Home

Life Lessons

Life Lessons
מזמזום של זבוב על החלון לבוקר הכפרי — מסע של וובה, אמא וסבתא בין פטריות, יערות, חברה מוזרה ושיעור בגבורת הלב: איך וובה למד להתמודד עם אובדן, עם פחדים, עם חברת ה”פופיוניחה”, ומצא נחמה, אומץ וחברות חדשה בכפר, עד המפגש הגורלי עם להקת הכלבים והגיבורה שבדמות בבה יאגה – סיפור על ילדות, כאב, אמונה, והלב הטוב שמביס חושך
06
זמזום דק ומתמשך של זבוב נשמע בחלון. איתי פקח עין. קרן שמש התחנפה עם קפיצה נעימה על הכרית ועל האף הסולד של איתי. הוא חייך ועשה מתיחה ש”
Life Lessons
En busca de la amante — — ¿Pero qué haces, Varita? — exclamó el marido, atónito al ver a su esposa tendiéndole unos pantalones cortos y una camiseta. — Nada. Si sigues aquí haciendo el vago, ¡te vas a quedar sin amante! — replicó ella, tirando del edredón para despertar al indefenso Román, que se estremeció al sentir el frío. — ¿Pero de qué hablas? — Después de lo que dijiste ayer, de que pronto tendrás una amante, he tomado una decisión. Ha sonado la hora, Román. Son las cinco y media: toca levantarse y salir a la guerra del adulterio. — Pero si lo dije de broma, fue una pelea sin importancia, mujer. Perdóname, me equivoqué. — No, no, no, lo tuyo era cierto. La que fallé fui yo. He dejado que se apague el fuego de nuestra pasión. Gasté toda la gasolina en mí sola y ya sólo quedan cenizas, ni para asar patatas. Así que voy a remediarlo. ¡Arriba! — ¿Me estás echando? — Te estoy motivando. A ver si mueves el trasero todos los días y quemas esa barriga. ¡Una amante no es una esposa, no te va a tolerar con barriga Michelin! ¡Levántate, te lo ordeno! Sabiendo que su mujer no iba a dejarle en paz, Román se deslizó obediente fuera de la cama, vistiéndose con esfuerzo los pantalones cortos encima del pijama para redimirse a golpe de gimnasia. — Recuérdame que te compremos bañador — dijo ella — en esos paracaídas que llevas, temo que la amante te saque volando de la cama. Tras diez minutos corriendo por el jardín bajo la mirada de la “entrenadora”, Román, medio muerto, se arrastró de vuelta a casa, buscando la cama a rastras. — ¿A dónde crees que vas? — lo paró su mujer. — A morir en la cama, dormido. — ¡Prohibido morirse! Estamos buscando amante, no forense. ¡Al baño y que sea dos veces al día! Si no me respetas a mí, al menos no tortures a otra con tus aromas. Y lávate bien la cabeza, hoy vamos a un estudio de fotos. — ¿Para qué? — Para hacer una foto decente para la web de citas. Si la hago yo, te veré como el de siempre: descargador, rey de la caña y fan de los macarrones con mantequilla, y necesitamos retratar al verdadero alfa. — Varita, ¿no será suficiente ya? — ¡Guarda palabras para las orejitas de las jovencitas! A elegir candidata. A Román esto le hizo gracia: a él siempre le había gustado curiosear perfiles en webs de citas, ahora podía hacerlo oficialmente. — ¿Quizá esta? — ¡¿Bromeas?! — ¿Qué pasa? — Román, tu amante tiene que darme vergüenza a mí, no a ti. Si parece tu coche antes de venderlo. Más bien habría que colgarle el cartel de “Precaución, posible desprendimiento de fachada”. — ¿Y esta? — ¿Esto? ¿En serio? ¿Qué voy a decirle a mis amigas si mi marido me pone los cuernos con eso? Mira, este perfil es perfecto. — ¿Estás loca? Esa nunca me contestaría. — ¿Y qué vi yo en ti, muñeco de poca fe? ¿Qué me sedujo para durar quince años juntos? — ¿El sentido del humor? — arriesgó Román. — Seamos sinceros: si el humor alargara la vida de verdad, ya estarías viudo desde la luna de miel. Mejor acompáñame a comprarte un traje y buscamos amante a lo “carnaza viva”. — Ya vale, Varita. Vamos a hacer las paces. — ¿Dónde ves pelea? Tener amante es señal de éxito. Yo, como mujer de hombre exitoso, también subo de estatus. Quizá no nos quedemos sólo en una. En el centro comercial fue directo al departamento más caro, donde desnudaron todos los maniquíes. — Varita, estos pantalones y americana cuestan lo de un juego de neumáticos de invierno — protestó Román, empujado al probador. — Da igual, también te compraremos goma en la farmacia, la que prefieras: de verano, de invierno, pero con doble protección. A mí no me traigas ningún “ramo ajeno” a casa. — ¡Varita! — ¿Qué pasa? Seguridad ante todo. No estamos eligiendo patinete sino a la hipotenusa de nuestro triángulo amoroso. ¿Has llamado ya al jefe? — ¿Para qué? — murmuró Román, abrochándose el traje. — Para el sueldo. Ahora tendrás que mantener a dos. Conmigo vale caldo, pero con la amante, olvídate: cena, tres copas de vino, cinco estrellas de hotel — como falles en algo, el cimiento se hunde. Finalmente, Román se vistió y se acomodó la corbata. — Guapísimo. Como el día de la boda — sollozó Varita. — Le queda muy bien — corroboró una señora desde otro cambiador. — ¿Le interesa? Le estamos buscando