Life Lessons
היא החליפה את טבעת הסבתא הלא יפה בתכשיט מודרני – ואמא שלה עשתה דרמה משפחתית
06
יומן אישי יום רביעי, תל אביב אמא שלי נתנה לי טבעת ישנה של סבתא לאה. לא מדובר במשהו וינטאג׳ יפה או מיוחד, אלא טבעת שגסה בעיצוב ובעיניי ממש לא נאה.
Life Lessons
Mis amigos austeros me invitaron a su fiesta de cumpleaños: volví a casa con hambre
00
Hoy quiero dejar por escrito una experiencia con algunos amigos a los que suelo llamar “los ahorradores”. Siempre miran el céntimo antes de
Life Lessons
אני מתבייש לקחת אותך לאירוע – דניס אפילו לא הרים עיניים מהטלפון – יהיו שם אנשים. אנשים “רגילים”. נעה עמדה ליד המקרר עם שקית חלב ביד. שתים-עשרה שנות נישואים, שני ילדים. ועכשיו – בושה. – אני אלבש את השמלה השחורה. זו שאתה בעצמך קנית לי. – זה לא העניין של השמלה – הוא סוף סוף הביט בה – זה את. את הזנחת את עצמך. השיער, הפנים… הכל פה מוזנח. ודים יבוא עם אשתו. היא סטייליסטית. ואת… את כבר מבינה לבד. – אז אני לא אבוא. – יופי, חכמה שלי. אגיד שיש לך חום. אף אחד לא ישאל שאלות. הוא נכנס למקלחת, ונעה נשארה לעמוד באמצע המטבח. בחדר הסמוך הילדים ישנו. קיריל בן עשר, סיון בת שמונה. משכנתא, חשבונות, שיחות הורים. היא נמסה בתוך הבית הזה, ובעלה התחיל להתבייש בה. – הוא נפל על הראש?! – יפית, החברה הספרית שלה, הסתכלה עליה כאילו הודיעה שסוף העולם הגיע. – מתבייש לקחת את אשתו לאירוע? מי הוא בכלל?! – אחראי מחסן. קיבל עכשיו קידום. – ועכשיו פתאום את לא מתאימה? – יפית הרתיחה מים לקפה, בכעס. – תקשיבי לי, את זוכרת מה עשית לפני הילדים? – הייתי מורה. – אני לא מדברת על עבודה. הכנת תכשיטים. מחרוזים. יש לי בבית את השרשרת הכחולה שלך. כל הזמן שואלים איפה קונים כזאת. נעה נזכרה. בלילות הכינה תכשיטים, כשדניס עוד הסתכל עליה בסקרנות. – זה היה מזמן. – היה, אז את יכולה שוב – יפית התקרבה – מתי האירוע? – בשבת. – מעולה. מחר את באה אליי. אני עושה לך שיער ואיפור. נתקשר לרות – יש לה שמלות. ואת התכשיטים, את כבר תמצאי. – יפית, הוא אמר ש… – עזבי אותו ואת ה”הוא אמר”. את מגיעה לאירוע. והוא יתפלל לא לפגוש אותך שם. רות הביאה שמלה סגולה, ארוכה, עם כתפיים חשופות. מדדו, קיצרו, תיקנו בסיכות. – לצבע כזה צריך תכשיט מיוחד – רות בחנה אותה – כסף לא ילך, זהב גם לא. נעה שלפה קופסה ישנה. בתוכה שכב סט – שרשרת ועגילים. אבנטורין כחול, בעבודת יד. הכינה אותו לפני שמונה שנים לרגע שלא הגיע. – זה יצירת מופת – רות לא יכלה להוריד עיניים. – את הכנת את זה? – בעצמי. יפית עשתה תסרוקת – גל רך, איפור עדין אך מרשים. נעה לבשה את השמלה, ענדה את התכשיט. האבנים נחתו על הצוואר בכובד של משהו אמיתי. – בואי, תראי – רות דחפה אותה למראה. נעה נגשה. וראתה – לא את האישה שרק מנקה ומבשלת שנים. ראתה את עצמה. את מה שהייתה פעם. מסעדה על הנמל. אולם מלא שולחנות, חליפות, שמלות ערב, מוזיקה. נעה נכנסה מאוחר, כמו שתכננה. לרגע נעצרו כל השיחות. דניס עמד ליד הבר, צחק ממשהו. ראה אותה – ונתקף תדהמה. היא התקדמה בשקט לשולחן הפנוי בקצה. ישבה זקופה, ידיים בשקט על הברכיים. – סליחה, יש פה מקום? גבר בשנות הארבעים, חליפה אפורה, עיניים חכמות. – כן, פנוי. – אני חגי. שותף של ודים לעסק אחר. מאפיות. ואת, אם זה לא סוד? – נעה. אשת מנהל המחסן. הוא הביט בה, אחר כך בתכשיטים. – אבנטורין? עבודה