Life Lessons
¡Ni se te ocurra deshacer la maleta: esta noche te vas de casa, nos divorciamos! —¿Qué ha pasado? —preguntó Irka con tono autoritario: Levi estaba tumbado en el sofá y ni siquiera se levantó al verla entrar. —Lo que ha pasado es que te vas de mi vida, corazón. Por eso ni te molestes en deshacer la maleta: hoy mismo nos divorciamos y te mudas de casa —respondió el marido.
00
No deshagas la maleta, que te vas de casa. ¿Qué pasa? preguntó Almudena con tono autoritario nada más cruzar la puerta. Luis estaba tumbado en el sofá
Life Lessons
ארון מבולגן, ערימות בגדים לא מגוהצים, מרק חמוץ במקרר – כל אלה הם הבית שלנו. ניסיתי לשאול את אשתי בעדינות על הדברים, ובמקום תשובות קיבלתי גם האשמות. נשביתי בקסמיה של מאיה ממבט ראשון – היה בלתי אפשרי לעמוד ביופיה ובחן שלה. חשבתי שאני בר מזל לחלוק את חיי עם בת זוג אינטליגנטית, מושכת ונקייה, ולא היססתי להציע לה נישואין. החלטנו לעבור לגור יחד, ומאיה הבהירה שלא אוהבת לעשות עבודות בית. היא העדיפה להתמקד בקריירה ולהתחלק שווה בשווה במטלות. הסכמתי לכך, נראה לי סידור הוגן, אבל לא ידעתי מה מחכה לנו. בהתחלה חילקנו בינינו את המשימות בבית, ומאיה הבטיחה שתסתדר עם הכל – עבודה ובית יחד. סמכתי עליה ולא התעקשתי. חצי שנה חלפה, ושמתי לב שהעסק לא עובד כמו שציפינו. הקריירה של מאיה לא התרוממה, היא עבדה במשרה חלקית בחברה לא מוכרת, עם שכר לא קבוע ולו”ז בלתי צפוי, והכסף הלך לרוב על ההנאות שלה. אני עבדתי בלי הפסקה מהבוקר עד הלילה, אבל למאיה היה נוח לזכור את חלוקת התפקידים ולעצום עיניים כשזה נגע לחובות שלה בבית. בהתחלה השקיעה מאוד במטלות, אבל עם הזמן פחת ההתלהבות. הבית הלך ונהיה מבולגן, בגדים לא מגוהצים בכל מקום. להפתעתי, היא האשימה אותי – וטענה שאני צריך לעזור יותר. זה כאב לי מאוד – היה קשה מנשוא לשלב עבודה תובענית עם ניהול כל הבית. הרי סיכמנו מראש על חלוקה הוגנת של מטלות. קיוויתי שהמצב ישתפר אחרי הלידה, כשהנחתי שמאיה תטפל בילד ובבית בחופשת הלידה. לצערי נהיה רק גרוע יותר. לפעמים אני חושב על חיים בלי אשתי. מלבד כל הבעיות, הריבים מתנהלים אצלנו על בסיס קבוע. למרות שאני משתדל להבין את מאיה ולשים את עצמי במקום שלה, אני מרגיש שצרכיי נדחקים הצידה. אני עובד בעבודה ובבית, juggling הכול, וגם אי אפשר לקחת ממני את המטלות. כל מה שאני רוצה זה קצת מנוחה. אני תוהה מה מאיה עושה כל היום בחופשת הלידה– מה מונע ממנה לבשל ארוחת ערב או לסדר את החדר. התינוקת שלנו בת חודשיים בלבד וישנה רוב היום; במצב כזה הייתי מצפה להספיק גם קצת עבודות בית. אני לא יודע איך נסתדר אם יהיה לנו עוד ילד. אני בעד שוויון ותמיכה הדדית, אבל נדמה שמאיה מתקשה להבין את זה. אני לא רוצה לפרק את המשפחה – אני מאוד אוהב את הבת שלנו – אבל אני מרגיש שנגמרת לי הסבלנות. אני באמת לא יודע איך להמשיך הלאה. מה אתם חושבים – את מי הייתם תומכים בסיפור הזה?
02
ארון מבולגן, ערימות בגדים לא מגוהצים, מרק חמוץ ששכחת במקרר ככה נראית הדירה שלנו. ניסיתי לגשת לנושא הזה בעדינות עם אשתי, לשאול בעדינות, אבל איכשהו יצא שגם האשימו אותי.