amante. — No, gracias, ya tengo amante. Tres — respondió descarada. — Román, de esas ni hablar — sentenció Varita —, necesitamos una fiel, de confianza, como una tarjeta Visa de otro banco para transferir fondos. Vamos a perfumería, te rocío colonia y te doy vía libre. Anduvieron una hora más por el centro comercial, hasta que Varita asintió satisfecha. — Listo, Román, ya puedes. Incluso sin foto. Ve y recuerda todo lo aprendido: persistente, galante y seguro, como el día que vendimos el coche. Varita volvió a casa a hacer caldo y Román salió a buscar amante, preparado por su esposa todo el largo y arduo día. Una hora después, sonó el portero en casa de Varita. — Buenas tardes, señorita. Dígame, ¿está su marido en casa? — la voz era desconocida, aterciopelada, ardiente, repleta de deseo. Hasta el interfono sonaba sugerente. — Uy… — se le cayó el cucharón a Varita, sobrecogida —. No, se ha ido con la amante. — ¿Puedo pasar? Tengo algo interesante que proponerle. El tono la puso colorada. Pensó en tomar un resfriado, pero decidió mejor pulsar el portero tres veces. Tres minutos después apareció Román: ramo de flores rojas en mano, guiñó el ojo y la atrajo de la cintura. El recibidor se llenó de calor de golpe. — ¿Has llorado? — se extrañó Román al ver los ojos rojos de su esposa. — Poquito. Pensé que la había fastidiado, pero ahora veo que hacía falta leña para avivar la pasión. — ¿Le gustaría pasar la velada con un caballero atento y conversador? — en los ojos de Román brillaba la pasión… y los 50 gramos de brandy del valor. — La invito a cenar, y le contaré una apasionante historia sobre su belleza. Es crónica, pero le gustará. — S—sí quiero — murmuró Varita, siguiéndole el juego —. Sólo saco el caldo del fuego y me pinto las pestañas. — Yo voy pidiendo el taxi — sonrió Román. — ¿A dónde vamos? — preguntó Varita, con una sonrisa tonta. — ¡A un restaurante de cinco estrellas! — Aquí no hay, sólo pizzería “Cinco quesos”. — Pues allí. Para mi amante, lo mejor. — ¿Su esposa no se pondrá celosa? — ¡Vamos a esforzarnos mucho para que sí! — le guiñó Román con picardía.
01
Diario de Lucía, Madrid, 12 de mayo Lucía, ¿qué te pasa? me preguntó sorprendido Andrés, mi marido, cuando le tendí unos pantalones cortos y una camiseta.
Life Lessons
זמזום של זבוב קטן בחלון, קרני שמש רכות על הכרית ועל האף של וובקה, התעוררות מתוקה בכפר אצל סבתא, בוקר חמים, קערת דייסה, וטיול ליער לאיסוף פטריות עם אמא וסבתא — ואז הליכה לאיבוד בין העצים, פגישה מסתורית עם “בבה יאגה” המקומית, סיפור חייה המוזר והעצוב של פופיניך, פחד גדול מול להקת כלבים בדרך הביתה, גבורה בלתי צפויה והקרבה מרגשת, אשפוז בבית חולים, חזרה לבית הספר, פרידה נוגעת ללב וביקור בקבר של המצילה — וובקה והחורף הראשון שלו בכפר, זכרון שלא יישכח.
09
זמזום חלוש של זבוב נשמע על חלון חדרו של אופיר. הוא פקח עיניים, קרן שמש חמימה ליטפה את הכרית ואת אפו הסולד. אופיר חייך ונמתח בעצלתיים. היה חמים ונעים מתחת
Life Lessons
קראתי הרבה סיפורים על נשים שבגדו, ואני לא ממהרת לשפוט, אבל יש משהו שבאמת קשה לי להבין – לא כי אני טובה יותר ממישהו, אלא כי בגידה אף פעם לא הייתה עבורי פיתוי. אני בת 34, נשואה וחיה חיים רגילים לגמרי. הולכת לחדר כושר חמש פעמים בשבוע, מקפידה על תזונה ואוהבת להיראות מטופחת. יש לי שיער ארוך וחלק, חשוב לי להיראות טוב ואני מודעת לכך שאני אישה מושכת – אנשים אומרים לי את זה ואני מרגישה את זה לפי המבטים. בחדר הכושר, למשל, לא מפתיע שגברים ניגשים אליי – יש כאלה שמבקשים עזרה בתרגילים, אחרים זורקים הערות במסווה של מחמאה ויש גם את הישירים יותר. זה קורה גם כשאני יוצאת עם חברות לשתות – ניגשים, מתעקשים, שואלים אם אני לבד. אף פעם לא העמדתי פנים שזה לא קורה, להפך – אני רואה את זה בבירור. אבל מעולם לא חציתי את הגבול. לא כי אני פוחדת, פשוט כי אני לא רוצה. בעלי הוא רופא – קרדיולוג – ועובד הרבה שעות. יש ימים שהוא יוצא מוקדם בבוקר וחוזר כשאנחנו כבר אוכלים ארוחת ערב, או אפילו יותר מאוחר. רוב הזמן אני לבד בבית כמעט כל היום. יש לנו בת, אני דואגת לה, לבית ולשגרה שלי. בפועל, יש לי “מרחב” לעשות כל מה שאני רוצה בלי שאף אחד ידע, אבל אף פעם לא עלה בדעתי לנצל את הזמן הזה כדי לבגוד בו. כשאני לבד, אני ממלאת את הראש שלי – מתאמנת, קוראת, מסדרת, צופה בסדרות, מבשלת, יוצאת להליכה. אני לא מחפשת חוסרים או מחפשת אישור מבחוץ. אני לא אומרת שהנישואים שלי מושלמים – ברור שלא, יש ריבים, יש חילוקי דעות, יש עייפות. אבל יש דבר בסיסי שנשאר – הכנות שלי. אני גם לא חיה בחשדנות תמידית כלפיו. אני סומכת על בעלי. אני מכירה אותו, יודעת את השגרה שלו, את דרך החשיבה והאופי. אני לא בודקת לו את הטלפון ולא ממציאה תרחישים בראש. גם הרוגע הזה משפיע. כשלא מחפשים לברוח, לא צריך דלתות פתוחות כל הזמן. אז כשאני קוראת סיפורי בגידה – לא ממקום של שיפוט אלא של תהייה – אני חושבת שלא הכול מתחיל ונגמר בפיתוי, במראה, בזמן הפנוי או בתשומת לב מבחוץ. אצלי זה פשוט אף פעם לא היה אופציה. לא כי אני לא מסוגלת – פשוט אני לא רוצה להיות האדם הזה. וזה נותן לי שלווה. מה דעתכם על הנושא?
