Life Lessons
Mermelada de diente de león Ha terminado el invierno nevado; este año no hubo grandes heladas, ha sido un invierno suave y blanco. Aun así, ya cansa, y apetece ver hojas verdes, flores de colores y, por supuesto, guardar la ropa de abrigo. Ha llegado la primavera a una pequeña ciudad de provincia. Taísia adora esta estación, espera siempre el despertar de la naturaleza… y al fin ha llegado. Mirando desde su ventana en el tercer piso, pensaba: —Con los primeros días cálidos de primavera, parece que la ciudad se despierta tras un largo sueño invernal. Incluso los coches rugen de otro modo y el mercado bulle con vida. La gente sale con chaquetas de colores, abrigos, yendo de aquí para allá; por las mañanas, los pájaros nos despiertan antes que el despertador. Es agradable la primavera, pero el verano es aún mejor… Taísia lleva mucho tiempo viviendo en este edificio de cinco plantas; ahora comparte el piso con su nieta Varya, que estudia cuarto de Primaria. Sus padres se fueron a trabajar a África con un contrato —ambos médicos— y dejaron a su hija con la abuela. —Mamá, te confiamos a nuestra Varinka, no vamos a llevárnosla tan lejos; sabemos que cuidarás bien de tu nieta, la favorita —le decía la hija de Taísia. —Claro que sí, no faltaba más. Será más divertido, y ¿qué voy a hacer en la jubilación? Marchaos, que aquí nos las apañamos con Varita —respondía la madre. —¡Hurra, abuela! ¡Qué bien vamos a vivir! Iremos al parque muchas veces; mis padres nunca tienen tiempo para mí —celebraba la nieta. Tras el desayuno y con Varya camino al colegio, Taísia se ocupaba de las tareas del hogar hasta que el tiempo pasó volando. —Iré al supermercado para comprarle alguna chuche; se lo prometí si sacaba buenas notas —pensó, preparando la bolsa para salir. Salió del portal y ya en el banco se habían instalado dos vecinas, sus inseparables compañeras de tertulia, con sus cojines para no pasar frío. Semenovna, una mujer de edad indefinida —¿setenta, ochenta?— vive sola en el primero; nunca revela su edad. Valentina, también viuda, con sus setenta y cinco años, muy leída, siempre alegre y risueña, es la contraparte de Semenovna, que suele estar enfurruñada. En cuanto sale el sol y se va la nieve, ese banco nunca está libre. Semenovna y Valentina son las habituales: desde la mañana hasta la noche charlan, salvo cuando van a casa a comer. Lo saben todo sobre todos, ¡ni una mosca pasa desapercibida! Taísia a veces se une, comentan novedades, revistas, alguna serie de la tele; Semenovna habla mucho de su tensión. —¡Buenos días, vecinas! —saludó Taísia—. Ya en el puesto de guardia… —Buenos días, Taísa, ya ves, aquí aguantando. Vas de compras, ¿no?—le preguntó Semenovna, mirando la bolsa. —Justo. Aprovecho antes de que vuelva mi Varyushka; le prometí algo dulce por las notas. —Se despidió y se fue. El día transcurrió como cualquier otro; recogió a Varya del colegio, comieron; la niña se puso con los deberes y Taísia dedicó su tiempo a otras cosas antes de ver un rato la tele. —Abuela, ¡me voy a danza! —oyó que le decía la pequeña. Varya, ya con la mochila y el móvil en la mano, lleva seis años bailando, disfruta mucho en actuaciones, y Taísia está orgullosa de su guapa nieta. —Vale, Varyita, ve —le contestó con cariño y la acompañó a la puerta. Sentada en el banco atrapando la tarde, Taísia esperaba a su nieta. —¿Aburrida? —se acercó el vecino del segundo, don Egor Illich. —¿Cómo aburrirse en estos días? Sol, primavera, el día es una maravilla —respondió Taísia. —Sí, el sol calienta, los pájaros cantan, el campo reverdece, y todo está amarillo por las flores de tussilago. Parecen pequeños soles —comentó el vecino, y Taísia asintió. Justo entonces Varya apareció de improviso y se lanzó al cuello de la abuela gritando: —¡Guau, guau! —¡Menuda trasto! —rio Taísia—. Así una se muere del susto. —¡No anticipes tragedias! —rió Egor Illich y la tocó en el hombro. —Vamos, revoltosa, te he rallado zanahoria con azúcar y tengo tus croquetas favoritas. Debes estar cansada de la danza —la llamó la abuela con mimo. El vecino se levantó tras ellas. —¿Y eso que os vais tan pronto? —se sorprendió Taísia. —¡Me has dado antojo de croquetas al hablar! Voy a picar algo en casa. Luego salgamos de nuevo, igual paseamos —propuso Egor Illich. —No prometo nada, hay tareas, pero ya veremos… Aun así, Taísia salió más tarde al banco. Se despidió del vecino y, sonriendo para sí, entró en casa con Varya; él fue tras ellas. —Abuela, Egor Illich está cortejándote —rió Varya al entrar. —¡Anda ya! —protestó Taísia. —Mira cómo te mira, te lo digo en serio. Si Marik, el de mi clase, me mirase así, todas en el cole se pondrían celosas. —Venga, siéntate a la mesa. Ya veremos a tu Marik —sonreía la abuela. En la tarde, Taísia salió otra vez al banco, donde la esperaba Egor Illich; las habituales ya se habían ido. —Semenovna y Valentina se han marchado a cenar —dijo contento el vecino. Desde esa tarde comenzaron a encontrarse a menudo, paseando por el parque que tienen cruzando la calle, leyendo juntos revistas, comentando recetas y compartiendo historias. Egor Illich ha tenido una vida difícil: tuvo esposa, hija y nieto, pero quedó viudo joven y crió solo a su hija, como pudo. Trabajaba en dos sitios para que Vera, la hija, no le faltara nada; no tenía apenas tiempo para ella, pues cuando volvía a casa ella ya dormía. La hija creció, se casó, se fue a otra ciudad y tuvo un hijo. Volvió algunas veces, pero las visitas prontamente cesaron; tampoco mostraba mucha alegría familiar, educando sola a su hijo tras divorciarse. —Taísa, mi hija va a venir en dos días. Me llamó hoy. ¿Por qué será? Años sin vernos —confesó Egor Illich, que ya se había hecho íntimo con Taísia, hablaban de todo. —Quizá añora tu compañía, en edad nos vuelve más necesario tener cerca a los nuestros —sugirió ella. —No sé, no me fio… Vera