Life Lessons

Hoy, sentada en un banco del parque de Madrid, junto a mí estaba una niña de cinco años, llamada Estrella. Movía sus pies y me contaba sobre su vida, con

“אני לא חדר אוכל חינם!” אמרה אמא כשפגשה אותנו על מפתן הדלת. דליה בן-צבי התכוננה לטיול בשבת. פעם ראשונה מזה שנתיים. החברה טובה שלה, רבקה לוין

אמרתי לא למשפחה שלי החלטתי. את הדירה אני מעבירה לרועֵי. אין לך התנגדות, בתי? נועה הניחה את הכפית. המתכת השמיעה קול עמום על הצלוחית. לרועֵי?

אני אמרתי לא למשפחה שלי החלטתי, הדירה תירשם על שם נעם. את הרי לא מתנגדת, אסתר? עמית הִניחה בעדינות את הכפית. הצליל העמום הדהד בצלחת. על נעם?

אמרתי לא למשפחה שלי יומן אישי אילה ברגר החלטתי. אדירה בנחלת יצחק אעביר על שם תום. את לא מתנגדת, נכון, ילדה? הנחתי את הכפית. המתכת נקש קלות על התחתית של הצלוחית.

דוד היה גבר בן ארבעים, רווק. פעם, כל הנשים היו מסתכלות עליו בעיניים נוצצות, והוא ידע שהוא משאת נפשן של רבות. גבוה, נאה, ובעל נכסים מרשימים.

תקשיב, אני חייבת לשתף איתך משהו שקרה לנו פה, ממש כמו שאת יודעת משפחה ישראלית טיפוסית, לא הכל חלק, לפעמים זה אפילו מצחיק… עד שזה כבר לא כל כך.

גיברת של ביתה. נעה’לה, שוב שכחת לכסות את החמאה, נורית בן-צבי נאנחה, מזיזה בקול את הכיסא אל השולחן. עכשיו היא כל הלילה ספגה ריחות מהמקרר.