Life Lessons

לא מזמן, אמא שלי יצאה מהבית כמו בכל יום אחר. בבוקר היא שלחה לי הודעה, שאלה אם אכלתי ארוחת בוקר. עניתי “כן, נדבר מאוחר יותר”, וחזרתי לעבוד.

לפני כמה ימים אימא שלי יצאה מהבית כמו בכל יום רגיל. בבוקר שלחה לי הודעה ושאלה אם אכלתי ארוחת בוקר. עניתי לה “כן, נדבר אחר כך”

נותרו שמונה ימים לחתונה שלי כאשר אבא שלי עזב את העולם הזה. הוא נפטר בשנתו. הייתי בעבודה כשנמסר לי מהמרפאה שהוא הלך לעולמו, שאין איך להחזיר אותו.

נשארו שמונה ימים עד לחתונה שלי, כשאבא שלי נפטר בשנתו. הייתה זו שיחת טלפון מהמרכז הרפואי שטרפה את כל עולמי בעודי בעבודה; אמרו לי שאין מה לעשות יותר.

נשארו לי שמונה ימים לחתונה, ואז אבא שלי החליט שהגיע הזמן לעקוף את כל ענייני הרפואה וללכת לעולמו, ועוד בסתלבט מתוך שינה. בדיוק הייתי בעבודה כשהטלפון מהמרכז

הייתי בת עשרים ושתיים כשנשארתי לבדה, בלי בעל, עם תינוק קטן בשם דוד חזות בידיי. בני דוד היה אז רק בן שנתיים. בעלי, משה חזות, החליט לעזוב כי נמאס לו מהדאגות

הייתי בת 22 כאשר נשארתי לבד, בלי בעל, עם דניאל הקטן בזרועותיי. בני היה אז בן שנתיים בלבד. בעלי החליט לעזוב כי נמאס לו מהדאגות התמידיות הוא היה צריך לעבוד

תקשיבי, הייתי בת 22 בלבד כשנשארתי לבד בלי בעל, עם תינוק קטנטן, דביר, על הידיים. דביר היה אז בן שנתיים בלבד, והגבר שלי פשוט עזב כי נמאס לו מהדאגות העניין

שלושים שנה אחורה, הרגשתי שהחיים שלי נגמרו דווקא בלילה גשום על כביש 4. תאונה נוראית אשתי והבת הקטנה שלנו הלכו לי ברגע. אחר כך לא באמת חייתי, רק התקיימתי