Home

Life Lessons

Life Lessons
לילכה ילדה בשקט ועמדה לוותר על בתה: סיפור של סטודנטית צעירה, אחות מנוסה, ואב בעל השפעה בעיר שמוצא את דרכו אל האחריות והלב – כל זאת בין מסדרונות בית החולים והלבטים על אימהות, קבלה ותמיכה בישראל של ימינו
0543
אני עובד כאח לידה כבר שנים רבות, ובמהלך השנים נתקלתי בסיטואציות שונות חלקן מרגשות, אחרות פחות נעימות. לרוב הצוות הרפואי משתדל לא להתערב בעניינים האישיים
Life Lessons
חמישה דירות במשפחה, אבל אנחנו עדיין חייבים לגור בשכירות
032
עברו שנים רבות מאז וכל הסיפור הזה עדיין צרוב בי. לפעמים אני תוהה אם יש עוד משפחות כמונו: חמש דירות במשפחה, ובכל זאת אנחנו נאלצים לשכור. משפחתו של בעלי
Life Lessons
את לא אוהבת אותו, אבל לנו היה טוב – אולי ננסה להתחיל מחדש?
016
את לא אוהבת אותו, ולנו היה טוב יחד, אולי ננסה שוב מההתחלה, טוב? התגרשנו לפני שלוש שנים, זה היה גירושין שקטים, בלי מריבות גדולות או האשמות מיותרות.
Life Lessons
ההבטחה דניס החזיק בביטחון את ההגה ונהג בנינוחות בכביש, לצידו ישב חברו קיריל, שניהם שבו לעיר אחרי שליחות קצרה מטעם הבוס. “איזה יופי שסגרנו את העסק והחוזה על סכום כל־כך גדול, הבוס יהיה מרוצה,” חייך דניס. “בהחלט, היה לנו מזל,” השיב קיריל, ששניהם עובדים יחד במשרד. “כיף לחזור הביתה כשמישהו מחכה לך,” אמר דניס, “הארינה שלי בהריון וסובלת מטוקסיקוזה, אני מאוד מצטער עליה, אבל שנינו כל־כך רצינו ילד והיא אמרה שתסבול בשבילנו.” “ילד זו שמחה,” השיב קיריל, “למרינה ולי לא מצליח, כבר שנים אנחנו מנסים, אפילו עשינו טיפול הפרייה פעם שנייה.” דניס התחתן בגיל מאוחר, אחרי הרבה נשים שחולפות, אבל רק כשראה את ארינה התאהב בה באמת. כשהכיר לחברו את ארינה, וקיריל היה עד בחתונה, קצת קינא בו – היא הייתה יפה ועדינה. גשם דק וטפטפני ניתז על השמשה והחברים דיברו בצחוק, עד שצלצל הטלפון של דניס. “שלום ארישקה, כן, בדרך, בעוד שעתיים בערך. אל תדאגי, אל תעשי שום דבר כבד, אני אטפל בהכול כשאחזור. אוהב.” קיריל דמיין איך ארינה מחכה לחברו ודאגה לו, ותהה – מרינה שלו אף פעם לא דואגת, היא מתייחסת אליו כאל קבוע. פתאום, דניס סובב את ההגה בחדות – למולם דהרה גז’ל, ההתנגשות בלתי נמנעת, ברגע האחרון הרכב פגע בעמוד מהצד של דניס. קיריל התעורר עם כאב ראש ודם ביד, הרכב בין גלגליו, דלתו פתוחה. הסתכל על דניס – זה האחרון לא זז. אנשים רצו, מכוניות נעצרו, הזעיקו אמבולנס, דניס שכב על אלונקה, קיריל התכופף אליו, והוא לחש: “תעזור לארינה…” בבית החולים התברר שלקיריל שבר ביד וזעזוע