Life Lessons
כשהוציאו את ואסיק רוגוב מבית החולים, המיילדת אמרה לאמו: “איזה ילד גדול, בטח יהיה גיבור”. אמו לא ענתה, כבר אז הביטה בתינוק כאילו זה לא בנה. ואסיק לא הפך לגיבור – הוא הפך למיותר, כזה שנולד אבל אף אחד לא יודע מה לעשות איתו. “הילד המוזר שלך שוב הבריח את כולם מהחול”, צעקה דודה לובה, הוועד של השכונה. אמו של ואסיק, עייפה ומכבה מבט, רק ענתה: “לא מתאים – אל תסתכלו, הוא לא מפריע לאף אחד”. כך התחיל ואסיק את דרכו. אבל אז פגשה אותו תמרה איליניצ’נה, הפנסיונרית הקשוחה עם הבית המלא ספרים והלב הישר, ופתחה לפניו דלת – ותוך שנים, הילד שנחשב ל”מיותר”, חזר בתור איש עסקים מצליח ובנה בית לאלה שאין להם לאן, לאלה שרק חיכו שמישהו יגיד: “אתה שייך”. זהו סיפורו של ואסיק רוגוב, הילד שתמיד היה מיותר – עד שמצא את מקומו והקים משפחה לכל המיותרים, במקום שבו לומדים שגם מי שאף אחד לא סופר, יכול להיות לגיבור של עצמו ושל אחרים.
04
Когда Машика Левина выносили из родильного отделения, акушерка сказала матери: “Крупный какой. Будет настоящий גיבור.” Мама не ответила.
Life Lessons
הכלב הנאמן שבחר במשפחה חדשה: כיצד רקס, רועה גרמני מזדקן, סירב לשוב לאדוניו שנטשו אותו בקור המקפיא של שכונתנו והפך לבן בית אמיתי אצל זוג גמלאים ברחוב התל אביבי שלנו
04
Собака при виде хозяев опустила голову, но с места не двинулась Все началось во втором месяце, когда по тельавивским дворам закружили первые дожди и песок
Life Lessons
הכלב הרכין ראש כשראה את בעליו, אבל לא זז ממקומו הכול התחיל בדצמבר, כשהשלג כבר כיסה את החצרות והשבילים בשכונתנו. רקס, כלב רועים גרמני מבוגר עם שיער אפור בזנב, הופיע לפתע ליד הכניסה השנייה – כאילו צץ מהאוויר הקר של החורף. “עוד פעם הכלב הזה מייבב מתחת לחלון!”, התעצבן ולדימיר, מזיז את הווילון. “אנה, את לא שומעת?” “אני שומעת, וולודיה”, השיבה בעייפות. איך אפשר שלא לשמוע? היבבות חילחלו עד העצמות. המשפחה הצעירה מדירה 23 – אנדריי וקריסטינה – עברו לפה רק בספטמבר. עם הכלב. רקס היה פוגש אותם בכל ערב בכניסה, קופץ משמחה, מלקק ידיים. נאמן כמו שעון. אבל עם הגל הראשון של הקור משהו השתנה. “אנחנו החלטנו סופית, כלב בדירה קטנה זה סיוט. פרווה בכל מקום, ריח של כלב, והלכלוך. וגם השכנים מתלוננים על נביחות. אם את רוצה, תקחי אותו – כלב גזעי, יש תעודות”, אמרה קריסטינה לחברתה בטלפון במדרגות. כנראה שחברתה סירבה. אנה פטרובנה הבינה זאת כשראתה שרקס כבר לילה רביעי ישן בין הקומות – שוכב על רצפת בטון קרה ורועד מהלחות. “ומה עכשיו?” – ולדימיר אפילו לא רצה לשמוע את קינות אשתו. “גם לנו יש מספיק צרות”. הוא בן 45. מאז התקף הלב בשנה שעברה נהיה עצבני, כועס על כולם – אפילו עליה. “הוא לא כלב רחוב”, לחשה אנה פטרובנה, “יש לו בעלים. הם בדירה 23.” “יש בעלים? שייקחו אותו. אין בעלים? תתקשרי לעירייה שייקחו.” קל לומר. אבל איך מסבירים לכלב שזרקו אותו? שמי שאהב אותם, בגד באמונו? בבוקר לא יכלה להתאפק – ירדה עם חתיכת נקניק ולחם. רקס הרים ראש כבד, הביט בה בהכרת