Home

Life Lessons

Life Lessons
בערב ראש השנה, אמא ואני נכנסנו ל”עולם הילדים”… ופשוט התאהבתי בשמלה אחת – אדומה, סרוגה, עם פס כחול ובוהק בתחתית ובשרוולים. בכלל באנו בשביל איזה שטות – אולי שרשרת אורות או נצנצים… אבל התעקשתי וביקשתי מאמא למדוד את השמלה. והיא ישבה עליי כאילו תפרו אותה במיוחד בשבילי. מיד התחילו לרוץ לי דמיונות בראש – מאוד אהבתי ילד אחד בכיתה, וחלמתי לראות אותו במסיבת הכיתה כשאני לובשת את השמלה הזו. עמדתי שם כמעט בוכה, ולא רציתי להוריד את השמלה. אמא שלי ראתה אותי ואמרה: “עוד מעט תיכנס המשכורת, בואי נקנה אותה.” חזרתי הביתה מאושרת עד השמיים. קישטנו את הדירה, קישטנו את העץ. אבל במקרר נשארו רק קרח וחתיכת חמאה. חיכינו בקוצר רוח לתשלום של אמא. כזכור, בזמנים שלפני כמה עשורים, גם ב־31 בדצמבר עבדו בארץ, רק נתנו לצאת מוקדם יותר. אמא חזרה מהעבודה עצובה: לא קיבלה משכורת, עיכבו לה. דמעות בעיניים, קולה נעלב, ובמיוחד הרגישה אשמה שאין שולחן חג. ולמען האמת, אני ממש זוכרת שלא התאכזבתי – התחושה הייתה עדיין חגיגית. ישבתי מול הטלוויזיה, נהנית מסרטי חג, שפעם היו רק בחג ולא כל השנה. ובכלל, היו אולי שני ערוצים. אמא בישלה תפוחי אדמה עם חמאה, גירדה גזר והמתיקה בסוכר – זהו, זה מה שהיה לנו. התיישבנו יחד, אמא בכתה, ניסיתי לעודד אותה וסיימתי בעצמי דומעת, אבל לא בגלל אוכל – פשוט כאב לי עליה. בסוף שכבנו יחד על הספה, חיבקנו אחת את השנייה וצפינו במופע החגיגי. ואז השעון היכה 12. השכנים יצאו עם כוסות שמפניה לחדר מדרגות, צעקו ושרו. אנחנו לא יצאנו לשום מקום. פתאום נשמעה דפיקה עיקשת בדלת. אמא הלכה לפתוח, ומי עמדה שם? השכנה שמציקה לי תמיד – לפעמים על כך שפסחתי בתור, לפעמים שאני לא שוטפת את הכניסה, או סתם רועשת לה. כולנו בחצר לא אהבנו אותה במיוחד. היא כבר קיבלה את החג, לא שמעתי על מה דיברה עם אמא, אבל ראיתי איך נדחפה פנימה, הציצה לשולחן ויצאה. אחרי כעשרים דקות – לא צלצלו, פשוט בעטו בדלת. נבהלנו. כמובן שאמא לא נתנה לי לצאת, והלכה בעצמה לראות מי זה משתולל לנו בדלת. אחרי רגע נכנסה הביתה בבהלה השכנה ורה, עם שקיות מלאות קופסאות, צלחות, קופסאות שימורים ובקבוק שמפניה תחוב לה מתחת לזרוע. היא צעקה על אמא שתפסיק לעמוד כמו בול עץ ותתחיל לעזור, שלפה סלטים, נקניק, מלפפונים חמוצים, חצי עוף מבושל, ממתקים ואפילו כמה קלמנטינות. אמא שוב בכתה, אבל כבר מדמעות אחרות. ורה כינתה אותה “טיפשה”, ניגבה לה את האף בשרוול הענק שלה, הסתובבה ויצאה. אחרי החג המשיכה ורה להיות “המפקדת” של הבניין ושל החצר, ולעולם לא הזכירה את ערב ראש השנה ההוא… וכששנים אחר כך ליווינו את ורה בדרכה האחרונה כל דיירי הבניין, התברר שכולנו אהבנו את “השכנה המרגיזה” שלנו – כי איש מאיתנו לא יכל לשכוח כמה פעמים עזרה לכל אחד ואחת…
