הבחירה
“נו, מתברר שיותם נשוי עמוקות…” נאנחה עדי, יושבת על ספסל בגן הציבורי בלב תל אביב, ולופתת בכיס את ההפניה לניתוח.
השותפות שלה בדירה תמיד קינאו בה כשראו אותה בליווי הבחור המסוקס, כהה השיער, עם עיניים כחולות חודרות, ותמיד אמרו שהיה לה מזל עם מחזר כזה ג’נטלמן. בסוף, לא היה במה לקנא בכלל.
עדי רעדה מעט כשנזכרה בפגישה הראשונה והאחרונה שלה עם אשתו של יותם, שארבה לה בשער המפעל כדי להסביר לה בדיוק מה המקום שלה.
אז שלום, נראה לי שאת עדי? היא התחילה.
מי את? נרתעה עדי מהמבטים של האישה הגבוהה, הרזה, עם שיער בלונד פלטינה.
אני, דנה אשתו של יותם דגן.
מה?
מה ששמעת!
עוד אחת… דיברה האישה ברוגע קסום כמה אתן קיימות, כאלה? לא נגמרות אף פעם, הציידות אחרי אושר של אחרות.
מה את מרשה לעצמך?
תגידי לי מה את מרשה לעצמך, תפסה אותה דנה בעדינות במרפק אני, אשתו החוקית, ראיתי אותך עם בעלי, ואת עוד מעזה לטעון משהו בפניי, במקום להתנצל ולשקוע מבושה, אבל… ככה מתנהגות אנשים טובים, כנראה זו לא את.
בחן חד, היא סקרה את עדי כמוך היו לו כל כך הרבה, לא תספיקי לספור באצבעות הידיים והרגליים.
נכנסת עם נשוי, בלי בושה!
הוא גבר, הוא צייד, מבינה? את בשביל יותם רק הרפתקה חולפת. ייגמר מהר, ישכח אותך כמו ששוכחים שמות. עדיף להתרחק ממנו.
אגב, יש לנו שתי בנות. רוצה לראות תמונה? דנה שלפה תמונה משפחתית והושיטה לה. הנה! הוכחה לאהבה גדולה ונקייה. היינו בים באילת לפני חודשיים…
נו, למה את שותקת?
מה את רוצה ממני? תפתרי את הבעיות שלך איתו לבד.
תאמיני לי, אני אפתור… רק חבל שהוא התחיל לעבוד במפעל הזה לא מזמן, משכורת סבירה, ואז צצת על הראש שלנו.
קומי ויתרי, אני מזהירה, אל תסמכי על הבטחות. יותם בכלל לא מתכנן להתגרש. אל תבזבזי את החיים שלך. כמה את? שלושים?
עשרים וחמש! ענתה עדי, נפגעת.
בדיוק, עוד יש לך זמן למצוא אהבה ולבנות משפחה. תעזבי את יותם.
עדי לא הקשיבה עוד. ברגליים רועדות התרחקה, העולם שלה הפך לרסיסים כשאשתו של האהוב התפרצה אליו ללא אזהרה, מוחקת כל חלום ורדרד.
בוגד… מלמלה עדי, ובגרונה עלה גוש של דמעות. אבל לא נתנה לעצמה להישבר ברחוב. היא לא רצתה שמועות בעבודה.
בערב הגיע יותם אל עדי כמו כלום, עם פרחים. אבל עיניה היו נפוחות, והיא גירשה אותו בנחישות, למרות שבועות ואהבות ונאומים על גירושים כי הם ואשתו בכלל כבר לא מכירים, לדבריו.
שבועיים עדי נלחמה בעצמה. יותם לא פנה אליה יותר. עשה כאילו איננו מזהה אותה.
אסון לא בא לבד… הבחילה בבוקר והסחרחורות בהתחלה היא חשבה שזה מהמתח. מהר מאוד הבינה: הרומן התמים והסוער עם יותם הניב פרי.
“שישה שבועות,” זה הדהד לה בראש כמו גזר דין.
עדי לא רצתה להיות אם חד הורית. פחד איים להטביע אותה. נדמה היה שכל העולם מסתכל עליה בידיעה, שופט אותה. בטחה באדם לא נכון, שלא הכירה באמת.
יותם הסתיר ממנה את נישואיו, מה יכלה לעשות? לבקש תעודת זהות כשהכירו? לא הייתה טבעת על האצבע, לא כל הנשואים עונדים אחת.
למה בעצם לא חשדה, כשאמר שיוכלו לשמור בסוד את מערכת היחסים בעבודה?
הוא שיקר לה, אבל זה לא הפיג את הכאב. גם הרכילויות בעבודה לא תרמו, הרי כולם דיברו על הביקור של דנה.
אני בהריון, ניצלה עדי את ההפסקה ופנתה חסרת אונים לגבר שעזב אותה.
אתן לך כסף, רק תסדרי את זה, מלמל.
למחרת עזב יותם את העבודה. נעלם לה לעד.
עדי הבינה שאי אפשר לחכות. למרות שהרופא הזהיר, לקחה הפניה לניתוח.
