יומן אישי, 1998
“ומתברר שדני בכלל נשוי…” נאנחתי, ישבתי על ספסל בגינה הציבורית, ומוללתי בכף ידי את ההפניה לפרוצדורה רפואית.
שותפתי לחדר במעונות תמיד קינאו בי, כשראו אותי הולכת עם דני גבר כהה שיער, כחול עיניים, מטופח להפליא. חשבו שזכיתי בג’נטלמן אמיתי. בפועל, לא היה במה לקנא.
צמרמורת עברה בי כשנזכרתי בפגישה ההיא, הראשונה והאחרונה, עם אשתו של דני. היא ארבה לי ליד שער המפעל. רק רצתה “להסביר לי מה הולך פה.”
שלום! נדמה לי שקוראים לך דלית? פתחה בשקט.
מי את? נבהלתי מהאישה הגבוהה והאלגנטית, שיערה הבהיר והפוני הבולט.
אני מיכל, אשתו של דני לוי.
מה?
שמעת טוב!
עוד אחת… נשמה עמוק והמשיכה כמה יש כמוך בעולם, בנות שמתחילות עם גברים נשואים. לא תיגמרו לעולם, באמת.
מה את מרשה לעצמך?
מה את מרשה לעצמך? תפסה אותי בעדינות בזרוע. אני אשתו החוקית. את עומדת כאן מולי, במקום לומר סליחה ולהיעלם מבושה ילדים טובים עושים כך, אבל כנראה לא את.
את יודעת, היו לו כבר לא מעט כמוך. תאמיני לי, תפסיקי לפני שתיפגעי. הוא סתם מחפש ריגושים, לא רוצה אותך באמת. כדי שלא תצאי פגועה תתרחקי.
אגב, יש לנו שתי בנות. רוצה לראות תמונה משפחתית? שלפה והושיטה לי. היינו באילת לפני חודשיים.
מה את רוצה ממני? זה עניין שלך ושל בעלך.
אטפל בו גם אני, אל תדאגי. הוא הגיע למפעל הזה בגלל המשכורת, ופתאום את קפצת על הראש שלנו. תעזבי כל עוד יפה. דני לא מתכוון לעזוב אותי. בת כמה את? שלושים?
עשרים וחמש! עניתי נעלבת.
את עוד תמצאי חתן. עזבי את דני.
לא יכולתי להקשיב לה יותר. התרחקתי ברגליים כבדות, מרגישה שהאישה הזו נכנסה לעולמי בלי רשות ומחקה לי את כל התקווה והחלום.
“בוגד…” מלמלתי לעצמי, וגרוני התכווץ. לא הרשיתי לעצמי לפרוץ בבכי ברחוב. לא רציתי שמועות בעבודה.
בערב דני הגיע אליי. כאילו כלום לא קרה. הביא פרחים. שלחתי אותו עם עיניים נפוחות, על אף כל שבועות האהבה וההבטחות להתגרש, כי הוא ואשתו כבר “לא חיים יחד מזמן”.
שבועיים לקח לי להירגע. דני נעלם, מתעלם ממני בעבודה. צמרמורת חדשה הבחילות והסחרחורת בבקרים לא היו רק עצבים. מהר מאוד הבנתי: הרומן עם דני לא נגמר רק בלב שבור.
“שישה שבועות” נשמע כמו פסק-דין.
לא רציתי להיות אמא יחידנית. פחדתי. הרגשתי שכל העולם בוחן אותי. איך האמנתי לגבר שמרמה? לא ידעתי שהוא נשוי. מה, הייתי אמורה לבקש תעודת זהות? הוא לא ענד טבעת יש מלא שלא עונדים.
היה עליו חשד ביקש להסתיר את הקשר בינינו בעבודה. הוא רימה אותי, אבל זה לא הפחית את הבושה. במקום העבודה כבר רחשו שמועות, כולם דיברו.
באומץ פניתי אליו בצהריים:
אני בהריון.
אני אתן לך כסף, רק תטפלי בזה, פלט בשקט והסתלק למחרת. התפטר, נעלם.
אני יודעת שאסור לדחות את זה. למרות העצת הרופא, לקחתי את ההפניה ל”הליך”.
ועכשיו אני יושבת בגינה, לוחצת חזק על הדף הדק.