מוח. שאל שוב ושוב את הצוות: “איך דן, איך חבר שלי?” ולאחר זמן הודיעו לו – “דניס מת.” קיריל היה בדיכאון, לא הגיע להלוויה, מרינה סיפרה שאשתו של דניס בכתה נורא, לא יכלה לעמוד ליד הארון. לאחר שהתאושש, הגיע עם מרינה לקבר החבר, הבטיח לו בלב: “אל תדאג, חבר שלי, אשמור על אשתך, כמו שביקשת…” יומיים אחרי, נסע לארינה, פתחה את הדלת ובכתה: “איך אפשר לחיות בלעדיו?” “קיבלתי עליו הבטחה,” השיב קיריל, “פשוט תודיעי לי אם צריך משהו, אבקר מדי שבוע.” הזמן עבר. ארינה התאוששה קצת, פחדה שההריון ייפגע מהעצבות, הרופא הזהיר. קיריל המשיך לעזור, קנה מצרכים, הביא ויטמינים, הסיע לפוליקליניקה – היא לא ניצלה את טוב ליבו. “לא נעים לי שתשקיע בי כל־כך,” אמרה ארינה, “אני מבטיח, זה בשביל דניס,” השיב. קיריל חש רגשות מעורבים – ארינה, האישה שחלם עליה, אך המצב הקשה. מרינה לא ידעה אודות הסיוע, אצלו בטלפון רשומה “תרומה”, ידע שאשתו תבדוק. הניסיון השני להפריה נכשל, היחסים מתוחים, מרינה חשבת שקיריל אשם. הקריירה של קיריל בתחום, בינתיים, רק התקדמה. הריון ארינה מתקדם והיא נעשית חסרת אונים, משפחתה רחוקה בסיביר, סובלת מכאבי ראש ובצקות, אבל מתמודדת. פעם אחת נכנס ומצא אותה עומדת על סולם, תולה וילונות חדשים. “ארינה, תרדי מיד, זאת סכנה!” הוא עזר לה לרדת, חש רעד בגופו. בהמשך בקשה: “דניס, תעזור לי לסדר את חדר הילדים…” שוב לקח על עצמו את השיפוצים, לא יכל להשאיר אותה לבד. מרינה חושבת – כדי להציל את הזוגיות, חייבת להתרכז בעבודה, קיבלה טור בעיתון מוכר ושכר טוב, מנסה לקרב את קיריל בּחגונית ביתית. לפתע מצלצל הטלפון – “תרומה” על צג המכשיר, קיריל עונה, ניגש למטבח. “מה קרה?” “ארינה מתחילה ללדת… הזמינה אמבולנס.” “שבעה חודשים, זה מוקדם…” “אני מגיע לבית החולים.” הוא מספר למרינה על “שיחה מהבוס בנושא תרומה,” היא לא מאמינה. קיריל ממהר, בבית החולים – ארינה ילדה בן. חוזר הביתה עייף, מרינה מבחינה: “התרומה שלך גבתה ממך מחיר…” לבסוף, קיריל מתוודה: “ארינה ילדה בן, הבטחתי לדניס שאעזור לה, היא לחלוטין לבדה.” “עכשיו סוף סוף הכל ברור. השלב הבא – תעזור לארינה עם הבן שלה, נכון?” “נכון,” אמר בכנות. מרינה מחליטה: “אני מגישה גט. אולי אמצא גבר אחר ואצליח ללדת ממנו.” קיריל מביט בה בהפתעה – היא מאשימה אותו בחוסר ילדים. “זו זכותך, מרינה, אין לי דרך אחרת. אני חייב לעזור לארינה והילד.” הזמן עבר, מרינה הגישה גט, קיריל עבר לארינה ועזר לה עם דניקה הקטן, בהמשך נישאו, ועוד שנתיים נולדה להם בת. תודה על הקריאה, ההרשמה והתמיכה. שיהיה לכם בהצלחה!
