Life Lessons
Queremos mucho a nuestros nietos, pero ya no tenemos fuerzas para seguir trabajando por ellos
00
Mira, te lo cuento como si estuviéramos tomando un café: nuestros nietos son adorables, de verdad, los queremos un montón, pero ya no tenemos fuerzas para
Life Lessons
מתחתנת בכל מחיר: מהומה משפחתית בבית משפחת לוין – דימיטרי בדרך הביתה, שיחה דחופה עם גלי, סערת גילוי ההיריון של מאיה, ודרמה עם ההורים של אולג – האם תתקיים חתונת בזק או שהאהבה תעמוד במבחן המשפחתי?
020
נו, עדי, אתה מתקרב כבר? – כן, תמר, אני עוד רגע בבית. – יופי, תבוא מהר, יש משהו שצריך לדבר עליו. – קרה משהו? עדי נשמע מודאג. –
Life Lessons
נו, לא מחכים להתחתן – קומדיה על אהבה, הריון בלתי צפוי, ומלחמת הורים ישראלית בסלון: מה עושים כשבת 18 מודיעה שמתחתנת עם חבר החנון, כי יש גם תינוק בדרך, וכל המשפחות מתערבות?
07
יום חמישי, תל אביב – שי, מתי אתה חוזר כבר? – עוד מעט, עדי, כבר כמעט סיימתי במשרד. – טוב, תזדרז, אני צריכה לדבר איתך על משהו דחוף. –
Life Lessons
היא דרכה על הגורל שלי – סיפורה של נועזת שפלשה לחיי, אהבה תמימה שהלכה לאיבוד, ואמא שאיימה: “אם תמשיך עם זאת, מבחינתי אין לך אמא!”
09
דָּרְכָה עַל הַגּוֹרָל שֶׁלִּי עוֹבֶרֶת דֶּרֶךְ בני, אם אתה לא מפסיק להסתובב עם העבריינית הזו, תדע שאין לך יותר אמא! תמרה הזו גדולה ממך בשתים עשרה שנה!
Life Lessons
דרך חתחתים בלב: איך נינה פירקה את גורלי וניפצה לי את הלב – סיפורו של וולודיה, האהבה הראשונה לנערה עדינה, אם נוקשה ודמות מסתורית אחת ששינתה הכול
08
דורסה על גורלי רגל קלה – בני, אם אתה לא עוזב את האישה החצופה הזו, תדע שאין לך אמא! זאת נעה הזאת, גדולה ממך בחמש עשרה שנה! שוב ושוב הטיפה לי אמא שלי. –
Life Lessons
¡Mi propia hermana me dejó tirada!
01
Diario de Verónica Sánchez Madrid, abril Luz, ya no puedo más Susana se desplomó en la silla, ocultando la cara entre las manos. No tienes ni idea de lo
Life Lessons
דורכת על גורלי: סיפורה של נינה – כך אמא נלחמה על הבן שלה, כך איבדתי את אהבת נעוריי, וכך אישה אחת מבוגרת עשתה בי שמות, כשבסוף רק הבן הראשון נשאר קרוב לליבי
07
יומן אישי, תל אביב, 1991 בן שלי, אם אתה לא תפסיק עם השובבה הזו, תדע לך שאין לך אמא! כמה פעמים כבר שמעתי את זה מאמא שלי. הדס הזו היא גדולה ממך לפחות בחמש עשרה שנה!
