Home

Life Lessons

Life Lessons
—¡No quiero ser madre! ¡Quiero salir de casa! —Me lo dijo mi hija. Mi hija se quedó embarazada con 15 años y lo ocultó durante mucho tiempo. Mi marido y yo nos enteramos cuando ya estaba de cinco meses. Por supuesto, ni se contemplaba la posibilidad de abortar. Jamás llegamos a saber quién era el padre. Ella nos dijo que sólo estuvieron juntos tres meses y luego rompieron. Ni siquiera sabía cuántos años tenía él. —Quizá 17, quizá 18. Bueno, a lo mejor 19… —respondía. Por supuesto, mi marido y yo estábamos conmocionados al enterarnos de que nuestra hija esperaba un bebé. Sabíamos que iba a ser tremendamente complicado para toda la familia. Para colmo, mi hija insistía mucho en que quería tener al niño, quería ser madre. Yo veía claramente que aún no comprendía lo que eso significaba realmente. Cuatro meses después, dio a luz a un niño maravilloso: sano y fuerte. Sin embargo, el parto fue muy difícil y ella tardó cuatro meses en recuperarse. Por supuesto, sola no habría podido, así que dejé mi trabajo para cuidar de ella y de mi nieto. Después, cuando recuperó fuerzas, ya ni siquiera quería acercarse al bebé. Dormía por las noches y durante el día no quería ocuparse de él. Yo hacía todo lo que podía. Le hablaba, le suplicaba, le explicaba, hasta le gritaba que debía ayudarme. Y entonces me dijo: —Veo que tú le quieres de verdad. ¡Adóptalo tú! Yo seré su hermana. ¡No quiero ser madre, quiero salir con mis amigas, ir de fiesta! ¡Quiero divertirme! Pensé que podía ser depresión posparto. Pero no era eso. Simplemente no quería a su hijo. Al final, mi marido y yo tuvimos que tomar cartas en el asunto y conseguimos la custodia de nuestro nieto. Mi hija se volvió imprevisible, no nos hacía caso. Salía de noche y volvía de madrugada, sin ocuparse jamás de su hijo. Así vivimos varios años. Pensábamos que nada iba a cambiar. El niño crecía y aprendía cada día. En dos años, cambió muchísimo: creció, aprendió a andar y a hablar. Es un niño muy risueño y feliz. Se pone contentísimo cuando su madre vuelve a casa: corre a abrazarla y le cuenta sus cosas. Y entonces, el corazón de mi hija se ablandó: se convirtió en una madre maravillosa. Ahora pasa todo el tiempo libre con su hijo, lo abraza y lo besa constantemente. A menudo dice: —¡Qué feliz soy de tener un hijo! ¡Es lo más valioso de mi vida! ¡No lo cambiaría por nada! Mi marido y yo estamos profundamente felices de que, por fin, haya vuelto la tranquilidad a nuestra familia.
01
¡No quiero ser madre! ¡Quiero salir de casa! me gritó mi hija una tarde, hace ya tantos años. Mi hija, Inés, se quedó embarazada con apenas quince años.