06
הבטחה אני החזקתי את ההגה בביטחון, נוסע בכביש המהיר בין תל אביב לחיפה, ויונתן, חברי הטוב, ישב לצידי. חזרנו מנסיעת עבודה הבוס שלח אותנו ליומיים כדי לסגור איזו עסקה.
Life Lessons
— ¡Nos quedamos en tu casa un tiempo porque no tenemos dinero para alquilar la nuestra! — Me dijo mi amiga. Soy una mujer muy activa. A pesar de tener 65 años, sigo visitando lugares distintos y conociendo a gente muy interesante. Recuerdo mi juventud con alegría y algo de nostalgia: ¡en esa época se podía pasar las vacaciones donde te apeteciera! Podías ir a la playa, hacer una acampada con amigas y amigos o embarcarte en un crucero fluvial. ¡Y todo por muy poco dinero! Pero todo aquello ya es cosa del pasado. Siempre me ha gustado mucho conocer gente. Hacía amistades en la playa, en el teatro… y con muchas de esas personas mantuve el contacto durante años. Un día conocí a una mujer llamada Sara. Coincidimos en el mismo hostal durante unas vacaciones y nos despedimos como buenas amigas. Pasaron los años; de vez en cuando nos escribíamos cartas y felicitaciones. Hasta que un día recibí un telegrama sin firma que solo decía: “A las tres de la madrugada llega el tren. ¡Espérame en la estación!”. No entendía quién podía haber enviado tal mensaje. Por supuesto, mi marido y yo no fuimos a la estación. Pero, a las cuatro de la mañana, alguien llamó a nuestra puerta. Abrí y me quedé de piedra: era Sara, acompañada de dos chicas adolescentes, una abuela y un hombre, todos con un montón de maletas. Mi marido y yo estábamos paralizados de sorpresa. Pero los dejamos entrar. Y entonces Sara me preguntó: — ¿Por qué no viniste a buscarnos? ¡Te mandé un telegrama! Además, ¡el taxi cuesta dinero! — Lo siento, no sabía quién lo había enviado… — Bueno, tenía tu dirección. Aquí estoy. — Pero creí que solo íbamos a cartearnos, nada más. Sara me contó que una de las chicas había terminado el colegio y quería entrar en la universidad. El resto de la familia había venido con ella para apoyarla. — ¡Nos vamos a quedar a vivir en tu casa! No tenemos dinero para alquilar, y vosotros estáis cerca del centro. Me quedé impactada. No éramos ni parientes. ¿Por qué debíamos permitirles quedarse? Les dábamos de comer las tres comidas del día. Traían algo de comida, pero no cocinaban nunca. Yo tenía que encargarme de todo. No pude soportarlo más y, a los tres días, les pedí que se marcharan. No me importaba adónde. Se montó un escándalo monumental. Sara empezó a romper platos y a gritar histérica. Me quedé boquiabierta por su actitud. Luego se fueron. Conseguían robarme mi bata, varias toallas y, misteriosamente, hasta una olla grande con col. No sé cómo se la llevaron, ¡la olla simplemente desapareció! Así terminó nuestra amistad. ¡Gracias a Dios! No volví a saber de ella ni a verla. Ahora soy mucho más prudente cuando conozco a gente nueva.
00
¡Nos vamos a quedar en tu casa una temporada porque no tenemos dinero para alquilar un piso!me dijo mi amiga. Siempre he sido una mujer muy activa.
Life Lessons
המסע של אנטונינה פטרובנה בגשם ובדמעות, בין בדידות, זיכרונות וכאב – עד לשיחת הדג הזהוב באקווריום, והחלטתה להפסיק להקריב את עצמה למען הלא-מעריכים ולהתחיל לחיות ולהתאהב מחדש.