ועכשיו היא יושבת על הספסל, אוחזת חזק בדף כאילו פוחדת שייעלם.
ממה את ממהרת?! קפץ לידה צעיר בחליפה, עם זר ענק של חרציות בצבע בורדו.
מה? הביטה עליו עדי בעיניים כבויות.
השעון שלך מקדים, הצביע על שעון הזהב הדק שעל ידה.
תמיד מקדים בעשר דקות… מכוונת מחדש כל הזמן, אבל לשווא, אמרה עדי באדישות, פונה ממנו.
היום מושלם, נכון? חמסין אחרון של סתיו. אמא שלי אוהבת את התקופה הזאת. תמיד אומרת שבאחד מהימים החמימים האלה קיבלה את ההחלטה הנכונה בחיים ואף פעם לא הצטערה עליה.
ואת יודעת מה? התעקש הצעיר שבא משום מקום. אמא שלי אלופה! הרים אגודל. אני חב לה את הביטחון שלי.
ומה על אבא? נפלט לעדי.
היא אף פעם לא מדברת עליו, וגם אני לא שואל, רואה שזה כואב לה…
אני בעצמי רק בדרך עכשיו מראיון עבודה. בחרו אותי בין עשרה מועמדים למשרה מעולה בחברה. קשה להאמין…
אמא נתנה לי את הכוח להאמין בעצמי.
ואני כבר יודע המשכורת הראשונה תלך לכרטיס נופש לאמא שלי לים. היא אף פעם לא הייתה בים.
ואת, היית פעם?
לא, עדי הביטה חזק בנער הזה, מבטה נתפס בעניבת הבורדו.
היה בו משהו כובש, הוא חייך מכל הלב.
מתנה מאמא, הוא חייך, מסדר את העניבה.
אולי נדמה שאני חופר, אבל רציתי לשתף מישהו בשמחה שלי. את כל כך עצובה…
חשבתי שצריך מישהו לדבר איתך. אני מטריד?
עדי רק ניערה בשקט בראשה. הוא לא עצבן. דווקא הצליח לעצור את שטף המחשבות השחורות והכבדות שלה. אהבתו לאמא הרשימה אותה.
“איזו אהבה של מסירות,” חשבה, מביטה בו, “הלוואי שיהיה לי כזה בן יום אחד…”
טוב, אני חייב ללכת, אמא מחכה לי, בטח דואגת… אל תמהרי!
מה?
לשעון שלך דיברתי, צחק.
אה, חייכה אליו, סוף סוף.
כעבור רגע נעלם הצעיר. עדי שלפה את ההפניה וקרעה אותה לחתיכות קטנות.
וישבה עוד הרבה, שואפת את הסתו החמים, המואר.
בלב הרגישה שלווה, חום. בזכות זר המסרים המוזרים של האיש האלמוני שעל הספסל.
היא לא לבד. האישה הזאת גידלה בן נפלא, חבל שלא שאלה לשמו אבל זה כבר לא משנה…
נבחרה הדרך.
***
עברו עשרים ושלוש שנים…
אמא, אני מאחר! קרא תומר, עומד מול המראה, when אימו עדי קשרה בקפידה עבורו את עניבת הבורדו שלבש לראיון החשוב.
אולי תוותר…
זה בשביל הביטחון. תסמכי עלי, הכל יהיה טוב. יקבלו אותך! חייכה, התרחקה כדי להסתכל בגאווה על בנה.
אני מתרגש, ומה אם…
זו המשרה שלך, תומר. תענה בביטחון ותחייך, אתה מקסים.
תודה, אמא. נשק לה ויצא לדרך.
עדי הביטה בו מהחלון, הולך בביטחון לעבר התחנה האוטובוס, בראשה צף זיכרון עמום…
מוזר נדמה לה שכבר ראתה את התמונה, הבחור ההוא בגן, פעם, לפני עשרות שנים…
ותומר בחליפה מזכיר לה אותו.
והיא שכחה את הרגע הזה לכל השנים. ועכשיו הוא פורץ מן השכחה.
אפשר שהגורל רצה להראות לה אז מה יכלה לקבל, אם הייתה בוחרת אחרת? שאז למעשה קיבלה את הבחירה הנכונה, נגעה לעתיד.
ולמה לא התעניינה אז בשמו? כמעט היו בני אותו גיל…
היום זה כבר לא חשוב.
הכל הסתדר נפלא.
בצהריים חזר תומר עם זר ענק של חרציות בורדו, מתאים לעניבה, ובישר שהתקבל לעבודה.
והבטיח, שבקרוב הם יסעו סוף־סוף יחד לים, כי אמא אף פעם לא הייתה שם.
הגיע הזמן שתומר יטפל בה. ירים הרים, יזיז נהרות בשבילה. זהו הבן שהיה לה לאדי.
ולא משנה כל הקשיים תמיד היו יחד, וצבר של חיבוקים ניחם כל רגע קשה.
הם עברו הכל, עמדו בכל, לא נשברו.
עדי מעולם לא התחרטה שהביאה אותו לעולם. עשתה את הבחירה הנכונה עבורה.
וכך יישאר.