Life Lessons
החתול ישן עם אשתי. הוא נשען עליה בגבו ודחק אותי באוויר עם כל ארבעת כפותיו. בבוקר הביט בי בחוצפה וגיחוך. כעסתי, אבל לא היה לי מה לעשות. בייבי, הבובה של הבית, קרן האור של אשתי. היא צחקה, ואני? לי לא היה מצחיק. לאותו “בייבי” טיגנה אשתי דג מיוחד, נקטפו ממנו האדרות, והעור הקריספי הוגש בערמה קטנה ליד חתיכות עסיסיות וחמות בצלחת פרטית. החתול הביט בי בחצי חיוך מזלזל, כאילו אומר: “אני פה הבעלים האמיתי.” לי נשארו רק חתיכות הדג שפסל. בקיצור, עשה ממני צחוק. לפעמים, בנקמה שקטה, דחפתי אותו מהצלחת או הספה; זו הייתה מלחמה מתמשכת. והיו גם הפתעות בנעליים. אשתי אמרה: “אל תפגע בו,” וליטפה את הקרן שלה. החתול הביט בי מלמעלה, ואני נכנעתי. מה אפשר לעשות, יש לי רק אישה אחת וזהו. אבל בבוקר ההוא… בבוקר ההוא, רגע לפני שיצאתי לעבודה, שמעתי את אשתי צורחת מהכניסה. רץ לשם, ראיתי חתול בגודל של כלוב, פרווה וסערת מצב רוח — תוקף את אשתי כמו שור מול סדין אדום. כשפנה אליי קפץ לי על החזה ודחף אותי כך שהתרסקתי לרצפה. קפצתי, תפסתי כיסא כמגן, משכתי את אשתי לסלון. החתול התנגש ברגל הכיסא ושאג, אך לא נרגע והמשיך לתקוף עד שנסגרה הדלת בינינו. ישבנו, שמענו את השריקות מאחור. חיטאנו שריטות ביוד ואלכוהול, התקשרנו לעבודה — “החתול שלנו התחרפן, נשרטנו ועלינו למיון.” ואז… האדמה רעדה, הבית נטה, שמשות נשברו, ודממה הסתוררה. שמנו את עניין החתול בצד ורצנו למטבח, יצאנו החוצה — מול הבניין פעורה בור עצום. שברי רכב, כנראה של השכן מהגז, זרועים סביב. מכוניות הפוכות מסתובבות כמו צבי ים, ברקע סירנות מכל עבר. המומים, הסתובבנו אל החתול: יושב בפינה, מחבק רגל שבורה, מייבב חרישית. אשתי קפצה אליו, הרימה אותו אליה. לקחתי את המפתחות, וירדנו במדרגות, שבע קומות בלי לעלות במעלית, לא מדברים. סליחה לכל הנפגעים בפיצוץ, אבל לנו יש פצוע משלנו. למזלנו, הרכב שלנו שלם. עלינו, דהרנו לווטרינר. ליבי התהפך כשברדיו התנגנה דווקא עכשיו המוזיקה של “שניים בבית קפה” של מיקי גבריאלוב. אחרי שעה בקליניקה — אשתי נושאת את האוצר שלה והחתול, עם רגל מגובסת, מציג אותה לכולם. כששמעו מה קרה, כל ההמתנה הפכה למפגן אהבה ורחמים לחתול שלנו. בבית, אשתי הכינה לחתול דג אהוב, וטיפלה בו כמו מלאך. לי השאירה את מה שנשאר. החתול הלך על שלוש ותוך כאב הביט בי — שניסה לעשות פרצוף של בוז, אבל יצאה רק הבעת כאב. לקחתי את חלקי הדג שלי, ניקיתי עצמות והנחתי בצלחתו. החתול הביט בי מופתע, הרים רגל שבורה ושאל בשקט. הרמתי אותו, קרבתי לפנים ולחשתי: “אולי אני לוזר, אבל עם אישה כזו וחתול כזה, אני המאושר שבגברים.” נישקתי אותו על האף. הוא גרגר בעדינות ודחף אותי בראשה. הנחתי אותו לאכול, ואנחנו — מחובקים, מחייכים אליו. מאז, החתול ישן דווקא איתי. מסתכל לי בפנים, ואני מתפלל לאלוהים רק לדבר אחד: שייתן לי עוד שנים רבות לראות אותם, את שניהם, איתי. לא צריך יותר. מילה שלי. כי זהו האושר האמיתי.
01
פעם, מזמן, עוד כשהיינו גרים בדירה הישנה ברחוב דיזנגוף בתל אביב, היה לנו חתול אחד לא סתם חתול, אלא ממש תושב הבית: אפור, גדול וערמומי. קראנו לו צחי.