תודה. לא התנפל על האוכל, רק לקח בעדינות. ובערב עשתה צעד נועז. “מה את עושה?!” ולדימיר עמד בפתח, אדום מכעס. “למה הבאת את הכלב הביתה?!” רקס התכווץ בפינה, מבין שהוא סיבת הריב. אוזניים שמוטות, זנב בין הרגליים – כאילו מתנצל על קיומו. “ללילה אחד, וולודיה. קר היום, הוא יקפא בחוץ.” “לילה אחד? ומחר – עוד לילה? ואז עוד פעם? אנה, את סנילית? אנחנו מוציאים את הכסף האחרון על תרופות, ואת מביאה עלוקה!” אנה קלטה את האמת במילותיו. המצב הכספי קשה, הקצבאות זעומות. “מי יקנה אוכל? מי ייקח לוטרינר? לנו אין על מה לחיות!” “וולודיה…”, קולה שקט אך תקיף. “הוא זקן. ברחוב הוא לא ישרוד.” “שימות! מאות כלבים מתים כל יום! את תצילי את כולם?” רקס הזדעזע מהצעקה, השתדל להיעלם. אנה התיישבה איתו על הרצפה, חיבקה. פרוותו עבה אך סבוכה – מזמן לא דאגו לו. “לא את כולם”, מלמלה, “רק אותו.” חמישה ימים חיו כמו על חבית חומר נפץ. ולדימיר טרק דלתות, התעצבן על כל שיערה של כלב בשטיח, תבע “להיפטר מהעלוקה”. רקס הרגיש את מצב רוחו – אכל מעט, לא נכנס כמעט לחדרים, מביט בעיניים מתנצלים. וביום ראשון הגיעו הבעלים. הדפיקה בדלת הייתה נחרצת, תקיפה. “מה את חושבת לעצמך?!” קריסטינה עמדה בפתח במעיל פרווה, ליד אנדריי במעיל פוך. “גנבת לנו את הכלב! זה גניבה!” “גניבה? הוא שכב בין הקומות…” התבלבלה אנה פטרובנה. “זה הכלב שלנו!” קטע אותה אנדריי. “יש לנו תעודות, דרכון! לקחת אותו בלי רשות!” רקס יצא מהמטבח כששמע קולות מוכרים. הזנב התעורר – לשמוח? להסתתר? “קדימה רקס, הביתה!” פקדה קריסטינה. הכלב ניגש, הריח ידה. אך נשאר לעמוד ליד אנה פטרובנה. “מה זה השטויות האלה!” התעצבן אנדריי. “רקס, אליי! מהר!” הכלב הרכין ראש, אך לא זז ממקומו. “סליחה,” פתחה אנה פטרובנה בעדינות, “הוא ישן כל הלילה בקור, בטון… חשבתי…” “אל תחשבי! זה לא הכלב שלך, לא הבעיה שלך! איפה ישן הכלב שלנו – זה עניין שלנו!” התפרצה קריסטינה. “בין הקומות על הבטון?” לא התאפקה אנה פטרובנה. “שיישן במרפסת! הכלב שלנו – נעשה מה שנרצה!” “מה קורה כאן?” נכנס ולדימיר עם עיתון ביד, רק חזר מהעבודה השנייה. “אשתך גנבה לנו את הכלב! שתחזיר מיד, או שנפנה למשטרה!” אנה פטרובנה צנחה פנימה. אלוהים, רק לא הסתבכות עם החוק. ולדימיר ממילא כועס. “אנה, תחזירי את הכלב ותעזבי, אנחנו לא צריכים צרות עם המשטרה.” אבל כשביט בטוח בכלב, משהו התרכך בפניו. רקס עמד ליד אנה והביט תחנונים בו. “תראו תעודות”, אמר ולדימיר לפתע. “מה?” הופתעו הבעלים. “תעודות על הכלב. אילן יוחסין. יש לכם, לא?” אנדריי וקריסטינה החליפו מבטים. “שכחנו בבית.” “תביאו, נדבר”. חתך ולדימיר. “אתם לא נורמליים!” השתולל אנדריי. “זה רקס שלנו!” “אם שלכם – למה הוא קופא בין הקומות?” “לא עניינך!” “ועוד איך ענייני! כשהתעללות בחיה לעיני – זה ענייני.” ולדימיר התקרב, קולו נחוש. “מי מתעלל?!” קריסטינה פערה עיניים מאופרות. “לא מתעללים! אתם בסדר?” “לא? כלב זקן בקור זה לא התעללות?” הוא עוד צעד קדימה. “לא גירשנו – שיפוץ בבית!” מחה אנדריי. “שיפוץ? עברתם לפה לפני שלושה חודשים!” הם גמגמו. הכל היה ברור על פניהם. “זה