Life Lessons
אני ובעלי נסענו למושב – להכיר את ההורים שלו. אימו של ואסי, שיצאה אל המרפסת עם הידיים על המתניים כמו “גברת של שבת”, קראה: – אוי, ואסינקה! למה לא התקשרת קודם?.. רואה שבאת לא לבד! ואסי חבק אותי אליו, מחייך: – תכירי, אמא – זאת אשתי, ואלנטינה. המארחת, עטופה בסינר נוסטלגי, ניגשה לעברי: – נו, שלום, כלתי היקרה! ונישקה אותי שלוש פעמים, כנהוג. ריח חזק של שום ולחם טרי עלה מכיוון קלאודיה פטרובנה, שהקיפה אותי בחיבוק חזק עד שנבהלתי; הראש שלי מצא את עצמו בין שתי “כריות” רכות – החזה של החמות. היא התרחקה רגע, סקרה אותי ודיברה: – ואסינקה, איפה מצאת כזאת פטיטית? הוא צחק קצרות: – איפה? בעיר! בספריה… ואבא בבית? – אצל השכנה – מתקן את התנור… אז יאללה, תיכנסו ותורידו נעליים – שטפתי הרגע את הרצפה. ילדי המושב הביטו בנו בסקרנות מהחצר. – סאני, רוץ אל שפירא, תגיד שווסילי הגיע עם הכלה! – מיד! – ענה הילד ורץ ברחוב. נכנסנו לבית. ואסי עזר לי להוריד את המעיל החדש ותלה ליד התנור. אחר-כך הצמד את כפות ידיי הקרות לצידו של התנור – “מחממת הבית שלי! עדיין חמה…” ברקע צלצלו תבניות, הקישו כדים וכפיות, וקולות שמחה נשמעו… בעוד שחמותי ערכה שולחן, סקרתי את הבית: כניסת עץ, וילונות כפריים, רצפת שטיחים עבודת יד וחתול ג’ינג’י מנמנם ליד התנור… – התחתנו רק בשבוע שעבר – שמעתי את קולו של וזילי. על השולחן הופיעו לפתע אינספור מטעמים: ג’לי בשר, ירקות כבושים, חלב חם עם קרום, פשטידת ביצים ובצל… – אמא, מספיק! עשית אוכל לשבוע – מלמל וואסי, פורם פרוסת לחם חם. אז הגישה אימו את הבקבוק והביטה מרוצה: – עכשיו יש הכול! כך הכרתי את אמא של וואסי. אם ובן – דומים כטיפה לטיפה: שניהם כהים, בריאים וחייכנים. רק וואסינקה שלי שקט ונחמד, והחמות – רעמים של קיץ: עוצמתית, חיה ומשעשעת. בבת אחת דלת הכניסה נטרקה. אל המטבח נכנס גבר לא גבוה, בבגדי עבודה עם ריח עשן. – וואוו, איזה הפתעה! הוא חיבק את בנו ואמר שלום. – קודם תשטוף ידיים, ורק אז תתן שלום! – ציוותה אשתו. בעל הבית לקח את ידי: – שלום, גברת! הוא חייך, עיניו תכולות, זקנקן אדמוני ושיער מתולתל בגוון נחושת. – אימא, תמזגי לי גם מרק! – אמר, ומילאנו כוסות… – לחיים, יקיריי! לאחר שאכלנו, קיבלתי אומץ: – ואסיל ואסילוביץ’, למה אצלכם כולם בשם הזה? – פשוט! כולנו דורות של בוני-תנורים. רק וואסינקה – רצה להיות חרש מתכת… – חרשים גם צריכים בארץ! – ואסיל ואסילוביץ’, קשה לבנות תנורים? – זו אמנות! – קרא והרים אצבע. – שייצא יפה, מחמם ושתפיחי בו לחם טעים! אל תסתכלי שאני קטן – אנחנו אדומי-שיער, עם חזק, מחושל. – הבעל שלי – ידיים של זהב! – אמרה החמות. – אבא, תספר סיפור! – טוב, אם בא לכם, תקשיבו. אגדה ראשונה… פעם נסענו לאסוף חציר. הייתה לנו “קרסולה” – לא פרה, אלא ברזל חי של חלב. הלכנו כל המושב, גברים ונשים. השמש עוד לא זרחה, ואנחנו כבר כוססים… חם טירוף, זבובים נשכו… באמצע היום כולם עייפים. אז החלטתי להתבדח – צעקתי: “חזירים! להינצל!” ורצתי לטפס על עץ – כולם אחרי… – ומה קרה? – עוד רגע כולם כמעט הרביצו לי במגרפות – אבל העבודה נמשכה מהר יותר! החמות צחקה: – שובב ג’ינג’י! – אבא, ספר על חזירים אמיתיים… – גם זה אפשר! אז עוד הייתי צעיר, עוד לא ילד בדרך. יצאתי לציד – שלג ירד… הסתובבתי המון, פתאום שומע – חזירי בר, יורים – מפספס, והחזיר ממהר עליי! טיפסתי לעץ, ישבתי שם כל הלילה, מחבק את הגזע… – הייתי בטוחה שהוא נעלם לי, חיפשתי אותו כל הלילה – אמרה החמות. – למה את מפריעה לי… בסוף מצאו אותי וגררו הביתה… – את לא אישה – דם וחלב! – די כבר! וליה, לשתות תה? עם עוגה ודבש ביתי. – בשמחה, תודה! קלאודיה פטרובנה מזגה תה ריחני. – ואסי, תספר איך ריפאת את אחותי… – אחות של קלאודיה מתקשרת – “אני באה לביקור”. התארחנו, והיא מתלוננת: הרגליים כואבות, לא הולכות. – ניסית דבורי-דבש? – איפה אמצא דבורים בעיר? – בואי לאולם! שמתי לה דבורים על הרגליים, והיא תוך חצי שעה צעקה… מסתבר – אלרגיה. – רופא של קיץ! – לא ידעתי!… וליה, תאכלי דבש – מקווה שאין לך אלרגיה! – אין, תודה! גמרנו לשתות. החמות משכה וילונות: – ואסי, איפה תשנו? – על התנור? וליה, מתאים לך על התנור? – בטח שכן! – מוכנה! אבא שלך בנה אותו – כל לבנה, בידיים… ואסיל ואסילוביץ’ הביט בגאווה. והייתה לו סיבה – תנור יחמם, יאכיל ויאסוף פתיתי משפחה מסביבו. האש בו זורחת – חיים! הודינו וקמנו מהשולחן. בעלי עזר לי לעלות על התנור. מחדרי הבית עלה ריח של לבנים חמות, עשבי בר, צמר כבשים ולחם טרי. וואסילי נרדם מיד, ואני לא נרדמתי. מישהו נשם חזק… – שד-בית! בטוח קיים… נזכרתי בשיר ילדים: – שד-בית, אנחנו לא מפריעים! רק בבוקר הבנתי – זה לא שד, אלא עיסת השמרים שחמותי שמה לידה ושכחה… נחזור עוד לבית החמים של הוריו של ואסי – נשמע עוד אגדות, נתחמם על התנור, נטעם לחם ביתי. אבל זה – בסיפור הבא!
