסך הסמארטפון שלו, בלי להרים ראש. – אה, כן… שטויות, לאמא שלי לשיפוצים. את הרי יודעת, הצינורות דולפים, הפרקט התנפח, הטפטים מתקלפים מהלחות… – רגע. – קרינה התיישבה בקצה הכורסה, הרגליים לא החזיקו אותה. – לקחת הלוואה. של חצי מיליון. ונתת הכל לאמא שלך. ולא אמרת לי מילה? דמיטרי סוף סוף הרים את הראש. על הפנים שלו הייתה תמימות מוחלטת, כאילו היא שואלת משהו מובן מאליו. – קרינה, זה אמא שלי. היא גרה לבד, הפנסיה שלה קטנה. מי יעזור לה אם לא אני? – ומה עם להתייעץ איתי? – קרינה הרימה את קולה, אבל לא הצליחה לעצור. – לשאול מה דעתי? לפחות להודיע לי? – היית מתחילה להתווכח, – דמיטרי משך כתפיים. – ואמא הייתה צריכה את הכסף בדחיפות. ארבע שנים. ארבע שנים שהיא סובלת את אמא שלו, שמתקשרת כל ערב לוודא מה דימה אכל. שמגיעה ללא התרעה ומבקרת את הניקיון בדירה. שמסדרת את האורחים בכל ארוחה משפחתית כך שקרינה תמצא את עצמה בקצה. – אל תעשה מזה סיפור, – דמיטרי המשיך בטון רגוע. – נסתדר. נחזיר את ההלוואה מהר, זה סכום קטן. משפחה זה משפחה. הדמעות יצאו בלי שליטה – חמות, כועסות. קרינה ניגבה אותן ביד, מריחה את המסקרה על הפנים. – משפחה? ואני – משפחה? או שאני רק תוסף? זוכר איך אמא שלך החליטה שצריך להחליף רכב ומכרת את שלנו בלי לשאול אותי? איך זרקה את הדברים שלי מחדר האורחים כי “לא נוח לה לישון עם זבל זר”? איך ביום ההולדת שלי נסעת איתה לבחור לה מקרר חדש? – אלו רק שטויות, – נופף דמיטרי בידו. – את פשוט עייפה, תני לעצמך לנוח. קרינה הסתכלה על הגבר שלה – גבוה, פנים רכות, גומות בלחיים שפעם חשבה שהן חמודות. עכשיו ראתה רק ילד בן שלושים שלא מצליח להשתחרר מאמא. – נסתדר, – הוא חזר כמו מנטרה. – אהבה מתגברת על הכל. קרינה קמה ויצאה לחדר השינה. שתי תיקי ספורט גדולים חיכו על המדף – בדיוק אלו שהביאה איתה כשעברה לדירה. היא השליכה אותם על המיטה והתחילה לפתוח את הארונות. דמיטרי הופיע בדלת אחרי עשרים דקות, כשהתיק הראשון כבר היה מלא. – מה את עושה? קרינה, זה מגוחך. את לא רצינית… היא לא ענתה. סידרה סוודרים, ג’ינסים, תחתונים. הורידה מהמדף קופסה של תכשיטים – מתנות מההורים ומהחברות. ממנו לא לקחה כלום. – לאן תלכי? לאמא שלך? היא בכלל בבאר שבע! היא סגרה את הרוכסן בתיק השני. בדקה את התיק הקטן – דרכון, כרטיס אשראי, מפתחות לדירה של אמא, ששמרה תמיד למקרה הצורך. – קרינה, תגידי משהו! את לא יכולה לעזוב אותי. אני אוהב אותך! היא הסתכלה עליו בעיניים ארוכות, לקחה את התיקים ויצאה מהדירה. …בבוקר למחרת קרינה עמדה בתור ברבנות, טפסי גירושין ביד. בחוץ טפטף גשם, עננים אפורים נמוכים, אבל בתוכה היה שלווה מוזרה. ההחלטה התקבלה. הטלפון הראשון הגיע בשלוש בלילה. קרינה קפצה על הספה אצל החברה לנה, לא זיהתה איפה היא. – חייבים לדבר, – דמיטרי נשם בכבדות, דיבר מבולבל. – הכל ברור לי, אני אשתנה. תני לי הזדמנות. היא ניתקה. עשרים דקות אחרי זה שוב טלפון. – קרינה, אני לא יכול בלעדיך. את כל החיים שלי. עד הבוקר היו ארבעים ושלוש הודעות. כל אחת ארוכה, מלאה בכעס, וידוי, הבטחות, איומים. “אם לא תחזרי, איני יודע מה אעשה”. “אמא אומרת שאת סתם עושה הצגות”. “אני אחכה לך תמיד”. שבוע אחרי זה התחיל להופיע מחוץ למשרד שלה. קרינה יצאה להפסקה – והוא עמד ליד הקיוסק של השווארמה. בדרכה לרכבת – ראית אותו מעבר לרחוב. – במקרה עברתי, – חייך דמיטרי כשהתעמתה איתו. – פשוט רציתי לראות אותך. ערב אחד הוא הגיע לדירה של לנה. קרינה פתחה, ציפתה לשליח פיצה. בדלת עמד דמיטרי עם זר ורדים אדומים. – רק הזדמנות אחת, – לחש. – לא מבקש יותר. קרינה סגרה את הדלת בשקט. הוא נשאר שם שעתיים, עד שהשכנים איימו להזמין משטרה. היא למדה לחיות עם זה – כאילו לומדים לחיות עם כאב כרוני. לא לקרוא הודעות, לא לענות לשיחות מזוהות, לא להסתובב ברחוב. עברה לעבוד מהבית בחברה אחרת, עברה לשכונה מרוחקת שדמיטרי בוודאות לא יגיע אליה במקרה. את הגירושים סיימו אחרי שלושה חודשים. קרינה יצאה מבית המשפט עם מסמך רשמי ביד ובכתה על המדרגות – לא מעצב, מהקלה. החודשים הראשונים של החופש הפחידו אותה. תמיד הייתה מתייעצת עם מישהו, גם אם בסוף אותו מישהו היה עושה כרצונו. עכשיו יכלה לקנות כל יוגורט שבא לה, בלי לחשוב אם זה מתאים לאמא של דמיטרי. לראות איזה סרט שהיא רוצה, בלי