027
יומני האישי, יום חמישי קראתי הרבה עדויות של נשים שהתמודדו עם בגידה, ולמרות שניסיתי לא לשפוט אף אחת, יש בי משהו שלא מצליח להבין את זה באמת.
Life Lessons
מַשָּׁה, תישארי בבית: למה אני צריך לגרור אותך לכל מקום רק כי התחתַנו? — רטן אלכסנדר, מתלהב מול המראה, בעוד מריה לא שומעת אותו ומתכוננת לנסיעה לצימר של חברים עם תיקים מלאי אוכל ביתי. אבל הפעם, כל מה שחשבה שיהיה רגיל – השתנה: במפגש עם החבר ואלרי, שמח בחיק אהובתו החדשה והזוהרת, מריה מגלה שה”חברות המושלמות” מתפוררות, שבעלה מעדיף לבלות בליּה, ושהיא נמצאת בצומת בו עליה לבחור בין הישארות שקטה בבית או לצאת לדרך חדשה – עם החלטות מפתיעות, חשבונות לא גמורים, התמודדויות משפחתיות ותחושת כוח נשי מתעוררת, הכל תוך כדי מסע בין עקשנות גברית, טלטלות לב, וגעגוע פשוט לקיץ שאין לו סוף.
01
– מיכל, תישארי כבר בבית. מה, אני צריך לגרור אותך לכל מקום רק בגלל שהתחתנו? – נהם אלעד, מתיישר מול המראה, חולצתו הלבנה מגוהצת למשעי.
Life Lessons
מָשָׁה, תישארי בבית — מה, אני חייב לסחוב אותך לכל מקום רק כי אנחנו נשואים? — רטן אלכסנדר מול המראה, מתלהב מעצמו. מריה לא שמעה אותו כלל: היא הייתה שקועה בהכנות לנסיעה עם חברים לצימר מחוץ לעיר. כמו כל מארחת אמיתית, התארגנה ביסודיות, אך הפעם הכול הרגיש שונה מהרגיל. בכניסה ראתה מַשָּׁה את בעלה בחולצה לבנה מגוהצת, והופתעה: “סשה, למה אתה מתלבש ככה? אני לא מכבסת כתמי שיפודים, שתדע. קח את השקיות של האוכל, אני מיד מחליפה שמלה ואפשר לצאת.” אלכסנדר הביט בשתי שקיות כבדות בלי להבין: “מה זה כל הכובד הזה?” “סשה, נו באמת! אנחנו בדרך לצימר. וליודקה, עם כל הכבוד, לא יודעת לבשל. הבאתי איתי הכול: תפוחי אדמה טריים, סלטים, עוף… שיאכלו מה שאני הכנתי, ולא נסתבך עם מד”א. סורי, הייתי חייבת לשים את זה על השולחן.” אלכסנדר קימט את מצחו: “מָשָׁה, עדיף שתישארי היום בבית, תכיני משהו דיאטטי, אולי אפילו תצאי לריצה בגינה. כבר מתחילה לך כרס. אני אקפוץ לחמש דקות בלבד לוולקו, ואחזור.” “אתה נוסע לבד?” — שאלה מַשָּׁה בפליאה. “לא רציתי לספר, את כל הזמן בעבודה, אנחנו כמעט לא מדברים — וולקו התגרש! חדשה נכנסה לתמונה, אני בכלל לא מת על זה אבל צריך לעזור לו עם המנגל; אף אחד לא עושה שיפודים כמוני.” אלכסנדר חייך לעצמו, והזיז את השקיות הצידה, מלא גאווה בעצמו. מריה נדהמה. היא וליודה היו חברות טובות, אך לאחרונה הייתה עסוקה בדירה שלה שהוזנחה ע”י שוכרים שנעלמו. היו לה המון התלבטויות — עבודה, הבית, והדירה שצריך אולי למכור… התנתקה מהחברות, ולא העלתה על דעתה ש”המשפחה המושלמת” של וולקו וליודה תתפרק. “שמע, אז למה באמת אתה לא רוצה שאבוא? יש שם קופאית חדשה עם שפתיים משודרגות ואתה חושש?” “מָּשָׁה, לא! בחורה רגילה, כמוך בערך, באמת! הרבה יותר נח שתישארי, תני לנשים לדבר אחת עם השנייה, את תספיקי לרכל עם ליודקה – אני בשלי.” משהו עמוק בפנים בכל זאת דחף אותה להגיע, אולי יצר נשי של סולידריות – או סתם סקרנות – ובסוף הכריחה את סשה לקחת אותה. *** חצי מהדרך לצימר היו שקטים, סשה כעס על הפקקים ועל הנהגים, ומָשָׁה דיברה עם מתווכת על הדירה. “איך את מסתדרת בלעדיי?” זרק סשה, עוקב מהצד אחרי ההתכתבות. “בעיה… חלק רוצים להיכנס מוקדם, חלק רוצים רהיטים… אתה יודע