07
Мы с мужем приехали в мошав познакомиться с его родителями. Мама Эйтана, выбежав на крыльцо и уперев руки в бока, как настоящая царица шаббата возле самовара
Life Lessons
ארון מבולגן, ערמות בגדים לא מגוהצים, מרק חמוץ במקרר – כל אלו הם הבית שלנו. פניתי בעדינות לאשתי עם השאלות האלו, ובכל זאת קיבלתי גם האשמות התאהבתי במרים ברגע הראשון שראיתי אותה. קשה היה לעמוד ביופייה ובקסמה. חשבתי שאני בר מזל להיות לצד אישה כל כך חכמה, מושכת ונקייה, אז לא היססתי להציע לה נישואין. החלטנו לעבור לגור יחד, ומרים אמרה מיד שהיא לא אוהבת לבצע עבודות בית. היא העדיפה להתמקד בקריירה שלה ולחלק את מטלות הבית בצורה שווה. לא ראיתי בזה בעיה והסכמתי – זה נשמע הוגן וסביר, אך לא ידעתי מה צופן לנו העתיד. חילקנו בינינו את העבודות, ומרים הבטיחה שתוכל להתמודד בקלות גם עם העבודה וגם עם הבית. סמכתי עליה ולא התעקשתי על דעתי. עברו שישה חודשים ושמתי לב שהמצב לא מתנהל כפי שתכננו. הקריירה של מרים לא המריאה כפי שקיוותה – היא עבדה במשרה חלקית בחברה לא מוכרת, עם שכר לא קבוע ולוח זמנים לא מסודר. במקביל, את כל הכסף שהרווחה השקיעה רק בעצמה. ואני? עבדתי בלי סוף מהבוקר עד הערב. למרות זאת, מרים הקפידה לזכור את “החלוקה ההוגנת” ולעיתים העלימה עין מהאחריות שלה. בהתחלה היא עשתה את החלק שלה במרץ, אך עם הזמן ההתלהבות שלה דעכה. הבית נעשה מבולגן ועמוס בערמות כביסה לא מגוהצת. לתדהמתי, היא אף האשימה אותי שאני לא עוזר לה מספיק. התחושה הזו פגעה בי מאד – קשה היה לי לאזן בין עבודה אינטנסיבית לטיפול בכל הבית. מלכתחילה סיכמנו על שותפות מלאה. קיוויתי שהמצב ישתפר אחרי לידת הילד, כשתהיה בחופשת לידה ותוכל לדאוג לעצמה ולבית. לצערי, המצב רק הדרדר. לפעמים אני חושב שאולי עדיף בלעדיה. בנוסף לבעיות שלנו, המריבות הפכו לחלק בלתי נפרד מהיומיום. למרות הניסיונות שלי להבין את נקודת מבטה ולגלות אמפתיה, אני לא מפסיק להרגיש שהצרכים שלי לא נלקחים בחשבון. אני עובד במשרד ובבית, מתמודד עם כל העומסים וגם דואג למטלות היומיומיות. כל מה שאני רוצה זה לנוח. אני תוהה מה בדיוק מרים עושה במהלך היום בזמן חופשת הלידה, מה מונע ממנה להכין ארוחת ערב או לסדר את החדר. התינוק שלנו בן חודשיים וישן רוב שעות היום – נדמה לי שגם אני הייתי מצליח להספיק כמה מטלות בית בתקופה הזו. אני לא מפסיק לחשוב – אם יהיה לנו עוד ילד, איך נסתדר? אני בעד שוויון ותמיכה הדדית, אבל נדמה שלמרים קשה להבין את הרעיון הזה. אני לא רוצה לפרק את המשפחה, כי אני אוהב מאוד את הילד שלנו. ובכל זאת, אני מרגיש שאני מגיע לקצה גבול הסבלנות. אינני יודע איך אוכל להמשיך ככה. בצד של מי אתם – בסיפור הזה?
00
ארון מבולגן, ערימות בגדים לא מגוהצים, קופסת מרק חמוץ במקרר כל אלו הם הבית שלנו. ניסיתי להעלות בפני אשתי את הנושאים האלו בעדינות, ויצא שבסוף גם הואשמתי.