לשמוע מה נשים “נורמליות” אמורות לראות. פשוט לנשום. התחילה ללמוד אנגלית – חלום ישן שדמיטרי דחה כ”בזבוז כסף”. הלכה ליוגה בבקרים, כשהעיר מתעוררת. טסה לסוף שבוע לבד בירושלים, סתם הסתובבה ברחובות ואכלה כנאפה. אחרי חצי שנה הוא הפסיק להתקשר ולשלוח הודעות. קרינה ציפתה לשוב, חיכתה עוד חודש, ואז הבינה שהיא באמת חופשיה. מצאה עבודה בסוכנות שיווק – משרד צבעוני, צוות צעיר, פרויקטים מעניינים. החיים הסתדרו. …את אנדריי היא פגשה באירוע חברה, לשם משכה אותה מאשה מהעבודה. – הוא ראש צוות הפיתוח שלנו, – הציגה אותה מאשה לבחור גבוה עם משקפיים. – אנדריי, זו קרינה מהשיווק. הוא לחץ לה את היד – חזק, אבל בעדינות. חייך – פשוט, בלי להתאמץ להרשים. – גם את בורחת מהקריוקי? – הוא קרץ, כשהמנכ”ל מזייף את “דם חבורות” על הבמה. – שומרת על העצבים שלי, – ענתה קרינה. הם דיברו עד סוף הערב – על ספרים, טיולים, מוזרות של החיים. אנדריי הקשיב הרבה, שאל שאלות ונתן לה לענות. לא תיקן אותה, לא הסביר איך לחיות. When he heard she was divorced, he just nodded and changed the subject. …אחרי חצי שנה הם עברו לגור יחד, בדירה במרכז תל אביב. קטנה, מוארת, תקרה גבוהה ונוף לחצר שקטה. – את בטוחה שאת אוהבת את הדירה הזו? – קרינה שאלה כשבדקו אותה לפני חתימה. – אולי נחפש עוד אופציות? – ואת אוהבת אותה? – אנדריי פנה אליה. – כן. מאוד. – אז זו שלנו. הדברים הקטנים – הזכות לדעה שמקבלים אותה – הפכו ליותר חשובים מכל ההצהרות על אהבה. הוא הציע נישואין על גג הבניין, כשהשמש יורדת והשמיים ורודים וזהובים. הוציא קופסה קטנה עם טבעת יהלום ונצנוץ. – אני לא טוב בנאומים, – אמר אנדריי. – אבל אני רוצה להתעורר לידך כל יום, אם תסכימי לסבול את הנחירות שלי ואת אהבתי לקפה זול. קרינה צחקה בדמעות והסכימה… …הערב ההוא במאי התחיל רגיל. אנדריי נשאר מאוחר בעבודה – דד-ליין, תקלה דחופה בקוד. קרינה הכינה פסטה, זימרה יחד עם הרדיו, עד שצלצול חד בדלת קטע אותה. היא הציצה בעינית – נרתעה. על המדרגות עמד דמיטרי. חיוור, עיגולים שחורים בעיניים, חולצה מקומטת. שנתיים. שנתיים של שקט – ועכשיו הוא כאן. – קרינה, תפתחי! – הוא דפק על הדלת. – אני יודע שאת בבית! חייבים לדבר! היא לקחה טלפון והתקשרה לאנדריי. תפוס. – אנחנו אוהבים אחד את השני! – דמיטרי צעק. – את לא יכולה להיות עם אחר! זה לא נכון! הדלת רעדה – הוא ניסה לפרוץ בכוח. קרינה הדביקה את הגב לדלת, הרגליים נעוצות ברצפה. – תלך מפה! – צרחה. – אני מתקשרת למשטרה! – את אשתי! – קולו נשבר. – היית שלי ותהיי! שנתיים חיכיתי שתתעוררי! שנתיים! – אנחנו גרושים! הכל נגמר! – שום דבר לא נגמר! – הוא דחף שוב את הדלת, והיא הצליחה להחזיק אותה. – אני השתניתי! אמא שלי אומרת שאת פשוט לא מבינה מה טוב לך! תפתחי, נדבר! בעינית ראתה את פניו – מעוותים, אובססיביים. זה לא האדם שאתו חיית אי פעם. קרינה חייגה 100. – דימה! לחיצה אחת – והמשטרה כאן. תסתלק. עכשיו. דמיטרי השתתק. כמה שניות עמד דומם. אז הסתובב במהירות וירד במדרגות. דלת הבניין רועמת. קרינה נשמטה לרצפה, באוזניים רעש. רק אחרי חצי שעה התאוששה והתקשרה לאנדריי. במשטרה הגישה תלונה למחרת. השוטר – גבר מבוגר עם שפם – רשם הכל, הביט בה, הנהן. – נטפל בזה. נדבר איתו. מה אמר לדמיטרי, קרינה לא ידעה. מאז לא ראתה אותו. לא טלפון, לא הודעה, לא ברחוב. …החתונה נערכה ביוני, במסעדה קטנה בצפון – עשרים אורחים, רק חברים קרובים. בלי שטויות, בלי קרובי משפחה של החתן שתובעים מסורת. קרינה עמדה מול אנדריי בשמלה לבנה פשוטה, ידיה בתוך ידיו החמות. בחוץ לילך ברוח, ריח פרחים ודשא קצור כולם. – האם את מסכימה… – פתח המנחה. – מסכימה, – קטעה אותו בקריצה, והאורחים צחקו. אנדריי העניק לה טבעת זהב דקה, חרוט בפנים: “לעד איתך”. קרינה הרימה מבט אל האיש שיהיה בעלה. לא בן של אמא, לא רודף אובססיבי. סתם גבר שיודע להקשיב, לכבד, לאהוב. ולפני כולם – חיים שבהם הדעות שלה באמת נספרות…
0112
את פשוט לא יודעת מה טוב לך חצי מיליון? יעל עברה על ההודעה שעל המסך של הטלפון שלוש פעמים לפני שהמספרים קיבלו משמעות. לקחת הלוואה של חצי מיליון שקלים?
Life Lessons
Mi suegra transformó mi césped de la casa de campo en un huerto y la obligué a dejarlo todo como estaba
00