0255
רונית ברק, צעדה ברחובות תל אביב, גשם סוחף מכה בה והיא בוכה. הדמעות התערבבו בטיפות הגשם שזלגו על פניה. “יש בכל זאת יתרון לגשם…
Life Lessons
המסע של אנטונינה פטרובנה בגשם ובדמעות, בין בדידות, זיכרונות וכאב – עד לשיחת הדג הזהוב באקווריום, והחלטתה להפסיק להקריב את עצמה למען הלא-מעריכים ולהתחיל לחיות ולהתאהב מחדש.
02
רונית ברק, צעדה ברחובות תל אביב, גשם סוחף מכה בה והיא בוכה. הדמעות התערבבו בטיפות הגשם שזלגו על פניה. “יש בכל זאת יתרון לגשם…
Life Lessons
El hijo de mi exmarido, fruto de su segundo matrimonio, cayó enfermo y mi ex vino a pedirme ayuda económica. ¡Le dije que no!
02
El hijo de mi exmarido, fruto de su segundo matrimonio, cayó gravemente enfermo y él me pidió ayuda económica. Le respondí que no. Tengo 37 años y llevo
Life Lessons
הפכה למשרתת כשעלוונטינה הודיעה שהיא מתחתנת, בןה וכלתה נדהמו מהחדשות ולא ידעו איך להגיב. – את בטוחה שאת מוכנה לשנות את החיים שלך בגיל כזה? – שאלה קטיה, מביטה בבעלה. – אמא, למה הצעד הדרמטי הזה? – התרגש רוסלן. – אני מבין שאת לבד כבר שנים ורוב חייך הקדשת לי, אבל עכשיו להתחתן נשמע לא חכם. – אתם צעירים, לכן כך אתם חושבים, – ענתה עלוונטינה בשלווה. – אני בת שישים ושלוש ואף אחד לא יודע כמה זמן נשאר, אבל יש לי זכות לחיות את שנותי עם אדם שאוהב אותי. – אז אל תמהרי לרשום, – ניסה רוסלן להרגיע את אמו. – את מכירה את יורי רק כמה חודשים וכבר מוכנה להחליף הכל בחיים. – בגיל שלנו אין זמן לבזבז, צריך למהר, – השיבה עלוונטינה. – ומה יש לדעת? הוא מבוגר ממני בשנתיים, גר עם בתו ומשפחתה בדירה מרווחת, יש לו פנסיה טובה ויש לו אפילו בית בקיבוץ. – איפה תגורו? – שאל רוסלן בפליאה. – אנחנו גרים יחד ואין מקום לאדם נוסף אצלנו. – אל תדאגו, יורי לא מתכוון לעבור אלינו, אני אעבור אליו, – סיפרה עלוונטינה. – הדירה שלו גדולה, עם הבת הסתדרנו, כולם מבוגרים ואין סיבה לריב. רוסלן דאג, קטיה שכנעה אותו לכבד את החלטתה. – אולי אנחנו סתם אגואיסטים? – תהתה קטיה. – בוודאי נוח לנו שאמא שלך עוזרת, שומרת על קירה, אבל מגיע לה לבנות חיים משלה. אם ניתנה לה הזדמנות, כדאי שנאפשר לה. – שיהיו יחד, אבל למה להירשם? – התקשה רוסלן להבין. – לא חסר לנו עוד חתונה עם שמלה לבנה ותחרויות. – אולי כך הם מרגישים ביטחון ושלווה, – נימקה קטיה. בסוף עלוונטינה התחתנה עם יורי, אותו פגשה במקרה ברחוב, ועברה לגור אצלו. בהתחלה הכל היה בסדר, בני הבית קיבלו אותה, בעלה התנהג יפה והיא באמת האמינה שהגיעה לה אושר בגיל הזה. אך לאט לאט החיים המשותפים התחילו להצטייר אחרת… – תוכלי להכין הערב תבשיל? – פנתה איננה. – קשה לי בעבודה, אין לי זמן, ואת פנויה. עלוונטינה הבינה את הרמז, ולקחה אחריות על הבישולים, הקניות, הניקיון, הכביסה ואפילו עבודות בקיבוץ. – עכשיו הדירה והקיבוץ שלנו יחד, – אמר יורי. – הבת והחתן עסוקים, הנכדה קטנה, אז נעבוד יחד. עלוונטינה לא התווכחה, היא אהבה להיות חלק משפחה גדולה ותומכת. עם בעלה הראשון לא זכתה לזה; הוא היה עצלן, ערמומי ונעלם אחרי שרוסלן היה בן עשר. מאז עברו עשרים שנה, ולא שמעו ממנו. עכשיו הכל הרגיש