קופסת ההבטחות שנעלמו
תשמעי, משהו מוזר התחיל לקרות בבית של דנה. היא כבר ממש השתכנעה שגר שם עוד מישהו חוץ ממנה ומטל, בעלה. וזה לא רוח רפאים מבחינתה רוחות זה עסק רציני, מגיעות רק שיש להן סיבה טובה. אבל פה? הכול סתם שטויות של יומיום, כאילו איזה שד קטן מהאגדות הסתנן אליהם.
בהתחלה נעלמו הגרביים של הספורט שלה. תמיד אחד, כמובן. היית מצפה שזה יקרה במכונה, לא? כולן יודעות שגרביים נעלמות בכביסה. אבל הגרביים האלו, הלבנות עם הפס האדום, תמיד קפצו לה לעין במגירה. ממש הרגישו אשמות “מתי פעם אחרונה נגעת בנו?”. ופתאום נעלמו. קודם אחת, ואחרי יום גם השניה.
שבוע אחרי זה, הן הופיעו שוב, בדיוק באותו המקום, מגולגלות ככה. ומעליהן חתיכת נייר קצת עקום, כתוב במכונת כתיבה:
“את שכחת אותנו ל-127 ימים. ספרנו.”
“זה אתה?” היא ישר התנפלה על טל שהיה שקוע בחדשות, “זה איזה דחקה שלך לרמוז לי שצריך לחזור להתעמל?”
טל רק הביט עליה בהלם, נשבע שזה לא הוא. והיא לעולם לא בטוחה איתו, כי הוא מסוג האנשים שתמיד מתבדחים.
אבל אז נעלם הסיכה האהובה שלה זו שתמיד מונחת על המדף בכניסה. ולא רק זה גם האודם היקר שלה, שמיועד רק ל’אירועים מיוחדים’, זה שתמיד בתיק.
היא מצאה את שניהם בסוף בין הקופסאות למדפים במטבח. ושוב פתק צמוד.
על הסיכה:
“תבחרי שיער ארוך או קצר? נמאס לי שזונחת אותי חודשים ואז מתגעגעת.”
ועל האודם:
“נו, מתי בפעם האחרונה היה ‘אירוע מיוחד’? אני כבר עומד להתייבש.”
“אוקיי, זה כבר לא מצחיק,” היא נבוכה, מנערת את טל מהספה, הוא עוד היה בתרדמת של שישי בצהריים.
“את השתגעת?!” הוא התעצבן, “אני אעשה לעצמי כאלה תרגילים?!”
נשמע הגיוני. טל אולי קומי, אבל לא עד כדי כך. ודווקא אז החרדות שלה רק גברו.
היא ניסתה לזכור כל מקום שאליו הניחה דברים, הייתה חוזרת כמה פעמים לבדוק. אפילו הלכה לרופאה בשביל בדיקת זיכרון. הרופאה, אישה מבוגרת בעצמה, צחקה “זכרת יותר טוב ממני!”
אבל הדברים המשיכו להיעלם:
עטים יפים, החולצה האהובה מפסים, קרם הידיים שלה.
ואז השיא הצרור מפתחות של הצימר של ההורים בפרדס חנה. בגלל זה טל הלך שבוע שלם עם פרצוף חמוץ.
דנה ממש נהייתה עצבנית, לא ישנה טוב, פתאום בודקת עוד פעם ועוד פעם איפה הארנק או הטלפון.
ואז, בשבת הצהובה אחת, החליטה סוף סוף לסדר את החדר הארונות. ובתוך קופסת קרטון ישנה של מגפיים, היא מוצאת את כל הדברים שנעלמו מסודרים בדיוק כאילו חנות יד שנייה.
החולצה מחובקת עם חצאית פליסה קצרה פתקים עליה:
“את עוד זוכרת לרקוד?”
עטים מסודרים אחד אחד לפי צבע:
“את לועסת אותנו כשאת בלחץ, אנחנו כבר לא עומדים בזה.”
המפתחות, יחד על שרשרת, כאילו מחזיקים ידיים:
“נשבר לנו להיות לבד. לא נוסעים לצימר אף פעם, אבל חזרנו הביתה לבד.”
דנה התבלבלה.
בפתקים היה משהו עוקצני, מתוחכם ועצוב, כאילו עוד דנה כתבה אותם כזו שחיה חיים שיש בהם זמן אפילו לשוחח עם החפצים שלה.
כשהיא באה לסגור את הקופסה, ראתה עוד פתק קטן, בלי חפץ קשור. נייר אפור ורועד, כאילו הדיו נמרח מדמעות:
“הבטחת לאותה ילדה במראה, שתהיי ציירת.
אני הילדה.
נורא בודד פה, בקופסה עם כל ההבטחות שלא קיימת.”
דנה ישבה שעה ארוכה על הרצפה של החדר ארונות, נשענת על המדפים, ונתנה לזיכרונות לזרום.
הנה היא, ילדה קטנה בגן, מציירת בשקיקה בתור למטפלת.
שיעור ציור בבית ספר והקסם של צבעי מים.
הריח של שמן באולפן ציור, שקט של מוזיאון. כל משיכת מכחול קסם.
בהתחלה חשבה זה יהיה החיים שלה.
אחר כך תחביב, פיסת שלווה.
ואז… כבר לא היה כלום.
לא כי לא הספיקה, פשוט הכול נדחה “יהיה זמן, אחר כך.” עד שההתרגשות נדמה ונעלמה, כמו הגרביים, העטים, המפתחות.
העבירה אצבע על הפתק האחרון.
הנייר הרגיש חי, חמים יותר מהשאר וקצת רועד.
אולי זה היא שרעדה.
מה, באמת עוד שעת שיטוט בקניון או עוד פרק בנטפליקס חשובים מהחלום שלה?
בלילה הרבה התהפכה במיטה. לא נרדמה. בשתיים קמה, מבולבלת ונאנחת.
“לאן את הולכת?” טל שאל מתוך שינה.
“ששש… תרדם.”
בין הקופסאות, היא נזכרת יש שם צבעים ישנים איפשהו, ודווקא כשעברה מול המראה בכניסה, ראתה במבט את הילדה ההיא. מבוהלת אבל עם ניצוץ של תקווה.