¿Rodrigo, seguro que no hemos olvidado el carbón? La última vez tuvimos que ir al ultramarinos del pueblo y solo quedaban unos troncos húmedos dijo Clara
Life Lessons
Mis familiares se ofendieron porque no les dejé quedarse a dormir en mi nuevo piso — ¡Natacha, hija! ¿Te has quedado muda? ¡Que te digo que ya hemos comprado los billetes! El tren llega el sábado a las seis de la mañana. No te duermas, ven a buscarnos, que venimos con bolsas y con los niños de Svetlana —que sabes cómo son— y además el taxi hoy en día sale carísimo, y tú tienes un coche bien grande, que cabemos todos —la voz de la tía Carmen atronaba por el teléfono, casi tapando el sonido del agua mientras Natalia preparaba un baño. Natalia se quedó congelada, sujetando el móvil entre el hombro y la oreja, justo en el recibidor recién pintado de su flamante nuevo piso. Las llaves de ese piso las había recibido apenas un mes antes. Veinte años de hipoteca, tres años de una austeridad feroz en los que se privó incluso de un café de más o de un vestido nuevo, seis meses de obras donde aprendió a enlucir paredes como el mejor albañil, y elegir tarimas con más criterio que un jefe de obra. Ese piso era su fortaleza. Su paraíso blanco y sufrido, donde todo estaba en su sitio, ni una mota de polvo, y en el que planeaba pasar su primer fin de semana en total silencio, disfrutando de la soledad y de las vistas desde su ventanal. — Espera, tía Carmen —se atrevió al fin a decir Natalia, cerrando el grifo y yendo a la cocina, junto a su taza de infusión a medio terminar—. ¿Qué billetes? ¿De qué tren me hablas? Yo no he invitado a nadie. Al otro lado del teléfono, un silencio denso como una manta. Después, tía Carmen cogió aire con ese suspiro característico de las tormentas antes de venir. — ¿Cómo que “no has invitado”? Natalia, ¿estás bien de la cabeza? Tenemos un motivo. Es el cumpleaños de tu tío Miguel, setenta años, ¡y vive en tu ciudad! ¡Ya te olvidaste! Toda la familia va a reunirse. Pensamos: ¿para qué gastar dinero en un hotel, si nuestra sobrina vive en una casa de lujo? Tu madre dice que has comprado un tres habitaciones, que te ha quedado un piso precioso. Así que vamos: yo, el tío Paco, Svetlana con su marido y los gemelos. Solo somos seis, apretaditos, tiramos unos colchones y ya está. No necesitamos mucho —las personas humildes—, tú ya sabes. Natalia se dejó caer en el taburete alto, sintiendo cómo le latía la sien. Seis personas. Tía Carmen, que siempre ronca y da órdenes en cocinas ajenas. El tío Paco, que no le hace ascos a un vaso de vino y luego se pone a fumar en el balcón (y el balcón de Natalia era parte del salón, decorado con una butaca carísima). Svetlana, la prima, que cree que sus mellizos “huracanados” de cinco años pueden hacer cualquier cosa, desde pintar las paredes hasta saltar en los sofás. Y su marido, Valeriano, siempre con mala cara y que devora todo lo que se encuentra. — Tía Carmen —dijo Natalia, cerrando los ojos y mirando su cocina color marfil—. No puedo daros alojamiento. El piso acaba de terminarse, ni siquiera tengo todos los muebles aún. No hay sitio. Y encima trabajo; el finde tengo un informe urgente. — ¡Ay, anda ya! —se ofendió la tía—. ¿Qué informe ni informe? ¡Si el sábado y el domingo son días de descanso! Y por los muebles, que ya traemos mantas. Dormimos en el suelo, no somos pijos. ¿Vas a negar la entrada a tu tía? Que te he cuidado de niña y hasta una muñeca alemana te regalé cuando cumpliste cinco, ¿te has olvidado? Ese argumento de la muñeca lo había oído Natalia mil veces. Por cierto, estaba a una pierna y mal comprada, pero, en las leyendas familiares, era un tesoro. — Tía