VesperUm

Mi esposo se niega a ceder el piso heredado por su tía a nuestra hija mayor: ¿deberíamos dárselo solo a ella ahora que comienza la universidad, venderlo y repartir el dinero entre los tres hijos, o existe una solución más justa para nuestra familia en Madrid?

February 2, 202600

La tía de mi esposa le dejó en herencia un piso. Es un piso pequeño, situado en pleno centro de Madrid. Nosotros tenemos tres hijos. Nuestra hija mayor

Life Lessons

אבא תמיד יותר טוב: מקס, אמא, סרגיי והקרב על הלב—סיפור על גירושים, משפחה חדשה, קרבות אבות, וילד אחד שצריך לבחור בין זיכרון מתוק לאהבה אמיתית

February 2, 2026050

אבא תמיד טוב יותר נדב, צריך לדבר. אורלי מיישרת בעצבנות את המפה שעל השולחן, מלטפת קמטים שלא באמת קיימים. האצבעות רועדות, חושפות את הדאגה שהיא מנסה כל כך

Life Lessons

המשפחה של בעלי שכחה לברך אותי ביום הולדת 40 – וכך החלטתי להחזיר להם: איך לומדים להציב גבולות כשכולם רגילים שתהיי המשרתת של כולם

February 2, 202602

למה הטלפון שותק כל הערב? אולי יש בעיה עם הקו? או שאביגיל ואיציק טעו בתאריך? נו בחייך, נועם, הם הרי לא באמת שכחו, זה יום הולדת עגול, ארבעים, לא עוד איזה

Life Lessons

המשפחה של בעלי שכחה לברך אותי ביום הולדת 40 – וכשבא חגיגת הענק של חמותי, עשיתי מהלך בלתי צפוי

February 2, 202602

יום ההולדת הארבעים של אשתי, דנה, חל בחודש טבת, קצת לפני החגים. לא מדובר בעוד תאריך ארבעים זה מספר עגול, תחנה באמצע החיים. ישבנו שנינו סביב שולחן השבת הלבן

