Home

Life Lessons

Life Lessons
“נדה, אני בבית, בואי תקבלי אותי! // ליאון? מה אתה עושה פה כל כך מוקדם? היית אמור לחזור רק בעוד שלושה ימים… // אשתו, בסביבות גיל שלושים, יוצאת למסדרון עטופה בחלוק משי, נבוכה למראה בעלה בדלת. // רציתי להפתיע אותך, נדה. הפתעתי? או שלא שמחה לראות אותי? – מחייך ליאון, גבר גבוה ורחב כתפיים, מרוצה מהרושם. // ממש שמחה! תלך ישר למטבח, אני אחמם לך משהו לאכול. // ליאון הולך למטבח, שם מחכה לו שולחן מלא: תותים, שוקולד, ארוחת ערב חמה – כאילו הכינו הכול במיוחד בשבילו. // נדה, איזה מטעמים הכנת! את פשוט נבונה, איך ידעת שאגיע? // הוא מתחיל לאכול, אבל אשתו לא מצטרפת. הוא חושב: בטח מתלבשת בשבילי. // ליאון, אני… אנחנו… // התבשילים שלך מעולים, נדה! – ואז מופיע אנדי, אחיו של ליאון, לצד אשתו, עיניו עייפות – כאילו זה עתה התעורר. // אה, הבנתי הכול… – ליאון מגיב בכאב. // ליאון, אני אוהבת את אנדי ורוצה להיות איתו. // הצלחות נופלות. מתברר שאשתו ואחיו, בזמן שהוא היה בנסיעות, היו יחד. // ומה עם איה? הבת יודעת? – שואל ליאון. // לא, היא אצל השכנה, רואה טלוויזיה. // כבר חצי שנה ככה… // ליאון משלים: טוב, יש לכם עשר דקות להסתדר ולעזוב. // אחרי לחץ נוסף: רוצה גט? יהיה גט, אבל רק דרך בית משפט! // וגם – אל תבקשו את הדירה! // בתהליך – איה נשאלת עם מי תרצה לחיות. אבא מבטיח לא להיעלם שוב, והיא בוחרת בו. // ליאון מחבק את איה, לוקח אותה ויוצא מהבית. // בבית המשפט, בשל חוסר אפשרות אצלה לגדל את הבת, מחליטים שאיה תישאר עם אביה. // ליאון מוכר את הדירה, עובר דירה עם איה, מסדר את סדרי היום סביב הבת. החיוך חזר לפניה, וזה שווה יותר מהכול… // מה דעתכם על הסיפור? כתבו בתגובות, סמנו לייק!”
09
עינתלה, אני בבית, תתכונני! ד-דותן?! מה למה חזרת כל כך מוקדם? היית אמור להגיע רק בעוד שלושה ימים אישה בסביבות גיל שלושים הופיעה במסדרון, מתעטפת בחופזה בחלוק
Life Lessons
“נָדִיָּה, אני בבית – תתכונני להפתעה! – לֵאוֹנִיד?! מה אתה עושה פה כל-כך מוקדם? היית אמור לחזור רק בעוד שלושה ימים… אשתו, בסביבות השלושים, יצאה למסדרון כשחלוק המשי עוטף אותה במהירות, מביטה בו נבוכה. – רציתי להפתיע אותך, נדיושקה. נראה שהצלחתי! את לא שמחה? – מאוד מאוד שמחה! לך ישר למטבח, אני ארחמם לך אוכל. מרוצה מעצמו, לאוניד הלך למטבח, שם חיכה לו שולחן עשיר: תותים, שוקולד, ארוחת ערב מהתנור… כאילו תוכנן במיוחד עבורו. – נָדְיָה, זה מדהים! הכנת כל-כך הרבה… מאיפה ידעת שאגיע? הוא מולה את ארוחתו, אשתו לא נראית, והוא משער שהיא לובשת שמלה יפה לכבודו. – לֵאוֹנִיד, אני… אנחנו… – עוד לא סיימתי להתלהב מהאוכל שלך… ואנדְרֵי?! כשהסתובב, ראה את אשתו נשענת על זרועו של אחיו אנדריי, לבוש בגופיה ומכנסיים קצרים, נראה עייף כאילו בדיוק הערו אותו. – כן, לאוניד, זה אני. שלום, אחי… – שלום. עכשיו תסבירו לי מה הולך פה? או שאולי מיותר כבר לשאול… – לאוניד, אני… מזמן רציתי לומר לך. אני אוהבת את אנדריי ורוצה להיות איתו. סליחה. הצלחת נשמטה מידיו וצלצלה על הרצפה. – ואתם, אם אני מבין נכון, בדיוק עכשיו… – כן. – יופי, נדיה! גם אתה, אנדריי – כל הכבוד! עכשיו ברור לי בשביל מי ההשקעה על ארוחת הערב… נדיה לא העזה להביט בו. – ואירה? מה עם הבת? היא יודעת? – לא, היא לא יודעת. – ואיפה היא עכשיו? – אצל השכנה, רואה טלוויזיה. – וכמה זה קורה? – כבר כחצי שנה… ללאוניד נגמרו השאלות ותחושת העייפות נשפכה עליו. אבל כשהגיעו עד הקצה, הוא ידע להגן על עצמו, גם אם היה רגוע בדרך כלל. – יש לך עשר דקות לאסוף את עצמך וללכת. הזמן רץ. ואנדריי פתאום נעמד: – אני לא הולך עד שנקבל ממך את ההסכמה. – על מה אתה רוצה הסכמה? – על גירושים… תשחרר את נדיה, היא לא אוהבת אותך! – רואה טוב מאוד את מי אשתי אוהבת… רוצים גירושים? יהיה רק דרך בית המשפט! נראה כמה כסף תבזבזו על עורכי-דין. – לאוניד, אני מבקשת, בוא נסיים בנחת. אני יודעת שאתה בן-אדם טוב… הוא הנהן. – בסדר, אבל אתה לא אח שלי יותר, אנדריי. – וגם משהו קטן, נדיה מבריקה: – תשאיר לנו את הדירה אחרי הגירושים, לאוניד! אירה מאוד קשורה למקום