Carmen, lo entiendo. Pero no, de verdad. El piso es nuevo, no estoy preparada para invitados, mucho menos tantos. Además, el tío Miguel vive en la otra punta, tardaríais hora y media desde aquí. Es más lógico coger un apartamento turístico cerca de allí. Te ayudo a buscar y te mando enlaces. — ¡Mírala, la señorita! —la voz de la tía subió hasta el chillido—. ¡Ahora te ha dado por mandar enlaces! ¡Qué sabionda! ¿Te crees mejor que la familia por comprarte un piso y hacer obra? Si no fuera por nosotros, tú ni… — Tía Carmen —la cortó Natalia, notando hielo interior, la decisión aflorando—. No me las quiero dar de nada. Solo digo que no puedo acogeros. Es mi decisión. Por favor, no compréis billetes pensando en quedaros en mi casa. No os voy a abrir. Colgó antes de escuchar otra ráfaga de reproches. Le temblaban las manos. Sabía que esto era solo el principio. Venía “la artillería pesada”. Efectivamente, diez minutos después la llamó su madre. — Natalia, ¿te has vuelto loca? —entró, sin filtro—. Carmen está al borde de un ataque, ya le ha subido la tensión. ¿Les has echado tú? — Mamá, no. Solamente he dicho que no puedo meter en mi casa a seis personas. ¿Tú sabes cómo son los hijos de Svetlana? Que la última vez le pintaron el gato con rotulador a la abuela y tiraron la tele al suelo, y Svetlana tan tranquila: “Está bien, ellos exploran el mundo”. Yo no quiero que lo exploren en mi casa. — Hija, pero ¡es familia! —le hablaba como a una niña—. Aguanta dos días y protege el piso con plástico. Así mantienes la paz. Carmen irá diciendo que eres una desalmada. A mí me va a dar vergüenza, hija. — Mamá, pues a mí no. ¿Por qué tengo que sacrificar mi tranquilidad y mis cosas para que Carmen se ahorre cinco mil euros en un hotel? Si pueden venir a un cumpleaños, pagar billetes y regalos, también pueden buscar alojamiento. — Eres una egoísta —suspiró su madre—. Igualita que tu padre. Así te quedarás sola, con tus paredes blancas, y nadie te traerá ni un vaso de agua. — Mejor me lo sirvo yo que andar lavando la casa del “amor familiar” —musitó Natalia antes de colgar. Pasó la semana sobre ascuas. La familia, callada. Carmen no volvió a llamar, Svetlana no mandó mensajes furiosos. Natalia pensó que tal vez habían entrado en razón, o incluso renunciado al viaje. Se tranquilizaba repitiéndose: “he puesto los límites”, no es no. El sábado amaneció perfecto. Natalia durmió a pierna suelta, se hizo un café, se puso la bata de seda preferida, y fue al salón bañado de sol. Paz absoluta. Su idea era leer, pedir sushi y, quizá, darse un baño de espuma al anochecer. El portero automático sonó a las nueve, implacable y exigente. Natalia se sobresaltó, derramando el café en la alfombra beige. Fue hasta el telefonillo, aunque ya intuía quién era. En la pantalla, un grupo: gigantescas bolsas, la cara roja de tía Carmen, el tío Paco en gorra y los críos ya apretando todos los botones. — ¡Natalia, abre! ¡Sorpresa! —gritó la tía Carmen a la cámara—. Venimos del tren, muertos, déjanos pasar al menos a beber un vaso de agua. Natalia se apoyó contra la pared. Al final habían venido. Ignoraron su negativa, confiando en que, cara a cara, no se atrevería a dejarles fuera. Táctica de manual: ponerte en un compromiso. Respiró hondo, contó hasta cinco, y descolgó. — Ya os dije que no vengáis a mi piso. — Uy, quita ya, qué drama: nos pasamos y ya está, ¡no somos extraños! Abre, que los críos se hacen pis, no seas así. — Tenéis un bar en el bloque de al lado, allí hay baño público —respondió Natalia con calma—. No os abro. — ¿Pero tú estás hablando en serio? ¡Con bolsas y todo! ¡Tu madre sabe que hemos