Life Lessons

שתי עמודות היא כבר הורידה את המגפיים ושמה מים לקומקום, כשקפץ הודעה מהמנהלת: “את יכולה מחר להחליף את סבטה? יש לה חום ואין מי שיסגור את המשמרת.” הידיים שלה היו רטובות מהכיור, המסך התמלא כתמים. היא ניגבה את הידיים במגבת והביטה ביומן שבטלפון. מחר היה הערב היחיד שתכננה ללכת לישון מוקדם, לא לענות לאף אחד – בבוקר צריך להגיש דוח, והראש כבר תפוס. היא התחילה להקליד: “לא יכולה, יש לי…” — ועצרה. בפנים עלה התחושה המוכרת, כמו בחילה: אם תסרב — בגדה. משמע, את לא כזאת. היא מחקה וכתבה קצר: “כן, אצא.” שלחה. הקומקום רתח. היא מזגה לעצמה לכוס, התיישבה על השרפרף ליד החלון ופתחה את ההערה שקראה לה פשוט “דברים טובים”. כבר עמדה שם תאריך וסעיף: “סגרתי משמרת במקום סבטה.” שמה נקודה והוסיפה בסוף פלוס קטן, כאילו זה מאזן משהו. ההערה הזאת הייתה איתה כמעט שנה. התחילה בינואר, כשאחרי החגים נהיה ריק במיוחד ורצתה הוכחה שהימים לא מתחלקים לחינם. אז כתבה: “הסעתי את נינה פדרובנה לקופת החולים”. נינה עולה חמש באיטיות, עם שקית בדיקות, ופוחדת מהאוטובוס. התקשרה באינטרקום ואמרה: “את ממילא עם הרכב, תקחי אותי, אני לא אספיק.” הסיעה אותה, חיכתה באוטו וכשסיימה — החזירה. בדרך חזרה קלטה שהיא מתעצבנת. מאחרת לעבודה, ובינתיים בראש כבר רצות תלונות של אחרים על תורים ורופאים. העצבנות הייתה מגונה, בלעה אותה ושתתה קפה בתחנת דלק. בהערה כתבה בדייקנות, כאילו זה היה נקי לגמרי. בפברואר לבן הייתה נסיעה, והוא הביא לה את הנכד לסוף שבוע. “את בבית, לך זה לא קשה”, קבע כעובדה. הנכד חמוד, רועש, תמיד עם “תראי”, “בואי”, “נשחק”. אוהבת אותו, אבל בערב הידיים רעדו מרוב עייפות ובראש צלצל כמו אחרי מוזיקה חזקה. השכיבה אותו, שטפה כלים, אספה צעצועים — שמיד פיזר על הבוקר. ביום ראשון, כשהבן הגיע, אמרה: “אני עייפה.” הוא חייך, כאילו בדיחה: “את הרי סבתא”. ונשק לה בלחי. בהערה הופיע: “ישבתי עם הנכד יומיים”. ליד ציירה לב — שתרגיש שלא היה רק ‘חייב’. במרץ התקשרה בת דודה וביקשה הלוואה עד המשכורת. “אני צריכה לתרופות, את מבינה” — היא הבינה. העבירה ולא שאלה מתי תחזיר. אחר כך ישבה במטבח וספרה איך תגיע לאמצע החודש בלי המעיל החדש שכבר רצתה. המעיל לא היה מותרות — הישן כבר התבלט במרפקים. בהערה כתבה: “עזרתי לאחותי.” לא כתבה: “ויתרתי על שלי”. זה נראה לה זניח, לא שווה להזכיר. באפריל בעבודה אחת הבנות, צעירה, עיניים אדומות, נתקעה בשירותים ובכתה. אמרה שזרקו אותה, שאף אחד לא צריך אותה. היא דפקה בדלת: “פתחי, אני פה.” אחר כך ישבו על המדרגות עם ריח הצבע אחרי שיפוץ, והיא הקשיבה לחזרות. נשארה עד שנהיה חושך, פספסה אימון גב שהרופא המליץ. בבית נשכבה על הספה והרגישה כאב בגב התחתון. רצתה לכעוס על הבחורה — אבל הכעס הופנה לעצמה: למה את לא יודעת להגיד “אני צריכה הביתה”? בהערה הופיע: “הקשבתי לקאטיה, תמכתי.” כתבה שם — זה עשה חם יותר. שוב לא כתבה: “ביטלתי את שלי”. ביוני הסיעה קולגה עם תיקים לכפר, כי המכונית שלה התקלקלה. הקולגה רבתה