Life Lessons

DIARIO PERSONAL Hoy vuelvo a pensar en los vecinos nuevos que se instalaron hace poco en el piso 222, del portal número 8 de la calle de Lope de Vega.

אני מתבייש לקחת אותך לאירוע אמר דניאל, אפילו לא הרים את העיניים מהטלפון. יהיו שם אנשים. אנשים נורמליים. נעמה עמדה ליד המקרר, מחזיקה שקית חלב.

למה באת? אמא עמדת בדלת, פותחת אותה בקושי. איך אוכל להסתכל לאנשים בעיניים עכשיו? את לא בת שלי. רק עכשיו הפסיקו ללחוש, חצי שנה לא הלכנו עם אבא למכולת. למה באת, תגידי?

למה באת? אמא החזיקה את הדלת, כמעט לא פתוחה. איך אסתכל עכשיו לאנשים בעיניים? את כבר לא הבת שלי. רק עכשיו הפסיקו לדבר, חצי שנה לא יכולנו להיכנס עם אבא אפילו למכולת.

¡Tía, no te imaginas la que he vivido! Mira Te lo cuento todo porque aún me tiembla la mano de los nervios. Total, que el telefonillo empieza a sonar un

לא הכרתי את תיאוריית הכסא, כשהייתי איתו. פשוט הייתי עייפה לא מהחיים, אלא מהלב. כל בוקר קמתי בתחושה שאני צריכה “להרוויח” את המקום שלי.

לא הכרתי את התיאוריה של הכיסא בזמן שהייתי איתו. אז רק הרגשתי עייפות. לא עייפות פיזית עייפות רגשית. הייתי מתעורר בכל יום עם התחושה שאני צריך “

הכרתי אותו בתיכון בתל אביב. היינו בני 15 בלבד, ואחרי כמה חודשים הפכנו לזוג. בשנה הלפני אחרונה ללימודים הצטרפה כיתה חדשה, בחורה בשם תמר. בסוף השנה, מתוך

יומן, 15 במרץ, תל אביב לא הכרתי את “התיאוריה של הכסא” כשהייתי איתו. אז פשוט הרגשתי מותשת. לא עייפות גופנית אלא עייפות רגשית.

Déjà vu Ella esperaba cartas. Siempre. Desde niña, toda la vida. Cambió de casas. Los árboles del barrio parecían encogerse, la gente alejarse, el ansia