הזה ובבית-הספר יש לה מלא חברים… הוא התלבט, אבל נדיה ניסתה לשכנע: – לאוניד, מתוק שלי… תהיה נסיך, תן לה את הבית. אתה עוד תרוויח המון! – יש לי רעיון טוב יותר, הפתיע לאוניד. – ומהו? אולי תשאיר גם את האוטו? – אירה תגור איתי. – מה?! אתה בכלל לא יודע איך לטפל בילדים! – עכשיו נבדוק, ענה ויצא להביא את הילדה. דקות מאוחר יותר שב עם אירה, תלמידת כיתה ד’, חייכנית ובוטחת בידו. – למה הבאת אותה? הוא התעלם, הושיב את הילדה על ברכיו: – אירה, מתוקה שלי, אפשר לשאול אותך משהו? – ברור! – תבטיחי שתעני אמת, כי אדבר איתך כמו עם ילדה בוגרת. – כמו שאתה מדבר בעבודה עם המבוגרים? – בדיוק. היא הנידה בראשה בהסכמה. – אמא פגעה בך? נתנה לך מכה השבוע? הילדה השיבה במבוכה, משחקת בשמלתה. – איך אתה מעז לשאול?! צעקה נדיה. – תשאירי לנו פרטיות. – נכון, אבא, היא נתנה לי שלוש סטירות: על ציון, על חלב שנשפך, ועל שצעקתי על דודי אנדריי. הם התנשקו כשלא היית בבית. – הכל שקר! צעקה נדיה. – נדיה, הדירה והאוטו באמת מיועדים לטובת הילדה? אירה, תעני לי עוד דבר אחד: אם היית בוחרת – עם מי היית רוצה לגור, אמא או אבא? הילדה שתקה, הביטה לשני הצדדים. נדיה ניסתה לשכנע. – תבטיח שלא תיעלם? – מבטיח! – אז אני רוצה לגור איתך, אבא. נדיה הרימה יד אך לאוניד פרש הגנה ויצא עם הבת לחדר. תוך דקות אספו תיק, והלכו יחד לבית-מלון בקצה העיר. אחרי כמה חודשים, בית-המשפט החליט להשאיר את אירה עם אביה. לאוניד מכר את חלקו בדירה, נדיה התראתה עם הבת רק בסופי שבוע. הוא שינה סידור העבודה כדי להקדיש לאירה זמן, והיא התחילה לחייך, וזה היה יקר לו מכל… כתבו בתגובות מה דעתכם – ותנו לייק!”
013
עינת’לה, אני בבית, תראי מי חזר! נ-נחום?! מה אתה עושה פה כל כך מוקדם? היית אמור רק בעוד שלושה ימים להגיע… אישה בתחילת שנות השלושים שלה, יצאה
Life Lessons
Durante dos años, María fue solo la enfermera de su suegra.
01
María, durante dos años, fue únicamente la cuidadora de la madre de su marido. A María le tocó casarse con un hombre serio, de los que suenan en las novelas.
Life Lessons
– נדיה, אני בבית – תפתיעי אותי! – ל-ליאון?! מה אתה עושה פה כל כך מוקדם? הרי היית אמור לחזור רק בעוד שלושה ימים… אשתו, כבת שלושים, יצאה למסדרון, מתעטפת מהר בחלוק משי ומביטה בבעלה בעיניים מבולבלות, כשהוא עומד בפתח הדלת. – רציתי לעשות לך הפתעה, נדיה. נראה לי שהצלחתי! את לא שמחה? – ליאון, גבר גבוה ורחב כתפיים, חייך חיוך רחב, מרוצה מהאימפקט שהשיג. – מאוד-מאוד שמחה! יאללה, תיכנס ישר למטבח, אני אחמם לך אוכל. מרוצה מעצמו, ליאון הנהן לאשתו ופנה לכיוון המטבח. שם חיכה לו שולחן עמוס כל טוב: תותים, שוקולד, ארוחת ערב זה עתה מהתנור… ממש כאילו הוכן במיוחד עבורו. – נו, נדיה, כל הכבוד! איך ניחשת שאחזור? כשרונית שלי! הוא העמיס לעצמו צלחת מלאה, והתחיל לזלול את הארוחה, בזמן שאשתו נעלמה. הוא החליט לא לקרוא לה – כנראה היא מתארגנת, שמה שמלה יפהבשבילו… – ליאון, אני… אנחנו… – נו, נדיה, התבשיל שלך מדהים! והסלט, והלביבות – פשוט תענוג… אנדריי?! כשהסתובב, ראה ליאון את אשתו נדיה, מחזיקה בידו של אחיו, אנדריי. האישה הביטה בקרקע במבוכה, ואנדריי, במכנס קצר וגופייה, שפשף בעייפות את אפו כאילו העירו אותו משינה. – כן, ליאון, זה אני. שלום, אחי… – אהלן. ועכשיו תסבירו לי בבקשה מה קורה פה? למרות שלא צריך… – ליאון, אני… כבר מזמן רציתי להגיד לך – אני אוהבת את אנדריי, ואני רוצה להיות רק איתו. סליחה – ירתה נדיה במהירות, מביטה בבעלה לשעבר. ליאון שמט את הצלחת. הצלחת והאוכל נפלו ברעש לרצפה. – ואתם, אם הבנתי נכון… כרגע… – כן. בדיוק עכשיו היינו יחד. – יופי, באמת יופי, נדיה! וגם אתה, אנדריי, גבר גבר! הבנתי עכשיו למה הכנת לי ככה אוכל… ובעיקר – למי! נדיה לא העזה להסתכל עליו. היא חשבה שאם תרים עיניים, האומץ ייעלם. – ואירה? מה עם הבת? היא יודעת? – לא, היא… היא לא יודעת. – ואיפה היא עכשיו? – אצל השכנה, רואה טלוויזיה. – וכמה פעמים את “שולחת” אותה לשכנה? – כבר חצי שנה, ככה… נמאסו לליאון השאלות. גם הכוחות נגמרו. הוא היה עייף