Life Lessons
כשולחים את ואסקה רוגוב מבית החולים ליולדות, המיילדת אמרה לאִמו: “איזה תינוק גדול. יהיה גיבור.” אמו שתקה. כבר אז הביטה בַּסְבָּלת כאילו זה לא התינוק שלה. ואסקה לא הפך לגיבור. הוא הפך למיותר — כזה שנולד, אבל לאף אחד אין בשבילו באמת מקום. “נו, שוב הילד המוזר שלך יושב לבד בארגז החול ומבריח את כולם!” צעקה מהמרפסת בקומה השנייה דודה לאה, ה׳פעילה׳ של השכונה, והשופר הראשי של הצדק המקומי. אמא העייפה של ואסקה רק ענתה בייאוש: “לא אוהבת? אל תסתכלי. הוא לא מפריע לאף אחד.” בפועל, ואסקה באמת לא הפריע. הוא היה גדול, מגושם, ראשו תמיד מושפל וידיו הארוכות השתלשלו לאורך הגוף. בגיל חמש שתק, בשבע גמגם, בעשר התחיל לדבר — אבל עדיף היה שימשיך לשתוק: קולו צרוד, חורק ומוזר. בבית הספר ישב תמיד בשורה האחרונה. המורות נאנחו למראה מבטו הריק. “אתה שומע, רוגוב?” שאלה מורת המתמטיקה, דופקת בגיר על הלוח. ואסקה הנהן. כן, שמע. פשוט לא ראה טעם לענות. בשביל מה? שלוש בתעודה תקבל, בשביל הסטטיסטיקה, וישחררו אותך. הילדים לא הרביצו לו — פחדו. ואסקה היה בריון שקט. אבל גם לא התיידדו איתו. עקפו אותו, כאילו היה שלולית עמוקה. בסלידה, במעגל גדול. גם בבית לא היה טוב יותר. החוֹרֵג החדש, מאז שואסקה היה בן שתים־עשרה, הבהיר: “שלא אראה אותו כשאני חוזר מהעבודה. אוכל הרבה, לא מועיל.” ואסקה היה נעלם. שוטט בבניינים נטושים, ישב במרתפים. למד להיות בלתי־נראה. זה היה הכישרון היחיד שלו — להתמזג עם הקירות, עם הבטון האפור, עם הלכלוך. באותו ערב שבו חייו הסתובבו, ירד גשם דק ומעצבן. ואסקה, כבר בן חמש־עשרה, ישב על המדרגות, בין קומה חמישית לשישית. הביתה אי אפשר — אצל החורג אורחים, רעש, עשן, ואולי גם תבוא יד כבדה. הדלת ממול נפתחה. ואסקה התכווץ, מנסה להיעשות בלתי־נראה. יצאה משם תמרה אילינית. אישה בודדה, שנראתה אחרי שישים, אבל התנהגה כאילו עוד לא הגיעה לארבעים. כל השכונה חשבה שהיא מוזרה — לא יושבת עם נשים על הספסל, לא מדברת על מחירי הקוטג’, תמיד הולכת זקופה. היא הביטה בואסקה. לא ברחמים, לא בסלידה. אלא ב… התבוננות, כאילו הוא מנוע מקולקל, בודקת אם אפשר לתקן. “למה אתה יושב פה?” שאלה בקולה הנמוך והפיקודי. ואסקה משך באף. “סתם.” “סתם רק חתולים נולדים,” פסקה. “רוצה לאכול?” ואסקה רצה. תמיד רצה. גוף צומח צריך דלק, והמקרר בבית ריק כאילו עכברים גרים בו. “נו? אני לא שואלת פעמיים.” הוא קם, נעמד בגמלוניות והלך אחריה. הדירה של תמרה אילינית הייתה שונה מכולן. ספרים — בכל מקום. ריח של נייר ישן ושל משהו טעים, בשרי. “שב,” הנהנה לכיוון השרפרף. “קודם שטוף ידיים. הנה, סבון של פעם.” הוא שטף ידיים, היא הגישה צלחת עם תפו”א ו גולאש אמיתי, חתיכות בשר גדולות. את הטעם של בשר אמיתי הוא שכח כבר מזמן. הוא אכל מהר, בקושי לועס. תמרה אילינית ישבה מולו, לחיה נתמכת ביד, בוחנת. “לאן אתה ממהר? לא ייקחו לך. ללעוס צריך, או שהקיבה תגיד תודה?” ואסקה האט מעט. “תודה,” מלמל, מנגב בפה בשרוול. “בשרוול לא מנגבים. יש מפיות,” הגישה לו. “אתה, ילד, פרא לגמרי אני רואה. איפה