venido! ¡Abre ahora o armo un lío todo el portal! — Puedes armar el lío que quieras. Yo mandé por sms las direcciones de hoteles. Adiós. Colgó y apagó el interfono. Al poco, empezaron a llamar al timbre de la puerta. Algún vecino les había abierto el portal. Natalia se congeló: ya no estaban fuera, sino pegados tras el fino metal de su entrada. El timbre sonaba y sonaba. Luego, golpes. — ¡Natalia! ¡Abre ya, sinvergüenza! —gritaba Svetlana—. ¿No te da vergüenza? ¿No ves que los niños están agotados? — ¡Abre, desagradecida! —retumba la voz del tío Paco—. Llevamos embutido y pepinillos de casa, ¡anda ya! Natalia, abrazándose a sí misma, sentía miedo, rabia y humillación. Le daban ganas de abrir, solo para parar la escena. “Qué dirán los vecinos”, cruzó por su cabeza. Pero imaginó el desastre: seis personas con zapatos sucios, bolsas arañando las paredes, el olor a tabaco y perfume barato impregnándolo todo. ¿Acaso no sería peor sentirse violada en tu propio hogar? No. Se acercó a la puerta y habló con firmeza: — Voy a llamar a la policía. Si no os vais, pongo denuncia por altercado y por intentar entrar por la fuerza. Silencio. — ¡Vas a matar a tu madre del disgusto! —berreó tía Carmen—. ¿Cómo te atreves, traidora? ¡Ojalá se te caiga la lengua! — Cuento hasta tres —dijo Natalia, sacando el móvil—. Una… — Está loca, vámonos de aquí, que de verdad llama a la poli y nos montan un numerito —se oyó la voz de Svetlana, menos gallita. — Dos. — ¡Que te den! —rugió el tío Paco y, al sonido, pateó la puerta—. ¡Que te atragantes con tu piso lujoso! — Tres. Ruidos, peleas, bolsas cayendo, zapatazos y algún llanto infantil. — ¡Nos vamos ya! —mascullaba tía Carmen—. ¡No vuelvo a poner un pie aquí! ¡A todo el mundo le contaré la bruja que tienes por sobrina! ¡A todo el mundo! Pasos alejándose por la escalera. Natalia, temblando, se dejó deslizar hasta el suelo de gres aún caliente y se tapó la cara. Lloró de pura tensión, no de pena. Lo había conseguido: había defendido su territorio. El móvil sonó una y otra vez (madre, tía Carmen, números desconocidos, seguramente otros familiares, ya al tanto del “escándalo”). Lo apagó por completo. Fue a la cocina, se sirvió agua y, desde la ventana, vio a las figuras en la calle cargando maletas mientras la señalaban con el dedo. Recordó una historia de cinco años atrás: estudiante sin cama en un nuevo destino, Natalia pidió posada a tía Carmen, que le soltó: “Con las obras que tenemos, hija, te vas a sentir fatal. Además Svetlana no quiere problemas con su novio. Búscate la vida.” Tres noches durmiendo en la estación hasta que encontró renta con una anciana, por ayudarle en casa. Entonces la “sangre familiar” no le ardió a Carmen. Ahora que la sobrina tiene un pisazo, sí. — Pues por aquí no paso, no —susurró Natalia. Puso música baja, olor a café recién hecho, y se sentó en su sillón. El día estaba perdido, pero su casa seguía intacta. Por la noche, al encender el móvil, llovieron mensajes: “No eres ya hija, ni hermana, ni sobrina” —Carmen. “¿Cómo puedes hacerle esto a mamá, con lo delicada del corazón?” —Svetlana. “Me avergüenzo de tenerte como hija” —su madre. Ese dolía más. Natalia leyó largo rato. Tentada estuvo de justificar, de recordar aquella estación, del desinterés de entonces, de su derecho a tener espacio propio. Pero entendió que nunca lo entenderían; para ellos solo era un recurso insumiso. A su madre solo le contestó: “Mamá, te quiero. Pero soy adulta y mi casa, mis normas. Si quieres venir sola y avisas con tiempo, siempre serás bienvenida. Pero no me chantajees más con la familia. Carmen me dejó en la calle hace cinco años. Solo