מדי מהנסיעה ולא ראה טעם לריב. בטבעו, הוא מעולם לא ידע לכעוס הרבה זמן. אבל אם כבר מישהו דחף אותו לקצה – ראו הוזהרתם. ועדיין, זה היה החריג ולא הכלל. הסיטואציה הזאת עם שני האנשים היקרים לו פשוט הדהימה אותו. הוא התקשה להאמין, אך רק לרגע. – בעוד עשר דקות את לא כאן. הזמן שלך מתחיל עכשיו – אמר ליאון, שותה תה. לא הביט אפילו באחיו. – במה בדיוק הוא מוצא חן בעיניה? נראים בדיוק אותו הדבר, אפילו הנקודת חן זהה… עבודות הוא לא עושה, חוכמה אין… רק תפסיד איתו. אבל זה הבחירה שלה! – חשב כשלגם מהתה. – אני לא הולך לשום מקום, עד שלא תקבל החלטה, – אמר פתאום אנדריי. – ואיזו החלטה אתה רוצה ממני? – גט… תן לנדיה גט – היא לא אוהבת אותך! – כן, אני רואה טוב-טוב את מי אשתי אוהבת… – חייך ליאון. – רוצים גט? יהיה גט, אבל רק בבית משפט! נראה כמה כסף תפוצצו על עורכי דין. – ליאון… – נגעה בידו נדיה. – ליאוניד, אני מבקשת, בוא ניפרד בשלום. הרי אתה בחור טוב, אני יודעת… הוא הניד בראשו. – בסדר, שיהיה, אבל אתה כבר לא אח שלי, אנדריי ולדימירוביץ’. – רצינו גם לבקש עוד משהו… – נו, מה? – תשאיר לי את הדירה אחרי הגירושין, ליאון! – נדיה חייכה חיוך שובבי וליטפה את ידו. – לאירה כל כך קשה להתנתק מהמקום הזה, בבית הספר יש לה חברים… ואם נצטרך לחלק דירה, אין לנו כסף לדירה חדשה, נצטרך לחזור לכפר… ליאון הניח את סנטרו על ידיו המשולבות וחשב. כשראתה שהוא מהסס, נדיה עברה להילוך גבוה: – ליאון, חיים שלי… תעשה מתנה לבת שלך. אתה הרי מצליח, תרוויח עוד הרבה! בבקשה, זה למען הבת שלך – היא כל מה שיש לך! – תירגעי, נדיה – עצר אותה. – יש לי רעיון טוב יותר. – איזה? – נדיה שאלה בעיניים נוצצות. – אתה חושב גם לתת לנו את הרכב? אירה הייתה שמחה! – אירה תגור איתי. – מה?! – נדיה לא האמינה. – אתה השתגעת? אתה בכלל לא מסתדר עם ילדים! כל היום והלילה בנסיעות… היא לא זוכרת איך קוראים לך! – עכשיו נבדוק, – אמר, והלך לכיוון הדלת. כעבור כמה דקות חזר, מחזיק בידו את אירה – ילדה בת עשר, שאך עברה לכיתה ד’. היא לחצה את ידו וזרחה משמחה. – אז למה הבאת אותה? שתהיה חלק מהסכסוך? – כעסה נדיה. אבל הוא לא ענה. התיישב במטבח, הושיב את הבת על ברכיו ושאל: – אירה, מתוקה שלי, מותר לי לשאול אותך כמה שאלות? – בטח! – חייכה הילדה באושר מהתשומת לב. – תבטיחי שתהיי כנה! עכשיו אני מדבר אלייך כמו למבוגרת. – כמו בעבודה שאתה מדבר עם הבוסים? – בדיוק כך. הילדה הנהנה בהתלהבות. – אימא פגעה בך? הרביצה לך השבוע? פניה האדימו. הסטתה מבט, ומשכה את שמלתה בלחץ. – מה אתה עושה? – צעקה נדיה. – תעזוב את הילדה! – תשתקי, נדיה. אני מדבר עם הבת שלי, – חתך אותו, וליטף את ראשה. – אל תפחדי, אירה. זוכרת שהבטחת לענות בכנות? היא הנהנה, ועיניה דמעו. היא חיבקה אותו חזק ולחשה: – כן, היא הכתה אותי שלוש פעמים. על ציון נמוך, על חלב שנשפך, ועל שצעקתי על הדוד אנדריי. היא התנשקה איתו כשטסת לחו”ל. – אל תבכי, מתוקה, אני איתך. עכשיו אימא שלך לא תפגע בך. – היא משקרת!! – קראה נדיה. – לא נגעתי בה בכלל… – הדירה והרכב באמת בשביל “טובת הילדה”? – שאל בחיוך. – אירה, אפשר עוד שאלה? – בסדר… – מתוקה, אם היית יכולה לבחור, עם מי לגור – איתי או עם אימא, עם מי היית נשארת? הילדה שתקה. עיניה נעו בין ההורים. נדיה פרשה ידיים לנסות למשוך את אירה אליה. – אתה מבטיח לא לנסוע להרבה זמן? – מבטיח! – ענה מיד. – אז אני רוצה לחיות איתך, אבא. – אההה! – נדיה זעמה ונופפה בידה, אבל ליאון הגן על ביתו בגופו. אנדריי, שעמד מאחור, לא התערב כלל. – זהו נדיה, נגמרו הדיבורים. היא איתי, ואת לא תראי אותה – אמר ברוגע ולקח את הילדה לחדר. כעבור זמן קצר ליאון עזר לה לאסוף חפצים. התיק שלו היה כבר מוכן. ליאון ואירה עברו למלון בצד השני של העיר, אותו הזמין לעיתים לעבודה. …כעבור חודשים נערך הדיון בבית המשפט. לאור העדר מקור פרנסה, דירה או מסוגלות של נדיה ובן זוגה החדש, בית המשפט קבע שאירה תישאר עם אביה. במיוחד שהילדה בחרה בכך. ליאון חילק את הדירה – את חלקו מכר. לאירה הותר לבקר את אימה בסופי שבוע, אבל חיה עם אביה בבית חדש. ליאון שינה את סדר יומו כדי להקדיש זמן לבתו, בלי נסיעות ממושכות. ואירה? חייכה יותר – וזה היה שווה יותר מכל כסף או קריירה… כתבו בתגובות מה דעתכם? לחצו לייק.
