Life Lessons

בוקר חורפי מתעורר. שלג קל משקיף על הכפר הקטן בכפר נחום, פתיתי שלג גדולים נופלים בשקט. השמיים מעוננים, והירח מנסה להאיר מרחוק, אך האור מתעמעם עם השחר המתקרב.

¡Víctor, me han ascendido! exclamó Ainhoa Gutiérrez con una voz que se quebró en un chirrido cómico mientras se quitaba los zapatos a la carrera. ¿Te imaginas?

הגורל מושיט יד אורית גדלה במשפחה שהייתה נראית מושלמת: אבא, אמא, בית חם הכל במקום. כבר בכיתה ו׳ היא החלה להרגיש שיש משהו שבור, שהאווירה בבית מתפוררת.

אחזיר הכל, מבטיחה אורית, מצטערת, אבל אני לא יכולה לעזור לך במצב הזה. בכלל לא. רונית ניסתה לשמור על שקט, אבל בפנים כבר הרגישו לה גלי תסכול.

Se ha alejado del todo lamentaba Victoria. Vuelve a casa a esas horas que ni la luna alcanza. No me ayuda con el niño y yo sola ya no lo soporto.

José, ¿te escuchas? ¿Tengo que esperar a los cuarenta para corregir los errores de tu juventud? ¿Y por qué ahora tengo que pagar por el hecho de que en

דנה, אני כבר אמרתי אלף פעמים אין זמן לילדים עכשיו, אומרת דנה, סוגרת את המחשב הנייד ופונה לבעלה. זה הרגע שבו הציעו לי לנהל פרויקט חדש. שלושה שנים חיכיתי להזדמנות הזאת.

החיים קשים, ואנחנו אפילו מקשים אותם יותר בבית הספר תיכון ברקמן, כבר במועד השני של התיכון, ידעתי שמקבלתי תשומת לב של איתן. הוא לא ניסה להסתיר זאת אחרי השיעורים

Cuídate de mi madre, no es gran cosa dije, intentando sonar amable. Nerea, ya sabes empezó Valentina, mi suegra, con esa voz que siempre cargaba de preocupación

Almudena estaba sentada en la cama, con las piernas recogidas, y repetía enfadada: No lo quiero. Lo dejo. Sólo quiero a Andrés, y él ha dicho que no quiere al niño.