אמא שלך?” “בבית. עם החורג.” – “ברור. מיותר במשפחה.” היא אמרה את זה, כאילו אמרה “היום גשום” או “החלה התייקרה”. “תשמע, רוגוב,” פנתה בדרמטיות, “יש לך שני דרכים. או שתסתובב סתם ברחוב ותלך לאיבוד, או שתתחיל להפעיל את הראש. כוח יש לך, זה אני רואה. בראש — סערה.” “אני טיפש,” אמר ואסקה בכנות. “ככה אומרים בבית־ספר.” “בבית־ספר אומרים הרבה שטויות. יש שם תוכנית לאמצעיים. אתה לא אמצעי. אתה אחר. הידיים שלך — מאיפה צמחו?” הביט בכפות הידיים הרחבות, פרקי האצבעות פצועים. “לא יודע.” “נגלה. מחר תבוא. תתקן לי את הברז. נוזל בלי הכרה וסַנְטֵר אי־אפשר לסמוך עליו. יש לי כלים.” מאז אותו יום ואסקה בא אליה כמעט כל ערב. קודם תיקנים, אז שקעים, אז מנעולים. התברר — הידיים שלו באמת זהב. הוא הבין מכונות, הרגיש אותן — לא עם הראש, באינסטינקט של חיה. תמרה אילינית לא התפנקה. לימדה. קשוחה, תובענית. “לא ככה מחזיקים!” פיקדה, נותנת לו מכה בסרגל עץ. כאב, אגב. הביאה לו ספרים. לא לימודיים — על חיים. על אנשים ששרדו למרות הכול. חוקרים, ממציאים, חלוצים. “תקרא. המוח חייב לעבוד, או שיעמוד כמו ביצה.” בהדרגה למד את סיפורה. מהנדסת במפעל כל החיים. בעלה מת מוקדם, ילדים אין. המפעל נסגר, נשארה על פנסיה קטנה ותירגומים מזדמנים. לא נשברה, לא התקלקלה. המשיכה לחיות — זקופה, קשוחה, בודדה. “אין לי אף אחד,” אמרה. “ולך — כמעט אין. זה לא סוף. זה התחלה. הבנת?” הוא לא ממש הבין. אבל הנהן. כשמלאו לו שמונה־עשרה והגיע זמן צבא, קראה לו לשיחה רצינית. שולחן עם עוגות, ריבות, חגיגה. “שמע, ואסילי,” בפעם הראשונה בשם המלא. “אתה לפה לא חוזר. תלך לאיבוד. המקום הזה יבלע אותך. תקשיב לי — אחרי השירות תמצא את עצמך במקום אחר. תיסע לצפון, לבניין, לאן שתרצה. רק לא לכאן, שמעת?” “שמעתי.” “הנה, קח.” הגישה מעטפה. “יש כאן שלושים אלף. כל מה שחסכתי. בינתיים יספיק. תזכור: אתה לא חייב כלום, רק לעצמך. תהיה בן־אדם, ואסילי. לא בשבילי — בשבילך.” רצה לסרב. לומר שלא ייקח את כספה האחרון. אבל ראה את עיניה — הנחושות — והבין: אסור. זה השיעור האחרון. הלך. ולא חזר. עברו עשרים שנה. החצר השתנתה. עצי הפיקוס נגזמו, המדרכה הפכה לחניון. הספסלים ברזליים ולא נוחים ודירות הישנות עוד איכשהו עומדות. ג’יפ שחור וחסון עצר. יצא ממנו גבר גבוה, רחב, במעיל יקר אך פשוט. פניו קשות, מותשות מהרוח הצפונית, אך העיניים רגועות, בטוחות בעצמן. זה היה ואסילי רוגוב. ואסילי סרגייביץ’, כך קוראים לו עכשיו העובדים. בעל חברת בניה מצליחה בצפון הארץ. מאה עשרים עובדים, שלושה פרויקטים גדולים, מוניטין של אדם שבונה ביושר. התחיל מנמוך באתרי הבנייה בצפון. היה פועל פשוט, אח”כ בריגדיר, אז מנהל. למד בערבים, תעודה קיבל. חסך, סיכן, נכשל פעמיים, קם פעמיים. את שלושים אלף הש”ח של תמרה החזיר לה עשרות מונים — שלח כסף כל חודש, למרות שכעסה ואיימה לזרוק, קיבלה. עד שהעברות חזרו. “הנמען לא נמצא.” הביט בחלונות קומה חמישית — חשוך. נשים יושבות בחצר — חדשות, זרות. הישנות כבר אינן. “סליחה, את יודעת מי גר בדירה 45? תמרה