04
עינת, חזרתי, תפתיעי אותי! עמיחי?! מה אתה עושה פה כל כך מוקדם? הרי אמרת שתחזור רק בעוד שלושה ימים… אישה כבת שלושים יצאה אל המסדרון, עוטפת עצמה בחופזה
Life Lessons
אני גרה עם אמא שלי בת ה-86. לא התחתנתי, אין לי ילדים, וחוגגנו יום הולדתי ה-57 רק שתינו – אין לנו קרובים או חברות. אנחנו תמיד תומכות זו בזו, שותות תה בערב, סורגות וצופות בסרטים, ובסופי שבוע אני אופה עוגות ומזמינה שכנים. למרות שמצבנו הכלכלי לא פשוט, אני שמחה שיש לי את אמא שלי וחולמת שהחיים האלה יימשכו לנו עוד הרבה זמן.
010
אנחנו גרות יחד אני ואימא שלי, שרה. לאה, אימא שלי, כבר בת שמונים ושש. הכול התגלגל כמו חלום משונה, בו הרחובות של תל אביב זורמים מטבעות של שקלים ומעטפות מזמרות
Life Lessons
יישר את הקרקע, בנה למרינה ערוגות ופרגולה, ואפילו בבית הרגישו יד גברית חזקה. כן, מרינה עשתה בחירה נכונה בבעל – נכון מאוד. ואיגור גם הרוויח כסף ותמיד ניסה לפנק אותה במתנות. — הרי לא אהבת אותי. התחתנת בלי אהבה. עכשיו תעזבי אותי, כשחלהיתי… — לא אעזוב! – אמרה מרינה וחיבקה את איגור. – אתה הבעל הכי טוב! לעולם לא אעזוב אותך… למרות כל הקשיים, מרינה, שעדיין כבשה לבבות גם אחרי עשרים וחמש שנות נישואין, נשארה עם בן זוגה עד יומו האחרון, גידלה בת שנהייתה לחלק ממשפחה באיטליה – ושוב נשארה לבד בבית הגדול שבנו יחד. חייה היו מלאים תהפוכות: משיחה קורעת לב עם דשה הבת על לעזוב הכל ולעבור למדינה אחרת, דרך זיכרונות על נעוריה שבנים עמדו בתור כדי לראותה, ועד ליחסים מסובכים עם בעלה – דמות חמה וטובת לב אך גם בעל עקרונות ושינויים חדים במצב הרוח. גם שנים אחרי, נדמה היה שלמרינה תמיד מחכה תור של מחזרים – ולמרות שלא נחשבה ליופי קלאסי, הייתה בה כריזמה משלה. לבסוף, מול בחירה בין דימה האינטליגנט המאופק והמדבר, ובין איגור – גבר פשוט, חזק ובעל ידיים טובות אך שתקן – בחרה במי שיודע לבנות, לאהוב ולקיים בית חם. האושר הגיע לפרק חדש כאשר איגור חלה באופן פתאומי – ואיתו הציפו פחדים, חששות, ואהבת אמת לא מובנת מאליה. הסיפור נוגע בשאלות של אהבה, נאמנות, גילוי מחודש של חוזק נשי, ובעיקר – האפשרות להתחיל פרק ב’ באמצע החיים ולהיכנס למסע משותף, גם כשלא הכל מושלם. מרינה ואיגור: איך אישה אחת ושני ידים גבריות בנו בית של אהבה, פרגולה בגינה – ומה קורה כשהחיים בוחנים עד כמה באמת נשארים יחד “בבריאות ובחולי”
03
Ділянку Яков вирівняв так, що сусіди тільки заздрісно зітхали. Яальні отримала від нього квітники, про які мріяла з дитинства. Побудував перголу ну, як
Life Lessons
— ¡Nos quedaremos en tu casa un tiempo, porque no tenemos dinero para alquilar un piso! — Me dijo mi amiga. Soy una mujer muy activa. Aunque tengo 65 años, sigo viajando por distintos lugares y conociendo personas fascinantes. Recuerdo mi juventud con alegría y cierta melancolía. Entonces se podía pasar el verano donde uno quisiera: ir a la costa, acampar con amigos o lanzarse a navegar por cualquier río. ¡Y todo esto por muy poco dinero! Por desgracia, eso ya es cosa del pasado. Siempre me ha gustado relacionarme con gente nueva. Solía conocer personas tanto en la playa como en el teatro. Con muchos de ellos mantuve la amistad durante años. Un día conocí a una mujer llamada Sara. Coincidimos las dos de vacaciones en el mismo hostal y nos despedimos como amigas. Pasaron varios años y a veces nos escribíamos cartas. Hasta que un día recibí un telegrama sin firmar. Solo decía: “A las tres de la madrugada llega el tren. ¡Ven a recibirme!”