Life Lessons
החתול שישן עם אשתי: קרב הלילה שלנו, דו-קרב על הדגים, והיום שבו הפך לאביר ששמר עלינו מפיצוץ הגז – איך הפכתי לאדם המאושר בעולם בזכות אשתי, החתול, וקצת מזל בחיים בישראל
03
החתול ישן עם אשתי. הוא נדחף אליה בגב ומרחיק אותי עם כל ארבע הרגליים. בבוקר הוא הביט בי במבט חצוף ומלא בוז. התעצבנתי, אבל לא יכולתי לעשות כלום.
Life Lessons
החתול ישן עם אשתי: הוא נצמד אליה בגב ודוחף אותי בכל ארבעת רגליו, ובבוקר מביט בי בחוצפה ובזילזול. אני מתעצבן, אבל אשתי רק צוחקת – הוא הרי ה”מותק” וה”שמש” שלה. לו היא מטגנת דגים, מפזרת עצמות, מסדרת לו את הקרום הפריך לערימה קטנה ומגישה לו את החתיכות הכי טובות, ואני מקבל את השאריות. החתול מסתכל עלי כאילו הוא בעל-הבית האמיתי, ואני מחזיר מלחמה – לפעמים דוחף אותו מהצלחת, לפעמים מהספה – זו ממש מלחמה קטנה בבית. לפעמים הוא מחביא לי “הפתעות” בנעליים, ואשתי אומרת – “אל תפגע בו”, ומלטפת את השמש שלה. החתול האפור מביט עלי בהתנשאות ואני נאנח – מה לעשות, יש לי רק אחת כזאת, אז אני סובל. אבל באותו בוקר… כשיצאתי לעבודה שמעתי את אשתי צורחת. רצתי וראיתי שישה קילו פרווה ועצבים תוקפים אותה כמו שור משתולל. כשהופעתי, החיה קפצה עלי והעיפה אותי לרצפה. עם כיסא-מגן גררתי את אשתי לחדר, והחתול המשיך להשתולל עד שסגרנו את הדלת. אחר כך חבשנו ידים וטלפונים: אשתי מתקשרת לעבודה – “החתול השתגע, נצטרך ללכת לבית חולים”. אחריה אני, וחוזר מילה במילה. ואז… הקרקע רועדת, הבית מיטלטל, הזגוגיות במטבח ובמקלחת מתנפצות. מביטים החוצה – בור ענק מול הבית, חתיכות רכב פזורות, אמבולנסים וצפירות. המומים ומוטרדים אנו פונים אל החתול – הוא יושב בפינה, מחזיק בידו הימנית השבורה ובוכה בשקט. אשתי צורחת, מחבקת אותו, אני לוקח מפתחות ורצים למטה. לכל הפצועים מהפיצוץ – תסלחו, לנו יש פצוע משלנו! ברנו מאחור, ואנו טסים לווטרינר. בדרך הרדיו משמיע את מיכאל טריוורדייב “שניים בבית קפה” – ממש לא עוזר למצב רוח. אחרי שעה חוזרים – אשתי מחבקת את האוצר, והוא מדגים לכל המחכים את הרגל החדשה והתחבושות. כולם לוחצים לו את הכפה ושואלים לשלומו. בבית, שוב דג: הקרום הפריך לערימה, לי את השאריות. הוא, צולע ונאנח, מגיע לצלחת, מנסה להוציא בי פרצוף מתנשא – אבל כאב חזק מהמכה. אני מניח בצלחת שלו את הדג שלי, נקי מעצמות. הוא מביט בי בתדהמה, מייבב בשקט. מחבק אותו, מקרב לפנים: “אולי אני לא מוצלח, אבל עם כזו אישה וחתול כזה – אני המאושר שבאנשים”. מנשק אותו והחתול דוחף לי את הלחי עם ראשו. מאז החתול ישן רק איתי, מביט לי בעיניים ואני מבקש מאלוהים רק דבר אחד – שייתן לי עוד הרבה שנים לראות אותו ואת אשתי לידי. ולא צריך יותר כלום – מילה של חתול. כי זה האושר האמיתי.