he devuelto la cuenta.” No hubo respuesta. Pasó una semana. Natalia seguía en su hogar perfecto. Los vecinos apenas cuchicheaban; la escandalera de Carmen no había hecho el efecto deseado. Una chica con perro le dijo en el ascensor: “¡Felicidades por el piso! Y vaya puerta robusta, ¿eh?” Un mes después, la madre llamó. Voz seca pero sin tragedias. Un par de preguntas sobre el trabajo y la hipoteca, ni palabra de Carmen. Natalia tampoco. Congeladas las relaciones familiares. Ya no la invitaron a cumpleaños, fue expulsada del chat de WhatsApp. Pero Natalia se dio cuenta de que su vida no se había empobrecido. Al contrario. No más regalos absurdos para primos lejanos, no más consejos de “ya va siendo hora de casarse”, no más preguntas indiscretas sobre su sueldo. Medio año más tarde, Navidad. Suena el timbre. Natalia mira por la mirilla: Svetlana, sola, demacrada y llorosa. Abrió. — Hola —murmuró Svetlana—. ¿Puedo pasar? Natalia dudó, luego se hizo a un lado. — Adelante. Déjate los zapatos en la alfombrilla. Svetlana fue a la cocina, temblorosa. — Me he separado de Valentín —soltó llorando—. Bebía, y me pegó. He dejado a los niños con mi madre, yo no puedo más. Mi madre solo me culpa, dice que es mi culpa. Carmen ni me habla. No sé a dónde ir. Levantó and la mirada, deshecha. — Natalia, ¿puedo quedarme a dormir? Unos días. En lo que encuentro habitación. No molestaré, duermo por el suelo. Natalia recordó su cara semanas atrás, desafiante por el portero automático. “¿No tienes vergüenza?”. Ahora era solo una mujer derrotada. Y comprendió la diferencia: antes era exigencia descarada, hoy era una petición de ayuda. — No duermes en el suelo —suspiró—. Tengo sofá cama. Svetlana, incrédula. — ¿De verdad me dejas entrar después del numerito que montamos? — Sí. Pero hay normas —Natalia puso el té—. Una: aquí no vienen niños, no es un piso adaptado. Dos: máximo una semana para que consigas habitación; yo te ayudo. Tres: nada de darme lecciones ni de chismorrear con Carmen. Si me entero, a la calle. — Gracias —susurró—. Gracias, Natalia. Fuimos unos estúpidos. Solo te envidiábamos… por haberte escapado, por tener tu vida. Y nosotros atrapados… — La envidia es mala, Svetlana. Destruye —Natalia le preparó la cama. Svetlana se quedó cinco días, fue un fantasma. Limpiaba, apenas respiraba. Encontró piso y se fue. Fue un punto de inflexión. Supo lo que era otra vida: tranquila, limpia, respetuosa. Pidió el divorcio, encontró trabajo, se apartó de Carmen y de su madre, y empezó a llamar de vez en cuando a Natalia e ir al cine juntas. Tía Carmen nunca perdonó. Pero ya le daba igual a Natalia. Con su libro y su copa de vino, mirando las luces de Madrid desde el sofá, pensaba: “Mi casa es mi castillo” no es solo una frase bonita. Es supervivencia. Y, a veces, el puente levadizo hay que dejarlo arriba, aunque del otro lado haya gente con tu mismo apellido.
02
Rocío, ¿te has quedado muda o qué? Escucha, ya hemos comprado los billetes, el tren llega a Atocha el sábado a las seis de la mañana. Espabila y recógenos
Life Lessons
אהבה ראשונה לא שוכחים – סיפורו של פרחור, החזרה הביתה, זיכרונות הילדות, וגם הפגישה המחודשת עם מריאנה, הילדה המיוחדת מהכיתה, שהפכה למרפאת בעשבים ובלב.
0125
לגמרי לשכוח לא הצלחתי כל יום אני חוזר הביתה מירושלים בתחבורה הציבורית קודם הרכבת הקלה, אחר כך אוטובוס, ובסוף אני בסוף סוף בבית. הדרך הלוך ושוב לוקחת לי יותר משעה.
Life Lessons
La familia política de mi marido se autoinvitó a nuestra casa de campo para las vacaciones, pero yo me negué a darles las llaves
00
Pues hemos pensado, y mira tú, hemos decidido que para qué va a estar vuestro chalet muerto de risa, ¿no? Que vamos nosotros con los críos en las vacaciones de Reyes.