ענייננו”, גימגמה קריסטינה. “עניינכם לצער חיה?” ולדימיר הרעים. “שמעתם? קחו את הכלב הביתה עכשיו, או אל תחזרו לפה יותר!” אנה פטרובנה נדהמה. זה ולדימיר? הוא בעצמו דרש לגרש את הכלב! “וולודיה, מה קרה?” “שקט!” קטע את אשתו, נועץ עיניים באורחים. “אז מה – לוקחים או לא?” “בוודאי שלוקחים!” ניסתה קריסטינה טון תקיף. “רקס, הביתה!” הכלב הרים ראש, הביט, ונשכב. כאילו אמר: “אני לא הולך”. “רקס!” נבח אנדריי. “קום!” הכלב לא זז. “מה עשיתם? הרסתם אותו נגדנו!” נשבר קולה של קריסטינה. “לא הרסנו, הוא בוחר לבד”, ענתה אנה פטרובנה. “מה בוחר? זה רק כלב!” “כלב, שכבר לא מכיר בכם”, אמר ולדימיר בקור. “יודעים למה? כלב לא סולח בגידה.” “מה אתם יודעים עלינו?” צווחה קריסטינה. “אהבנו אותו, האכלנו!” “ואז זרקתם כמו אשפה מיותרת!” ולדימיר רתח. “תחליטו: לקחת לדירה ולהתנהג כמו שצריך – או לעוף ומעכשיו הכלב פה.” “אין לך זכות!” מחה אנדריי. “יש לי זכות לקרוא למשטרה!” שלף ולדימיר נייד. “אתה מגזים!” “תבדקו אותי!” רקס שכב, נושם בכבדות. אנה פטרובנה לצד בעלה, לא מאמינה לשינוי. “אנחנו נחשוב”, אמר אנדריי. “יש לכם זמן עד מחר בערב. לא – רקס נשאר פה.” “אין לך זכות!” “אבל לכם לא הייתה זכות לזרוק אותו!” הרעים ולדימיר – הקול הדהד במדרגות. שכנים הציצו מהדירות. “מה קורה?” דאגה דודה עליזה מהקומה החמישית. “הנה, האנשים האלה השאירו את הכלב במסדרון – בקור”, הצביע ולדימיר. “אני ראיתי! הכלב רעד מקור”, אישר השכן משה. גם משפחת כהן הצטרפה. התאספו כולם, כאילו בית משפט שכונתי. “בושה! לקחת חיה – תתנהגו באחריות!” נענע משה בראש. “האוגר שלי חי טוב יותר!” הוסיפה שכנתי רבקה. בעלי הכלב נתקעו במעגל מבטי אשמה. קריסטינה בכתה, אנדריי הביט עוין בכולם. “די!” פסק ולדימיר. “תחליטו – עכשיו: או הביתה לכלב, או הוא נשאר פה ואתם – לא חוזרים!” “נסגור משפט…” בכתה קריסטינה. “תנסו! תסבירו לשופט חודשיים במסדרון!” קולות הסכמה מכל עבר. פתאום קרא אנדריי: “קחו את הכלב! לא רוצים אותו יותר.” ויצאו. טרקו את דלת הכניסה, החלונות רעדו. רקס הרים ראש, הביט בדלת וייבב. השכנים התפזרו, מדברים על מה שראו. נשארו רק בעל ואישה, והכלב ששייך רשמית אליהם. רקס ניגש בזהירות אל ולדימיר, נשען בראשו עליו. “נו, חבר, נשאר איתנו?” הזנב חזר לזוז באיטיות. כן, הוא נשאר. “וולודיה,” לחשה אנה פטרובנה. “היית נגד…” “עכשיו כבר לא”, ניגב מכנסיו. “הבנתי משהו. כשראיתי איך מתנהגים אליו.” “מה הבנת?” שקע במחשבות, התיישב בכורסה; רקס מיד התכרבל לידו. “הבנתי שאנחנו כמעט כמותם. גרים יחד, אבל כל אחד לעצמו. אני עם הכאבים שלי, את עם הדאגות שלך. כמו זרים. ופתאום חשבתי – מה אם גם אותנו מישהו יזרוק ככה? מיותרי ערך? נהיה לבד… מפחיד, אנה. מפחיד מאד”. היא התיישבה לצדו. “מה, משאירים?” לחשה. “משאירים”, חייך לראשונה חודשים. “נהיה משפחה אמיתית, נכון רקס?” הכלב ליקק אותו והניח ראש על ברכיו. שבוע אחר כך כולם התפלאו: ולדימיר מהדירה השנייה יוצא כל בוקר לטיול עם כלב – שמח, כאילו מחק עשר שנים. והמשפחה הצעירה? שמעו שעברו דירה – בשקט, בלי הסברים. אולי התביישו. חבל עליהם. רקס בטח היה סולח.