Life Lessons
ארון מבולגן, ערימות בגדים לא מגוהצים, מרק חמוץ במקרר – זה הבית שלנו. ניסיתי לגשת אל אשתי בעדינות עם השאלות האלו, ובסוף קיבלתי גם האשמות. התאהבתי במריה ממבט ראשון – היופי והקסם שלה שבו אותי מיד. חשבתי שאני בר מזל שיש לידי אישה כל כך חכמה, יפה ונקייה, ולא היססתי להציע לה נישואין. החלטנו לעבור לגור יחד, ומריה מיד הבהירה שהיא לא אוהבת עבודות בית ומעדיפה להתרכז בקריירה ולחלק את המטלות שווה בשווה. זה נשמע לי הוגן והסכמתי, מבלי לדעת מה יקרה בעתיד. בהתחלה חילקנו בינינו את העבודות בבית, ומריה הבטיחה שתסתדר גם בבית וגם בעבודה. סמכתי עליה ולא התעקשתי על דעתי. עברו שישה חודשים ושמתי לב שהדברים לא מתנהלים כמו שתכננו. הקריירה שלה לא התרוממה, היא עבדה במשרה חלקית במשכורת משתנה וחוסר יציבות, ובזמן שאני עבדתי מסביב לשעון, היא בזבזה את שכרה רק על עצמה והתעלמה מהתחייבויות בבית, אבל זכרה היטב שצריך “שוויון”. בהתחלה עוד התלהבה להשתתף, אבל עם הזמן זה דעך. הבית הלך והפך למבולגן, בגדים לא מגוהצים בכל פינה. להפתעתי, היא האשימה אותי – וטענה שאני צריך לעזור לה הרבה יותר. זה פגע בי. היה לי קשה להתמודד עם עבודה אינטנסיבית במשרד ובמקביל גם לתחזק את הבית. מראש קבענו שהאחריות שווה. קיוויתי שהמצב ישתפר אחרי הלידה, שכשמריה תהיה בבית היא תטפל בילדה ותדאג לבית. לצערי זה רק החמיר. לפעמים אני חושב אולי עדיף לי בלעדיה. חוץ מהבעיות האלה, הריבים הפכו לחלק מהשגרה. אני מנסה להבין אותה ולגלות אמפתיה, אבל מרגיש שהצרכים שלי נזנחים. אני עובד קשה גם במשרד וגם בבית, וגם במטלות הבית. כל מה שאני רוצה זה קצת מנוחה. אני מנסה להבין מה מריה עושה ביום כשהיא בחופשת לידה, מה מונע ממנה להכין אוכל או לסדר. התינוקת רק בת חודשיים וישנה רוב היום – נדמה לי שאפשר להספיק המון. אני לא מפסיק לחשוב – איך נסתדר אם יהיה לנו עוד ילד? אני בעד שוויון ותמיכה הדדית, אבל נראה שלמריה קשה להפנים את זה. אני לא רוצה לפרק את המשפחה – אני מאוד אוהב את הילדה שלנו. אבל הגעתי לקצה גבול הסבלנות. אני לא יודע איך להמשיך ככה. מה אתם חושבים – עם מי הצדק בסיפור שלנו?
05
תקשיב, אחי, אני חייב לשתף אותך במה שעובר עליי הבית שלנו נראה לפעמים כמו אחרי פורים: ארון בגדים מבולגן, ערימות של בגדים לא מגוהצים, סיר מרק חמוץ שעומד במקרר
Life Lessons
A las buenas personas también las dejan: La historia de Ana, una mujer de treinta y cinco años en busca de respuestas sobre el amor moderno en España
01
De mi reflejo en el espejo me observaba una mujer hermosa de treinta y cinco años, pero con una tristeza evidente en la mirada. Sigo sin entender qué buscan
Life Lessons
הילדים הטיפשים החליטו לשחק עצמאים – הסתבכו בחובות, איבדו את הדירה ונשארו בלי כלום כשהילדים שלנו התחתנו, אנחנו ההורים משני הצדדים החלטנו לעזור להם עם קניית דירה. אני ובעלי חסכנו כסף, כמו גם החותנים; שמנו את הסכום ביחד והיה מספיק לדירה קטנה. רצינו לקנות להם מיד, אבל הם הכריזו שהם עצמאיים ויקנו דירה בכוחות עצמם. כעבור זמן קצר גילינו שבאמת קנו דירה – אבל דירת 3 חדרים, דרך משכנתא מהבנק. הם אמרו שיוכלו לעמוד בתשלומים בעצמם. אחר כך רצו גם רכב – כי הדירה רחוקה מהעבודה והתחבורה הציבורית לא נוחה. קנו מכונית חדשה מהסוכנות, שוב עם הלוואה. למרות שאמרנו שכדאי לקנות יד שנייה, טענו שהם עצמאיים ויודעים מה טוב להם. אחר כך רצו גם ילד – עדיף ללדת בחו”ל כדי שגם יוכלו לקבל אזרחות זרה. שוב לקחו הלוואה כדי לממן את הלידה וליווי רפואי צמוד. היא ילדה. מיד אחר כך ביקשו לשפץ את חדר התינוק – ושוב לקחו עוד הלוואה. וכל הזמן חזרו: “אנחנו עצמאיים – נשלם לבד!” ואז באה הצרה – החתן פוטר מהעבודה, הבת שלי בחופשת לידה, אין עוד הכנסה. איך משלמים את כל ההלוואות? ביקשו שנמכור את הצימר מחוץ לעיר – לא רצינו, אבל נאלצנו, רק בשביל שלא ייכנסו לפשיטת רגל. גם זה לא הספיק. לבסוף נאלצו למכור את הדירה, ואז גם את הרכב, ועברו לגור אצל ההורים של החתן. היום הם מתלוננים שאין להם כלום משלהם – כמובן שאין, כי לא הקשיבו. ההלוואות עדיין לא סיימו לשלם – ייקח עוד שנים. נשאר רק צער ודמעות.