06
החתול ישן עם אשתי. הוא נדחק אליה בגב ודחף אותי מכל הכיוונים עם כל ארבע הרגליים. בבוקר הוא מביט בי במבט חצוף ומזלזל. אני מתעצבן, אבל אין לי מה לעשות.
Life Lessons
Así fue como actué cuando encontré en el bolsillo de mi marido dos vales para un crucero; en uno de ellos aparecía el nombre de la otra mujer
00
Así fue como actué cuando, al fondo del bolsillo del abrigo de mi marido, encontré dos bonos para un crucero por el Mediterráneo. En uno de ellos aparecía
Life Lessons
Le reprochaba a mi marido que vivía en mi piso. Un fin de semana hizo las maletas y se marchó.
01
El otro día fui con mi familia al pueblo, cerca de Salamanca, y allí escuchamos una historia de esas que enseguida se comentan en la plaza.
Life Lessons
La joven cuidaba de la abuela de la vecina; todos pensaban que lo hacía por interés en la herencia, pero estaban equivocados.
00
Inés cuidaba de la abuela de su vecina. Todos en el barrio murmuraban, convencidos de que lo hacía por heredar algo a su muerte, pero estaban profundamente equivocados.
Life Lessons
אשתי האהובה “איך אתה מצליח לחיות כל כך הרבה שנים עם אותה אישה? מה הסוד?” – אחי היה שואל אותי בכל ביקור. “אהבה וסבלנות אינסופית – זה כל הסוד,” הייתי עונה לו תמיד אותו דבר. “זו לא דרך שמתאימה לי,” היה מחייך אחי, “אני אוהב את כל הנשים. כל אחת – חידה בשבילי. לחיות עם ספר שכבר קראת? עזוב אותי מזה.” אחי הצעיר, פטר, התחתן בגיל שמונה-עשרה עם אסיה, בחורה מתוקה שמבוגרת ממנו בעשר שנים והתאהבה בו לכל החיים. פטר רק ביקש להשתעשע. אסיה השתלבה בבית של פטר, בו חיו עוד שבעה קרובים, וילדה את בנם מיכאל. חשבה שהיא תפסה את אושר חייה. למשפחה הוקצתה חדרון קטן. לאסיה הייתה אוסף יקר של פסלוני פורצלן, עשרה במספר, שאותם שמרה מכל משמר ועמדו על שידת עץ ישנה במקום בולט. כולנו ידענו עד כמה יקרים לה הפסלים. באותו זמן אני התכוננתי לחפש את אהבת חיי – אחת ויחידה. לשמחתי, חלומי התגשם, וכבר יותר מחמישים שנה אני עם אשתי. פטר ואסיה חיו יחד עשר שנים. אסיה אהבה וניסתה להיות רעיה טובה, אמא מסורה. אבל התאמצה-ולא תמיד קיבלה תמורה. פעם חזר פטר שתוי, חש שלאסיה לא מוצאת חן בעיניו, התחיל להתעמר בה. אסיה, ראתה את הסערה מתקרבת, לקחה את מיכאל ויצאה מהחדר. ואז נשמע רעש נורא – פסלי הפורצלן נשברו. כאשר אסיה חזרה, ראתה את אוסף חלומותיה מרוסק לרסיסים, ורק אחת נותרה שלמה. היא הרימה אותה, נישקה אותה בשתיקה, ומעיניה ירדו דמעות. מאז, נסדק ביניהם