llegó. Seguía igual de dura, fría y distante. Egor Illich presentía una conversación importante, que no tardó en producirse. —Papá, en realidad vengo por algo. Vende el piso y vente conmigo. Vivirás con el nieto, te divertirás más —apremió la hija, con tono resuelto y seguro. Pero Egor Illich sentía que esa exigencia le descolocaba, no quería mudarse a una ciudad nueva, bajo la vigilancia de una hija poco afectuosa. Rechazó la propuesta alegando que prefería estar solo. Vera no se quedó quieta. Supo de la amistad de su padre con Taísia y acudió a visitarla. Se saludaron cortésmente; en la cocina, la anfitriona sirvió té, caramelos y mermelada. —Te escucho, Vera —le dijo amablemente. —Veo que eres muy amiga de mi padre —empezó Vera—. ¿Por qué no le convences para que venda el piso? ¿Para qué quiere tantos metros solo? ¿No puede pensar en los demás? —terminó con brusquedad. Taísia se sorprendió por el descaro y la frialdad, y se negó a colaborar. Vera estalló en gritos, desencajada de rabia: —Ah… Ya veo, seguro que tú quieres quedarte el piso. Has pescado a un viejo y quieres organizar el ajuar para tu nieta… Os ponéis melosos en el banco, paseáis por ahí, habláis de las propiedades de los dientes de león. Dos abuelos de cuento, ¿y qué? ¿No habréis pedido cita ya en el registro civil? Te lo advierto: no te saldrá, mientras yo viva —y de repente, tuteando—, no te saldrá, vieja chismosa —dijo chillando y se marchó dando un portazo. Taísia se sintió incómoda, temiendo que los vecinos hubieran escuchado. Poco después, Vera se fue del pueblo. Taísia empezó a evitar a Egor Illich, esquivándolo si lo veía, apurándose a entrar en casa. …y tomaba té con mermelada de diente de león Pero aunque una se esconda, la vida pone las cosas en su sitio. Un día, al volver de la compra, Taísia encontró a Egor Illich esperando en el portal, con un ramo de dientes de león, trenzando ya una corona con ellos. —Taísia, no te escapes —le dijo—, siéntate conmigo un momento. Perdona por mi hija. Sé que fue a verte y te soltó de todo. Hablé con ella seriamente, ayudo a mi nieto y seguiré haciéndolo. Pero ella… bueno, se fue diciendo que no tenía ya padre. Yo… —se calló y le tendió el anillo de flores—. Toma. Además, he preparado mermelada de diente de león, es muy sana y riquísima, tienes que probarla. También queda genial en ensalada —sonreía el vecino. Después de aquella conversación sobre las virtudes de los dientes de león, prepararon juntos una ensalada. Y Taísia acompañó luego el té con mermelada de diente de león, y le encantó. Esa tarde volvieron al parque: —Tengo el último número de nuestra revista favorita —anunció Egor Illich—, lo leemos en el banco bajo la vieja tilia. Taísia se sentó junto a él, reían y charlaban, olvidados del mundo. Se sentían bien juntos. Gracias por leer, suscribirte y apoyarme. ¡Mucha suerte y felicidad en la vida!
00
Mermelada de diente de león Por fin terminó el invierno. No fue especialmente frío este año: nevado, sí, pero suave. Sin embargo, ya estaba cansada y deseando
Life Lessons
No quería, pero lo hice: La historia de Vasilisa, una joven de Castilla marcada por las decisiones, el miedo y el amor, que tras perder a su prometido y verse amenazada por criminales por una deuda ajena, se ve empujada a cometer un robo en la casa de una vecina; una acción que cambiará el rumbo de su vida en el pequeño pueblo, donde la llegada de un nuevo guardia civil y los secretos de la oficina de correos la llevarán a enfrentarse a su pasado y encontrar una nueva esperanza entre juicios, cotilleos y redención.
00
No quería hacerlo, pero lo hizo Alicia nunca había aprendido a fumar de verdad, aunque, convencida por dentro, creía que el tabaco la ayudaba a calmar los nervios.
Life Lessons
El silencio de Nochevieja
01
Silencio de Nochevieja Noviembre se presentó gris, húmedo y, como manda la tradición, absolutamente tedioso. Los días se arrastraban, pesados y sosos
Life Lessons
Mi esposo invitó a su exmujer por los niños y yo me fui a celebrar a un hotel
03
¿Dónde vas a poner ese jarrón? Te dije que lo guardaras en el armario, no pega nada con el resto de la vajilla dijo Marina, esforzándose por mantener la
Life Lessons
האמת שחונקת את הלב תוך כדי שתולה כביסה בגינה, שמעה טטיאנה את בכי השכנה הקטנה סוניה, ילדה בת שמונה שנראית חלשה, קטנה מגילה. “סוניה, שוב פגעו בך? בואי אליי,” אמרה טטיאנה וחיבקה אותה. סוניה סיפרה שאמא גירשה אותה מהבית כי הייתה עסוקה בחגיגות עם דודי קולה. טטיאנה הכניסה את הילדה לביתה המקבל, הלבבי, שם הילדים ליזה ומשה תמיד מרגישים בטוחים ואהובים. בבית של סוניה, אמא שלה, אנה, הייתה קשה, הייתה מאלצת אותה לעבוד בבית, לנקות ולסחוב מים, לא נתנה לה אף רגע של רוגע. מאז שנולדה בלי אבא, לא אהבה אותה והייתה מרירה, במיוחד אחרי מותה של סבתא שדאגה לסוניה. אנה עבדה בניקיון באוטובוסים, שם פגשה את ניקולאי הגרוש, שהפך להצלה שלה והתיישב בבית. מהר מאוד הביטול כלפי הבת רק החמיר; כל תשומת הלב הועברה לניקולאי, והתעלמות גמורה מהילדה. שכנים, ובהם טטיאנה, לא היו אדישים, ניסו להגן על סוניה, אבל אנה שלחה שמועות שטטיאנה רק מקנאת. סוניה ברחה לא פעם מהבית לפינה אצל השכנה, גדלה שקטה ומובסת. למרות הקושי, למדה היטב וסיימה תשע שנות לימוד בהצטיינות. כשחשפה בפני אמה רצונה ללמוד בסיעוד בעיר, זו דרשה שתצא לעבוד, לא נתנה לה לחלום. טטיאנה עשתה צעד והתייצבה מול אנה בישירות נדירה, גרמה לה להסכים לבסוף להמשך הלימודים של סוניה. סוניה שגשגה בבית הספר, אבל בביקוריה בבית חשה זרה. אמא הייתה מרוכזת באכזבותיה ובחברות חדשה של ניקולאי, שלא הסתיר את רצונו באבהות אמיתית, ודיבר על חסרונה של אהבה אימהית לביתו. סוניה גדלה, סיימה לימודי סיעוד, עבדה בבית חולים ונפרדה מהעבר הקשה. את האהבה שנתנה טטיאנה – על החום, התמיכה וההגנה – היא נשאה בליבה, וידעה למי באמת חבה את הצלחתה. גם כשהצליחה והייתה עצמאית, ובנתה משפחה של רוך עם אולג, הרופא שהתאהב בה, שמרה על קשר עם טטיאנה. אנה נותרה בודדה, מתה בבית בגפה, וסוניה הגיעה לקבורה. הבית נמכר, הקשרים והמועקה נחתכו סופית. לפעמים, גם כשנחנקים מהאמת, צריך לקבל את מי שלא היה – ולזכור מי כן היה.