. No entendía quién podía enviarme tal mensaje. Por supuesto, mi marido y yo no fuimos a ninguna parte. Pero a las cuatro de la mañana alguien llamó a nuestra puerta. Abrí y me quedé petrificada de sorpresa: allí estaba Sara, con dos chicas adolescentes, una abuela y un hombre. Traían una montaña de maletas. Mi marido y yo estábamos atónitos. Pero les dejamos pasar. Entonces Sara me preguntó: — “¿Por qué no viniste a buscarnos? ¡Te mandé un telegrama! Además, ¡es un gasto! — Perdonad, pero no sabíamos quién lo enviaba. — Bueno, me diste tu dirección. Aquí estoy. — Pensé que sólo íbamos a escribirnos cartas, nada más. Luego Sara me contó que una de las chicas acababa de terminar el bachillerato y quería ir a la universidad. El resto de la familia había venido para acompañarla. — ¡Nos vamos a quedar en tu casa! No tenemos dinero para pagar un piso ni un hotel. Me quedé paralizada. ¡Ni siquiera somos familia! ¿Por qué tenía que dejarles vivir conmigo? Teníamos que darles de comer tres veces al día. Trajeron algo de comida, pero nunca cocinaban: solo comían lo nuestro. Y yo tenía que atenderles a todos. Al cabo de tres días ya no pude más y les pedí a Sara y su familia que se marcharan. No me importaba adónde fueran. Entonces empezó la bronca. Sara rompió platos y gritaba histérica. No podía creer su actitud. Al final, Sara y los suyos empezaron a recoger sus cosas. Incluso se las apañaron para robarme el albornoz, varias toallas y, de algún modo, un cazo grande. No sé cómo se lo llevaron, pero el cazo simplemente desapareció. Así terminó mi amistad. ¡Gracias a Dios! Jamás he vuelto a saber nada de ella. ¡Qué cara más dura! Ahora soy muchísimo más cauta al conocer a gente nueva.
01
Nos quedaremos contigo un tiempo, porque no tenemos pesetas para alquilar un piso! Así me lo dijo mi amiga. Siempre he sido una mujer muy activa.
Life Lessons
הוא הפך את הגינה לגן עדן: בנה למרינה ערוגות פרחים ופרגולה, נתן לבית יד של גבר אמיתי. נכון עשתה מרינה שבחרה בו – וגם פירנס ודאג לה מתנות. — אבל הרי לא אהבת אותי. התחתנת איתי בלי אהבה. עכשיו תעזבי אותי כשאני חולה… — אני לא אעזוב! — אמרה מרינה וחיבקה את איגור. — אתה הבעל הכי טוב! בחיים לא אעזוב אותך… איגור התקשה להאמין באמת הזאת. מצב רוחו היה ירוד… מרינה הייתה נשואה עשרים וחמש שנה – ותמיד זכתה לתשומת לב מגברים, למרות שלא נחשבה יפהפייה. גם בלימודים, כולם רדפו אחריה. ולמרות זאת, לא עזבה את בעלה הראשון ודים – חיה איתו עד יומו האחרון. הבת דשה נישאה ועברה עם בן זוגה לאיטליה. ודים נהרג בתאונת דרכים – פתאום בלי התראה. נאמר שמן הסתם הרגיש לא טוב, הלב בגד בו. בתוך ההלם, עזרה החברֹה, הרופאה, לארגן הכול. מרינה נותרה לבד בבית שבנו יחד כל השנים. דשה הציעה למכור ולעבור לדירה או לאיטליה, אבל מרינה התעקשה: “לא לשם כך בניתי את הבית הזה!” ודים היה מורכב: מצד אחד חם ומסור, מצד שני לעיתים בלתי נסבל. אך ככלות הכול, חיו עשרים וחמש שנה… אחרי שדשה שבה לאיטליה, מרינה נשארה לבד—אך לא להרבה זמן; צבא מחזרים שוב הקיף אותה, אפילו בגיל 46. הלב נמשך לדמיטרי – איש נעים שיחה, אינטלקטואל. אך היה ברור שהוא לא מתאים כבן-זוג לחיים. המחזר השני, איגור, היה גבר פשוט עם ידיים של זהב ולב גדול: אמין, שקט, עבד קשה ורצה רק לשמח אותה. אליו בחרה להינשא. החברות התפלאו: איך שוב מצאת לעצמך גבר? מה יש בך? ומרינה חייכה: “לא חייבים יופי, צריך קסם אישי.” איגור שיפץ את הגינה, בנה ערוגות ופרגולה, פינק אותה, והשניים חגגו ערב-ערב במנגל בגינה. אבל אחרי ארבע שנים, איגור חלה – איבד משקל, התעייף מהר, מרינה הכריחה אותו ללכת לרופאים. תמיד פחד שיעזבו אותו כשהוא נחלש, כי הבין שמרינה נישאה לו מסיבות פרקטיות — אבל היא מעולם לא ויתרה עליו, חיזקה ונשארה לצדו, גם כשתהליך ההחלמה היה ארוך וקשה. איגור התקשה להתמודד עם המצב, אך מרינה עברה איתו את הכול, ארגנה לו יומולדת בלי אלכוהול, תמכה וסעדה. ובסוף, כשהבין שלא תעזוב אותו, חזר להרגיש טוב — והשניים ישבו יחד על מרפסת הבית שבנו בידיים, מתבוננים בכוכבים, מאושרים באמת.