04
Все началось в декабре, когда тельавивская зима выдавила очередной ливень, а лужи на тротуарах превратились в мини-озера, отражающие рекламные вывески.
Life Lessons
Mi hijo buscó durante años a la mujer adecuada para casarse, pero nunca cuestioné sus decisiones. Finalmente, cuando cumplió 30 años, conoció a Agata, quien parecía perfecta para él. Casi a diario escuchaba lo maravillosa y guapa que era. Mi hijo estaba plenamente enamorado y yo también sentía simpatía por Agata. Con entusiasmo, él nos contaba a mí y a sus amigos todas sus virtudes; le parecía la mujer ideal y no dudó en casarse con ella enseguida. Como madre cariñosa, por supuesto apoyé su elección. Organizar la boda fue toda una aventura, pero mis amistades me ayudaron muchísimo. Los padres de la novia fueron encantadores y, desde el principio, conectamos muy bien. Al principio todo era idílico, pero con el tiempo la situación cambió. Su matrimonio comenzó a resquebrajarse y las discusiones se hicieron frecuentes. Sabía que era solo su primer año casados y que todo podía mejorar, pero me preocupaba porque deseaba verles felices y unidos. Aquel día me llevé un gran disgusto. Tarde por la noche, mi hijo llegó a casa con sus cosas. Me dijo que no tenía dónde quedarse porque su mujer lo había echado de casa. Pasó varios días conmigo y Agata no apareció ni una sola vez para arreglar la situación. Esto se repitió varias veces. Cuando mi nuera me anunció que estaba embarazada, decidí sentarme a hablar con ellos. Quería darles algunos consejos para evitar futuros malentendidos. Sin embargo, acabé empeorando la situación. Sus conflictos se hicieron aún más frecuentes y mi hijo empezó a quedarse en mi casa más a menudo. Veía que lo pasaba muy mal, era una sombra de sí mismo, y en sus ojos se reflejaba la decepción. No podía soportar ver a mi hijo atrapado en una relación así, así que le aconsejé que reflexionara si realmente valía la pena seguir en ese matrimonio. Podría ser un gran padre aunque viviese separado. Al poco tiempo, él mismo solicitó el divorcio. Poco después, Agata vino a pedirme ayuda. Me rogó que convenciera a mi hijo de retirar la demanda de divorcio, pues no quería romper la familia. Ya le había aconsejado antes que cuidase a los suyos. Al final, cuando empecé a involucrarme más, empezó a acusarme incluso delante de otros de entrometerme. Ahora dudo si hice bien presionando a mi hijo para que se divorciara. Su mujer no me soporta, y él cada vez se distancia más de mí. ¿Y si aún se aman? Vivir separados no es bueno, pero seguir juntos tampoco parece la solución ideal.