03
הילדים שלנו חשבו שהם יודעים הכול והחליטו להיות עצמאיים, בסוף נשארו עם חובות ובלי דירה. כשהבת שלנו, יעלי, התחתנה עם בן זוגה, דביר, החלטנו אנחנו, ההורים
Life Lessons
האם אפשר לשכוח? לא מצליחה למחוק מהזיכרון! – פולי, יש לי חדשות… בקיצור, זוכרת את הבת הלא-חוקית שלי, נסטיה? – שאל בעלי בצורה מסתורית וזה כבר הדליק לי נורה אדומה. – מה זאת אומרת, אני אשכח? לא יכולה! ומה קרה? – התיישבתי בציפייה למשהו לא טוב. – אני לא יודע איך לומר… נסטיה מתחננת שניקח אצלנו את הבת שלה, הנכדה שלי – מלמל בעלי. – מאיפה זה נפל עלינו, שוריק? ובעלה של נסטיה? אכל פירות באוויר? – סקרנית ומסוקרנת. – את מבינה, נשאר לה מעט זמן. בעל מעולם לא היה. אמא שלה נישאה לאמריקאי ועברה לארה”ב, ומהריב ביניהן הן לא מדברות. אין קרובים אחרים. אז היא מבקשת… – שוריק לא מסתכל לי בעיניים. – נו, ומה תעשה? איך תחליט? – כבר יודעת מה אני אחליט. – מתייעץ איתך, פולי. מה שתחליטי – זה מה שיהיה – סוף סוף מסתכל אליי ושואל. – וואו, יפה לך. כלומר, אתה חטאת בצעירותך, ופולי, קחי אחריות. לא? – מרתיחה אותי הרכרוכיות של שוריק. – פולי, אנחנו משפחה אחת, צריך להחליט יחד – שוריק לוחץ. – תראה מי נזכר! וכשקפצת למיטה עם אחרת לא התייעצת. הייתי אשתך! – בורחת מהחדר דומעת. …בתיכון יצאתי עם ולרי. ואז הגיע סשה, וכבר שכחתי מכולם. נתן פרחים, ליווה אותי והרטיט את ליבי. אחרי שבוע כבר הוביל אותי למיטה. התאהבתי בלי גבולות. סיימנו תיכון, סשה התגייס, בכיתי ברציף כמו מטורפת. שנה התכתבנו, אח”כ חזר לחופשה. רק רציתי שיהיה שלי. הבטיח חתונה: – פולי, עוד שנה אני איתך, אבל את בשבילי כבר אישה. מילים ששטפו אותי בגלי אהבה… תמיד זה כך – מבט אחד מסשה ואני נמסה. הוא חזר לצבא, ואני ממתינה, מאמינה ומחכה. אחרי חצי שנה מכתב בו מבקש להיפרד – מצא אהבה חדשה. בבטן כבר הרגיש חיים – ילד מסשה. הכנתי חתונה וקיבלתי פרידה. הבא להציל הוא ולרי, והמושיע לא היה סשה. שנים אחרי, כשסשה פתאום שב – העולם התהפך. ולרי פתח את הדלת, והשניים התעמתו בשתיקה. שוב יחד, אבל שוריק – שמו הישראלי של סשה שלי – לעולם לא יאהב את בני כמו אבא אמיתי. אצל נשים לא ידע שובע; בגד בי שוב ושוב, אבל אהבתי חזקה מזה, ביתי איתו. כשמת אמא שלו בגיל ארבע-עשרה – הבנתי שיותר לעולם לא יקבל באמת אהבה. סלחתי לו הכול. פעם רבתי איתו ושילחתי אותו; אז מצא בת זוג חדשה, וממנה נולדה נסטיה, הבת מחוץ לנישואים ששתקנו עליה כל השנים. עד שהוא שב, שקט יותר, מבוגר יותר, החברות נעלמו – והנה נסטיה מתקשרת, מבקשת שנאסוף את בתה אלינה. הדילמה חזרה: איך מספרים לווניה, בננו, שהיא בת של שוריק? קיבלנו את אלינה תחת חסותנו. נסטיה נפטרה, החיים ממשיכים. שוריק דיבר עם ווניה – ווניה אמר: – מה שהיה היה, אני לא שופט. קבלו את הילדה, היא מהמשפחה שלנו. נשימתי השתחררה. יש לנו בן טוב לב. …היום אלינה בת שש-עשרה, אוהבת את סבא שוריק, קוראת לי סבתא וחושבת שאני הדמות הכי קרובה לה. ואני מקבלת את זה באהבה…
026
זוכרת אני? לא יכולה לשכוח! “נועה, תשמעי… בקיצור, את זוכרת את הבת הלא נשואה שלי, מיתר?” בעלי, איתי, דיבר בחידות. זה העיר בי דאגה משונה. “
Life Lessons
הילדים הטיפשים החליטו לשחק אותה עצמאיים – ועכשיו הם שקועים בחובות ונשארו בלי דירה כשהילדים שלנו התחתנו, אנחנו – ההורים משני הצדדים – רצינו לעזור להם עם דירה. היו לנו חסכונות, וגם להורים של החתן/כלה, ושילבנו כוחות בשביל לרכוש להם דירה קטנה. חשבנו לקנות מיד, אבל הילדים התעקשו שהם עצמאיים ורוצים לקנות לבד. כעבור זמן גילינו שקנו דירה משלוש חדרים, בעזרת משכנתא מהבנק. כצפוי – הם היו בטוחים שיוכלו לשלם. אחר כך החליטו שהם חייבים גם רכב, כי הדירה רחוקה מהעבודה ותחבורה ציבורית לא נוחה. קנו רכב חדש מהסוכנות, שוב בהלוואה. אמרנו שאולי עדיף יד שנייה, אבל הם בטוחים בעצמאותם. לאחר מכן החליטו להביא ילד – ואם אפשר, שייוולד בחו”ל כדי לקבל גם אזרחות זרה. שוב לקחו הלוואה בשביל הלידה, שיקרה בתנאים הטובים ביותר. הילד נולד, ואז רצו לשפץ את החדר – שוב לקחו הלוואה. וכל הזמן חזרו: אנחנו עצמאיים, לא צריכים עזרה. ואז פיטרו את החתן, הבת בחופשת לידה – ואין כסף. איך מחזירים את כל ההלוואות? ביקשו שנמכור את חלקת הקרקע מחוץ לעיר, נאלצנו לעשות זאת – וגם זה לא הספיק. לבסוף נאלצו למכור את הדירה והאוטו, ועברו לגור אצל הורי החתן/כלה. עכשיו מתלוננים שאין להם כלום – כי לא הקשיבו לנו. ההלוואות עוד לא נסגרו – כמה שנים טובות לפניהם. רק עצב ודמעות.