05
אדמה הוא ישר. עשה לשירה ערוגות פרחים. בנה פרגולה. גם בבית עצמו הרגישו מיד יד גברית חזקה. לא, שירה בחרה נכון את בעלה. בלי ספק נכון. נוסף לכך יגאל גם עבד
Life Lessons
את האדמה יישר. הכין למרינה ערוגות פרחים, בנה פרגולה, בכל פינה בבית הרגישה יד גברית חזקה. לא, מרינה בחרה לעצמה בעל נכון. ממש כך. וגם איגור עוד עבד והביא פרנסה, תמיד ניסה לפנק את מרינה במתנות — “מעולם לא באמת אהבת אותי. בלי אהבה התחתנת איתי. עכשיו תעזבי אותי כשאני חולה…” “לא אעזוב!” – ענתה מרינה וחיבקה את איגור. – “אתה הבעל הכי טוב! לעולם לא אעזוב אותך…” הוא לא הצליח להאמין שזה אמיתי. גם מצב הרוח של איגור היה ירוד… מרינה הייתה נשואה עשרים וחמש שנים, וכל השנים האלה המשיכה למשוך תשומת לב מגברים. גם בנעוריה הייתה בין המבוקשות. אבל לא רק בנעורים! כבר בבית הספר כמעט כל הבנים רדפו אחריה, ולא הייתה מיוחדת ביופייה. היא לא התגרשה מבעלה, אפילו שהיה דמות לא פשוטה. עד סוף חייו נשארה עם ודים. גידלו בת, חיתנו אותה. באיטליה עכשיו, שולחת תמונות יפות ומזמינה לביקור, אבל הם– ודים ומרינה– אף פעם לא התארגנו לנסוע. אולי מרינה עוד תיסע. ודים – זהו. בעלה של מרינה נהרג בתאונת דרכים. סתם כך… כנראה שקיבל אירוע לב בזמן הנהיגה, התבלבל, לא שלט ברכב. — אולי איבד הכרה? – שאלה מרינה. — לעולם כבר לא נדע — נאנחה חברתה, הרופאה, – סיבת המוות: פגיעות מרובות שאינן תואמות חיים. מרינה הייתה בהלם. חברתה אלונה עזרה לה בארגון הכל. היא גם דאגה לברר כל פרט בערוצים שלה. קברו את ודים ומרינה נשארה לבד בבית הגדול שבנתה איתו כל החיים. לשניים זה דווקא לא הרגיש כל כך גדול, במיוחד כשראו אורחים, אבל לאישה לבד – בית ענק, ואפילו נטל… בית זה בית. בו צריכה יד גברית… דשה באה להיפרד מאביה. שוחחה עם אמא על מכירת הבית, קניית דירה ואולי אפילו מעבר לאיטליה. “מה פתאום!” – קראה מרינה. – “לא בשביל זה בניתי את הבית הזה. ולאיטליה שלך אני לא רוצה. כבר ראיתי את איטליה ההיא…” — אמא! — את עדיין צעירה, דרינקה! – חייכה מרינה דרך הדמעות. – אני סתם צוחקת. — אם זה בצחוק – אז אולי באמת לא כזה גרוע. הכל היה לא חד-משמעי, וכך גם היה הנפטר עצמו. מצד אחד, ודים היה בעל דואג ואוהב. מצד שני – אדם של מצב רוח. לפעמים היה מתיך למרינה את כל העצבים, ואחר כך מתחרט ומתנצל, ומרינה – הייתה גם היא טיפוס נוח – לא עשתה סיפור מדברים כאלה. ככה חיו. עשרים וחמש שנה! לשגעת… דשה ביקרה וחזרה לה – בעלה עובד קשה, והיא רצתה להחזיק את הבית. מרינה נשארה לבד. אבל היא הכירה את עצמה – זה לא יימשך הרבה. וכך באמת היה. חצי שנה התחרטה, ואז כשנגבה דמעות גילתה כבר סביבה חבורה קטנה של מחזרים. אפילו אמא של מרינה תמיד הופתעה מכך שהבת שלה מבוקשת כל כך: — מה הם מוצאים בך? לא יפיפייה, לא מישהי מיוחדת, והם פשוט מתאהבים! — את טובה, אמא. – הייתה צוחקת מרינה כשסידרה את השפתון. – יופי זה כלום, אשה צריכה להיות עם קסם. עם שארם. — לכי כבר, בחורה! – הייתה אמא מתגלגלת מצחוק, – אחרת החתן יתעייף וילך. — יבוא אחר… – מרינה משכה בכתפיה באדישות. כמעט שלושים שנה עברו מאז אותה שיחה, ושום דבר לא השתנה. נשים נאנחות שאין גברים, אחרי גיל ארבעים אין בשביל מי להתחתן – ומרינה? לה יש בגיל ארבעים ושש שני חתנים – ושניהם טובים. הלב של מרינה נטה לדימיטרי. חתיך, אינטיליגנט, מעניין לדבר איתו, נעים לצאת איתו. אבל בדיוק לדבר הוא טוב – לחשוב על חיים משותפים היא הבינה שאינו מתאים. לא לבית גדול שלה. החתן השני, איגור, היה גבר פשוט, חזק בידיים, לא מדבר הרבה – אבל עושה, עובד, מתקן, בונה, נדיב ומתחשב. אשתו תקבל צייתן שיילחם למענה, יזיז הרים. אבל איגור דיבר פחות, לא הפליג במחמאות, וברוב הזמן פשוט שתק. אבל כשהיה שותה – פתאום סיפר בדיחות, תמך בשיחה. גם בעניין המשקאות – איגור שתה יותר מדי, אבל מחרת בבוקר כבר עמד על הרגלים. מרינה בחרה באיגור. דימיטרי נעלב והלך. מרינה