0102
אמת, שאוחזת בבטן תולה בגדים רטובים על חבל בגינה, יעל שמעה קולות בכי מאחור הגדר. היא הציצה וראתה שם את נגה ילדה בת שמונה מהבית ממול. למרות שהיא כבר בכיתה ב’
Life Lessons
נשים מאושרות תמיד נראות מצוין: הסיפור של לילה שננטשה בגיל ארבעים, מצאה את עצמה מחדש עם עזרה של חברה ותיקנה, עברה מהפך מדהים – וכשפגשה את בעלה לשעבר עם בן זוג חדש, הבינה שסוף סוף התחילה לחיות באמת
078
נשים מאושרות תמיד נראות נפלא יומן כ”א בתשרי תשפ”ד הרבה זמן הרגשתי שנפלה עליי עננה כבדה מאז הבגידה של בעלי. ארבעים שנות חיים, והנה אני לבד.
Life Lessons
אתה האושר שלי? בתור התחלה, להתחתן בכלל לא היה בתוכניות שלי. אם לא החיזורים העקשניים של בעלי לעתיד, עד היום הייתי עפה חופשייה כמו ציפור. ארטיום, כמו פרפר משתגע, ריחף סביבי וטיפל בי בכל פרט קטן, עד שבסוף נכנעתי – והתחתנו. ארטיום הפך מיד לאיש בית, קרוב ומשפחתי, ממש כמו נעלי בית נוחות. כעבור שנה נולד לנו הבן, סביאטוסלב. העבודה של בעלי הייתה בעיר אחרת, והוא היה מגיע הביתה פעם בשבוע עם מתנות טעימות. יום אחד, כשכיבסתי את בגדי ארטיום, מצאתי בכיסיו פתק – רשימת ציוד לבית הספר, ובסופה כתב הבן: “אבא, תחזור מהר”. ואז הבנתי – בעלי שלי חי חיים כפולים! לא עשיתי סצנות, פשוט לקחתי את הבן (שהיה רק בן שלוש) ונסענו לאמא שלי, שנתנה לנו חדר עד שנשלים. ופיתחתי מחשבת נקמה. נזכרתי ברומקה, חבר מהתיכון שתמיד חיזר אחרי. התקשרתי אליו, התאהבתי קצת, וכך הרומן הלא צפוי שלי החזיק חצי שנה. ארטיום המשיך לשלם מזונות בסבלנות, וכעת השתכן אצל יקטרינה יבסייבה ובתה, שנקשרה אליו כאב. הם עברו לגור בדירתו, היא סרגה לו גרביים וסוודרים, חתכה סלטים – ואני, בגאוותי, נשארתי להוקיע אותו עליה כל החיים. אבל בפגישה מקרית עם ארטיום, בזמן שדנו בגירושים, הציפו את שנינו זיכרונות מתוקים, והוא התוודה על אהבתו וביקש סליחה. המשכנו יחד. לא סיפרתי לו כלום על רומקה. קאטיה עזבה מיד עם בתה. חלפו שבע שנים מאושרות, ואז ארטיום נפצע בתאונת דרכים ונזקק לשיקום ארוך. הוא נשבר ונפל לאלכוהול, התרחק מאיתנו. בעבודה מצאתי נחמה בפאבל, שהיה נשוי ואב לעתיד, והתקרבתי אליו בלי תכנון. בילינו יחד, וברגע שאשתו ילדה – הוא התרחק ואני שחררתי אותו ברוגע. פאבל היה פלסטר זמני לכאב שלי, ושמתי לזה סוף בלי לדרוש כלום. ארטיום המשיך לשקוע באלכוהול. כעבור חמש שנים שוב פגשתי את פאבל, שהציע לי נישואים – זה היה כבר מגוחך. ארטיום התפקח, נסע לעבוד בצ’כיה, ואני שמרתי על הבית והמשפחה. ארטיום חזר לארץ, שיפצנו את הבית, קנינו מכשירי חשמל, והוא סוף סוף תיקן את רכבו. והכל נראה מושלם – עד שנפל שוב לאלכוהול. התחלתי לחפש אותו ברחובות, גוררת הביתה גבר שבור ישן על ספסלים, לפעמים. יום אביב אחד עמדתי עצובה בתחנת אוטובוס, כשפתאום ניגש אליי גבר מרשים בשם איגור, והציע לי עזרה לצרותיי. אחרי התלבטויות, התמסרתי לו. איגור היה גרוש, ספורטאי לשעבר, לא שותה ולא מעשן – הוא שבה אותי לחלוטין, נכנסתי להרפתקה נלהבת שנמשכה שלוש שנים! הבן שלי הכיר את איגור, לא שפט אותי, רק ביקש שלא אתגרש מאביו – אולי ארטיום יתאושש. כשהתחלתי להבין שאין כאן אהבה אמיתית, נשארתי רק כשאיגור ניסה להרים עליי יד. החלטתי לסיים הכול, נפרדתי ונהניתי משקט שהגיע אחרי שלוש שנות סערה. איגור לא ויתר, רדף אחרי, ביקש סליחה, ואני כבר הייתי בטוחה בעצמי. ארטיום ידע על הכול – איגור התקשר אליו. אמר לי: “כשהקשבתי לדיבורים שלו, רציתי למות. אני אשם – ויתרתי עלייך בשביל בקבוק.” מאז עברו עשר שנים. לנו ולארטיום יש שתי נכדות, יושבים יחד לארוחת צהריים. ארטיום תופס לי את היד: “נדיה, אל תסתכלי לצדדים. אני האושר שלך! את מאמינה?” “בטח שאני מאמינה, אהובי היחיד…”
011
אַתָּה הַאֻשְׁרִי? בחלום משונה, מצאתי את עצמי בכלל לא מתכננת חתונה. אילולא ההתמסרות העיקשת של איתי האיש שעתיד להיות בעלי ודאי הייתי עדיין כציפור חופשית
Life Lessons