נכון, העבודה לא הפריעה לה, והעייפות לא יצרה עצבים. – אמא, מה את עושה שם? – העיר רוסלן. – כל נסיעה לקיבוץ מקפיצה לך את הלחץ דם, למה את צריכה את זה? – ברור שאני צריכה, אני אוהבת את זה, – הסבירה הפנסיונרית. – נגדל הרבה יבול עם יורי, נתחלק עם כולם, גם איתכם. רוסלן חשש. חודשים עברו ואף אחד לא הזמין אותם אפילו לביקור היכרות. הם הזמינו את יורי אליהם, הוא הבטיח לבוא, אבל תמיד היה עסוק. אז הם ויתרו, רק רצו לדעת שאמא מאושרת. בתחילה כך היה. העבודה והריצות לא הפריעו לה. אבל בהדרגה העומס גבר. יורי, בהגעתו לקיבוץ, תמיד התלונן על הגב או כאב בלב. אשתו טיפלה בו, והוא נח, בזמן שהיא סידרה וניקתה. – שוב בורשט? – סינן החתן אנטון. – אכלנו אתמול, ציפיתי למשהו אחר. – לא הספקתי לבשל, ולא קניתי, – הצטדקה עלוונטינה. – הייתי עסוקה בכביסת וילונות. התעייפתי, נהיה לי סחרחורת, אז נשכבתי. – אני לא אוהב בורשט, – הזיז אנטון את הצלחת. – מחר אוליה שלנו תכין ארוחה מכל הלב, – מיד אמר יורי. ואכן עלוונטינה עמדה שעות במטבח, הכל חוסל תוך חצי שעה. ואז ניקתה, וזה נמשך כל הזמן. חוסר שביעות רצון מצד הבת והחתן ולבסוף גם מצד יורי, שהצטרף אליהם. – אני לא ילדה, אני עייפה. למה אני חייבת לעשות הכל לבד? – הגיבה לבסוף. – את אשתי, עלייך לשמור על הבית מסודר, – הזכיר יורי. – כאשתך יש לי גם זכויות, לא רק חובות, – פרצה בבכי. אחרי שנרגעה, המשיכה לעזור, ליצור אווירה נעימה, אבל יום אחד נשבר לה. אותו יום איננה והבן היו בדרך למסיבה, ורצו להשאיר את הילדה הקטנה אצלה. – שתישאר עם סבא או תבוא איתכם, כי אני הולכת לבקר את הנכדה שלי, – הודיעה. – למה שנסדר את התוכניות שלנו לפיך? – התעצבנה איננה. – בחיים לא, אבל גם אני לא חייבת לכם, – הזכירה עלוונטינה. – לנכדה שלי היום יום הולדת, עדכנתי אתכם כבר בשלישי. לא מספיק שהתעלמתם, עכשיו גם רוצים להשאיר אותי בבית. – אי אפשר ככה, – כעס יורי. – איננה תכננה, והנכדה שלך עוד קטנה. מחר תוכלי לברך אותה. – מחר־מחר, – ענתה בתקיפות. – או שנלך יחד לבקר את הילדיי, או שתישאר עם הנכדה שלך עד שאחזור. – ידעתי שהחתונה הזו תסתיים רע, – הטיחה איננה. – מבשלת בינוני, מנקה גרוע, חושבת רק על עצמה. – באמת אתה חושב כך? – שאלה עלוונטינה את יורי. – תגיד, חיפשת אשת חיים או עוזרת בית לכולם? – את לא צודקת, ורוצה להאשים אותי, – גמגם יורי. – אל תעשי סצנות. – שאלה פשוטה, מגיע לי תשובה, – התעקשה. – אם את מדברת ככה, תעשי מה שאת רוצה, אבל אצלי בבית לא מקבלים גישה כזו. – השיב בגאון. – אז אני מתפטרת, – הודיעה עלוונטינה, החלה לאסוף את חפציה. – תקבלו חזרה את הסבתא הלא־מוצלחת? – הביאה את התיק והמתנה. – הלכתי להתחתן, חזרתי הביתה, לא רוצה להסביר, רק תגידו: מקבלים או לא? – בוודאי! – קפצו בןה וכלתה. – החדר שלך מחכה, שמחים שחזרת! – שמחים סתם כך? – ניסתה לשמוע את המילים שהיא ציפתה להן. – למה עוד שמחים כשמדובר במשפחה? – התפלאה קטיה. עלוונטינה ידעה עכשיו שהיא לא משרתת. כן, עזרה בבית ועם הנכדה, אבל בןה וכלתה אף פעם לא ניצלו אותה. בביתם הייתה קודם כל אמא, סבתא וחמות, ולא עוזרת. והפעם, עלוונטינה חזרה הביתה, הגישה בקשה לגירושין, ורק ניסתה לא להיזכר במה שעברה.