הקשר. אסיה המשיכה בניהול הבית, אבל משהו נשבר. פטר החל לשתות יותר, להתרועע עם נשים מפוקפקות. אסיה נסגרה בתוך עצמה. לבסוף, הם התגרשו. אסיה ומיכאל עזבו את העיר, והפסלון הנותר נשאר לזכרה. פטר בילה בחיים חסרי גבולות. התחתן והתגרש שלוש פעמים, הפך לאיש מקצוע מצליח – אך האלכוהול מחק את כל ההבטחות. לאחר שנים, פטר חלה. בהיותו על ערש דווי ביקש שאעביר לאסיה מזוודה עם פסלוני פורצלן שאסף לאורך השנים ולהעביר לה גם את כל חסכונותיו – בקשה שאקיים. פגשתי את אסיה, העברתי לה את המזוודה. “את היית בשבילו האישה האהובה,” אמרתי לה. בהמשך, קיבלתי ממנה מכתב תודה – היא סיפרה שמכרה את הפסלונים, בעזרתם הגיעה למונטריאול עם בנה, ולמרות הכל מאושרת שלפטר הייתי אשתו האהובה באמת. הכתובת לא צוין…
0129
אשתי האהובה – איך אתה מצליח להחזיק כל כך הרבה שנים עם אותה אישה? מה הסוד? אחי תמיד נהג לשאול אותי ככה, בכל פעם שבא לבקר. – אהבה והרבה סבלנות
Life Lessons
עייף מאמא של אשתי ומאשתי: בסוף אותו ערב הופיע אצלי הגבר הכי שקט וסבלני במושב שלנו – סטפן יעקבוביץ’. מכירים את הטיפוסים האלו – אפשר לבנות מהם מסמרים. גב זקוף, ידיים של סתת, צרובות ומחורצות, ובעיניים – שלווה של יערות הגליל. אף פעם לא מתלונן, אף מילה מיותרת. לא משנה מה קורה – גג דולף, סבתא שכנה צריכה עצים – סטפן על זה, בשקט, עושה, מהנהן והולך. אבל באותו ערב הגיע… בחיים לא אשכח אותו. הדלת במרפאה שלי נפתחה חרישית, כאילו עבר שם משב סתיו. עומד בכניסה, מכסה הראש בידיים, מסתכל ברצפה. המעיל שלו נוטף, המגפיים מלאות בוץ והוא כולו כפוף ומרוקן. הלב שלי צנח. – כנס, סטפן, למה נתקעת על הסף? – אמרתי בנעימות ושמתי קומקום על הגז. הרי יש דברים שרק תה ונענע מרפאים, לא כדורים. ישב על קצה המיטה, הראש למטה ושקט, ורק הטיקטוק של השעון ממלא את החדר. הגשתי לו כוס תה חם לידיים הקפואות. הוא הביט בי בעיניים גדולות ונפלה דמעה אחת, כבדה כמו עופרת. ואחריה עוד אחת. – אני הולך, שולה, – לחש בקול רועד. – נגמר, אין לי כוח. התיישבתי לידו, הנחתי יד מחוספסת על ידו. – ממי אתה הולך, סטפן? – מהנשים בבית – אשתי, עליזה, אמא שלה. הן גמרו עליי… הכול לא טוב, כל דבר – “המרק מלוח, המדף עקום”… אין מילה טובה, רק עקיצות מהבוקר עד הלילה. הוא שתק, לקח עוד שלוק. – אני לא עשיר, שולה. מבין שהחיים כאן קשים, עליזה עובדת כל היום ברפת, חמותי חולה, מרה לה הנשמה. אני קם ראשון, מבשל, מטפל בפרות – כלום לא עוזר. מילה אחת הפוך – שלושה ימי צעקות. שותק? עוד יותר גרוע. גם לנפש מגיע מנוחה. הוא המשיך לדקלם כאילו נפרצה סכר. איך שבועות לא מדברים איתו, איך מסתירים ממנו ריבת