אילינית?” הנשים זעפו, אך במהרה התעניינו — גבר כזה, כזו מכונית. “נו, חביבי… תמרה… לא טוב איתה. איבדה זיכרון, מתבלבלת. הדירה שלה נרשמה על שם איזה קרוב. בעצם, מי יש לה בכלל קרובים? סיפור מוזר. אומרים העבירו אותה לכפר, לבית עזוב.” “סוסנבה, נדמה לי,” הוסיפה השנייה. “בית ישן, בן משפחה פתאום צץ. את הדירה כבר מוכרים.” ואסילי הצטמרר. הכיר את הטריק: מוצאים קשיש בודד, מתחברים, שותים את הדירה, מגרשים לגמרי, והזקן – שייגמר איפה שהוא נידח. “איפה זו סוסנבה?” “ארבעים ק”מ מפה, מעבר למועצה. הכביש גרוע.” הוא הנהן, נכנס לרכב וטס. סוסנבה — כפר קורס עם שלוש רחובות. מחצית הבתים סגורים, דרכי בוץ. נשמות בודדות — זקנים ומשפחות שקועות. מצא את הבית לפי התיאור — שיקום רעוע, הגדר נפולה, חצר שוממה, על החבל תלוי סמרטוטים. בתוך החצר, גבר בגופיה מזוהמת, לא מגולח, עיניים עכורות של שותה סדרתי. “מה אתה צריך, אחי? הלכת לאיבוד?” “תמרה אילינית כאן?” “איזו תמרה? אין פה תמרה. עוף מפה.” ואסילי דחף אותו הצידה כחסר־משקל. נכנס. ריח טחב, ריקבון. חדר ראשון — כלים מלוכלכים, שאריות שתייה. חדר שני — על מיטת מתכת שכבה היא. קטנה, שדופה, שיער שיבה, פנים אפרפרות. עיגולים כהים מתחת לעיניים, שפתיים סדוקות. אבל זו היא. תמרה אילינית. זו שלימדה אותו להחזיק מברג ולהאמין בעצמו. זו שנתנה לו את כספה האחרון וביקשה: “תהיה בן־אדם.” פקחה עיניים. מבט עכור, מבולבל. “מי זה?” בקול חנוק וחלש. “זה אני, תמרה אילינית. ואסקה. רוגוב. זוכרת? זה שתיקן לך את הברז.” הביטה בו ממושכות. פתאום דמעות בקצות העיניים. “ואסקה… חזרת… גדול נהיית. בן־אדם…” “בן־אדם, בזכותך.” עטף אותה בשמיכה — קלה, כמעט ללא משקל — והרימה. מתחת לריח מחלה, עוד היה ניחוח של נייר ישן וסבון של פעם. “לאן אנחנו?” שאלה בבהלה. “אליי. לבית שלי. שם חם. יש הרבה ספרים. תאהבי.” ביציאה הגבר ניסה לעצור: “הי, לאן אתה לוקח אותה? תראה לי מסמכים! היא השאירה לי את הבית, אני דואג לה!” ואסילי הביט בו — קר, רגוע. האיש החוויר. “את כל זה תסביר לעורכי הדין שלי. למשטרה. לפרקליטות. ואם יתברר שרימית אותה לכאן, ואני אדאג שזה יקרה — תקבל מה שמגיע לך. הבנת?” הנהן, נבהל. הסיפור לא נגמר — בדיקות, בתי משפט, בירוקרטיה. חצי שנה להחזיר את הדירה — ההסכם בטל. האיש — רמאי ידוע. אבל לתמרה אילינית הדירה לא נדרשה עוד. ואסילי בנה בית — עץ, בתכנונו, לא אחוזה גרנדיוזית, אלא בית יציב, עם תנור, חלונות גדולים. תמרה אילינית גרה בחדר הגדול והבהיר בקומת קרקע. מיטב הרופאים, מטפלת, אוכל בריא. השתפרה, הסמיקה. הזיכרון לא חזר לגמרי — בלבלה שמות ותאריכים — אך האופי נשאר. שוב התחילה לקרוא, שוב נתנה פקודות לבית. “מה זה, קורי עכביש בפינה? זה בית או לול?” ואסילי חייך. אבל הוא לא עצר בזה. יום אחד חזר מהעבודה עם נער רזה, פצוע בלחי, עיניים נבוכות, בגדים גדולים מדי. “הנה, תמרה אילינית, תכירי. זה אלכס, מהאתר. אין לו איפה לישון. בן שמונה־עשרה, ידיים זהב, במוח סערה.” הניחה את הספר, סידרה משקפיים. סקרה אותו. “מה אתה עומד ככה? לך תשטוף