ידנית. אמא שלי אספה אבנים כאלה. זה נדיר. – אני הכנתי בעצמי. – באמת? – חגי התקרב, בחן מקרוב. – רמה גבוהה מאוד. את מוכרת כאלה? – לא. אני… עקרת בית. – מפתיע. ידיים כמו שלך לא עושות כלום בבית. הוא נשאר איתה כל הערב. דיברו על אבנים, יצירה, על איך אנשים שוכחים את עצמם ביומיום. הוא הזמין אותה לרקוד, הביא קאווה, צחק איתה. נעה ראתה את דניס מציץ מרחוק, פניו מתקדרות מרגע לרגע. כשיצאה, ליווה אותה חגי עד לרכב. – נעה, אם תרצי לחזור לתכשיטים – תתקשרי, – נתן לה כרטיס. – יש לי חברות שצריכות בדיוק כזה דבר. באמת צריכות. היא לקחה את הכרטיס והנהנה. בבית דניס לא החזיק חמש דקות. – מה בדיוק עשית שם?! כל הערב עם החגי הזה! כולם הסתכלו! ראו איך אשתי מתחילה עם מישהו אחר! – לא התחלתי. דיברתי. – דיברת! רקדת איתו שלוש פעמים! ודים שאל מה קורה ביניכם. היה לי בושות! – תמיד מתבייש – נעה הורידה את הנעליים בכניסה – מתבייש להביא אותי, מתבייש כשמסתכלים עליי. מתבייש בכלל במשהו? – תסתמי. נדמה לך ששמת שמלה – נהיית מישהי? את שום דבר. עקרת בית. יושבת לי על הצוואר, עכשיו גם משחקת אותה נסיכה. פעם הייתה בוכה. נכנסת למיטה, פונה לקיר. אבל משהו בתוכה נשבר. או דווקא התחבר. – גברים חלשים מפחדים מנשים חזקות – דיברה בשקט, בקור רוח. – אתה מלא רגשי נחיתות, דניס. אתה פוחד שאני אגלה כמה אתה קטן. – עופי לי מהעיניים. – אני מגישה תביעת גירושין. הוא שתק. הביט בה, ובעיניו לראשונה לא היה כעס – אלא בלבול. – לאן תלכי עם שני ילדים? על חרוזים לא חיים. – אסתדר. בבוקר שלפה את הכרטיס והתקשרה. חגי לא לחץ. נפגשו בבית קפה, דיברו על העסק. סיפר לה על מישהי שמנהלת גלריה של תכשיטי אמנים. שיד עבודה תופסת עכשיו, אנשים נמאס להם מגנרי. – את כישרונית, נעה. זה נדיר – גם כישרון, גם טעם. התחילה לעבוד בלילות. אבנטורין, ג’ספר, קרנליאן. שרשראות, צמידים, עגילים. חגי לקח למכירה בגלריה. אחרי שבוע – הכל נמכר. התחילו הזמנות. – דניס יודע? – הוא בכלל לא מדבר איתי. – וגירושין? – מצאתי עו”ד. מתחילים הליך. חגי עזר. בלי דרמה, בלי הצגות. רק נתן שמות, עזר למצוא דירה שכורה. כשנעה ארזה את המזוודה, דניס עמד בכניסה וצחק. – תוך שבוע את חוזרת על ארבע. היא סגרה את המזוודה ויצאה בלי תשובה. חצי שנה. שני חדרים בפריפריה, ילדים, עבודה. ההזמנות זרמו. הציעו לה תערוכה. פתחה עמוד ברשת, העלתה תמונות. העוקבים גדלו. חגי בא, הביא לילדים ספרים, התקשר לפעמים. לא לחץ, לא דחף. פשוט היה שם. – אמא, את אוהבת אותו? – שאלה סיון פעם. – כן. – גם אנחנו אוהבים. הוא לא צועק. כעבור שנה חגי הציע נישואין. בלי ברך, בלי ורדים. פשוט בארוחה אמר: – אני רוצה שנהיה כולנו יחד. שלושתכם. נעה הייתה מוכנה. עברו שנתיים. דניס הלך בקניון. אחרי הפיטורין מצא עבודה כסבל – ודים שמע איך התנהג לאשתו וסילק אותו אחרי שלושה חודשים. חדר שכור, חובות, בדידות. הוא ראה אותם מחוץ לחנות תכשיטים. נעה במעיל בהיר, שיער מסודר, על הצוואר אותה שרשרת כחולה. חגי אוחז בידה. קיריל וסיון צוחקים, מספרים משהו. דניס עמד ליד חלון הראווה. ראה אותם נכנסים לאוטו. ראה את חגי פותח לנעה את הדלת. ראה אותה מחייכת. הביט בהשתקפות שלו בזכוכית. מעיל דהוי, פנים אפרוריות, עיניים ריקות. הוא איבד מלכה. והיא למדה לחיות בלעדיו. וזו הייתה המכה הכי כואבת – להבין מאוחר מדי מה היה לו בידיים… תודה לכם, קוראים יקרים, על התגובות החמות והאהבות!