0207
הפכה לעוזרת כשהתכוננה צפורה להתחתן מחדש, הבן שלה, אלעד, והכלה שלו, נועה, היו המומים מהחדשות ולא ידעו כיצד להגיב נכון. את בטוחה שאת רוצה לשנות חיים בגיל כזה?
Life Lessons
Mis hijos están bien atendidos, tengo ahorros y pronto cobraré la pensión. Hace unos meses despedimos a mi vecino Fernando. Nos conocíamos desde hacía más de quince años, siempre viviendo puerta con puerta. No éramos simples conocidos: éramos amigos de la familia, vimos crecer a nuestros hijos juntos. Fernando y Soledad tuvieron cinco hijos. Los padres les compraron casa a todos, trabajando muy duro, sobre todo Fernando: era un mecánico famoso en la ciudad y tenía lista de espera para un mes. El dueño del taller moderno rezaba por tener a un experto capaz de detectar cualquier fallo de motor solo con escucharlo, un verdadero maestro en su oficio. Poco antes de fallecer, tras la boda de su hija menor, Fernando iba en su ciclomotor y descansaba; su andar enérgico se volvió apacible, propio de los mayores. Pero si apenas en primavera cumplió 59 años… Cogió vacaciones en el taller, diciendo que el jefe le suplicaba volver en diez días para no perder clientes, pero Fernando no pensaba regresar. El día antes de irse, fue a hablar con los jefes y pidió dejar el trabajo en paz, prometiendo ayudar solo en emergencias. Por alguna razón no contó nada a su mujer, y por la mañana, cuando debía prepararse para salir, se giró en la cama y volvió a dormir. Soledad llegó desde la cocina, donde ya preparaba el desayuno, y exclamó: —¿Todavía duermes? ¿Para quién he hecho el desayuno? ¡Se enfría! —Lo comeré frío, no voy a trabajar… —¿Cómo que no vas? ¡Te esperan, cuentan contigo! —No voy, ayer renuncié… —Deja de bromear, venga, levántate. Soledad le destapó en tono burlesco, pero él ni pensó moverse, se encogió y tapó los ojos. —Estoy cansado, Sole, mi tiempo se ha agotado… Como ese motor tras tres reparaciones… Los niños están bien atendidos, tengo mis ahorros; empezaré a gestionar la pensión… —¿Pero qué pensión? Los niños tienen mucho trabajo, reformas, quieren ampliar, cambiar muebles, Santi quiere un coche nuevo, ¿quién les va a ayudar? —Que prueben a ayudarse ellos, gracias a Dios nunca les negamos nada… Soledad vino a verme confundida, contándome su diálogo matutino. Me pidió consejo y compartí mis impresiones sobre el cambio de Fernando: —De verdad está cansado, si él mismo lo dice no le obligues a trabajar. Déjale descansar bien, no como un chaval todo el día entre coches. El otro día, casi al anochecer, ni le reconocí: caminaba encorvado, arrastrando los pies, hasta me sorprendió ver que era tu Fernando el que andaba así. Me lo dijo: “Estoy cansado…” Pero por algún motivo Soledad no se lo tomó