איך זה.” “כסף לשיפוץ — לא בעיה,” ענה. “אני דווקא רוצה ים, מה איתך? “או שיפוץ או ים, תבחרי! וחוצמזה, אני עובד, איזה ים בראש שלך?” מָשָׁה סיפרה ששכנתה ביקשה להשכיר לבת שלה, וסשה רתח — “למי להשכיר? לא ישלמו! נמכור, ואני אחליט מה עושים עם הכסף. היית צריכה לתת לי לסדר את זה, את גוש חמאה, ימעכו אותך במחיר ויאללה, נמסר אותה בחינם!” “שלנו?” “בטח, אנחנו משפחה, גוף אחד.” בצימר חיכה להם חבר מחויך, וולקו, שביגוד לא רגיל, ג’ינס צמודים וחולצת טי מודרנית – מראה של רענון אחרי גירושים. “קפצי, מָּשָׁה, את מוזמנת! הבילוי לא דורש בישולים, אשתי הזמינה הכול ממסעדה.” האוכל הביתי נשכח ברכב. בחצר ישבה חדשה — בלונדינית, עם חברה, שובה לב ומלאות שמחה. מָשָׁה ראתה: וולקו הסתדר עם בובת ברבי מלאה תוספות, בזמן שהיא עצמה… לא דוגמנית, אבל רחוקה מלהיות בלתי נראית. סשה התנפל על אש ובשר, מתעלם ממנה, וולקו “הכיר” אותה: “זאת מָּשָׁה, האישה של סשה, פרילאנסרית, בקיצור — לא עובדת. ואלה הנסיכות שלי…” היה טון צורם בדברים. את סשה לא טרח להציג. “אנג’לה? היא קוסמטיקאית,” הוא ציין בגאווה. נבוכה להיות עם בנות בחלוקי חוף, מָשָׁה נשארה בצד. “דַּשָׁה מעצבת שיער, יכולה סוף סוף לסדר לסשה תספורת,” דחק וולקו. “קחי לקוחה חדשה, דַּשָׁה,” צחק הגבר. הבנות ניסו לצרף את מָשָׁה לבריכה — היא סירבה. “למה לא התקשרת אליי, וולקו? לא הייתי באה אם ידעתי שלך כבר צוות חדש. עם ליודקה היה הכי שמח…” – – – המפגש הלך והתדרדר: מָשָׁה נפגעה מכל רמיזה של הבנות ובעלה שלא מתעניין בה, הביקור בצימר התפוצץ בריב, מריבה שהסתיימה בכך שמָשָׁה שופכת מרינדה על החולצה הלבנה החדשה של סשה. היא הלכה זועמת – ואז שיחת טלפון לליודה מגלה לה: “סשה שלך הכיר לוולקו את הברבי הזאת! בגללו עזב אותי!” מָשָׁה נסעה לאמא שלה בעיר, אספה את הבנים; תוך דקה החליטה — הקיץ הזה היא לוקחת את הילדים לחופשה, גם אם זה יכאב לבעלה. סשה, עלבון ושאריות בשר, נשאר אצל אמא שלו וניסה לחשוב איך להתפייס. והיא? סגרה עסקת שכירות על הדירה שלה, מחליטה לחיות לעצמה. *** כשחזרו מהים, סשה זעם על הכסף שהוציאה — אבל זה לא הפריע לה להבהיר: “בְּדִירָה שלי. אתה הוספת שקלים, אני מימנתי את הכסף. כל מה שיינשאר — יתחלק אחרי גירושין. אני את הדירה אמכור כשארצה.” “לא אתן, חייבים חצי-חצי!” “בבקשה, סשה. תן לדשה לבשל, תן לעצמך חיים חדשים, אני גם רוצה חידוש והרפתקה – כמו וולקו. ודי, נמאס לי!” ברגע, התחיל תהליך גירושים– והבית והמטבח ננטשו, הילדים אצל הסבתא. סשה אכל פסטה מתועשת, ישן על מזרן במרפסת ואז ברח שוב לאמא. מָשָׁה רק חייכה כל פעם שנפגשו במטבח או במסדרון. *** שבועיים אחרי, סשה מתקשר לדשה, בטוח שהוא הולך לפתוח פרק חדש כאדם חופשי. היא עונה בקרירות: “סשה, זה היה בילוי חד פעמי. לא הבטחנו כלום. ותספורת? יש לך את השכנה, לא?” *** זו הייתה הפעם האחרונה שבה מָשָׁה הסכימה להישאר ברקע, בזמן שכל גבר סביבה רודף אחרי תחושת חידוש ומניח שנשים צריכות להמתין בשקט בבית. ולפעמים, חופשה אחת בים – ושקית מרינדה אחת – משנים את הכול. מָשָׁה, תישארי בבית? לא עוד.
02
מאיה, תישארי בבית. אני באמת חייב לסחוב אותך איתי לכל מקום, רק כי אנחנו נשואים? רטן אלון, בעודו מסדר את השרוולים מול המראה. מאיה בקושי הקשיבה לו.