“תסמונת החיים הלא ממומשים לנצח… וידויה של אישה בת 60 אילנה: השנה חגגתי 60, ואף אחד מהמשפחה לא טרח אפילו להתקשר ולברך אותי. יש לי בת ובן, נכד ונכדה, וגם גרוש שנמצא עדיין בתמונה. הבת בת 40, הבן בן 35. שניהם גרים בתל אביב, סיימו אוניברסיטאות יוקרתיות. שניהם חכמים ומצליחים. הבת נשואה לבכיר במשרד ממשלתי, הבן נשוי לבת של טייקון תל אביבי. לשניהם קריירה מוצלחת, דירות ומעל לעבודה שלהם גם עסקים פרטיים. יציבות. הגרוש עזב כשהבן סיים לימודים. אמר שמאס בקצב החיים. למרות שהוא עבד רגוע במקום אחד, ובסופי שבוע בילה עם חברים או על הספה, לחופשות נסע חודש שלם למשפחה בצפון. אני בכלל לא חופשתי — עבדתי בשלוש עבודות במקביל: מהנדסת במפעל, מנקה במשרדי ההנהלה, ובסופי שבוע מארזת בסופר משמונה עד עשרים, פלוס ניקיון חדרים. הכל הלך לילדים — תל אביב יקרה, ולימודים במוסדות יוקרה דרשו לבוש טוב, אוכל ובילויים. למדתי ללכת בבגדים ישנים, לתפור, לתקן נעליים. נקייה, מסודרת, הספיק לי. השמחה היחידה הייתה בחלומות — לעיתים חלמתי שאני צעירה ומאושרת. הגרוש, מיד כשעזב, קנה רכב יוקרתי. מסתבר שחסך לא מעט. חיינו המשותפים היו מוזרים — כל ההוצאות עליי, חוץ משכר דירה. בהוצאות הבית הוא סיים. את הילדים לימדתי לבד… הדירה שלנו בת ירושה מסבתא. ישנה, מתוחזקת, באבן גבירול, שני חדרים שהפכו לשלושה. מחסן של 8.5 מ”ר עם חלון שופץ, והפך לחדר של הבת. אני והבן חלקנו חדר, כי עבדתי כל היום. הגרוש גר בסלון. אחרי שהבת עברה לתל אביב, לקחתי את המחסן. הבן נשאר בחדר. הפרידה מהגרוש הייתה בשקט, בלי קרב או רכוש, בלי האשמות. הוא רצה לחיות — אני הייתי מותשת והוקל לי… לא צריך לבשל שלוש מנות, לכבס בגדים, לסדר, אפשר סוף סוף לנוח. באותו זמן כבר היו לי בעיות גב, פרקים, סוכרת, בלוטה, והתרוקנות נפשית. בפעם הראשונה לקחתי חופשה לטפל בעצמי. לא ויתרתי על הכנסה נוספת. טיפלתי בעצמי. שכרתי מומחה טוב, עם עובד נוסף, ושיפצו לי את השירותים מעולה תוך שבועיים. זו הייתה שמחה פרטית! בשביל עצמי! כל השנים שלחתי לילדים כסף לימי הולדת, חגים, פורים, חנוכה, פסח. אחר-כך נכנסו גם הנכדים. לא הפסקתי לעבוד. לעצמי לא השארתי גרוש. לא קיבלתי ברכות או מתנות, ואם כן — מתוך נימוס אחרי ששלחתי להם. הכאב הגדול — לשום חתונה לא הוזמנתי. הבת אמרה: “אמא, לא תשתלבי באנשים שם. יהיו בכירים מהממשלה.” על החתונה של הבן שמעתי מהבת רק אחרי שהסתיימה… לפחות לא ביקשו כסף. אף ילד לא מגיע, גם כשאני מזמינה. הבת אמרה שאין לה מה לעשות ב”פריפריה” (מרכז עיר עם מיליון תושבים). הבן טוען — אמא, אין לי זמן! טיסות לתל אביב הלוך-חזור כל יום, שעתיים בלבד… לקרוא לתקופה הזאת? חיים עם רגשות כבושים… חייתי כך, כמו סקרלט אוהרה — “אחשוב על זה מחר”… הדחקתי דמעות, כאב, רגשות, מהתפלאות לייאוש. חייתי רובוט מתוכנת לעבודה. ואז המפעל נקנה ע”י תל אביבים, התחילה התייעלות. פיטרו אותנו, דברי עבודה שמעל גיל 60. באותו רגע יצאתי לפנסיה מוקדמת בת 20 אלף שקל… נסי לחיות מזה. למזלי השתחררה משרת ניקיון בבניין — אז הלכתי לנקות את הלובי ועוד 20 אלף. את הסופר לא עזבתי — שלושת אלפים למשמרת. מעייף ליום שלם על הרגליים. התחלתי לאט לאט לשפץ את המטבח. הכל לבד, הזמנתי שכן לעיצוב — יצא טוב וזול. ושוב צברתי כסף. רציתי גם לשפץ את החדרים, להחליף ריהוט. אבל לא הייתה בתוכנית מקום לי! למה הוצאתי? אוכל פשוט, מעטים, והרבה תרופות. שכר דירה רק עולה. הגרוש הציע — תמכרי את הדירה, תקני לך קטנה. אבל היה לי חבל, זו זיכרון מסבתא — ההורים לא זכורים לי, היא גידלה אותי. הדירה הזו יקרה לי. נשארנו ידידים, מדברים לפעמים. אצלו הכל טוב. על חייו הפרטיים שותק. פעם בחודש מגיע, מביא ירקות, מים, תפו”א. עוזר עם הכבד. כסף לא לוקח. אומר ששליחים מביאים אוכל לא טוב. מסכימה. משהו בי קפא — הכל מכונס. חיה וחיה. עובדת המון. לא חולמת, לא רוצה לעצמי כלום. את הבת והנכדים רואה באינסטגרם שלה. את הבן ברשת של הכלה. שמחה שטוב להם, שיש בריאות, שמבלים במסעדות ובטיולים. אולי לא נתתי מספיק אהבה, בגלל זה הם לא אוהבים אותי. הבת לפעמים שואלת מה איתי. תמיד עונה שהכל טוב. לא מתלוננת. הבן שולח לפעמים הודעה: “היי אמא, מקווה שהכל בסדר.” פעם אמר לי שלא רוצה לשמוע על בעיות, זה מדכא אותו. מאז חדלתי לשתף, עונה — הכל טוב בן. מאוד רוצה לחבק את נכדיי, אבל כנראה לא יודעים על קיומה של סבתא חיה-מנקה-פנסיונרית. אולי לפי “האגדה” כבר לא בעולם הזה… לא זוכרת מתי קניתי משהו לעצמי, חוץ מתחתונים וגרביים הכי זולים. לא זוכרת טיפול יופי. פעם בחודש מסתפרת אצל ספרית בבניין, צובעת לבד. לפחות נשארתי באותו מידה — 40/42. אין צורך בעדכון בגדים. מאוד מפחדת שיום אחד לא אוכל לקום מהמיטה — בעיות גב חזקות כל הזמן. מפחדת להישאר משותקת. אולי לא הייתי צריכה לחיות ככה, בלי חופש, בלי שמחה קטנה, תמיד לעבוד ותמיד לדחות הכל ל”אחר כך”? איפה ה”אחר כך”? הוא כבר לא קיים… הנשמה שלי ריקה… גם הלב… וסביבי ריקנות… לא מאשימה אף אחד, ולא את עצמי. עבדתי כל חיי וממשיכה לעבוד. בונה לי “כרית ביטחון”, אם לא אוכל לעבוד. אולי לא גדולה, אבל יש משהו… ולמען האמת, יודעת שאם אשכב, לא ארצה להמשיך… שלא יהיו בעיות לאחרים בגללי. ומה הכי מצער? אף פעם בחיים לא קיבלתי פרחים… אף פעם… יהיה משעשע אם יביאו לי זרי פרחים לקבר… באמת, זה מצחיק…