תות, איך ניסה לקנות לעליזה צעיף מפרמיה – והיא זרקה אותו בצרימה: “אם כבר, קנה לעצמך מגפיים במקום להסתובב כמו קבצן.” לא ראיתי גבר כזה גדול שוב נפור כמו גור, שותק ודמעות נוטפות. – את הבית הזה בניתי, – לחש. – חלמתי על קן חמים – יצא כלוב עם ציפורים עוקצניות. היום כמעט… לקחתי גרזן, הסתכלתי על העץ, מחשבות שחורות טיפסו… אספתי תרמיל, באתי אלייך. אז הבנתי – כאן זה לא סתם עייפות, זו נשמה זועקת. אסור לשלוח אותו לדרכו. – סטפן, – אמרתי בנחישות, – תנגב את הדמעות. זה לא גברי לברוח. חשבת מה יהיה איתן? עליזה תסתדר לבד? אמא שלה? אתה אחראי. – ומי אחראי עליי, שולה? – מר לו. – אני דואגת, – קבעתי. – החולי שלך נקרא “שחיקת הנפש”. יש לו רק טיפול אחד: אתה הולך הביתה, שותק, עונה בשקט. שוכב במיטה, למחרת אני באה לבדוק אותך. הוא הסכים, יצא, ואני נשארתי מול התנור, חושבת כמה מילה טובה שווה יותר מכל גלולה. בבוקר הלכתי לבדוק. עליזה פתחה לי, עייפה וכעוסה. – מה את רוצה, שולה, כזה מוקדם? – באתי לראות את סטפן, הבית קר. חמותו יושבת על ספסל, מביטה בגניבה. סטפן שוכב, כמו שהוריתי. – מה יש לבדוק, בריא כקרנף, עצלן! – נבחו. בדקתי אותו, הסתכלתי להן חזק בעיניים: – מצב קשה. הלב שלו מתוח כמו מיתר. אתם גומרים עליו. אם יקרע – תישארו לבד. הן קפאו, בפנים הפתעה ופחד. – אל תבזבזי מילים, שולה, – מלמלה אמא. – אתמול עוד עבד, – חתכתי. – היום נשבר. חשבתן הוא סלע? גם לו יש נפש, פצועה. רשמתי לו “מנוחה מוחלטת” – נשים, כל הימים קערת מרק, חמימות ודאגה. ובעיניים שלהן – נכנס פחד, בפעם הראשונה. הרי הוא המשען, ואיך תחיה מושב בלי עמוד התווך? מאותו יום שקט בבית. עליזה עם קערת מרק, אמא חולפת ומברכת. אחרי כמה ימים – ריח תפוחים בתנור. בבוקר עליזה מגישה לו, בוחשת תה, מסתכלת בדאגה. אמא שולפת גרביים שסרגה – שתשמר רגליים. פעם ראשונה – הרגיש שחשוב, לא כפועל, אלא איש אהוב ופגיע. שבוע חלף. חזרתי לבדוק. הבית חם, לחם טרי בתנור. סטפן ליד השולחן, עליזה מוזגת חלב, חמותו דוחפת עוגה. לא זוג יונים, אבל אין מתיחות, כבר יש רוח חיים. הוא חייך, מעורפל אך שמח, ועליזה החזירה חיוך מהוסס. אמא מחתה דמעה. לא טיפלתי בהם עוד – הפכו בעצמם לרפואה. לפעמים עוד יש קיטורים, אבל אחרי כל מילת חצי, דואגות אחת לשניה. בערב, לפעמים, רואה אותם יושבים על הספסל, מדברים בשקט, סטפן בונה, עליזה ואמא מפצחות גרעינים. מתמלא לי הלב בשלווה – כי האושר הוא בריח של עוגת תפוחים, בגרביים חמות ובביטחון שאתה בבית ושאתה חשוב. תגידו לי, בעיניכם, מה יותר מרפא – גלולה מרה או מילה טובה בזמן? לפעמים אולי צריך פחד אמיתי כדי להתחיל להעריך מה שיש.