Life Lessons
Todavía nos quedan asuntos en casa… La abuela Valentina consiguió abrir el portón con dificultad, avanzó a duras penas hasta la puerta, estuvo forcejeando largo rato con la cerradura vieja, ya oxidada, entró en su antigua casa sin calefacción y se sentó en la silla, junto a la fría estufa. La casa olía a deshabitada. Había estado fuera sólo tres meses, pero el techo ya estaba cubierto de telarañas, la vieja silla crujía con pena, el viento ululaba en la chimenea: la casa la recibió enfadada—¿dónde andabas, dueña, a quién nos has dejado? ¿Y ahora cómo vamos a pasar el invierno? —Ahora, ahora, mi vida, espera un poco, déjame coger aire… Pronto hago fuego y entraremos en calor… Apenas un año antes, la abuela Valentina recorría activa la casa: encalar, pintar aquí y allá, ir a por agua. Su menuda figura se inclinaba ante las imágenes, ordenaba en la cocina o volaba por el huerto, plantando, desbrozando, regando. Y la casa, feliz, crujía bajo sus ágiles pasos, puertas y ventanas se abrían dispuestas al menor toque de sus manos pequeñas y trabajadas, la vieja estufa horneaba dulces esponjosos. Qué bien se entendían Valentina y su vieja casa. Se quedó viuda pronto. Sacó adelante a sus tres hijos, los educó, los hizo ciudadanos de provecho. Uno es capitán de barco mercante, el otro militar, coronel; ambos lejos, rara vez de visita. Solo la hija menor, Tamara, quedó en el pueblo como agrónoma jefa, todo el día trabajando, pasa los domingos por casa a comer un pastel con su madre y, otra vez, una semana sin verse. El consuelo: su nieta, Luz. Creció prácticamente con la abuela. Y qué bien creció—¡una preciosidad! Ojos grises enormes, melena rubia como el trigo, hasta la cintura, rizada, brillante, irradiando luz propia. Cuando se hace coleta y los rizos caen por los hombros, los chavales del pueblo se quedan atontados. Boquiabiertos, así. Figura esbelta. ¿Y de dónde le salió a la muchacha de pueblo tal porte y belleza? Valentina de joven era guapa, pero si la comparas en las fotos de entonces con Luz, parece una pastora junto a una reina… Además, lista. Terminó en la ciudad la Facultad de Agricultura y volvió al pueblo de economista. Se casó con el veterinario y, gracias a un plan social para parejas jóvenes, les dieron casa nueva. ¡Y qué casa! Sólida, de ladrillo, una mansión para la época. Sólo que, al contrario que la vieja casita rodeada de árboles y flores de la abuela, la casa nueva de Luz aún no tenía siquiera un jardín—apenas tres matitas en la tierra. Ni muchas ganas de cuidar huerto tenía Luz, que aunque criada en el pueblo, era delicada y la abuela la protegía de cualquier corriente o faena dura. Y, además, nació Vasito. Se acabó el tiempo para jardines. Y Luz empezó a invitar a la abuela: ven a vivir con nosotros—la casa es grande, cómoda, no hay que encender leña. Valentina empezó a sentirse enferma, cumplió ochenta años, y como si la edad lo esperara, las piernas, antes ligeras, dejaron de obedecer. Cedió a la insistencia. Pasó unos meses con su nieta. Y entonces escuchó: —¡Abuela, te quiero muchísimo! ¡Pero no haces nada! ¡Tú siempre fuiste activa, siempre trabajando! ¡Y ahora, mírate, sentada todo el día! Yo quiero montar un huerto, esperaba tu ayuda… —Pero no puedo, hija mía, ya no me responden las piernas… me he hecho muy mayor… —Ah… pero en cuanto viniste, te hiciste mayor de golpe… Total, que la abuela, después de no estar a la altura, fue enviada de nuevo a su casa. Del disgusto por no haber podido ayudar a su adorada nieta, Valentina se postró de verdad. Las piernas se arrastraban por el suelo—tras tantos años de batallar, estaban rendidas. Andar de la cama a la mesa era ya tarea ardua; llegar a su iglesia preferida, imposible. El padre Borja fue a ver a su feligresa de siempre, tan activa antes en el templo. Observó con atención. Valentina estaba sentada escribiendo las habituales cartas mensuales a sus hijos. Hacía frío en la casa: la estufa apenas chisporroteaba. El suelo helado. La chaqueta de siempre, ya gastada, un pañuelo algo sucio—ella, siempre tan pulcra—y las zapatillas deformadas de tanto andar. El sacerdote suspiró: hacía falta una ayudante. ¿A quién pedir? ¿Quizá a Ana? Vive cerca, aún está fuerte, veinte años más joven que Valentina. Sacó pan, pastas y media empanada de pescado aún caliente (regalo de la señora Alejandra, la mujer del cura). Se arremangó la sotana, recogió la ceniza, trajo madera y la amontonó para varias hornadas. Encendió la estufa, puso agua a hervir en el gran hervidor ennegrecido. —¡Ay, querido hijo! Perdón… ¡Padre, ayúdame con las direcciones! Que si las pongo yo, con mi letra de gallina, no llegan… El padre Borja escribió las direcciones, echó un vistazo rápido a