063
יומן אישי, גיל 60 אסתר: השנה הגעתי לגיל 60. אף אחד מהמשפחה אפילו לא התקשר לברך אותי ליום ההולדת העגול. יש לי בת ובן, נכד ונכדה, וגם גרוש חי וקיים.
Life Lessons
עוד שנה שלמה ביחד… בחודשים האחרונים ארקדי איוונוביץ’ לא יצא לבד לרחוב. הכל התחיל מאז אותו יום שיצא לקופת חולים, ושכח את שמו וכתובת ביתו. הלך לאיבוד, שוטט זמן רב בשכונה, עד שהבחין בבניין מוכר – מפעל השעונים שבו עבד כמעט חמישים שנה. הוא הביט במפעל, הכיר אותו, אך לא הצליח לזכור מי הוא עצמו, עד שפתאום מישהו טפח על כתפו מאחור: “ארקדי! דודי, התגעגעת? רק השבוע דיברנו עליך, איזה מדריך היית! לא זיהית אותי? יורי אקולוב! אתה זה שהפכת אותי לאדם!” משהו בראש של ארקדי איוונוביץ’ השתחרר, והוא נזכר בהכל, סוף סוף… יורי שמח, חיבק אותו: “נו, תיכנס אלינו, כולם ישמחו!” “פעם אחרת, יורי, אני עייף…” “יופי, יש לי רכב, אני אזכור את הכתובת, אקח אותך הביתה.” החזיר אותו הביתה, ונאטליה ליבובנה, מאז, כבר לא נתנה לבעלה לצאת לבד, אפילו כשהזיכרון חזר. הלכו רק יחד – לפארק, לרופא, לקניות. יום אחד, כשארקדי חלה, השתעלה חזק וחום גבוה, אשתו הלכה לבד לבית המרקחת ולסופר, למרות שגם לה לא היה טוב. קנתה תרופות ומצרכים, לא הרבה, אבל הרגישה חלשה ומשום מה התיק נעשה כבד מנשוא. עצרה, נשמה עמוק, התקדמה, שוב עצרה. הניחה את השקית על השלג הצח, וצנחה לאיטה על השביל המוביל הביתה. המחשבה האחרונה שלה הייתה – למה קניתי כל כך הרבה, אין לי יותר ראש של צעירה! מזל שנפגשה בשכנים, שיצאו מהבניין, ראו אותה בשלג, רצו להזעיק אמבולנס… נאטליה ליבובנה פונתה לבית החולים, והשכנים לקחו את השקית, דפקו אצלה בדלת. “כנראה ארקדי שלה בבית, אולי חולה, לא ראיתי אותו כמה ימים…” אמרה נינה מיכאלובנה, “כנראה ישן, הוא לא מרגיש טוב, הזיקנה לא שמחה, אבוא שוב…” ארקדי איוונוביץ’ שמע את הפעמון, רצה לקום, אבל נחלש ונפל כמעט מחום וחולשה… השיעול נרגע, הוא שקע בשינה משונה, בין חלום לערות. איפה נאטשה שלו, למה לא חוזרת? לפתע שמע צעדים קלים, וראה את נאטשה שלו, איזה מזל שחזרה. “ארקדי, תן לי יד, תחזיק בי, קום,” קראה אליו אשתו. הוא קם, נאחז ביד הקרירה שלה. “עכשיו תפתח את הדלת, מהר,” אמרה ברכות. “למה?” שאל מופתע, אבל פתח, ונכנסה השכנה, נינה מיכאלובנה, ויורי מהעבודה: “ארקדי, למה לא פתחת לנו, דפקנו וצילצלנו?” “נאטשה, איפה נאטשה, היא היתה כאן רק עכשיו?” שאל בחיוורון. “היא הרי בבית חולים, בטיפול נמרץ!” נדהמה נינה. “נראה לי שהוא הוזה,” הבין יורי, ותפס אותו לפני שיתעלף… קראו אמבולנס, והסתבר שזה היה עילפון מחום גבוה. אחרי שבועיים שוחררה נאטליה ליבובנה מבית החולים. יורי הסיע אותה ברכב לביתם, והוא והשכנה עזרו לארקדי איוונוביץ’ כל התקופה, והוא גם התחזק. הכי חשוב – הם עדיין ביחד. כשארקדי ואשתו שוב נשארו לבד, בלעו דמעות מהתרגשות. “טוב שיש אנשים טובים בעולם, ארקדי, נינה אישה טובה, זוכר איך הילדים שלה היו רצים אלינו אחרי בית הספר, נותנים להם אוכל, עוזרים בשיעורי בית, היא חוזרת מהעבודה ואוספת אותם.” “כן, לא כולם זוכרים טובה, אבל היא לא איבדה לב, וזה כל כך משמח…” הסכים ארקדי איוונוביץ’. “יורי היה בחור צעיר, אני הייתי לו מדריך, עזרתי לו לעמוד על הרגליים. רוב הצעירים שוכחים את הזקנים, אבל הוא לא זנח אותי.” “תוך כמה ימים ראש השנה, ארקדי, איזה מזל שאנחנו שוב ביחד,” התחבקה אליו נאטליה ליבובנה. “נאטשה, תגידי לי, איך הגעת אלי מבית החולים, וגרמת לי לפתוח את הדלת למושיעים שלנו? בלעדייך כמעט מתתי כאן..” העז סוף סוף לשאול. פחד שתחשוב שדעתו יצאה, אבל נאטליה ליבובנה הביטה בו בתמיהה: “אתה באמת זוכר את זה? אמרו לי שעברתי מוות קליני, ובזמן הזה, כאילו בחלום, הגעתי אליך? גם אני זוכרת, ראיתי את עצמי שוכבת בטיפול נמרץ, ואז יצאתי מהחולים ובאתי אליך…” “איזה נפלאות קורות לנו בזיקנה, אני הרי אוהב אותך כמו פעם, אפילו יותר,” אחז בידיה, ישבו זמן רב, התבוננו זה בזו. כאילו חששו שמשהו שוב יפריד ביניהם… בערב, ממש לפני ראש השנה, הגיע יורי, הביא מתנות – אשתו אפתה עוגות. ואז הגיעה השכנה נינה, שתו יחד תה עם עוגות, והלב התמלא חמימות. את ראש השנה חגגו נאטליה ליבובנה וארקדי איוונוביץ’ לבד. “אתה יודע, ביקשתי שאם נחגוג יחד השנה החדשה, השנה הזאת תהיה שלנו. ונחיה עוד,” אמרה נאטליה ליבובנה לבעלה. שניהם צחקו מהרעיון ששימח אותם כל כך. עוד שנה של חיים ביחד – איזה עושר, איזו שמחה.