01
הילדים שלנו חשבו שיוכלו להסתדר לבד, והגיעו למצב שהם שקועים בחובות ואיבדו את הדירה שלהם. כשהילדים שלנו התחתנו, החלטנו, ההורים משני הצדדים, לעזור להם עם דיור.
Life Lessons
La esperada nieta Doña Natalia Mijáilovna no paraba de llamar insistentemente a su hijo, que se había marchado una vez más a la mar. Pero seguía sin haber señal. — ¡Ay, hijo mío, la que has liado! —exclamó angustiada, suspirando, y volvió a marcar el número de siempre. Llamar o no llamar daba igual: hasta que él no llegase a algún puerto cercano, no habría manera de hablar. Y eso podía tardar. ¡Y justo ahora, con todo lo que está pasando! Natalia Mijáilovna llevaba ya dos noches sin dormir: ¡su hijo había causado un buen enredo! * * * Esta historia, en realidad, comenzó años atrás, cuando Misha ni se planteaba dedicarse a la navegación en rutas lejanas. Su hijo ya era todo un hombre, pero con las mujeres no terminaba de cuajar: ¡todas le parecían que no eran lo suyo! Natalia Mijáilovna veía, con dolor, cómo sus relaciones con chicas bastante guapas y honradas —según su criterio— acababan mal, una tras otra. — ¡Tienes un carácter insufrible! —le reprochaba al hijo—. ¡Nada te viene bien! ¿Quién va a ser la mujer capaz de estar a la altura de tus exigencias? — No entiendo tus reproches, mamá. Tú quieres tener nuera, y te da igual cómo sea como persona. — ¿Y por qué me iba a dar igual? ¡Lo que quiero es que te quiera y que sea una persona decente! El hijo callaba con intención, y eso enfurecía a Natalia Mijáilovna. ¡Como si él supiera más de la vida que ella misma! ¿Quién es más mayor aquí, al fin y al cabo? — ¿Qué tenía de malo Nastia, dime? —le espetaba ella, perdiendo la paciencia. — Ya te lo dije. — Bueno, lo admito… Nastia no es el mejor ejemplo, pero yo no quiero perder esta discusión. Vale, digamos que, como tú dices, no fue honesta contigo. Aun así, no acabo de entenderlo… — ¡Mamá! Creo que no deberíamos hablar tú y yo de esos detalles. Nastia no es la persona con la que quiero pasar la vida. — ¿Y Katia? — Tampoco. — ¿Y Eugenia? Era una buena muchacha. Tranquila, hogareña… Muy simpática, siempre preguntando si podía ayudar con algo en casa, muy apañada, ¿o no? — Tienes razón, mamá. Era encantadora. Pero luego se supo que nunca me quiso. — ¿Y tú a ella? — Puede que tampoco la quisiera. — ¿Y Darina? — ¡Mamá! — ¿Ahora qué? ¡Es que contigo no hay quien acierte! ¡Eres un Don Juan! ¡Podrías sentar cabeza de una vez, formar una familia, tener hijos! — ¡Dejemos este sinsentido! —saltaba Mijaíl y se marchaba. “¡Igualito que su padre, con ese escrúpulo y cabezonería!”, se decía Natalia Mijáilovna, entre molesta y resignada. Pasaba el tiempo, las chicas iban y venían, pero la ilusión de ver a su hijo felizmente casado y poder achuchar a sus nietos seguía sin cumplirse. Y de repente, Misha cambió de profesión; un amigo le invitó a trabajar en barcos y aceptó. Por más que intentó convencerle de lo contrario, no hubo manera. — ¡Pero hijo…! ¿Qué es esto? ¡Tanto dinero no es nada si no te veo! ¡Preferiría que te casaras y tuvieras familia! — ¡Pero eso también hay que mantenerlo! Y cuando tenga hijos ya dejaré la mar. Mientras tanto aprovecho y gano, que ya habrá tiempo para lo demás. Y, la verdad, ganaba bien. Al primer viaje, reformas en casa. Al segundo, cuenta de banco y tarjeta para su madre: — ¡Para que no te falte de nada! — ¡Si a mí no me falta! Lo que no tengo son nietos y el tiempo pasa… ¡Me hago vieja! — ¿Vieja tú? ¡Todavía te quedan años hasta la jubilación! Pero Natalia no necesitaba sus ahorros, tenía su sueldo modesto en la farmacia local, y con eso le bastaba. Así vivieron unos años. Cuando su hijo volvía de los viajes, salía mucho, veía amigos y chicas que ya no presentaba en casa. Cuando Natalia le reprochó esto, la respuesta fue dura: — Es para que luego no te preocupes por si no me caso con ellas. ¡No pienso casarme con ninguna así! Eso la sentó mal, sobre todo por lo de “demasiado confiada”: — ¡Eres demasiado ingenua, mamá! No las conociste de verdad. Ellas sólo fingían ser buenas delante de ti. Le dolió ese comentario. Confiada, o sea, tonta. ¡La llamaba tonta, a su propia madre! Pero una tarde, al ver casualmente a su hijo con una chica, volvió a encenderse la chispa de encontrarle empareja. Se acercó sin disimulo: Mijail, hombre