07
В канун ראש השנה, נכנסו אני ואמא לחנות “עולם הילדים” בירושלים… ופתאום, פחד אלוהים, ראיתי שם שמלה אחת שממש כבשה אותי. שמלה אדומה, סרוגה
Life Lessons
בערב ראש השנה הלכנו אני ואמא ל”עולם הילדים”… ושם התאהבתי בשמלה אחת עד כלות. שמלה אדומה, סרוגה, עם פס כחול בוהק בתחתית ועל השרוולים. בכלל נכנסנו לקנות שטות – אולי שרשרת נורות, אולי קישוטים… אבל אני התעקשתי והתחננתי לאמא למדוד את השמלה. והיא עלתה עליי בול, כאילו נתפרה במיוחד בשבילי. חלומות התחילו לרוץ לי בראש – היה בכיתה שלי ילד שממש מצא חן בעיניי, ורק רציתי שהוא יראה אותי בשמלה הזו בחגיגה הכיתתית. עמדתי שם כמעט בוכה, לא רציתי להוריד אותה. אמא ראתה את זה ואמרה: “עוד מעט אקבל משכורת, יאללה נקנה.” חזרתי הביתה בעננים. קישטנו את הבית, הלבשנו את עץ האשוח. במקרר נשאר רק קרח וקצת חמאה. חיכינו לאמא שתקבל סוף סוף משכורת, כי בסוף דצמבר כולם עבדו עד מאוחר, אפילו בערב החג. אמא חזרה מהעבודה עצובה – המשכורת לא נכנסה. עיניה דומעות, קולה רועד; הכי נעלבה, כי לא היה אוכל לשולחן החג. אבל אני, באמת, לא התאכזבתי. הרגשתי חגיגית למרות הכול, ישבתי מול הטלוויזיה ונהניתי מהסרטים המיוחדים של סוף שנה – אז היו רק שני ערוצים, וזה היה הזמן שלהם לזרוח. אמא בישלה תפוחי אדמה, שמה חמאה, גירדה גזר ופיזרה סוכר. וזה כל מה שהיה לנו. ישבנו לשולחן – אמא בכתה, ניסיתי להרגיע אותה, ובסוף בכיתי אני, לא בגלל האוכל, אלא כי כל כך כאב לי לראות את אמא עצובה. בסוף נרדמנו מחובקות על הספה מתחת לשמיכה, וצפינו יחד במסיבת סוף השנה. בחצות, שמענו את השכנים יוצאים ללובי, מרימים כוסות, שרים וצוחקים. אנחנו לא יצאנו. ופתאום – דפיקה עקשנית בדלת. אמא פתחה ומצאה את השכנה – זאת שתמיד נוזפת בי על הרעש והמדרגות שלא ניקיתי, הזקנה הזו שכל הילדים בשכונה פחדו ממנה. היא הציצה על השולחן הריק ויצאה. אחרי עשרים דקות שמענו בעיטות בדלת – אמא יצאה לבדוק, לתוך החדר נכנסה הדודה ורה, עמוסה בשקיות מלאות קופסאות, סלטים, חצי עוף, נקניקים, ממתקים, אפילו כמה קלמנטינות, ובקבוק שמפניה מתחת לבית השחי. צרחה על אמא שתקום ותעזור, שלפה הכל לסלון. אמא בכתה שוב, אבל הפעם מדמעות של התרגשות. דודה ורה ניגבה לה את הדמעות בשרוול, הפנתה לה גב ויצאה. אחרי אותו ערב דודה ורה המשיכה להנהיג את הבניין כמו תמיד, ולא דיברה יותר על הלילה ההוא… ורק כאשר ליווינו את דודה ורה בדרכה האחרונה, פתאום התברר שלכולם היא כבר עזרה פעם, שכל ילד וכל שכן אהב את השכנה ה”מעצבנת” שלנו.