ידיים. היום יש קציצות.” נער נוסף הופיע אחרי חודש — קטיה, ילדה בת 12, צולעת, ראש מורכן. לקח תחת חסותו. הבית התמלא. לא משום חסד אלא משפחה. משפחה של מיותרים, כאלה שכולם ויתרו עליהם. ואסילי צפה איך תמרה מלמדת את אלכס ללטש עץ, איך קטיה מקריאה ספר בקול רועד, אך קוראת. “ואסילי! מה קפאת? בוא תעזור! צריך להזיז ארון — הצעירים מתקשים!” “בדרך!” הוא צעד אליהם, למשפחה המוזרה, הלא־מאורגנת והלא־מושלמת שלו. לראשונה ב־40 שנה הרגיש: הוא לא מיותר. הוא במקום הנכון. “נו, אלכס,” שאל בערב, כשכולם נרדמו, “איך פה?” הנער ישב על המדרגות, מביט בכוכבים. “סבבה, אבל… “למה?” “אתה לא חייב לי כלום.” ואסילי הושיט לו תפוח. “אתה יודע, פעם מישהי אמרה לי: ‘רק חתולים נולדים סתם’.” “ומה זה אומר?” “שום דבר לא קורה סתם. לא טוב ולא רע. אתה כאן — זה לא במקרה. גם אני.” בבית נדלק אור בחדרה של תמרה אילינית — שוב קוראת עד מאוחר, בניגוד להוראות. “אלך לישון, אלכס. מחר הרבה עבודה. צריך לתקן את הגדר.” “לילה טוב, דודי.” “לילה טוב.” נותר על המדרגות בתהום השקט, ללא צעקות או פחד, רק צרצרים ורעש הדרך הרחוקה. ידע שלא יציל את כולם — את כל הזאבים הקטנים שהשליכו לשוליים. אבל את אלה הוא כן הציל. את תמרה. את עצמו. ובינתיים — זה מספיק. ומחר, ימשיך ללכת. בדיוק כמו שהיא לימדה אותו פעם.
03
Когда маленького Итайя Бен-Шимона выписывали из роддома в Ашкелоне, акушерка сказала его матери: «Какой крепыш! Настоящий герой вырастет».
Life Lessons
כשהוציאו את וסילי רוגוב מהמחלקה, המיילדת אמרה לאמו: “איזה תינוק גדול, יהיה גיבור!” ואמא שתקה, הסתכלה עליו כאילו אינו שלה. וסילי לא הפך לגיבור, אלא לאחד שמיותר — כזה שכולם שואלים למה בכלל הביאו אותו לעולם ואין מה לעשות איתו. “הילד המוזר שלך שוב הבריח את הילדים מהארגז חול!”, צרחה דודה לאה מהמרפסת. אמו העייפה רק השיבה: “לא מתאים לך? אל תסתכלי. הוא לא מפריע לאף אחד.” וכך עברו ימיו של וסילי — דחוי בבית, בשכונה, בבית הספר, עד שדמות מפתיעה — תמרה אילינית’, אישה זקופה וקפדנית מהדירה ממול, ראתה בו משהו אחר: מישהו שצריך רק הזדמנות, מישהו שאפשר ללמד. זהו סיפורו של וסילי, הילד המיותר, שהפך לבעל חברת בנייה מצליחה בצפון הארץ, וחזר אחרי שנים כדי להציל את תמרה — האישה שהאמינה בו כשאף אחד לא רצה. יחד הם בונים בית לאלו שאין להם, מגלים שמשפחה אמיתית נוצרת מהלב, ושאף אחד — גם אם נראה מיותר — לא באמת לבד.
02
Когда Яна Барак вышла из хадла, акушерка сказала её маме: Большая какая! Гибורת будет. Мама на это не ответила. Уже тогда смотрела на завернутую дочку
Life Lessons
Cuando Beatriz descubrió que estaba embarazada, su familia se quedó en shock. No les agradaba la idea de que tuviera una relación con alguien que, según ellos, no iba a durar mucho tiempo.
01
Cuando Lucía supo que estaba embarazada, su familia se quedó en shock. No les convencía la idea de que saliera con alguien que, según ellos, no iba a permanecer