las hojas. Destacaba, en letras grandes y temblorosas: “Estoy muy bien, hijo querido. Lo tengo todo, gracias a Dios”. Pero esas cartas de la buena vida de Valentina estaban llenas de borrones, seguramente salados. Ana empezó a cuidar de la abuela, el padre Borja se encargaba de confesarla y llevarla la comunión; en las fiestas grandes, el marido de Ana, el viejo marinero Pedro, la llevaba a misa en la moto con sidecar. Poco a poco, la vida se fue ordenando. La nieta no aparecía, y después, a los años, enfermó gravemente. Hacía tiempo que tenía problemas de estómago y creía que era eso. Era cáncer de pulmón. Quién sabe por qué le tocó, pero Luz se extinguió en seis meses. El marido prácticamente se instaló en la tumba: compraba una botella, bebía, dormía en el cementerio, y al despertar, a por otra. Vasito, de cuatro años, quedó desamparado: sucio, mocoso, hambriento. Tamara lo acogió, pero su trabajo no le permitía ocuparse del nieto y estaban a punto de mandarlo al internado del distrito. El internado, con buen director y buena comida, permitía que los niños pasaran los fines de semana en casa, pero Tamara no daba abasto: trabajo hasta tarde, la jubilación aún lejos. Y entonces, en el sidecar viejo de la moto “Ural”, llegó Valentina a casa de la hija, conducida por el robusto Pedro, con rayas de marinero y tatuajes de anclas y sirenas en los brazos. Parecían listos para la batalla. Valentina dijo escuetamente: —Me llevo a Vasito a casa. —¡Mamá, si apenas puedes andar! ¿Cómo te vas a arreglar con el niño? Hay que cocinarle, lavarle la ropa… —Mientras yo viva, Vasito no irá a un internado —sentenció la abuela. Tamara, sorprendida por la firmeza poco común de su madre, calló, reflexionó y empezó a preparar la bolsa del nieto. Pedro llevó a la abuela y al niño de vuelta a casa y casi los metió en brazos en la vivienda. Los vecinos la criticaban: —Tan buena mujer… pero se le ha ido la cabeza: ¡Con el trabajo que da una abuela tan mayor, aún se lleva a un niño a cuestas! Esto no es un cachorrillo, necesita atención… ¿Y Tamara, en qué piensa? Después de misa, el padre Borja fue con prevención: ¿no tocaría sacar enseguida a Vasito, sucio y muerto de hambre, de casa de la pobre anciana? Pero en la casa hacía calor, la estufa rugía. Vasito, limpio y feliz, escuchaba cuentos en el tocadiscos viejo tirado en el sofá. Y la “pobre anciana” iba y venía por la casa, batiendo huevos en el queso, engrasando la bandeja, amasando la masa. Sus piernas, antes maltrechas, se movían vivas como antes de la enfermedad. —¡Padre querido! Estoy haciendo vatrushkas… Espere un poco y tendrá un tentempié calentito para usted y doña Alejandra… El cura volvió asombrado y se lo contó a su mujer. Alejandra pensó un momento, sacó un cuaderno azul grueso, buscó una página: “La vieja Egea vivió su larga vida. Todo pasó, todo voló, sueños, sentimientos, esperanzas… todo duerme bajo la blanca nieve silenciosa. Era su hora, donde no hay enfermedad, ni pena, ni suspiro… Una noche de ventisca, Egea rezó mucho y avisó: ‘Llamen al sacerdote, que voy a morir’. Su rostro quedó tan blanco como la nieve allá fuera. Llamaron al párroco, Egea se confesó, comulgó y llevaba un día entero sin comer ni beber. Sólo su suave respiración indicaba que su alma no había partido. Se abrió la puerta: un soplo frío, llanto de niña pequeña. —¡Silencio, que la abuela está muriendo! —¡No puedo callar a un bebé, acaba de nacer y no entiende! La nieta de Egea volvía del hospital con su niña recién nacida. Todos se habían ido a trabajar, y se quedaron la anciana moribunda y la joven madre solas en casa. Aún no tenía leche, no sabía aún manejarse con la niña, y la pequeña lloraba a gritos, interrumpiendo la muerte de la abuela. Egea levantó la cabeza, la mirada perdida se encontró clara. Se sentó en la cama, bajó los pies y buscó las zapatillas. Cuando los familiares volvieron más temprano del trabajo (la abuela, quizá, ya habría exhalado el último suspiro), hallaron algo insólito: Egea no solo no había muerto, sino que estaba mejor que nunca. Había decidido no morir por ahora y andaba por la habitación acunando a la niña, mientras la nieta descansaba exhausta en el sofá”. Alejandra cerró el cuaderno, miró a su marido, sonrió y concluyó: —Mi bisabuela, Vera Egea, me quiso mucho, y simplemente no pudo permitirse irse. Decía con la canción: ‘Aún no es nuestro tiempo de morir—todavía nos quedan asuntos en casa’. Y vivió otros diez años, ayudando a mi madre, y a tu suegra Anastasia, a criarme, a su bisnieta adorada. El padre Borja sonrió a su esposa.
00
Aún nos quedan cosas por hacer en casa Abuela Valentina logró abrir a duras penas la verja, llegó hasta la puerta y pasó un buen rato peleándose con la