את ממהרת? שאל מישהו כשהתיישב לצידי, בחליפה ומהמם בזר ענק של חרציות אדומות.
מה? עניתי בעיניים מדוכדכות.
הלכתיים שלך רצים. חייך, מחווה לשעון הזהב שעל פרק ידי.
הם תמיד עשר דקות קדימה. מנסה לסדר אותם בלי הצלחה, נהדפתי מהשיחה.
יש היום מזג אוויר נפלא. ממש “קיץ קטן” כמו שאמא שלי קוראת לזה. היא תמיד אמרה, שביום כזה עשתה את הבחירה הכי טובה בחיים. ולא התחרטה אף פעם.
ידעת? אמא שלי אחת ויחידה! החזיק את האגודל למעלה, גאה. חייב לה הכל.
ומה עם אבא? נפלט לי.
עליה לא מדברת. כנראה קשה לה להיזכר בו
הוא המשיך:
יצאתי עכשיו מראיון עבודה. בחרו אותי, עשרה מועמדים אותי לקחו, אפילו שאין לי הרבה ניסיון.
תמיד האמנתי, בגלל אמא.
אני כבר יודע למה אקדיש את המשכורת הראשונה אקנה לאמא חופשה בים.
אף פעם לא היית בים?
לא, הודיתי.
מתנה מאמא, אמר בחיוך נרגש, ליטף את העניבה הבורדו, שם לב למבטי.
אולי אני חופר, אבל הרגשתי שבא לך לדבר… את נראית כל כך עצובה.
לא עניתי. רק נידנדתי בראשי. הוא לא הציק לי, להפך היה משהו באהבתו לאמא שאין לי מילים להסביר.
“אהבה כמו בספרים, איזה מזל יש לאמא שלו…” חשבתי, מתבוננת בו. בא לי בן כזה…
אני רץ, אמא מחכה לי ודואגת… אל תמהרי!
מה?
לשעון שלך, חייך.
נכון… עניתי בחיוך ראשון מזה ימים.
הוא נעלם עם החרציות, ואני קרעתי את ההפניה לרסיסים.
ושוב ישבתי זמן רב, מתמכרת למבורך של יום חמים בסתיו.
כל אותו היום ליווה אותי התחושה אינני לבד. גם אותה אם גידלה בן לתפארת לבד. התחרטתי, שלא שאלתי לשמו, אבל בעצם זה כבר לא משנה.
זו הבחירה שלי.
***
עשרים ושלוש שנים אחרי…
אמא, אני מאחר! סטס עמד מול המראה, ואני סידרתי לו בקפידה את העניבה הבורדו לראיון העבודה. קניתי אותה אתמול, במיוחד.
אולי תרפה.
היא נותנת לי ביטחון, אמא. יהיה טוב, תראי.
סיימתי וסקרתי אותו עכשיו הוא מוכן.
תענה ברור ותתן חיוך בנדיבות אתה מהמם.
אוהב אותך! נשק לי ויצא.
נעמדתי בחלון, הסתכלתי בבן שלי, גבר צעיר ויפה שעושה את דרכו אל התחנה, והרגשתי משהו מוכר מאוד מחלחל.
איפה כבר חוויתי את האושר הזה? אותו רגע בגינה, לפני עשרים ושלוש שנה… סטס, בחליפה ועניבה, מזכיר לי מאוד את הבחור ההוא שחייך אליי וגרם לי לבחור אחרת.
הייתה זו יד הגורל? אולי התמזל מזלי, לראות בעיניים מי שאולי עמדתי לוותר עליו, ורק כך בחרתי באמת.
ואולי לא משנה. הכל הסתדר נפלא, בסופו של דבר.
אחרי הצהריים סטס חזר, עם זר חרציות בורדו כמו העניבה, וסיפר לי בהתרגשות שהתקבל לחברה.
הבטיח שייקח אותי לים כי עדיין לא הייתי מעולם.
הגלגל הסתובב עכשיו הבן שלי ידאג לי.
לאורך כל השנים האלה, לא משנה כמה היה קשה חיבוק מהפוני שלו החזיר לי כוח.
עמדנו בכל המבחנים, לא התייאשנו, לא נשברנו.
ולא הצטערתי רגע אחד שילדתי אותו. זו הייתה הבחירה שלי, והיא הייתה נכונה.
וככה זה צריך להיות.