en serio: —¡Está con la tontería, todo es cuento! Reuniré a los niños para que le digan cuánta faena hay por hacer. —Sole, no puedes cargar con tanto, ¿cuántos años tiene tu mayor? ¿Cuarenta y cinco, no? Pronto será abuelo y tú quieres seguir ayudándole. Deja que los hijos te ayuden, la vejez está al acecho. Mi vecina se enfadó y se marchó. Una semana después, todos los hijos de Fernando y Soledad se reunieron en casa. Se sentaron en torno a la mesa grande; había mucho bullicio, pero se notaba tensión. Todos sabían que se reunían por algo y no “por casualidad”. Soledad abrió la reunión familiar: —Nuestro padre va a jubilarse, ¿qué os parece? Consultémoslo. Ya no podrá ayudar y tendréis que apañaros solos… Fernando intervino: —No hay que agobiarse, fijaos qué hijos tenemos: cinco, todos trabajadores —¿no sabéis mantenernos a los dos? Nosotros criamos a cinco y no solo les dimos de comer, salieron adelante y ninguno pasa penurias. No es reproche, solo reflexiono sobre la vida, así debería ser: los padres ayudan a los hijos. Pero ahora quizá nosotros necesitamos algo de ayuda, ya me cuesta trabajar, temo caerme de la plataforma del taller… Tras una pausa, los hijos empezaron a hablar. El mayor, Antonio, fue el primero. No preguntó cómo estaba su padre: solo presentó una larga lista de sus asuntos y problemas, y concluyó: —Lo siento, no tenemos dinero para ayudaros ahora, quizá con el tiempo… Los otros hijos dijeron algo parecido. Unos necesitaban casa nueva, otros un coche, y todos confiaban en que los padres, como siempre, aportaran a sus planes. A nadie le interesaba cómo lograron ellos esos “apoyos”. Al final, Fernando se levantó de la mesa y, con tristeza, dijo: —Pues nada, si todos me lleváis a trabajar, seguiré en el taller hasta que pueda… Al día siguiente Soledad volvió a mi casa y, como retomando la charla, dijo: —¿Ves? Vinieron los hijos, hablaron con su padre y luego, todos a lo suyo, ¡y que si “cansado, cansado”! Yo también lo estoy, ¿y qué ahora? Fernando trabajó en la gasolinera tres días. Una ambulancia se lo llevó del taller. Ya nada podía hacerse por ese corazón agotado, y los hijos se reunieron otra vez, pero para el funeral. Por supuesto, también estábamos allí, escuchando a los hijos recordar a su padre y conversar sobre lo buen hombre que fue con ellos y con los nietos. Me moría de ganas de preguntar: “¿Por qué no lo cuidasteis, si os lo pidió?” Así fue la triste historia de nuestra vecina. Soledad vive sola, ahorrando en todo, porque los hijos tienen muchos de sus propios problemas sin resolver…
01
Mis hijas están bien cuidadas, tengo algunos euros ahorrados, pronto seré pensionista. Hace unos meses enterraron a mi vecino, Gregorio.
© 2026 VesperUm