07
“אני מתבייש לקחת אותך לאירוע, יהיו שם אנשים. אנשים נורמליים,” יונתן לא טרח אפילו להרים מבט מהטלפון. דנית עמדה ליד המקרר עם שקית חלב ביד.
Life Lessons
“אני מתבייש לקחת אותך לארוחה החגיגית – שם יהיו אנשים. אנשים נורמליים” — סיפורה של נדיה: אחרי שנים של נישואין, שני ילדים וכל יום של שגרה, בעלה דניס מתבייש בה, עד שבזכות אומץ של חברות, יצירתיות ישנה ואיש אחד שהאמין בה, היא מגלה את עצמה מחדש, עומדת על שלה ועושה דרך מהשפל – עד לניצחון אישי, אהבה חדשה וחיים ששייכים רק לה.
01
אני מתבייש לקחת אותך לסעודה, יואב אפילו לא הרים עיניים מהטלפון. יהיו שם אנשים. אנשים נורמליים. שילה עמדה ליד המקרר, שקית חלב בידיה. שתיים עשרה שנות נישואים, שני ילדים.
Life Lessons
הכי קשה בלחיות עם גור זה לא מה שרוב האנשים חושבים זה לא להוציא אותו לטיול בגשם, בקור מקפיא, כשאתה עייף או כשהלב שלך לא שקט זה לא לוותר על טיולים או חגיגות כי ענו לך – “תבוא, אבל בלעדיו” זה לא השערות על הסדינים, על הבגדים, אפילו באוכל זה לא לשטוף את הרצפה שוב ושוב, ולדעת שעוד חצי שעה זה יחזור זה לא החשש מהווטרינר או הפחד שלא תשים לב למשהו חשוב זה לא לאבד טיפת חופש כי החופש שלך הוא כבר “אנחנו” וזה גם לא שהלב שלך כבר לא רק שלך… כל זה אהבה כל זה חיים כל זה הבחירה שלך הכי קשה מגיע לאט – כמו כאב שמטפס בעצמות כשמזג האוויר משתנה, כמו קור ירושלמי שבתחילה לא מורגש אבל בסוף חודר עמוק יום אחד אתה פתאום קולט: הוא כבר לא אותו אחד הוא מנסה, אבל לא מצליח כמו פעם רץ אליך כרגיל… אבל זה כבר לא בדיוק אותו הדבר העיניים עוד נועצות בך, אבל כבר יש בהן את האור העייף שאומר: “אני פה, אבל כל יום זה טיפה יותר קשה” אתה זוכר איך הוא היה אתה רואה אותו עכשיו – כולו שלך, בוטח בך עד הסוף הוא תמיד האמין בך שתהיה לצידו שתעזור לו שתציל אותו ועשית את זה אבל עכשיו, לא תוכל להציל אותו מהזקנה הכי כואב לדעת שהוא היה הנחמה שלך… ואתה היית לו להכל כל עולמו כל השמיים כל התקווה ואתה לא מוכן לא מוכן לשחרר לא מוכן לראות איך דועך מי שלימד אותך לאהוב בלי גבולות ואז מגיעה השתיקה שתיקה כבדה המקום הריק על הכרית הקערה שאף אחד כבר לא ילקק והלב שלך – מתפצל לרסיסים ושוב אתה יוצא החוצה אבל הפעם בלעדיו ומחליק לך בפה, כמעט בלי משים: “בוא אליי, קטן שלי…” ואם הייתה לי אפשרות להחזיר את הזמן לאחור… הייתי בוחר בו שוב הייתי בוחר הכל: את העייפות, את העצב, את המסירות כי זו אהבה אמיתית לקבל כלב זה להביא אש לתוך החיים אש שמחממת אותך לתמיד, גם אחרי שהיא כבתה כי לכלב יש שליחות אחת בעולם – לתת לך את הלב שלו
06
הדבר הכי קשה בלחיות עם גור כלבים הוא לא מה שרוב האנשים חושבים. זה לא להוציא אותו החוצה בגשם, כשקר כל כך, כשלא ישנת מספיק, או כשהלב שלך טרוד.