032
עוד שנה שלמה ביחד… בשנה האחרונה ראובן בן-דוד כמעט ולא יצא לבד מהבית. מאז אותו יום שבו הלך לקופת חולים, פתאום שכח איפה הוא גר ומה שמו.
Life Lessons
Ayer — ¿Dónde vas a poner esa ensaladera? ¡Está tapando la bandeja de embutidos! Y mueve las copas, que ahora viene Olegario y le gusta tener espacio para gesticular cuando habla. Víctor, nervioso, recolocaba el cristal sobre la mesa, casi tirando los tenedores. Galina suspiró hondo, secándose las manos en el delantal. Llevaba desde la mañana en la cocina; las piernas le dolían como si fueran de plomo y la espalda le molestaba en el mismo sitio de siempre, justo bajo los omóplatos. Pero no había tiempo de quejarse. Hoy venía el “invitado estrella”: el hermano menor de su marido, Olegario. — Víctor, tranquilízate —le pidió ella, procurando que la voz sonara serena—. La mesa está perfecta. Mejor dime, ¿compraste pan integral? Olegario se quejó la última vez de que sólo teníamos barra blanca y él, ya ves, cuida la línea. — Sí, sí, traje pan de centeno, el de semillas, justo el que le gusta —Víctor corrió hacia la panera—. ¿Y la carne? ¿La carne está hecha seguro? Sabes que él entiende de comida, siempre va de restaurante en restaurante; una hamburguesa no le impresiona. Galina puso cara seria. Por supuesto que lo sabía. Olegario, cuarentón soltero que se denominaba “artista libre”, aunque en realidad vivía de trabajos esporádicos y lo que le pasaba su madre, se creía un gran gourmet. Cada visita suya era para Galina como un examen, uno que ya sabía de antemano que iba a suspender. — He preparado cerdo asado con salsa de miel y mostaza —respondió, tajante—. Carne fresca del mercado, kilo a setecientos. Si no le convence, yo me lavo las manos. — ¿Por qué te pones así? —se quejó Víctor—. Mi hermano llevaba medio año sin venir, te lo digo. Quiere pasar la tarde en familia. Haz un esfuerzo, ¿vale? Está en una etapa difícil, buscando su lugar. “Busca pasta, no a sí mismo”, pensó Galina, pero no lo dijo. Víctor idolatraba a su hermano menor, lo tenía por genio incomprendido y no admitía ni una crítica. El timbre sonó justo a las siete. Galina se quitó el delantal a toda prisa, se arregló el pelo ante el espejo del recibidor y adoptó la sonrisa de cortesía. Víctor ya abría la puerta, más feliz que unas castañuelas. — ¡Olegario! ¡Hermano! ¡Por fin! En el umbral apareció Olegario. Hay que reconocerlo: el tipo tenía presencia; abrigo de última moda abierto, la bufanda tirada al hombro, barba de tres días que le hacía verse más “interesante”. Abrió los brazos para recibir el abrazo de Víctor, aunque sólo le dio unas palmaditas en la espalda. Galina se fijó en sus manos: vacías. Ni bolsa, ni caja de pasteles, ni una flor arrugada. Venía a casa, donde llevaba medio año sin aparecer, a una mesa rebosante de comida, y sin traer nada en absoluto. Ni siquiera para los niños, que por suerte hoy estaban con la abuela, había dejado una chocolatina. — Buenas, Galina —la saludó, cruzando el pasillo sin descalzarse y mirando de reojo el corredor—. ¿Habéis puesto papel nuevo en las paredes? El color parece… de hospital. En fin, lo importante es que os guste. — Hola, Olegario —contestó ella, seca—. Ve, lávate las manos. Aquí tienes zapatillas nuevas. — Paso, que no traje las mías y a saber qué hongos tienen las de otro —la interrumpió—. Me quedo en calcetines. Espero que el suelo esté limpio. Galina sintió cómo subía el enfado. Había fregado el suelo dos veces para esa cena. — Está limpio, Olegario. Ve a la mesa. Se sentaron en el salón. La mesa de verdad estaba de fiesta: mantel blanco, servilletas de tela, tres tipos de ensalada, bandejas de embutidos y quesos, huevas rojas, setas en vinagre que Galina misma había preparado en otoño. En el centro, la carne caliente. Olegario se acomodó como el invitado de honor y revisó el despliegue. Víctor, desbordado de felicidad, abría el coñac caro que había comprado el día anterior para la ocasión. — ¡Por esta reunión! —proclamó mientras servía. Olegario cogió la copa, la agitó, la miró al trasluz, la olió. — ¿Armenio? —puso mala cara—. En fin. Yo prefiero el francés, es más delicado. Este sabe a alcohol puro. Pero bueno, a caballo regalado… Lo bebió de un trago y antes de terminar ya alargaba el tenedor hacia los embutidos más caros. — Sirve, Olegario —insistió Galina, acercando la ensaladera—. Prueba la ensalada de langostinos y aguacate, es una receta nueva. El invitado pinchó un langostino, lo inspeccionó como joyero ante un diamante. — ¿Congelados, verdad? —sentenció. — Claro, aquí no estamos en el Mediterráneo —se extrañó Galina—. Son “gambones”, del mercado. — Goma pura —dictaminó él, tirando el langostino en la ensalada—. Los has hervido demasiado. El marisco se cuece dos minutos, ni uno más. Esto está duro. Y el aguacate está verde. Cruje. Víctor, con la cuchara a punto de servirse, se quedó paralizado. — Que va, Olegario, está muy rico. Yo lo he probado, sabe muy bien. — Hay que educar el gusto, Víctor —le corrigió su hermano—. Si siempre comes sucedáneos, nunca sabrás lo que es la buena gastronomía. Por ejemplo, la semana pasada estuve en la inauguración de un restaurante y probé