¡Chicas, habéis visto a la anciana que está en nuestra sala?, pregunta una de las futuras madres, mirando al pasillo del pabellón de maternidad.
Querido diario, Hoy he vuelto a pensar en aquel día en que llevé a mi sobrino, el pequeño Pedro, al centro comercial de la Gran Vía, y él me soltó una
זוכרים אני את היום ההוא, לפני שנים רבות, כשדביר, מורה לפיזיקה בתיכון בתלאביב, כמעט נרדם בעבודה. הוא היה חם במיטתו הקטנה, עטוף בשמיכה מתוקה, והמתין בקושי שהשעה תצלצל.
אורית, אלמנה בת ארבעים ושתיים, נידונה באותו היום שבו החלה לגלות שהחולצה שלה ראתה תולמת. תשע עשר שנים שהקבר מכסה את שמואל, בעלה, והיא עכשיו כאן, משקילה
Lo recuerdo como si fuera ayer, en aquel viejo bloque de nueve plantas que se alzaba en la calle del Humilladero, en el corazón de Madrid.
במהלך הארוחה, בתי הציגה לי בדממה פתק משורטט בקפלים קטנים על השולחן. «המעיני את עצמך חולה ותצא מיד», נכתב במילים מתפזרות. כשפתחתי את הדף הקטנטן, לא חשבתי
15 de octubre de 2023 Hoy me he sentado a escribir porque la noche anterior quedó demasiado clara la línea que crucé. Me llamo Carlos Martínez, tengo treinta
היא לא רוצה אותו. אני מסרבת. הנערה ישבה על המיטה, כרוכת את רגליה, וקרענה באגרסיביות: הוא לא לי. אני מסרבת לו. לי רק צריך את אור, אבל הוא אמר שהילד שלו לא רצוי.
En nuestro típico encuentro familiar de verano junto al embalse de San Juan, mi hija de seis años me suplicó que la dejara jugar con su prima.
Llegaba tarde. Otra vez llegaba tarde a la reunión con la administradora del restaurante donde, dentro de un mes, tendría que celebrarse mi boda.