Life Lessons
ריבת שן-ארי החורף המושלג נגמר, השנה לא היו ממש קרים, חורף רך ומושלג, אבל גם הוא כבר נמאס, וכבר מתחשק לראות עלים ירוקים, צבעוניות ושלהוריד סוף סוף את בגדי החורף החמים. לעיר הקטנה בגליל הגיע האביב. תאסיה אוהבת את האביב, מחכה להתעוררות הטבע, והיא חיכתה בסבלנות. כשצפתה מהחלון שבקומה השלישית, חשבה: – עם הימים האביביים החמים, העיר כאילו התעוררה משנת החורף הארוכה. אפילו המכוניות הגדולות נשמעות אחרת והשוק התעורר. אנשים במעילים צבעוניים צועדים לכל עבר, בבוקר הציפורים מעירות אותנו לפני השעון. אה, טוב באביב, ובקיץ עוד יותר טוב… תאסיה גרה בבניין הזה כבר שנים, עכשיו היא גרה עם נכדתה ורד, שלומדת בכיתה ד’. לפני שנה ההורים של ורד נסעו לעבוד בהסכם לאפריקה – שניהם רופאים, והשאירו את הבת אצל הסבתא. – אמא, אנחנו מפקידים אצלך את ורד שלנו, אי אפשר לקחת אותה איתנו, אנחנו יודעים שתשגיחי עליה טוב, – אמרה בתה של תאסיה. – ברור שאשגיח, יהיה לי יותר שמח איתה, מה יש לי לעשות בפנסיה? תיסעו, אנחנו כבר נסתדר אני וורד, – ענתה האם. – ישש, סבתוש, איזה חיים יהיו לנו, נלך הרבה לפארק, ההורים תמיד עסוקים. לא פנויים אליי, – שמחה הנכדה. תאסיה האכילה את הנכדה בבוקר ושלחה אותה לבית הספר, ואז עשתה את ענייני הבית. הזמן עבר מהר. – אלך לסופר, ואז ורד תחזור מבית הספר, – חשבה כשהתארגנה לצאת. יצאה מהבניין, ועל הספסל ליד הבית כבר ישבו שתי שכנות, עם כריות חמות מתחתיהן – הספסל עדיין קר. שולה – אישה בודדה ללא גיל – אולי שבעים, אולי יותר, אף פעם לא מגלה את גילה, גרה בקומת קרקע בדירת חדר. ולנטינה, גם היא מבוגרת ובודדה, בת שבעים וחמש, אוהבת לקרוא, מכירה הרבה סיפורים מעניינים, שמחה וצוחקת בקול; ממש ההפך הגמור משולה שתמיד לא מרוצה. ברגע שיורד השלג והשמש זורחת, הספסל הזה אף פעם לא פנוי. שולה וולנטינה הן קבועות שם, משש בבוקר עד הערב, רק לארוחת צהריים חוזרות הביתה. הן יודעות הכל על כולם, אפילו זבוב לא עובר בלי שישימו לב. תאסיה לפעמים מצטרפת אליהן, משתפות אחת את השנייה במה חדש, מי קרא מה במגזין או ראה בתוכנית טלוויזיה, ושולה אוהבת לקטר על לחץ הדם שלה. – שלום, בנות, – חייכה תאסיה, – משמרת כבר התחילה. – שלום תאסיה, ברור, אחרת יקבלו עלינו תלונה. את בטח בדרך לסופר, – אמרה שולה, כאשר ראתה את השקית ביד של תאסיה. – נכון, קופצת לסופר לפני שוורד שלי תחזור; הבטחתי לה משהו מתוק על ציונים טובים, – אמרה תאסיה ונכנסה פנימה. היום עבר כרגיל, חיכתה לוורד, האכילה אותה, זו ישבה לעשות שיעורים, תאסיה טיפלה בענייניה ואחר כך צפתה בטלוויזיה. – סבתוש, אני הולכת לחוג ריקוד, – אמרה ורד. ורד כבר עמדה מוכנה עם תיק הגב והטלפון. היא רוקדת כבר שש שנים, אוהבת להשתתף בכל ההופעות העירוניות, ותאסיה גאה בנכדתה היפה. – בטח ורדוש, רוצי, – אמרה הסבתא בחיבה וליוותה אותה לדלת. תאסיה ישבה אחרי הצהריים לבד על הספסל ליד הבניין וחיכתה שוורד תחזור מהחוג. – משתעממת? – הצטרף אליה השכן מהקומה השנייה, יגאל אליהו. – איך אפשר להשתעמם ביום כזה? אביב, מזג אוויר נפלא, – ענתה תאסיה. – כן, השמש מחממת, הציפורים שרות, הכל נהיה ירוק, הכל צהוב מתרמילים של חרצית – נראים כמו שמשות קטנות, – אמר השכן בחיוך, ותאסיה הסכימה. באותו רגע ורד התפרצה מאחור וקפצה לסבתא בצעקה: – הב הב… – שובבה, הפחדת אותי, עוד רגע הייתי מתה, – צחקה תאסיה. – היי, בואי נרגע, – חייך יגאל אליהו וטפח לה קלות על הכתף. – יאללה, שובבה שלי, גיררתי לך גזר עם סוכר, בטח היית צריכה כוחות אחרי הריקוד, וגם את הקציצות האהובות עלייך הכנתי, – אמרה לה בחיוך. גם יגאל קם מהספסל והלך אחריהן. – למה אתם עוזבים את הרחוב? – שאלה תאסיה. – גרמת לי תיאבון עם הקציצות, בא לי לאכול משהו. אולי ניפגש בערב על הספסל או נטייל בפארק, – אמר השכן. – לא מבטיחה, מלא עבודה, נראה… ובסוף באמת יצאה בערב לספסל. נפרדה בשקט מהשכן וחייכה לעצמה, נכנסו הביתה היא ווורד, והוא אחריה. – סבתוש, יגאל אליהו עושה לך עיניים, – צחקה ורד כשנכנסו. – איזה שטויות, – ענתה תאסיה, מוחה בידה. – תאמיני לי, אני רואה איך הוא מסתכל עלייך, לא פעם ראשונה שמתי לב, – המשיכה לצחוק ורד והוסיפה בחלום, – אם מרק מהכיתה המקביל