Life Lessons
“למה לכם משכנתא? תקבלו את הבית שלנו!” – כך אמרה לי חמותי, כשהיא נלחמת כדי לשכנע אותנו לגור איתם במקום לקנות דירה משלנו
059
למה לכם משכנתא? תגורו אצלנו! תקבלו את הבית שלנו! ככה אמא של בעלי תמיד אומרת. האמא של בעלי ממש מתאמצת לשכנע אותנו לא לקחת משכנתא. היא לוחצת שנעבור לגור
Life Lessons
No entiendo por qué me convertí en su esposa Hace poco nos casamos. Pensaba que mi marido me amaba locamente. Y no habría habido ninguna duda, si no fuera por cierto suceso. Ni siquiera se trata de una infidelidad, es algo aún más serio, incluso diría que extraño. Creo que todo pasó porque me importaba demasiado. Lo idolatraba, lo amaba en exceso y le perdonaba cualquier cosa. Por supuesto, él se acostumbró a esta actitud, se volvió más seguro de sí mismo y su autoestima creció. Probablemente se imaginaba que al chasquear los dedos, cualquier mujer se arrastraría a sus pies. Aunque, entre los demás, no llama especialmente la atención… Otra persona no habría tolerado sus errores ni confiado ciegamente en él. Poco antes de la boda, quiso estar solo, irse de vacaciones y prepararse para la vida matrimonial. No pude hacer nada al respecto, así que lo acepté y le permití irse de viaje. Como me contó después, decidió huir de la civilización y estar donde no hubiera internet ni teléfono. Se marchó solo a la sierra, para disfrutar de la naturaleza. Yo me quedé, añorándole con todo mi corazón. Cada minuto contaba hasta su regreso y le echaba muchísimo de menos. Una semana después volvió. Fue el día más feliz de mi vida. Le recibí con todo el calor y el cariño que fui capaz de darle. Le preparé sus platos preferidos. Al día siguiente, empezó a comportarse de manera extraña. Se escapaba a menudo al recibidor o a otra habitación. Luego comenzó a salir de casa varias veces al día con distintas excusas. Un día, al salir a hacer la compra, encontré una carta en el buzón. Parecía una carta normal. Estaba dirigida a mí, enviada por él durante su ausencia. Pero lo que decía en ella me sacudió por dentro. Había escrito lo siguiente: “Hola. No quiero seguir engañándote. No eres la persona adecuada para mí. Y no quiero pasar el resto de mi vida contigo. No habrá boda. Perdóname, no me busques ni me llames. No voy a regresar contigo”. Tan breve, tan contundente y cruel… Solo entonces comprendí que todo el tiempo salía a revisar el buzón. En silencio destruí la carta, sin decirle una palabra ni darle pistas de que algo hubiera ocurrido. Pero, ¿cómo puedo vivir con alguien que no quiere estar conmigo? ¿Por qué se casó y fingió que todo iba bien?
