Life Lessons
מבט אל הריק דימה ועדי התחתנו כשהיו בני תשע-עשרה בלבד. כל עולמם היה זה בזו, נשימה אחת, אהבה מטורפת שכאילו אין לה גבול. ההורים שלהם, שידרו בלב כבד אבל בהחלטיות
אז תשמעי מה קרה, חברה אחת mă întreabă, ממש מופתעת: “מעניין למה לא השאירו כלום לבעל שלך בצוואה? והנכדים שלהם באמת צריכים עזרה!”
o întrebată o prietenă uimită: “מעניין למה הם לא השאירו כלום לבעלך? וגם הנכדים שלהם צריכים משהו!” “אה, מי יכול להבין אותם?”
Mamá, ¡te quiero tantísimo! le decía yo cada mañana mientras untaba la tostada con mantequilla, allá por mis catorce años. ¿Ah, sí? me respondía mi madre
אני תוהה למה לא השאירו כלום לבעלך בצוואה שלהם? וגם הילדים שלכם צריכים משהו, לא? שאלה חברה שלי בפליאה. מי בכלל מבין אותם? עניתי לה, ומריצה עיניים לשמיים.
כשבישרתי לבעלי על הריוני, פניו נותרו חתומות, נעדרות כל שמץ התלהבות. ציפיתי שיתמלא באושר עילאי, אך להפתעתי קפאה בו כל שמחה. תמיד חלמנו להיות הורים, עברנו
תקשיבי, כשסיפרתי לאורי, בעלי, שאני בהריון לא היה אצלו שמץ התרגשות על הפנים. חשבתי שהוא יקפוץ משמחה או משהו, אבל זה לא קרה. הרי תמיד דיברנו על זה שנרצה
31 de diciembre, Madrid. Apunté la fecha en mi diario, sabiendo que sería difícil olvidarla algún día. Hoy, mientras caía la tarde, vi a Alba llorando
“אמא, אנחנו, הילדים שלך… אמא…” הסתכלה עליהם. עדי ונעם חיו כל חייהם בדלות. עדי איבדה מזמן תקווה לחיים מאושרים ומשגשגים.
כששיתפתי את בעלי, יונתן שבתאי, בבשורה על הריוני, לא הייתה בפניו שום הבעת שמחה. קיוויתי שיעוף על כנפי האושר, אך לצערי, זה לא מה שקרה. חלמנו במשך שנים להיות