היה מסתכל עליי ככה, כל הילדות היו מקנאות. – בואי תאכלי, חכמולוגית שלי. גם מרק עוד יסתכל, – חייכה הסבתא. בערב שוב יצאה תאסיה, ויגאל חיכה לה על הספסל. פלא – השכנות נעלמו. – שולה ולנטינה רק עכשיו הלכו, לארוחת ערב, – שמח יגאל אליהו. מאותו ערב תאסיה ויגאל נפגשו לעיתים קרובות, לפעמים טיילו בפארק שממול. קראו יחד עיתון, דיברו על מתכונים, סיפורים, ושיתפו חוויות. יגאל אליהו לא זכה ליחס מיוחד מהחיים. הייתה לו אישה, בת ונכד, נשאר מוקדם אלמן וגידל לבד את בתו ככל שיכול. עבד בשתי עבודות כדי שלא יחסר לה דבר. לא השקיע הרבה זמן בבית, הייתה קמה והולכת כשהוא חוזר. הבת גדלה, התחתנה, עברה לעיר אחרת, ילדה בן. כמה פעמים ביקרה – ומאז ניתק הקשר ביניהם. גם בביקורים שלה לא הייתה שמחה משפחתית אמיתית. אחרי חמש עשרה שנות נישואין התגרשה, גידלה את הבן לבד. – תאסי, הבת שלי הודיעה שתגיע אליי עוד יומיים, התקשרה בבוקר. מה קרה פתאום, אחרי שנים? – אמר יגאל, הם כבר מדברים על הכל בגוף ראשון. – כנראה התגעגעה, בגיל מסוים רוצים להיות קרובים למשפחה, – ניחשה תאסיה. – לא בטוח, לא יודע… הבת, ורד, באה. עדיין קשה, לא מחייכת, עם ראש בראש. יגאל חש המתנה כבדה לשיחה רצינית, והיא הגיעה. – אבא, אני פה בעיקר בעניינים. בוא נמכור את הדירה שלך, תעבור לגור אצלנו, עם הנכד, יהיה יותר שמח, – אמרה בתקיפות, כבר רואים שהחליטה. אבל יגאל לא הרגיש נוח ולא רצה לעזוב ביתו אל עיר זרה ו”מעקב” של בת לא חמה. סירב, אמר שהתרגל להיות לבד. ורד לא ויתרה, שמעה שאביה בקשר טוב עם השכנה והלכה לבקר את תאסיה. ברכה בנימוס, התיישבה, תאסיה מזגה לה תה, שמו עוגיות וריבת שן-ארי על השולחן. – אני שומעת, ורד, – ענתה בידידות. – שמתי לב שאת מאוד קרובה לאבא שלי, – פתחה. – תוכלי לשכנע אותו במשהו חשוב. – ומה זה? – תעזרי לי לשכנע אותו למכור את הדירה… למה שאיש זקן ישאר בדירה גדולה? אפשר לחשוב על אחרים, לא? – סיימה ברשעות. תאסיה הופתעה מהציניות והספקולציה של ורד וענתה בשלילה. ורד השתנתה – אידומה מאד כעגבנייה, צעקה וכעסה: – אהה, ברור… בטח את בעצמך רוצה את הדירה, מצאת זקן בודד ועושה נדוניה לנכדה שלך… מתרפקים לכם יחד על הספסל, מטיילים בערב, מדברים על החרצית… זוג שני חרציות זקנות, וחושבת שתתפוס משהו… כבר הגשתם בקשה לחתונה? שתדעי – לא תצליחי, ואת עוד תקבלי איום ישיר – לא יצליח לך, מכשפה זקנה, – וצעקה וסגרה את הדלת. לתאסיה לא היה נעים, קיוותה שהשכנים לא שמעו את הצעקות. בסוף ורד נסעה. תאסיה התחמקה מיגאל, כל פעם שרואה אותו ממהרת הביתה. ושותים תה עם ריבת שן-ארי אבל איך שלא תברח, החיים מסדרים את העניינים. פעם חזרה מהסופר, ויגאל חיכה לה עם חרציות צהובות, כבר התחיל לקלוע מהם זר. – תאסיה, אל תברחי, – ביקש, – שבו לרגע. תסלחי לי על הבת שלי. אני יודע… מה אמרה לך ומה יכולה להגיד. דיברתי איתה, לנכד אני עוזר ואמשיך לעזור. אבל היא… אי אפשר ככה… בסוף נסעה והודיעה שאין לה יותר אבא… ואני… – הוא השתתק, הושיט לה זר חרציות, – קחי, ודרך אגב, עשיתי ריבת שן-ארי – בריאה וטעימה, חובה לטעום! ובסלט גם כדאי, – צחק השכן. אחריך דיברו יחד על חרציות, הכינו סלט, ותאסיה שתתה תה עם ריבת שן-ארי – מצאה חן בעיניה מאד. בערב שוב הלכו לפארק: – יש לי את הגיליון החדש של העיתון האהוב שלנו, – אמר יגאל אליהו, נקרא יחד על הספסל מתחת לעץ הליבנה שלנו, – הצביע על הספסל. תאסיה התיישבה לידו וצחקה, והשיחה זרמה והם שכחו מהכל. היה להם טוב ביחד. תודה שקראתם, שנרשמתם ותמכתם בי. בהצלחה בחיים!
019
ריבת שן הארי החורף הלבן והשלו נגמר, והשנה לא היו כפור חזק מין חורף רך ורטוב כזה. אבל גם חורף כזה נמאס, והלב משתוקק כבר לעלים ירוקים, צבעים חיים, ולהשליך
Life Lessons
Las casualidades no existen: La historia de Agata, una joven castellana que, tras la muerte de su madre, lucha por conservar el hogar familiar frente a los chantajes de su madrastra, la apatía de su padre y una traición inesperada—lazos rotos y segundas oportunidades en el corazón de un pueblo español.
00
Las casualidades no existen Han pasado cerca de cuatro años desde que falleció mi madre, pero Lucía no ha podido olvidar la amargura y la pena insoportable.
© 2026 VesperUm