hecho y derecho, se puso colorado. Pero una madre es una madre. A Natalia Mijáilovna, Milena le gustó: alta, delgada, rizada, agradable de trato. Se olvidó enseguida de los enfados con el hijo. “¡A lo mejor es verdad, simplemente no tuvo suerte antes! ¡Menos mal que no se quedó con ninguna de las otras!” pensaba. El romance con Milena duró todas sus vacaciones y, por insistencia de su madre, ella fue varias veces de invitada a casa. Natalia la encontraba culta y simpática. Pero, cuando Mijail se preparó para partir de nuevo, Milena desapareció. — No hablamos más con Milena. Tú tampoco debes hablarle —dijo escueto el hijo antes de marcharse. Natalia no dejó de darle vueltas al asunto, pero no había manera de averiguar nada. * * * Pasó un año. El hijo volvió varias veces, pero jamás quiso hablar de la muchacha. — Pero hijo, ¿qué tenía de malo esta? ¿Qué pasó aquí? —acabó preguntando, desesperada. — ¡Eso es cosa mía! ¡No quiero hablarlo! Y tampoco tienes que tratar con ella. ¡Déjame vivir! Casi se echó a llorar. — ¡Pero Misha, si sólo me preocupo por ti! — ¡No hace falta! —gruñó el hijo—. ¡Te lo repito: ni hables con Milena, y a mí déjame! Se fue otra vez, y Natalia siguió con su rutina, el corazón destrozado. Hasta que, un día trabajando, apareció Milena en la farmacia… con una niña en la silla. — ¡Milena, hija, qué alegría verte! ¡Misha se fue y no me contó nada de ti! — ¿Ah, sí? Pues así quedan las cosas. — Dime, hija, ¿os pasó algo? Que mi hijo tiene carácter, ¿te hizo algo? — Da igual… No tengo resentimiento. Bueno, nos vamos, aún tengo que ir a comprar. — ¡Ven cuando quieras! ¡Aunque sea aquí, mi turno es a turnos! ¡Así charlamos! Milena volvió el próximo turno, otra vez a por potitos de bebé. Poco a poco se sinceró. Milena había quedado embarazada de Mijaíl, pero él le dijo que no quería saber nada, que era marino y no buscaba compromisos… y luego desapareció. — Se fue a navegar, supongo. ¡No pasa nada, estamos muy bien las dos! Natalia casi cayó de rodillas junto al carrito al mirar a la niña: — ¿Cómo? ¡Pero entonces… ¿es mi nieta? — Sí. Se llama Ana. — Anina… *** Natalia ya no encontraba la calma. Averiguó que Milena apenas podía tirar con la niña, sin familia ni trabajo fijo, y no tenía dónde quedarse. Y la sola idea de que su nieta se marchara le partía el alma. — Venid a casa, Milena, tú y Anita. ¡Es mi nieta! Yo os ayudo, encuentras trabajo y además Misha manda dinero sin saber en qué gastarlo. ¡A Anita no le faltará de nada! — ¿Pero qué dirá Misha? — ¿Y a quién hay que pedirle permiso? ¡Esto lo arreglaré, ya lo verás! Y así empezaron a vivir juntas. Natalia se desvivía por la nieta, cuidando de ella y ayudando a Milena, que encontró trabajo. A menudo volvía tarde y agotada. — Todo el día en pie… ¡y con clientes problemáticos! — ¡No te preocupes! Tú descansa, yo baño a Ana y la arropo. Ya se acercaba el regreso de Misha. Natalia le imaginaba rondando la bronca, mientras Milena se angustiaba aún más. — Cuando Misha venga, ¡nos echará, Natalia! ¡Mejor voy buscando piso! — ¿Él? ¡Aquí mando yo! Si vuelve y protesta, ¡ya le diré yo unas cuantas cosas! — Seguro que luego dice que vine por interés… ¡Pero no quiero nada! Sois fantásticos, pero mejor me voy con mis padres, aunque os visitaré. — ¡Ni hablar! ¡La casa es mía y se queda quien quiera! Milena protestó, pero Natalia fue firme: las retuvo a las dos. — Sabes, he decidido: la casa la dejaré para Anita. Así, no hay líos luego. Y como Misha ni siquiera figura como padre… — De verdad, Natalia, no hace falta. Mis padres también tienen piso… — Nada de eso, ¡ya está decidido! Así lo intentaron hacer, pero el notario lo negó: — Su hijo debe aparecer fuera del domicilio antes de dejar a nombre de la niña. Quedaban pocos días para que regresara Misha… Milena empezó a ausentarse mucho de casa. — ¿Dónde te metes tanto? —Natalia estaba inquieta. — Es por el trabajo, quiero que me den un anticipo… El jefe dice que hasta que no acabe una tarea nada de cobrar. — Pero ¿para qué necesitas tanto dinero? ¿Te falta algo? Para entonces Milena ya estaba recogiendo cosas en silencio, y Natalia vio una maleta medio escondida. — ¿Acaso te vas? — Tengo que irme. Cuando vuelva Misha… — ¡No te vas de aquí con mi nieta! —cortó Natalia. Se calmó algo y añadió—: Ya sabes dónde guardo la