ceviche de vieira. ¡Esa sí que es textura! Aquí… dime, ¿el aliño lo has hecho tú? Galina notó que se ruborizaba. El aliño era industrial, “Provenzal”. No le dio tiempo a hacer uno casero batiendo huevos por la tarde. — Es de bote —respondió seca. — Ajá —Olegario suspiró como si hubiera escuchado un diagnóstico mortal—. Vinagre, conservantes, almidón. Puro veneno. Bueno, veamos la carne. Al menos que esto no esté destrozado. Galina, sin comentarios, puso en su plato una porción generosa del cerdo asado, lo regó con salsa y le añadió patatas aromatizadas con romero. Olía tan bien que a cualquier persona normal se le habría hecho la boca agua. Pero Olegario no era una persona “normal”. Era el “crítico”. Cortó un mordisco, mascó largo rato mirando al techo. Galina y Víctor esperaban la sentencia; él con esperanza, ella, con odio creciente. — Seco —soltó al fin—. Y la salsa… la miel lo mata todo. Demasiado dulce. La carne debe saber a carne, Galina. Y tú la has convertido en postre. Además, se nota que no la marinaste el tiempo suficiente. Está dura. Debiste dejarla en kiwi o en agua mineral un día entero. — La tuve toda la noche en especias y mostaza —dijo ella en voz baja—. Siempre les encanta. — El “siempre” es relativo. A tus compañeras del trabajo, quizás. Ellas, si no es dulce, no lo comen. Yo hablo objetivamente. Se puede comer, de hambre, pero disfrutar… ninguno. Apartó el plato, casi sin probarlo, y fue a por los champiñones. — ¿Son de aquí o chinos de lata? — De aquí —dejó claro Galina—. Los recogimos y los conservamos nosotros. Olegario probó uno, hizo una mueca. — Demasiado vinagre. Te vas a cargar el estómago. Y la sal, te pasas. ¿Te habrás enamorado? —se rió de su propio chiste—. Víctor, cuidado con la tensión, con esa dieta no llegas a viejo. Víctor forzó una carcajada para suavizar el ambiente. — Vamos, hermano, están de cine. Con un chupito ni te cuento. Sírveme más. Bebieron. Olegario se puso colorado, soltó la bufanda, pero no el abrigo, como si quisiera dejar claro que estaba de paso, haciendo un favor con su presencia. — ¿No había caviar mejor? —rebuscó, pinchando una tostada—. Éstas son diminutas, todo pellejo. ¿Lo pillaste en oferta? — Olegario, es caviar de salmón rojo, seis mil el kilo —se le quebró la voz a Galina—. Lo compramos para ti. Nosotros ni lo comemos, lo ahorramos. — Ahorrar en comida es lo último —sentenció el invitado, engullendo otra tostada de “mal caviar”—. Somos lo que comemos. Yo, por ejemplo, jamás compro embutido barato. Mejor pasar hambre. Pero vosotros… llenáis la nevera de porquería de oferta y luego os extraña que os falte energía y tengáis mala cara. Galina miró a su marido. Víctor, cabizbajo, masticaba la carne haciendo como que no pasa nada. Su silencio dolía más que las palabras de Olegario. Otra vez, a esconder la cabeza, con tal de no discutir con el “hermanito”. — Víctor —le preguntó ella—, ¿te parece seca la carne? Víctor se atragantó. — Ehh… no, mi Gali, está muy rica. Muy rica. Pero… Olegario entiende más, tiene un paladar más fino… — Ah, ¿paladar “fino”? —Galina dejó el tenedor. El ruido sobre el plato resonó como una bofetada—. ¿Entonces el mío es tosco y cualquiera puede cocinar mejor que yo? — Galina, no montes dramas —Olegario se encogió de hombros—. Es una crítica constructiva. Para que mejores. Deberías agradecérmelo. Si te acostumbras a que Víctor lo alabe todo, no progresas. Una mujer siempre debe superarse. — ¿Que te lo agradezca? ¿Eso quieres? Se levantó de la mesa. La silla rechinó. — ¿A dónde vas? —se asustó Víctor—. ¡Aún no hemos acabado! — Voy a por el postre. Olegario adora el dulce. En la cocina, en la encimera, esperaba su “Napoleón”, que horneó hasta las dos de la mañana. Doce capas finísimas, crema pastelera, vainilla. Miró el pastel y la papelera vacía. Las manos le temblaban. Todos los agravios guardados durante años salieron de golpe, arrasando con la razón. ¿Cuántas veces había entrado en su casa ese hombre, comido, bebido, pedido dinero y jamás devuelto? ¿Cuántas veces criticó su menaje, su ropa, sus hijos? Y Víctor siempre callando. Siempre excusando. “Es sensible, creativo”. ¿Y ella, Galina, ¿qué? ¿Una máquina sin sentimientos? No tocó el pastel. Cogió la gran bandeja y retornó al salón. — ¿Ya viene el postre? —Olegario se animó—. ¿Será otro bizcocho industrial? Galina empezó a recoger los platos, calmada y metódica. Primero retiró la carne. Luego la ensalada “de goma”. Luego los embutidos. — Oye, ¿qué haces? —preguntó Olegario, cuando la bandeja de canapés se fue de sus narices—. ¡No terminé! — ¿Para qué seguir? —respondió ella, mirándole a los ojos—. Está todo incomible: carne seca, ensaladas con veneno, marisco de plástico, caviar barato. No puedo dejar que un invitado tan selecto se intoxique. No soy tu enemiga. Víctor saltó de la silla. — ¡Galina! ¡Para! ¡No montes el show! ¡Devuelve la comida! — No, Víctor, esto no es un circo. Circo es venir con las manos vacías a una casa, comer lo que pagamos con una cuarta parte de tu sueldo y echar mierda sobre la anfitriona. — ¡Yo no insulté! —Olegario se puso rojo—. Dije mi opinión. ¡Aquí hay libertad! — Libertad —repitió