נישאה לאיגור, והוא היה בעננים. בחתונה הרים כוסית, שר, רקד עד אפיסת כוחות. — נו בחיי, – חייכה אלונה, – רק שנה מאז שודים נפטר, וכבר חתונה! נשים מוצאות גבר רק בפנס, ואת – רק צאי מהבית. — את עוד תגידי: מה יש בך? את הרי לא יפה… — טוב, טוב, לא אגיד כלום. אבל שאת מבוקשת במיוחד – זה ודאי. — אני לא יודעת, אלונה… לכי תשאלי את אמא שלי. מרינה קרצה לה והלכה לרקוד עם בעלה. לאורך הריקוד הבריחה את הספקות האחרונים. אז מה אם איגור פשוט? אבל איזה חזק! ואיזה ידי זהב! ואפילו נראה נהדר. ואם כמעט תמיד שותק – אולי זה לפעמים טוב. ומה היה אם הייתה בוחרת בדימיטרי? מדיבורים יפים לא מבשלים מרק. תוך כמה חודשים איגור הפך את החצר לגן עדן – עקר עצים, יישר את הקרקע, שתל ערוגות, בנה פרגולה. בכל פינה בלטה היד הגברית. נכון בחרה מרינה בעל – נכון מאוד. וגם איגור עבד, פרנס וניסה כל הזמן לשמח את מרינה. היא השוותה את התקופה הקצרה הזו לכל עשרים וחמש השנים הראשונות, ובלב שלם הצטערה שלא הכירה את איגור קודם. גבר זהב! בערבים הכינו יחד על המנגל וישבו בפרגולה – איגור סידר שולחן וספסלים יפים מעץ. מרינה, מלאת שיפודים, התערסלה כמו חתולה. איגור הביט בה בחיוך. — מה קרה, איגור? — כלום. שמח לי. אשתו הראשונה הייתה נודניקית, הוא לא האמין שיזכה לאשה כזו טובה. הייתה להם אושר זוגי ארבע שנים, ואז פתאום איגור התחיל להרגיש לא טוב. נהיה עייף, רזה בלי סיבה, ואם שתה – היה קשה במיוחד. — איגור, צריך ללכת לרופא! – נלחצה מרינה. – למה אתה מחכה? — שטויות, מרינקה… זה יעבור! — מה אתה חי בעבר? ואם לא יעבור? אתה מפחד מרופאים כמו כולם? — לא… איגור הסתיר את הפחד האמיתי – שמרינה תעזוב אותו אם יחלה קשה. הוא הבין שמרינה התחתנה איתו משיקולים מעשיים ולא אהבת אמת – אבל הוא אהב אותה! דווקא כך. ראה אותה מבולבלת בסופר, מחפשת ארנק בתיק – ונשבה בשפת גוף כה כנה. מיד רצה להחזיק אותה, להגן עליה לעד. גם אמא של איגור לא הבינה מה מצא בה – “לא צעירה, לא יפה, כל בת הייתה מסכימה לך!” לא רצה אף אחת. רק אותה. ועכשיו, אם באמת חולה – מה, יהיה שוב מיותר? מרינה לא הצליחה לשכנע אותו ללכת לרופא, עד שקרה מקרה – הוא התמוטט ליד השולחן כשאלונה ובעלה בביקור. אישפזו מיד, גילו גידול בכבד. — סרטן?! – נבהלה מרינה. אחרי הבדיקות – ממאיר, אבל ניתן היה לנתח. היית מזל. איגור הושבת לתקופה, היה מדוכא. אפילו אמא ביקרה והביאה אוכל מאושר. — אתה לא יודע להעריך! – גערה בו, – ניצלת. תתחיל לחייך! — אני כלום! לא יכול לעבוד. בן חמישים בקיץ – ואני נכה… — שטויות! מרינה איתך, נכון? — בינתיים… — אתה מפחד שתעזוב אותך? ניתן והיה עוזבת – אבל היא לא תעזוב! מרינה נכנסה, שטפה ידיים. — מה קרה? אמא יצאה. מרינה הגיעה אליו: — מה אתה מדבר שטויות? אתה שלם לחלוטין, מעט זמן יעבור ותהיה כמו חדש! — ומה אם אין לי זמן? — מה אתה מדבר? יש לך את כל הזמן שבעולם. שוחרר מבית החולים, אבל כל עבודה העייפה אותו. הייאוש גבר – גם היומולדת התקרב, מילא אותו בעצב. מרינה לא שמה לב – המשיכה איתו בתפריט דיאטה, אכלה איתו יחד. — מרינקה… – העז לבסוף, – תגידי, מה יהיה איתנו? — מה? הכל טוב… — אבל אני מחלים לאט. את תעזבי אותי, נכון? — מה פתאום! טוב לי איתך. — טוב לך כשהייתי חזק. עכשיו – מה טוב? — זה יעבור, תן לזמן לעשות את שלו. — את באמת אוהבת אותי? — בטח שכן! מרינה לא עוזבת את איגור. הוא מחלים, לאט. האורחים באו, חגגו ביומולדת בלי אלכוהול. בערב ישבו שניהם בכניסה, הביטו בכוכבים – מאושרים. הפעם הראשונה מזה חודשים – איגור הרגיש טוב באמת. האמין שמחלים, ושאשתו אכן לא תעזוב אותו. חיבק אותה חזק יותר. — מה קרה, איגור? — הכל טוב! — נו, סוף סוף. – צחקה מרינה ונישקה אותו בלחי. הם היו מאושרים…
00
השטח הושווה. תומר בנה לתהל ערוגות פרחים, הקים פרגולה. גם בבית היה ניכר שמי שטיפל בו זה יד גברית חזקה. אין ספק, תהל בחרה נכון את בעלה. ממש נכון.