04
Diario personal, Madrid, 16 de abril de 2024 Qué vueltas me da la cabeza estos días. Mi hijo llevaba mucho tiempo buscando una mujer adecuada con la que
Life Lessons
הכלב השפיל מבט כשראה את בעליו, אך נותר במקומו – וכך התחילה הדרמה שלנו בדצמבר, כששכבת שלג עבה כיסתה את רחובות השכונה שלנו. רקס, רועה גרמני גדול עם שיער מלבין על הלוע, הופיע פתאום ליד הכניסה השנייה – כמו שצמח מתוך האוויר החורפי. קולות קשים מהדירה, שכנים שמאבדים סבלנות, סערות משפחתיות, המאבק להציל כלב מהרחוב ומאבק על חמלה לבעלי חיים – עד לרגע בו הגיעו הבעלים לדרוש את הכלב בחזרה, אך למול הבחירה – הוא נשאר אצל אלו שבאמת פתאום הפכו למשפחה.
014
הכלב, כשראה את בעליו, השפיל את ראשו אבל לא זז. הכול התחיל בדצמבר, כשעל כל הרחובות והגנים ברמת גן כבר נפרש שטיח עבה של גשם ובוץ חורפי. דובי, כלב זקן מגזע
Life Lessons
Mi segundo marido resultó ser un hombre extraordinario, que no escatimó en gastos para que mi hijo y yo tuviésemos de todo
05
Querido diario, A veces pienso en lo mucho que ha cambiado la vida y los valores con el paso de los años aquí en Madrid. Antes, parecía que una debía casarse
Life Lessons
פיית הרחמים כבר בכיתה ו’ היה ברור שליזה בוגצ’ב תהפוך לרופאה מעולה. אז ילד מהשכונה נפל מהנדנדה ושבר בצורה קשה את הברך והראש. הסצנה לא התאימה לבעלי לב חלש, אך ליזה בת ה-12 כלל לא איבדה עשתונות. “יענקה, תביאי מים, תחבושת וחומר חיטוי!” פנתה לחברתה שגרה ממול, וזו רצה בלי לשאול שאלות. כשהגיעה אמא של הילד, טניה, ראתה שליזה כבר חיטאה, ניקתה וחבשה אותו – מהר ובמקצועיות. כשהתברר מי טיפל בילד, לא היה גבול להפתעתה: “את תהיי רופאה, לא סתם, אלא מצוינת. כל הכבוד – לא התבלבלת אפילו לרגע. יש רופאים שממנו לא מקבלים עזרה איכותית, והנה – ילדה קטנה.” בטיולים שליזה יצאה אליהם היא הייתה שווה זהב – מי שרצה להיפצע רצה שעזרה ראשונה תבוא ממנה. בהמשך הגיעו הלימודים בפקולטה לרפואה באוניברסיטה, הסטאז’, ההתמחות, וקורסי העשרה מקצועיים. יום אחד, בתור רופאה ראשית, התבקשה למלא את מקומה של מנהלת מחלקת הדיאגנוסטיקה התפקודית. אין מה לומר – יעל (עכשיו כבר טיכונובה), זכתה להערכה רבה בבית החולים. הצוות היה נהדר, מלבד ראש הצוות הרפואי – ולדימיר יורייביץ’, איש זקן, חמוץ וקפדן, שידוע באנרגיות השליליות שלו. הוא הערים קשיים, חיפש ויכוחים, והיה די ערפד רגשי. ליזה ניסתה לא להיגרר לפרובוקציות, אבל זה עלה לה במאמץ רב. הדבר היחיד שניחם את ליזה היה שרק פעם בשבוע היא פגשה אותו, בוועדת הרופאים שבחנה מצבים רפואיים חדשים. גם המפגשים המעטים לא עברו בנעימים – ולדימיר נהג לזלזל בה ולעקוץ אותה, בעיקר בפני חולים ומנהלים. “מפלצת בלתי נסבלת,” סיפרה לבעלה, ואלרי, בארוחת הערב. “בטוחה שתצליחי להסתדר איתו בסוף – את הרי דיפלומטית,” ענה בחיוך. “וואלה, אמא, יום אחד תוותרי על הרפואה ותהיי דיפלומטית. גם משלמים שם יותר!” צחק בנה מקסים. “בסדר, נשקול