04
את יודעת מה, אני פשוט חייבת לספר לך משהו שקרה לי לפני שנים, בראש השנה. אני ואמא שלי הלכנו לאיזה חנות צעצועים ענקית בתל אביב, כזאת שכל הילדים תמיד רוצים
Life Lessons
ואני את בעלי בכלל לא אהבתי – סיפור על חיים משותפים בלי אהבה שהחלה מתוך מרד, מסע על פני עשורים, בגידות, כאב, פיוס וגילוי מאוחר של הדבר האמיתי – אהבה שנמצאת בלב החיים הפשוטים בישראל של שנות השבעים והשמונים, בין עיירות פיתוח, דירות קשות יום ומשפחות ישראליות מורכבות
07
יומן אישי ולא אהבתי את בעלי את יודעת, אני את בעלי בכלל לא אהבתי. כמה שנים הייתם יחד? תחשבי, התחתנו בשנת 1971 ואיך זה, לא אהבת אותו? ישבנו שתינו, כמעט לא
Life Lessons
אבל את בעלי אף פעם לא באמת אהבתי: סיפורן של שתי נשים על אהבה, אכזבה, חיים משותפים, בחירות והשלמה על ספסל בבית העלמין בישראל
07
יומן אישי, 15 בנובמבר האמת, אף פעם לא אהבתי את אשתי. וכמה שנים חייתם יחד? תספור לבד, התחתנו בשבעים ואחת. מה זה אומר, לא אהבת? איך חיים כל כך הרבה זמן עם
Life Lessons
ואני בכלל לא אהבתי את בעלי: סיפורה של אישה ישראלית על נישואים בלי אהבה, על שנים של טעויות, בחירות עקשניות ודרך ארוכה עד שהלב גילה את מה שעמד ממול כל השנים
06
יומן ולבעלי מעולם לא אהבתי את יודעת, אף פעם לא אהבתי את בעלי. באמת? ואיך חייתם יחד? תחילי לחשב התחתנו ב-1971, זה נותן מעל ארבעים שנה. ולא אהבת אותו?
Life Lessons
דפיקה בדלת… לחדר פרצה חמותי ללא ברכה ודחפה את בני מהדרך: “נו, ספרי לי, כלתי היקרה, אילו סודות את מסתירה מבעלי?”… “אמא?… מה קרה, אמא?…” – הסודות שמסתתרים מאחורי דירת הירושה והשיחה הסוערת שהפכה את המשפחה על פניה
03
יומן אישי, 13 ביוני הטלפון צילצל… אני עוד לא הספקתי אפילו להוריד את התיק מהכתף, וכבר פרצה לדירה חמתי, שרה. בלי שלום, בלי שום גינונים, דחפה את איתי
Life Lessons
…צלצל הפעמון… אל הדירה התפרצה חמותי מבלי לברך לשלום, דחפה את בני הצידה ושאגה: “נו, ספרי לי, כלתי היקרה, אילו סודות את מסתירה מבעלי?”… “אמא?… מה קרה, אמא?”… כשפדיה חזר הביתה, הדירה הייתה שקטה. אשתו, סבטלנה, כבר מהבוקר הודיעה שתאחר מהעבודה – ההנהלה החליטה על בדיקה דחופה. הוא נכנס למטבח, הציץ במקרר – לא הייתה ארוחת ערב. פדיה נאנח, הרתיח מים, הכין לעצמו כמה סנדוויצ’ים והתמקם מול הטלוויזיה. כמה דקות עשה זפזופ עד שמצא ערוץ ספורט, אבל את השקט ואת הבוקס לא היה לו זמן ליהנות. הפעמון צלצל, ועל הסף עמדה אמו של פדיה, אנטונינה וסילייבנה. בסערה התפרצה לדירה, בלי שלום, דחפה את בנה. “פדיה, תקשיב מה יש לי לספר! ולנטינה סיפרה לי הכל!” “מה קרה, אמא?” שאל פדיה. “קרה שיש לאשתך, סבטה, עוד דירה! היא משכירה אותה ומבזבזת את הכסף על עצמה!” “נו באמת, אמא, את עוד מקשיבה לולנטינה הזאת? היא אוספת רכילויות ברחוב ואת יושבת מרותקת.” “אני יודעת שהיא מגזימה לפעמים, אבל זה בטוח! כי הדירה שסבטה משכירה – עכשיו הבת-דוד של השכנה של ולנטינה גרה שם!”… האם סודות הנדל”ן של סבטלנה יהרסו את המשפחה? ומה יגיד פדיה כשהכל יתפוצץ סביב השולחן? שמרו נפשכם – כשכסף משפחה, חמות ונכסים נפגשים, ישראל אף פעם לא משעממת!