בטלפון עם הבעל, אפילו לא שאלה אם זה נוח. היא שתקה ונהגה. בכפר הורידה במהירות תיקים: “תודה, זה היה בדרך שלך.” לא היה בדרך. חזרה בפקקים, הגיעה מאוחר, לא הספיקה לאמא ואמא נעלבה. בהערה כתבה: “הסעתי את טניה לכפר.” המילים “בדרך” צרמו, התעכבה עליהן במסך. באוגוסט התקשרה אמא באמצע הלילה: “אני לא מרגישה טוב, לוחץ לי, אני מפחדת.” קפצה, לבשה מעיל, מונית, עיר ריקה. אצל אמא חם, לחץ דם, כדורים מפוזרים. מדדה לה, נתנה תרופות, ישבה עד שנרדמה. בבוקר לעבודה. במטרו כמעט נרדמה, פחדה להחמיץ תחנה. בהערה הופיע: “הייתי אצל אמא בלילה.” שמה סימן קריאה ומיד הסירה — ‘יותר מדי חזק’. לקראת סתיו הרשימה גדלה. ארוכה כמו סרט אינסופי. וככל שהתארכה, תפסה פתאום שזו לא רשימת חיים אלא דוח, כאילו אהבה מקבלת קבלה, והיא אוספת אותן, למקרה שישאלו: “ומה את עשית?” ניסתה להיזכר מתי כתבה שם משהו עליה. לא “בשבילה”, אלא “בשבילי”. הכל היה על אחרים, על הכאבים שלהם, התוכניות, הבקשות. הרצונות שלה נראו כמו גחמות שצריך להסתיר. באוקטובר היה רגע. הלכה לבן להעביר מסמכים שביקש להדפיס. עמדה בכניסה עם קלסר, הוא חיפש מפתחות ודיבר בטלפון. הנכד רץ, ביקש לראות סרט. הבן השפיל את הטלפון: “אם כבר באת, תעברי במכולת? חלב, לחם, לא אספיק.” היא אמרה: “אני גם עייפה.” הוא לא הסתכל, רק משך בכתף: “את תמיד יכולה.” וחזר לשיחה. המילים היו כמו חותמת. לא בקשה, אלא עובדה. הרגישה משהו רותח ויחד איתו בושה — על זה שרוצה להגיד “לא”. שרוצה, פתאום, לא להיות תמיד מתאימה. היא עברה במכולת. קנתה, וגם תפוחים בשביל הנכד. הגישה לסלון ושמעה “תודה, אמא.” תודה עניינית, כמו יומן נוכחות. חייכה, כפי שידעה, והלכה. בבית פתחה את ההערה וכתבה: “קניתי דברים לבן.” הביטו בשורה, האצבעות רעדו לא מעייפות, אלא מכעס. זה לא תומך — זה רצועה. בנובמבר קבעה רופא לגב שכבר לא נתן לעמוד במטבח. קבעה בשירות הממשלתי, בוקר, לא להיעדר. בערב שישי התקשרה אמא: “תבואי מחר? חייבת בית מרקחת, ואני לבד.” ענתה: “יש לי תור לרופא.” אמא שתקה שנייה ואז: “בסדר. כנראה אני לא חשובה.” זו תמיד עבדה. תמיד התנצלה, הזיזה עניינים. הפה שלה כבר יצא להבטיח שתבוא אחרי הרופא — אבל עצרה. לא עקשנות — ייאוש. פתאום הבינה שגם לחיים שלה יש משקל. אמרה בשקט: “אמא, אבוא אחרי הצהריים. חשוב לי ללכת לרופא.” אמא נאנחה כאילו השאירו אותה בחוץ. “טוב,” אמרה, וב”טוב” היה הכל: אכזבה, לחץ, הרגל. באותו לילה לא ישנה. חלמה שפתאום היא רצה במסדרון עם קלסרים, הדלתות נסגרות. בבוקר הכינה לעצמה דייסה, לקחה תרופות, יצאה. בתור הקשיבה לשיחות על בדיקות ופנסיה — וחשבה לא על המחלה, אלא על זה שעושה משהו בשביל עצמה וזה מפחיד. אחרי הרופא נסעה לאמא. קנתה תרופות, עלתה לקומה שלוש. אמא פתחה בדממה, אחר כך: “אז היית?” — “הייתי”, אמרה. הוסיפה בלי להתנצל: “הייתי צריכה”. אמא הביטה, כאילו ראתה בה לראשונה אישה ולא מישהי שמתפקדת. הסתובבה למטבח. בערב, בדרך הביתה, הרגישה הקלה מוזרה. לא שמחה — מקום. בדצמבר, כשסוף שנה מתקרב, תפסה