tarjeta y el PIN. Coge lo que te haga falta, pero no trabajes tanto. Si quieres que Misha te acepte, aprende a ser hogareña. Milena se calló. Misha llegaba en dos días. * * * Al despertar ese día, Natalia fue directa a la habitación de Milena y Anita… pero Milena no estaba, sólo la niña dormía plácidamente. “¿Dónde se habrá ido? ¡Nunca sale tan temprano!” Se puso a preparar la comida para su hijo, animándose sola al imaginar que lo recibiría con su nieta en brazos y forzaría a pedir disculpas a Milena cuando volviera. Por fin, sonó el timbre tan esperado. Entró Mijaíl y se quedó de piedra al ver a su madre con una niña. — Hola, mamá. ¿Quién es esa cría? ¿Qué ha pasado mientras me fui? — ¡Eso deberías saberlo tú! — No entiendo nada —dijo él, quitándose el abrigo. — Cuenta, ¿qué ha sido de ti mientras yo no estaba? — ¿Historias? Aquí tienes la mayor: ¡acabo de encontrar a mi nieta, a Anita! — ¿Qué dices? ¿Tengo hermanos que no conozco? — ¡Deja de hacerte el tonto! Milena me lo contó todo. ¡Me das vergüenza! — ¿Milena? ¡No entiendo! Para empezar, te pedí no hablarle. Segundo, ¿qué pintan Milena y esa criatura? Y Natalia, encendida de rabia, le contó todo de golpe, con reproches. Y Mijail, tras escucharla, gritó: — ¡Mamá, eres…! — ¿Me llamarás tonta otra vez? Llámame lo que quieras, pero yo… — ¡Que no es mi hija, mamá! ¡Milena te engañó! Eres demasiado confiada. Ella sólo quería tu dinero… ¿Qué te ha sacado? — ¡Nada! ¡Eso sí que…! — ¡Mamá! Revisa las cuentas, seguro que se fugó llevándose dinero. — ¡Si sólo salió al trabajo! —insistió Natalia. Discutieron tan largo que acabaron decidiendo esperar a Milena para aclararlo. Esperaron hasta tarde. Mientras tanto, Natalia le relató todo a su hijo. Él le repetía una y otra vez que la habían engañado. — No te creo. Milena es una buena chica… — Lo que es es una buena estafadora. Y tú te lo creíste todo. — ¡Basta! Cuando vuelva, la vas a escuchar y te dará vergüenza. Yo mientras juego con mi nieta. — ¡Que no es tu nieta! Natalia le fulminó con la mirada. — Mira, si quieres, se puede comprobar con una prueba de ADN. — ¡Eso haremos! —dijo ella, orgullosa. La noche llegó, y Milena, nada. Ni al día siguiente. Su móvil, apagado. Natalia la buscó en el supuesto trabajo, pero nunca había una Milena allí. Nadie la reconocía ni en fotos. Natalia llegó a casa, revisó los ahorros: No había ni dinero ni tarjeta. Tampoco quedaban cosas de Milena; sólo las de Anita. Finalmente entendió el engaño. — ¡No puede ser! ¡No pudo abandonar a la niña! — ¡A saber de qué más sería capaz! —gruñó el hijo—. Me avisaron de que era peligrosa… Un amigo dijo que hasta le robó… Al final ni sé si el embarazo era mío. Los amigos ya me advirtieron: Milena iba con todos. — ¡Qué ingenua soy! —lloró Natalia—. ¿Y por qué no me avisaste? — Por no decirte cosas malas de la gente, mamá. — ¿Y ahora qué haré? — ¡A la policía! Menos mal que no pudiste poner el piso a nombre de la cría. Imagínate. Denunciaron, pero Milena se esfumó. Los meses pasaron, ninguna noticia. Como Natalia había sido engañada con la supuesta nieta, la policía le permitió hacerse cargo de la pequeña. El test de ADN confirmó que Mijail no era el padre, pero para entonces los dos se habían encariñado y decidieron criar a Ana como una hija más. Milena jamás apareció, así que un juez privó formalmente a la madre de la patria potestad y Natalia asumió la tutela legal de Anita. Fue un proceso duro y largo, pero todo volvió a la normalidad. Un año después, Mijail regresó de otro viaje… ¡y trajo esposa! — Mira, mamá, te presento a Sonia. Vamos a vivir todos juntos. — ¿Y la niña…? —insinuó Natalia, señalando la habitación. Pero Sonia sonrió con dulzura: — Encantada de conocerte, Natalia. Misha me contó todo, y te admiro mucho. Si me dejas, estaré feliz de ayudar a criar a Anita. — Sí, mamá, esta vez voy a dejar la mar y vamos a adoptar juntos a Anita. ¡Por fin tendré una familia! Natalia Mijáilovna resplandecía de felicidad: — ¡Ay, Dios mío, qué alegría! ¡Pasad, sentaos a la mesa! Os estaba esperando, he preparado de todo. ¡Por fin, una familia! —y se enjugó una lágrima, radiante de emoción.
03
La tan esperada nieta Clementina Fernández no paraba de marcar el número de su hijo, que se había marchado otra vez a navegar. Pero la conexión seguía
© 2026 VesperUm