Galina, mientras recogía los platos—. Así que yo decido libremente a quién alimento en mi casa y a quién no. Dijiste que mejor pasar hambre que comer mala comida. Respeto tu gusto. Pasa hambre. Salió de la sala con la comida. El silencio era total. — ¿Te has vuelto loca? —susurró Víctor, acudiendo a la cocina—. ¡Me dejas mal ante mi hermano! ¡Vuelve la comida! ¡Discúlpate! Galina dejó la bandeja en la encimera y le miró, sin lágrimas, con firmeza. — ¿Yo te dejo mal? ¿Y tú, cuando consientes que me falte al respeto, no te quedas peor? ¿Eres hombre o trapo, Víctor? Se zampa el caviar en cinco minutos y lo desprecia. ¿Alguna vez me lo compraste sin motivo? No. Lo mejor, siempre para el invitado. Y el invitado nos pisa. — ¡Es mi hermano! ¡Sangre de mi sangre! — Y yo tu mujer. Llevo diez años cocinando, lavando, limpiando. Ayer me pasé la noche entera en la cocina. ¿Para qué? ¿Para que me llamen inútil? Si vuelves a culparme, te pongo el “Napoleón” en la cabeza. No es broma, Víctor. Víctor se apartó. Jamás la había visto así. Galina solía ser blanda, conciliadora, “práctica”. Ahora, una fiera iracunda lista para arrasar con todo. Olegario se asomó a la cocina; ahora se le veía ofendido y desorientado, no tan seguro de sí mismo. — Bueno… —balbuceó—. Jamás vi una hospitalidad así. Vengo con buena intención y me restriegan el pan. — ¿De verdad venías con buena intención? —le cortó Galina—. ¿Dónde se nota? ¿En las manos vacías? ¿Alguna vez has traído algo, aunque sea una caja de té? Sólo vienes a comer y criticar. — Es que estoy mal de dinero… ¡circunstancias! — Tus “circunstancias” llevan veinte años. Pero mira tú, siempre con abrigo nuevo y bufanda de marca. Y en todas las presentaciones. Para pedir cinco mil al hermano, eso sí nunca falta. — ¡Basta, Galina! —gritó Víctor—. ¡No te metas con su dinero! — No es “su” dinero, es el nuestro. El de la familia, que quitamos de los hijos para alimentar a este… gourmet. Olegario se llevó la mano al pecho de forma teatral. — Basta. No aguanto más. No pasaré un minuto más aquí. Víctor, no esperaba que te casaras con una “chabacana” así. No vuelvo más. Se fue al pasillo. Víctor lo siguió. — ¡Olegario, espera! ¡No le hagas caso, está con la regla o cansada del trabajo! ¡Ya se tranquiliza! — No, hermano —Olegario se ponía los zapatos sobre los calcetines—. Esto no tiene perdón. Me voy. No me llames si no se disculpa. Portazo. Víctor se quedó mirando la puerta como si hubieran cerrado la del Paraíso. Luego volvió a la cocina donde Galina, tranquila, guardaba la carne en los tuppers. — ¿Feliz? —le preguntó sin mirar—. Me has dejado sin hermano. — Nos he librado de un aprovechado —respondió Galina—. Siéntate y cena. La carne está caliente. ¿O también la notas seca? Víctor se sentó, se tapó la cara con las manos. — ¿Cómo has podido? Era el invitado… — El invitado se comporta como tal, no como inspector sanitario. Escúchame bien, Víctor: jamás volveré a preparar una mesa para él. Si quieres estar con él, vé tú. O al bar, pero pagando. Ni mi dinero ni mi trabajo para él nunca más. — Te has vuelto dura —musitó él. — Me he vuelto justa. Cena, anda. ¿O te lo retiro? Víctor miró el cerdo asado. El estómago rugía: tenía hambre y el aroma era irresistible pese al mal rato. Cogió el tenedor. Probó un trozo. Era suave y exquisito. La salsa, dulce y picante, lo realzaba a la perfección. Maravilloso. — ¿Está bueno? —preguntó Galina, viéndole disfrutar. — Sí. Muy bueno, Gali. — Pues nada. Tu hermano es un envidioso que se crece humillando a los demás. Acéptalo. Víctor mascaba y pensaba. Por primera vez, se le cruzó la idea de que quizá su mujer tenía razón. Recordó las manos vacías de Olegario, el tono despectivo, cómo se sintió incómodo con tanta crítica. — ¿Y el pastel? ¿Comemos pastel? Galina sonrió por fin, de veras. — Claro. Y té de tomillo, como te gusta. Sacó el “Napoleón”, espléndido, y lo cortó en porciones grandes. Se sentaron juntos, tomando té y pastel, y la tensión se disipó. — Fíjate —dijo Víctor, apurando el segundo trozo—, ni a mamá le llevó regalo en su cumpleaños. Dijo que él mismo era el “mejor regalo”. — Lo ves —asintió Galina—. Te estás dando cuenta. El móvil de Víctor sonó. Mensaje de Olegario: “Podrías haberme dado un par de canapés, me fui sin cenar. Pásame 5.000 por daños morales”. Víctor lo leyó en voz alta. Silencio. Galina levantó la ceja. — ¿Y qué vas a contestar? Víctor miró la cocina, el pastel delicioso, a su mujer. Tomó el móvil y escribió despacio: “Cena en restaurante, eres tan gourmet. No hay dinero.” Y bloqueó el número. — ¿Qué pusiste? —preguntó Galina. — Que ya nos íbamos a dormir. Galina fingió creérselo, mirando de reojo la pantalla. Se acercó y lo abrazó por los hombros. — Eres un sol, Víctor. Aunque eres lento. Aquella noche, se entendieron de verdad. A veces, para salvar la familia, hay que expulsar a quien sobra. Aunque sea familia. Y la carne, desde luego, era perfecta, digan lo que digan los “expertos” con los bolsillos vacíos.
01
Ayer ¿Dónde piensas colocar esa ensaladera, Mercedes? Si la pones ahí taparás la bandeja de jamón, ¡piensa un poco! Mueve los copas, anda, que en nada
© 2026 VesperUm