את עצמה מחכה לסוף שבוע לא להפסקה אלא כהזדמנות. בשבת הבן שלח: “את יכולה לשמור על הנכד כמה שעות? יש לנו סידורים”. קירבה אוטומטית ‘כן’. ישבה על קצה המיטה, הטלפון חם בידה. שקט, רק הרדיאטור מקיש. נזכרה שתכננה לנסוע למוזיאון, לתערוכה שחיכתה לה. רצתה ללכת בין ציורים, לשתוק, שלא ישאלו איפה הגרביים ומה להביא לארוחת ערב. כתבה: “היום לא יכולה. יש לי תכניות משלי.” שלחה, הפכה את המסך מטה, כאילו ככה קל יותר. תוך דקה בא התשובה: “טוב.” ואז: “נעלבת?” הפכה את הטלפון, קראה והרגישה שוב את הדחף להסביר, להרגיע. יכלה להפליג: עייפתי, מגיע לי גם. אבל הסבירה ארוכה זה להתמקח, והיא לא רצתה להתמקח על עצמה. כתבה: “לא. פשוט זה חשוב לי.” וזהו. התארגנה בשקט, כמו לעבודה. בדקה מגהץ, סגרה חלון, לקחה ארנק, כרטיס, מטען. בתחנה בין אנשים ומזוודות פתאום הרגישה שלאף אחד היא לא צריכה להציל כרגע. מוזר, אבל לא מפחיד. במוזיאון הלכה לאט. הביטה בפנים, בידיים, באור בחלונות של הציורים. הרגישה שהיא לומדת להקשיב מחדש — לא לאחרים, לעצמה. שתתה קפה בקפטריה קטנה, קנתה גלויה, שמה בתיק. הגלויה קשה, הנייר מחוספס, נעים באצבעות. כשהגיעה הביתה, הטלפון בתיק, לא מיהרה להוציא. קודם הורידה מעיל, תלתה, שטפה ידיים, שמה מים לקומקום. אחר כך ישבה לשולחן, פתחה את “דברים טובים”. גללה לתאריך של היום. הביטה זמן רב בשורה הריקה. לחצה פלוס וכתבה: “נסעתי למוזיאון לבד. לא לקחתי בקשת אחרים במקום החיים שלי”. עצרה. המילים “במקום החיים שלי” נראו חזקות מדי, כמו להאשים מישהו. מחקה, כתבה פשוט: “נסעתי למוזיאון לבד. דאגתי לעצמי.” ולראשונה עשתה משהו שלא חשבה עליו: למעלה, בתחילת ההערה, חילקה לשני טורים. בצד אחד כתבה: “בשביל אחרים”, ובשני: “בשבילי”. בטור “בשבילי” הייתה בינתיים רק שורה אחת. הביטה בה והרגישה בפנים שהמשהו מתאזן, כמו עמוד שדרה אחרי מתיחה טובה. לא צריכה להוכיח שהיא טובה. צריכה לזכור שהיא קיימת. הטלפון שוב רטט. לא מיהרה. מזגה לעצמה תה, שתתה קודם ורק אז הסתכלה. אמא כתבה קצר: “מה שלומך?” ענתה: “בסדר. מחר אעבור, אביא לך לחם.” והוסיפה, לפני ששלחה: “היום הייתי עסוקה.” שלחה והשכיבה ליד, מסך למעלה. שקט, אבל לראשונה — מקום שהיה פנוי בשבילה.

February 2, 202602

שתי עמודות היא כבר הורידה את נעלי הספורט שלה ושמה מים לקפה, כשהקפיצה אותה הודעה מהמנהלת בווטסאפ: “תוכלי מחר להחליף את יעלה? יש לה חום ואין מי לסגור את המשמרת.

Life Lessons

תשכנו כאן זמנית: כשמשפחה הופכת לאורחים בלתי צפויים, דילמת העזרה מול גבולות הבית הפרטי של אולגה

February 2, 2026093

– תקשיב, בתי, יש לי משהו חשוב… אני התיישבתי בנוחות. תמיד כשאמא שלי פותחת בשיחה עם “תקשיב” כזה מתמשך, אני יודע שצפוי לי משהו מורכב. –

Life Lessons

No entiendes la suerte que tienes

February 2, 202600

No entiendes tu propia felicidad ¿Cincuenta mil euros? Martina leyó tres veces el aviso en la pantalla del móvil antes de entender lo que significaban las cifras.