את זה,” ענתה ליזה בדרכם ההומוריסטית הרגילה. אבל בסתר ליבה ליזה ידעה – היא אנושית, לא רובוט. יום אחד תישבר, ואז – זה יקרה מסיבה ממש טובה. וכך בדיוק היה: ב”השתלת מחלקה” בהשתתפותה, טופלה חולה קשישה, ורק כשניסתה לעלות תקווה עבור החולה, ולדימיר פלט בפניה, “עם מחלה במצב כזה? אף רופא לא ייתן לך סיכוי! ולמה לא באת קודם?” החולה התמלאה דמעות. ליזה התביישה, הרי ידעה כמה קשה היה לשכנע את האישה להתחיל טיפול. עכשיו כל מה שבנתה נהרס בשנייה אחת… בסוף, כשלא יכלה לשאת יותר, אמרה לולדימיר: “לפעמים, התקווה היא התפקיד הכי חשוב שלנו.” התדהמה הייתה מוחלטת, אבל כך ננטעה בלב היא עקרון חדש: מקצועיות עם חמלה. גם ולדימיר השתנה. יום לאחר מכן הביא עצבנית בקבוק טיפות הרגעה לליזה והתנצל. “אני מצטער… אולי את צודקת.” ומאז – מערכת היחסים בינו ובין ליזה הפכה חמה. ליזה לא מזדהה עם ריכולים וקלישאות. בהמשך התברר ולדימיר מאוהב בחולה הישנה, ורוצה להנשא לה. החברות הרופאות חגגו לכבודו, תהו מי תשנה אותו כך, וסוף סוף התגלה הסוד: ולדימיר מתחתן עם המלכה שבה הצילה ליזה. ליזה – פיית הרחמים – לימדה את כולם את הכוח שבתקווה, בכבוד עצמי ונשיות עדינה בבית החולים הגדול של תל אביב.
025
הפֵּיָה כבר בכיתה ו’ היה ברור לאסנת לוי שיום אחד עוד נהיה גאים בהדוקטור אסנת. זה קרה כשאיתן, הבן של השכנים, עף מהנדנדה וחטף ברך פתוחה וחתך בראש שאפילו
Life Lessons
הפיה בלבן: כבר בכיתה ו’ היה ברור שליסה בוגצ’בה תהיה רופאה מצוינת – מהסיוע לילד השכנים הפצוע ועד המחלקה בבית החולים, דרך הלימודים, חילוקי הדעות עם סגן המנהל האנרגטי סטפנוב, התמיכה בנשים בצוות, וכל הדרך לשינוי בלבבות – כולל חתונה מפתיעה שהפכה לסמל של תקווה, חמלה וניצחון הדיפלומטיות על הציניות, ממש כאן – במחלקה הפנימית של בית החולים בירושלים
04
הפיה כבר בכיתה ו’ היה ברור שדקלה בן-נון תהפוך לרופאה מצוינת. אז ילד מהשכונה נפל מהנדנדה וחבלותיו בברך ובראש היו מחזה לא פשוט. אבל דקלה בת ה-12 לא
Life Lessons
הפיה בלבן: איך ליזה בן-דוד כבר מכיתה ו’ היתה רופאה בנשמה, איחתה פצועים בשכונה, צלחה את מסלול הרפואה הקשה בישראל, הפכה לאהובת הצוות – ולימדה גם את המנהל הוותיק ביותר בבית החולים מהי חמלה אמיתית, עד שהקשוח מכולם גילה את סוד האושר ומצא אהבה מאוחרת במפתיע
017
כבר בכיתה ו היה ברור שכלילה בר-לב תהפוך לרופאה נהדרת. פעם, ילד מהשכונה נפל מהנדנדה ופתח את הברך והראש. המראה לא היה בשביל לב חלש, אבל כלילה, בת 12, לא נבהלה לרגע.
Life Lessons
Una semana antes del 8 de marzo apenas logré salir corriendo de la sala del juzgado. Las lágrimas me cegaban. En mi cabeza solo resonaba una frase: “ya no sois marido y mujer”. ¿Por qué me hizo esto? ¿Qué he hecho yo para merecer semejante castigo?
01
A una semana del 8 de marzo apenas logro salir corriendo del juzgado. Las lágrimas me nublan la vista. Solo una frase no deja de resonar en mi mente: ya
© 2026 VesperUm