Life Lessons
מָשָׁה, תישארי בבית — מה, אני חייב לסחוב אותך לכל מקום רק כי אנחנו נשואים? — רטן אלכסנדר מול המראה, מתלהב מעצמו. מריה לא שמעה אותו כלל: היא הייתה שקועה בהכנות לנסיעה עם חברים לצימר מחוץ לעיר. כמו כל מארחת אמיתית, התארגנה ביסודיות, אך הפעם הכול הרגיש שונה מהרגיל. בכניסה ראתה מַשָּׁה את בעלה בחולצה לבנה מגוהצת, והופתעה: “סשה, למה אתה מתלבש ככה? אני לא מכבסת כתמי שיפודים, שתדע. קח את השקיות של האוכל, אני מיד מחליפה שמלה ואפשר לצאת.” אלכסנדר הביט בשתי שקיות כבדות בלי להבין: “מה זה כל הכובד הזה?” “סשה, נו באמת! אנחנו בדרך לצימר. וליודקה, עם כל הכבוד, לא יודעת לבשל. הבאתי איתי הכול: תפוחי אדמה טריים, סלטים, עוף… שיאכלו מה שאני הכנתי, ולא נסתבך עם מד”א. סורי, הייתי חייבת לשים את זה על השולחן.” אלכסנדר קימט את מצחו: “מָשָׁה, עדיף שתישארי היום בבית, תכיני משהו דיאטטי, אולי אפילו תצאי לריצה בגינה. כבר מתחילה לך כרס. אני אקפוץ לחמש דקות בלבד לוולקו, ואחזור.” “אתה נוסע לבד?” — שאלה מַשָּׁה בפליאה. “לא רציתי לספר, את כל הזמן בעבודה, אנחנו כמעט לא מדברים — וולקו התגרש! חדשה נכנסה לתמונה, אני בכלל לא מת על זה אבל צריך לעזור לו עם המנגל; אף אחד לא עושה שיפודים כמוני.” אלכסנדר חייך לעצמו, והזיז את השקיות הצידה, מלא גאווה בעצמו. מריה נדהמה. היא וליודה היו חברות טובות, אך לאחרונה הייתה עסוקה בדירה שלה שהוזנחה ע”י שוכרים שנעלמו. היו לה המון התלבטויות — עבודה, הבית, והדירה שצריך אולי למכור… התנתקה מהחברות, ולא העלתה על דעתה ש”המשפחה המושלמת” של וולקו וליודה תתפרק. “שמע, אז למה באמת אתה לא רוצה שאבוא? יש שם קופאית חדשה עם שפתיים משודרגות ואתה חושש?” “מָּשָׁה, לא! בחורה רגילה, כמוך בערך, באמת! הרבה יותר נח שתישארי, תני לנשים לדבר אחת עם השנייה, את תספיקי לרכל עם ליודקה – אני בשלי.” משהו עמוק בפנים בכל זאת דחף אותה להגיע, אולי יצר נשי של סולידריות – או סתם סקרנות – ובסוף הכריחה את סשה לקחת אותה. *** חצי מהדרך לצימר היו שקטים, סשה כעס על הפקקים ועל הנהגים, ומָשָׁה דיברה עם מתווכת על הדירה. “איך את מסתדרת בלעדיי?” זרק סשה, עוקב מהצד אחרי ההתכתבות. “בעיה… חלק רוצים להיכנס מוקדם, חלק רוצים רהיטים… אתה יודע איך זה.” “כסף לשיפוץ — לא בעיה,” ענה. “אני דווקא רוצה ים, מה איתך? “או שיפוץ או ים, תבחרי! וחוצמזה, אני עובד, איזה ים בראש שלך?” מָשָׁה סיפרה ששכנתה ביקשה להשכיר לבת שלה, וסשה רתח — “למי להשכיר? לא ישלמו! נמכור, ואני אחליט מה עושים עם הכסף. היית צריכה לתת לי לסדר את זה, את גוש חמאה, ימעכו אותך במחיר ויאללה, נמסר אותה בחינם!” “שלנו?” “בטח, אנחנו משפחה, גוף אחד.” בצימר חיכה להם חבר מחויך, וולקו, שביגוד לא רגיל, ג’ינס צמודים וחולצת טי מודרנית – מראה של רענון אחרי גירושים. “קפצי, מָּשָׁה, את מוזמנת! הבילוי לא דורש בישולים, אשתי הזמינה הכול ממסעדה.” האוכל הביתי נשכח ברכב. בחצר ישבה חדשה — בלונדינית, עם חברה, שובה לב ומלאות שמחה. מָשָׁה ראתה: וולקו הסתדר עם בובת ברבי מלאה תוספות, בזמן שהיא עצמה… לא דוגמנית, אבל רחוקה מלהיות בלתי נראית. סשה התנפל על אש ובשר, מתעלם ממנה, וולקו “הכיר” אותה: “זאת מָּשָׁה, האישה של סשה, פרילאנסרית, בקיצור — לא עובדת. ואלה הנסיכות שלי…” היה טון צורם בדברים. את סשה לא טרח להציג. “אנג’לה? היא קוסמטיקאית,” הוא ציין בגאווה. נבוכה להיות עם בנות בחלוקי חוף, מָשָׁה נשארה בצד. “דַּשָׁה מעצבת שיער, יכולה סוף סוף לסדר לסשה תספורת,” דחק וולקו. “קחי לקוחה חדשה, דַּשָׁה,” צחק הגבר. הבנות ניסו לצרף את מָשָׁה לבריכה — היא סירבה. “למה לא התקשרת אליי, וולקו? לא הייתי באה אם ידעתי שלך כבר צוות חדש. עם ליודקה היה הכי שמח…” – – – המפגש הלך והתדרדר: מָשָׁה נפגעה מכל רמיזה של הבנות ובעלה שלא מתעניין בה, הביקור בצימר התפוצץ בריב, מריבה שהסתיימה בכך שמָשָׁה שופכת מרינדה על החולצה הלבנה החדשה של סשה. היא הלכה זועמת – ואז שיחת טלפון לליודה מגלה לה: “סשה שלך הכיר לוולקו את הברבי הזאת! בגללו עזב אותי!” מָשָׁה נסעה לאמא שלה בעיר, אספה את הבנים; תוך דקה החליטה — הקיץ הזה היא לוקחת את הילדים לחופשה, גם אם זה יכאב לבעלה. סשה, עלבון ושאריות בשר, נשאר אצל אמא שלו וניסה לחשוב איך להתפייס. והיא? סגרה עסקת שכירות על הדירה שלה, מחליטה לחיות לעצמה. *** כשחזרו מהים, סשה זעם על הכסף שהוציאה — אבל זה לא הפריע לה להבהיר: “בְּדִירָה שלי. אתה הוספת שקלים, אני מימנתי את הכסף. כל מה שיינשאר — יתחלק אחרי גירושין. אני את הדירה אמכור כשארצה.” “לא אתן, חייבים חצי-חצי!” “בבקשה, סשה. תן לדשה לבשל, תן לעצמך חיים חדשים, אני גם רוצה חידוש והרפתקה – כמו וולקו. ודי, נמאס לי!” ברגע, התחיל תהליך גירושים– והבית והמטבח ננטשו, הילדים אצל הסבתא. סשה אכל פסטה מתועשת, ישן על מזרן במרפסת ואז ברח שוב לאמא. מָשָׁה רק חייכה כל פעם שנפגשו במטבח או במסדרון. *** שבועיים אחרי, סשה מתקשר לדשה, בטוח שהוא הולך לפתוח פרק חדש כאדם חופשי. היא עונה בקרירות: “סשה, זה היה בילוי חד פעמי. לא הבטחנו כלום. ותספורת? יש לך את השכנה, לא?” *** זו הייתה הפעם האחרונה שבה מָשָׁה הסכימה להישאר ברקע, בזמן שכל גבר סביבה רודף אחרי תחושת חידוש ומניח שנשים צריכות להמתין בשקט בבית. ולפעמים, חופשה אחת בים – ושקית מרינדה אחת – משנים את הכול. מָשָׁה, תישארי בבית? לא עוד.
03
מאיה, תישארי בבית. אני באמת חייב לסחוב אותך איתי לכל מקום, רק כי אנחנו נשואים? רטן אלון, בעודו מסדר את השרוולים מול המראה. מאיה בקושי הקשיבה לו.