078
וואי, תקשיבי שניה, אני חייבת לספר לך מה קרה לי השבוע זה באמת נשמע כמו סיפור שנכתב במיוחד בשביל להבין מה זה עומס בחיים. יום אחד בערב, נכנס אליי לדלת המרפאה
Life Lessons
מרירות בתחתית הנשמה “כבר מזמן פנימייה בוכה עליך! תסתלק מהמשפחה שלנו!” – צרחתי בקול חנוק העצבן שלי היה דודי דימה אלוהים, כמה אהבתי אותו בילדות! שיער חיטה, עיניים תכלת, שמחת חיים – כולו דימה שלי …המשפחה התאספה תמיד סביב שולחן חגיגי. מתוך כל בני הדודים, דימה היה האהוב עליי. פטפטן בחן וצייר מוכשר – ערימת רישומים בעיפרון הייתה מתווספת בתוך ערב אחד אני מביטה ומתמוגגת ולא יכולה להתיק עיניים מהיופי. בשקט סידרתי את הציורים במגירה ושמרתי כעל אוצר דימה היה מבוגר ממני בשנתיים כשהיה בן 14, אמא שלו נפטרה פתאום בשנתה שאלו – מה עושים עם דימה? חיפשו את אביו, שאיתו היה נתק. לאב הייתה כבר משפחה חדשה והוא “לא רצה לערער את השגרה שלו” שאר המשפחה משכה בכתפיים: “לכל אחד דאגות משלו…” בסוף ההורים שלי, עם שני ילדים משלהם, לקחו עליו אפוטרופסות – אמא שלו הייתה אחותו הצעירה של אבא שלי בהתחלה שמחתי שדימה יהיה איתנו. אבל… כבר ביום הראשון דימה הפתיע אותי בבקשות: “מסילת רכבת לילדים”, אחר כך טייפ, ג’ינס, מעיל יוקרתי – שנות השמונים, זמנים של מחסור. וההורים שלי מגשימים הכל, אפילו על חשבוני ועל חשבון אחי קיבלנו בהבנה …בגיל 16 התחיל לרדוף אחרי בנות – ואפילו ניסה להתחיל איתי, בת דודה שלו. דחיתי אותו בגבורה, היו בינינו מריבות ודמעות רבות ההורים לא ידעו, הרי ילדים לא מדברים על זה כשהבין שלא אשיג, עבר במהירות לחברות שלי, שהתחרו על תשומת ליבו ודימה – גנב. את החיסכון שלי מהקופה רוקן, והכחיש הכל בלי בושה נשבר לי הלב. איך גונבים במשפחה? דימה פירק את ערכי הבית, והוא אפילו לא הבין למה אני פגועה אז, בשיא הכעס, צעקתי: “תעוף מהמשפחה שלנו!” הצלחתי להרגיע רק אחרי שעות. מאותו יום התעלמתי ממנו לחלוטין בהמשך גיליתי שגם הקרובים ידעו איזה “טיפוס” הוא – רק לא אמרו המורים הזהירו את ההורים: “הוא יהרוס גם את הילדים שלכם” בבית הספר החדש הופיעה קטיה. התאהבה לדימה לכל החיים, התחתנו מיד אחרי הלימודים, נולדה ילדה. קטיה סבלה בלי תלונות את ההרגלים שלו, השקרים והבגידות. כאילו נכתב: “בחיי רווקות – צער ובחיי נישואים – כפול” דימה הלך לצבא – שירת בקזחסטן. שם הקים “משפחה צדדית”. נשאר לאחר השחרור בגלל בן שנולד שם קטיה נסעה לשם, החזירה אותו בדרכים משלה ההורים שלי מעולם לא שמעו דיבור של תודה מדימה, גם לא חיפשו היום דימטרי בן שישים, מתפלל קבוע בכנסייה, לו ולקטיה חמישה נכדים לכאורה הכול טוב, אבל המרירות על דימה עדיין צורבת בנשמה… ואני – גם עם דבש לא אוכל…
040
תקשיבי, אני חייבת לשתף אותך על משהו שעד היום שורף לי בלב. זה סיפור עלי ועל בן דוד שלי קרא לו שאולי. תדמייני הייתי צורחת עליו בקולי קולות, אתה כבר מזמן צריך פנימיה!
© 2026 VesperUm