Life Lessons
גבר נהנה מיום חופש וישב לישון, אך לפתע נשמע צלצול בדלת – מי הגיע כל כך מוקדם? כשפתח את הדלת, ראה אישה מבוגרת שאינה מוכרת לו, חיוורת ומפוחדת. “סליחה, למי את מחפשת?” שאל הגבר. “בן שלי, אתה לא מזהה את אמא שלך?” “אמא? היכנסי… את?!” מלמל בקושי. הגבר זכר היטב את היום שבו נלקחה ממנו אמו. הוא המתין שנים שתבוא לבית הילדים ותאסוף אותו. בסוף, הכאב דעך – סיים את לימודיו, התקבל לאוניברסיטה ופתח עסק מצליח. כששואלים אותו על הוריו, הוא משיב כי הם מתו. למד לחיות לבד, להיות עצמאי ובטוח בעצמו, ושום דבר לא רמז שהוא גדל בבית ילדים. אשתו, אפילו לא זכרה מתי איבדה את הזכויות ההוריות; בצעירותה שתתה רבות, ובשיכרון איבדה שליטה. ישבה בכלא, ושם חשבה על בנה, אך מעולם לא אהבה אותו – רק ריחמה עליו. כשהגיע בנה השני, חוותה רגשות אימהות עזים, הייתה מוכנה להגן עליו בכל מחיר. את הבן הגדול שכחה לחלוטין, ולמען הקטן עשתה הכול כדי שיהיה מאושר. הבן הצעיר גדל לדומה לאמו – סבב בבתי ילדים, ובגיל 15 הורשע לראשונה, אחר כך שוב וכעבור זמן נכלא. אמו ניסתה להציל אותו מהכלא, כי ידעה מה המתרחש מאחורי הסורגים. כשהבינה שהבן הבכור הצליח בחיים, החלה מיד לחפש אותו. וכעת היא יושבת אצלו בבית, שופכת דמעות, מנסה לגעת בו, ומספרת איך חיפשה, התפללה לבריאותו וקיוותה יום-יום שיפגוש אותו. הוא האמין לה, אך בפנים חש שעליו להתרחק. למרות כל החששות, שכר לה דירה, נתן כסף ואמר שתוכל לסמוך על עזרתו. מצד שני, החל לעקוב אחריה ולבחון אם כוונותיה אמיתיות. לקראת החג, הגבר הגיע לבית הילדים שבו גדל. נהג להביא לשם צעצועים ואוכל. פנתה אליו אחת המדריכות הוותיקות: “אמא שלך חיפשה את הכתובת שלך.” “תודה שעזרת לה.” “אבל תיזהר, היא רוצה להציל את הבן הקטן – כל מה שמעניין אותה זה כסף, אל תסמוך עליה! היא לא אוהבת אותך ומעולם לא אהבה.” “יש לי אח?” “כן, תשאל אותה בעצמך.” גוש התיישב לו בגרון, וכמעט לא הצליח לנשום. לא האמין שאמו שוב רוצה לבגוד בו, אך גבר על הרגשותיו והלך לדבר איתה. היא לא ציפתה ללחץ כזה, לא רצתה להודות שיש לו אח צעיר – פחדה שלא ירצה לעזור. ימים ספורים לאחר מכן הותקף הגבר והוכה קשות. החוליגנים שנתפסו הודו בפני המשטרה: אמו שכרה אותם, ביקשה לרצוח את הבן הבכור כדי לרשת אותו ולהבטיח חיים נוחים לבן הצעיר. בבית המשפט התחרטה, התחננה למחילה, אבל בנה הפסיק להאמין. “חייתי בלי אמא בעבר, ואחיה גם מעכשיו!” לחש בדמעות.
092
היום התעוררתי מאושר שיש לי יום חופש, סוף־סוף בלי עבודה, כמעט התגלגלתי חזרה לישון, אבל פתאום צלצל הפעמון בדלת. מי כבר מגיע בשעה כזו? כשפתחתי, עמדה לפניי
© 2026 VesperUm