Life Lessons
מָשָׁה, תישארי בבית. מה, אני חייב לסחוב אותך איתי לכל מקום רק כי אנחנו נשואים? – רטן אלכסנדר תוך שהוא מסתכל על עצמו במראה. מריה בכלל לא שמה אליו לב – היא התכוננה לנסיעה לצימר אצל חברים, כמו שאישה ישראלית טובה דואגת לכל. אבל היום – שום דבר לא הלך כרגיל. בכניסה ראתה מָשָׁה את בעלה בחולצה לבנה במיוחד והופתעה לא מעט. “סשה, השתגעת? אני לא מנקה לך כתמים של על האש, תדע לך,” נאנחה והוסיפה: “תיקח בבקשה את השקיות עם האוכל, הן מוכנות. אני רק מחליפה שמלה, ואפשר לצאת.” אלכסנדר הביט על שתי השקיות הכבדות שמָשָׁה הגישה לו: “מה זה, כל הסופר פה?” – שאל בפליאה ולקח, בלי רצון. “מה איתך, סשה? אנחנו יוצאים לצימר, אתה יודע שליודיה, חברה שלי, לא מבשלת משהו… אני הבאתי הכול – תפוחי אדמה חדשים, סלטים, קוּרניק… את המנות של אשתו של אטרוחין תאכל אם אתה רוצה אמבולנס. עדיף שלי,” הזכירה לו. הוא רק הזעיף פנים עוד יותר. “תקשיבי, מָשָׁה. תישארי היום בבית. תכיני משהו דיאטטי, אולי אפילו תלכי לריצה בגינה, כבר מופיעים לך ‘צדדים’ מהמשרד. אני רק בורח לולרי לחמש דקות וחוזר.” “מה, אתה נוסע לבד?” שאלה מָשָׁה, כשהוא צקצק בלשון. “לא רציתי להגיד, אבל את כבר לא בעניינים – ולרי התגרש! הוא רצה שינוי, יש לו כבר מישהי חדשה. והוא ביקש שאעזור ב’על האש’. אף אחד לא יודע לעשות כמוני.” הוא חייך וחבט בשקיות. מריה לא ציפתה לכזו חדשות. מכאן הכול המשיך – הנסיעה הפכה לטעונה, הצימר הפך לזירת עימותים, ולבסוף, כשגילתה שמאחורי הגב בעלה מסתיר חברות עם דשה היפה וחברתו הפזיזה, מָשָׁה החליטה לצאת לדרך משלה: הקיץ שכלל דירה מוזנחת, בעל שמתבגר ומתבכיין, חופשה עם הילדים בלי אבא, מלחמת קרדיטים וסוף-סוף… אישה אחת שמבינה שבחיים לא צריך לגרור אף אחד – גם לא בעל – לכל מקום, רק כי יש תעודת נישואין. סיפור ישראלי עכשווי על צימרים, על האש, נשים חזקות, ובחירות אמיצות – מָשָׁה מחליטה לא להישאר בבית.
04
נועה, תישארי בבית. אני באמת צריך לסחוב אותך לכל מקום רק כי התחתנו? רטן אלעד, עומד מול המראה, מסדר בזהירות את החולצה שלו. אבל נועה בכלל לא שמה לב למה שהוא
Life Lessons
מָשָׁה, תישארי בבית. מה, אני חייב לסחוב אותך איתי לכל מקום רק כי אנחנו נשואים? – רטן אלכסנדר תוך שהוא מסתכל על עצמו במראה. מריה בכלל לא שמה אליו לב – היא התכוננה לנסיעה לצימר אצל חברים, כמו שאישה ישראלית טובה דואגת לכל. אבל היום – שום דבר לא הלך כרגיל. בכניסה ראתה מָשָׁה את בעלה בחולצה לבנה במיוחד והופתעה לא מעט. “סשה, השתגעת? אני לא מנקה לך כתמים של על האש, תדע לך,” נאנחה והוסיפה: “תיקח בבקשה את השקיות עם האוכל, הן מוכנות. אני רק מחליפה שמלה, ואפשר לצאת.” אלכסנדר הביט על שתי השקיות הכבדות שמָשָׁה הגישה לו: “מה זה, כל הסופר פה?” – שאל בפליאה ולקח, בלי רצון. “מה איתך, סשה? אנחנו יוצאים לצימר, אתה יודע שליודיה, חברה שלי, לא מבשלת משהו… אני הבאתי הכול – תפוחי אדמה חדשים, סלטים, קוּרניק… את המנות של אשתו של אטרוחין תאכל אם אתה רוצה אמבולנס. עדיף שלי,” הזכירה לו. הוא רק הזעיף פנים עוד יותר. “תקשיבי, מָשָׁה. תישארי היום בבית. תכיני משהו דיאטטי, אולי אפילו תלכי לריצה בגינה, כבר מופיעים לך ‘צדדים’ מהמשרד. אני רק בורח לולרי לחמש דקות וחוזר.” “מה, אתה נוסע לבד?” שאלה מָשָׁה, כשהוא צקצק בלשון. “לא רציתי להגיד, אבל את כבר לא בעניינים – ולרי התגרש! הוא רצה שינוי, יש לו כבר מישהי חדשה. והוא ביקש שאעזור ב’על האש’. אף אחד לא יודע לעשות כמוני.” הוא חייך וחבט בשקיות. מריה לא ציפתה לכזו חדשות. מכאן הכול המשיך – הנסיעה הפכה לטעונה, הצימר הפך לזירת עימותים, ולבסוף, כשגילתה שמאחורי הגב בעלה מסתיר חברות עם דשה היפה וחברתו הפזיזה, מָשָׁה החליטה לצאת לדרך משלה: הקיץ שכלל דירה מוזנחת, בעל שמתבגר ומתבכיין, חופשה עם הילדים בלי אבא, מלחמת קרדיטים וסוף-סוף… אישה אחת שמבינה שבחיים לא צריך לגרור אף אחד – גם לא בעל – לכל מקום, רק כי יש תעודת נישואין. סיפור ישראלי עכשווי על צימרים, על האש, נשים חזקות, ובחירות אמיצות – מָשָׁה מחליטה לא להישאר בבית.
04
נועה, תישארי בבית. אני באמת צריך לסחוב אותך לכל מקום רק כי התחתנו? רטן אלעד, עומד מול המראה, מסדר בזהירות את החולצה שלו. אבל נועה בכלל לא שמה לב למה שהוא
© 2026 VesperUm