013
נשמעת דפיקה בדלת. לדירה, בלי לומר שלום ובלי להתחשב בבנה, פורצת חמוטל, אמו של יותם. נו, ספרי לי, כלתי היקרה, אילו סודות יש לך מבעלי? חמוטל?
Life Lessons
צלצול בדלת… חמותי פורצת לדירה בלי לברך ונדחפת את בני, ודורשת: “נו, כלתי היקרה, אילו סודות את מסתירה מבעלי?” כשהגיעה סבטלנה הביתה, כבר חיכו לה שני זוגות עיניים – בעלה וחמותה – לשימוע משפחתי על הדירה הסודית, הכסף הנסתר והירושה שלא חולקה…
08
נשמעה דפיקה בדלת… לדירה, בלי לומר שלום ובלי להתייחס אליי, פרצה אמא שלי, דבורה. היא דחפה את בני הצידה ועמדה מולי: ” נו, בואי ספרי, כלתי היקרה
Life Lessons
לא מתאים לכם שאני רוצה משפחה משלי? ברחתי מכם, התחלתי לבנות את חיי, ואתם הגעתם והתחלתם הכל מהתחלה זינה בת העיר, קרייריסטית מצליחה בת 28, מתאהבת בדימה מהכפר – גבר משפחתי בן 30 עם בית משלו לא רחוק מהעיר. הם נפגשים בפארק שעשועים, מתאהבים, עוברים לגור יחד בכפר. דווקא כשנדמה שהכל מסתדר, מגיעה משפחתו של דימה לביקור מפתיע, מביאה איתה מתחים, ציפיות וקנאות. איך תסתדר אישה עירונית עצמאית בין המשפחה הכפרית, המטבח, והבדלי התרבות, האם תצליח לעמוד על שלה ולהגן על הזוגיות, ומה יקרה כאשר דימה יאלץ לבחור – משפחתו הישנה או החיים החדשים?
07
לא נוח לכם שאני רוצה לבנות את המשפחה שלי? ברחתי מכם, התחלתי לסדר לעצמי חיים, ואתם שוב צצים לי בדיוק כשהתחלתי לנשום. נעמה, נו אל תתרגשי כל כך!
Life Lessons
לא מתאים לכם שאני רוצה לבנות את המשפחה שלי? ברחתי ממכם כדי להקים חיים משלי, ועכשיו הגעתם שוב – זינה העירונית מוצאת אהבה אצל דימה מהכפר, אבל כשבני המשפחה מחליטים להתערב, היא מגלה שלא תמיד קל לגשר על פערים בין עיר לכפר, במיוחד כשכולם מתערבים – האם זינה תעמוד על שלה ותבחר באהבה שלה או תחזור לעיר?
04
לא מוצא חן בעיניכם שאני רוצה לבנות לעצמי משפחה? ברחתי מכם, ניסיתי להתחיל את החיים מחדש, ועכשיו אתם שוב חוזרים לאותם הרגלים ישנים! נעמה, אל תדאגי כל כך!
© 2026 VesperUm