00
No sé cómo acabé siendo su esposa Hace muy poco nos casamos. Pensaba que mi marido me adoraba por completo. No habría tenido ninguna duda, si no fuera
Life Lessons
הכי קשה בלחיות עם גור כלבים הוא לא מה שרוב האנשים חושבים – זה לא להוציא אותו כשיורד גשם, כשקר נורא, כשלא ישנת טוב בלילה או כשהלב שלך לא שקט; זה לא לוותר על טיולים או הזמנות כי אומרים לך “תבוא, אבל בלעדיו”; זה לא הפרווה על הסדינים, הבגדים ואפילו באוכל, ולא לשטוף שוב ושוב את הרצפה בידיעה שעוד חצי שעה היא שוב תהיה מלוכלכת; זה לא החשבונות אצל הווטרינר ולא הפחד לפספס משהו חשוב; זה לא לאבד קצת חופש, כי עכשיו החופש הוא “אנחנו”; וזה כבר לא שהלב שלך שייך רק לך… כל זה אהבה, כל זה חיים, את כל זה אתה בוחר. הקושי האמיתי מגיע בשקט, כמו כאב שמתגנב בעצמות כשמזג האוויר משתנה – פתאום אתה מבין שהוא כבר לא יכול כמו פעם, שהוא מתאמץ אבל זה לא אותו דבר; בעיניים שלו מאירה עייפות שקטה שאומרת: “אני כאן, אבל כל יום קצת יותר קשה לי”. אתה זוכר איך הוא היה ורואה אותו עכשיו, כולו שלך, סומך עליך עד הסוף. הוא תמיד האמין שתהיה לצידו, שתעזור לו, שתציל אותו – ועשית את זה. אבל עכשיו אי אפשר להציל אותו מהזקנה. הכי כואב לדעת שעבורך הוא היה נחמה, אבל בשבילך הוא היה הכול: כל חייו, כל השמיים, כל התקווה. ואתה לא מוכן. לא מוכן לשחרר. לא מוכן לראות איך דועך זה שלימד אותך לאהוב בלי גבולות. ואז באה הדממה, דממה כבדה; המקום הריק על הכרית, הקערה שאף אחד כבר לא יללקק, והלב שלך מנופץ. ואתה יוצא החוצה, אבל הפעם בלעדיו. ותופס את עצמך לוחש לאוויר: “בוא, קטן שלי…”. ואם רק יכולתי להחזיר את הזמן – הייתי בוחר בו שוב, בוחר בכל העייפות, העצבות והנתינה. כי אהבה כזו היא אמיתית. לגדל כלב זה להכניס אש אמיתית לחיים שלך, אש שמחממת אותך לנצח, גם כשהוא כבר לא פה. כי לכלב יש שליחות אחת בעולם הזה – להעניק לך את ליבו.
01
הדבר הכי קשה בלהיות עם כלבלב הוא לא מה שרוב האנשים חושבים. זה לא להוציא אותו לטיול כשבחוץ יורד גשם, כשקר מקפיא, כשלא ישנת טוב בלילה או כשבלבך סערה.
Life Lessons
הדבר הכי קשה בלחיות עם גור כלבים הוא לא מה שרוב האנשים חושבים: זה לא להוציא אותו כשגשום וקר, לא לוותר על נסיעות והזמנות בגלל “רק בלעדיו”, לא השערות על הסדינים ולא לשטוף את הרצפה שוב ושוב, לא החשבון אצל הווטרינר ולא הפחד לפספס משהו חשוב, לא אובדן החירות כי החופש הוא כבר “אנחנו”, ולא העובדה שהלב שלך כבר לא רק שלך… כל זה אהבה, כל זה חיים, כל זה בחירה שלך—הקושי האמיתי מגיע לאט, כשיום אחד אתה קולט שהוא כבר לא יכול כמו פעם, שהעיניים שלו עייפות, שאתה היית לו הכל ושאתה לא מוכן לשחרר אותו—ואז, כשהשקט נוחת, הלב שלך מתגעגע, אבל היית בוחר בזה שוב, כי יש אהבה אמיתית רק כשלבך של כלב מלווה אותך כל החיים.
00
הכי קשה בלגדל כלב זה בכלל לא מה שכולם חושבים. זה לא להוציא אותו לטיול בגשם מבול, בקור תל-אביבי מהולל, אחרי לילה נטול שינה או כשיש לך דגדוגים בלב.
Life Lessons
מופתעת מהבעל: כשפדיה מחליט — עוזבים הכל ועוברים לכפר של אמא, לטובת המשפחה
012
לא ציפיתי מבעלי יומן אישי, 12 באייר דפנה, חייבות לעשות משהו אמרתי באנחה בטלפון. מה קרה? ענתה נטע, אחותי הקטנה, ודאגה נשמעה בקולה. כבר מהצלצול הזה הייתי לחוצה.
© 2026 VesperUm